Curiosity The Mishnah (Hagigah 2:1) seems to impose an even more explicit restraint on our natural curiosity, cautioning that one who delves into certain metaphysical subjects would have been better off never coming into the world. Yet the commentators seem to differ in their explanations of this mishnah. According to R. Yisrael Lipschitz, the mishnah instructs us to avoid certain subjects absolutely, since they are intrinsically beyond our knowledge and likely to lead us astray.[6] But Maimonides disagrees and explains this mishnah simply as a warning against exceeding one’s personal intellectual abilities.[7] For certain individuals, however, it may indeed be appropriate to probe such subjects. According to either explanation, we can acknowledge that most objects of inquiry do not exceed these bounds.
https://thelehrhaus.com/commentary/a-world-worth-knowing-jewish-educations-crisis-of-curiosity/#_ftn7
YT topics: !!Re’iya op YT, vs lehistakel (curiosity) vs lehatsits (dangerous) -Persian Pardes // Me’ein sheva on Shabbat Chol Hamoed // Ochel Nefesh // Yom Arava // Slome Duikelaar // Purim - Daniel // Soft Matza //Berakhot, Tamid, Sota - Birkat Kohanim // aardappel als tsaddik // Havdala kaars als fenomeen // Echa - Soekot
next topics: Masora shiur // Shinuy Devarim // Joseph - Rashbam cycle // Mishnah Berakhot // Rambam (Menorah) // Aspects grammar // Tachanun // Ta Shema articles // Talleet on Sh Mincha // Rabbi uitspraak // R Dunner Shut // Sefer ma’agal tov // clapping on Shabbat (Tossafot) // melach sedom (Tossafot)
Film: the apprentice
- the sages on pluralism quote safrai. Article V Kal. Article Yotseer Ha’adam. Glass at weddings. Umatsliach
Add tselothon uva’utehon. Add: Sheva bayom Hilalticha
(ד) {ד} במרכבה דיחזקאל - ונוהגין במקצת מקומות שגדול וחכם קורא זאת ההפטרה וסמך לדבר ולא במעשה מרכבה אא"כ היה חכם ומבין מדעתו וגם יש נוהגין שכל מי שקורא אותה עם המפטיר בלחש אומר אותה ג"כ מעומד מפני כבודה:
Netziv) explains that in the narrative of Genesis, God specifically dubs his creations “good” only aftercreating them, in order to implant a fundamental reality: seeing is always greater than believing. No matter how fully or faithfully we know something intellectually, there remains a greater level of knowing that is reserved for experience. But we must be curious enough to search for it … Hulin 57b, R. Shimon ben Halafta is crowned with an unusual title: he was an “investigator of things,” an “experimenter,” whose curiosity drove him to explore the Torah’s teachings through direct observation. When he learned from a verse in Proverbs that the ants have no ruler yet maintain an orderly society, he devised an experiment in order to witness this reality for himself
(ד) וַיַּ֧רְא אֱלֹקִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹקִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ׃
(4) God saw that the light was good, and God separated the light from the darkness.
(א) וירא אלקים וגו׳. לא שלא ידע טרם היותו: כי יהיה טוב כמו שראה אחר שנהיה. אלא בא גם בזה לעשות טבע שיהא הראיה טובה מהאמנה בדעת והבין בדבר עד שאמרו בשמות רבה שלא נתפעל משה רבינו בשעה שאמר הקב״ה שעשו ישראל עגל. כמו אח״כ שראה בעיניו. אע״ג שלא הי׳ בגדר ספק אצלו גם עד שלא ראה. אבל כך הוא הטבע דמראה עינים פועל יותר מהלך נפש. וכאן הטביע המקום ב״ה במעשה בראשית שראה אח״כ שכך הוא:
(1) And God saw, etc.: It is not that He did not know before it came to be that it would be good, as he [then] saw after it came to be. But rather also in this did He come to establish the nature [of things], that seeing is better than intellectual belief and understanding of a matter; so much so, that they stated about Moshe in Shemot Rabbah, that Moshe, our teacher, was not energized when the Holy One, blessed be He, said that the Jews had made a calf like [he was] afterwards when he saw [it] with his eyes. Even though it wasn't considered a doubt for him before he saw it; but this is the nature [of things], that seeing with the eyes is more effective than intellectual processes. And here, the Omnipresent, may He be blessed, implanted it into nature in the story of creation, when He saw afterwards that this is how it was.
(ד) חייב אדם לשלש למודו שליש בתורה שבכתב דהיינו הארבעה ועשרים שליש במשנה דהיינו תורה שבעל פה ופי' תורה שבכתב בכלל זה שליש בתלמוד דהיינו שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מתוך דבר וידמה דבר לדבר וידון במדות שהתורה נדרשת בהם עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה דברים שלמד מפי השמועה כיצד היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו ג' שעות ביום וט' בתורה קורא ג' מהם בתורה שבכתב ובג' תורה שבעל פה ובג' יבין דבר מתוך דבר במה דברים אמורים בתחילת לימודו של אדם אבל כשיגדיל בתורה ולא יהא צריך ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי תורה שבעל פה כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד לפי רוחב לבו וישוב דעתו: הגה וי"א שבתלמוד בבלי שהוא בלול במקרא במשנה וגמרא אדם יוצא ידי חובתו בשביל הכל (טור בשם ר"ת וע"פ ע"ל סי' רמ"ה ס"ו) ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם ובזה יקנה העולם הזה והעוה"ב אבל לא בלמוד שאר החכמות (ריב"ש סי' מ"ה ותלמידי רשב"א) ומ"מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות ובלבד שלא יהיו ספרי מינים וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות (רמב"ם סוף מדע ס"פ ד' מהל' יסודי התורה):
(4) One is obligated to divide his learning schedule into thirds: one third in Written Torah; that is, the twenty-four [books of the Tanach]; one third in Mishna, that is, the Torah She'b'al Peh, and the explanations of the Written Torah are included herein; [and] one third to Talmud, that is understanding and conceptualizing the end of a matter from its beginnings... When does this apply? At the outset of ones learning; however, when one grows in Torah and no longer needs to learn the Written Torah nor needs to constantly review the Torah She'b'al Peh, he may read as fixed times the Written Torah and the words of Torah She'b'al Peh, so that he doesn't forget one thing from the laws of the Torah, and avail the rest of his days to Talmud alone, to the extent of his abilities and ability to focus. [Rema gloss]: There are those who say that through Talmud Bavli, which combines Written Torah, Mishna, and Talmud, one fulfills his obligations for all [of the above]....
(יג) וְעִנְיְנֵי אַרְבָּעָה פְּרָקִים אֵלּוּ שֶׁבְּחָמֵשׁ מִצְוֹת הָאֵלּוּ הֵם שֶׁחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים קוֹרְאִין אוֹתוֹ פַּרְדֵּס כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס. וְאַף עַל פִּי שֶׁגְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ וַחֲכָמִים גְּדוֹלִים הָיוּ לֹא כֻּלָּם הָיָה בָּהֶן כֹּחַ לֵידַע וּלְהַשִּׂיג כָּל הַדְּבָרִים עַל בֻּרְיָן. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵין רָאוּי לְטַיֵּל בַּפַּרְדֵּס אֶלָּא מִי שֶׁנִּתְמַלֵּא כְּרֵסוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר. וְלֶחֶם וּבָשָׂר הוּא לֵידַע הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם מִשְּׁאָר הַמִּצְוֹת. וְאַף עַל פִּי שֶׁדְּבָרִים אֵלּוּ דָּבָר קָטָן קָרְאוּ אוֹתָן חֲכָמִים שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים דָּבָר גָּדוֹל מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה וְדָבָר קָטָן הֲוָיוֹת דְּאַבַּיֵּי וְרָבָא. אַף עַל פִּי כֵן רְאוּיִין הֵן לְהַקְדִּימָן. שֶׁהֵן מְיַשְּׁבִין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם תְּחִלָּה. וְעוֹד שֶׁהֵם הַטּוֹבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשּׁוּב הָעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי לִנְחל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְאֶפְשָׁר שֶׁיְּדָעֵם הַכּל קָטָן וְגָדוֹל אִישׁ וְאִשָּׁה בַּעַל לֵב רָחָב וּבַעַל לֵב קָצָר:
(13) The matters discussed in these four chapters concerning these five mitzvot are what the Sages of the early generations termed the Pardes, as they related: "Four entered the Pardes...." Even though they were great men of Israel and great Sages, not all of them had the potential to know and comprehend all these matters in their totality.I maintain that it is not proper for a person to stroll in the Pardes unless he has filled his belly with bread and meat. "Bread and meat" refer to the knowledge of what is permitted and what is forbidden, and similar matters concerning other mitzvot. Even though the Sages referred to these as "a small matter" - for our Sages said: "'A great matter,’ this refers to Ma'aseh Merkavah. `A small matter,’ this refers to the debates of Abbaye and Ravva" - nevertheless, it is fitting for them to be given precedence, because they settle a person's mind.Also, they are the great good which the Holy One, blessed be He, has granted, [to allow for] stable [living] within this world and the acquisition of the life of the world to come. They can be known in their totality by the great and the small, man or woman, whether [granted] expansive knowledge or limited knowledge.
עד כאן יש לך רשות לדבר מיכן ואילך אסור. כתוב בספר בן סירא במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור במה שהרשיתה התבונן אין לך עסק בנסתרות והדברים שנאמר מהלך ת"ק שנה דברי קבלה הן. הלא תראה שהן מועתקין מפי ריב"ז שהיה בימי הבית ולא נשאר לו דבר קטן ולא דבר גדול. אלא הכל קיבל בקבלה מרבו ומפורש בו דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא. ואין הדברים הללו באין משיקול הדעת ואין צריך להסתכל בהן שהמסתכל בהן בא בטירוף דעת שאי אפשר לומר יש שם מקום חלל מופנה ואף לא מלא שהכל מתחתיו הן שכשם שאין כח לומר כי קודם יצירת העולם היה חלל או מקום מלא או ריקם אלא אחר שנברא העולם נבראו שמים וארץ ואין ידוע מה למעלה ומה למטה ולפיכך מנעו רבותינו להסתכל מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור. ויש בגבורתו של הקב"ה לעשות כמה:
אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ מִקְרָא וּמִשְׁנָה, גְּמָרָא הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת; דִּקְדּוּקֵי תוֹרָה וְדִקְִדּוּקֵי סוֹפְרִים; קַלִּים וַחֲמוּרִים וּגְזֵרוֹת שָׁווֹת; תְּקוּפוֹת וְגִימַטְרִיָּאוֹת; שִׂיחַת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְשִׂיחַת שֵׁדִים וְשִׂיחַת דְּקָלִים; מִשְׁלוֹת כּוֹבְסִין, מִשְׁלוֹת שׁוּעָלִים; דָּבָר גָּדוֹל וְדָבָר קָטָן.
The Gemara relates: The Sages said about Rabban Yoḥanan ben Zakkai that he did not neglect Bible; Mishna; Gemara; halakhot and aggadot; minutiae of the Torah and minutiae of the scribes; the hermeneutical principles of the Torah with regard to a fortiori inferences and verbal analogies; the calculation of the calendrical seasons; and numerology [gimmatreyaot]. In addition, he did not neglect esoteric matters, including the conversation of ministering angels; the conversation of demons, and the conversation of palm trees; parables of launderers, which are folk tales that can be used to explain the Torah; parables of foxes; and more generally, a great matter and a small matter.
דָּבָר גָּדוֹל — מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. דָּבָר קָטָן — הֲוָיוֹת דְּאַבָּיֵי וְרָבָא. לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יֵשׁ וְאוֹצְרוֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא״. וְכִי מֵאַחַר שֶׁקָּטָן שֶׁבְּכוּלָּן כָּךְ, גָּדוֹל שֶׁבְּכוּלָּן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמְרוּ עָלָיו עַל יוֹנָתָן בֶּן עוּזִּיאֵל, בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה — כׇּל עוֹף שֶׁפּוֹרֵחַ עָלָיו מִיָּד נִשְׂרָף.
The Gemara elaborates: A great matter is referring to the secrets of the Design of the Divine Chariot, the conduct of the transcendent universe. A small matter is, for example, halakhot that were ultimately formulated in the framework of the disputes of Abaye and Rava. He did not neglect any of these disciplines so as to fulfill that which is stated: “That I may cause those that love me to inherit substance and that I may fill their treasuries” (Proverbs 8:21), as Rabban Yoḥanan was filled with the disciplines of Torah and wisdom. And if the youngest of them was so prolific, the greatest of them was all the more so prolific. The Gemara relates that the Sages said of Yonatan ben Uzziel, the greatest of Hillel’s students, that when he sat and was engaged in Torah study, the sanctity that he generated was so intense that any bird that flew over him was immediately incinerated.
Human Creativity There is, in other words, a fundamental difference between the light of the first day (“And God said, Let there be light . . .”) and that of the eighth day. The light of the first day was created by God. The light of the eighth day is what God taught us to create. It symbolises our “partnership with God in the work of creation.” There is no more beautiful image than this of how God empowers us to join Him in bringing light to the world. On Shabbat we remember God’s creation. On the eighth day (motsei Shabbat) we celebrate our creativity as the image and partner of God… If the first day represents Divine Creation, the eighth day signifies human creation under the tutelage and sovereignty of God… Just as God began by making light on the first day, so in the ceremony of Havdallah we make light on the eighth day, the start of human creativity, and in so doing we become God’s partners in the work of creation. Like Him, we begin by creating light and proceed to make distinctions (“Blessed are you . . . who makes a distinction between sacred and profane, light and darkness . . .”). (Sacks)
יבנה ר גמליאלמקובל להניח שבשנת 98, כאשר מת הקיסר דומיטינוס, האחרון לבית פלוויוס, הופשרו היחסים עם האימפריה. זו הייתה ההזדמנות להחזיר ל"שלטון" את בנו של רבן שמעון בן גמליאל, שהיה ממנהיגי הפרושים וממנהיגי המרד הגדול בסוף ימי בית שני. על כל פנים, אז כבר עמד רבן גמליאל בנו בראש בית המדרש ביבנה.
Table & Altar (chagiga)
פָּתַח בְּמִזְבֵּחַ וְסִיֵּים בְּשֻׁלְחָן! רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים — מִזְבֵּחַ מְכַפֵּר עַל אָדָם, עַכְשָׁיו — שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר עָלָיו.
As the Gemara has cited the above verse, it clarifies a puzzling aspect of it: The verse began with the word “altar” and ended with the word “table,” both words describing the same item. Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both say the following exposition: When the Temple is standing the altar atones for a person; now that the Temple has been destroyed, it is a person’s table that atones for him, for his feeding of needy guests atones for his sins.
שולחנו מכפר עליו - בהכנסת אורחין:
a person's table makes atonement for him – through welcoming guests
״וַיַּעֲבוֹר ה׳ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ. מְלַמֵּד שֶׁנִּתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה סֵדֶר תְּפִלָּה. אָמַר לוֹ: כׇּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹטְאִין — יַעֲשׂוּ לְפָנַי כַּסֵּדֶר הַזֶּה וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם.
§ The verse states: “And the Lord passed by before him, and proclaimed” (Exodus 34:6). Rabbi Yoḥanan said: Were it not explicitly written in the verse, it would be impossible to say this, as it would be insulting to God’s honor. The verse teaches that the Holy One, Blessed be He, wrapped Himself in a prayer shawl like a prayer leader and showed Moses the structure of the order of the prayer. He said to him: Whenever the Jewish people sin, let them act before Me in accordance with this order. Let the prayer leader wrap himself in a prayer shawl and publicly recite the thirteen attributes of mercy, and I will forgive them.
מלמד שנתעטף. כך הראהו הקב"ה למשה במראית הנבואה:
ברית כרותה לי"ג מדות. שאם יזכירום ישראל בתפלת תעניתם אינם חוזרים ריקם:
שלש עשרה מדות. אומר רבינו תם דשני שמות הראשונים הם שני מדות. כדאמרינן הכא אני ה' קודם שיחטא לרחם עליו ואני מרחם לאחר שיחטא אם ישוב ה' מדת רחמים הוא ולא כאלקים שהוא מדת הדין עון ופשע וחטאה ונקה הם נמנים בד' כדאית' ביומא בפ' שני שעירים (דף לו: ושם) דעונות אלו זדונות פשעים אלו המרדים וחטאות אלו השגגות ובמגלת סתרים דרבינו נסים אין מונה שם הראשון שיש פסיק בין השמות משום דהכי קאמר קרא הקב"ה ששמו ה' קרא ה' רחום וחנון ונוצר חסד לאלפים מונה בשתי מדות דנוצר חסד היינו מדה אחת לאלפים מדה אחרת שמדה טובה מרובה חמש מאות על מדת פורענות דהתם כתיב על רבעים והכא כתיב לאלפים:
אָמַר מָר: לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּחוֹרֵב ״וְנַקֵּה״. מְנָא לַן? דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״נַקֵּה״, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא יְנַקֶּה״, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״לֹא יְנַקֶּה״, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״נַקֵּה״. הָא כֵּיצַד? מְנַקֶּה הוּא לְשָׁבִין, וְאֵינוֹ מְנַקֶּה לְשֶׁאֵינָן שָׁבִין.
§ Since the Gemara cited this baraita, it now clarifies part of it. The Master said: Since it was stated at Horeb with regard to repentance: “Absolve.” The Gemara asks: From where do we derive this concept that repentance was mentioned there? The Gemara answers: As it was taught in a baraita that Rabbi Elazar says: It is not possible to say “absolve” (Exodus 34:7) about all transgressions, since “will not absolve” is already stated (Exodus 34:7). And it is not possible to say “will not absolve,” since “absolve” is already stated. How so? The Holy One, Blessed be He, absolves those who repent and does not absolve those who do not repent. Therefore, both “repentance” and “absolve” were mentioned at Horeb.
נֶאֱמַר בָּהֶם טוֹב אָמַר לוֹ עַד שֶׁאַתָּה שׁוֹאֲלֵנִי לָמָּה נֶאֱמַר בָּהֶם טוֹב שְׁאָלֵנִי אִם נֶאֱמַר בָּהֶן טוֹב אִם לָאו שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ אִם נֶאֱמַר בָּהֶן טוֹב אִם לָאו כְּלָךְ אֵצֶל רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי שֶׁהָיָה רָגִיל אֵצֶל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שֶׁהָיָה בָּקִי בְּאַגָּדָה
in the context of the mitzva to honor one’s parents, the word good is stated there: “In order that it shall be good for you” (Deuteronomy 5:16)? Rabbi Ḥiyya bar Abba said to him: Before you ask me why the word good is stated, ask me if the word good is actually stated there or not, since I am not sufficiently proficient in my knowledge of the biblical verses to remember the precise wording, and I do not know if the word good is stated there or not. Go to Rabbi Tanḥum bar Ḥanilai, who was commonly found at the academy of Rabbi Yehoshua ben Levi, who was an expert in aggada. Perhaps he heard something from him on this matter and can answer your question.
תרוייהו נמי ידבקו כתיב בהו. פעמים שלא היו בקיאין בפסוקים וכן מצינו בסוף שור שנגח את הפרה (ב"ק דף נה.) מפני מה לא נאמר בדברות הראשונות טוב כו' א"ל עד שאתה שואלני כו' שאיני יודע אם נאמר בהן טוב או לאו כלך אצל ר' תנחום כו' ומיהו הכא תימה דמדאקשי ליה תרוייהו איש כתיב בהו משמע דידע פסוקים ולא היה לו לתרץ אמר קרא ידבקו כיון דתרוייהו נמי ידבקו כתיב ובקונטרס פי' יפה וקמא נמי ידע דתרוייהו איש כתיב בהו ואתא לשנויי הא דקא בעי מאי משמע דשפיר משתמעי תרוייהו דאיירי בסיבת הבעל מדכתב בהו איש אלא דמוקי תנא איש דקרא קמא לדרשא אחרינא וההוא דקאמר אמר קרא ידבקו לא משמע ליה מאיש מידי דדריש מידבקו וידבקו דקרא קמא דריש לדרשא אחרינא:
ידבקו - אין לשון דבק אלא בין איש לאשה כדכתיב ודבק באשתו (בראשית ב׳:כ״ד) דכיון דמפורש כל כך דכתיב ביה לשון דביקה ודאי בסיבת בעל מיירי ומהכא הוא דהוה פשיטא ליה לתנא ואע"ג דבקרא קמא נמי ידבקו כתיב תיתי לדרשא בעלמא:
הָאוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ (ויקרא טז), עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו), וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם. וְאוֹמֵר (ירמיה יז), מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה', מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל:
With regard to one who says: I will sin and then I will repent, I will sin and I will repent, Heaven does not provide him the opportunity to repent, and he will remain a sinner all his days. With regard to one who says: I will sin and Yom Kippur will atone for my sins, Yom Kippur does not atone for his sins. Furthermore, for transgressions between a person and God, Yom Kippur atones; however, for transgressions between a person and another, Yom Kippur does not atone until he appeases the other person. Similarly, Rabbi Elazar ben Azarya taught that point from the verse: “From all your sins you shall be cleansed before the Lord” (Leviticus 16:30). For transgressions between a person and God, Yom Kippur atones; however, for transgressions between a person and another, Yom Kippur does not atone until he appeases the other person. In conclusion, Rabbi Akiva said: How fortunate are you, Israel; before Whom are you purified, and Who purifies you? It is your Father in Heaven, as it is stated: “And I will sprinkle purifying water upon you, and you shall be purified” (Ezekiel 36:25). And it says: “The ritual bath of Israel is God” (Jeremiah 17:13). Just as a ritual bath purifies the impure, so too, the Holy One, Blessed be He, purifies Israel.
The presence of God, the name of God
וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֗ה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י בָּ֣א אֵלֶ֘יךָ֮ בְּעַ֣ב הֶֽעָנָן֒ בַּעֲב֞וּר יִשְׁמַ֤ע הָעָם֙ בְּדַבְּרִ֣י עִמָּ֔ךְ וְגַם־בְּךָ֖ יַאֲמִ֣ינוּ לְעוֹלָ֑ם וַיַּגֵּ֥ד מֹשֶׁ֛ה אֶת־דִּבְרֵ֥י הָעָ֖ם אֶל־ה'׃
And the LORD said to Moses, “I will come to you in a thick cloud, in order that the people may hear when I speak with you and so trust you ever after.” Then Moses reported the people’s words to the LORD,
וַיַּעֲמֹ֥ד הָעָ֖ם מֵרָחֹ֑ק וּמֹשֶׁה֙ נִגַּ֣שׁ אֶל־הָֽעֲרָפֶ֔ל אֲשֶׁר־שָׁ֖ם הָאֱלֹקִֽים׃ {ס}
So the people remained at a distance, while Moses approached the thick cloud where God was.
אָ֖ז אָמַ֣ר שְׁלֹמֹ֑ה ה' אָמַ֔ר לִשְׁכֹּ֖ן בָּעֲרָפֶֽל׃
then Solomon declared:“ GOD has chosenTo abide in a thick cloud:
בָּנֹ֥ה בָנִ֛יתִי בֵּ֥ית זְבֻ֖ל לָ֑ךְ מָכ֥וֹן לְשִׁבְתְּךָ֖ עוֹלָמִֽים׃
I have now built for YouA stately House,A place where YouMay dwell forever.”
(כ) הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י שֹׁלֵ֤חַ מַלְאָךְ֙ לְפָנֶ֔יךָ לִשְׁמׇרְךָ֖ בַּדָּ֑רֶךְ וְלַהֲבִ֣יאֲךָ֔ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר הֲכִנֹֽתִי׃ (כא) הִשָּׁ֧מֶר מִפָּנָ֛יו וּשְׁמַ֥ע בְּקֹל֖וֹ אַל־תַּמֵּ֣ר בּ֑וֹ כִּ֣י לֹ֤א יִשָּׂא֙ לְפִשְׁעֲכֶ֔ם כִּ֥י שְׁמִ֖י בְּקִרְבּֽוֹ׃
(20) I am sending a messenger before you to guard you on the way and to bring you to the place that I have made ready. (21) Pay heed to him and obey him. Do not defy him, for he will not pardon your offenses, since My Name is in him;
כי שמי בקרבו. ואין לאל ידו למחול על כבודי:
כי שמי בקרבו, and G’d does not have the power (right) to waive the honour which His angel is entitled to.
כי שמי בקרבו רשאי הוא לומר אני ה׳ הוא מטטרון ששמו כשם רבו ה׳ אך נקרא ה׳ הקטן. וכן יסד הפייט בפזמון אל נא שאומרים בארץ אשכנז בראש השנה.
כי שמי בקרבו, seeing that My name is within him, he has the right to speak of himself by proclaiming: “'אני ה,” “I am the Lord,” meaning I am His general manager of the universe, known in kabbalistic parlance as Mattatron. That name can be understood as “chief of the angels,” or “G-d in miniature.” (Compare a book by Rabbi Reuben Margolies, in which all the names of the angels and their functions are listed, pages 73-108.)
The expression כִּ֥י שְׁמִ֖י בְּקִרְבּֽוֹ likely reflects the idea that the divine name functions as a type of transferable vehicle for divine presence and authority (McClellan) God is present in the Temple through the agency (tussenkomst, werking, kracht) of his name (Jarl Fossum)
(כז) הִנֵּ֤ה שֵׁם־ה' בָּ֣א מִמֶּרְחָ֔ק בֹּעֵ֣ר אַפּ֔וֹ וְכֹ֖בֶד מַשָּׂאָ֑הֿ שְׂפָתָיו֙ מָ֣לְאוּ זַ֔עַם וּלְשׁוֹנ֖וֹ כְּאֵ֥שׁ אֹכָֽלֶת׃
(27) Behold GOD’s eminent mightkeminent might Lit. “name.” Cf. Ps. 20.2; 54.3; Rashi, Luzzatto. Comes from afarIn blazing wrath,With a heavy burdenlWith a heavy burden Presumably with a heavy load of punishment. Meaning of Heb. uncertain. —With lips full of fury,With tongue like devouring fire,
(ב) יַֽעַנְךָ֣ ה' בְּי֣וֹם צָרָ֑ה יְ֝שַׂגֶּבְךָ֗ שֵׁ֤ם ׀ אֱלֹקֵ֬י יַעֲקֹֽב׃
(2) May the LORD answer you in time of trouble,the name of Jacob’s God keep you safe.
(ג) אֱ֭לֹקִים בְּשִׁמְךָ֣ הוֹשִׁיעֵ֑נִי וּבִגְבוּרָתְךָ֥ תְדִינֵֽנִי׃
(3) O God, deliver me by Your name;by Your power vindicate me.
(ח) וַֽ֭יּוֹשִׁיעֵם לְמַ֣עַן שְׁמ֑וֹ לְ֝הוֹדִ֗יעַ אֶת־גְּבוּרָתֽוֹ׃
(8) Yet He saved them, as befits His name, to make known His might.
(יט) וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ אֶל־הָעָ֗ם לֹ֤א תֽוּכְלוּ֙ לַעֲבֹ֣ד אֶת־ה' כִּֽי־אֱלֹקִ֥ים קְדֹשִׁ֖ים ה֑וּא אֵל־קַנּ֣וֹא ה֔וּא לֹא־יִשָּׂ֥א לְפִשְׁעֲכֶ֖ם וּלְחַטֹּאותֵיכֶֽם׃
(19) Joshua, however, said to the people, “You will not be able to serve the ETERNAL —who is a holy God, a jealous one—who will not forgive your transgressions and your sins.
(א) וַיַּ֧עַל מַלְאַךְ־ה' מִן־הַגִּלְגָּ֖ל אֶל־הַבֹּכִ֑ים {פ} וַיֹּ֩אמֶר֩ אַעֲלֶ֨ה אֶתְכֶ֜ם מִמִּצְרַ֗יִם וָאָבִ֤יא אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּ֙עְתִּי֙ לַאֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם וָאֹמַ֕ר לֹֽא־אָפֵ֧ר בְּרִיתִ֛י אִתְּכֶ֖ם לְעוֹלָֽם׃
(1) An angelaAn angel Lit. “a messenger.” of GOD came up from Gilgal to Bochim and said, “I brought you up from Egypt and I took you into the land that I had promised on oath to your fathers.bfathers See note at Josh. 1.6. And I said, ‘I will never break My covenant with you.
אֱלֹהִים קְדוֹשִׁים בְּרוֹב מְקוֹמוֹת נִקְרָא כָּל לְשׁוֹן רַבָּנוּת לְשׁוֹן רַבִּים, כְּמוֹ (בראשית מב ל): אֲדֹנֵי הָאָרֶץ, (שם לט כ): אֲדֹנֵי יוֹסֵף, (שמות כב יד) : אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ, (שמואל ב כ כג): אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת, לְפִי שֶׁהַשֵּׁם הַזֶּה שֵׁם שְׂרָרָה הוּא.
A holy God. In most places, every expression of rulership is found in the plural form, such as: “the ruler of the Land,” “the ruler of Yoseif,” “if his master is with him,” that God went to redeem. The reason for this is because this name is the name of power.
אמר רב נחמן האי מאן דידע לאהדורי למינים כרב אידית ליהדר ואי לא לא ליהדר אמר ההוא מינא לרב אידית כתיב (שמות כד, א) ואל משה אמר עלה אל ה' עלה אלי מיבעי ליה א"ל זהו מטטרון ששמו כשם רבו דכתיב (שמות כג, כא) כי שמי בקרבו
Rav Naḥman says: This one, i.e., any person, who knows how to respond to the heretics as effectively as Rav Idit should respond to them, but if he does not know, he should not respond to them. The Gemara relates: A certain heretic said to Rav Idit: It is written in the verse concerning God: “And to Moses He said: Come up to the Lord” (Exodus 24:1). The heretic raised a question: It should have stated: Come up to Me. Rav Idit said to him: This term, “the Lord,” in that verse is referring to the angel Metatron, whose name is like the name of his Master, as it is written: “Behold I send an angel before you to keep you in the way and to bring you to the place that I have prepared. Take heed of him and obey his voice; do not defy him; for he will not pardon your transgression, for My name is in him” (Exodus 23:20–21).
אי הכי ניפלחו ליה כתיב (שמות כג, כא) אל תמר בו אל תמירני בו אם כן לא ישא לפשעכם למה לי א"ל הימנותא בידן דאפילו בפרוונקא נמי לא קבילניה דכתיב (שמות לג, טו) ויאמר אליו אם אין פניך הולכים וגו'
The heretic said to him: If so, if this angel is equated with God, we should worship him as we worship God. Rav Idit said to him: It is written: “Do not defy [tammer] him,” which alludes to: Do not replace Me [temireni] with him. The heretic said to him: If so, why do I need the clause “For he will not pardon your transgression”? Rav Idit said to him: We believe that we did not accept the angel even as a guide [befarvanka] for the journey, as it is written: “And he said to him: If Your Presence go not with me raise us not up from here” (Exodus 33:15). Moses told God that if God Himself does not accompany the Jewish people they do not want to travel to Eretz Yisrael.
אם כן לא ישא לפשעכם - לא יכול לסלוח לפשעכם ומה יתרון בו:
אמר ליה הימנותא בידן - שאין בו כח לשאת פשעינו ואנו נמי מאסנוהו ומיאנו לקבלו אפילו לפרוונקא שליח מוציא ומביא:
אמר ליה ההוא מינא לר' ישמעאל בר' יוסי כתיב (בראשית יט, כד) וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מאתו מיבעי ליה א"ל ההוא כובס שבקיה אנא מהדרנא ליה דכתיב (בראשית ד, כג) ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך נשיי מיבעי ליה אלא משתעי קרא הכי הכא נמי משתעי קרא הכי א"ל מנא לך הא מפירקיה דר"מ שמיע לי
The Gemara relates: A certain heretic said to Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei: It is written: “And the Lord rained upon Sodom and upon Gomorrah brimstone and fire from the Lord out of heaven” (Genesis 19:24). The heretic raised the question: It should have stated: From Him out of heaven. A certain launderer said to Rabbi Yishmael: Leave him be; I will respond to him. This is as it is written: “And Lemech said to his wives: Adah and Zillah, hear my voice; wives of Lemech, hearken to my speech” (Genesis 4:23). One can raise the question: It should have been written: My wives, and not: “Wives of Lemech.” Rather, it is the style of the verse to speak in this manner. Here too, it is the style of the verse to speak in this manner. Rabbi Yishmael said to the launderer: From where did you hear this interpretation? The launderer said to him: I heard it at the lecture of Rabbi Meir.
דא"ר יוחנן כי הוה דריש ר' מאיר בפירקיה הוה דריש תילתא שמעתא תילתא אגדתא תילתא מתלי ואמר ר' יוחנן ג' מאות משלות שועלים היו לו לרבי מאיר ואנו אין לנו אלא שלש
The Gemara comments: This is as Rabbi Yoḥanan said: When Rabbi Meir would teach his lecture he would expound one-third halakha, one-third aggada, and one-third parables. And Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Meir had, i.e., taught, three hundred parables of foxes, and we have only three.
וַיָּ֣קֶם ה' אֶת־דְּבָר֖וֹ אֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר וָאָקֻ֡ם תַּ֩חַת֩ דָּוִ֨ד אָבִ֜י וָאֵשֵׁ֣ב ׀ עַל־כִּסֵּ֣א יִשְׂרָאֵ֗ל כַּֽאֲשֶׁר֙ דִּבֶּ֣ר ה' וָאֶבְנֶ֣ה הַבַּ֔יִת לְשֵׁ֥ם ה' אֱלֹקֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
“And the LORD has fulfilled the promise that He made: I have succeeded my father David and have ascended the throne of Israel, as the LORD promised. I have built the House for the name of the LORD, the God of Israel;
(כז) כִּ֚י הַֽאֻמְנָ֔ם יֵשֵׁ֥ב אֱלֹקִ֖ים עַל־הָאָ֑רֶץ הִ֠נֵּ֠ה הַשָּׁמַ֜יִם וּשְׁמֵ֤י הַשָּׁמַ֙יִם֙ לֹ֣א יְכַלְכְּל֔וּךָ אַ֕ף כִּֽי־הַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר בָּנִֽיתִי׃ (כח) וּפָנִ֜יתָ אֶל־תְּפִלַּ֧ת עַבְדְּךָ֛ וְאֶל־תְּחִנָּת֖וֹ ה' אֱלֹקָ֑י לִשְׁמֹ֤עַ אֶל־הָֽרִנָּה֙ וְאֶל־הַתְּפִלָּ֔ה אֲשֶׁ֧ר עַבְדְּךָ֛ מִתְפַּלֵּ֥ל לְפָנֶ֖יךָ הַיּֽוֹם׃ (כט) לִהְיוֹת֩ עֵינֶ֨ךָ פְתֻחֹ֜ת אֶל־הַבַּ֤יִת הַזֶּה֙ לַ֣יְלָה וָי֔וֹם אֶ֨ל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתָּ יִֽהְיֶ֥ה שְׁמִ֖י שָׁ֑ם לִשְׁמֹ֙עַ֙ אֶל־הַתְּפִלָּ֔ה אֲשֶׁ֣ר יִתְפַּלֵּ֣ל עַבְדְּךָ֔ אֶל־הַמָּק֖וֹם הַזֶּֽה׃ (ל) וְשָׁ֨מַעְתָּ֜ אֶל־תְּחִנַּ֤ת עַבְדְּךָ֙ וְעַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יִֽתְפַּלְל֖וּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וְ֠אַתָּ֠ה תִּשְׁמַ֞ע אֶל־מְק֤וֹם שִׁבְתְּךָ֙ אֶל־הַשָּׁמַ֔יִם וְשָׁמַעְתָּ֖ וְסָלָֽחְתָּ׃
(27) “But will God really dwellgdwell Cf. 2 Chron. 6.18, which adds “with humankind.” on earth? Even the heavens to their uttermost reaches cannot contain You, how much less this House that I have built! (28) Yet turn, my ETERNAL God, to the prayer and supplication of Your servant, and hear the cry and prayer that Your servant offers before You this day. (29) May Your eyes be open day and night toward this House, toward the place of which You have said, ‘My name shall abide there’; may You heed the prayers that Your servant will offer toward this place. (30) And when You hear the supplications that Your servant and Your people Israel offer toward this place, give heed in Your heavenly abode—give heed and pardon.
וּתְקַבֵּל בָּעוּת עַבְדָךְ וְעַמָךְ יִשְׂרָאֵל דְיִצְלוּן לְאַפֵּי אַתְרָא הָדֵין וְאַתְּ תְּקַבֵּל מֵאֲתַר בֵּית שְׁכִנְתָּךְ מִן שְׁמַיָא וּתְקַבֵּל צְלוֹתְהוֹן וְתִשְׁבּוֹק לְחוֹבֵיהוֹן:
God’s Dwelling. Solomon now touches on a theological problem raiser by the building of the Temple: it is figuratively and symbolically God's dwelling place, but Solomon wants to deflect any literal notion that God actually abides in a human structure. God does not actually dwell in the Temple but in the heavens above, from which He is disposed to listen to the prayers enunciated in the Temple because He regards it as a favored focal point for prayer. The emphasis is on the Temple as a place of prayer and supplication, a kind of terrestrial Communications center for speaking with God. (Robert Alter)
Spreading hands in Prayer: The gesture has the purpose of exposing the hands and heart to divine view, showing that one is pure and therefore qualified to be in God's presence." This suggestion is strongly supported by Isaiah 1:15, in which the gesture fails because the supplicants* "hands are full of blood." (2) A related possibility is that the gesture expresses surrender, displaying the hands empty of weapons and simultaneously exposing the vital organs. (David Calabro)
(טו) וּבְפָרִשְׂכֶ֣ם כַּפֵּיכֶ֗ם אַעְלִ֤ים עֵינַי֙ מִכֶּ֔ם גַּ֛ם כִּֽי־תַרְבּ֥וּ תְפִלָּ֖ה אֵינֶ֣נִּי שֹׁמֵ֑עַ יְדֵיכֶ֖ם דָּמִ֥ים מָלֵֽאוּ׃
(15) And when you lift up your hands,I will turn My eyes away from you;Though you pray at length,I will not listen.Your hands are stained with crime—
(ג) מִֽי־יַעֲלֶ֥ה בְהַר־ה' וּמִי־יָ֝ק֗וּם בִּמְק֥וֹם קׇדְשֽׁוֹ׃ (ד) נְקִ֥י כַפַּ֗יִם וּֽבַר־לֵ֫בָ֥ב אֲשֶׁ֤ר ׀ לֹא־נָשָׂ֣א לַשָּׁ֣וְא נַפְשִׁ֑י וְלֹ֖א נִשְׁבַּ֣ע לְמִרְמָֽה׃
(3) Who may ascend the mountain of the LORD?Who may stand in His holy place?— (4) He who has clean hands and a pure heart,who has not taken a false oath by MyaAncient versions and some mss. read “His.” lifeor sworn deceitfully.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל כֹּהֵן שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ״.
Speaking of that verse in Isaiah, the Gemara cites that Rabbi Yoḥanan said: Any priest who killed a person may not lift his hands in the Priestly Blessing as it is stated: “And when you spread forth your hands I will hide My eyes from you…your hands are full of blood.” Here we see that the Priestly Blessing, performed with hands spread forth, is not accepted when performed by priests whose “hands are full of blood.”
כהן שהרג את הנפש אפילו בשוגג לא ישא את כפיו אפילו עשה תשובה: הגה וי"א דאם עשה תשובה נושא כפיו ויש להקל על בעלי תשובה שלא לנעול דלת בפניהם והכי נהוג [ד"ע דלא גרע ממומר וכ"מ מהג"מ] [טור רש"י והרבה פוסקים אגור וב"י]:
A Kohen who has killed a person, even unintentionally, may not perform the priestly blessing, even if he has repented. Rem"a: Some say that if he has repented, he may perform the blessing, and there is ground to be lenient with respect to the penitent, so as not to shut the door before them. And so is the custom. (His own opinion - because this is no worse than a [repentant] apostate; and so too does it seem from the Hagahot Maimoni) (Tur, Rashi, many others, Agur, Bet Yosef).
הַשְׁקִיפָה֩ מִמְּע֨וֹן קָדְשְׁךָ֜ מִן־הַשָּׁמַ֗יִם וּבָרֵ֤ךְ אֶֽת־עַמְּךָ֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֵת֙ הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תָּה לָ֑נוּ כַּאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּ֙עְתָּ֙ לַאֲבֹתֵ֔ינוּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ (ס)
Look down from Your holy abode, from heaven, and bless Your people Israel and the soil You have given us, a land flowing with milk and honey, as You swore to our fathers.”
כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֔וֹ שָׁ֛ם תִּזְבַּ֥ח אֶת־הַפֶּ֖סַח בָּעָ֑רֶב כְּב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ מוֹעֵ֖ד צֵֽאתְךָ֥ מִמִּצְרָֽיִם׃
but at the place where the LORD your God will choose to establish His name, there alone shall you slaughter the passover sacrifice, in the evening, at sundown, the time of day when you departed from Egypt.
(ג) וְנִתַּצְתֶּ֣ם אֶת־מִזְבְּחֹתָ֗ם וְשִׁבַּרְתֶּם֙ אֶת־מַצֵּ֣בֹתָ֔ם וַאֲשֵֽׁרֵיהֶם֙ תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֔שׁ וּפְסִילֵ֥י אֱלֹֽהֵיהֶ֖ם תְּגַדֵּע֑וּן וְאִבַּדְתֶּ֣ם אֶת־שְׁמָ֔ם מִן־הַמָּק֖וֹם הַהֽוּא׃
(3) Tear down their altars, smash their pillars, put their sacred posts to the fire, and cut down the images of their gods, obliterating their name from that site.
Akkadian shuma shakanu (to place a name) came to communicate claiming the territory marked by the monument, or even becoming famous because of the heroic deeds reported on the monument. A royal hero would “place his name” to declare his mighty acts to the world. To efface someone’s name (i.e., inscription) from a monument was to claim their monument (or the heroic acts, structure, or territory marked by that monument) as one’s own. Deuteronomy is utilizing an internationally recognized idiom to emphasize the sovereignty and fame of God and his covenant by right of conquest (Sandra Richter)
“Here we have a theologically very striking conception of the name, which is present at the shrine in almost material form, is regarded almost as a person, and acts as a mediator between Yahweh and his people” (von Rad, Studies in Deuteronomy, 90).
In Gerhard von Rad’s scheme, D’s “name” is understood as a correction of the anthropomorphism of JE and P’s kabod theology is understood as a correction of D. Hence, P’s theology moves further toward transcendence in that even the hypostasis of D is rejected, and only a temporary expression of YHWH's glory, his kabod is present at the temple. Von Rad believed that the conflict between the name- and the glory-theologies was most clearly seen in 2 Samuel 7 and 1 Kings 8 in which the northern ideas of YHWH being invisibly enthroned in Israel’s midst as represented by the ark were superseded by the concept of dwelling represented by shakan (ש.כ.ן).. According to von Rad, this dwelling concept was later transformed into the kabod theology of the Priestly Writer. Von Rad’s theories are quite evident in the work of Frank M. Cross and Tryggve Mettinger (von Rad, Studies in Deuteronomy, 38-39, and Gerhard von Rad, Old Testament Theology, vol. 1: The Theology of Israel’s Historical Traditions, trans. D.M.G. Stalker [Louisville: Westminster John Knox, 2001], 184). Editor’s note: For one discussion of this approach, see Michael Carasik, “In the Presence of God,” TheTorah (2015).
צֹ֣הַר ׀ תַּֽעֲשֶׂ֣ה לַתֵּבָ֗ה וְאֶל־אַמָּה֙ תְּכַלֶ֣נָּה מִלְמַ֔עְלָה וּפֶ֥תַח הַתֵּבָ֖ה בְּצִדָּ֣הּ תָּשִׂ֑ים תַּחְתִּיִּ֛ם שְׁנִיִּ֥ם וּשְׁלִשִׁ֖ים תַּֽעֲשֶֽׂהָ׃
Make an opening for daylight in the ark, and terminate it within a cubit of the top. Put the entrance to the ark in its side; make it with bottom, second, and third decks.
רבי אומר שלשה דורות שנאמר (תהלים עב, ה) ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים ר' הילל אומר אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה
Rabbi Yehuda HaNasi says: The messianic era will last three generations, as it is stated: “May they fear You as long as the sun and moon endure, throughout the generations [dor dorim]” (Psalms 72:5). Dor is singular and dorim is plural, for a total of three generations. Rabbi Hillel says: There is no Messiah coming for the Jewish people, as they already ate from him, as all the prophecies relating to the Messiah were already fulfilled, during the days of Hezekiah.
אין להם משיח לישראל - אלא הקב"ה ימלוך בעצמו ויגאלם לבדו:
אמר רב יוסף שרא ליה מריה לרבי הילל חזקיה אימת הוה בבית ראשון ואילו זכריה קא מתנבי בבית שני ואמר (זכריה ט, ט) גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות
Rav Yosef says: May the Master forgive Rabbi Hillel for stating matters with no basis. With regard to Hezekiah, when was his reign? It was during the First Temple period. Whereas Zechariah ben Berechiah, the prophet, prophesied during the Second Temple period and said: “Rejoice greatly, daughter of Zion; shout, daughter of Jerusalem; behold, your king will come to you; he is just and victorious; lowly and riding upon a donkey and upon a colt, the foal of a donkey” (Zechariah 9:9). In the generations after Hezekiah, there are prophecies about both redemption and the coming of the Messiah.
שרי ליה מריה - ימחול לו הקב"ה שאמר דברים אשר לא כן:
ואלו זכריה מיהא מתנבא על משיח בבית שני - דכתיב בתרי עשר הנה מלכך יבא לך וגו' ולאו היינו זכריה בן יהוידע הכהן שניבא בבית ראשון אלא זכריה בן ברכיה שהיה במלכות דריוש:
אַחַ֤ת ׀ דִּבֶּ֬ר אֱלֹהִ֗ים שְׁתַּֽיִם־ז֥וּ שָׁמָ֑עְתִּי כִּ֥י עֹ֝֗ז לֵֽאלֹהִֽים׃
One thing God has spoken;two things have I heard:that might belongs to God,
מנהני מילי אמר אביי דאמר קרא (תהלים סב, יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים מקרא אחד יוצא לכמה טעמים ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות דבי ר' ישמעאל תנא (ירמיהו כג, כט) וכפטיש יפוצץ סלע מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים
§ The Gemara discusses the ruling of Rabbi Yoḥanan: From where is this matter derived? Abaye says: As the verse states: “God has spoken once, twice I have heard this; that strength belongs to God” (Psalms 62:12). Abaye explains: One verse is stated by God and from it emerge several explanations, but one explanation does not emerge from several verses. Alternatively, the school of Rabbi Yishmael taught that the verse states: “Is not My word like as fire? says the Lord; and like a hammer that breaks the rock in pieces” (Jeremiah 23:29). Just as this hammer breaks a stone into several fragments, so too, one verse is stated by God and from it emerge several explanations.
שָׁוְא וְשֶׁקֶר שְׁנֵיהֶם נֶאֶמְרוּ בְדִיבּוּר אֶחָד. מַה שֶׁאֵי אֶיפְשַׁר לַפֶּה לוֹמַר וְלֹא לָאוֹזֶן לִשְׁמוֹעַ. זָכוֹר וְשָׁמוֹר שְׁנֵיהֶם בְדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ. מַה שֶׂאֵי אֶיפְשַׁר לַפֶּה לוֹמַר וְלֹא לָאוֹזֶן לִשְׁמוֹעַ. מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִים נֶאֶמְרוּ בְדִיבּוּר אֶחָד. מַה שֶׁאֵי אֶיפְשַׁר לַפֶּה לוֹמַר וְלֹא לָאוֹזֶן לִשְׁמוֹעַ. עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה יְבָמָהּ יָבוֹא עָלֶיהָ שְׁנֵיהֶן נֶאֶמְרוּ בְדִיבּוּר אֶחָד. וְלֹא תִסּוֹב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר וְכָל־בַּת יוֹרֶשֶׁת נַחֲלָה שְׁנֵיהֶן בְדִיבּוּר אֶחָד. גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה לְךָ לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז שְׁנֵיהֶן בְדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר אַחַת דִּיבֵּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוֹ שָׁמַעְתִּי. וּכְתִיב הֲלֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאוּם יי֨ וּכְפַטִּישׁ יְפוֹצֵץ סָלַע.
“Vain” and “untruth” both were said together, which is impossible for the mouth to say and the ear to hear. “Remember” and “keep” both were said together, which is impossible for the mouth to say and the ear to hear. “Its desecrator shall be put to death” and “two unblemished one year old sheep” both were said together, which is impossible for the mouth to say and the ear to hear. “The nakedness of your brother’s wife you shall not uncover”, “her brother-in-law shall come to her”, both were said together. “You shall not move real property from one tribe to another,” “any daughter inheriting real property,” both together. “Fringes you shall make for yourself,” “do not wear sha‘ṭnez”, both were said together. And so it says, “God spoke once, two I heard from this.” And it is written: “Is not my word like fire, says the Eternal, and like a hammer which shatters a rock.”
שוא ושקר. לא תשא שמע שוא ולא תשבעו בשמי לשקר בדבור א' נאמרו וכל הני חשוב להו בסיפרי:
זכור ושמור. בדברות הראשונות כתיב זכור את יום השבת לקדשו ובאחרונות כתיב שמור שניהן בדיבור אחד נאמרו ללמד כל שישנו בשמירה ישנו במצות זכירה ונשים איתנהו בשמירה דמצות ל"ת היא ונשים חייבות בה הלכך חייבות נמי בקידוש היום:
וְהַשְׁתָּא דְּאָמְרִינַן הַדְלָקָה עוֹשָׂה מִצְוָה, הִדְלִיקָהּ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם. אִשָּׁה וַדַּאי מַדְלִיקָה, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נָשִׁים חַיָּיבוֹת בְּנֵר חֲנוּכָּה שֶׁאַף הֵן הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַנֵּס.
And, the Gemara remarks, now that we say that lighting accomplishes the mitzva, there are practical ramifications. If a deaf-mute, an imbecile, or a minor, all of whom are of limited intellectual capacity and not obligated in mitzvot, kindled the Hanukkah light, he did nothing in terms of fulfilling the mitzva, even if an adult obligated in mitzvot subsequently set it down in its appropriate place. That is because placing a lit lamp does not constitute fulfillment of the mitzva. The lighting must be performed by a person with full intellectual capacity, obligated in mitzvot. However, a woman certainly may light, as Rabbi Yehoshua ben Levi said: Women are obligated in lighting the Hanukkah light, as they too were included in that miracle of being saved from the decree of persecution.
היו באותו הנס - שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה ועל יד אשה נעשה הנס:
Were in that miracle: Since the Greeks decreed upon all the virgins getting married to have intercourse with the high official first. And the miracle happened through a woman.
אֱלֹהִים קְדוֹשִׁים בְּרוֹב מְקוֹמוֹת נִקְרָא כָּל לְשׁוֹן רַבָּנוּת לְשׁוֹן רַבִּים, כְּמוֹ (בראשית מב ל): אֲדֹנֵי הָאָרֶץ, (שם לט כ): אֲדֹנֵי יוֹסֵף, (שמות כב יד) : אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ, (שמואל ב כ כג): אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת, לְפִי שֶׁהַשֵּׁם הַזֶּה שֵׁם שְׂרָרָה הוּא.
A holy God. In most places, every expression of rulership is found in the plural form, such as: “the ruler of the Land,” “the ruler of Yoseif,” “if his master is with him,” that God went to redeem. The reason for this is because this name is the name of power.
אָמַר אַיְיבוּ: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק וְאַיְיתִי הָהוּא גַּבְרָא עֲרָבָה קַמֵּיהּ. שָׁקֵיל, חַבֵּיט חַבֵּיט, וְלָא בָּרֵיךְ. קָסָבַר מִנְהַג נְבִיאִים הוּא. אַיְיבוּ וְחִזְקִיָּה בְּנֵי בְרַתֵּיה דְּרַב אַיְיתוֹ עֲרָבָה לְקַמֵּיהּ דְּרַב, חַבֵּיט חַבֵּיט, וְלָא בָּרֵיךְ. קָא סָבַר מִנְהַג נְבִיאִים הוּא.
§ The Gemara relates that Aivu, father of the amora Rav, said: I was standing before Rabbi Elazar bar Tzadok, and a certain man brought a willow branch before him to fulfill the mitzva. He took it and waved it; he waved it and did not recite a blessing. This indicates that he holds that the mitzva of the willow branch is a custom of the prophets and is therefore performed without a blessing. Similarly, the Gemara relates that Aivu and Ḥizkiya, sons of the daughter of Rav, brought a willow branch before Rav to fulfill the mitzva. He waved it; he waved it and did not recite a blessing. This indicates that he, too, holds that it is a custom of the prophets.
אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם. י"מ דאמנהג לא מברכינן מהכא וכן משמע בסוכה בפרק לולב וערבה (סוכה דף מד:) דקאמר אמר אביי הוה קאימנא קמיה דר' יצחק ואייתי ההיא ערבה לקמיה שקל חביט חביט ולא בריך קסבר ערבה מנהג נביאים היא אלמא אמנהג לא מברכינן אבל רבינו תם פסק דמברכינן דאי איתא דלא מברכינן אם כן מאי קאמר בגמרא כיון דשמעינהו דמדלגי ואזלי שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם וכי לא היה לו להכיר אי משום מנהג קרו ליה לא מברכי אי איתא דאמנהג לא מברכינן ואי מברכי לא מנהג הוא וכי תימא דלא בא בתחילת קריאת הלל הא לא מצי אמרת דהא רב איקלע לבבל קאמר דאי איתא דבאמצע תפלה בא הוה ליה למימר איקלע לבי כנישתא ומדלא אמר מדלא ברכי מנהג הוא שמע מינה דאמנהגא נמי מברכינן וההיא דסוכה דמשמע דאמנהגא לא מברכינן היינו דווקא אמנהג דערבה דלא הוי אלא מנהג טלטול בעלמא ואמנהג דטלטול לא מברכינן אבל בשאר מנהג כמו קריאת הלל ואחריני כמו אותו מנהג ודאי מברכינן וכן הלכה למעשה ולפי זה יש ליזהר שלא לדבר באמצע ההלל כיון שבירך דאם כן הוי מפסיק ונראה דאין יחיד מחויב לקרוא ההלל אכן אם רוצה לחייב עצמו הרשות בידו:
וקורים הלל בדילוג בין יחיד בין צבור וי"א שהצבור מברכין עליו בתחלה לקרא את ההלל (ואם בירך לגמור א"צ לחזור) (מרדכי פ' במה מדליקין ושבולי לקט) ולבסוף יהללוך והיחיד אין מברך עליו ויש אומרי' שאף הצבור אין מברך עליו לא בתחילה ולא בסוף וזה דעת הרמב"ם וכן נוהגי' בכל מלכות ארץ ישראל וסביבותי': הגה ויש אומרים דגם יחיד מברך עליו (טור בשם הרא"ש ור"ת) וכן נוהגין במדינות אלו ומכל מקום יזהר אדם לקרות בצבור כדי לברך עליו עם הצבור וי"א דכשיחיד קורא אומר לשנים שיאמרו עמו ראשי פרקים דאז הוי כרבים (מרדכי פ' במה מדליקין ואגור בשם שוחר טוב) ונהגו כן בהודו ולא באנא:
And we recite Hallel in skips, either as individually or publicly. And there are those who say that the public bless over it in the beginning to recite Hallel, and if he blessed to complete, he does not need to go back (Mordechai Chapter "With what do we kindle and Stalks of Wheat"); and at the end, "Y'hallelu'cha." And an individual does not bless over it. And there are those who say that even the public does not bless over it, not at the beginning nor at the beginning, and this is the position of the Rambam, and we are accustomed with all the kingdoms of the Land of Israel and its surrounding areas. Gloss: And there are those who say that also an individual blesses over it (Tur in the name of the Rosh and Rabbeinu Tam). And we are accustomed to do this in these countries. And in any case one should be careful to recite publically in order to bless on it with the public. And there are those who say that when a person recites individually, and two that say it with him the beginning of the chapters that this is like [when] many [recite] (Mordechai Chapter "With what do we kindle and accumulations" in the name of Shocher Tov). And they are accustomed to this in "Hodu" and not in "Ana."
רְאֵ֞ה הִפְקַדְתִּ֣יךָ ׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה עַל־הַגּוֹיִם֙ וְעַל־הַמַּמְלָכ֔וֹת לִנְת֥וֹשׁ וְלִנְת֖וֹץ וּלְהַאֲבִ֣יד וְלַהֲר֑וֹס לִבְנ֖וֹת וְלִנְטֽוֹעַ׃ (פ)
See, I appoint you this dayOver nations and kingdoms:To uproot and to pull down,To destroy and to overthrow,To build and to plant.
Walking barefooted
במקום שאין דרך כו'. אפי' דרכם לילך בחול יחף ילבוש בשבת מנעלים כדי שיזכור שהוא שבת כ"מ בד"מ ובכלבו ועססי' ב' דמדות צניעות שלא לילך כלל יחף:
צח) שם בהגה. ולא ילך אדם יחף בשבת וכו' וה"ה ביו"ט שאין לילך יחף דעונג שבת ויו"ט שוים כבסי' תקכ"ט. א"א או' כ"ו:
צט) שם בהגה. במקום שאין דרך לילך יחף. ואפי' דרכם לילך בחול יחף ילבש בשבת מנעליה כדי שיזכור שהוא שבת. כ"מ בד"מ ובכלבו. ועיין סס"י ב' דמדת צניעות שלא ילך כלל יחף. מ"א ס"ק כ"ו. והב"ח (סי' רמ"ב) כתב טעם אחר בשם ספר יריאים שלא לילך בשבת יחף כלל משום דכתיב אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומכיון שזה קרוי עונג מחוייב לענגו בכך דכשם שיש עונג באכילה ושתייה כך יש עונג בהנאת הגוף ע"כ. מיהו לפ"ז אדם שיש לו צער כשלא ילך יחף ודאי שרי דלא עדיף מאכילה דק"ל ברס"י רפ"ח דאדם שמזיק לו האכילה מותר להתענית בשבת. ולטעם רמ"א אפשר דגם בכה"ג אסור. תו"ש או' ל"ו:
ק) ולעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו (שבת קר"ט ע"א) וז' כמנודים למקום ואחד מהם ההולך יחף. פסחים קי"ג ע"ב. מחה"ש או כ"ו. ועיין בדברינו לסי' ב' או' כ"ג:
רבי (במקבילה: 'רב', ובכתב יד רומי אין מילה זו) יהודה בר יחזקאל (רב יהודה, מגדולי אמוראי בבל בדור השני) אמר: (בכתב יד רומי ובמקבילה נוסף 'כן / הכין הווה יחזקאל') אבא (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'אנא' והוגה 'אבא') – כך היה יחזקאל אבי מברך על ירידת גשמים: יתגדל ויתקדש ויתברך ויתרומם שמך מלכינו על כל טיפה וטיפה שאת (שאתה) מוריד לנו, שאת (שאתה) ממניען (מפריד ומבדיל אותן) זו מזו – שלא ייגעו טיפות הגשם זו בזו, - (בכתב יד רומי נוסף 'ומה טעמ(י)ה?' - מה המקור בכתוב לדבר זה, שה' ממניען זו מזו?) שנאמר (בסיפור נפלאות אלוהים בהורדת גשמים): "כִּי יְגָרַע נִטְפֵי מָיִם" (איוב לו,כז) – אלוהים מחסיר את טיפות מי הגשמים מן השמים ומוריד אותן לארץ; ויש לפרש את הכתוב, שה' מפריד ומחלק ומבדיל בין טיפות הגשם (המתרגם תרגם: "יְגָרַע" - ימנע, ועל פי זה אמרו כאן: 'ממניען'), ויש להציע פסוק (כסימוכין לפירוש המוצע): כמה דאת אמר: – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר בעניין הקדשת שדה אחוזה): "וְאִם אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ, וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ" (ויקרא כז,יח) – אם המקדיש יקדיש את שדהו באחת השנים שלאחר שנת היובל ויפדו אותה, הכוהן יעשה חשבון לפי השנים שיישארו מארבעים ותשע השנים עד שנת היובל, והערך המלא של השדה, שהוא חמישים שקל כסף, יחולק לארבעים ותשע שנים, שהוא שקל ופונדיון לשנה, והפודה ישלם סכום זה בעד כל שנה מהשנים שיישארו עד שנת היובל (כך כוונת הכתוב לפי מה שפירשו כאן. פירוש המילה "וְנִגְרַע" - יחולק, ואין פירוש המילה - יופחת, ינוכה). - המובן של השורש 'גרע' בפסוק הזה תומך בפרשנות למילה "יְגָרַע" שהוצעה לפני כן. אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): ולא עוד אלא – לא זו בלבד, אלא גם שהוא מורידן במידה – ה' מוריד את טיפות הגשם לפי מידה, שהוא מחשב מראש כמה טיפות מים לכל גשם, שנאמר (בתיאור חוכמת אלוהים המתגלית בפלא של הורדת גשמים): (בכתב יד רומי במקום מילה זו: 'ומה טעם?) "וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה" (איוב כח,כה) – אלוהים קבע את שיעור המים (שמהם הוא עושה את המטר) שבכל מקום לפי מידה. ויש לפרש את הכתוב, שה' מוריד את טיפות הגשם לפי מידה. ומספרים: רבי יוסי בר יעקב (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) סלק מבקרה לרבי יודן מגדליא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מהיישוב מגדל בחוף הכינרת, מצפון לטבריה) – עלה לבקר את רבי יודן מגדליא (נכנס אצלו לראותו ולדרוש בשלומו). עד דהוא תמן נחת מיטרא – בעוד שהוא שם ירד גשם, ושמע קליה אמר: – ושמע (רבי יוסי בר יעקב) את קולו (של רבי יודן) אומר (מברך על ירידת גשמים): אלף אלפין וריבי ריבוון (בכתב יד רומי: 'וריבי רבבות') (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'אנו') חייבין להודות לשמך מלכינו על כל טיפה וטיפה שאת (שאתה) מוריד לנו, שאת (שאתה) גומל (עושה) טובה לחייבים (לרשעים, לחוטאים) – אף על פי שאינם זכאים שתגמול להם טובה. אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי בר יעקב לרבי יודן): הדא מנא (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'מנן') לך? – זאת (הברכה) מניין לך? אמר ליה: – אמר לו (רבי יודן לרבי יוסי בר יעקב): הכין הוה – כך היה רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) (בכתב יד רומי ובמקבילה נוסף 'רבי') מברך על ירידת גשמים. בבראשית רבה יג,טו נאמר: רב יהודה אמר: כדין מברך יחזקאל אבא: יתברך יתרומם יתגדל שמך על כל טיפה וטיפה שאת מוריד לנו, שאת ממניען אלו מאלו. - רבי יודן ברבי שמעון אמר: שהוא מורידן במידה - "כי יגרע נטפי מים" (איוב לו,כז) (מצמצם טיפות מים במידה ובערך), היך מה דאת אמר: "ונגרע מערכך" (ויקרא כז,יח). רבי יוסי בר יעקב סלק מבקרה לרבי יודן מגדלאה. שמע קליה מברך: אלף אלפין וריבי ריבוון אנו צריכים להודות לשמך על כל טיפה וטיפה שאת מוריד לנו, שאת משלם טובה לחייבים. אמר ליה: כך היה רבי סימון מברך. ובויקרא רבה טו,א נאמר: "ומים תיכן במידה" (איוב כח,כה) - אמר רבי יודן בירבי ישמעאל: אפילו גשמים שהם יורדים לעולם אינם יורדים אלא במידה. מה טעמא? "כי יגרע נטפי מים" (איוב לו,כז), כמה דאת אמר: "ונגרע מערכך" (ויקרא כז,יח). ובמדרש תהילים יח,טז נאמר: רב יהודה בר יחזקאל אמר: כך היה אבא מברך על הגשמים: יתברך ויתקדש שמיה דקודשא בריך הוא, שהם אלפי אלפים וריבי רבבות של טיפים, ואין טיפה נוגעת בחברתה כמלוא נימא, שנאמר: "כי יגרע נטפי מים" (איוב לו,כז). בירושלמי ובמדרש תהילים משמש הפסוק "כי יגרע נטפי מים" טעם ל"ממניעם זו מזו", ובמדרשי רבה הוא משמש טעם ל"מורידם במידה". בבבלי ברכות נט,ב ותענית ו,ב אמרו: מאי מברך / מברכים (על הגשמים)? - אמר רב יהודה: "מודים אנחנו לך ה' אלוהינו על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו". ורבי יוחנן מסיים בה הכי: "אילו פינו מלא שירה כים..., ברוך רוב ההודאות". - "רוב ההודאות" ולא "כל ההודאות"? - אמר רבא: אימא: "אל ההודאות". אמר רב פפא: הלכך נימרינהו לתרווייהו: "רוב ההודאות ואל ההודאות". בבבלי נאמרה ברכת הגשמים שאמר רב יהודה, ובירושלמי ובמדרשים נאמרה ברכת הגשמים שאמר אביו של רב יהודה. בבבלי שם אמרו, שכשירד גשם מעט מברך: "הטוב והמטיב", וכשירד הרבה מברך: "מודים אנחנו לך", או שכשיש לו שדה מברך: "הטוב והמטיב", וכשאין לו שדה מברך: "מודים אנחנו לך". • • •
ואם יש שם כהן קורא ראשון ואומר החזן כהן קרא יעמוד רבי פלוני הכהן ואם אין שם כהן קורא במקומו ישראל ואומר החזן ישראל קרא בכהן יעמוד רבי פלוני במקום כהן ברוך שנתן תורה וכו׳ תורת ה׳ תמימה וגו׳ נהגו העם לומר אחרי עלותו לקרות בתורה פסוקים אלו עד מגן הוא לכל החוסים בו ויש בהם ארבעים תיבות כנגד מ׳ ימים שעמד משה בהר לקבל התורה.
...
לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים, רַבִּי יַנַּאי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל הַשִּׁירִים שֶׁאָמְרוּ לְפָנֶיךָ הָאָבוֹת, רֵיחוֹת הָיוּ, אֲבָל אָנוּ שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ, כְּאָדָם שֶׁמֵּרִיק מִכְּלִי לִכְלִי חֲבֵרוֹ. כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁעָשׂוּ לְפָנֶיךָ הָאָבוֹת רֵיחוֹת הָיוּ, אֲבָל אָנוּ שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ, מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה מִצְווֹת עֲשֵׂה וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם יִהְיוּ כָּל הַיַּמִּים דְּיוֹ, וַאֲגַמִּים קוּלְמוֹסִין, וְשָׁמַיִם וְאֶרֶץ מְגִלּוֹת, וְכָל בְּנֵי הָאָדָם לַבְלָרִים, אֵין מַסְפִּיקִין לִכְתּוֹב [דברי תורה שלמדתי], וַאֲנִי לֹא חִסַּרְתִּיהָ אֶלָּא כְּאָדָם שֶׁמַּטְבִּיל זַכְרוּתוֹ כְּמִכְּחוֹל בַּיָּם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר אִם יִהְיוּ כָּל הַיַּמִּים דְּיוֹ, וַאֲגַמִּים קוּלְמוֹסִין, וְשָׁמַיִם וָאָרֶץ יְרִיעוֹת, וְכָל בְּנֵי אָדָם לַבְלָרִין, אֵין מַסְפִּיקִין לִכְתּוֹב דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁלָּמַדְתִּי, וְלֹא חִסַּרְתִּיהָ רַק כְּאָדָם שֶׁמַּטְבִּיל זַכְרוּתוֹ כְּמִכְּחוֹל בַּיָּם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לוֹמַר כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתַי, אֶלָּא רַבּוֹתַי חִסְּרוּהָ, וַאֲנִי לֹא חִסַּרְתִּיהָ, אֶלָּא כְּמֵרִיחַ בְּאֶתְרוֹג, הַמֵּרִיחַ נֶהֱנָה, וְהָאֶתְרוֹג לֹא חָסֵר, וְכִמְמַלֵּא מֵאַמַּת הַמַּיִם, וּכְמַדְּלִיק מִנֵּר לְנֵר. פַּעַם אַחַת שָׁהָה רַבִּי עֲקִיבָא לָבוֹא לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, בָּא וְיָשַׁב לוֹ מִבַּחוּץ, נִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה זוֹ הֲלָכָה, אָמְרוּ הֲלָכָה מִבַּחוּץ, חָזְרָה וְנִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה, אָמְרוּ תּוֹרָה מִבַּחוּץ, חָזְרָה וְנִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה, אָמְרוּ עֲקִיבָא מִבַּחוּץ פִּנּוּ לוֹ מָקוֹם, בָּא וְיָשַׁב לוֹ לִפְנֵי רַגְלָיו שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וּבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָיָה עָשׂוּי כְּמִין רִיס, וְאֶבֶן אַחַת הָיְתָה שָׁם וְהָיְתָה מְיֻחֶדֶת לוֹ לִישִׁיבָה, פַּעַם אַחַת נִכְנַס רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִתְחִיל מְנַשֵּׁק אוֹתָהּ הָאֶבֶן, וְאָמַר הָאֶבֶן הַזֹּאת דּוֹמָה לְהַר סִינַי, וְזֶה שֶׁיָּשַׁב עָלֶיהָ דּוֹמֶה לַאֲרוֹן הַבְּרִית.
“By the fragrance of your good oils, your name is like poured oil; therefore, the young women love you” (Song of Songs 1:3).“By the fragrance of your good oils,” Rabbi Yanai son of Rabbi Shimon [said]: All the songs that the patriarchs recited before You were fragrances, but we, “your name is like poured oil,” like a person who empties from his vessel to the vessel of another. All the mitzvot that the patriarchs performed before You were fragrances, but we, “your name is like poured oil,” [we have] two hundred and forty-eight positive commandments and three hundred and sixty-five negative commandments.Rabbi Eliezer, Rabbi Yehoshua, and Rabbi Akiva, Rabbi Eliezer says: If all the seas were ink, [all the reeds that grow in] the swamps were quills, the heavens and the earth were scrolls, and all people were scribes, they would not suffice to write the matters of Torah that I have learned [from my teachers], and I culled only the equivalent of one who dips the tip of his quill, like a brush, in the sea. Rabbi Yehoshua says: If all the seas were ink, the swamps were quills, the heavens and the earth were sheets of parchment, and all people were scribes, they would not suffice to write the matters of Torah that I have learned, and I culled only the equivalent of one who dips the tip of his quill, like a brush, in the sea. Rabbi Akiva says: I do not have the ability to say what my teachers said; rather, my teachers culled from it, but I did not cull from it, but rather, like one who smells a citron. The one who smells enjoys, but the citron is not lacking. And like one who fills from an aqueduct and like one who lights from a lamp to a lamp. One time, Rabbi Akiva tarried in his arrival at the study hall. He arrived and sat outside. A question was asked: Is this the halakha? They said: ‘The halakha is outside.’ Again a question was asked. They said: ‘Torah is outside.’ Again a question was asked. They said: ‘Akiva is outside, make room for him.’ He came and sat before the feet of Rabbi Eliezer. Rabbi Eliezer’s study hall was configured like an oblong arena, and there was one stone there that was designated for him [Rabbi Eliezer] to sit upon. One time Rabbi Yehoshua entered and began kissing that stone. He said: ‘This stone is like Mount Sinai and the one who sits on it is like the Ark of the Covenant.’
כיצד יחיד שקיבל עליו תענית להיות מתענה בשני ובחמישי הרי זה מתענה ומשלים פגעו בו י"ט אלו הכתובים במגלת תענית הרי מספיד זה הכלל כל שנדרו קודם גזרתנו תדחה גזרתנו מפני נדרו ואם גזרתנו קודם גדרו ידחה נדרו מפני גזרתנו. ואין בין אדר ראשון לאדר הב' אלא קריאת מגלה ושלוח מתנות לאביונים. רשבג"א כל המצות שנוהגות באדר ראשון אינן נוהגות באדר שני חוץ מן ההספד ותענית שנוהגין זה כזה. וכותבין בשטר אדר א' (אלא) [ולא] שכותבין תניין. ר' יוסי או' אין כותבין אלא תניין ר"י או' אדר שני נכתב. ומי כתב מגלת תענית סיעתו של ר"א ב"ח בן חזקיה בן גרון כתבו מג"ת. ולמה כתבוה מפני שאין למודים בצרות ואין הצרות מצויות לבא עליהם אם היו כל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים וכל בני אדם לבלרין אינם מספיקים לכתוב הצרות הבאות עליהם בכל שנה ושנה. ד"א אין שוטה נפגע ולא בשר המת מרגי' באיזמל:
כשחלה רבי אליעזר (אמרו) אותו היום ערב שבת היה נכנס רבי עקיבא וחביריו לבקרו והיה ישן בתוך חדרו והם יושבין בטרקלין שלו נכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפילין שלו ולא הניחו והיה בוכה ויצא הורקנוס ואמר לחכמים רבותי דומה לי שנטרפה דעתו של אבא. אמר לו בני לא דעתי נטרפה אבל דעתך נטרפה שהנחת הדלקת הנר שנתחייבת עליה מיתה לשמים והיית מתעסק בתפילין שאין אתה מתחייב עליהן אלא משום שבות. כיון שראו חכמים שדעתו מיושבת עליו (נכנסו) ישבו לפניו ברחוק ד׳ אמות אמרו לו רבי כסת עגולה והכידור והאימום והקמיע ותפילין שנקרעו מהו (מקבלין טומאה) אמר להם מקבלין טומאה והטבילו אותן כמו שהן והזהרו בהן שהן הלכות גדולות שנאמרו למשה בסיני. והיו שואלים לו בטהרות בטמאות במקוואות. אמרו לו רבי מה הוא זה אמר להם טמא. מה הוא זה אמר להם טהור. והיה משיב על טמא טמא ועל טהור טהור. אח״כ אמר ר׳ אליעזר לחכמים תמה אני על תלמידי הדור שמא יענשו מיתה לשמים אמרו לו רבי מפני מה. אמר להם מפני שלא באו ושמשו אותי. ואח״כ אמר לעקיבא בן יוסף עקיבא מפני מה לא באת לפני ושמשת אותי א״ל רבי לא נפניתי. אמר לו תמה אני עליך אם תמות מיתת עצמך וי״א לא אמר לו כלום אלא כיון שאמר רבי אליעזר לתלמידיו כך מיד נמס דמו בקרבו אמר לו רבי עקיבא רבי מיתתי במה אמר לו (ר׳) עקיבא שלך קשה מכולן נכנס ר״ע וישב לפניו ואמר לו רבי מעתה שנה לי פתח ושנה לו ש׳ הלכות בבהרת באותה שעה הגביה רבי אליעזר שתי זרועותיו והניחן על חזה שלו ואמר אוי לי על שתי זרועותי אלה ב' ספרי תורות שנפטרין מן העולם שאם יהיו כל הימים דיו וכל קנים קולמוסים וכל בני אדם לבלרין אינן יכולין לכתוב כל מה שקריתי ושניתי ומה ששמשתי לחכמים בישיבה ולא חסרתי (מכל אשר שאלו עיני) אלא כאדם שטובל אצבעו בים ולא חסרתי מתלמודי אלא כדי שיכחול המכחול מן השפופרת ועוד אני שונה ג׳ מאות הלכות במכשפה לא תחיה וי״א שלשת אלפים (משל) הלכות ולא שאלני אדם בהם דבר מעולם חוץ מעקיבא בן יוסף שפעם אחת אמר לי רבי למדני איך נוטעים קישואין (ואיך עוקרין אותן) אמרתי דבר אחד נתמלא כל השדה קישואין. אמר לי רבי למדתני נטיעתן למדני עקירתן. אמרתי דבר אחד נתכנסו כל הקישואין כולם למקום אחד. א״ל ר״א בן עזריה רבי מנעל שעל גבי האימום. אמר לו טהור. והיה משיב על טמא טמא ועל טהור טהור עד שיצתה נשמתו בטהרה. מיד קרע ר״א בן עזריה את בגדיו ובכה ויצא ואמר לחכמים רבותי בואו וראו ברבי אליעזר שטהור הוא לעוה״ב (לפי) שיצתה נשמתו בטהרה. לאחר שבת בא ר״ע ומצאו באריסרט' שבא מקסרי ללוד מיד קרע את בגדיו ותלש בשערו והיה דמו שותת ונופל לארץ והיה צועק ובוכה ואומר אללי רבי עליך אללי רבי עליך מרי שהנחת כל הדור יתום. פתח עליו בשורה ואמר אבי אבי רכב ישראל ופרשיו מעות יש לך עלי ואין לי שולחני לרצותן:
When Rabbi Eliezer became sick, (they say) it was the eve of the Sabbath. Rabbi Akiva and his companions came in to visit him. He was sleeping in his room, so they sat in the entrance hall. His son Hyrcanus went in to take off his father’s tefillin, but his father would not let him, and began to cry. Hycanus came out and said to the sages: My masters, it seems to me that my father is confused. But his father called out: My son, I am not confused – you are confused! For you have not lit the Sabbath candles, for which you can be sentenced to death by divine decree. But I was just wearing tefillin, which is forbidden [to be worn on the Sabbath] only by rabbinic practice. When the sages saw that he was of clear mind (they went in) and sat before him, at a distance of four cubits. They said to him: Rabbi, a circular cushion, a ball, a mannequin, an amulet, and a torn prayer box – what is their status (with regard to whether they can become impure)? He said to them: They can become impure, and you should immerse them in water just as they are. Be very careful to do this, because these are important laws that were said to Moses on Mount Sinai. So they continued asking about ritual purity and impurity, and immersions. They would say: Rabbi, what about this? And he would say: Impure. What about that? And he would say: Pure. In this way he answered all their questions about what was pure and what was impure.Afterward, Rabbi Eilezer said to the sages: I wonder if the students of this generation will be punished by death at the hands of Heaven. They replied: Rabbi, why? He said to them: Because they have not come and apprenticed with me.Then he said to Akiva ben Yosef: Akiva, why did you not come to apprentice with me? Rabbi Akiva said: I did not have any time to come. He replied: I wonder if you will die a natural death.Some say they never said any of this; rather, when Rabbi Eliezer first said this about the students, Akiva’s blood started racing inside of him, and he said: And Rabbi, how will I die? And Rabbi Eliezer said: (Rabbi) Akiva, your death will be the worst of all. Then Rabbi Akiva went and sat before him and said: Rabbi, teach me. Rabbi Eliezer began by teaching him three hundred laws about impure white patches of skin [baheret]. Then Rabbi Eliezer raised both of his arms and lay them on his chest, and said: Oy, these two arms of mine are like two Torah scrolls that will vanish from the world! For if all the seas were ink, and all the reeds were quills, and every person was a scribe, they still could not write down everything that I have read and taught. I apprenticed with the sages in the academy and did not forget (a thing I witnessed), not even a drop out of the sea. I never ceased learning except to dip my quill into ink. I could teach three hundred laws just on the verse, “Do not let a witch live” (Exodus 22:17) – and some say it was three thousand laws! – But no one ever asked me about them except for Akiva ben Yosef, who once said, Rabbi, teach me how they plant squash [through witchcraft], (and how we uproot them). And I answered, With one word, the whole field is filled with squash. So he said to me, Rabbi, you have taught me about how they are planted; now teach me about how they are uprooted. And I said, With one word, they can all be gathered together into one place.Rabbi Elazar ben Azariah said to him: Rabbi, what about a sandal on a mannequin’s leg? He answered: Pure. In this way he kept answering questions about what was pure and what was impure, until his soul departed in a state of purity. Immediately, Rabbi Elazar ben Azariah tore his clothes and wept. Then he went out and said the sages: My Masters, come and see Rabbi Eliezer, who will be pure in the World to Come (because) his soul left in a state of purity.After the Sabbath, Rabbi Akiva came and found Rabbi Eliezer being taken in a coffin from Caesarea to Lod. Immediately, he tore his clothes and pulled at his hair until blood began to come out and drip onto the ground. And he screamed and cried and said: Woe is me, my master, for I have lost you! Woe is me, my master, for I have lost you! My master, you have left this whole generation like an orphan! At the head of his funeral line, he said, “My father, my father, the chariot of Israel and all its horsemen!” (II Kings 2:12). You have left money for me, and I have no table [i.e., money changer] to exchange them.
וְאָמַר רָבָא בַּר מַחְסֵיָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: אִם יִהְיוּ כׇּל הַיָּמִים דְּיוֹ, וַאֲגַמִּים קוּלְמוֹסִים, וְשָׁמַיִם יְרִיעוֹת, וְכׇל בְּנֵי אָדָם לַבְלָרִין — אֵין מַסְפִּיקִים לִכְתּוֹב חֲלָלָהּ שֶׁל רְשׁוּת. מַאי קְרָאָה אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: ״שָׁמַיִם לָרוּם וָאָרֶץ לָעוֹמֶק וְלֵב מְלָכִים אֵין חֵקֶר״.
And Rava bar Meḥasseya said that Rav Ḥama bar Gurya said that Rav said: Even if all the seas would be ink, and the reeds that grow near swamps would be quills, and the heavens would be parchment upon which the words would be written, and all the people would be scribes; all of these are insufficient to write the unquantifiable space of governmental authority, i.e., all the considerations with which a government must concern itself and deal. Rav Mesharshiya said: What is the verse that alludes to this? “The Heavens on High and the land to the depth and the heart of kings are unsearchable” (Proverbs 25:3).
חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר בֵּין כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר, פָּרָשִׁיּוֹתֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה הָיוּ כְּתוּבִין. רַבִּי יוֹחָנָן כַּד הֲוָה פָּשֵׁיט קְרָיָה וַהֲוָה מָטֵי בְּדֵין פְּסוּקָא מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ, הֲוָה אָמַר יָפֶה לִמְּדַנִי בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מַה גַּלִּים הַלָּלוּ בֵּין גַּל גָּדוֹל לְגַל גָּדוֹל גַּלִּים קְטַנִּים, כָּךְ בֵּין כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר פָּרָשִׁיּוֹתֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה הָיוּ כְּתוּבִים. מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ, זֶה הַתַּלְמוּד, שֶׁהוּא כַּיָּם הַגָּדוֹל, הֲדָא דְאַתְּ אָמַר (יונה א, ג): תַּרְשִׁישָׁה, הֲדָא מַה דְאַתְּ אָמַר (קהלת א, ז): כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם. מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן, זוֹ תּוֹרַת כֹּהֲנִים, מָה הַכָּרֵס הַזֶּה הַלֵּב מִכָּאן וְהַכְּרָעַיִם מִכָּאן וְהוּא בַּתָּוֶךְ, כָּךְ תּוֹרַת כֹּהֲנִים, שְׁנֵי סְפָרִים מִכָּאן וּשְׁנַיִם מִכָּאן וְהוּא בָּאֶמְצַע. עֶשֶׁת שֵׁן, מַה עֶשֶׁת שֵׁן זֶה אַתְּ עוֹשֶׂה מִמֶּנָּהּ כַּמָּה יְתֵדוֹת, כַּמָּה רְמָחִים, כָּךְ תּוֹרַת כֹּהֲנִים יֵשׁ בָּהּ כַּמָּה מִצְווֹת, כַּמָּה דִּקְדּוּקִין, כַּמָּה קַלִּים וַחֲמוּרִים, כַּמָּה פִּגּוּלִים, כַּמָּה נוֹתָרוֹת, כְּתוּבִים בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים.
Ḥananya, the nephew of Rabbi Yehoshua, said: Between each commandment and [the next] commandment the portions and the details of the Torah were inscribed. Rabbi Yoḥanan, when he was explaining verses and would arrive at this verse: “Set with beryl,” would say: The nephew of Rabbi Yehoshua taught me well. Just as regarding waves [galim], between one large wave and another large wave there are small waves, so too, between each commandment and [the next] commandment, the portions and the details of the Torah were inscribed. “Set with beryl [tarshish]” – this is the Talmud, which is like the Great Sea, just as it says: “To Tarshish” (Jonah 1:3), just as it says: “All the streams go to the sea” (Ecclesiastes 1:7).“His belly is a slab of ivory” – this is the book of Leviticus. Just as regarding the belly, the heart is on this side and the legs are on the other side and it is in the middle, so too the book of Leviticus, there are two [books] on this side and two on that side and it is in the middle. “A slab of ivory” – just as a slab of ivory, you can craft from it several pegs and javelins, so too the book of Leviticus contains several mitzvot, several details, several a fortiori inferences, several instances of pigul, and several instances of notar written in the book of Leviticus.
מְמוּלָּאִים בַּתַּרְשִׁ֑ישׁ. כְּיַמָּא רַבָּא. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ כַּד הֲוֵי מַטֵּי הָדֵין קִרְייָא הֲוָה אֲמַר. יָפֶה לִימְּדֵנִי חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. מַה הַיָּם הַזֶּה בֵּין גַּל גָּדוֹל לְגַל [גָּדוֹל] גַּלִּים קְטַנִּים כָּךְ בֵּין כָּל־דִּיבֵּר וְדִיבֵּר דִּיקְדּוּקֶיהָ וְאוֹתוֹתֶיהָ שֶׁלְתּוֹרָה.
Filled with tarsis, like the Great Sea. When Rebbi Simeon ben Laqish had occasion to discuss this verse, he said, Ḥananiah, the son of Rebbi Joshua’s brother, did teach us correctly. Just as in the sea there are small waves between a large wave and the next, so between any two commandments there are the details and the letters of the Torah.
Jewish Sophism, specious reasoning
אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁאֵין בְּדוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר כְּמוֹתוֹ, וּמִפְּנֵי מָה לֹא קָבְעוּ הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ? שֶׁלֹּא יָכְלוּ חֲבֵירָיו לַעֲמוֹד עַל סוֹף דַּעְתּוֹ. שֶׁהוּא אוֹמֵר עַל טָמֵא טָהוֹר וּמַרְאֶה לוֹ פָּנִים, עַל טָהוֹר טָמֵא וּמַרְאֶה לוֹ פָּנִים.
On the topic of Rabbi Meir and his Torah study, the Gemara cites an additional statement. Rabbi Aḥa bar Ḥanina said: It is revealed and known before the One Who spoke and the world came into being that in the generation of Rabbi Meir there was no one of the Sages who is his equal. Why then didn’t the Sages establish the halakha in accordance with his opinion? It is because his colleagues were unable to ascertain the profundity of his opinion. He was so brilliant that he could present a cogent argument for any position, even if it was not consistent with the prevalent halakha. As he would state with regard to a ritually impure item that it is pure, and display justification for that ruling, and likewise he would state with regard to a ritually pure item that it is impure, and display justification for that ruling. The Sages were unable to distinguish between the statements that were halakha and those that were not.
על סוף דעתו - לא יכלו להבין באיזה דבריו נכונים ובאיזה אין דבריו נכונים שהיה נותן דעת מיושב והגון על אין הלכה כהלכה:
הלכה: דִּינֵי מָמוֹנוֹת מַטִּין כול׳. אָמַר רִבִּי יַנַּאי. אִילּוּ נִיתְּנָה הַתּוֹרָה חֲתוּכָה לֹא הָֽיְתָה לָרֶגֶל עֲמִידָה. מַה טַעֲמָא. וַיְדַבֵּ֥ר יְי אֶל־מֹשֶׁ֥ה. אָמַר לְפָנָיו. רִבּוֹנוֹ שֶׁלְּעוֹלָם. הוֹדִיעֵנִי הֵיאָךְ הִיא הַהֲלָכָה. אָמַר לוֹ. אַֽחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטּוֹת׃ רָבוּ הַמְזכִּין וָכוּ. רָבוּ הַמְחַייְבִין חִייְבוּ. כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת מ״ט פָּנִים טָמֵא וּמ״ט פָּנִים טָהוֹר. מִנְייָן ודגלו. וְכֵן הוּא אוֹמֵר אִֽמֲר֣וֹת יְי אֲמָר֪וֹת טְהֹ֫ר֥וֹת כֶּ֣סֶף צָ֭רוּף בַּֽעֲלִ֣יל לָאָ֑רֶץ מְזוּקָּק שִׁבְעָתָֽיִם׃ וְאוֹמֵר מֵישָׁרִ֖ים אֲהֵבֽוּךָ׃
HALAKHAH: “Civil suits are decided,” etc. Rebbi Yannai said, if the Torah had been given decided, no foot could stand. What is the reason? The Eternal spoke to Moses. He said before Him: Master of the Universe, inform me what is the practice. He told him, to bend after the majority. If there was a majority for acquitting, they acquitted; if there was a majority for convicting, they convicted; so that the Torah could be explained in 49 ways impure and 49 ways pure, the numerical value of ודגלו. And so it says: the commands of the Eternal are pure sayings; molten silver in an earthenware crucible, refined sevenfold. And it says, the straightforward love You.
39 Panim Metame - Achare Rabim Lehatot
הטייה על פי רוב דעות בהלכות התורה במשנה שנינו: "דיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה" כול'. אמר רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): אִילּוּ ניתנה התורה חתוכה (פסוקה, מוחלטת, קבועה) – שהיו בתורה הלכות פסוקות, לא היתה לרגל עמידה – לא היה מורה ההוראה יכול להורות, שאם היה טועה באיזה דין לא היה יכול להשיב, אבל עתה שלא ניתנה התורה חתוכה, יוכל לתרץ את דבריו ולמצוא להם סיוע, שבכל דין יש דעות הרבה, אלה מטמאים ואלה מטהרים, אלה אוסרים ואלה מתירים (על פי פסיקתא רבתי). ומציעים פסוק ודרשתו: מה טעם? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) "וַיְדַבֵּר י'י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר" – כל דיבור שהיה ה' אומר למשה היה אומר פנים לכאן ולכאן (על פי מדרש תהילים. - דרשו מילת "לאמור", שבכל דיבור היה אומר פנים לכאן ולכאן), - אמר לפניו – משה: רבונו של העולם (בהבאת הירושלמי בר"ח: 'רבון כל העולמים') – קריאת פנייה אל ה', הודיעיני היאך היא ההלכה – שכן אי אפשר לדעת את ההלכה כשהתורה אינה חתוכה והיא נדרשת פנים לכאן ולכאן. אמר לו – ה' למשה: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כג,ב) - רבו המזכין - זיכו (בהבאת הירושלמי בר"ח: 'זכאי'), רבו המחייבין - חייבו (בהבאת הירושלמי בר"ח: 'חייב') – החכמים יכריעו את ההלכה בכל דבר על פי רוב דעות (לפי המקבילות במדרשי האגדה, המאמר הזה מסתיים כאן והמילים שבהמשך אינן מן המאמר הזה. גם מקטע גניזה מקוטע נראה שהמילים שבהמשך אינן מן המאמר הזה). [] כדי שתהא התורה נדרשת ארבעים ותשע פנים טמא וארבעים ותשע פנים טהור. (במסירה שלפנינו ובקטע גניזה חסרים שמו של בעל המאמר הזה וכן תחילתו של המאמר הזה, ואין בידינו להשלים את החסר) [רבי בא בר מריה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) בשם רבי יצחק (נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): נתן לו הקב"ה למשה את התורה ארבעים ותשע פנים טהור וארבעים ותשע פנים טמא,] מִינְיָין "וְדִגְלוֹ" (שיר השירים ב,ד) – מניינה (הגימטריה) של המילה "ודגלו" ארבעים ותשע (פסוק זה בשיר השירים "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה" נדרש על מתן התורה בסיני. - המוסגר הושלם על פי הבאת הירושלמי ברב ניסים גאון (בבלי עירובין יג,ב). השלמה זו מתאשרת מקטע גניזה מקוטע: "...תהא התורה נדרשת... ...תשע פנים טהור (סוף המאמר הקודם). ר' ... ...תורה ארב... (תחילת המאמר הזה)". השלמת החסר בקטע הגניזה שנעשתה ב"גנזי הירושלמי" עמוד 577 אינה נראית לנו. במסירה שלפנינו נשמטה תחילתו של המאמר הזה בשל שוויון של סוף המאמר הקודם ותחילת המאמר הזה). וכן הוא – הפסוק, אומר: "אִמְרוֹת י'י אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת, כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ, מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם" (תהילים יב,ז) – יש לדרוש "אמרות" על הפנים הרבות שהתורה נדרשת ("העמק דבר", ויקרא א,א), ו"אמרות ה'" הן הפנים הנדרשות לטמא ו"אמרות טהורות" הן הפנים הנדרשות לטהר, והפנים האלה מצרפים ומזקקים את התורה. ויש לדרוש "שבעתיים" על מניין ארבעים ותשע הפנים, ש"שבעתיים" הרי הן שבע פעמים שבע, שהן ארבעים ותשע, ואומר – הפסוק: "הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ, נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן, מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ" (שיר השירים א,ד) – גם פסוק זה נדרש על מתן התורה (לא נמצאת דרשה על פסוק זה שמתאימה לאמור במאמר הזה, ולכן אין לנו אלא לשער מה דרשו כאן מפסוק זה. אפשר שדרשו "מישרים" על התורה (לפי מדרש שיר השירים זוטא א,א, "מישרים" הוא אחד משבעים שמות שקרא שלמה לתורה), ומלשון רבים של מילה זו דרשו שיש לתורה פנים רבות לכאן ולכאן. - מניין הפנים יחד שבהם נדרשת התורה הוא תשעים ושמונה, כמניין המילה "נגילה" שבפסוק זה). בפסיקתא רבתי פסקה כא נאמר: אמר רבי תנחום בן חנילאי: אילו ניתנה תורה חתוכה, לא היתה עמידת רגל למורה שיורה, שאם טימא - יש מטמאים כיוצא בו, ואם טיהר - יש מטהרים כיוצא בו. אמר רבי ינאי: תורה שנתן הקב"ה למשה נתנה לו ארבעים ותשע פנים טהור וארבעים ותשע פנים טמא, מניין "ודגלו" (שיר השירים ב,ד). אמר לו: היך עבידה? אמר לו: רבו המטמאים - טמא, רבו המטהרים - טהור. ובפסיקתא רבתי פסקה יד נאמר: אמר רבי יוחנן (צריך לומר: יודן) בן פזי: מהו "מזוקק שבעתיים" (תהילים יב,ז)? שהתורה נדרשת ארבעים ותשע פנים. ובמדרש תהילים יב,ד נאמר: אמר רבי ינאי: לא ניתנו דברי תורה חתוכים, אלא על כל דיבור שהיה אומר הקב"ה למשה היה אומר ארבעים ותשע פנים טהור וארבעים ותשע פנים טמא. אמר לפניו: ריבונו של עולם, עד מתיי נעמוד על בירורו של דבר? אמר לו: "אחרי רבים להטות" - רבו המטמאים - טמא, רבו המטהרים - טהור. בירושלמי הביאו את מאמרי האגדה בעניין הטעמים לטמא ולטהר את השרץ בקשר לדברי המשנה "פותחים בזכות" (הסוגיה הקודמת), ואת מאמרי האגדה בעניין הפנים לטמא ולטהר שהתורה נדרשת בקשר לדברי המשנה "מטים על פי אחד" (הסוגיה הזו). בפסיקתא רבתי (פסקה כא) ובמדרש תהילים הובאו מאמרי האגדה הללו בזה אחר זה ללא כל קשר למשנה. בשיר השירים רבה ב [ד] א נאמר: "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן" - רבי אבא בר מרייה בשם רבי יצחק: אמרה כנסת ישראל: הביאני הקב"ה למרתף גדול של יין, זה סיני (מקומה של תורה, שנמשלה ליין), ונתן לי משם את התורה שנדרשת בארבעים ותשע פנים טהור ובארבעים ותשע פנים טמא, מניין "ודגלו", ומאהבה גדולה קיבלתי אותה, שנאמר: "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה". המאמר של רבי אבא בר מרייה בשם רבי יצחק במדרש שיר השירים רבה הוא מאמרו בירושלמי שהשלמנו. • • •
Yad Vashem, tov Shem Mi-Shemen Tov
הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכָּל־רָ֗ע יְבָרֵךְ֮ אֶת־הַנְּעָרִים֒ וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃
The Messenger who has redeemed me from all harm—Bless the lads.In them may my name be recalled,And the names of my fathers Abraham and Isaac,And may they be teeming multitudes upon the earth.”
והנכון שיעמוד זרעם ושמם ויהיה שם אברהם יצחק ויעקב נזכר בהם לעולם:
AND LET MY NAME BE CALLED ON THEM The correct interpretation though is that their race and their name will exist forever, and the name of Abraham, Isaac and Jacob will forever be upon them.
וְנָתַתִּ֨י לָהֶ֜ם בְּבֵיתִ֤י וּבְחֽוֹמֹתַי֙ יָ֣ד וָשֵׁ֔ם ט֖וֹב מִבָּנִ֣ים וּמִבָּנ֑וֹת שֵׁ֤ם עוֹלָם֙ אֶתֶּן־ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א יִכָּרֵֽת׃ {ס}
I will give them, in My HouseAnd within My walls,A monument and a nameBetter than sons or daughters.I will give them an everlasting nameThat shall not perish.
ושם. שאמשיך שמו לדורות הבאים כמו שאמר שם עולם אתן לו אשר לא יכרת, ומה שאמר ונתתי ואתן כמו שאמר לדוד ועשיתי לך שם כשם הגדולים אשר בארץ כי אף על פי שמעשי האדם הישרים והטובים ממשיכים שמו כן הוא אבל בהיות האדם טוב לפני האלקים ומעשיו בכונה טובה האל נותן בלבות בני אדם להזכירו לטוב כל הימים כמו שישמעו מעשיו בן מפי אב, וזה קצת גמולו הטוב אחרי מותו מלבד הגמול הגדול השמור לנשמתו
ט֥וֹב שֵׁ֖ם מִשֶּׁ֣מֶן ט֑וֹב וְי֣וֹם הַמָּ֔וֶת מִיּ֖וֹם הִוָּלְדֽוֹ׃
A good name is better than fragrant oil, and the day of death than the day of birth.
כִּדְתַנְיָא: שִׁמְעוֹן הָעַמְסוֹנִי, וְאָמְרִי לַהּ נְחֶמְיָה הָעַמְסוֹנִי, הָיָה דּוֹרֵשׁ כׇּל ׳אֶתִּים׳ שֶׁבַּתּוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא״ פֵּירַשׁ. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, כׇּל ׳אֶתִּים׳ שֶׁדָּרַשְׁתָּ מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶן? אָמַר לָהֶם: כְּשֵׁם שֶׁקִּבַּלְתִּי שָׂכָר עַל הַדְּרִישָׁה, כָּךְ אֲנִי מְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַפְּרִישָׁה. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְדָרַשׁ: ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא״ — לְרַבּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים.
As it was taught in a baraita: Shimon HaAmmassoni, and some say that it was Neḥemya HaAmmassoni, would interpret all occurrences of the word et in the Torah, deriving additional halakhot with regard to the particular subject matter. Once he reached the verse: “You shall be in awe of [et] the Lord your God; you shall serve Him; and to Him you shall cleave, and by His name you shall swear” (Deuteronomy 10:20), he withdrew from this method of exposition, as how could one add to God Himself? His students said to him: Rabbi, what will be with all the etim that you interpreted until now? He said to them: Just as I received reward for the interpretation, so I shall receive reward for my withdrawal from using this method of exposition. The word et in this verse was not explained until Rabbi Akiva came and expounded: “You shall be in awe of [et] the Lord your God”: The word et comes to include Torah scholars, and one is commanded to fear them just as one fears God. In any case, Shimon HaAmmassoni no longer derived additional halakhot from the word et.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי קַרְיָינָא״, כֵּיוָן שֶׁקָּרָא שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁיִּקְרָא וִיתַרְגֵּם. יְתַרְגֵּם מִדַּעְתֵּיהּ?! וְהָתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַמְתַרְגֵּם פָּסוּק כְּצוּרָתוֹ – הֲרֵי זֶה בַּדַּאי. וְהַמּוֹסִיף עָלָיו – הֲרֵי זֶה מְחָרֵף וּמְגַדֵּף. אֶלָּא מַאי תַּרְגּוּם – תַּרְגּוּם דִּידַן.
§ The Sages taught: If one said to a woman: Be betrothed to me on the condition that I am literate with regard to the Torah, once he has read three verses in the synagogue she is betrothed. Rabbi Yehuda says that she is not betrothed until he reads and translates the verses. The Gemara asks: Does Rabbi Yehuda mean that one translates according to his own understanding? But isn’t it taught in a baraita (Tosefta, Megilla 3:21) that Rabbi Yehuda says: One who translates a verse literally is a liar, since he distorts the meaning of the text, and conversely, one who adds his own translation is tantamount to one who curses and blasphemes God? Rather, to which translation is Rabbi Yehuda referring? He is referring to our accepted translation.
המתרגם פסוק כצורתו - שבא לחסר תוספת התרגום שלנו לומר לא אתרגם פסוק זה אלא כצורתו כגון לא תענה על ריב (שמות כג) לא תסהיד על דינא הרי זה בדאי:
והמוסיף עליו - שבא לומר הואיל וניתן רשות להוסיף אוסיף גם אני בכל מקום שארצה:
הרי זה מחרף - מבזה את המקום משנה את דבריו ואונקלוס כשהוסיף לא מדעתו הוסיף שהרי בסיני ניתן אלא שנשתכח וחזר ויסדו כדאמרי' במגילה (דף ג.) ושום שכל זה תרגום:
וְתַרְגּוּם שֶׁל תּוֹרָה, אוּנְקְלוֹס הַגֵּר אֲמָרוֹ? וְהָא אָמַר רַב אִיקָא בַּר אָבִין אָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב: ״וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפוֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא״. ״וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים״ — זֶה מִקְרָא; ״מְפוֹרָשׁ״ — זֶה תַּרְגּוּם;
The Gemara asks: Was the translation of the Torah really composed by Onkelos the convert? Didn’t Rav Ika bar Avin say that Rav Ḥananel said that Rav said: What is the meaning of that which is written with respect to the days of Ezra: “And they read in the book, the Torah of God, distinctly; and they gave the sense, and they caused them to understand the reading” (Nehemiah 8:8)? The verse should be understood as follows: “And they read in the book, the Torah of God,” this is the scriptural text; “distinctly,” this is the translation, indicating that they immediately translated the text into Aramaic, as was customary during public Torah readings.
״וְשׂוֹם שֶׂכֶל״ — אֵלּוּ הַפְּסוּקִין; ״וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא״ — אֵלּוּ פִּיסְקֵי טְעָמִים, וְאָמְרִי לַהּ — אֵלּוּ הַמָּסוֹרֹת! — שְׁכָחוּם וְחָזְרוּ וְיִסְּדוּם.
“And they gave the sense,” these are the divisions of the text into separate verses. “And they caused them to understand the reading,” these are the cantillation notes, through which the meaning of the text is further clarified. And some say that these are the Masoretic traditions with regard to the manner in which each word is to be written. This indicates that the Aramaic translation already existed at the beginning of the Second Temple period, well before the time of Onkelos. The Gemara answers: The ancient Aramaic translation was forgotten and then Onkelos came and reestablished it.
המתרגם פסוק כצורתו - פירוש כמשמעותו כגון לא תענה על ריב מתרגם לא תסהיד על דינא הרי זה בדאי דאדרבה מצוה הוא להוציא הדין לאורה אלא הכי מתרגם לא תתמנע מלאלפא למאן דמתבעי מינך בדינא והמוסיף עליו פי' בקונטרס שבא לומר הואיל וניתן רשות להוסיף אוסיף אני בכל מקום שארצה הרי זה מחרף פירוש מבזה את השם משנה את דבריו ואונקלוס שהוסיף לא מדעתו הוסיף שהרי בסיני ניתן התרגום שנשתכח וחזר ויסדו כדאמר במגילה (דף ג.) ורבינו חננאל פירש. המתרגם פסוק כצורתו כגון ויראו את אלהי ישראל (שמות כ״ד:י׳) דמתרגם וחזו ית אלהא דישראל הרי זה בדאי דשכינה ממש לא ראו דכתיב (שם לג) כי לא יראני האדם וחי והמוסיף עליו דאמר וחזו ית מלאכא דאלהא הרי זה מחרף שתולה שבח המקום במלאך אלא הכי מתרגמי' וחזו ית יקרא דאלהא דישראל:
בְּכׇל־דְּרָכֶ֥יךָ דָעֵ֑הוּ וְ֝ה֗וּא יְיַשֵּׁ֥ר אֹֽרְחֹתֶֽיךָ׃
In all your ways acknowledge Him,And He will make your paths smooth.
בר"ח ישבו החבורות של זקנים ושל בלווטין ושל תלמידים (ביום הראשון) מן המנחה ולמעלה עד שישקע החמה וצריך בברכת היין לומר בא"י אמ"ה בפה"ג בא"י אמ"ה אשר גידל חורשי הורם ולמדם זמנים חדשים טובים ירח כליל לבנה מינה נבונים סודרי עתים פילס צורינו קיצי רגעים שבם מתקן אותם חדשים ומועדים דכתיב (תהילים ק״ד:י״ט) עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו (ואומר (ישעיהו ס״ו:כ״ב) כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה וחותם בא"י מקדש ישראל וראשי חדשים וגו' הודו לה׳ כי טוב ביום הזה בירושלם ששים ושמחים כולנו במקום) אליהו הנביא במהרה יבוא אלינו המלך המשיח יצמיח בימינו את הימים בשנים בבנין בית המקדש ירבו שמחות ויענו העם ויאמרו אמן ירבו בשורות טובות בישראל ירבו ימים טובים בישראל ירבו תלמידי תורה בישראל מקודש החודש מקודש בראש חודש מקודש בזמנו מקודש בעיבורו מקודש בתורה מקודש בהלכה מקודש בעליונים מקודש בתחתונים מקודש בא"י מקודש בציון מקודש בירושלים מקודש בכל מקומות ישראל מקודש בפי רבותינו מקודש בבית הוועד הודו לה׳ כי טוב ואומר וכלכם ברוכים ועל כל ברכה וברכה אומר הודו לה׳ כי טוב חוץ מברכת הלוים:
On the New Moon, the associations of elders, leaders and students were assembled in session from the time of the afternoon service onwards until the sun had set and the moon appeared in the night [sky]. It is necessary to say [after the ceremonial meal] in the benediction over the wine, ‘Blessed art Thou, O Lord our God, King of the universe, Who createst the fruit of the vine. Blessed art Thou, O Lord our God, King of the universe, Who hast revealed the secret of the renewal of the moon, Who didst instruct and teach us the [courses of] the seasons, New Moons and Festivals and Who didst appoint men of understanding who determine the times [of the New Moons and Festivals]. Thou, our Rock, hast weighed and calculated the minutest divisions of time whereby those New Moons and Festivals are determined, as it is written, Who appointedst the moon for seasons; the sun knoweth his going down, and it also states, For as the new heavens and the new earth, which I will make’; and one concludes with ‘Blessed art Thou, O Lord, Who sanctifiest Israel and the New Moons’. [Then one says,] ‘O give thanks unto the Lord for He is good; on this day we all in Jerusalem rejoice and are happy in the All-present. May Elijah the prophet soon come to us; may the king Messiah cause to spring forth in our days the [happy] time like the years when the Temple will be rebuilt, and may joyous occasions multiply in Israel’; and the people answer and say ‘Amen’. [The prayer is then continued,] ‘May good tidings multiply in Israel, may happy days multiply in Israel, may disciples of the Torah multiply in Israel. Consecrated is the New Moon, consecrated at the beginning of the month, consecrated in its proper time, consecrated in its intercalation, consecrated according to the Torah, consecrated according to the halakah, consecrated in the celestial regions, consecrated in the terrestrial regions, consecrated in the land of Israel, consecrated in Zion, consecrated in Jerusalem, consecrated in all the habitations of Israel, consecrated by the order of our Rabbis, consecrated in the House of Assembly. O give thanks unto the Lord for He is good’. Then [the reader] says, ‘You are all blessed’. After every benediction, moreover, [the reader] says, ‘O give thanks unto the Lord for He is good’, except after the benedictions of the Levites.
מיהו אפשר לומר דסיפור ההגדה הוי כמו תפלה שאנו מספרים כבוד האל ושבחיו יתעלה לכן צריך כאן נטילה וע"ל סי"ז ולכ"נ דיש ליטול אחר קידוש לטיבול ראשון בלא ברכה ול"מ עשיית צרכיו כמ"ש לעיל סי' ז' ולא יטול קודם קידוש כלל כמש"ל בשם המרדכי והרא"ש והר"י דאפילו ברגיל בשאר ימות השנה ליטול קודם קידוש יטול בפסח לאחר קידוש ואח"כ כשגומר ההגדה ושתה כוס שני יטול ידיו לסעודה ויברך ענט"י ויש טועים ונוטלים ידיהם קודם קידוש ואח"כ מביאים עצמם לידי חיוב וחוזרין ונוטלין לטיבול ראשון ושיבוש הוא כי מאחר שלבסוף חוזרים ונוטלים לסעודה א"כ ב' הנטילות שעושין הם לצורך הטיבול ולכן אין לעשות אלא אחד מהם וכדי שיברך עליה כתב הטור שיביא עצמו לידי חיוב וכבר כתבתי שאין לברך עליה כלל עד הנטילה שעושין קודם הסעודה וכן אין לעשותה אלא עד אחר קידוש כמו שכתבתי וכן דעת מהרי"ל אלא שכתב שירחץ מעט קודם קידוש כדי לנקות ידיו לברכה ואם ידיו נקיות א"צ במרדכי כתב פרק ע"פ דף רצ"ב ע"ב משמע דנטילה לטיבול ראשון צריך ליטול עד הפרק כמו לתרומה דהיינו כל היד עד הזרוע:
ומ"ש אבל אם נעשה בהם מלאכה כו' פי' אפי' שהחמץ כשאר לשם בעין מ"מ מאחר שאינו ראוי לאכילה שנעשה בו מלאכה אינו חייב לבער דתרתי בעינן שיהא בעין ושיהא ראוי לאכילה וכדפי' לעיל:
שאלני רבי יהודה הלוי מנוחתו כבוד למה הזכיר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר שעשיתי שמים וארץ. ואני עשיתיך. וזאת היתה תשובתי אליו. דעי כי אין מעלות בני אדם שוות באמונתם בלבם. שהם מאמינים בשם הנכבד כי הרבים מאמינים להשמעות אזנים שיאמר להם אדוניהם ככה. ולמעלה מהם שראו זה כתוב בדברי התורה שנתן השם למשה. ואם יבא אפיקורוס לערער כי אין אלהים ישימו ידם לפיהם כי לא ידעו להשיב ואשר נשאו לבו ללמוד חכמות שהם כמו מעלות לעלות בהם אל מקום חפצו יכיר מעשה השם במתכונת ובצמחים ובחיות ובגוף האדם בעצמו שידע מעשה כל אבר ואבר כפי התולדות. ולמה הי' על זאת המתכונת. ויגבה לבו אחרי כן לדעת דברי הגלגלים שהם מעשי השם בעולם האמצעי שהוא עומד. וידע זמן מתי תקדר השמש או הלבנה וכמה יקדר השמש ממנה. וגם ידע הלבנה למה נקדרה ומי גרם לה. וכל אלה ידע בראיות גמורות שאין בהם ספק. ומדרכי השם ידע המשכיל את השם. וככה אמר משה הודיעני נא את דרכיך ואדעך. והנה השם הנכבד הזכיר בדבור הא' אנכי ה' אלהיך וזה לא יוכל להבין רק מי שהוא חכם מופלא. כי כבר פרשתי בפ' ואלה שמות כי זה השם לבדו הוא העומד בלא שנוי ואין זולתו שוכן עד. ולא כמוהו יושב קדם סלה ומעמיד העולם העליון בכחו. והעולם האמצעי בכח השם. ומלאכיו הקדושים שהם בעולם העליון. וזה העולם השפל שאנו בו מעמדו בכח השם ובכח שני העולמים העליונים והנה יספיק למשכיל בכל גוי דבור אנכי ה'. כי עשיית שמים וארץ היום קרוב מחמשת אלפי שנה. וישראל לבדם מודים בזה. וחכמי האומות אינם מכחישים כי השם הוא לבדו עשה שמים וארץ. רק הם אומרים כי השם הוא עושה תדיר בלי ראשית ואחרית. והנה השם עשה אותות ומופתים במצרים עד שהוציאם משם להיות להם לאלהים. וככה אמר משה או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי והטעם כי השם עשה לישראל מה שלא עשה לכל גוי. כי השם ברא העולם האמצעי. והוא מושל על העולם השפל כפי מה שיש במערכת מזל כל עם מטוב או רע כן יקרנו כי כן חלק להם השם. והנה היתה במערכת ישראל כפי כוכבי מזלם להיות עוד עבדים. והשם בכחו למען אהבת האבות חדש אותות בעולם השפל שלא היה בממשלת העולם האמצעי. והוציא ישראל מרשות המזלות להיותם לו לעם נחלה. ובעבור זה אמרו קדמוננו אין מזל לישראל. ועוד אבאר זה בדרך משלי' בפ' כי תשא. והנה בעבור האותות שעשה השם במצרים. אמר משה אתה הראת לדעת. שהכל ראו זה חכמים ושאינן חכמים גדולים וקטנים. גם הוסיף עוד בדבר מעמד הר סיני ששמעו קול השם. ע"כ אחריו מן השמים השמיעך את קולו ליסרך. ואמר באחרונה כי הדעת הגמורה שישיב האדם אל לבו עד שיתברר לו בראיות כי השם הוא לבדו. על כן אמר וידעת היום והשבות אל לבבך. ואמר דוד ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו. והדעת הוא בלב לא בהודעת הפה. והנה הזכיר למשכיל אנכי ה' והוסיף אשר הוצאתיך. שיבין המשכיל ושאינו משכיל. ואמר אלהיך כי אתה חייב בעבור שהוצאתיך מבית עבדים להיות לי לעבד שתעבדני. ותהיה לי לעם. ואני אהיה לך לאלהים. ומשה פירש זה בפ' כי ישאלך בנך. כי טעם השאלה למה אנו חייבים לעשות מצות השם יותר מכל האדם. והלא בורא אחד לכלנו. והנה הזכיר שלש תשובות. הא' עבדים היינו לפרעה. והוא עשה לנו זאת הטובה הגדולה ע"כ אנו חייבן לשמור כל מה שיצונו אפילו לא היינו יודעים טעם מצותיו. והב' כי אלה המצות אינם לצרכו כי אם לטוב לנו כל הימים לחיותינו. והשלישית וצדקה תהיה לנו. שנהיה צדיקים לנחול העה"ב. ואנשי המחקר מצאו כל דברי הגופות שהם י'. והם ראשים כללים אין למעלה מהם. הראשון הוא עצם כל דבר והוא עומד. והט' דברים כולם מקרים וכולם נסמכים על הראשון ונלוים אליו וממנו יצאו. כי הוא כמדות האחד בחשבון עשרה. כי ממנו יצא כל חשבון וכל חשבון ימצא בו. כי הוא היסוד. והנה זה הדבור הא' שאמר השם הנכבד כולל כל מצות הלב והלשון והמעשה. כי מי שאינו מאמין בלבו בשם אין עליו מצוה. וחייב אדם להזכירו בכל רגע לכבודו. כי כל מה שיעשה לא יעשנו כי אם בעבור כבודו. ולא ימנע עצמו ממצות לא תעשה רק בעבור כבוד השם לבדו. כאדם נותן צדקה לעני לא יתננו בעבור כבוד הגבאי ולא בעבור שישבחוהו בני אדם. כי אז תהיה מעלת האדם גבוהה בעיניו ממעלת כבוד השם שנתן לו הון. ועדף ממונו מה שיוכל לתת לקבל שכר מהשם וככה העושה עבירה בסתר בעבור שלא יודע למלך. או יראוהו בני אדם ויקל בעיניהם. והחושב זה הוא משוגע כי כן כתוב אם יוצר עין הלא יביט. והנה השם רואה במסתרים מה שלא יוכלו בני אדם לראות בגלוי. כי השם יודע מחשבותיו וסודו. והנה פחד מהמלך שימות מחר שלא יענישהו. ולא יפחד ממלך האמת שנפשו בידו בעולם הזה ובעולם הבא.
Rabbi Judah Ha-Levi, who rests in glory, once asked me why God said, I am the Lord thy God, who brought thee out of the land of Egypt rather than, I am the Lord thy God who made heaven and earth and created you? I answered the following. Know that people who believe in God the glorious are not on the same level of faith. Many believe what they have heard; that is, they believe because their masters have told them so. Above them are those who believe because of what they have read in the Torah, which God gave to Moses. Now they would place their hands upon their mouths if a heretic were to come along and argue that God does not exist, for they do not possess the means to answer. Now a person whose heart has moved him to study the sciences, which are the steps that lead to the place of his desire, will see God’s work in the metals, in the plants and living creatures, and in the human body itself. He will know the makeup of each organ according to the scientific explanations of how each organ functions. He will similarly know the reason for each organ’s form. His heart will then aspire to learn the science of the spheres that are the Lord’s works in the middle world, which is everlasting. He will learn when the sun or moon is eclipsed. He will know how the moon causes the sun to be eclipsed. He will know why the moon is eclipsed and what causes its eclipses. He will know these things and be able to prove them beyond a shadow of a doubt. The intelligent person will come to know God by learning the ways of God. Moses similarly stated, show me now Thy ways, that I may know Thee (Ex. 33:13). Now God the revered proclaimed, I am the Lord thy God in His first statement. Only one who is of great intellect can understand this. I have already explained in the Torah portion, Ve-Eleh Shemot that God alone is everlasting without any change and that there is none aside from Him that exists forever, and none aside from Him is enthroned of old, Selah, (Ps. 55:20). God alone maintains the uppermost world by His power. The middle world is maintained by God’s power and by His holy angels, who are of the uppermost world. Ours, the lowest of the worlds, is maintained by God’s power plus the power of the two higher worlds. Now the statement I am the Lord is sufficient for the intelligent of any nation. But only Israel believes that the sky and earth were made close to five thousand years ago. The nations of the world do not deny that God alone made sky and earth. They differ only in that they maintain that God continuously creates without beginning or end. Now the Lord performed signs and wonders in Egypt until Moses brought them out of there so that He would be their God. Moses similarly said, Or hath God assayed to go and take Him a nation from the midst of another nation (Deut. 4:34). The meaning of the latter is that God did for Israel what He did not do for any other nation. God created the middle world. He rules over the lowest of the worlds. Good or bad befalls every nation according to the arrangement of its star, for this is what God has apportioned to them. Now Israel was destined to continue in slavery according to the stars of its constellation. However, because of God’s love of the patriarchs, the Lord used His power to bring forth signs in the lowest world which were not decreed by the powers of the middle world. God removed Israel from the rule of the constellations and made them the people of His very own inheritance. It is because of this that the ancients say, “Israel has no star.” I will yet explain this via parables in the Torah portion Ki Tissa. It was because of the signs that God performed in Egypt that Moses said, Unto thee it was shown, that thou mightest know that the Lord, He is God; there is none else beside Him (Deut. 4:35). Everyone, learnèd and nonlearnèd, adults and children, witnessed this. When recounting the events at the assembly at Sinai, Moses added that Israel heard God’s voice. Thus, following the latter, Moses said, Out of heaven He made thee to hear His voice, that He might instruct thee (Deut. 4:36). At the very end Moses said that ultimate knowledge consists in the development of one’s mind to the point where one is able to prove to himself that the Lord alone is God. Scripture therefore states, know this day, and lay it to thy heart, that the Lord, He is God in heaven above and upon the earth beneath; there is none else (Deut. 4:39). David similarly said, And thou, Solomon my son, know thou the God of thy father, and serve Him (I Chron. 28:9). Knowledge is in the heart. It does not refer to confession with one’s lips. Now it is for the intelligent that God said, I am the Lord. He added, who brought thee out of the land of Egypt (v. 2) so that the intelligent and the non-intelligent would understand. God added, thy God, meaning, you are obligated to serve me, that is, to be My servant and to be My people, and I will be your God, because I…brought thee out of the land of Egypt, out of the house of bondage (Ibid.). The aforementioned was explained by Moses in the chapter that opens with the words When thy son asketh (Deut. 6:20. The meaning of the question is: why are we, more than any other nation, obligated to observe God’s commandments? Have we not all one creator? Moses gave three answers. The first one is, We were Pharaoh’s bondmen in Egypt (Deut. 6:21) and God did all these good things for us. We are therefore obligated, even if we do not know the reason for His commandments, to observe everything that God commands us to do. The second one is, God did not decree the commandments to us because of His own needs but rather for our good always (Deut. 6:24). The third is, And it shall be righteousness unto us; that is, we will be righteous people and thus merit the world to come if we observe to do all this commandment before the Lord our God, as He hath commanded us (Deut. 6:25). The philosophers have discovered that there are ten aspects relating to that which is corporeal. They are primary categories. There is nothing above them. The first pertains to a thing’s essence. It is everlasting. The other nine are accidents. They depend on the first, are joined to it, and result from it. The first is like the number one in the number ten, for the entire sum came out of number one and all sums are found in it. One is the foundation. Now the first statement uttered by God the glorious includes all precepts directed at the heart, tongue, and human deeds. For one who does not believe in his heart that God exists has no commandments upon him. A person is obligated to mention God’s name every moment, to honor Him. Everything a person does, he must do only for the glory of God. A person should not keep from violating a negative precept except out of regard for God’s glory. For example, a man who gives charity to the poor should not give it out of respect for the collector, nor so that people should praise him. For if this is the case, then a human being’s status is more important in his eyes than the glory of God, who gave him wealth and abundance of money from which he can give charity and receive a reward from God. The same applies to one who trespasses in secret so that his sin will not become known to the king, or people see him and come to consider him a shameful person. One who thinks thus is insane, for it is written, He that planted the ear, shall He not hear (Ps. 94:9). Now God sees the hidden things. He sees what people cannot openly see. God knows each one’s thoughts and his secrets. Now a person is afraid of the king who will die on the next day and not punish him, and does not fear the True King in whose hands is his soul in this world and in the next world.
אֶלָּא, מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת״, וּכְתִיב: ״אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ״. הָא כֵּיצַד? אִם תַּלְמִיד חָכָם הָגוּן הוּא — ״מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת״, וְאִם לָאו — ״אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ״.
Rather, it is because it is written earlier in the same verse: “You may eat of them but you may not cut them down,” and it is written in the next verse: “Them you may destroy and cut down” (Deuteronomy 20:20). This indicates that there are certain trees which may be cut down, while others may not be destroyed. How so? If a Torah scholar is worthy: “You may eat of them but you may not cut them down,” but if he is not worthy: “He you may destroy and cut down.”
הַמַּחֲלֹקֶת מַגְבִּיהַּ וּמֵרִים אֶת הָאָדָם, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ׳:י״ט),
Controversy raises and elevates a person . This is because “man is the tree of the field” (Deuteronomy 20:19).
וְהִנֵּה עֵץ הַמֻּנָּח עַל הָאָרֶץ, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַגְבִּיהַּ אֶת עַצְמוֹ, כִּי־אִם עַל יְדֵי שֶׁבָּאִין עָלָיו מַיִם שׁוֹטְפִין אֲזַי הַמַּיִם מְרִימִין וְנוֹשְׂאִין אֶת הָעֵץ, וְהַמַּחֲלֹקֶת נִקְרָא מַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים פח): סַבּוּנִי כַמַּיִם כָּל הַיּוֹם, הִקִּיפוּ עָלַי יָחַד:
Now, a tree laying on the ground cannot possibly raise itself up, except when flood waters come over it. Then, the water picks up and carries the tree. And controversy is called water, as it is written (Psalms 88:18), “They surrounded me like water all day long; together they encircled me.”
Possibly the expression 'בכל פרשת העבור' in Mishna 4, is related to below Midrash
דָּבָר אַחֵר, וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (דברי הימים ב טו, ג): וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה, וּמִי נִתְנַבֵּא הַפָּסוּק הַזֶּה, עֲזַרְיָה בֶּן עוֹדֵד הַנָּבִיא אָמַר, עֲתִידִין יָמִים לָבוֹא לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת, שֶׁאֵין מִדַּת הַדִּין נַעֲשָׂה בָּעוֹלָם. וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה, שֶׁהַכְּהֻנָּה גְדוֹלָה עֲתִידָה לִבָּטֵל. וּלְלֹא תוֹרָה, שֶׁעֲתִידִין סַנְהֶדְּרִין לִבָּטֵל. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ אוֹתוֹ הַדּוֹר כֵּן רָפוּ יְדֵיהֶן, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה (ישעיה לה, ג): חַזְּקוּ יָדַיִם רָפוֹת. רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי פִּנְחָס, רַבִּי יוּדָן אָמַר חַזְּקוּ יָדַיִם רָפוֹת, יָדַיִם שֶׁהֵן נִרְאִין כְּאִלּוּ רָפוֹת. (ישעיה לה, ג): וּבִרְכַּיִם כּשְׁלוֹת אַמֵּצוּ, שֶׁהֵן נִרְאוֹת כְּאִלּוּ כּוֹשְׁלוֹת. רַבִּי פִּנְחָס אָמַר חַזְּקוּ יָדַיִם רָפוֹת, שֶׁרִפִּיתֶם עַצְמְכֶם בְּמַעֲשֵׂיכֶם הָרָעִים. וּבִרְכַּיִם כּשְׁלוֹת אַמֵּצוּ, שֶׁכָּשַׁלְתֶּם בְּמַעֲשֵיכֶם הָרָעִים. (ישעיה לה, ד): אִמְרוּ לְנִמְהֲרֵי לֵב, רַבִּי הוֹשַׁעְיָא רַבָּה אָמַר לִמְפַגְרֵי לִבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (נחום ב, ז): יְמַהֲרוּ חוֹמָתָהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר כְּגוֹן אֵלּוּ שֶׁהֵן דּוֹחֲקִין אֶת הַקֵּץ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כד, יח): וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ. (ישעיה לה, ד): חִזְּקוּ אַל תִּירָאוּ, לְפִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים (תהלים מב, ד): הָיְתָה לִי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶן (ישעיה לה, ד): הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם נָקָם יָבוֹא, מִי שֶׁהוּא עָתִיד לְשַׁלֵּם גְמוּלָן שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם (ישעיה לה, ד): גְּמוּל אֱלֹהִים הוּא יָבוֹא וְישַׁעֲכֶם. וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל, וְכִי יָמִים רַבִּים הָיוּ, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ יָמִים שֶׁל צַעַר הָיָה קוֹרֵא אוֹתָן רַבִּים, דְּכַוָּתָהּ (מלכים א יח, א): וַיְהִי יָמִים רַבִּים וּדְבַר ה' הָיָה אֶל אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר, רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חֶלְבּוֹ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים בָּרִאשׁוֹנָה וּשְׁלשָׁה חֳדָשִׁים בָּאַחֲרוֹנָה וּשְׁנֵים עָשָׂר בָּאֶמְצַע, הֲרֵי שְׁמוֹנָה עָשָׂר חֳדָשִׁים, וְכִי יָמִים רַבִּים הָיוּ, אֶלָּא יָמִים שֶׁל צַעַר, לְפִיכָךְ הוּא קוֹרֵא אוֹתָן רַבִּים, וּדְכַוָּתָהּ (שמות ב, כג): וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וְכִי רַבִּים הָיוּ אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ יָמִים שֶׁל צַעַר, וּדְכַוָּתָהּ (אסתר א, ד): שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם, וְכִי רַבִּים הָיוּ, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ וכו', וְהָדֵין פְּסוּקָא וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים, תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא יָמִים שְׁנַיִם, רַבִּים שְׁלשָׁה, מִכָּאן וָאֵילָךְ אֵין זוֹ נִדָּה אֶלָּא דָּוָה. וְהַנִּדָּה בְּנִדָּתָהּ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא (ויקרא טו, לג): וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ. אָמַר רַבִּי שִׂמְלָאי צַעַר גָּדוֹל נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאִשָּׁה זוֹ, שֶׁמְאַחַר שֶׁמְשַׁמֶּרֶת יְמֵי זִיבָה יוֹשֶׁבֶת וּמְשַׁמֶּרֶת שִׁבְעַת יְמֵי נִדָּה, וְהַתּוֹרָה קוֹרֵא אוֹתָהּ נִדָּה, וְהַדָּוָה בְּזִיבָתָהּ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ. רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר וּמָה אִם הָאִשָּׁה הַזּוֹ עַל יְדֵי שֶׁפֵּרְשָׁה שְׁנַיִם שְׁלשָׁה יָמִים הַתּוֹרָה קוֹרֵא אוֹתָהּ נִדָּה, אָנוּ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ מִבֵּית חַיֵּינוּ וּמִבֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ כַּמָּה יָמִים וְכַמָּה שָׁנִים, כַּמָּה קִיצִים וְכַמָּה עִבּוּרִים, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
Another matter, “and a woman, if her bloody discharge will flow many days” – that is what the verse said: “For many days, Israel was without the true God, and without a teaching priest, and without Torah” (II Chronicles 15:3). Who prophesied this verse? Azarya ben Oded the prophet said: ‘Days are destined to befall Israel “without the true God,” as the attribute of justice will not be implemented in the world.’ “Without a teaching priest,” as the high priesthood is destined to be abolished. “And without Torah,” as the Sanhedrin is destined to be abolished. When that generation heard this, their hands weakened. A Divine Voice emerged and said: “Strengthen weak hands” (Isaiah 35:3). Rabbi Yudan and Rabbi Pinḥas, Rabbi Yudan said: “Strengthen weak hands,” hands that appeared as though they are weak. “And support failing knees” (Isaiah 35:3), that appear as though they are failing. Rabbi Pinḥas said: “Strengthen weak hands,” as you have weakened yourselves with your wicked deeds. “And support failing knees,” as you have failed through your wicked deeds. “Say to the impetuous [lenimharei] of heart” (Isaiah 35:4), Rabbi Hoshaya Rabba said: To the brokenhearted, as it is stated: “They will destroy [yemaharu] its wall” (Nahum 2:6). Rabbi Yehoshua ben Levi said: Like those who seek to hasten the end, as it is stated: “She hastened [vatemaher] and lowered her jug” (Genesis 24:18). “Be strong, do not fear” (Isaiah 35:4) – Because Israel was saying: “My tears have been my bread day and night, when they say to me all day long: Where is your God?” (Psalms 42:4), a Divine Voice emerged and said to them: “Behold, your God will come with vengeance” (Isaiah 35:4). The One who is destined to give the nations of the world their just deserts, “the retribution of God, He will come and save you” (Isaiah 35:4). “For many days, Israel” (II Chronicles 15:3) – were they, in fact, many days? Rather, because they were days of suffering, he characterized them as many. Similarly, “Many days passed and the word of the Lord was with Elijah, in the third year, saying” (I Kings 18:1) – Rabbi Berekhya and Rabbi Ḥelbo in the name of Rabbi Yoḥanan: Three months in the first [year], three months in the last, and twelve months in the middle; that is eighteen months. Were they, in fact, many days? Rather, they were days of suffering; therefore, he characterized them as many. Similarly, “It was during those many days” (Exodus 2:23); were they, in fact, many days? Rather, it is because they were days of suffering. Similarly, “many days, one hundred and eighty days” (Esther 1:4); were they, in fact, many days? Rather, it is because they were… And this verse, “And a woman, if her bloody discharge will flow many days…” – Rabbi Ḥiyya taught: “Days,” two; “many,” three. From then on, she is not a menstruant, but rather, afflicted. “The menstruant in her menstruation” is not written here, but rather, “one who is afflicted [hadava] in her menstruation” (Leviticus 15:33). Rabbi Simlai said: The Holy One blessed be He inflicted great suffering on this woman, who, after she observes the day of discharge, sits and observes seven days of menstruation. The Torah calls her a menstruant [nidda]; “one who is afflicted in her discharge” is not written here, but rather, “one who is afflicted in her menstruation.” Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Eliezer son of Rabbi Yosei HaGelili: If this woman, because she withdraws for two or three days, the Torah calls her nidda, we, who have withdrawn from the House of our sanctity and our glory for numerous days and numerous years, numerous epochs and numerous eras, all the more so.
כָּל זְמַן דַהֲוָה יְרוּשְׁלֵם מִתְבַּנְיָא סְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל לְמִיסַק לִירוּשְׁלֵם לְאִתְחֲזָאָה קֳדָם יְיָ תְּלַת זִמְנִין בְּשַׁתָּא וְעַל חוֹבֵיהוֹן דְיִשְׂרָאֵל אִיצְטְדִיאַת יְרוּשְׁלֵם וְאִתְעֲבִידוּ שְׁבִילֵי צִיּוֹן אֲבֵילָן מִדְלֵית עָאֵיל בָּהּ בִּזְמַן מוֹעֲדַיָּא כָל תַּרְעָהָא צַדְיָין וְכַהֲנָהָא אָנְחִין עַל דִּי בְטִילוּ קוּרְבְּנַיָּא בְּתוּלְתָהָא סַפְדָן עַל דִּי פָּסְקוּ לְמֵיפַּק בְחַמְשָׁא עֲשַׂר יוֹמִין בְּאָב וּבְיוֹמָא דְכִפּוּרַיָּא דִּי הוּא בְעַסְרָא יוֹמִין בְּתִשְׁרֵי לְחִינְגָא בְּחִינוּגִין אַף אִיהִי מְרִיר לִבָּא לַחֲדָא:
All the while that Jerusalem was built, the sons of Israel refused to go up to be seen before the LORD three times a year. Because of Israel’s sins Jerusalem was destroyed and the roads to Zion are made mournful, for there is no one entering her at the time of the festivals. All the gates are desolate and her priests groan because the sacrifices have ceased. Her virgins mourn because they have stopped going out on the fifteenth of Ab and on the Day of Atonement (which is on the tenth day of Tishri) to dance the dances. Therefore she too is very bitter in her heart.
וּלְפִי שֶׁרָאִיתִי שִׁבּוּשׁ גָּדוֹל בְּכָל הַסְּפָרִים שֶׁרָאִיתִי בִּדְבָרִים אֵלּוּ. וְכֵן בַּעֲלֵי הַמָּסֹרֶת שֶׁכּוֹתְבִין וּמְחַבְּרִין לְהוֹדִיעַ הַפְּתוּחוֹת וְהַסְּתוּמוֹת נֶחְלָקִים בִּדְבָרִים אֵלּוּ בְּמַחֲלֹקֶת הַסְּפָרִים שֶׁסּוֹמְכִין עֲלֵיהֶם. רָאִיתִי לִכְתֹּב הֵנָּה כָּל פָּרָשִׁיּוֹת הַתּוֹרָה הַסְּתוּמוֹת וְהַפְּתוּחוֹת וְצוּרַת הַשִּׁירוֹת כְּדֵי לְתַקֵּן עֲלֵיהֶם כָּל הַסְּפָרִים וּלְהַגִּיהַּ מֵהֶם. וְסֵפֶר שֶׁסָּמַכְנוּ עָלָיו בִּדְבָרִים אֵלּוּ הוּא הַסֵּפֶר הַיָּדוּעַ בְּמִצְרַיִם שֶׁהוּא כּוֹלֵל אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים סְפָרִים שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם מִכַּמָּה שָׁנִים לְהַגִּיהַּ מִמֶּנּוּ הַסְּפָרִים וְעָלָיו הָיוּ הַכּל סוֹמְכִין לְפִי שֶׁהִגִּיהוֹ בֶּן אָשֵׁר וְדִקְדֵּק בּוֹ שָׁנִים הַרְבֵּה וְהִגִּיהוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת כְּמוֹ שֶׁהֶעְתִּיקוּ וְעָלָיו סָמַכְתִּי בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה שֶׁכָּתַבְתִּי כְּהִלְכָתוֹ:
Since I have seen great confusion about these matters in all the scrolls I have seen, and similarly, the masters of the tradition who have written down and composed [texts] to make it known [which passages] are p'tuchot and which are s'tumot are divided with regard to the scrolls on which to rely, I saw fit to write down the entire list of all the passages in the Torah that are s'tumot and p'tuchot, and also the form of the songs. In this manner, all the scrolls can be corrected and checked against these [principles].The scroll on which I relied on for [clarification of] these matters was a scroll renowned in Egypt, which includes all the 24 books [of the Bible]. It was kept in Jerusalem for many years so that scrolls could be checked from it. Everyone relies upon it because it was corrected by ben Asher,who spent many years writing it precisely, and [afterward] checked it many times.I relied [on this scroll] when I wrote a Torah scroll according to law.
כְּמוֹ שֶׁהֶעְתִּיקוּ. כפי הכללים שמסרו הסופרים הדייקנים שעד זמנו (ואולי יש לנקד: שהעתיקוֹ, כלומר מאותו המקור).
וְיוֹם טוֹב הָיָה עוֹשֶׂה לְאוֹהֲבָיו. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּכֹהֵן גָּדוֹל אֶחָד שֶׁיָּצָא מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ וַהֲווֹ אָזְלִי כּוּלֵּי עָלְמָא בָּתְרֵיהּ. כֵּיוָן דְּחַזְיוּנְהוּ לִשְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, שַׁבְקוּהוּ לְדִידֵיהּ וְאָזְלִי בָּתַר שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן.
§ It was taught in the mishna: The people escort the High Priest to his house. And he would make a feast for his loved ones. The Sages taught in a baraita: There was an incident involving one High Priest who exited the Holy Temple and everyone followed him. When they saw Shemaya and Avtalyon, the heads of the Sanhedrin, walking along, in deference to them they left the High Priest by himself and walked after Shemaya and Avtalyon.
לְסוֹף אֲתוֹ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן לְאִיפְּטוֹרֵי מִינֵּיהּ דְּכֹהֵן גָּדוֹל. אָמַר לָהֶן: יֵיתוֹן בְּנֵי עַמְמִין לִשְׁלָם. אֲמַרוּ לֵיהּ: יֵיתוֹן בְּנֵי עַמְמִין לִשְׁלָם דְּעָבְדִין עוֹבָדָא דְאַהֲרֹן, וְלָא יֵיתֵי בַּר אַהֲרֹן לִשְׁלָם דְּלָא עָבֵיד עוֹבָדָא דְאַהֲרֹן.
Eventually, Shemaya and Avtalyon came to take leave of the High Priest before returning to their homes. Envious of the attention they received, he angrily said to them: Let the descendants of the gentile nations come in peace. Shemaya and Avtalyon descended from converts, and he scornfully drew attention to that fact. They said to him: Let the descendants of the gentile nations come in peace, who perform the acts of Aaron, who loved and pursued peace; and let not a descendant of Aaron come in peace, who does not perform the acts of Aaron and who speaks condescendingly to descendants of converts.
אמ' ר' יודה מעשה בשביון ראש הכנסת של כזיב שלקח מן הגוי כרם רבעי בסוריא ונתן לו דמיו, ובא ושאל את רבן גמליאל שהיה עובר ממקום למקום ואמ' לו המתן עד שנהה בהלכה, אמ' לו משם ראיה, אף הוא [שלח לו] ביד שליח חרש מה שעשיתה עשיתה, אבל לא תשנה לעשות כן.
57-58. אף הוא שלח לו ביד שליח חרש וכו'. כלומר שלח לו בסתר כדי שלא לביישו. וכן להלן בתוספתא כלים ב"ב פ"ב ה"ב: שהיו יושבין אצל ר' אליעזר בן עזריה חרש בציפורי, כלומר שהיו יושבין שם בסתר (מפני גזירת המלכות), והוא מלשון הכתוב יהושע רפ"ב, ובתרגום שם מתרגם חרש: ברז. והואיל ושלח את ההוראה בסתר, לפיכך לא נודעה בבית המדרש.
וּמִיַּבְנֶה לְאוּשָׁא, וּמֵאוּשָׁא לְיַבְנֶה, וּמִיַּבְנֶה לְאוּשָׁא, וּמֵאוּשָׁא לִשְׁפַרְעָם, וּמִשְּׁפַרְעָם לְבֵית שְׁעָרִים, וּמִבֵּית שְׁעָרִים לְצִפּוֹרִי, וּמִצִּפּוֹרִי לִטְבֶרְיָא. וּטְבֶרְיָא עֲמוּקָּה מִכּוּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁפַלְתְּ מֵאֶרֶץ תְּדַבֵּרִי״.
and from Yavne to Usha; and from Usha it returned to Yavne; and from Yavne it went back to Usha; and from Usha to Shefaram; and from Shefaram to Beit She’arim; and from Beit She’arim to Tzippori; and from Tzippori to Tiberias. And Tiberias is lower than all of them, as it is in the Jordan Valley. A verse alludes to these movements, as it is stated: “And brought down, you shall speak out of the ground” (Isaiah 29:4).
ומיבנא לאושא - כשהיה הנשיא דר בו כיון שהיתה סנהדרין עמו וכשמסתלק הוא או בנו למקום אחר גולה הישיבה אחריו יבנה בימי רבן יוחנן אושא בימי רבן גמליאל וחזרו מאושא ליבנה ובימי רבן שמעון בנו חזרו כדתניא לקמן בפרקין (ראש השנה דף לב.) וכשקידשו בית דין כו':
and from Yavneh to Usha — when the Nasi was there, for the Sanhedrin was with him. And when he or his son left to another place, the Seating-Place was exiled after him — Yavneh in the days of Rabban Yoḥanan, Usha in the days of Rabban Gamliel, then they returned from Usha to Yavneh, and in the days of R. Shim'on his son they returned, as is taught later on in the chapter (Rosh Hashanah 32a:13) — "and when the court sanctified" etc.
בית שערים וציפורי וטבריא כולן בימי רבי הוו כדאמרי' (סנהדרין דף לב:) אחרי רבי לבית שערים ושוב כשחלה הוליכוהו לציפורי כדאמרינן בכתובות (דף קג:) ובטבריא היה בימי אנטונינוס:
Beit She'arim and Tzippori and Tiberias all in the days of Rabbi — as is said (Sanhedrin 32b:10) "After Rabbi to Beit She'arim." And later, when he was sick, they brought him to Tzippori, as is said in Ketubot 103b, and he was in Tiberias in the days of Antoninus.
וטברי' עמוקה מכולן - שפלים היו אז מכל המסעות שגלו:
and Tiberias was deeper than them all — they were then lower than all the journeys on which they were exiled.
אמ' ר' יהודה קטן הייתי וקריתיה לפני ר' טרפון בלוד, וקבלני, אמ' ר' קטן הייתי וקריתיה לפני ר' יהודה באושה, והיו שם זקנים ולא אמר אחד מהן דבר, אמרו לו אין מביאין ראיה מן המתיר. מיכן ואילך, הונהגו קטנים שיהו קורין אותה לרבים.
Ella = im lo
וַיֹּ֣אמֶר שַׁלְּחֵ֔נִי כִּ֥י עָלָ֖ה הַשָּׁ֑חַר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֲשַֽׁלֵּחֲךָ֔ כִּ֖י אִם־בֵּרַכְתָּֽנִי׃
Then he said, “Let me go, for dawn is breaking.” But he answered, “I will not let you go, unless you bless me.”
וַאֲמַר שַׁלְּחַנִי אֲרֵי סְלִיק צַפְרָא וַאֲמַר לָא אֲשַׁלְּחִנָּךְ אֶלָּקֵין בֵּרַכְתָּנִי:
He [the man] said, Let me go, for the dawn is breaking. He [Yaakov] said, I will not let you go unless you bless me.
וַאֲמַר שְׁלַח יָתִי אֲרוּם סַלִיק עַמוּד שַׁחְרָא וְהָא מָטָא שַׁעַתְהוֹן דְמַלְאָכַיָא לְמִשְׁבְּחָא וַאֲמַר לָא אֲשַׁלֵחַ יָתָךְ אֶלָא הֵן בָּרִיכַת יָתִי:
And he said, Send me away, for the column of the dawn ariseth, and, behold, the hour cometh for the angels to praise. And he said, I will not release thee until thou bless me.
אִם־לֹ֧א אֶל־בֵּית־אָבִ֛י תֵּלֵ֖ךְ וְאֶל־מִשְׁפַּחְתִּ֑י וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִֽי׃
but you shall go to my father’s house, to my kindred, and get a wife for my son.’
אֱלָקֵן לְבֵית אַבָּא תֵּזֵיל וּלְזַרְעִיתִי וְתִסַּב אִתְּתָא לִבְרִי:
Instead, you must go to my father’s house, and to my family. Take a wife for my son.
Ta’am Elyon
(א) מבחודש השלישי - עיין מ"ב ואבאר קצת. דע שבעשרת הדברות יש ב' מיני נגינות הא' עושה מכל דיבור פסוק אחד אף שהוא ארוך או קצר מאד דהיינו שאנכי ולא יהיה לך ולא תעשה לך ולא תשתחוה ועושה חסד הם פסוק אחד שאנכי ולא יהיה לך בדיבור אחד נאמרו ולפיכך תיבת פני הנו"ן נקודה פתח ולא קמץ שהרי אין שם אתנחתא ולא סוף פסוק וכן זכור וששת ימים ויום השביעי וכי ששת הם פסוק אחד ולפיכך הכ' של תיבת כל הסמוכה לתיבת ועשית היא רפויה ולא דגושה וב' תיבות לא תרצח הם פסוק אחד שלם ולפיכך הצד"י היא נקודה קמץ כיון שיש שם סוף פסוק והתיו דגושה לפי שתיבת לא היא מוטעמת בטעם מפסיק דהיינו טפחא וכן לא תנאף הוא פסוק אחד שלם והתיו דגושה והאל"ף נקודה קמץ וכן לא תגנב התיו דגושה. והשני עושה מאנכי פסוק אחד ומלא יהיה לך פסוק ב' ולפי זה הנו"ן של פני הוא בקמץ שיש שם ס"פ וכן זכור הוא פסוק אחד וששת ימים הוא פסוק ב' ולפ"ז הכ"ף של תיבת כל היא דגושה לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה הכל פסוק א' ולפ"ז כל תיו מהם רפויה והצד"י של תרצח היא בפתח והאלף של תנאף היא בקמץ לפי שיש שם אתנחתא. וטעם ב' נגינות הוא שהראשון הוא מסודר לפי הכתוב שנכתב כל דיבור ודיבור בפרשה בפ"ע שמאנכי עד לא תשא היא פרשה אחת סתומה ודיבור אחד לכך נעשה ממנו פסוק אחד וכן מזכור עד לא תרצח אבל מלא תרצח עד לא תחמוד נכתב בד' פרשיות סתומות והם ד' דיבורים לכך נעשה מהם ד' פסוקים והשני הוא מסודר לפי הקרי שלענין הקריאה אין מלא תרצח עד לא תחמוד אלא פסוק אחד בלבד דהיינו שאסור להפסיק קריאתו לגמרי בתוך אמצע פסוק זה אפילו כשקורא ביחיד (שא"א לומר שתיבת לא תרצח הוא פסוק בפ"ע שאין לנו בכל התורה פסוק פחות מג' תיבות) וע"כ כשקוראין בפעם אחד הם נקראין בנגינה המחברת אותן דהיינו בטעם התחתון וכן מאנכי עד לא תשא ומזכור עד לא תרצח הן מופסקים לכמה פסוקים לכך הם נקראים בטעם התחתון שהוא גם כן נגינה המפסקת אותם שם. זהו תוכן שתי הנגינות וע"כ בשבועות נוהגין לקרות בצבור בהראשון דהיינו בטעם העליון לעשות מכל דיבור פסוק אחד לפי שבו ביום נתנו עשרת הדברות. ובפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן קורין אף בצבור בטעם התחתון ויש נוהגין לקרות בצבור לעולם בטעם העליון דהיינו אף בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן רק היחיד הקורא לעצמו קורא בשני. זהו תמצית דברי האחרונים:
Negotiations of Moshe with God for seeing the Land
וַעֲדַיִן הָיָה עוֹמֵד וּמְבַקֵּשׁ כָּל אוֹתָן בַּקָּשׁוֹת. אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַמָּקוֹם: רִבּוֹנִי! הוֹאִיל וְנִגְזְרָה גְזֵרָה שֶׁלֹּא אֶכָּנֵס לָהּ מֶלֶך, לְכָךְ נֶאֱמַר: (במדבר כ,יב) "לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה", כְּמֶלֶך, אֶכָּנֵס לָהּ כְּהֶדְיוֹט! אָמַר לוֹ: אֵין הַמֶּלֶךְ נִכְנָס כְּהֶדְיוֹט!
But Moses persisted in standing there and making all those requests. Moses said before Him: L–rd of the universe, was Your intent in (Numbers 20:12) "therefore, you shall not bring this congregation to the land," that I not enter it as a king? I will enter it as a commoner. The L–rd: A king does not enter as a commoner.
וַעֲדַיִן הָיָה עוֹמֵד וּמְבַקֵּשׁ כָּל אוֹתָן בַּקָּשׁוֹת. אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַמָּקוֹם: רִבּוֹנִי! הוֹאִיל וְנִגְזְרָה גְזֵרָה שֶׁלֹּא אֶכָּנֵס לָהּ לֹא מֶלֶךְ וְלֹא הֶדְיוֹט, אֶכָּנֵס לָהּ בַּמְּחִלָּה שֶׁלְּקֵסַרְיוֹן שֶׁהִיא מִתַּחַת לְפַּנְיָס! אָמַר לוֹ: (דברים לב,נב) "וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא."
He persisted in standing before Him and making all those requests. Moses said before the Holy One Blessed be He: L–rd of the universe, since it has been decreed that I not enter the land, neither as a king nor as a commoner, let me enter through the tunnel of Caesarea, which is beneath it. The L–rd: (Devarim 34:4) "but there shall you not pass through."
וַעֲדַיִן הָיָה עוֹמֵד וּמְבַקֵּשׁ כָּל אוֹתָן בַּקָּשׁוֹת. אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַמָּקוֹם: רִבּוֹנִי! הוֹאִיל וְנִגְזְרָה גְזֵרָה שֶׁלֹּא אֶכָּנֵס לָהּ לֹא מֶלֶךְ וְלֹא הֶדְיוֹט, וְלֹא בַמְּחִלָּה שֶׁלְּקֵסַרְיוֹן שֶׁמִּתַּחַת לְפַּמְיָס, מֵעַתָּה, עַצְמוֹתַי יַעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן! אָמַר לוֹ: (דברים ג,כז) "כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה."
Moses: L–rd of the universe, since it has been decreed upon me that I enter neither as a king nor a commoner nor through the tunnel of Caesarea which is beneath it, let my bones, at least, cross the Jordan. The L–rd (Devarim 3:27) "for you will not cross the Jordan."
אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁלָּעוֹלָם! אִם כֵּן, אֶרְאֶנָּה בְמַרְאִית הָעַיִן! אָמַר לוֹ: (דברים ג,כו-כז) "בַּדָּבָר הַזֶּה, עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה!"
He said before Him: L–rd of the universe, If so, let me (at least) see it with my eyes. And in response to this it was said (Ibid. 3:27) "Go up to the top of Pisgah and lift up your eyes, etc."
רַבִּי חֲנַנְיָה בֶן עֲקַבְיָא אוֹמֵר: חֲבִיבָה הִיא רְאִיָּתוֹ שֶׁלְּאַבְרָהָם אָבִינוּ יוֹתֵר מֵרְאִיָּתוֹ שֶׁלְּמֹשֶׁה, שֶׁבְּאַבְרָהָם, לֹא לְבָטוּהוּ, וּבְמֹשֶׁה לְבָטוּהוּ. בְּאַבְרָהָם מַה הוּא אוֹמֵר? (בראשית יג,יד) "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם, צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה." וּבְמֹשֶׁה מַה הוּא אוֹמֵר? (דברים ג,כז) "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה, וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ!" עֲלֵה, הַבֵּט וּרְאֵה!
R. Chanina b. Akiva says: "More beloved" was the seeing of our father Abraham than that of Moses. For Abraham was not caused to exert himself whereas Moses was. What is stated of Abraham? (Genesis 13:14) "Lift up your eyes now and see from the place where you are north and south and east and west. "And of Moses what is stated? (Devarim, Ibid.) "Go up to the top of Pisgah and lift up your eyes to the west, to the north, to the south and to the east, and see with your eyes" — Go up, and look, and see.
Rambam Pardes
וְעִנְיְנֵי אַרְבָּעָה פְּרָקִים אֵלּוּ שֶׁבְּחָמֵשׁ מִצְוֹת הָאֵלּוּ הֵם שֶׁחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים קוֹרְאִין אוֹתוֹ פַּרְדֵּס כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס. וְאַף עַל פִּי שֶׁגְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ וַחֲכָמִים גְּדוֹלִים הָיוּ לֹא כֻּלָּם הָיָה בָּהֶן כֹּחַ לֵידַע וּלְהַשִּׂיג כָּל הַדְּבָרִים עַל בֻּרְיָן. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵין רָאוּי לְטַיֵּל בַּפַּרְדֵּס אֶלָּא מִי שֶׁנִּתְמַלֵּא כְּרֵסוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר. וְלֶחֶם וּבָשָׂר הוּא לֵידַע הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם מִשְּׁאָר הַמִּצְוֹת. וְאַף עַל פִּי שֶׁדְּבָרִים אֵלּוּ דָּבָר קָטָן קָרְאוּ אוֹתָן חֲכָמִים שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים דָּבָר גָּדוֹל מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה וְדָבָר קָטָן הֲוָיוֹת דְּאַבַּיֵּי וְרָבָא. אַף עַל פִּי כֵן רְאוּיִין הֵן לְהַקְדִּימָן. שֶׁהֵן מְיַשְּׁבִין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם תְּחִלָּה. וְעוֹד שֶׁהֵם הַטּוֹבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשּׁוּב הָעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי לִנְחל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְאֶפְשָׁר שֶׁיְּדָעֵם הַכּל קָטָן וְגָדוֹל אִישׁ וְאִשָּׁה בַּעַל לֵב רָחָב וּבַעַל לֵב קָצָר:
The matters discussed in these four chapters concerning these five mitzvot are what the Sages of the early generations termed the Pardes, as they related: "Four entered the Pardes...." Even though they were great men of Israel and great Sages, not all of them had the potential to know and comprehend all these matters in their totality.I maintain that it is not proper for a person to stroll in the Pardes unless he has filled his belly with bread and meat. "Bread and meat" refer to the knowledge of what is permitted and what is forbidden, and similar matters concerning other mitzvot. Even though the Sages referred to these as "a small matter" - for our Sages said: "'A great matter,’ this refers to Ma'aseh Merkavah. `A small matter,’ this refers to the debates of Abbaye and Ravva" - nevertheless, it is fitting for them to be given precedence, because they settle a person's mind.Also, they are the great good which the Holy One, blessed be He, has granted, [to allow for] stable [living] within this world and the acquisition of the life of the world to come. They can be known in their totality by the great and the small, man or woman, whether [granted] expansive knowledge or limited knowledge.
Universal interests of R Yochanan b Zakai
אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ מִקְרָא וּמִשְׁנָה, גְּמָרָא הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת; דִּקְדּוּקֵי תוֹרָה וְדִקְִדּוּקֵי סוֹפְרִים; קַלִּים וַחֲמוּרִים וּגְזֵרוֹת שָׁווֹת; תְּקוּפוֹת וְגִימַטְרִיָּאוֹת; שִׂיחַת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְשִׂיחַת שֵׁדִים וְשִׂיחַת דְּקָלִים; מִשְׁלוֹת כּוֹבְסִין, מִשְׁלוֹת שׁוּעָלִים; דָּבָר גָּדוֹל וְדָבָר קָטָן.
The Gemara relates: The Sages said about Rabban Yoḥanan ben Zakkai that he did not neglect Bible; Mishna; Gemara; halakhot and aggadot; minutiae of the Torah and minutiae of the scribes; the hermeneutical principles of the Torah with regard to a fortiori inferences and verbal analogies; the calculation of the calendrical seasons; and numerology [gimmatreyaot]. In addition, he did not neglect esoteric matters, including the conversation of ministering angels; the conversation of demons, and the conversation of palm trees; parables of launderers, which are folk tales that can be used to explain the Torah; parables of foxes; and more generally, a great matter and a small matter.
Keter Nevua transformed into Keter Tora
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִיטְּלָה נְבוּאָה מִן הַנְּבִיאִים וְנִיתְּנָה לַשּׁוֹטִים וְלַתִּינוֹקוֹת. לַשּׁוֹטִים – מַאי הִיא? כִּי הָא דְּמָר בַּר רַב אָשֵׁי – דַּהֲוָה קָאֵי בְּרִסְתְּקָא דְמָחוֹזָא, שַׁמְעֵיהּ לְהָהוּא שׁוֹטֶה דְּקָאָמַר: רֵישׁ מְתִיבְתָּא דְּמָלֵיךְ בְּמָתָא ״מַחְסֵיָא״ – ״טַבְיוֹמֵי״ חָתֵים. אֲמַר: מַאן חָתֵים ״טַבְיוֹמֵי״ בְּרַבָּנַן – אֲנָא; שְׁמַע מִינַּהּ לְדִידִי קָיְימָא לִי שַׁעְתָּא. קָם אֲתָא. אַדַּאֲתָא אִימְּנוֹ רַבָּנַן לְאוֹתֹבֵיהּ לְרַב אַחָא מִדִּפְתִּי בְּרֵישָׁא.
Rabbi Yoḥanan said: From the day that the Temple was destroyed, prophecy was taken from the prophets and given to imbeciles and children. The Gemara explains: In what way was prophecy given to imbeciles? It was like this incident involving Mar bar Rav Ashi, who was standing in the street [beristeka] of Meḥoza when he heard a certain imbecile say: The head of the yeshiva who will be appointed in Mata Meḥasya signs his name Tavyumei. Mar bar Rav Ashi said to himself: Who among the Sages signs his name Tavyumei? Nobody but me. Conclude from the statement by the imbecile that my hour has arrived, and I will reap success in this matter. He arose and went to Mata Meḥasya. By the time he arrived, the Sages had already decided to appoint Rav Aḥa of Difti as the head of the yeshiva.
אָמַר רַבִּי אַבְדִּימִי דְּמִן חֵיפָה: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִיטְּלָה נְבוּאָה מִן הַנְּבִיאִים וְנִיתְּנָה לַחֲכָמִים. אַטּוּ חָכָם לָאו נָבִיא הוּא? הָכִי קָאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁנִּיטְּלָה מִן הַנְּבִיאִים, מִן הַחֲכָמִים לֹא נִיטְּלָה.
§ In connection with Rabbi Yosei’s statement that Sumakhos’s words are nothing but words of prophecy, the Gemara reports that Rabbi Avdimi from Haifa says: From the day that the Temple was destroyed prophecy was taken from the prophets and given to the Sages. The Gemara expresses astonishment: Is that to say that a Sage is not fit to be a prophet? Rabbi Avdimi seems to say that these are two distinct categories of people. The Gemara explains: This is what Rabbi Avdimi is saying: Even though prophecy was taken from the prophets, it was not taken from the Sages.
The ancient continuous reading cycle
רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, קוֹרִין בְּפָרָשַׁת שְׁקָלִים (שמות ל). חָל לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הַשַּׁבָּת, מַקְדִּימִין לְשֶׁעָבַר וּמַפְסִיקִין לְשַׁבָּת אַחֶרֶת. בַּשְּׁנִיָּה, זָכוֹר (דברים כה). בַּשְּׁלִישִׁית, פָּרָה אֲדֻמָּה (במדבר י״ט:ב׳). בָּרְבִיעִית, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם (שמות יב). בָּחֲמִישִׁית, חוֹזְרִין לִכְסִדְרָן. לַכֹּל מַפְסִיקִין, בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, בַּחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים, בַּתַּעֲנִיּוֹת וּבַמַּעֲמָדוֹת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים:
On four Shabbatot during and surround-ing the month of Adar, a Torah portion of seasonal significance is read. When the New Moon of Adar occurs on Shabbat, the congregation reads the portion of Shekalim on that Shabbat. If the New Moon occurs during the middle of the week, they advance the reading of that portion to the previous Shabbat, and, in such a case, they interrupt the reading of the four portions on the following Shabbat, which would be the first Shabbat of the month of Adar, and no additional portion is read on it. On the second Shabbat, the Shabbat prior to Purim, they read the portion: “Remember what Amalek did” (Deuteronomy 25:17–19), which details the mitzva to remember and destroy the nation of Amalek. On the third Shabbat, they read the portion of the Red Heifer [Para] (Numbers 19:1–22), which details the purification process for one who became ritually impure through contact with a corpse. On the fourth Shabbat, they read the portion: “This month [haḥodesh] shall be for you” (Exodus 12:1–20), which describes the offering of the Paschal lamb. On the fifth Shabbat, they resume the regular weekly order of readings and no special portion is read. For all special days, the congregation interrupts the regular weekly order of readings, and a special portion relating to the character of the day is read. This applies on the New Moons, on Hanukkah, and on Purim, on fast days, and on the non-priestly watches, and on Yom Kippur.
מִי דָּמֵי?! הָתָם נָבִיא בִּדְרֹאשׁ חֹדֶשׁ לֵיכָּא כְּלָל, הָכָא אִיתֵיהּ בְּעַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה. אֶלָּא לְהָא דָּמְיָא: דְּאָמַר רַב אַחַדְבוּי אָמַר רַב מַתְנָה אָמַר רַב: יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, הַמַּפְטִיר בְּנָבִיא בְּמִנְחָה בְּשַׁבָּת אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שֶׁל יוֹם טוֹב, שֶׁאִילְמָלֵא שַׁבָּת אֵין נָבִיא בְּמִנְחָה בְּיוֹם טוֹב.
The Gemara rejects this comparison. Is this comparable? There, reading from the Prophets is not at all part of the service on the New Moon. Here, there is mention of Hanukkah in the evening, morning, and afternoon prayers. Rather, it is comparable to this: As Rav Aḥadvoi said that Rav Mattana said that Rav said: On a Festival that occurs on Shabbat, one who recites the portion from the Prophets during the afternoon service on Shabbat need not mention the Festival, as, if it were not Shabbat, there would be no reading from the Prophets during the afternoon service on a Festival. If so, even though there is a haftara during the morning service on a Festival, since they do not read from the Prophets in the afternoon, the reading is considered totally unrelated to the Festival and one does not mention the Festival. The same is true with regard to Hanukkah. One does not mention Hanukkah in the additional prayer.
Third century Haftara reading
מִי דָּמֵי?! הָתָם נָבִיא בִּדְרֹאשׁ חֹדֶשׁ לֵיכָּא כְּלָל, הָכָא אִיתֵיהּ בְּעַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה. אֶלָּא לְהָא דָּמְיָא: דְּאָמַר רַב אַחַדְבוּי אָמַר רַב מַתְנָה אָמַר רַב: יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, הַמַּפְטִיר בְּנָבִיא בְּמִנְחָה בְּשַׁבָּת אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שֶׁל יוֹם טוֹב, שֶׁאִילְמָלֵא שַׁבָּת אֵין נָבִיא בְּמִנְחָה בְּיוֹם טוֹב.
The Gemara rejects this comparison. Is this comparable? There, reading from the Prophets is not at all part of the service on the New Moon. Here, there is mention of Hanukkah in the evening, morning, and afternoon prayers. Rather, it is comparable to this: As Rav Aḥadvoi said that Rav Mattana said that Rav said: On a Festival that occurs on Shabbat, one who recites the portion from the Prophets during the afternoon service on Shabbat need not mention the Festival, as, if it were not Shabbat, there would be no reading from the Prophets during the afternoon service on a Festival. If so, even though there is a haftara during the morning service on a Festival, since they do not read from the Prophets in the afternoon, the reading is considered totally unrelated to the Festival and one does not mention the Festival. The same is true with regard to Hanukkah. One does not mention Hanukkah in the additional prayer.
ר"ח אדר שחל להיות בשבת קורין פ' שקלים ומפטירין (מלכים ב י״ב:ח׳) פ' שקלים שביהוידע הכהן איזו היא שבת ראשונה כל שר"ח אדר חל להיות בתוכה אפילו בע"ש בשניה זכור ומפטירין (שמואל א ט״ו:ב׳) כה אמר ה' צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל איזו היא שבת שניה כל [שפורים חל] להיות בתוכה ואפילו בע"ש בשלישית פרה אדומה ומפטירין (יחזקאל ל״ו:כ״ה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם איזו היא שבת שלישית כל שסמוכה לפורים מאחריו רביעית החודש הזה לכם ראש חדשים ומפטירין (יחזקאל מ״ה:י״ח) כה אמר ה' בראשון באחד לחודש איזו היא שבת רביעית כל [שר"ח] ניסן [חל] להיות בתוכה ואפי' בע"ש.
[When] Rosh Chodesh Adar falls on Shabbat, we read the portion of "Shekalim" (Ex. 30:11-16) and in addition we read the portion of the shekalim that concerns Yehoyada the Kohen (commencing with 2 Kings 12:8). What is the "first Shabbat"? Any Rosh Chodesh Adar falls within [that designation], even on Erev Shabbat. On the second Shabbat, [we read the portion beginning] "Remember [what Amalek did]" (Deut. 25:17) and additionally we read "Thus said the Lord of Hosts, I remember what Amelek did to Israel" (1 Sam. 15:2). What is the "second Shabbat"? Every [Shabbat] in which Purim falls within it, and even on Erev Shabbat. On the third [Shabbat we read the portion of] the Red Heifer, and additionally we read "And I will sprinkle pure water on you and you will be purified" (Ezek. 36:25). What is the "third Shabbat"? Any that immediately follows Purim. The fourth [Shabbat we read], "This month shall be to you the head of the months" (Ex. 12:2), and in addition [we read] "Thus said the Lord, in the first [month], on the first of the month" (Ezek. 45:18). Which is the fourth Shabbat? Any in which Rosh Chodesh Nissan falls within it, and even on Erev Shabbat.
Lexical connections
מֵיתִיבִי: רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת קוֹרִין בְּפָרָשַׁת שְׁקָלִים, וּמַפְטִירִין בִּיהוֹיָדָע הַכֹּהֵן. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר ״כִּי תִשָּׂא״, הַיְינוּ דְּמַפְטִירִין בִּיהוֹיָדָע הַכֹּהֵן — דְּדָמֵי לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״כֶּסֶף נַפְשׁוֹת עֶרְכּוֹ״,
The Gemara raises an objection from the Tosefta (Megilla 3:1): When the New Moon of Adar occurs on Shabbat, they read the Torah portion of Shekalim, and they read as the haftara the story involving Jehoiada the priest (II Kings 12:1–17). Granted, according to the one who said that Shekalim is the portion of “When you take the count,” this is the reason that they read as the haftara the story involving Jehoiada the priest: Because it is comparable in content to the Torah reading, as it is written in the story of Jehoiada: “The money of his assessment of persons” (II Kings 12:5), which is referring to his collection of the half-shekels, and the haftara should always contain a theme similar to the Torah reading.
Ancient Triannual Sedarim - Haftarah connections
(טז) צֵ֖א מִן־הַתֵּבָ֑ה אַתָּ֕ה וְאִשְׁתְּךָ֛ וּבָנֶ֥יךָ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ׃
(16) “Come out of the ark, together with your wife, your sons, and your sons’ wives.
(ז) לִפְקֹ֖חַ עֵינַ֣יִם עִוְר֑וֹת לְהוֹצִ֤יא מִמַּסְגֵּר֙ אַסִּ֔יר מִבֵּ֥ית כֶּ֖לֶא יֹ֥שְׁבֵי חֹֽשֶׁךְ׃
(7) Opening eyes deprived of light,“freeing the imprisoned”; cf. 61.1. Rescuing prisoners from confinement, From the dungeon those who sit in darkness.
(א) וַיְהִ֥י כׇל־הָאָ֖רֶץ שָׂפָ֣ה אֶחָ֑ת וּדְבָרִ֖ים אֲחָדִֽים׃
(1) Everyone on earth had the same language and the same words.
(ט) כִּֽי־אָ֛ז אֶהְפֹּ֥ךְ אֶל־עַמִּ֖ים שָׂפָ֣ה בְרוּרָ֑ה לִקְרֹ֤א כֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם ה׳ לְעׇבְד֖וֹ שְׁכֶ֥ם אֶחָֽד׃
(9) For then I will make the peoples pure of speech, (Thus reversing the primeval confounding of speech in Babel; cf. Abravanel and Gen. 11.9.) So that they all invoke GOD by name And render service with one accord. (Lit. “back,” i.e., like working animals.)
אֵין מַפְטִירִין בַּמֶּרְכָּבָה (יחזקאל א), וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר.
The incident of Reuben, about which it says: “And Reuben went and lay with Bilhah, his father’s concubine” (Genesis 35:22), is read from the Torah in public but not translated, so that the uneducated not come to denigrate Reuben. The incident of Tamar (Genesis, chapter 38) is read in public and also translated. The first report of the incident of the Golden Calf, i.e., the Torah’s account of the incident itself (Exodus 32:1–20), is read and translated, but the second narrative, i.e., Aaron’s report to Moses of what had taken place (Exodus 32:21–24) is read but not translated. The verses constituting the Priestly Benediction (Numbers 6:24–26) and the incident of David and Amnon (II Samuel, chapter 13) are neither read nor translated. One may not conclude the Torah reading with by reading from the Prophets the account of the Divine Chariot (Ezekiel, chapter 1), so as not to publicize that which was meant to remain hidden. And Rabbi Yehuda permits it. Rabbi Eliezer says: One may not conclude with section from the Prophets beginning with: “Make known to Jerusalem her abominations” (Ezekiel 16:2), because it speaks derogatively of the Jewish people.
Yerushalmi: tefillin on moed (as against Beth Joseph & Gra, Zohar: chayav mita)
חַד בַּר נַשׁ אוֹבַד תְּפִילּוֹי בְּמוֹעֲדָא. אֲתַא לְגַבֵּי רִבִּי חֲנַנְאֵל וּשְׁלָחֵיהּ לֵגַבֵּי רִבִּי אַבָּא בַּר נָתָן. אָמַר לֵיהּ. הַב לֵיהּ תְּפִילָךְ וְזִיל כְּתוֹב לָךְ. אָמַר לֵיהּ רַב. אֵיזִיל כְּתוֹב לֵיהּ. מַתְנִיתָה פְלִיגָא עַל רַב. כּוֹתֵב הוּא אָדָם תְּפִילִּין וּמְזוּזָה לְעַצְמוֹ. הָא לְאַחֵר לֹא. פָּתַר לָהּ בְּכוֹתֵב לְהָנִיחַ.
A man lost his tefillin on the holiday. He came to Rebbi Ḥananel who sent him to Rebbi Abba bar Nathan. He said to him, give him your tefillin and go, write for yourself. Rav said to him, go and write for him. The Mishnah disagrees with Rav: “a person may write tefillin and mezuzot for himself,” therefore not for others. He explains it: writing for supply.
The GR”O, for all of his gadlus, tended to overweight kabboloh against mesoroh. For example, all Ashkenazi Rishonim and prior Acharonim who had addressed the question of what a pesil is (for techeiles) conclude that it is a collective noun and, as such, rule that one should wear 2 strings of techeiles and two of white at each konof. The GR”O concludes like the mekubolim that it should be one of techeiles and three of white and also has a taanoh on our girsoh of the Sifri, which is one of the sources brought by our Rishonim. (Noah Mulgay)
Rabeinu Eliyohu was as far we can say, a Mekubal who followed the way from Chasidei Ashkenaz: he didn't showed Betzibur Kabalah Minhag! His unique Minhag not to lay Tfln is because he holds the Tosefta is otherwise! (ZM)
It must be highlighted that ALL the גאונים-except for only one: a further not mentioned ר' יעקב בר חביבה, which is 1 minor opinion/ נוסח in הלכות גדולות-as well as by far MOST ראשונים(a. the רשב״א mentions that "there are people that do and don’t wear tefillin on Ch”H" and he adds that he DOES)(b. including הרי"ף, de רמב״ם, de רא"ש, de בעלי התוספותmention they wear tefillin on Chol HaMo’ed.That was the general practice among almost all of the קהילות worldwide, almost without exception. There were only a few communities who did not, but that was the deviation from the norm.Even the בית יוסף testifies this too, in his comments on the משנה, הלכות תפילין, where he writes that until the discovery of ספר הזוהר everyone was נוהג to wear them on Ch”H. The רמ'א also brings it.So, there is no question that this practice was a main and authentic one. And also among what we call Sephardim nowadays. Anybody claiming differently, is mistaken.You are in good company, as you can see.Should somebody חס וחלילה claim that all these ענקים retrospectively didn’t do the right thing?!We can make the argument that it was new to NOT wear tefillin on Ch”H anymore, after the Sefer HaZohar had its influence. The question here would be if this is based on הלכה, or on (later) קבלה. (Klompsma)
Kabbala trumps Halacha?
In the luach minhaguim of mechon moreshet Ashkenaz they mention a rabbi akiva iger that u should put tefilin even if ur father's minhag isn't toDoes anybody knows where he writes that?
I once kissed one of my children in shul, and remarked to a rav who stood next to me that I probably shouldn't, as it is frowned upon by the Rema. He remarked: Shulchan Aruch is for baale teshuva. You should do what your father does. (Joel Erwteman)
וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה. בְּמִדְבַּר סִינַי. וְלָמָּה בְּמִדְבַּר סִינַי. מִכָּאן שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים נִתְּנָה הַתּוֹרָה, בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם וּבַמִּדְבָּר. בָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה׳ בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וְיֶחְרַד כָּל הָהָר מְאֹד (שמות יט, יח). בַּמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ וְגוֹ' (שופטים ה, ד). בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר. וְלָמָּה נִתְּנָה בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ. לוֹמַר לְךָ, מַה דְּבָרִים הַלָּלוּ חִנָּם לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, אַף הַתּוֹרָה חִנָּם לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כֶּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב (ישעיה נה, א). בְּמִדְבַּר סִינַי, לָמָּה בְּמִדְבַּר סִינַי. אֶלָּא כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה עַצְמוֹ הֶפְקֵר כַּמִּדְבָּר, אֵינוֹ יָכֹל לִקְנוֹת אֶת הַתּוֹרָה. לְכָךְ נֶאֱמַר: בְּמִדְבַּר סִינַי.
“Then the Lord spoke unto Moses.” (Ibid., cont.) “In the Sinai desert.” Why in the Sinai desert? From here our masters have taught, “The Torah was given through three things: through fire, through water, and through the desert. Through fire, as stated (in Exod. 19:18), ‘Now all of Mount Sinai was emitting smoke because the Lord had descended upon it in fire, and the smoke from it arose like smoke from a furnace, and the whole mountain trembled greatly.’ Through water, as stated (in Jud. 5:4), ‘Lord, when You went forth from Seir, when You marched [from the field of Edom, the earth trembled, even the heavens dripped, even the clouds dropped water].’ Through (i.e., in) the desert, as stated (in Numb. 1:1), ‘Then the Lord spoke unto Moses in the Sinai desert.’” And why was it given through these three things? It is that, just as these are free for all who come into the world, so too are the words of the Torah free for all who come to the world. Thus it is stated (in Is. 55:1), “Ho, all who are thirsty, come to the waters (of Torah); even if you have no money, come, buy food, and eat. So come, buy food, wine, and milk without money and without cost.” “In the Sinai Desert.” Why in the Sinai desert? It is that whoever does not make himself ownerless like the desert cannot acquire the Torah. It is therefore stated, “in the Sinai desert.”
(יד א) בנים אתם לה׳ אלקיכם, רבי יהודה אומר אם נוהגים אתם מנהג בנים הרי אתם בנים ואם לאו אי אתם בנים רבי מאיר אומר בין כך ובין כך בנים אתם לה׳ אלקיכם וכן הוא אומר (הושע ב א) והיה מספר בני ישראל וגו'.
(Ibid. 14:1) "Children are you to the L-rd your G-d": R. Yehudah says: When you deport yourselves as children, you are called "children"; when you do not deport yourselves as children, you are not called "children." R. Meir says: In either instance you are called "children," as it is written (Jeremiah 4:22) "They are foolish children," and (Ibid. 32:30) "children without faith," and (Isaiah 1:4) "seed of evildoers, perverse children," and (Hoshea 2:1) "Instead of being said of them, 'You are not My people,' it will be said of them 'children of the living G-d.'"
אין חלום אלא שיש לו פתרון: ויחלום והנה סולם מוצב ארצה – זה בית המקדש. וראשו מגיע השמימה – אלו הקרבנות קרבים שריחם עולה לשמים. והנה מלאכי אלקים – אלו כהנים המשרתים שעולים ויורדים בכבש. והנה ה׳ נצב עליו (עמוס ט) – ראיתי את ה׳ נצב על המזבח. חביבים ישראל, כשהם מכנן – אין מכנן אלא בכהנים, שנאמר (ישעיה סא) ואתם כהני ה׳ תקראו משרתי אלקינו יאמר לכם חיל גוים תאכלו ובכבודם תתימרו. וכשהוא מכנן – אין מכנן אלא במלאכי השרת, שנאמר (מלאכי ב) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה׳ צבאות הוא, בזמן שהתורה יוצאה מפיו – הרי הוא כמלאכי השרת, ואם לאו – הרי הם כחיה וכבהמה שאינה מכרת את קונה. חביבה תורה, כששאל דוד מלך ישראל לא שאל אלא תורה, שנאמר (תהילים קי״ט:ס״ח) טוב אתה ומטיב למדני חקיך. טובך עדיף עלי ועל כל באי העולם יעדיף טובך עלי, ולמדני חקיך.
There is no dream without a portent: "And he dreamed, and, behold, a ladder standing on the earth" — the Temple. "and its top reaching to heaven" — the offered sacrifices, their scent reaching to heaven. "and, behold, angels of G-d," — the Cohanim ministering, ascending and descending on the ramp. (13) "And, behold, the L-rd standing on it" — (Amos 9:1) "I (Amos) saw the L-rd standing on the altar." Beloved are Israel, who, when epitomized, are epitomized as "Cohanim," viz. (Isaiah 61:6) "And you, Cohanim of the L-rd shall be called; 'ministers of G-d' shall they say of you. The wealth of nations shall you eat, and in their glory shall you vaunt yourselves." Beloved are Cohanim, who are epitomized as ministering angels, viz. (Malachi 2:7) "For the lips of the Cohein shall guard knowledge, and Torah shall they seek from his mouth, for an angel of the L-rd of hosts is he." If Torah goes forth from his mouth, he is like the ministering angels. If not, he is like an animal or a beast, which does not recognize its Creator. Beloved is Torah. When David king of Israel asked (a boon of the L-rd), he asked only for Torah, viz. (Psalms 118:68) "You are good and do good — teach me Your statutes." Your goodness engulfs all who enter the world. Let Your goodness engulf me and teach me Your statutes.
זאת תורת האדם. נמצאת אומר: שלושה כתרים הם: כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה – זכה אהרן ונטלו. כתר מלכות – זכה דוד ונטלו. הרי כתר תורה מונח, כדי שלא יתן פתחון פה לבאי העולם לומר "אלו היה כתר מלכות וכתר כהונה מונחים – הייתי זוכה בהן ונוטלן", הרי כתר תורה מונח לכל באי העולם, שכל שזוכה בו – מעלה אני עליו כאלו שלשתם מונחים וזוכה בכולם; וכל מי שאין זוכה בו – מעלה אני עליו כאלו שלשתם מונחים ולא זכה באחת מהם. וא"ת: מי גדול משניהם? – היה ר' שמעון בן אלעזר אומר: גדול הממליך או המלך? – הממליך. העושה שרים או העושה שררה? – הוי אומר העושה שררה. כל עצמו של שני כתרים, אין באים אלא מכחה של תורה! וכן הוא אומר (משלי ח) "בי מלכים ימלכו ובי שרים ישורו":
"This is the Torah of man": We find that there are three crowns: the crown of Torah, the crown of priesthood and the crown of kingdom. The crown of priesthood was merited by Aaron and he took it. The crown of kingdom was merited by David and he took it. The crown of Torah is left (vacant), so that those who enter the world be given no pretext to say: If the crown of kingdom and the crown of priesthood were left (vacant), I would merit them and take them. The crown of Torah is left (vacant) for all who enter the world. For whoever merits it, I account it to him as if all three were left (vacant) to him and he merits all of them. And whoever does not merit it, I account it to him as if all three were left (vacant) for him and he did not merit any one of them. And if you would ask: Which is the greatest of all? R. Shimon b. Elazar was wont to say: Who is greater, the crowner or the king? Certainly, the crowner. The maker of officers or the officers? Certainly, the maker of officers. All that inheres in these two crowns, comes through the power of Torah. And thus is it written (Proverbs 8:15-16) "Through me (Torah) do kings reign … Through me do princes rule." And, (in reversion to "This is the Torah of man"), (Koheleth 12:13) "The end of the matter, all has been heard. Fear G-d and do His mitzvoth. For this (Torah) is all of man."
Simchat Tora War
עֵ֤ת לִבְכּוֹת֙ וְעֵ֣ת לִשְׂח֔וֹק עֵ֥ת סְפ֖וֹד וְעֵ֥ת רְקֽוֹד׃
A time to weep and a time to laugh; a time to mourn and a time to dance.
עת לבכות. עם דאגה עד שיבכה הדואג, ועת ספוד ועת רקוד עם אחרים:
וכן כל העתים הללו כלולים בעת מלחמה ועת שלום חוץ מעת ללדת וחוץ מן עת לחשות ועת לדבר, לפי פשוטו של מקרא. ועל כן נכתב בסופן, לומר: זה הכלל: עת מלחמה ועת שלום. (רשב״ם)
*נראה דמכוין למ"ש במו"ק כ"ז ב' אסור להתקשות [להצטער] על המת יותר מדאי אלא שלשה לבכי וכו', ואמר בזה שלא יאמר האדם כיון דלבו דוי יתאבל ויתאבל, אלא לכל עת, בשעת שיעור האבל עת לספוד, ואח"כ אסור לנהוג כזה, ועיין מש"כ בבאור לשון עת רקוד [ולא עת לשמות] בתו"ת פ' שמות בפסוק ויחגו לי במדבר (ה' א') (תורה תמימה)
*The Gra explains the reason why this verse does not have parallel structure, i.e., why is does not state עת לספוד ועת לרקוד, i.e., with a lamed as in the beginning עת לבכות ועת לשחוק. He says that it hints to the halachah stated in Maseches Kesuvos 17a, that on two occasions one interrupts his Torah study [= למד], lamed, to attend a wedding [רקוד] or to attend a funeral [ספוד].
Goy Lomeed Tora
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן גּוֹי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה חַיָּיב מִיתָה שֶׁנֶּאֱמַר תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה לָנוּ מוֹרָשָׁה וְלֹא לָהֶם
And Rabbi Yoḥanan says: A gentile who engages in Torah study is liable to receive the death penalty; as it is stated: “Moses commanded us a law [torah], an inheritance of the congregation of Jacob” (Deuteronomy 33:4), indicating that it is an inheritance for us, and not for them.
מֵיתִיבִי הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מִנַּיִין שֶׁאֲפִילּוּ גּוֹי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁהוּא כְּכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁנֶּאֱמַר 'אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם' 'כֹּהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרְאֵלִים' לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא 'הָאָדָם' הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֲפִילּוּ גּוֹי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה הֲרֵי הוּא כְּכֹהֵן גָּדוֹל
The Gemara raises an objection to Rabbi Yoḥanan’s statement from a baraita: Rabbi Meir would say: From where is it derived that even a gentile who engages in Torah study is considered like a High Priest? It is derived from that which is stated: “You shall therefore keep My statutes and My ordinances, which if a man does he shall live by them” (Leviticus 18:5). The phrase: Which if priests, Levites, and Israelites do they shall live by them, is not stated, but rather: “A man,” which indicates mankind in general. You have therefore learned that even a gentile who engages in Torah study is considered like a High Priest.
האדם - ר"מ דלית ליה אתם קרוין אדם ולא עובדי כוכבים קרוין אדם ור"ש היא דדרש לה במסכת יבמות (דף סא.):
הָתָם בְּשֶׁבַע מִצְוֹת דִּידְהוּ
The Gemara answers: There, in the baraita, the reference is to a gentile who engages in the study of their seven mitzvot. It is a mitzva for a gentile to study the halakhot that pertain to the seven Noahide mitzvot, and when he does so he is highly regarded.
בשבע מצות דידהו - עוסקין בהלכות אותן שבע מצות להיות בקיאין בהן:
The three crowns
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הֱוֵי זָהִיר בַּתַּלְמוּד, שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה כְתָרִים הֵם, כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת, וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן:
Rabbi Judah said: be careful in study, for an error in study counts as deliberate sin. Rabbi Shimon said: There are three crowns: the crown of Torah, the crown of priesthood, and the crown of royalty, but the crown of a good name supersedes them all.
המבנה של שלושה משאבי כוח קשור לאירועים שקדמו לימיו של רבי שמעון בר יוחאי. נזכיר את יוחנן הורקנוס הראשון שזכה להיחשב למלך, כוהן ונביא, וכך מגדיר אותו יוספוס, כלומר הייתה מודעות לכך שאלו הכתרים החברתיים החשובים. בתרגום יונתן לדברים לד ה כלולים דברי הספד למשה שזכה בארבעת הכתרים הללו – כהונה, מלכות, תורה ושם טוב. בבן סירא (פרק נ) נישא שיר שבח לשמעון בן יוחנן הכהן; הוא מתואר כבנאי של המקדש וככוהן, אבל המחבר אינו מכיר כנראה את ההגדרה של שלושת הכתרים ואינו קושר לו כתר תורה או כתר נבואה. הביטוי "שם טוב" מצוי בתנ"ך (ישעיהו נו ה), והיפוכו "שם רע" מופיע בבן סירא (ו א).
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁלֹשָׁה זֵירִים הֵן: שֶׁל מִזְבֵּחַ, וְשֶׁל אָרוֹן, וְשֶׁל שֻׁלְחָן. שֶׁל מִזְבֵּחַ — זָכָה אַהֲרֹן וּנְטָלוֹ. שֶׁל שֻׁלְחָן — זָכָה דָּוִד וּנְטָלוֹ. שֶׁל אָרוֹן — עֲדַיִין מוּנָּח הוּא, כָּל הָרוֹצֶה לִיקַּח — יָבֹא וְיִקַּח. שְׁמָּא תֹּאמַר פָּחוּת הוּא, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בִּי מְלָכִים יִמְלוֹכוּ״.
Rabbi Yoḥanan said: There were three crowns on the sacred vessels in the Temple: The crown of the altar, and of the Ark, and of the table. The regal appearance they provided symbolized power and authority: The crown of the altar symbolized the crown of priesthood; Aaron was deserving and took it, and the priesthood continues exclusively through his descendants. The crown of the table symbolized the abundance and blessing associated with the crown of kingship; David was deserving and took it for himself and his descendants after him. The crown of the Ark symbolized the crown of Torah; it is still sitting and waiting to be acquired, and anyone who wishes to take it may come and take it and be crowned with the crown of Torah. Perhaps you will say it is inferior to the other two crowns and that is why nobody has taken it; therefore, the verse states about the wisdom of Torah: “Through me kings will reign” (Proverbs 8:15), indicating that the strength of the other crowns is derived from the crown of Torah, which is greater than them all.
שלשה זירין - נעשו בכלי הקודש של מזבח סימן לכתר כהונה ושל ארון סימן לכתר תורה ושל שולחן סימן לכתר מלכות שהשולחן הוא סימן לעושר מלכים:
צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט - קדושה (Vayera)
(יח) וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ־ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ (יט) כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַ֩עַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה׳ לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא ה׳ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו׃
(18) since Abraham is to become a great and populous nation and all the nations of the earth are to bless themselves by him? (19) For I have singled him out, that he may instruct his children and his posterity to keep the way of ה׳ by doing what is just and right, in order that ה׳ may bring about for Abraham what has been promised him.”
וַיִּגְבַּ֛ה ה׳ צְבָא֖וֹת בַּמִּשְׁפָּ֑ט וְהָאֵל֙ הַקָּד֔וֹשׁ נִקְדָּ֖שׁ בִּצְדָקָֽה׃
And GOD of Hosts is exalted by judgment,The Holy God proved holy by retribution.
(כב) וְנִשְׁפַּטְתִּ֥י אִתּ֖וֹ בְּדֶ֣בֶר וּבְדָ֑ם וְגֶ֣שֶׁם שׁוֹטֵף֩ וְאַבְנֵ֨י אֶלְגָּבִ֜ישׁ אֵ֣שׁ וְגׇפְרִ֗ית אַמְטִ֤יר עָלָיו֙ וְעַל־אֲגַפָּ֔יו וְעַל־עַמִּ֥ים רַבִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃ (כג) וְהִתְגַּדִּלְתִּי֙ וְהִתְקַדִּשְׁתִּ֔י וְנ֣וֹדַעְתִּ֔י לְעֵינֵ֖י גּוֹיִ֣ם רַבִּ֑ים וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י ה׳׃ {ס}
(22) I will punish him with pestilence and with bloodshed; and I will pour torrential rain, hailstones, and sulfurous fire upon him and his hordes and the many peoples with him. (23) Thus will I manifest My greatness and My holiness, and make Myself known in the sight of many nations. And they shall know that I am GOD.
Reflections on Bereshit
דָּבָר אַחֵר, וְכִי יָמוּךְ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי יא, יז): גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד, זֶה הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה נִפְטַר מִתַּלְמִידָיו הָיָה מְהַלֵּךְ וְהוֹלֵךְ עִמָּם, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו רַבֵּנוּ לְהֵיכָן אַתָּה הוֹלֵךְ אָמַר לָהֶם לַעֲשׂוֹת מִצְוָה, אָמְרוּ לוֹ וְכִי מַה מִּצְוָה זוֹ, אָמַר לָהֶן לִרְחֹץ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, אָמְרוּ לוֹ וְכִי זוֹ מִצְוָה הִיא, אָמַר לָהֶם, הֵן. מָה אִם אִיקוֹנִין שֶׁל מְלָכִים שֶׁמַּעֲמִידִים אוֹתָן בְּבָתֵּי טַרְטִיאוֹת וּבְבָתֵּי קִרְקָסִיאוֹת, מִי שֶׁנִּתְמַנֶּה עֲלֵיהֶם הוּא מוֹרְקָן וְשׁוֹטְפָן וְהֵן מַעֲלִין לוֹ מְזוֹנוֹת, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהוּא מִתְגַּדֵּל עִם גְּדוֹלֵי מַלְכוּת, אֲנִי שֶׁנִּבְרֵאתִי בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת, דִּכְתִיב (בראשית ט, ו): כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. דָּבָר אַחֵר, גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד, זֶה הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה נִפְטַר מִתַּלְמִידָיו הָיָה מְהַלֵּךְ וְהוֹלֵךְ עִמָּם, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו רַבֵּנוּ לְהֵיכָן אַתָּה הוֹלֵךְ, אָמַר לָהֶם לִגְמֹל חֶסֶד עִם הָדֵין אַכְסַנְיָא בְּגוֹ בֵּיתָא. אָמְרוּ לוֹ, כָּל יוֹם אִית לָךְ אַכְסַנְיָא, אָמַר לָהֶם, וְהָדֵין נַפְשָׁא עֲלוּבְתָּא לָאו אַכְסַנְיָא הוּא בְּגוֹ גוּפָא, יוֹמָא דֵין הִיא הָכָא לְמָחָר לֵית הִיא הָכָא. דָּבָר אַחֵר (משלי יא, יז): גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי, אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי זֶה שֶׁמַּגַעַת לוֹ שִׂמְחָה וְאֵינוֹ מַדְבִּיק אֶת קְרוֹבָיו עִמּוֹ מִשּׁוּם עֲנִיּוּת. אָמַר רַבִּי נַחְמָן כְּתִיב (דברים טו, י): כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, גַּלְגַּל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ.
Another matter, “if…will become poor” – that is what is written: “The man of kindness does good for himself” (Proverbs 11:17), this is Hillel the elder, who, when he would take leave from his disciples, would walk with them. His disciples said to him: ‘Our teacher, where are you going?’ He said to them: ‘To perform a mitzva.’ They said to him: ‘What mitzva is this?’ He said to them: ‘To bathe in the bathhouse.’ They said to him: ‘Is that a mitzva?’ He said to them: ‘Yes. If the statues of kings that are placed in theaters and circuses, the one who is appointed over them scrubs them and washes them, and they provide him with sustenance, and moreover, he is exalted among the prominent leaders of the kingdom; I who was created in the likeness and image [of God], as it is written: “For in the image of God, He made man” (Genesis 9:6), all the more so.’ Another matter, “The man of kindness does good for himself,” this is Hillel the elder, who, when he would take leave from his disciples, would walk with them. His disciples said to him: ‘Our teacher, where are you going?’ He said to them: ‘To perform an act of kindness with the guest inside the house.’ They said to him: ‘Every day you have a guest?’ He said to them: ‘And is this wretched soul not a guest inside the body; one day it is here, the next day it is not here.’ Another matter, “The man of kindness does good for himself, and one who abuses his flesh is cruel” (Proverbs 11:17). Rabbi Alexandri said: This is one who has a reason to celebrate, but he does not invite his relatives to be with him due to poverty. Rabbi Naḥman said: It is written: “For it is due to [biglal] this matter” (Deuteronomy 15:10), it is a cycle [galgal] that recurs in the world. Therefore, Moses cautions them: “If your brother will become poor.”
[225] For parents are midway between the natures of God and man, and partake of both; the human obviously because they have been born and will perish, the divine because they have brought others to the birth and have raised not-being into being. Parents, in my opinion, are to their children what God is to the world, since just as He achieved existence for the non-existent, so they in imitation of His power, as far as they are capable, immortalize the race.
[120] Some bolder spirits, glorifying the name of parenthood, say that a father and a mother are in fact gods revealed to sight who copy the Uncreated in His work as the Framer of life. He, they say, is the God or Maker of the world, they of those only whom they have begotten, and how can reverence be rendered to the invisible God by those who show irreverence to the gods who are near at hand and seen by the eye?
(1) [28] As we have now brought to a close our discussion of those objects on a larger scale which are set to grow in the field of the universe, let us note the way in which God the all-wise fashioned the trees that are in man, the microcosm. To begin with, then, He took our body, as though He were taking some deep-soiled plot of ground and made the organs of sense as tree-beds for it.
(2) [29] Having done this He set a sense in each of them, as a plant highly valuable for cultivation, hearing in the ear, sight in the eyes, in the nostrils scent, and the rest in their appropriate and congenial positions. I may cite as a witness to what I say the sacred poet, where he says “He that planteth the ear, doth He not hear? He that fashioneth the eyes, shall He not behold?” (Psalm 94:9).
(3) [30] And all the other faculties of the body including legs and hands and every part, whether inner or outer, are nothing else than noble shoots and growths.
tselothon uva’utehon
וּפָנִ֜יתָ אֶל־תְּפִלַּ֧ת עַבְדְּךָ֛ וְאֶל־תְּחִנָּת֖וֹ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑י לִשְׁמֹ֤עַ אֶל־הָֽרִנָּה֙ וְאֶל־הַתְּפִלָּ֔ה אֲשֶׁ֧ר עַבְדְּךָ֛ מִתְפַּלֵּ֥ל לְפָנֶ֖יךָ הַיּֽוֹם׃
Yet turn, my ETERNAL God, to the prayer and supplication of Your servant, and hear the cry and prayer that Your servant offers before You this day.
וְתִתְפְּנֵי לִצְלוֹתָא דְעַבְדָךְ וּלְבָעוּתֵיהּ יְיָ אֱלֹהָי לְקַבָּלָא צְלוֹתָא וּבָעוּתָא דְעַבְדָךְ מְצַלֵי קָדָמָךְ יוֹמָא דֵין:
when the Torah was given, the laws were renewed
מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְאַבֵּל עַל הַקְּרוֹבִים. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י יט) "וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה׳". וְאֵין אֲבֵלוּת מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּיוֹם רִאשׁוֹן בִּלְבַד שֶׁהוּא יוֹם הַמִּיתָה וְיוֹם הַקְּבוּרָה. אֲבָל שְׁאָר הַשִּׁבְעָה יָמִים אֵינוֹ דִּין תּוֹרָה. אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (בראשית נ י) "וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים" נִתְּנָה תּוֹרָה וְנִתְחַדְּשָׁה הֲלָכָה. וּמשֶׁה רַבֵּנוּ תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵלוּת וְשִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה:
It is a positive commandment to mourn for one's close relatives,1 as implied by Leviticus 10:20: "Were I to partake of a sin offering today, would it find favor in God's eyes?" According to Scriptural Law, the obligation to mourn is only on the first day which is the day of the person's death and burial. The remainder of the seven days of mourning are not required by Scriptural Law. Although the Torah states Genesis 50:10: "And he instituted mourning for his father for seven days," when the Torah was given, the laws were renewed. Moses our teacher ordained for the Jewish people the seven days of mourning and the seven days of wedding celebrations.
אע"ג דעיקר דבריו הוא מירושלמי פ"ק דמ"ק, אכן שם בירושלמי נאמר הלשון אין למדין דבר מקודם מתן תורה, אבל הלשון ניתנה תורה ונתחדשה הלכה הוציא מגמ' (שבת קל"ה.) דורות הראשונים יוכיחו שאין אמו טמאה לידה וכו':
ומשה רבינו תקן כו': נ"ב ירושלמי כתובות פ"ק ה"א:
Women and Megilla
מאי לאתויי נשים וכדר' יהושע בן לוי דאמר ר' יהושע בן לוי נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס
what? The Gemara answers: They serve to add women, and this is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi. As Rabbi Yehoshua ben Levi says: Women are obligated in the mitzva of reading the Megilla, as they too were participants in that miracle.
לאתויי נשים - שחייבות במקרא מגילה וכשרות לקרותה ולהוציא זכרים ידי חובתם:
(פסק) ר' יהושע הוה מכנס כל אנשי ביתו וקורא לפניהם רבי יונה אבוה דרבי מנחם היה מתכוין לקרותה לפני נשים שבביתו שהכל היו בספק והכל חייבין בשמיעה עד כאן לשון הלכות גדולות לכך צריך לפרש בכאן דאין הנשים מוציאין אלא נשים אבל אנשים לא והכל חייבין במקרא מגילה כו' לאיתויי נשים [שמוציאין נשים אחרות] והוה מצי למימר לאיתויי קטן אליבא דרבי יהודה דמכשיר בקטן בפרק שני דמגילה (דף יט:):
קְרִיאַת הַמְּגִלָּה בִּזְמַנָּהּ מִצְוַת עֲשֵׂה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְהַדְּבָרִים יְדוּעִים שֶׁהִיא תַּקָּנַת הַנְּבִיאִים. וְהַכּל חַיָּבִים בִּקְרִיאָתָהּ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וְגֵרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים. וּמְחַנְּכִין אֶת הַקְּטַנִּים לִקְרוֹתָהּ. וַאֲפִלּוּ כֹּהֲנִים בַּעֲבוֹדָתָן מְבַטְּלִין עֲבוֹדָתָן וּבָאִין לִשְׁמֹעַ מִקְרָא מְגִלָּה. וְכֵן מְבַטְּלִים תַּלְמוּד תּוֹרָה לִשְׁמֹעַ מִקְרָא מְגִלָּה קַל וָחֹמֶר לִשְׁאָר מִצְוֹת שֶׁל תּוֹרָה שֶׁכֻּלָּן נִדְחִין מִפְּנֵי מִקְרָא מְגִלָּה. וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁנִּדְחֶה מִקְרָא מְגִלָּה מִפָּנָיו חוּץ מִמֵּת מִצְוָה שֶׁאֵין לוֹ קוֹבְרִין שֶׁהַפּוֹגֵעַ בּוֹ קוֹבְרוֹ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵא:
It is a positive mitzvah ordained by the Rabbis to read the Megillah at the appointed time. It is well-known that this was ordained by the Prophets.Everyone is obligated in this reading: men, women, converts, and freed slaves. Children should also be trained to read it. Even the priests should neglect their service in the Temple and come to hear the reading of the Megillah.Similarly, Torah study should be neglected to hear the reading of the Megillah. Surely, this applies to the other mitzvot of the Torah: the observance of all of them is superseded by the reading of the Megillah. There is nothing that takes priority over the reading of the Megillah except the burial of a meit mitzvah - a corpse that has no one to take care of it. A person who encounters such a corpse should bury it and then read the Megillah.
הכל חייבין בקריאת מגלה, כהנים, לוים וישראל, גרים, ועבדים משוחררין, חללים, נתינים, וממזרים, סריס אדם, סריס חמה, פצוע דכא, וכרות שפכה, כולן חייבין, ומוציאין את הרבים ידי חובתן. טומטום, ואנדרוגינוס חייבין, ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן. אנדרגינוס מוציא את מינו ואינו מוציא את שאינו מינו, טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו, נשים ועבדים וקטנים פטורין, ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן.
הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִקְרוֹת אֶת הַמְּגִלָּה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן. רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן. אֵין קוֹרִין אֶת הַמְּגִלָּה, וְלֹא מָלִין, וְלֹא טוֹבְלִין, וְלֹא מַזִּין, וְכֵן שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם לֹא תִטְבֹּל, עַד שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה. וְכֻלָּן שֶׁעָשׂוּ מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, כָּשֵׁר:
Everyone is fit to read the Megilla, except for a deaf person, an imbecile, and a minor. Rabbi Yehuda disagrees and says that a minor is fit to read the Megilla. One may not read the Megilla, nor perform a circumcision, nor immerse himself in a ritual bath, nor sprinkle water of purification to purify people and objects that had contracted ritual impurity through contact with a corpse until after sunrise. And also a woman who observes a clean day for each day she experiences a discharge, i.e., a woman who experienced one or two days of non-menstrual bleeding, and must now wait until a day has passed without any discharge of blood before regaining ritual purity, she too may not immerse herself until the sun has risen. And with regard to all these activities that are supposed to be performed during the day, if one did them after daybreak, i.e., after the appearance of the first light of the sun, even before sunrise, they are valid, as at this point it is already considered daytime.
בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אמר: צריך לקרותה – את המגילה, לפני נשים ולפני קטנים, שאף אותם היו במִסְפָּק (בסכנה. - מגיה הגיה בטעות 'בספק', מפני שלא הבין מה זה 'מספק') – גם הנשים והקטנים היו בסכנה בגלל הגזירה שגזר המן להשמיד את כל היהודים, שנאמר: "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, טַף וְנָשִׁים" (אסתר ג,יג). ומספרים: רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) עבד כן – עשה כך (כמו שאמר בר קפרא), מכנש בנוי ובני בייתיה וקרי לה קומיהון – היה מכנס את בניו (הקטנים) ובני ביתו (אשתו ובנותיו) וקורא אותה (את המגילה) לפניהם. בירושלמי: צריך לקרותה לפני נשים ולפני קטנים. ובבבלי: נשים חייבות במקרא מגילה. בתוספתא מגילה ב,ז שנו: נשים ועבדים וקטנים פטורים (מקריאת המגילה). התלמודים חלוקים על התוספתא. אפשר לדייק מן המשנה הקובעת ש"הכל כשירים לקרות את המגילה, חוץ מחרש, שוטה וקטן" שנשים חייבות במקרא מגילה, שכן מן המשנה משמע שנשים יכולות להוציא אחרים ידי חובתם, ואין אדם יכול להוציא את חברו בקיום מצווה אלא אם כן הוא עצמו חייב בה. וכן דייק הבבלי ערכין ב,ב-ג,א מן המשנה. • • •
אלא שספק אם אמנם התוספתא חלוקה על שני התלמודים. כל ההלכה שבתוספתא על פירוט כל החייבים בקריאת המגילה, "כהנים לוים וישראל", מצויה כלשונה בתוספתא ראש השנה (פ"ב ה"ה) לעניין חיוב בתקיעת שופר, וקרוב להניח שבתוספתא במגילה יש העברה מתוספתא ראש השנה. בתקיעת שופר אמנם הנשים פטורות כי זו מצוות עשה שהזמן גרמא ויסודה בסדרי המקדש, והתקיעה בשופר הייתה לפנים בידי הכוהנים בלבד, בעוד שקריאת המגילה קשורה בנשים "שאף הן היו באותו הנס". משום כך לא מנתה המשנה את הנשים בין אלו שאינם חייבים בקריאת המגילה, והתלמודים הדגישו את מחויבותן בקריאה. לא כאן המקום לבירור דרכי הפסיקה של קדמונינו, מכל מקום העדפת הפסיקה לפי התוספתא (אף אם אכן כך נאמר בה) על פני התלמוד הבבלי היא חריגה ביותר. יש להניח שהיא משקפת את עולם הערכים של הראשונים, או אולי את הנוהג הלכה למעשה, שנשים הצטרפו לציבור ולא קראו מגילה לעצמן.
The approach of Rambam in writing MT
וְכָל זְמַן שֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַכִּסֵּא אוֹמֵר קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס הִתְכַּבְּדוּ מְכֻבָּדִים קְדוֹשִׁים מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹן עִזְרוּנִי עִזְרוּנִי שִׁמְרוּנִי שִׁמְרוּנִי הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁאֶכָּנֵס וְאֵצֵא שֶׁזֶּה דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם. וְאַחַר שֶׁיָּצָא מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אוֹ אִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת:
Whenever one enters the toilet, before entering, he says:Be honored, holy honorable ones, servants of the Most High. Help me. Help me. Guard me. Guard me. Wait for me until I enter and come out, as this is the way of humans.After he comes out, he recites:Blessed are You, God, our Lord, King of the universe, who formed man in wisdom and created within him many openings and cavities. It is revealed and known before the throne of Your glory that if one of them were to be blocked or if one of them were to be opened, it would be impossible to exist for even one moment. Blessed are You, God, who heals all flesh and works wonders.
התכבדו וכו'. הכי איתא התם ופירש רש"י אל המלאכים המלוים אותו הוא אומר שנאמר כי מלאכיו יצוה לך וכתב הרב ב"י סי' ג' בשם הרב דוד אבודרהם דאין לומר זה אלא ירא שמים וחסיד שהשכינה שורה עליו אבל אינש אחרינא לא משום דמחזי כיוהרא ע"כ ונראה שמפני זה נתבטל מלאומרו כלל בדורות הללו ע"כ.
Check yakar
The difference in approach between Rambam & Tossafot
יש ליישב דעת רבינו שכבר נודע מנהגו שהוא כותב הדין היוצא מן הגמרא וכבר כתבתי דלפום דינא דגמ' אינו רשאי לקרות עד שתתיישב דעתו… ובעלי התוס' הם שחדשו שבזמן הזה אדרבא אם לא יקרא איכא למיחש ליוהרא כלומר בכל פעם אני מכוין
Different approach in engaging with Jewish and Christian Apikorsim
תנן התם רבי אליעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס אמר רבי יוחנן לא שנו אלא אפיקורוס נכרי אבל אפיקורוס ישראל כל שכן דפקר טפי
§ We learned in a mishna there (Avot 2:14): Rabbi Eliezer says: Be persistent to learn Torah, and know what to respond to the heretic [la’apikoros]. Rabbi Yoḥanan says: This was taught only with regard to a gentile heretic, but not with regard to a Jewish heretic, as one should not respond to him. All the more so, if one does respond he will become more heretical. His heresy is assumed to be intentional, and any attempt to rebut it will only cause him to reinforce his position.
כדי שתדע להשיב לאפיקורוס - הבא להביא ראיה מן התורה לדברי הצדוקים:
כל שכן דפקר טפי - שהרי הכיר וכפר ומתוך כך מדקדק ולא תוכל להשיבו דבר המקובל לו:
מה שתשיב לאפיקורוס. ואמרו אף על פי שתלמד דעות האומות לדעת איך תשיב עליהם. השמר שלא יעלה בלבך דבר מן הדעות ההם
know what to respond to one who denigrates the Torah (epikoros): He said that you need to study things which you can respond to the epikoros from the [gentiles] and disagree with them and answer them if they challenge you. And they said, (Sanhedrin 38b), "They only taught about the gentile epikoros, but with the Jewish epikoros, if you answer him, all the more so will he rebel" - meaning to say, he will denigrate [even] more. And because of this, there is no need to speak with him at all, as he has no redemption and he has completely no cure at all - as it is stated (Proverbs 2:19, "All who go to her cannot return, and they will not find the paths of life." And he said, "Even though you study the opinions of the nations to know what to answer them, guard yourself that anything from these opinions come into your heart; and know that the One before whom you serve knows what is hidden in your heart." And this is his saying, "Know before Whom you labor" - wanting to say that he direct his heart to faith in God, may He be blessed.
שיקבע עצמו ללמוד תורה כדי שידע להשיב על דברי האפיקורוס שאם לא ישיבוהו כפי טענותיו ושקריו ילמדו העולם מהם וישתו מים הרעים בראותם כי נוצח אותו ונמצא שם שמים מתחלל. ואפיקורוס שבכאן הוא כופר בתורה שבעל פה והוא הדין למורים שלא כהלכה. ולשון הפקר הוא:
Rabbi Elazar says: Be diligent in learning Torah, and know what to respond to one who denigrates the Torah (apikoros): That one dedicate oneself to study Torah, so that he will know what to respond to the apikoros. As if he will not respond to him according to his arguments and his lies, the world will learn from them and 'drink evil waters' - in their seeing that he is defeated, and it will come out that the name of Heaven will be profaned. And an apikoros here is one who denies the oral Torah, as well as those that issue rulings not in accordance with the law (halakha). And apikoros is [from the word] hefker (chaos; literally, ownerless).
וְאָמַר שֶׁתָּשִׁיב, הוֹדִיעַ שֶׁלֹא תֵּלֵךְ אַתָּה אֵלָיו לְהַקְשׁוֹת לוֹ, אֶלָּא אִם יָבֹא אֵלֶיךָ וְיַקְשׁוּ לְךָ, דַּע מַה שֶּׁתָּשִׁיב.
"Diligent, etc.": [Its] explanation is, "Be diligent" and toil in the study of Torah, so that you will know what to respond, etc. And according to this, we do not have the textual variant, "Know." But in other books, they have the variant, "Know." And [its] explanation is, you must know it with complete knowledge and your response to him should not be convincing [only] to you or rote, since in such a way you will not defeat him. And he said, "to respond," [in order to] inform that you should not go to him, to challenge him; but rather, if they came to you and challenge you, "know what to respond." (However, you should not initiate, to sic the dog upon yourself.) - Midrash Shmuel.
Know when to keep silent
לָכֵ֗ן הַמַּשְׂכִּ֛יל בָּעֵ֥ת הַהִ֖יא יִדֹּ֑ם כִּ֛י עֵ֥ת רָעָ֖ה הִֽיא׃
Assuredly, At such a time the prudent keep silent, For it is an evil time.
וְהֻצַּ֖ב גֻּלְּתָ֣ה הֹֽעֲלָ֑תָה וְאַמְהֹתֶ֗יהָ מְנַֽהֲגוֹת֙ כְּק֣וֹל יוֹנִ֔ים מְתֹפְפֹ֖ת עַל־לִבְבֵהֶֽן׃
And Huzzab is exiled and carried away, While her handmaidens escort [her] As with the voices of doves,Beating their breasts.
(הכל חולצים על חכם ועל תלמיד) חכם שמת חולצין לפניו את הימין אב ב"ד שמת חולצין לפניו את השמאל נשיא שמת חולצין לפניו ב׳ ידים מעשה כשמת ר"א חלץ לפניו ר"ע שתי ידיו והיה מכה על לבו והדם שותת וכן היה אומר אבי אבי רכב ישראל ופרשיו.
For a Sage who died one bares the right [shoulder]; for an ’Ab Beth Din who died one bares the left [shoulder]; for a Nasi’ who died one bares both shoulders. It is related that when R. Eliezer died, R. ‘Aḳiba bared both shoulders and kept on beating his heart until the blood flowed, and he cried out, ‘My father, my father, the chariots of Israel and the horsemen thereof!’
שבלת. כמו שהיו מנסין אותם בזאת המלה כן היו מנסין אותם בכל מלה שיש בו שי"ן והאפרתים היו קורין אותה סי"ן ולקח הכתוב אחת מהמלות וי"מ כי לקח מלת שבולת לפי שהיה שבולת הנהר במקום שהיו עוברים בני אפרים שהיו מגמגמין באות השי"ן אולי היה אויר ארצם גורם להם זה כמו אנשי צרפת שאינן מבינים לקרא השי"ן וקוראין אותה כמו תי"ו רפה:
Shibboleth (שִׁבֹּלֶת) – Just as they would test them with this word, so too they would test them with ever word that has a שׁ (shin) in it, and the Ephrathites would read it as שׂ (sin), and the text chose one of the words. And some say that he chose the word "שבולת" (shibboleth) because there was a flowing stream (shibboleth nahar) in the place where the Ephraimites were crossing, who would stutter on the letter שׁ (shin). Maybe the climate of their land was a factor! This is like the people of France, who do not understand how to read שׁ (shin) and read it like a weak תֿ (thaw).
So when Agrippa was solemnizing his birth-day, and he gave festival entertainments to all his subjects, he sent for Silas on the sudden to be his guest
וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י י֚וֹם הֻלֶּ֣דֶת אֶת־פַּרְעֹ֔ה וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּ֖ה לְכָל־עֲבָדָ֑יו וַיִּשָּׂ֞א אֶת־רֹ֣אשׁ ׀ שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֗ים וְאֶת־רֹ֛אשׁ שַׂ֥ר הָאֹפִ֖ים בְּת֥וֹךְ עֲבָדָֽיו׃
On the third day—his birthday—Pharaoh made a banquet for all his officials, and he singled out his chief cupbearer and his chief baker from among his officials.
ואלו אידיהן של עכו"ם. קלנדא. וסטרנורא. וקרטסים. ויום גנוסיא של מלכים. ויום הלידה. ויום המיתה. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים כל מיתה שיש בה שרפה. יש בה עבודה זרה. ושאין בה שרפה. אין בה עבודה זרה. יום תגלחת זקנו ובלוריתו יום שעלה בו מן הים. ויום שיצא בו מבית האסורים. ועכו"ם שעשה משתה לבנו. אינו אסור אלא אותו היום. ואותו האיש בלבד:
And these are the festivals of gentiles: Kalenda, Saturnalia, and Kratesis, and the day of the festival of their kings, and the birthday of the king, and the anniversary of the day of the death of the king. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Every death that includes public burning is a festival that includes idol worship, and any death that does not include public burning is not a festival that includes idol worship. But in the case of the day of shaving his, i.e., a gentile’s, beard and his locks, and the day of his ascent from the sea, and the day that he left prison, and also in the case of a gentile who prepared a wedding feast for his son and celebrates on that day, engaging in business is prohibited only on that day and with that man.
ויום גניסיה שלמלכים – גניסיה ביוונית או גנוסיה הוא יום התחלה, ולעתים הוא משמש גם כביטוי ליום המיתה כדברי הירושלמי (לט ע"ג) "יום גניסיא של מלכים. 'ויהי ביום השלישי יום הלדת את פרעה'. יום הלידה ויום המיתה". מיוונית genesia γενέσια. וכן גם בתרגום יונתן לבראשית מ' כ "יום הלדת" מתורגם "יום גינוסיה". גנסיה הוא יום הולדת של הקיסר או של השושלת. גם זה לא חג בעל אופי דתי אלילי, אלא בעל אופי אימפריאלי טבעי. אפשר היה לפרש שהכוונה לכל יום הולדת, של כל אדם לעצמו. אבל בהמשך מופיע יום הלידה כחג נפרד, על כן מסביר הבבלי "מאי ויום גינוסיא? של מלכיהם! אמר רב יהודה: יום שמעמידין בו עובדי כוכבים את מלכם" כלומר יום ההמלכה. ייתכן שיום הלידה ויום המיתה הנזכרים להלן הם הסברים ליום גניסיה. מבנה ספרותי שבלט במשניות הראשונות של מסכת סנהדרין. אם כן "יום גניסיה" סתם הוא יום לידה פרטי (בעיקר אירוע חד פעמי). אבל "יום גניסיה של מלכים" הוא או יום ההולדת של ילדו היורש של הקיסר, או יום ההולדת של הקיסר החל בכל שנה. החוקרים מבחינים בין חגים אימפריאליים שציינו מאורעות שלטוניים, ובין חגים דתיים. גם טורטילינוס הנוצרי מבחין בין שני הסוגים (פרק 15) אבל לדידו זו הבחנה תיאורטית. בפועל מה שקובע את האיסור הוא צורת הטקס (הפולחן), טקס לפסל הוא עבודה זרה לכל דבר. ולכן יש להימנע מהשתתפות בחגים ממלכתיים, גם אם יש חובת משמעת. כך אצל טורטילינוס, וכך גם במשנה. פורסטנברג, מפתח הסבר זה וטוען שהרשימה במשנה היא בעיקר של חגים אימפריאליים. ייתכן אפילו שרק אלו נאסרו, ובכך ביטא הציבור היהודי את התנגדותו לשלטון הרומי. כאמור גם הקלנדיה הוא חג אלילי של השנה החדשה, ולצידו חג אימפריאלי שציין את יום ההקמה של בירות האימפריה (בתקופת המשנה הבירה היחידה היא כמובן רומא). עסקנו בכך מעט במבוא. להערכתנו גם החגים האליליים ה'טהורים' נאסרו. והראיה שברשימת הירידים האסורים (בתקופה התנאית) נמנה יריד עזה. ממקורות רומיים שונים שומעים אנו שבעזה חגגו את יריד הוורדים. חג הוורדים, (הרוזליה הרומית) היה חג ידוע, בעל אופי אלילי מובהק, ולא בעל אופי שלטוני-אימפריאלי. אבל עם זאת ייתכן שהרשימה במשנה כוללת בעיקר חגים בעלי אופי ממלכתי-רומי. אפשר שהרשימה גובשה לאחר מרד החורבן. הצבא הרומי הגיע לארץ (לראשונה חנה בארץ לגיון רומי תיקני ולא רק יחידות עזר בעלות אופי אתני). היהודים התוודעו לחגים של האימפריה והמשנה היא ביטוי לתגובת הרתיעה מהחגים הללו. ההבחנה בין חג ממלכתי לחג דתי אמנם מופיעה גם בספרות הרומית. ברם, ספק אם חכמים ראו בה חשיבות, שכן גם בקלנדיה הממלכתית הקריבו לאלים ספציפיים. כך למשל בפפירוס דורה 54 רשימת קורבנות שהקריבו בכל אחד מהמועדים שנחגגו (לפחות 42 בשנה, והכתובת קטועה בסופה וראשה). ובכלל, האימפריה הרומית הייתה ספוגת דתיות פגאנית. ואכן בפועל הגבול בין עבודת הקיסר לעבודה הדתית פגאנית היה מטושטש. קיסרים מונו (לאחר מותם) לאלים, ולעתים מינו את עצמם לכאלה עוד בחייהם. בפועל ומבחינה חברתית כמובן לא היה כל שוני עקרוני בפולחן ועיצובו הטקסי (טקסי כל חג היו שונים זה מזה אך לכולם אופי זהה). ההבחנה במשנה היא בין אירוע פרטי, לאירוע ממלכתי, ולא בין חג דתי לחג ממלכתי. גם ברשימה לעיל מנויים חגים 'ממלכתיים' כקרטסיס, או יום גניסיה. כבר בתוספתא מתחיל תהליך של כרסום באיסור. "עיר אחת עושה ועיר אחת אינה עושה, אומה אחת עושה ואומה אחרת אינה עושה, משפחה אחת עושה ומשפחה אחרת אינה עושה, העושין אסורין ושאין עושין מותרין. קלנדא אף על פי שהכל עושין, אין אסור אלא לפולחין בלבד" (פ"א ה"ד). המשפט האחרון סותר את עצמו. את קלנדס כולם חוגגים, אבל האיסור של המשנה חל על הפולחים בלבד. כלומר ההיתר נתלה על כך שלא כולם משתתפים בחג. וחג שאיננו אחיד בכלל איננו נחשב לאסור. התוספתא מבחינה בין נוכרים ה'פולחים' לבין נוכרים ש'אינם פולחים'. הבחנה כזאת אפשר שהיא בכלל בלתי מציאותית. אם היא מציאותית, הרי שהפולחים הם 'משתתפים בכירים' הלובשים סמלים, משתתפים בתהלוכה וכו'. זאת לעומת סתם נוכרים שאינם פעילים, ושהחג חולף על פניהם. במצב כזה כל האיסור מעורער. בוודאי שהאיסור איננו יכול להתחיל לפני החג, או אחריו, כאשר אי אפשר לדעת כיצד נהג או ינהג נוכרי פלוני. בירושלמי מתרחבת ההקלה לקלנדא עצמה. ההקלה מיוחסת לרבי יוחנן: "רבי יוחנן אמר אין אסורה אלא לפלחין בה. סטרנלייה אסורה לכל. רבי יוחנן אמר בין קלנדס בין סטרנלייה אינה אסורה אלא לפלחין בה". אם כן, משא ומתן עם סתם נוכרי מותר גם ביום החג הראשי, אבל לא עם אלה הפולחים בחג. מן הסתם התכוון האמורא שאין למכור לנוכרי הנראה חוגג או מבצע פולחן קודש בפועל, ולמעשה חומת האיסור נפרצת. גם הבבלי מכיר עמדה זו (ח ע"א) זו דוגמה נוספת לתהליך הכרסום בהלכות עבודה זרה, שבו עסקנו במבוא. העדות בדבר נוכרים שאינם משתתפים בפולחן נוכרי זה או אחר מעניינת במיוחד. ניתן לטעון שהיא משקפת אחד מכמה תהליכים: 1. ירידה בעוצמת הדתיות הפגאנית וריבוי נוכרים שאינם עובדי עבודה זרה. תהליך כזה עשוי להשתלב בהתפשטות האמונה הנוצרית העוינת לפגאניות. חוקרי העולם הרומי נחלקים, האם במאה השלישית, לפני עליית הנצרות כבר החל תהליך הפקפוק באמונה הפגאנית, ותהליך זה הבשיל במאה הרביעית וגרם להתנצרות האימפריה. או שמא העבודה הזרה לא נחלשה והשינוי הדתי התחולל רק בחצר הקיסרות, וממנה גלש לאט לרחבי האימפריה. לדעתנו, הממצא מארץ ישראל, כולל העדות הארכיאולוגית ורוב מקורות חז"ל מעידים על ההסבר השני. אין סימנים לערעור מעמדו של הפולחן הפגאני במרחב העירוני. דברי התוספתא והתלמודים הם כמובן הבחנה שמטרתה להקל, אך הם חושפים את המצב הרגיל. החג נחגג, אך רבים אדישים לו, שקועים בחיי היום יום, חייבים בהמשך עבודה לבני הבית שלהם. זאת כשם שרבים (עובדי אלילים) משתתפים בו. 2. תהליך של 'פרטיזציה' (פיצול) שבו כל אזור מאמץ אלים אחרים, והחגים הנזכרים במשנה, שהם חגים נפוצים בתרבות הרומית, פסקו מלעניין את תושבי המזרח (או חלק מהם). 3. הנימוק ההלכתי מלאכותי ואיננו משקף שינוי בחברה הנוכרית, אלא הקלה הלכתית שנבעה מלחץ כלכלי (מלאכותית, מבחינת החשיבה ההלכתית). 4. הנימוק ההלכתי מלאכותי ונבע משינוי בהלכה עצמה. השינוי נבע מתחושת חוסן וירידת החשש מהשפעה תרבותית ודתית פגאניות. המשנה ומקבילותיה כאן אינן מזכירות את הנוכרים שהם מתנגדי עבודה זרה. לא נוצרים ולא סתם אדישים. נתון זה מצטרף לאשר כתבנו במבוא על היעדרות הנצרות מהמסכת. [ו]יום הלידה ויום המיתה דברי רבי מאיר – יום הלידה של אדם נחגג על ידיו, וכן יום המיתה שנחגג על ידי יורשיו. לעיל הצענו שזה פירוש ופירוט של "יום גניסיה". אבל סביר יותר לקבל את דברי הירושלמי (לט ע"ג). "יום הלידה ויום המיתה עד כאן לציבור מיכן ואילך ליחיד". כלומר שיום המיתה ויום ההולדת הן ימים של יחיד, נוכרי שעושה מסיבה פרטית, שלמרות אופייה החילוני, מסיבת הנוכרי מוקדשת לעבודה זרה (כמו שמסיבה יהודית מוקדשת לאלוקי ישראל). ההבחנה בין חג ציבורי לחגיגה פרטית עולה גם מהתוספתא שציטטנו לעיל "עיר אחת עושה ועיר אחת אינה עושה, אומה אחת עושה ואומה אחרת אינה עושה, משפחה אחת עושה ומשפחה אחרת אינה עושה, העושין אסורין ושאין עושין מותרין...". התוספתא כמו המשנה, אוסרת להשתתף בחגיגה של נוכרי גוי. אבל התוספתא מדגישה שרק אותו נוכרי אסור. לעומת זאת במשנה, בחגים הנזכרים בשמם, האיסור הוא כללי, ורק האיסור של השתתפות ביום הולדת ויום המיתה מוגבל לאותו האיש או המשפחה. לא ייתכן שבגלל פלוני החוגג באופן פרטי יאסר כל משא ומתן עם נוכרים באותו יום. גם טורטילינוס הנוצרי (פרק 16) מבחין בין חג פרטי לחג ציבורי. בירושלמי עדות מעניינת הלכה למעשה: "ומנחמין אבילי ישראל ואבילי גוים, ומכניסין כלי גוים וכלי ישראל, מפני דרכי שלום. גירדאי שאלון לרבי אימי יום משתה של גוים מהו? סבר מישרי לון מן הכא מפני דרכי שלום אמר לון רבי בא והתני רבי חייא יום משתה של גוים אסור. אמר רבי אימי אילולי רבי בא היה לנו להתיר עבודה זרה שלהן וברוך שריחקנו מהם". הברייתא "מנחמים אבלי גויים..." מלמדת על השתתפות בימי אבל פרטיים של נוכרים. אבל דברי רבי חייא ועמדתו של רבי אבא שונה. אין לטשטש את הניגוד. יש האוסר ויש מתיר, ומי שקבע שמנחמים אבלי גויים, חולק כנראה על משנתנו, כשם שרבי אמי חולק על רבי אבא. כפי שראינו גם במשנה א' דעה חולקת המתירה השתתפות בחגים מפני דרכי שלום. עצם העובדה שיום מיתה הוא יום משתה איננה עובדה מפליאה. המשתה הוא אחד מדרכי האבל. וכן שנינו: "יום שמת אדם הראשון עשאוהו יום טוב, ועשו אותו יום משתה ושמחה. וכן היתה שמחה לשלשה דברים הללו, מלאך המות..." (תנא דבי אליהו רבה, פט"ז, עמ' 81). ממקורות שונים אנו שומעים שבימי הבית נהוג היה לציין את יום המוות בסעודה גדולה, והדברים ידועים ומוכרים בחברות שונות.
בעוד שלשת ימים: יוסף שהיה זמן מה נכבד בבית פוטיפר שהיה משרי המלך, יתכן שהיה יודע כי בעוד שלשת ימים הוא יום לידת פרעה, ושהיה מנהגו לשאת את ראש עבדיו בעשותו לכלם משתה (וקרוב לזה ראב"ע). ומה שהיה מהשגחת האל הוא שהבדיל בין זה לזה וידע מי מהם יחיה ומי ימות או (כדברי תמידי יהודה אריה לוצאטו) שר המשקים ושר האופים היו מזכירים היום ההוא, כי היתה להם תקוה שיעלה זכרונם לטובה לפני המלך, ומהם למד יוסף.
בְּע֣וֹד ׀ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֗ים יִשָּׂ֤א פַרְעֹה֙ אֶת־רֹאשֶׁ֔ךָ וַהֲשִֽׁיבְךָ֖ עַל־כַּנֶּ֑ךָ וְנָתַתָּ֤ כוֹס־פַּרְעֹה֙ בְּיָד֔וֹ כַּמִּשְׁפָּט֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָיִ֖יתָ מַשְׁקֵֽהוּ׃
In three days Pharaoh will pardon you and restore you to your post; you will place Pharaoh’s cup in his hand, as was your custom formerly when you were his cupbearer.
רַב יוֹסֵף כִּי הֲוָה בַּר שִׁיתִּין, עֲבַד לְהוּ יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנַן, אָמַר: נְפַקִי לִי מִכָּרֵת. אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: נְהִי דִּנְפַק לֵיהּ מָר מִכָּרֵת דִּשְׁנֵי, מִכָּרֵת דְּיוֹמֵי מִי נָפֵיק מָר? אֲמַר לֵיהּ: נְקוֹט לָךְ מִיהָא פַּלְגָא בִּידָךְ.
The Gemara relates that when Rav Yosef turned sixty he made a holiday for the Sages. Explaining the cause for his celebration, he said: I have passed the age of karet. Abaye said to him: Master, even though you have passed the karet of years, have you, Master, escaped the karet of days? As previously mentioned, sudden death is also considered to be a form of karet. He said to him: Grasp at least half in your hand, for I have at least escaped one type of karet.
…סעודת בן שבעים שיש להסתפק אפי' זה הבן שבעים מברך שהחיינו כי כך נ"ל
שָׁלֹשׁ פִּנְקָסִיּוֹת הֵן. הָאֱפִיפוֹרִין, טְמֵאָה מִדְרָס. וְשֶׁיֶּשׁ בָּהּ בֵּית קִבּוּל שַׁעֲוָה, טְמֵאָה טְמֵא מֵת. וַחֲלָקָה, טְהוֹרָה מִכְּלוּם:
There are three different types of writing tablets:That of papyrus is susceptible to midras uncleanness; That which had a receptacle for wax is susceptible to corpse uncleanness; And that which is smooth is free from all uncleanness.
הכתובה בין הכתובים - ספרים שהיו בימי החכמים כולן בגליון כספר תורה שלנו:
Inversion and Reversal of the Exodus
(ה) וְנִלְחַמְתִּ֤י אֲנִי֙ אִתְּכֶ֔ם בְּיָ֥ד נְטוּיָ֖ה וּבִזְר֣וֹעַ חֲזָקָ֑ה וּבְאַ֥ף וּבְחֵמָ֖ה וּבְקֶ֥צֶף גָּדֽוֹל׃ (ו) וְהִכֵּיתִ֗י אֶת־יֽוֹשְׁבֵי֙ הָעִ֣יר הַזֹּ֔את וְאֶת־הָאָדָ֖ם וְאֶת־הַבְּהֵמָ֑ה בְּדֶ֥בֶר גָּד֖וֹל יָמֻֽתוּ׃
(5) and I Myself will battle against you with an outstretched mighty arm, with anger and rage and great wrath. (6) I will strike the inhabitants of this city, both human and animal: they shall die by a terrible pestilence.
(ט) וְהוֹצֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ מִתּוֹכָ֔הּ וְנָתַתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם בְּיַד־זָרִ֑ים וְעָשִׂ֥יתִי בָכֶ֖ם שְׁפָטִֽים׃
(9) I will take you out of it and deliver you into the hands of strangers, and I will execute judgments upon you.
(ל) לָכֵ֞ן אֱמֹ֣ר ׀ אֶל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּ֤ה אָמַר֙ אדושם ה׳ הַבְּדֶ֥רֶךְ אֲבוֹתֵיכֶ֖ם אַתֶּ֣ם נִטְמְאִ֑ים וְאַחֲרֵ֥י שִׁקּֽוּצֵיהֶ֖ם אַתֶּ֥ם זֹנִֽים׃ (לא) וּבִשְׂאֵ֣ת מַתְּנֹתֵיכֶ֡ם בְּֽהַעֲבִיר֩ בְּנֵיכֶ֨ם בָּאֵ֜שׁ אַתֶּם֩ נִטְמְאִ֤֨ים לְכׇל־גִּלּֽוּלֵיכֶם֙ עַד־הַיּ֔וֹם {ס} וַאֲנִ֛י אִדָּרֵ֥שׁ לָכֶ֖ם בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל חַי־אָ֗נִי נְאֻם֙ אדושם ה׳ אִם־אִדָּרֵ֖שׁ לָכֶֽם׃ (לב) וְהָֽעֹלָה֙ עַל־ר֣וּחֲכֶ֔ם הָי֖וֹ לֹ֣א תִֽהְיֶ֑ה אֲשֶׁ֣ר ׀ אַתֶּ֣ם אֹמְרִ֗ים נִֽהְיֶ֤ה כַגּוֹיִם֙ כְּמִשְׁפְּח֣וֹת הָאֲרָצ֔וֹת לְשָׁרֵ֖ת עֵ֥ץ וָאָֽבֶן׃ (לג) חַי־אָ֕נִי נְאֻ֖ם אדושם ה׳ אִם־לֹ֠א בְּיָ֨ד חֲזָקָ֜ה וּבִזְר֧וֹעַ נְטוּיָ֛ה וּבְחֵמָ֥ה שְׁפוּכָ֖ה אֶמְל֥וֹךְ עֲלֵיכֶֽם׃ (לד) וְהוֹצֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הָ֣עַמִּ֔ים וְקִבַּצְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִן־הָ֣אֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר נְפוֹצֹתֶ֖ם בָּ֑ם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְחֵמָ֖ה שְׁפוּכָֽה׃ (לה) וְהֵבֵאתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֶל־מִדְבַּ֖ר הָעַמִּ֑ים וְנִשְׁפַּטְתִּ֤י אִתְּכֶם֙ שָׁ֔ם פָּנִ֖ים אֶל־פָּנִֽים׃ (לו) כַּאֲשֶׁ֤ר נִשְׁפַּ֙טְתִּי֙ אֶת־אֲב֣וֹתֵיכֶ֔ם בְּמִדְבַּ֖ר אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם כֵּ֚ן אִשָּׁפֵ֣ט אִתְּכֶ֔ם נְאֻ֖ם אדושם ה׳׃ (לז) וְהַעֲבַרְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם תַּ֣חַת הַשָּׁ֑בֶט וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם בְּמָסֹ֥רֶת הַבְּרִֽית׃ (לח) וּבָרוֹתִ֣י מִכֶּ֗ם הַמֹּרְדִ֤ים וְהַפּֽוֹשְׁעִים֙ בִּ֔י מֵאֶ֤רֶץ מְגֽוּרֵיהֶם֙ אוֹצִ֣יא אוֹתָ֔ם וְאֶל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֣א יָב֑וֹא וִידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י ה׳׃ (לט) וְאַתֶּ֨ם בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֜ל כֹּה־אָמַ֣ר ׀ אדושם ה׳ אִ֤ישׁ גִּלּוּלָיו֙ לְכ֣וּ עֲבֹ֔דוּ וְאַחַ֕ר אִם־אֵינְכֶ֖ם שֹׁמְעִ֣ים אֵלָ֑י וְאֶת־שֵׁ֤ם קׇדְשִׁי֙ לֹ֣א תְחַלְּלוּ־ע֔וֹד בְּמַתְּנוֹתֵיכֶ֖ם וּבְגִלּוּלֵיכֶֽם׃ (מ) כִּ֣י בְהַר־קׇדְשִׁ֞י בְּהַ֣ר ׀ מְר֣וֹם יִשְׂרָאֵ֗ל נְאֻם֙ אדושם ה׳ שָׁ֣ם יַעַבְדֻ֜נִי כׇּל־בֵּ֧ית יִשְׂרָאֵ֛ל כֻּלֹּ֖ה בָּאָ֑רֶץ שָׁ֣ם אֶרְצֵ֔ם וְשָׁ֞ם אֶדְר֣וֹשׁ אֶת־תְּרוּמֹֽתֵיכֶ֗ם וְאֶת־רֵאשִׁ֛ית מַשְׂאוֹתֵיכֶ֖ם בְּכׇל־קׇדְשֵׁיכֶֽם׃ (מא) בְּרֵ֣יחַ נִיחֹ֘חַ֮ אֶרְצֶ֣ה אֶתְכֶם֒ בְּהוֹצִיאִ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הָ֣עַמִּ֔ים וְקִבַּצְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִן־הָ֣אֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר נְפֹצֹתֶ֖ם בָּ֑ם וְנִקְדַּשְׁתִּ֥י בָכֶ֖ם לְעֵינֵ֥י הַגּוֹיִֽם׃ (מב) וִֽידַעְתֶּם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י ה׳ בַּהֲבִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֥ת אוֹתָ֖הּ לַאֲבוֹתֵיכֶֽם׃
(30) Now say to the House of Israel: Thus said the Sovereign GOD: If you defile yourselves as your ancestors did and go astray after their detestable things, (31) and if to this very day you defile yourselves in the presentation of your gifts by making your children pass through the fire to all your fetishes, shall I respond to your inquiry, O House of Israel? As I live—declares the Sovereign GOD—I will not respond to you. (32) And what you have in mind shall never come to pass—when you say, “We will be like the nations, like the families of the lands, worshiping wood and stone.” (33) As I live—declares the Sovereign GOD—I will reign over you with a strong hand, and with an outstretched arm, and with overflowing fury. (34) With a strong hand and an outstretched arm and overflowing fury I will bring you out from the peoples and gather you from the lands where you are scattered, (35) and I will bring you into the wilderness of the peoples; and there I will enter into judgment with you face to face. (36) As I entered into judgment with your ancestors in the wilderness of the land of Egypt, so will I enter into judgment with you—declares the Sovereign GOD. (37) I will make you pass under the shepherd’s staff,kI will make you pass under the shepherd’s staff I.e., I will count you; see Lev. 27.32. and I will bring you into the bondlbond Meaning of Heb. uncertain. of the covenant. (38) I will remove from you those who rebel and transgress against Me; I will take them out of the countries where they sojourn, but they shall not enter the land of Israel. Then you shall know that I am GOD. (39) As for you, O House of Israel, thus said the Sovereign GOD: Go—every last one of you—and worship your fetishes and continue,mcontinue Meaning of Heb. uncertain. if you will not obey Me; but do not profane My holy name anymore with your idolatrous gifts. (40) For only on My holy mountain, on the lofty mount of Israel—declares the Sovereign GOD—there, in the land, the entire House of Israel, all of it, must worship Me. There I will accept them, and there I will take note of your contributions and the choicest offerings of all your sacred things. (41) When I bring you out from the peoples and gather you from the lands in which you are scattered, I will accept you as a pleasing odor; and I will be sanctified through you in the sight of the nations. (42) Then, when I have brought you to the land of Israel, to the country that I sworenswore See note at v. 5. to give to your fathers,ofathers See note at Josh. 1.6. you shall know that I am GOD.
(ט) עוּרִ֨י עוּרִ֤י לִבְשִׁי־עֹז֙ זְר֣וֹעַ ה׳ ע֚וּרִי כִּ֣ימֵי קֶ֔דֶם דֹּר֖וֹת עוֹלָמִ֑ים הֲל֥וֹא אַתְּ־הִ֛יא הַמַּחְצֶ֥בֶת רַ֖הַב מְחוֹלֶ֥לֶת תַּנִּֽין׃ (י) הֲל֤וֹא אַתְּ־הִיא֙ הַמַּחֲרֶ֣בֶת יָ֔ם מֵ֖י תְּה֣וֹם רַבָּ֑ה הַשָּׂ֙מָה֙ מַֽעֲמַקֵּי־יָ֔ם דֶּ֖רֶךְ לַעֲבֹ֥ר גְּאוּלִֽים׃ (יא) וּפְדוּיֵ֨י ה׳ יְשׁוּב֗וּן וּבָ֤אוּ צִיּוֹן֙ בְּרִנָּ֔ה וְשִׂמְחַ֥ת עוֹלָ֖ם עַל־רֹאשָׁ֑ם שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יַשִּׂיג֔וּן נָ֖סוּ יָג֥וֹן וַאֲנָחָֽה׃ {ס}
(9) Awake, awake, clothe yourself with splendor.O arm of the ETERNAL One!Awake as in days of old,As in former ages!It was you that hacked RahabgRahab The name of a primeval monster. in pieces,That pierced the Dragon.hDragon Another primeval monster. (10) It was you that dried up the Sea,The waters of the great deep;That made the abysses of the SeaA road the redeemed might walk. (11) So let GOD’s ransomed return,And come with shouting to Zion,Crowned with joy everlasting.Let them attain joy and gladness,While sorrow and sighing flee.
(טז) כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה׳ הַנּוֹתֵ֥ן בַּיָּ֖ם דָּ֑רֶךְ וּבְמַ֥יִם עַזִּ֖ים נְתִיבָֽה׃ (יז) הַמּוֹצִ֥יא רֶֽכֶב־וָס֖וּס חַ֣יִל וְעִזּ֑וּז יַחְדָּ֤ו יִשְׁכְּבוּ֙ בַּל־יָק֔וּמוּ דָּעֲכ֖וּ כַּפִּשְׁתָּ֥ה כָבֽוּ׃ (יח) אַֽל־תִּזְכְּר֖וּ רִאשֹׁנ֑וֹת וְקַדְמֹנִיּ֖וֹת אַל־תִּתְבֹּנָֽנוּ׃ (יט) הִנְנִ֨י עֹשֶׂ֤ה חֲדָשָׁה֙ עַתָּ֣ה תִצְמָ֔ח הֲל֖וֹא תֵּדָע֑וּהָ אַ֣ף אָשִׂ֤ים בַּמִּדְבָּר֙ דֶּ֔רֶךְ בִּישִׁמ֖וֹן נְהָרֽוֹת׃
(16) Thus said GOD,Who made a road through the seaAnd a path through mighty waters, (17) Who destroyedddestroyed Understanding hoṣiʼ, here, as equivalent to Aramaic sheṣi. chariots and horses,And all the mighty host—They lay down to rise no more,They were extinguished, quenched like a wick: (18) Do not recall what happened of old,Or ponder what happened of yore! (19) I am about to do something new;Even now it shall come to pass,Suddenly you shall perceive it:I will make a road through the wildernessAnd riverserivers 1QIsᵃ reads “paths”; cf. v. 16. in the desert.
(כ) צְא֣וּ מִבָּבֶל֮ בִּרְח֣וּ מִכַּשְׂדִּים֒ בְּק֣וֹל רִנָּ֗ה הַגִּ֤ידוּ הַשְׁמִ֙יעוּ֙ זֹ֔את הוֹצִיא֖וּהָ עַד־קְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ אִמְר֕וּ גָּאַ֥ל ה׳ עַבְדּ֥וֹ יַעֲקֹֽב׃ (כא) וְלֹ֣א צָמְא֗וּ בׇּֽחֳרָבוֹת֙ הוֹלִיכָ֔ם מַ֥יִם מִצּ֖וּר הִזִּ֣יל לָ֑מוֹ וַיִּ֨בְקַע־צ֔וּר וַיָּזֻ֖בוּ מָֽיִם׃
(20) Go forth from Babylon,Flee from Chaldea!Declare this with loud shouting,Announce this,Bring out the word to the ends of the earth!Say: “ GOD has redeemedJacob—God’s servant!” (21) They have known no thirst,Though they were led through parched places;[God] made water flow for them from the rock,Cleaving the rock so that water gushed forth.
(יב) כִּ֣י לֹ֤א בְחִפָּזוֹן֙ תֵּצֵ֔אוּ וּבִמְנוּסָ֖ה לֹ֣א תֵלֵכ֑וּן כִּֽי־הֹלֵ֤ךְ לִפְנֵיכֶם֙ ה׳ וּמְאַסִּפְכֶ֖ם אֱלֹקֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ {ס}
(12) For you will not depart in haste,Nor will you leave in flight;For GOD is marching before you,The God of Israel is your rear guard.
(ב) בֵּאדַ֡יִן קָ֠מוּ זְרֻבָּבֶ֤ל בַּר־שְׁאַלְתִּיאֵל֙ וְיֵשׁ֣וּעַ בַּר־יֽוֹצָדָ֔ק וְשָׁרִ֣יו לְמִבְנֵ֔א בֵּ֥ית אֱלָהָ֖א דִּ֣י בִירֽוּשְׁלֶ֑ם וְעִמְּה֛וֹן נְבִיַּאיָּ֥א דִֽי־אֱלָהָ֖א מְסָעֲדִ֥ין לְהֽוֹן׃ {פ} (ג) בֵּהּ־זִמְנָא֩ אֲתָ֨ה עֲלֵיה֜וֹן תַּ֠תְּנַ֠י פַּחַ֧ת עֲבַֽר־נַהֲרָ֛ה וּשְׁתַ֥ר בּוֹזְנַ֖י וּכְנָוָתְה֑וֹן וְכֵן֙ אָמְרִ֣ין לְהֹ֔ם מַן־שָׂ֨ם לְכֹ֜ם טְעֵ֗ם בַּיְתָ֤א דְנָה֙ לִבְּנֵ֔א וְאֻשַּׁרְנָ֥א דְנָ֖ה לְשַׁכְלָלָֽה׃
(2) Thereupon Zerubbabel son of Shealtiel and Jeshua son of Jozadak began rebuilding the House of God in Jerusalem, with the full support of the prophets of God. (3) At once Tattenai, governor of the province of Beyond the River, Shethar-bozenai, and their colleagues descended upon them and said this to them, “Who issued orders to you to rebuild this house and complete its furnishing?”
(יב) וַיִּשְׁמַ֣ע זְרֻבָּבֶ֣ל ׀ בֶּֽן־שַׁלְתִּיאֵ֡ל וִיהוֹשֻׁ֣עַ בֶּן־יְהוֹצָדָק֩ הַכֹּהֵ֨ן הַגָּד֜וֹל וְכֹ֣ל ׀ שְׁאֵרִ֣ית הָעָ֗ם בְּקוֹל֙ ה׳ אֱלֹֽהֵיהֶ֔ם וְעַל־דִּבְרֵי֙ חַגַּ֣י הַנָּבִ֔יא כַּאֲשֶׁ֥ר שְׁלָח֖וֹ ה׳ אֱלֹהֵיהֶ֑ם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם מִפְּנֵ֥י ה׳׃ (יג) וַ֠יֹּ֠אמֶר חַגַּ֞י מַלְאַ֧ךְ ה׳ בְּמַלְאֲכ֥וּת ה׳ לָעָ֣ם לֵאמֹ֑ר אֲנִ֥י אִתְּכֶ֖ם נְאֻם־ה׳׃ (יד) וַיָּ֣עַר ה׳ אֶת־ר֩וּחַ֩ זְרֻבָּבֶ֨ל בֶּן־שַׁלְתִּיאֵ֜ל פַּחַ֣ת יְהוּדָ֗ה וְאֶת־ר֙וּחַ֙ יְהוֹשֻׁ֤עַ בֶּן־יְהוֹצָדָק֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּד֔וֹל וְֽאֶת־ר֔וּחַ כֹּ֖ל שְׁאֵרִ֣ית הָעָ֑ם וַיָּבֹ֙אוּ֙ וַיַּעֲשׂ֣וּ מְלָאכָ֔ה בְּבֵית־ה׳ צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵיהֶֽם׃ {פ}
(12) Zerubbabel son of Shealtiel and the high priest Joshua son of Jehozadak and all the rest of the people gave heed to the summons of the ETERNAL their God and to the words of the prophet Haggai, when the ETERNAL their God sent him; the people feared GOD. (13) And Haggai, GOD’s messenger, fulfilling GOD’s mission, spoke to the people, “I am with you—declares GOD.” (14) Then GOD roused the spirit of Zerubbabel son of Shealtiel, the governor of Judah, and the spirit of the high priest Joshua son of Jehozadak, and the spirit of all the rest of the people: They came and set to work on the House of GOD of Hosts, their God,
(יב) וְרַבִּ֡ים מֵהַכֹּהֲנִ֣ים וְהַלְוִיִּם֩ וְרָאשֵׁ֨י הָאָב֜וֹת הַזְּקֵנִ֗ים אֲשֶׁ֨ר רָא֜וּ אֶת־הַבַּ֤יִת הָֽרִאשׁוֹן֙ בְּיׇסְד֔וֹ זֶ֤ה הַבַּ֙יִת֙ בְּעֵ֣ינֵיהֶ֔ם בֹּכִ֖ים בְּק֣וֹל גָּד֑וֹל וְרַבִּ֛ים בִּתְרוּעָ֥ה בְשִׂמְחָ֖ה לְהָרִ֥ים קֽוֹל׃
(12) Many of the priests and Levites and the chiefs of the clans, the old men who had seen the first house, wept loudly at the sight of the founding of this house. Many others shouted joyously at the top of their voices.
(ג) מִ֤י בָכֶם֙ הַנִּשְׁאָ֔ר אֲשֶׁ֤ר רָאָה֙ אֶת־הַבַּ֣יִת הַזֶּ֔ה בִּכְבוֹד֖וֹ הָרִאשׁ֑וֹן וּמָ֨ה אַתֶּ֜ם רֹאִ֤ים אֹתוֹ֙ עַ֔תָּה הֲל֥וֹא כָמֹ֛הוּ כְּאַ֖יִן בְּעֵינֵיכֶֽם׃
(3) Who is there left among you who saw this House in its former splendor? How does it look to you now? It must seem like nothing to you.
(יג) וַ֠יֹּ֠אמֶר חַגַּ֞י מַלְאַ֧ךְ ה׳ בְּמַלְאֲכ֥וּת ה׳ לָעָ֣ם לֵאמֹ֑ר אֲנִ֥י אִתְּכֶ֖ם נְאֻם־ה׳׃
(13) And Haggai, GOD’s messenger, fulfilling GOD’s mission, spoke to the people, “I am with you—declares GOD.”
גָּד֣וֹל יִֽהְיֶ֡ה כְּבוֹד֩ הַבַּ֨יִת הַזֶּ֤ה הָאַֽחֲרוֹן֙ מִן־הָ֣רִאשׁ֔וֹן אָמַ֖ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת וּבַמָּק֤וֹם הַזֶּה֙ אֶתֵּ֣ן שָׁל֔וֹם נְאֻ֖ם יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ {פ}
The glory of this latter House shall be greater than that of the former one, said GOD of Hosts; and in this place I will grant prosperity—declares GOD of Hosts.
(כה) וְתֵדַ֨ע וְתַשְׂכֵּ֜ל מִן־מֹצָ֣א דָבָ֗ר לְהָשִׁיב֙ וְלִבְנ֤וֹת יְרֽוּשָׁלַ֙͏ִם֙ עַד־מָשִׁ֣יחַ נָגִ֔יד שָׁבֻעִ֖ים שִׁבְעָ֑ה וְשָׁבֻעִ֞ים שִׁשִּׁ֣ים וּשְׁנַ֗יִם תָּשׁוּב֙ וְנִבְנְתָה֙ רְח֣וֹב וְחָר֔וּץ וּבְצ֖וֹק הָעִתִּֽים׃
(25) You must know and understand: From the issuance of the word to restore and rebuild Jerusalem until the [time of the] anointed leader is seven weeks; and for sixty-two weeks it will be rebuilt, square and moat, but in a time of distress.
(א) כֹּֽה־אָמַ֣ר ה׳ לִמְשִׁיחוֹ֮ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִֽימִינ֗וֹ לְרַד־לְפָנָיו֙ גּוֹיִ֔ם וּמׇתְנֵ֥י מְלָכִ֖ים אֲפַתֵּ֑חַ לִפְתֹּ֤חַ לְפָנָיו֙ דְּלָתַ֔יִם וּשְׁעָרִ֖ים לֹ֥א יִסָּגֵֽרוּ׃
(1) Thus said GOD to Cyrus, the anointed one— Having grasped his right hand, Treading down nations before him, Ungirding the loins of kings, Opening doors before him And letting no gate stay shut:
(לו) הִנֵּ֛ה אֲנַ֥חְנוּ הַיּ֖וֹם עֲבָדִ֑ים וְהָאָ֜רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֣תָּה לַאֲבֹתֵ֗ינוּ לֶאֱכֹ֤ל אֶת־פִּרְיָהּ֙ וְאֶת־טוּבָ֔הּ הִנֵּ֛ה אֲנַ֥חְנוּ עֲבָדִ֖ים עָלֶֽיהָ׃
(36) Today we are slaves, and the land that You gave our fathers to enjoy its fruit and bounty—here we are slaves on it!
וַיֹּאמַ֗ר יְהֹוָ֞ה מִסִּינַ֥י בָּא֙ וְזָרַ֤ח מִשֵּׂעִיר֙ לָ֔מוֹ הוֹפִ֙יעַ֙ מֵהַ֣ר פָּארָ֔ן וְאָתָ֖ה מֵרִבְבֹ֣ת קֹ֑דֶשׁ מִימִינ֕וֹ (אשדת) [אֵ֥שׁ דָּ֖ת] לָֽמוֹ׃
He said: GOD came from Sinai,And shone upon them from Seir—Appearing from Mount Paran,And approaching from Ribeboth-kodesh, Lightning flashing at them from [God’s] right.
יְהֹוָ֗ה בְּצֵאתְךָ֤ מִשֵּׂעִיר֙ בְּצַעְדְּךָ֙ מִשְּׂדֵ֣ה אֱד֔וֹם אֶ֣רֶץ רָעָ֔שָׁה גַּם־שָׁמַ֖יִם נָטָ֑פוּ גַּם־עָבִ֖ים נָ֥טְפוּ מָֽיִם׃
O GOD, when You came forth from Seir,Advanced from the country of Edom,The earth trembled;The heavens dripped,Yea, the clouds dripped water,
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֶסְתֵּר אֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶת הַיָּדַיִם.
Rav Yehuda said that Shmuel said: The book of Esther does not render the hands ritually impure. Although the Sages issued a decree that sacred scrolls render hands ritually impure, the book of Esther was not accorded the sanctity of sacred scrolls.
לְמֵימְרָא דְּסָבַר שְׁמוּאֵל אֶסְתֵּר לָאו בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: אֶסְתֵּר בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה! נֶאֶמְרָה לִקְרוֹת, וְלֹא נֶאֶמְרָה לִיכְתּוֹב.
The Gemara asks: Is this to say that Shmuel maintains that the book of Esther was not stated with the inspiration of the Divine Spirit? But didn’t Shmuel himself say elsewhere that the book of Esther was stated with the inspiration of the Divine Spirit? The Gemara answers: It was stated with the Divine Spirit that it is to be read in public; however, it was not stated that it is to be written. Therefore, the text was not accorded the sanctity of sacred scrolls.
אסתר מטמא את הידים דברי רשב"י פי' כל כתבי הקדש מטמאין את הנוגע בהן כדתנן בסוף מסכת ידים תרגום שבעזרא ושבדניאל מטמאין את הידים תרגום שכתבו עברית ועברית שכתבו תרגום [וכתב עברי] אין מטמאין את הידים (וכתב עברי) לעולם אין מטמא עד שיכתבנו אשורית על העור בדיו אומרים צדוקים קובלים אנחנו עליכם פרושים שאתם אומרים כתבי הקדש מטמאין את הידים וכתבי המירם אינן מטמאין את הידים אמר להם ריב"ז וכי אין לנו על הפרושים אלא זו בלבד הרי הן אומרים עצמות חמור טהורין ועצמות יוחנן כה"ג טמאין. א"ל לפי חיבתן הן טומאתן שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות. אמר להן אף כתבי הקדש לפי חיבתן הן טומאתן כו' כלומר גזרו עליהן טומאה שלא יהיו מצויין לנגיעתן בכל עת ומפורש במס' שבת פ"א [ד' י"ד] ובספר מ"ט גזרו ביה [טומאה] דאמר רב משרשיא בתחלה היו מצניעין אוכלין דתרומה אצל ס"ת אמרי האי קדש והאי קדש כיון דחזו דאתו לידי פסידא שהיו העכברים אוכלים הספרים גזרו ביה רבנן [טומאה] ואף אסתר מטמאה את הידים:
נאמרה לקרות ולא לכתוב. משמע דסבר דמותר לקרותה ע"פ וקשה דהיכי פליג על סתם משנה דלקמן דפ"ב (דף יז:) דתני קראה על פה לא יצא ורב נמי הוא דאמר לקמן (מגילה דף יט.) שצריך לכותבה ולתופר' בגידין ור' יוחנן נמי [אמר] (שם:) דאם קראה בין הכתובים לא יצא לכך נר' לפר' דהא דקאמר לא ניתנה ליכתב ברוח הקודש אבל מדרבנן ניתנה ליכתב ולקרות ואכתי קשיא דהא אמרינן בפ' הממונה במסכת יומא (דף כט.) נמשלה אסתר לאילת השחר מה שחר סוף הלילה אף אסתר סוף הנסים ופריך והא איכא חנוכה ומשני ניתן ליכתב קאמר ופריך הניחא למאן דאמר ניתן ליכתב אלא למאן דאמר לא ניתן ליכתב מאי איכא למימר ואין לומר דהא דניתן ליכתב מדרבנן קרי כתיבה דאם כן הדרא קושיין לדוכתא דהא איכא חנוכה שניתנה לכתוב מדרבנן במגילת תענית ותירץ הר"ר אלחנן דכתיבה דמגילה מהניא טפי דהא צריכה גידין ושרטוט וכמה דברים דלא צריכי במגילת תענית:
תוס׳ ד״ה נאמרה. שניתנה לכתוב מדרבנן במג"ת. נ"ב י"ל דניתן לכתוב ולקרות מדרבנן הא מיהא אסתר היא סוף כל הנסים משאיכ חנוכה אע"ג דניתנה לכתוב מדרבנן לא נתנה כתינה דידה לקרות אפי׳ מדרבנן ובכלל תרוצי זה הוא תרוצו של הר׳׳א ג״כ דמשום דתקנו קריאה במגילה תקנו לה גם כל דיני ספר כאמתה של תורה משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון:
בתוספות בד"ה נאמרה לקרות כו' וקשה דהאיך פליג על סתם משנה כו'. ואע"ג דבלא"ה לא ס"ל לשמואל כי האי סתם משנה בהאי דקתני נמי קראה בכל לשון לא יצא ורב ושמואל סברי דלעז יווני לכל כשר ומסקינן התם אינהו דאמרו כרשב"ג מ"מ לא ניחא להו לתוספות לומר דפליג נמי ברישא והא דלא מייתי מהאי גופא דקאמר שמואל לעז יווני לכל כשר כרשב"ג א"כ משמע דשאר לשונות פסולין דלא ניתנו ליכתב אלא אשורית ויוונית אלא דכבר תירצה הרשב"א ז"ל דמהא לא איריא דאיכא למימר דאקריאה לחוד קאי לשון יווני לכל כשר ולעולם בע"פ ולא בכתב מיהו בהא דמייתי מדר' יוחנן דאמר קראה במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא והקשה מהרש"א ז"ל אמאי לא מייתי מדשמואל גופא דאמר נמי התם קראה בין הכתובים לא יצא ותירץ דאיכא למימר דבין הכתובים גרע טפי מבע"פ וזה דוחק גדול וכן במ"ש דלר' יוחנן ליכא למימר דגרע מבע"פ מדקאמר בציבור שנו ואי גרע מבע"פ מאי איריא ציבור אפילו יחיד נמי דהא קראה בע"פ לא יצא ויש לתמוה על דבריו דהא עיקר קושית התוספות דלא משמע להו לומר דפליגי שמואל ור' יוחנן וא"כ לפ"ז סבר ר' יוחנן נמי דקראה בע"פ יצא בין ביחיד בין בציבור ובין הכתובים דגרע טפי לא מיתסר אלא בציבור ואדרבה מהכא הוי סייעתא לומר דר"י סבר נמי לא ניתן ניכתוב מש"ה מחלק בין יחיד לציבור דאי ניתן ליכתב מ"ש יחיד מצבור והנלע"ד דלא פסיקא להו להקשות מדשמואל אדשמואל דאיכא למימר דדוקא לענין טומאת ידים פסק כר"י דאפושי טומאה לא מפשינן מספיקא במידי דרבנן משא"כ לענין מגילה גופא חייש לדר' אלעזר המודעי וכולהו תנאי דבסמוך ומספיקא צריך לחזור ולקרות משא"כ ר' יוחנן דאמר בציבור שנו א"כ מספיקא לא הוי מטרחינן ציבורא כדאשכחן בכמה דוכתי ועי"ל דלשמואל איכא למימר דהא דקאמר התם לא יצא היינו אליבא דהאי תנא דאמר ניתנ' ליכתוב ואיהו לא ס"ל והא דלא קאמר בהדיא הכי היינו משום דסמיך אהאי מימרא דהכא משא"כ ר' יוחנן דסתמא קאמר ומסיק עלה נמי בציבור שנו משמע דהכי ס"ל כן נ"ל ודו"ק:
ניתנה לקרות ולא ניתנה ליכתב. ואוקימנא דשמואל כרבי יהושע דאמר כתוב זאת (שמות יז, יד) כתוב מה שכתוב כאן זכרון מה שכתוב במשנה תורה בספר מה שכתוב בנביאים, אלמא לרבי יהושע לא ניתנה ליכתב כלל. ובריש פרק אמר להם הממונה ביומא (כט, א עיי"ש) אמרינן מפני מה נמשלה אסתר לאילת השחר לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים והא איכא חנוכה ניתנה ליכתב קאמרינן הניחא למאן דאמר ניתנה ליכתב אלא למאן דאמר לא ניתנה ליכתב מאי איכא למימר, דאלמא לרבי יהושע ולשמואל לא ניתנה ליכתב כלל, ומתניתין (לקמן מגילה יז, א) דהקורא את המגילה על פה לא יצא דלא כרבי יהושע ודלא כשמואל. ואיכא למידק דהא שמואל גופיה הוא דאמר בפרקין דלקמן (מגילה יט, א) הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא, ואם איתא דאין צריך לקרותה מתוך הכתב כתובה בין הכתובים מאי הוי והא לא בעיא קריאה מן הכתב כלל. ועוד הקשו בשם הרב ר' אלחנן זצ"ל מדאמרינן לקמן בריש פרק שני (מגילה יח, א) רב ושמואל דאמרי תרוייהו לעז יוני לכל כשר ואינהו דאמור כרבן שמעון בן גמליאל דאמר (לקמן ח, ב) אף ספרים לא הותרו שיכתבו אלא יונית, ואקשינן ולימא הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ומשני אי אמר הלכה כרבן שמעון בן גמליאל הוה אמינא הני מילי שאר ספרים אבל מגילה דכתיב בה (אסתר ח, ט) ככתבם וכלשונם אימא לא קא משמע לן. ואינה קושיא בעיני, דלא משום כתיבה קאמר אלא משום לשון, וקא משמע לן דאפילו במגילה דכתיב בה כלשונם אם שמעה בלעז יוני יצא ואפילו מי שאינו יוני כרבי שמעון בן גמליאל דאסר כל הלשונות בכל הספרים ואפילו הכי התיר יוני דאלמא יוני כשר כאשורי. אבל עדיין קשה מההיא דמגילה הכתובה בין הכתובים. והם תירצו דמודה שמואל דצריכה כתיבה מדרבנן, וההיא דריש פרק אמר להם הממונה לא ניתנה ליכתב וניתנה ליכתב מדאורייתא קאמר. ועוד היא צריכה לפנים.
מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו כו': דן את הדין זיכה את החייב וחייב את כו': מעשה בפרה שניטלה האם שלה והאכילה ר"ט כו': תחלה מה שאני מבאר שהטעות יהא בדיין בשני דברים האחד במקובל הכתוב כגון שישכח אותה הלכה או שלא ידע אותה ועל זה נאמר טעה בדבר משנה והשני שיטעה בענין הקושי כגון שיהא הדבר אפשר כמו שאמר אלא שהמעשה בהפך וזהו הנקרא טעה בשיקול הדעת. וכל זה היה קודם חבור הגמרא אבל עכשיו בזמנינו זה א"א להיות כן אלא מעט מזער מפני שהדן שום דבר אם נמצא במה שכתוב בגמרא הפכו ה"ז טועה בדבר משנה ואם לא נמצא הפכו והיה הקשו כראוי כפי הקשות הדת אע"פ שהדין יוצא בהפך אין אומרים עליו שטעה מפני שהקשו אפשרי והעיקר האמיתי שכל הטועה בדבר משנה חוזר הדין ואינו חייב לשלם כל עיקר בין שיהיה הדיין מומחה או דיין אחר אפילו היה הדבר שא"א לחזור כגון דין ר' טרפון בפרה הזאת שהיא טרפה והאכילה לכלבים על דינו שהוא פטור מלשלם לפי שטעה בדבר משנה שלא היה יודע שזו אינה מכלל הטרפות ר"ל שנחתך מן הרחם שלה שום דבר ואפילו לא היה מומחה והוא מה שאמר חדא ועוד קאמר ר"ל חדא דטעה בדבר משנה ועוד אי נמי בשיקול הדעת טעית מומחה לב"ד אתה: ודע שאם הדיין טעה בשקול הדעת ולא נשא נתן ולא ביד ולא אבד אותו דבר עד שאפשר לשלם אינו חייב לשלם רק חוזר הדין אבל אם נשא ונתן ביד או דן בשום דבר שאפשר שיאבד ואבדה כגון שטמא שום דבר או אסר אותו ונתקלקל דינו ואבד בעל הממון ממונו הרי בזה יש חילוק בין הדיינים אם היה הדיין מומחה ונטל רשות אפי' לא נתרצו בו בעלי הדין או לא נתקבלה הוראתו ברצון או שהיה מומחה ולא נטל רשות אלא שנתרצו בו בעלי הדין או מקבל הוראתו ברצון הרי זה אינו חייב לשלם רק נאמר מה שעשה עשוי אם אבד הדבר אז יחזיר הדין במה שאפשר לחזור ואם היה מומחה ולא נטל רשות ולא נתרצו בו בעלי הדין או אינו מומחה אבל נתרצו בו בעלי הדין כגון שאמרו לו דון לנו דין תורה וטעה כמו שאמרנו אלו שני הדינים הן שנאמר עליהם מה שעשה עשוי וישלם מביתו אבל מי שאינו מומחה ולא נתרצו בו בעלי הדין זהו אנס ואין ראוי לדבר עליו ודינו אינו דין כל עיקר ודינו בדבר שנשא ונתן ביד דין האנס וכשמאבד שום דבר ואוסר אותו שלא כדין ג"כ הוא אנס ומשלם הכל ולא נשאר מן החלוקים אלא מי שאינו מומחה ונטל רשות זה אין צד וענין למנותו שלא יתן ב"ד רשות למי שאינו מומחה לפי שאינו מועיל כל עיקר ולא עוד אלא אותו ב"ד כאילו נטע אשרה ומקים מצבה בישראל כמו שנתבאר בגמרא סנהדרין ועוד נתבאר בחגיגה דבר מערבא שאפי' למנותו לדבר אחר אינו מותר עד שיהא חכם בכל דיני התורה אמרו אע"ג דאת אמר ממנין זקנים לדברים יחידים והוא שיהיה ראוי לכל הדברים. ונשאר עלינו לברר מי הוא הנותן רשות ולמי ראוי לתת רשות שיועילנו ואומר שהנותן רשות הוא ראש גלות הממונה בבבל ואין צריך להיות חכם וראש ישיבה ממונה בא"י אבל ראוי שיהא גדול בחכמת התורה מאד עד שלא ימצא גדול ממנו בשום פנים בא"י בזמן שממנין אותו ואם הדיין הזה נקט רשות מראש ישיבה בארץ ישראל אותו הרשות מועיל לא"י בלבד ואינו מועיל בחוצה לארץ ואם נקט רשות מראש הגולה הרי הוא המועיל בכל מקום בא"י ובח"ל לפי שדינו של ראש גלות על כל ישראל כדינה של מלכות שאונסת ומכרחת הרי קראו רחמנא שבט ואמרו ז"ל לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט ר"ל אונס ותגבורת הלא תראה שאין אנו חוששים לחכמתו אלא ליחוסו וממנים אותו בהסכמת אנשי מקומו בלבד אבל ראשי ישיבות א"י הם חכמים שנאמר ומחוקק מבין רגליו אבל האיש שמנסין אותו ואח"כ נותנין לו רשות מבבל או מא"י ומועיל לו הרשות הוא האיש מתלמידי חכמים המפורסמים בחכמת התורה כמו שיתבאר בגמ' הוריות ואם היה משותף בכל הגמרא ויש לו כח במסכתא מן המסכתות וששואלין אותו שאילה באותה מסכתא הוא משיב עליה כראוי הרי זה ראוי למנותו בעירו ונותנים לו רשות בזה וכשנותנים לו רשות הרי הוא נוטל רשות. אם היה גדול בחכמה עד שמשיב כראוי כששואלין אותו בכל הגמרא הרי זה ראוי למנותו ראש ישיבה. וענין ראש ישיבה שיעשה ישיבה בכל מקום שיהיה ודן ומלמד ושופט ואם היה מי שנתן לו רשות שיהיה ראש ישיבה הוא ראש גלות הרי הוא שופט ומלמד בכל הארץ ואם היה מי שנתן לו רשות בישיבת ב"ד של א"י הרי זה דן ומלמד בכל מקום מא"י וידין דיני קנסות ואפילו בח"ל כמו שבארנו בתחילת סנהדרין וכתוב בגמ' אי זהו תלמיד חכם כל ששואלין אותו דבר הלכה ואומר למאי הלכתא למנויה אי במסכתא באתריה אי בכולי גמרא בריש מתיבתא ואל תטעה בכל עניינים האלו שכללתי במאמרי זה אלו השמות הידועים בא"י ובארץ המערב שקורין קצת בני אדם ראש ישיבה ואחרים אב ב"ד ועושין חילוק בין ראש ישיבה גאון יעקב ובין ראש ישיבת של גולה וכותבין לבני אדם שלא ראו אותו בראש ישיבה או זולתן מן השמות לפי שאלו הדברים פטומי שמא בעלמא והולכין אחר הכנויין והייחוסין וכבר ראיתי בא"י אנשים נקראין חברים ובמקומות אחרים יש מי שנקרא ראש ישיבה ואפי' בר בי רב דחד יומא ליתיה ואין אנו מדברים בשמות אלא בעניינים וכבר בארתי שהממונה בענין זה שהוא מנוסה נותנים לו רשות כפי חכמתו: ואחזיר אל כוונת ההלכה מה שאמר הרי זה יקבר וישלם מביתו לפי שהוא אינו מומחה והמקבל דינו כבר נתרצה דינו והדבר שדן עליו כבר עבר זמנו וא"א להחזיר הרי דינו שישלם כמו שאמרנו לפי שאמרו משלם רביע לדקה ומחצה לגסה ונתנו טעם בזה לפי שהפסיד עליו בדקה שיעור מועט ישלם רביע דמיה ולפי שהפסיד עליו בגסה שיעור הרבה ישלם חצי דמיה ואין אנו מחייבין לשלם כשיעור מה שהפסיד מפני התקנה כדי שלא יגדלו בהמה דקה בא"י מפני שהוא אסור כמו שידעת משום גזל ולפיכך הקל בחיוב זה שדן בשחיטתו להחמיר על בעל הבהמה לפי שגדל בהמה דקה בא"י:
לָכֵ֛ן הִנְנִ֥י אֵלֶ֖יךָ וְאֶל־יְאֹרֶ֑יךָ וְנָתַתִּ֞י אֶת־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם לְחׇרְבוֹת֙ חֹ֣רֶב שְׁמָמָ֔ה מִמִּגְדֹּ֥ל סְוֵנֵ֖ה וְעַד־גְּב֥וּל כּֽוּשׁ׃
Assuredly, I am going to deal with you and your channels, and I will reduce the land of Egypt to utter ruin and desolation, from Migdol to Syene, all the way to the border of Cush.
Would the Mashiach come on Shabbat?
תישרף אלא שאני אומר שמא כהן אחד שבת בתוך התחום והוא בא ואוכלה בשבת. אף תלויה לא תישרף שאני אומר שמא אליהו שבת בהר הברמל והוא בא ומעיד עליה בשבת שהיא טהורה. אמרו להן בית הלל מובטחין אנו שאין אליהו בא וכו'.
אָמַר לָהֶם: לְדִבְרֵיכֶם, אַף תְּלוּיוֹת לֹא יִשָּׂרְפוּ — שֶׁמָּא יָבֹא אֵלִיָּהוּ וִיטַהֲרֵם. אָמְרוּ לוֹ: כְּבָר מוּבְטָח לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין אֵלִיָּהוּ בָּא לֹא בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְלֹא בְּעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים, מִפְּנֵי הַטּוֹרַח.
He said to the Sages: According to your statement, that you take into account this unlikely scenario, one should not even burn teruma in abeyance, as perhaps Elijah the Prophet will come on Shabbat and establish prophetically that the teruma is not ritually impure, and render it ritually pure. They said to him: That possibility is no source of concern, as the Jewish people have already been assured that Elijah will come neither on a Friday nor on the eve of a Festival, due to the exertion involved preparing for the upcoming holy day. Consequently, Elijah will certainly come neither on Friday, nor on Shabbat itself, which is Passover eve.
מפני הטורח - שיש להן לעסוק בסעודות שבת ויטרדו בו:
האי תנא ספוקי מספקא ליה - וההיא דתנן בפרק קמא דפסחים (ד' יג.) דקאמר לדבריך אף תלויות לא ישרפו שמא יבא אליהו ויטהרם איכא למימר נמי מספקא ליה וההוא שמשיב כבר מובטח להם לישראל שאין אליהו בא בשבת ולא בערב שבת ולא בערב יו"ט נראה לי דהכי פירושו כי היכי דלא בא לא בערב שבת ולא בערב י"ט מפני הטורח של תקון סעודה הכי נמי בשבת קודם אכילה מפני טורח סעודת שבת:
רִבִּי אָחָא בָשֵׁם רִבִּי תַנְחוּם בֵּירִבִּי חִייָה. אִילּוּ יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂים תְשׁוּבָה יוֹם אֶחָד מִיַּד הָיָה בֶן דָּוִד בָּא. מַה טַעַם. הַ֝יּ֗וֹם אִֽם־בְּקוֹל֥וֹ תִשְׁמָֽעוּ׃ אָמַר רִבִּי לֵוִי. אִילּוּ הָיוּ יִשְׂרָאֵל מְשַׁמְּרִין שַׁבָּת אַחַת כְּתִיקֻּנָהּ מִיַּד הָיָה בֶן דָּוִד בָּא. מַה טַעַם. וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אִכְלוּהוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַֽיי וגו׳. חַד יוֹם. וְאוֹמֵר. בְּשׁוּבָ֤ה וָנַ֙חַת֙ תִּיווָשֵׁעוּן. בְּשׁוּבָה וְנַייַח תִּתְפָּֽרְקוֹן.
Rebbi Aḥa in the name of Rebbi Tanḥum ben Rebbi Ḥiyya: If Israel would repent on one day, David’s son would immediately come. What is the reason? Today, if you will listen to His voice. Rebbi Levi said, if Israel would keep one Sabbath following its rules, David’s son would immediately come. What is the reason? Moses said, eat it today, for Sabbath is this day to the Eternal, etc. One day. And it says, by repentance and satisfaction you will be helped. By keeping the Sabbath and staying put you will be freed.
ואומרים: אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי תנחום בירבי (=בר רבי) חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): אילו היו ישראל עושים תשובה אפילו יום אחד, מיד היה בן דוד (המשיח) בא – ומיד היו נגאלים. מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "כי הוא אלוהינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו, היום אם בקולו תשמעו" (תהילים צה,ז) – אם תשמעו בקול ה' היום (יום אחד), תזכו להיות עמו וצאן מרעיתו של ה', שיגאל אתכם. אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): אילו היו ישראל משמרין אפילו שבת אחת כתיקנה (כהלכתה), מיד היה בן דוד בא – ומיד היו נגאלים. מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום ליי' היום לא תמצאוהו בשדה" (שמות טז,כה) – הכתוב מדבר על המן שירד לבני ישראל במדבר ועל השבת שישמרו, ואמר להם משה, שלא יצאו בשבת ללקוט את המן. ומשמעות המילה "היום" - חד יום – יום אחד (כמו בכתוב: "היום אם בקולו תשמעו"), ואמר להם משה, שאם ישמרו יום אחד של שבת, יזכו לגאולה (על פי המדרשים). ואומר (וכן הכתוב אומר במקום אחר): "בשובה ונחת תיוושעון" (ישעיהו ל,טו) - בשובה ונייח תתפרקון – בזכות שבת ומנוחה תיגאלו, שאם תשמרו את השבת ותנוחו בה, תבוא ישועתכם (בארמית ארץ ישראלית: 'שובא'=שבת). גם לפי מימרות אלו, הגאולה העתידה תלויה בתשובה, כדעת רבי אליעזר. אילו היו ישראל עושים תשובה / משמרים שבת בבבלי סנהדרין צח,א אמרו: אמר לו (רבי יהושע בן לוי למשיח): לאימתי יבוא מר? - אמר לו: היום - "היום אם בקולו (רש"י: של הקב"ה) תשמעו" (תהילים צה). ובפסיקתא דרב כהנא כד,יב [ובשיר השירים רבה פרשה ה פסוק ב] נאמר: אמר רבי לוי: אילו היו ישראל עושים תשובה יום אחד, מיד היו נגאלים [ומיד בן דויד בא]. מה טעמא? - "[כי הוא אלוהינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו,] היום אם בקולו תשמעו" (תהילים צה,ז). ובשמות רבה כה,יב נאמר: אמר רבי לוי: אם משמרים ישראל את השבת כראוי אפילו יום אחד, בן דויד בא. למה? - שהיא שקולה כנגד כל המצוות, וכן הוא אומר: "כי הוא אלוהינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו, היום אם בקולו תשמעו" (תהילים צה). אמר רבי יוחנן: אמר הקב"ה לישראל: אף על פי שנתתי קצבה לקץ שיבוא, בין עושים תשובה בין שאין עושים בעונתה היא באה, אם עושים תשובה אפילו יום אחד, אני מביא אותה שלא בעונתה, הוי: "היום אם בקולו תשמעו", וכשם שמצינו שעל כל המצוות בן דויד בא, על שמירת יום אחד של שבת בן דויד בא, לפי שהשבת שקולה כנגד כל המצוות. ובויקרא רבה ג,א ובקוהלת רבה פרשה ד פסוק ו נאמר: אמר רבי חייא בר אבא: אין ישראל נגאלים אלא בשבת / בזכות שבת, הדא הוא דכתיב: "בשובה ונחת תיוושעון" (ישעיהו ל,טו) - בשובה ונייח תיוושעון. ובמדרש תהילים צה,ב נאמר: אמר רבי לוי: אם היו משמרים אפילו שבת אחת כתקנה, מיד היו הם נגאלים, שנאמר: "היום אם בקולו תשמעו", וכתיב: "שמור את יום השבת" (דברים ה,יב). בזכות שמירת שבת במכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא ד"ויסע" פרשה ד נאמר: רבי אלעזר המודעי אומר: אם תזכו לשמור את השבת, עתיד הקב"ה ליתן לכם שש מידות טובות: ארץ ישראל ועולם הבא ועולם חדש ומלכות בית דויד וכהונה ולוייה, לכך נאמר: "אכלוהו היום". רבי אליעזר אומר: אם תזכו לשמור את השבת, תינצלו משלוש פורענויות: מיומו של גוג ומגוג ומחבלו של משיח ומיום הדין הגדול, לכך נאמר: "אכלוהו היום". ושם פרשה ה נאמר: "וישבתו העם ביום השביעי" - רבי אלעזר המודעי אומר: אמר להם המקום: אם תשמרו שבת זו, עתיד אני ליתן לכם שש מידות טובות וכו', וכיון ששמעו דבר זה קיבלו עליהם ושבתו. רבי אליעזר אומר: אם תשמרו שבת זו, תינצלו משלוש פורענויות וכו', וכששמעו דבר זה קיבלו ושבתו. ובבבלי שבת קיח א-ב אמרו: אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלוש פורענויות: מחבלו של משיח, ומדינה של גיהינום, וממלחמת גוג ומגוג. מחבלו של משיח - כתיב הכא: "יום" (שמות טז), וכתיב התם: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום" וגו' (מלאכי ג). מדינה של גיהינום - כתיב הכא: "יום", וכתיב התם: "יום עברה היום ההוא" (צפניה א). ממלחמת גוג ומגוג - כתיב הכא: "יום", וכתיב התם: "ביום בוא גוג" (יחזקאל לח). אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרים ישראל שתי שבתות כהלכתן, מיד נגאלים, שנאמר: "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי" (ישעיהו נו), וכתיב בתריה: "והביאותים אל הר קודשי" וגו'. לפי הירושלמי והמדרשים, אילו משמרים ישראל שבת אחת, מיד נגאלים. אבל לפי הבבלי, אילו משמרים ישראל שתי שבתות, מיד נגאלים. • • •
אכלוהו היום. גזרה שוה יליף מהכא דהיום אם בקולו תשמעו היינו יום השבת:
Birthday
יש נוהגין לעשות בכל שנה את יום הלידה ליום טוב וסימן יפה הוא וכן נוהגים בביתנו:
יום הולדת [את] פרעה. יש לי לומר יום זה תכלית שנתן ביום שנולד, ודומה לו ביום הולדת (אותם) [אותך] (יחזקאל טז ד), ונראה לי הולדת מהולדת, ורוב בני אדם מחבבים יום שהוא תשלום שנתן, שהוא כנגד אותו היום שנולד ושמחים בו ועושין בו משתה. אפס כי אנשי עיר הקודש אמרו כי הוא יום גנוסיא של מלכים, שמביאין ספר יחוסי המלכים וקוראין לפני פרעה, ודומה לו, ויתילדו על משפחותם (במדבר א יח):
וּכְדִבְרֵי רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי שֶׁאָמַר, שֶׁנַּעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן בִּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. לָמָּה לֹא עָמַד מִיָּד. אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁחָשַׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעָרֵב שִׂמְחַת הַמִּשְׁכָּן בְּשִׂמְחַת הַיּוֹם שֶׁנּוֹלַד בּוֹ יִצְחָק אָבִינוּ, לְפִי שֶׁבְּאֶחָד בְּנִיסָן נוֹלַד יִצְחָק. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲרֵינִי מְעָרֵב שִׂמְחַתְכֶם שִׂמְחָה בְשִׂמְחָה. וְהָיוּ לֵיצָנִי הַדּוֹר מְרַנְּנִין וּמְהַרְהֲרִין וְאוֹמְרִין לָמָּה נִגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֵינוֹ עוֹמֵד מִיָּד. וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים מַחֲשַׁבְתּוֹ וַעֲצָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְעַל זֶה אָמַר הַמֶּלֶךְ דָּוִד, כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה' בְּפָעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן (תהלים צב, ה).
If what R. Samuel the son of Nahman said is correct, and the Tabernacle was completed in three months, then why was it not erected immediately? Because the Holy One, blessed be He, wished to combine the festivities of the erection of the Tabernacle with the celebration of the birthday of our patriarch Isaac. Isaac was born on the first day of Nisan. The Holy One, blessed be He, said to Himself: I will combine the celebrations. The scoffers in that generation grumbled and complained, saying: “The work of the Tabernacle has already been completed and it still has not been set up.” They were not aware of the plan and the intention of the Holy One, blessed be He. Because of this King David declared: For thou, Lord, hast made me glad through Thy work; I will exult in the works of Thy hands (Ps. 92:5).
ב״ה נכנסתי כבר בשנת הארבעים לימי חיי, ובעוד איזה חדשים אהי׳ אי״ה בן ארבעים שלמים, זאת אומרת, שכבר יתחילו הימי ירידה שלי, וכבר אתחיל להזדקן.
WAKING UP FROM MIDLIFE DECLINE:With divine aid, I have already entered into the fortieth year of my life and in just a few months I shall have completed forty full years of life. That means that my years of decline have already begun, for I shall have already begun to age.
החיד"א (בפירושו בספר 'זרוע ימין', פרק ב, משנה י') כתב שביוה"ל יש לו לאדם כח גדול והוא מוגן מפגעים וצרות יותר מיום אחר, ובאותו יום טמונים כל גרעיני הצלתו בעוה"ז. ובספרו 'חומת אנך' (קהלת אות יא) "עת ללדת" - "דהנה עת הלידה הוא מזל בריא וחזק מאוד".
סעודת בן שבעים, שיש להסתפק אפי' זה הבן שבעים מברך שהחיינו כי כך נ"ל, מ"מ לא יחויב שיהיה סעודות מצוה לכן ראוי לדרוש בהם.
מֵת בַּחֲמִשִּׁים שָׁנָה — זוֹ הִיא מִיתַת כָּרֵת. חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה — זוֹ הִיא מִיתָתוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי. שִׁשִּׁים — זוֹ הִיא מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם.
The Gemara discusses the significance of death at different ages: If one dies when he is fifty years old, this is death through karet, the divine punishment of excision, meted out for the most serious transgressions. If he dies when he is fifty-two years old, this is the death of Samuel from Ramah. If he dies at the age of sixty, this is death at the hand of Heaven.
שִׁבְעִים — שֵׂיבָה. שְׁמוֹנִים — גְּבוּרוֹת, דִּכְתִיב: ״יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרוֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה״. אָמַר רַבָּה: מֵחֲמִשִּׁים וְעַד שִׁשִּׁים שָׁנָה — זוֹ הִיא מִיתַת כָּרֵת. וְהַאי דְּלָא חָשֵׁיב לְהוּ — מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי.
One who dies at the age of seventy has reached old age. One who dies at the age of eighty dies in strength, as it is written: “The days of our years are seventy, or if by reason of strength, eighty years” (Psalms 90:10). Rabba said: Not only is death at the age of fifty a sign of karet, but even death from fifty to sixty years of age is death by karet. And the reason that all of these years were not counted in connection with karet is due to the honor of Samuel from Ramah, who died at the age of fifty-two.
רַב יוֹסֵף כִּי הֲוָה בַּר שִׁיתִּין, עֲבַד לְהוּ יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנַן, אָמַר: נְפַקִי לִי מִכָּרֵת. אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: נְהִי דִּנְפַק לֵיהּ מָר מִכָּרֵת דִּשְׁנֵי, מִכָּרֵת דְּיוֹמֵי מִי נָפֵיק מָר? אֲמַר לֵיהּ: נְקוֹט לָךְ מִיהָא פַּלְגָא בִּידָךְ.
The Gemara relates that when Rav Yosef turned sixty he made a holiday for the Sages. Explaining the cause for his celebration, he said: I have passed the age of karet. Abaye said to him: Master, even though you have passed the karet of years, have you, Master, escaped the karet of days? As previously mentioned, sudden death is also considered to be a form of karet. He said to him: Grasp at least half in your hand, for I have at least escaped one type of karet.
כרת דיומי - שמא ימות מיתה חטופה:
שו"ת ציץ אליעזר (חי"ח סי' לג, עמ' ס, אות ג:
כדאי להזכיר בזה דרך אגב דברי שו"ת חות יאיר סי' ע' שכותב שכשיגיע האדם למלאת ע' שנה לימי חייו שיברך שהחיינו, והחיד"א ז"ל בשיורי ברכה סימן רכ"ג כותב עלה שיברך בלא שם ומלכות מאחר שלא כתבוהו הראשונים. ע"ש.
ומעניין מעשה רב שמביא עלה בספר שמח נפש להרב גאנין ז"ל, הוא מעתיק מספר ישרי לב (הוא הראש"ל הבעל נדיב לב) שכותב ע"ז דכיון שי"א שלא לברך בשו"מ הנכון ליקח בגד חדש או פרי חדש ולברך לצאת י"ח, ושכן נהג בעצמו, ומוסיף עלה שגם נהג לעשות סעודה של ת"ח ביום הלידה מאותה שנה ואילך. ומעיד ובא שגם הוא זכה להיות אחד מהמזומנים כמה שנים בסעודה של מצוה הנז' המלאה לה תורה וקדושה ויראת ה׳ ע"ש.
ירמיה – הנביא, עיבר – שנים, בחוצה לארץ. יחזקאל – הנביא, עיבר חוצה לארץ. ברוך בן נריה – הסופר של ירמיהו הנביא, עיבר בחוצה לארץ – הם עיברו את השנים בבבל (יחזקאל) ובמצרים (ירמיהו וברוך בן נריה) בזמן הגלות, מפני שלא היו יכולים לעבר בארץ ישראל. ומספרים: חנניה בן אחי רבי יהושע (תנא בדור השלישי) – שירד מארץ ישראל לבבל, עיבר – שנים, בחוצה לארץ – בבבל לאחר מרד בר כוכבא, משום שנוצר חלל במנהיגותה ובמוסדותיה של ארץ ישראל כתוצאת לוואי של המלחמה. שלח ליה – שלח לו (לחנניה) רבי – כינויו של הנשיא שבאותו זמן (במקורות ארץ ישראלים מצויה לעיתים התופעה, שנשיאים שונים קרויים "רבי" סתם, ואין כינוי זה מתייחד לרבי יהודה הנשיא. כאן הכוונה לרבן שמעון בן גמליאל, נשיא בדור שלאחר מרד בר כוכבא ("הגליל בתקופת המשנה", עמוד 50, הערה 14; "יהדות בבל ומוסדותיה בתקופת התלמוד", עמוד 38, הערה 16. וכן כתב ב"שערי תורת ארץ ישראל", עמוד 275 ועמוד 404)), תלת איגרן גבי – שלוש איגרות אצל (באמצעות, על ידי) רבי יצחק ורבי נתן – שני חכמים בבליים (רבי נתן הבבלי הוא תנא בדור הרביעי, ורבי יצחק הוא חברו ובן דורו של רבי נתן). בחדא כתב: – ב(איגרת) אחת כתב: לקדושת חנניה – במילים אלה הביע הנשיא את הערכתו לגדולתו של חנניה. ובחדא כתב: – וב(איגרת) אחת כתב: גדיים שהינחת נעשו תיישים – כלומר, החכמים הצעירים שהיו בארץ כשירדת ממנה נעשו עכשיו חכמים גדולים בתורה, שבתוך הזמן שעבר מאז שירדת מארץ ישראל לבבל נתחדש כוחם של החכמים ושוקמו מוסדות ההנהגה, ועכשיו יש מרכז בעל סמכות בארץ ישראל. במשל זה תיאר הנשיא את מצב החכמים בארץ ישראל באותה שעה. ובחדא כתב: – וב(איגרת) אחת כתב: אם אין את (אתה) מקבל עליך – אם אתה מסרב לקבל את מרות חכמי ארץ ישראל ואינך מפסיק לעבר שנים בבבל, צא לך למדבר האטד ותהי שוחט – קורבנות, ונחוניון זורק – את דם הקורבנות (הכוונה שאתה מקים לעצמך במה או מקדש בחוץ לארץ. השם נחוניון רומז לנחוניון שהקים מזבח באלכסנדריה בימי הבית השני. בכך משווה הנשיא את מעשהו של חנניה להקמת מקדש מתחרה למקדש בירושלים. באיגרת זו הביע הנשיא את התנגדותו הנמרצת לעיבור שנים בחוץ לארץ, והזהיר את חנניה שאם לא ישמע לדברי הסנהדרין שבארץ ישראל, כי אז יפרוש מכלל ישראל. באיגרת זו קרא הנשיא לחנניה לצאת למדבר האטד, היינו שמקומו במדבר ולא בקרב העם, ושם באטד הנמוך בעצים יוכל לממש את רצונו למלוך, כמו במשל יותם שבספר שופטים פרק ט. - החוקרים ביקשו לזהות את נחוניון עם ראש הגולה באותו זמן ("יהדות בבל ומוסדותיה בתקופת התלמוד", עמוד 39, הערה 18). יש לשער שראש הגולה עמד מאחורי הניסיון להינתק ממרותה של ארץ ישראל). קרא קדמייתא ואוקרון – קרא (חנניה) את (האיגרת) הראשונה והוקיר (כיבד) אותם (את רבי יצחק ורבי נתן), תנייתא ואוקרון – (קרא) את (האיגרת) השנייה והוקיר (כיבד) אותם, תליתא (צריך לומר: 'תליתיתא') בעא מבסרתהון – (קרא) את (האיגרת) השלישית, רצה לבזות אותם (בשל הדברים הקשים נגדו שנכתבו בה). אמרין (אמרון) ליה: – אמרו לו (רבי יצחק ורבי נתן לחנניה): לית את יכיל – אין אתה יכול (לבזות אותם), דכבר אוקרתנ(י)ן – שכבר הוקרת (כיבדת) אותנו. קם – עמד רבי יצחק וקרא באוריתא – וקרא בספר התורה: 'אֵלֶּה מוֹעֲדֵי (י'י) חנניה בן אחי רבי יהושע' – הוא שינה את הכתוב דרך לעג כדי שהציבור לא יקבל את מה שקבע חנניה. אומר (צריך לומר כמו במקבילה: 'אמרין (אמרון) ליה'): – אמרו לו (הציבור לרבי יצחק): "אֵלֶּה (הם) מוֹעֲדֵי י'י מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (ויקרא כג,ב) – כך הקריאה הנכונה של הכתוב. אמר לון: – אמר להם (רבי יצחק): גבן – אצלנו (הקריאה הנכונה של הכתוב היא אצלנו בלבד, שבמקומנו בארץ ישראל המועדים הם "מועדי ה'", אבל במקומכם בבבל המועדים הם 'מועדי חנניה' ולא "מועדי ה'", כיוון שהוא מעבר שנים וקובע את זמן המועדים בלא סמכות). קם – עמד רבי נתן ואשלים – והשלים (קרא את ההפטרה): 'כִּי מבבל תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר י'י מנהר פקוד' – גם הוא שינה את הכתוב דרך לעג (אולי מקומו של חנניה בבבל היה נהר פקוד). אמרין (אמרון) ליה: – אמרו לו (הציבור לרבי נתן): "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר י'י מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב,ג; מיכה ד,ב) – כך הקריאה הנכונה של הכתוב. אמר לון: – אמר להם (רבי נתן): גבן – אצלנו (הקריאה הנכונה של הכתוב היא אצלנו בלבד, שבמקומנו בארץ ישראל התורה יוצאת מציון, אבל במקומכם בבבל התורה יוצאת מבבל ולא מציון. - יש מניח שקריאת התורה באותה שבת היתה "אלה מועדי ה'" וההפטרה היתה "חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי" (ישעיהו א,יד) וסיימוה בפסוק נחמה "כי מציון תצא תורה...", אלא שכאן שינו במתכוון "אלה מועדי חנניה" ו"כי מבבל תצא...", כדי לעורר את הציבור על מעשיהם בעניין עיבור השנה ("לגלגוליהן של הפטרות אחדות", "תרביץ" כד, עמוד 78, הערה 44)). אזל קבל עליהון קמי – הלך (חנניה) וקבל עליהם (התלונן על רבי יצחק ורבי נתן) לפני רבי יהודה בן בתירה (השני, תנא בדור השלישי) לנציבין (עיר בצפון מערב בבל) – שהיה הסמכות הרבנית העליונה בבבל. אמר ליה: – אמר לו (רבי יהודה בן בתירה לחנניה): אחריהם, אחריהם! – יש ללכת אחרי חכמי ארץ ישראל ולהישמע להם אפילו הם טועים (ראה "הירושלמי כפשוטו", מבוא, עמוד יט). אמר ליה: – אמר לו (חנניה לרבי יהודה בן בתירה): לי נא ידע מה (צריך להוסיף כמו במקבילה: 'שבקית') תמן?! (בתמיהה) – (וכי) איני יודע מה השארתי שם (בארץ ישראל)?! מה (במקבילה: 'מאן') מודע לי דאינון חכמין מחשבה דכוותי? – מי מודיע לי ש(עכשיו) הם (חכמי ארץ ישראל) יודעים לחשב (את חשבונות הלוח) כמותי? מכיון דלא ידעי (צריך לומר: 'דלא חכמין') מחשבה דכוותיה (נראה שצריך לומר: 'דכוותי') ישמעון ליה (נראה שצריך לומר: 'לי') – מכיוון שלא יודעים לחשב כמותי, ישמעו לי (במקבילה נוסח שונה למשפט זה). - אמר רבי יהודה בן בתירה לחנניה: (ו)מכיון דאינון חכמין מחשבה דכוותיה (נראה שצריך לומר: 'דכוותך') ישמע (נראה שצריך לומר: 'תשמע') לון – מכיוון שהם (חכמי ארץ ישראל) יודעים לחשב כמותך, תשמע להם (ולא תעבר שנים בבבל). קם ורכב סוסיא – עמד (חנניה, שקיבל את דברי רבי יהודה בן בתירה) ורכב על סוס (כדי למהר ולהספיק להגיע לקהילות בבבל לבטל את עיבור השנה שנקבע על ידו בבבל ולהודיען את זמן המועדים כפי שנקבעו בארץ ישראל). הן דמטא מטא – היכן שהגיע הגיע (והודיע על כך), והן דלא מטא נהגין בקילקול – והיכן שלא הגיע היו נוהגים בקלקול (בני בבל שלא הודיע להם על כך לא עשו את המועדים בזמנם הנכון אלא עשו אותם על פי קביעתו של חנניה לפני שחזר בו).
אַרְבָּעִים שָׁנָה שִׁימֵּשׁ שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק אֶת יִשְׂרָאֵל בִּכְהוּנָּה גְדוֹלָה. וּבַשָּׁנָה הָאַחֲרוֹנָה אָמַר לָהֶן. בַּשָּׁנָה זוֹ אֲנִי מֵת. אָֽמְרוּ לוֹ. לְמִי נִמְנֶה אַחֲרֶיךָ. אָמַר לָהֶן. הֲרֵי נְחוֹנְיוֹן בְּנִי לִפְנֵיכֶם. הָֽלְכוּ וּמִינּוּ אֶת נְחוֹנְיוֹן. וְקִינֶּא בוֹ [שִׁמְעוֹן] אָחִיו וְהָלַךְ וְהִלְבִּישׁוֹ [אוּנְקְ]לָה וְחֲגָרוֹ (צוּצָל) [צִלְצָל]. אָמַר לַהֶן. רְאוּ מַה נָדַר לַאֲהוּבָתוֹ. אָמַר לָהּ. לִכְשֶׁאַשַּׁמֵּשׁ בִּכְהוּנָּה גְדוֹלָה אֶלְבַּשׁ נַקְלָה שֶׁלָּיִךְ וְאַחְגּוֹר (בְּצוּצָל) [בְּצִלְצָל] שֶׁלָּיִךְ. בָּֽדְקוּ אֶת הַדְּבָרִים וְלֹא מָצְאוּ [אוֹתוֹ]. אָֽמְרוּ. מִשָּׁם בָּרַח לְהַר הַמֶּלֶךְ. מִשָּׁם בָּרַח לְאַלֵכְסַנְדְּרִיאָה וְעָמַד וּבָנָה שָׁם מִזְבֵּחַ. וְקַרַא עָלָיו אֶת הַפָּסוּק הַזֶּה בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶ֤ה מִזְבֵּ֨חַ֙ לַֽיי בְּת֖וֹךְ אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם. וַהֲרֵי הַדְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר. וּמַה אִם זֶה שֶׁבָּרַח מִן הַשְּׂרָרָה רְאוּ הֵיאַךְ נְחַזֵּר עָלֶיהָ בַסּוֹף. מִי שֶׁהוּא נִכְנַס וְיוֹצֵא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. תַּנֵּי. זוֹ דִבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. לֹא כִי אֶלָּא מִינּוּ אֶת שִׁמְעוֹן. וְקִינֶּא בוֹ נְחוֹנְייוֹן אָחִיו וְהָלַךְ וְהִלְבִּישׁוֹ נַקְלָה וְחֲגָרוֹ (צוּצָל) [צִלְצָל]. אָמַר לַהֶן. רְאוּ מַה נָדַר לַאֲהוּבָתוֹ כול׳ הֵיךְ קַדְמִייָא. וַהֲרֵי הַדְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר. וּמַה אִם מִי שֶׁלֹּא נִכְנַס לַשְּׂרָרָה רְאוּ הֵיאַךְ הֶעֱשִׂיא אֶת יִשְׂרָאֵל לַעֲבוֹדָה זָרָה. מִי שֶׁהוּא נִכְנַס וְיוֹצֵא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
Simeon the Just served Israel as High Priest for forty years, and in the last year he told them, in this year I am going to die. They asked him, whom shall we appoint in your stead? He told them, there is my son Onias before you. They went and appointed Onias. His brother [Simon] was jealous of him, he went and dressed him in an undershirt and girded him with a belt. He told them, look what this one vowed to his sweetheart: when I shall serve as High Priest I shall wear your undershirt and gird myself with your belt. They investigated and did not find [him]. It is said, he fled to King’s Mountain, from there he fled to Alexandria, based himself there and built there an altar, over which he recited this verse, on that day there will be an altar for the Eternal inside the Land of Egypt. Is that not an argument de minore ad majus? See how this one who fled from prominence went to seek it at the end, if one attained it and lost it not so much more? It was stated, these are the words of Rebbi Meïr. Rebbi Jehudah said, it was not so but they appointed Simeon; his brother Onias was jealous of him, he went and dressed him in an undershirt and girded him with a belt. He told them, look what this one vowed to his sweetheart etc., as before Is that not an argument de minore ad majus? See how this one who never attained prominence forced Israel to foreign worship, if one attained it and lost it not so much more?
מאי עסקן בדברים א"ר משרשיא דכתיב (משלי ו, ו) לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אשר אין לה קצין שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה אמר איזיל איחזי אי ודאי הוא דלית להו מלכא
The Gemara asks: From what episode did Rabbi Shimon ben Ḥalafta earn the title: Researcher of matters? Rav Mesharshiyya said: He saw that it is written: “Go to the ant, you sluggard; consider her ways, and be wise; which having no chief, overseer, or ruler, provides her bread in the summer” (Proverbs 6:6–8). Rabbi Shimon ben Ḥalafta said: I will go and see if it is correct that they have no king.
אזל בתקופת תמוז פרסיה לגלימיה אקינא דשומשמני נפק אתא חד מינייהו אתנח ביה סימנא על אמר להו נפל טולא נפקו ואתו דלייה לגלימיה נפל שמשא נפלו עליה וקטליה אמר שמע מינה לית להו מלכא דאי אית להו הרמנא דמלכא לא ליבעו
He went in the season of Tammuz, i.e., summer. Knowing that ants avoid intense heat, he spread his cloak over an ant hole to provide shade. One of the ants came out and saw the shade. Rabbi Shimon placed a distinguishing mark on the ant. It went into the hole and said to the other ants: Shade has fallen. They all came out to work. Rabbi Shimon lifted up his cloak, and the sun fell on them. They all fell upon the first ant and killed it. He said: One may learn from their actions that they have no king; as, if they had a king, would they not need the king’s edict [harmana] to execute their fellow ant?
אי ודאי לית להו מלכא - דכתיב אשר אין לה קצין והיינו עסקן דלא בעי למיסמך אהימנותיה דשלמה:
איזיל ואחזי היכי איתא מילתא - אע"ג דכה"ג חשיב בהמוכר הספינה (ב"ב עה.) מלגלג גבי ההוא תלמיד דאמר ליה רבי יוחנן אם לא ראית לא האמנת מלגלג על דברי חכמים אתה שאני הכא שבא לברר הדבר ולהודיע איך ידע שלמה:
דשומשמני - נמלים:
אתנח בה סמנא. כלומר בההוא שושמנא דנפק אתנח בה סימנא ר' שמעון בן חלפתא אמר להו נפל טולא. כלומר כבר בא השמש והצל בעולם כבר יכולין אתם לצאת:
במשנה שנינו: "בשבת - שבעה". רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'ר'', וצריך לומר: 'רב') מתנה (הראשון, אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם שמואל בר שילת (אמורא בבלי בדור הראשון והשני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): שבעה חוץ מן המפטיר – בנביא, שהמפטיר אינו נמנה במניין שבעה הקוראים בשבת. ומציעים קושיה ממקור תנאי על המימרה הקודמת: התיב – השיב (הקשה) רבי חנניה בן פזי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי. - אמורא זה נזכר בירושלמי רק כאן): והתנינן: – והרי שנינו ('תנינן' - על פי רוב משנה, ו'תני' - ברייתא, אבל יש שגם 'תנינן' מציין ברייתא ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 889). כאן זו ברייתא, ולעיל הקשו מברייתא זו בלשון 'והא תני'): המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקין – של ההפטרה, כנגד שבעה שקוראים בתורה, שהם קוראים לפחות עשרים ואחד פסוקים, כל אחד מהם שלושה פסוקים! – הרי שהמפטיר עולה למניין שבעה. ואם המפטיר אינו עולה למניין שבעה, אין לפחות מעשרים וארבעה פסוקים של ההפטרה, שהרי גם כנגדו צריך לקרוא שלושה פסוקים של ההפטרה! (אין מתרצים את הקושיה) ומצמצמים את תחולת הקביעה: הוא אמרה ואמר טעמא: – הוא (רבי חנניה בן פזי) אמר אותה (את הברייתא) ואמר את הטעם (שלה. - נראה שהמילה 'טעמא' יתירה, שכן אין כאן הצעת פסוק או סברה לקביעה הקודמת אלא צמצום תחולת הקביעה הקודמת. אפשר שהמילה 'טעמא' היא אשגרה מלעיל: 'אתא רבי אחא בשם רבי תנחום בירבי חייה ואמר טעמא' (הצעת סברה), או שהיא אשגרה מלשון דומה בירושלמי נזיר ז,ד: 'אמרה ואמר טעמא' (הצעת פסוק)): בשאין שם תורגמן – (הדין שהמפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקים חל) במקרה שאין בבית הכנסת מתורגמן המתרגם את ההפטרה לציבור כדי שיבינו, אבל אם יש שם תורגמן – המתרגם את ההפטרה, - קֹרְאִים שלשה – די שיקרא המפטיר שלושה פסוקים בלבד של ההפטרה, שמפני טורח הציבור מותר לקצר את ההפטרה, שאם לא יפחתו מעשרים ואחד פסוקים של ההפטרה - יתארך זמן קריאת ההפטרה הרבה בשל התרגום (משפט זה אינו בא לתרץ את הקושיה מהברייתא אלא בא לפרש את הברייתא, וכן פירש בשו"ת מהר"ם פדואה סימן עח). ומספרים: אמר רבי חלבו קומי – לפני רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): קומי – לפני רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) קראיי תלתה – קוראים שלושה (פסוקים בלבד של ההפטרה, ואין קוראים עשרים ואחד פסוקים). אמר ליה: – אמר לו (רבי אבהו לרבי חלבו): ולא יהא (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'לא הוא' ומגיה מחק וכתב 'ולא יהא') רבי יוחנן כתורגמן?! (בתמיהה) – רבי יוחנן דינו כמתורגמן, כיוון שרבי יוחנן היה דורש לפני הציבור בבית הכנסת בשבת לאחר התפילה וקריאת התורה ולפני הסעודה, ולכן התארך משך זמן השהייה בבית הכנסת בשל הדרשה, וכמו שאם יש מתורגמן קוראים שלושה פסוקים בלבד של ההפטרה מפני טורח הציבור, כך גם לפני רבי יוחנן קוראים שלושה פסוקים בלבד של ההפטרה מפני טורח הציבור (סיפור על דרשתו של רבי יוחנן לפני הציבור בשבת יש בירושלמי סוכה ה,א).בבבלי מגילה כג,א-ב אמרו: איבעיא להו: מפטיר מהו שיעלה למניין שבעה? - רב הונא ורבי ירמיה בר אבא, חד אמר: עולה, וחד אמר: אינו עולה. מאן דאמר: עולה - דהא קרי (גם בתורה עצמה), ומאן דאמר: אינו עולה - כדעולא, דאמר עולא: מפני מה אמרו: המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחילה (למרות שהוא עולה כדי לקרוא בנביא)? מפני כבוד תורה (שלא יאמרו שכבוד הנביא וכבוד התורה שווים), וכיוון דמשום כבוד תורה הוא (שהמפטיר קורא בתורה), למניינא נמי לא סליק.מיתיבי: המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקים כנגד שבעה שקראו בתורה. ואם איתא (אם המפטיר אינו ממניין שבעה הקוראים), עשרים וארבעה הוויין! - כיוון דמשום כבוד תורה הוא (שהמפטיר קורא בתורה), כנגדו נמי לא בעי (להוסיף פסוקים בהפטרה)....והאמר רב שמואל בר אבא: זמנין סגיאין הווה קאימנא קמיה דרבי יוחנן (כמתורגמן), וכי הווה קרינן עשרה פסוקי אמר לן: אפסיקו! (הרי שמפסיקים אף בפחות מעשרים ואחד פסוקים!) - מקום שיש תורגמן שאני. דתני רב תחליפא בר שמואל: לא שנו (שהמפטיר לא יפחות מעשרים ואחד פסוקים) אלא במקום שאין תורגמן, אבל מקום שיש תורגמן - פוסק.בבבלי יש מחלוקת אמוראים, תלמידיו של רב, האם מפטיר עולה למניין שבעה או שלא. המאמר בעניין זה בשם רב בירושלמי לא נזכר בבבלי.הירושלמי אינו מזכיר את הנימוק שבבבלי "מפני כבוד תורה".הקושיה על האומר שהמפטיר אינו עולה למניין שבעה מהברייתא האומרת שהמפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקים, היא הקושיה בירושלמי. בבבלי תירצו את הקושיה בהסתמך על הנימוק שבבבלי "מפני כבוד תורה", ואילו בירושלמי שאינו מזכיר את הנימוק הזה לא תירצו את הקושיה.בבבלי אמרו שלפני רבי יוחנן קראו עשרה פסוקים של ההפטרה, ובירושלמי אמרו שקראו לפניו שלושה פסוקים. בשני התלמודים אמרו שבמקום שיש תורגמן פוסקים את ההפטרה. מהבבלי משמע שבמקומו של רבי יוחנן היה תורגמן, אבל בירושלמי אמרו שרבי יוחנן הוא כתורגמן, ומשמע שלא שהיה שם תורגמן.במסכת סופרים פרק יב,ו נאמר: ואם היה בשבת מתורגמן או דורש, מפטירים בנביא שלושה פסוקים או חמישה או שבעה, ואינו חושש לעשרים ואחד פסוקים.במסכת סופרים נאמר במפורש בעניין מספר הפסוקים שמפטירים בנביא בשבת ש"דורש" הוא כמתורגמן, ומזה ראיה שיש לפרש את דברי הירושלמי שרבי יוחנן הוא כמתורגמן משום שהיה דורש.• • •
במשנה שנינו: "בשבת - שבעה". רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'ר'', וצריך לומר: 'רב') מתנה (הראשון, אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם שמואל בר שילת (אמורא בבלי בדור הראשון והשני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): שבעה חוץ מן המפטיר – בנביא, שהמפטיר אינו נמנה במניין שבעה הקוראים בשבת. ומציעים קושיה ממקור תנאי על המימרה הקודמת: התיב – השיב (הקשה) רבי חנניה בן פזי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי. - אמורא זה נזכר בירושלמי רק כאן): והתנינן: – והרי שנינו ('תנינן' - על פי רוב משנה, ו'תני' - ברייתא, אבל יש שגם 'תנינן' מציין ברייתא ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 889). כאן זו ברייתא, ולעיל הקשו מברייתא זו בלשון 'והא תני'): המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקין – של ההפטרה, כנגד שבעה שקוראים בתורה, שהם קוראים לפחות עשרים ואחד פסוקים, כל אחד מהם שלושה פסוקים! – הרי שהמפטיר עולה למניין שבעה. ואם המפטיר אינו עולה למניין שבעה, אין לפחות מעשרים וארבעה פסוקים של ההפטרה, שהרי גם כנגדו צריך לקרוא שלושה פסוקים של ההפטרה! (אין מתרצים את הקושיה) ומצמצמים את תחולת הקביעה: הוא אמרה ואמר טעמא: – הוא (רבי חנניה בן פזי) אמר אותה (את הברייתא) ואמר את הטעם (שלה. - נראה שהמילה 'טעמא' יתירה, שכן אין כאן הצעת פסוק או סברה לקביעה הקודמת אלא צמצום תחולת הקביעה הקודמת. אפשר שהמילה 'טעמא' היא אשגרה מלעיל: 'אתא רבי אחא בשם רבי תנחום בירבי חייה ואמר טעמא' (הצעת סברה), או שהיא אשגרה מלשון דומה בירושלמי נזיר ז,ד: 'אמרה ואמר טעמא' (הצעת פסוק)): בשאין שם תורגמן – (הדין שהמפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקים חל) במקרה שאין בבית הכנסת מתורגמן המתרגם את ההפטרה לציבור כדי שיבינו, אבל אם יש שם תורגמן – המתרגם את ההפטרה, - קֹרְאִים שלשה – די שיקרא המפטיר שלושה פסוקים בלבד של ההפטרה, שמפני טורח הציבור מותר לקצר את ההפטרה, שאם לא יפחתו מעשרים ואחד פסוקים של ההפטרה - יתארך זמן קריאת ההפטרה הרבה בשל התרגום (משפט זה אינו בא לתרץ את הקושיה מהברייתא אלא בא לפרש את הברייתא, וכן פירש בשו"ת מהר"ם פדואה סימן עח). ומספרים: אמר רבי חלבו קומי – לפני רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): קומי – לפני רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) קראיי תלתה – קוראים שלושה (פסוקים בלבד של ההפטרה, ואין קוראים עשרים ואחד פסוקים). אמר ליה: – אמר לו (רבי אבהו לרבי חלבו): ולא יהא (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'לא הוא' ומגיה מחק וכתב 'ולא יהא') רבי יוחנן כתורגמן?! (בתמיהה) – רבי יוחנן דינו כמתורגמן, כיוון שרבי יוחנן היה דורש לפני הציבור בבית הכנסת בשבת לאחר התפילה וקריאת התורה ולפני הסעודה, ולכן התארך משך זמן השהייה בבית הכנסת בשל הדרשה, וכמו שאם יש מתורגמן קוראים שלושה פסוקים בלבד של ההפטרה מפני טורח הציבור, כך גם לפני רבי יוחנן קוראים שלושה פסוקים בלבד של ההפטרה מפני טורח הציבור (סיפור על דרשתו של רבי יוחנן לפני הציבור בשבת יש בירושלמי סוכה ה,א).בבבלי מגילה כג,א-ב אמרו: איבעיא להו: מפטיר מהו שיעלה למניין שבעה? - רב הונא ורבי ירמיה בר אבא, חד אמר: עולה, וחד אמר: אינו עולה. מאן דאמר: עולה - דהא קרי (גם בתורה עצמה), ומאן דאמר: אינו עולה - כדעולא, דאמר עולא: מפני מה אמרו: המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחילה (למרות שהוא עולה כדי לקרוא בנביא)? מפני כבוד תורה (שלא יאמרו שכבוד הנביא וכבוד התורה שווים), וכיוון דמשום כבוד תורה הוא (שהמפטיר קורא בתורה), למניינא נמי לא סליק.מיתיבי: המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקים כנגד שבעה שקראו בתורה. ואם איתא (אם המפטיר אינו ממניין שבעה הקוראים), עשרים וארבעה הוויין! - כיוון דמשום כבוד תורה הוא (שהמפטיר קורא בתורה), כנגדו נמי לא בעי (להוסיף פסוקים בהפטרה)....והאמר רב שמואל בר אבא: זמנין סגיאין הווה קאימנא קמיה דרבי יוחנן (כמתורגמן), וכי הווה קרינן עשרה פסוקי אמר לן: אפסיקו! (הרי שמפסיקים אף בפחות מעשרים ואחד פסוקים!) - מקום שיש תורגמן שאני. דתני רב תחליפא בר שמואל: לא שנו (שהמפטיר לא יפחות מעשרים ואחד פסוקים) אלא במקום שאין תורגמן, אבל מקום שיש תורגמן - פוסק.בבבלי יש מחלוקת אמוראים, תלמידיו של רב, האם מפטיר עולה למניין שבעה או שלא. המאמר בעניין זה בשם רב בירושלמי לא נזכר בבבלי.הירושלמי אינו מזכיר את הנימוק שבבבלי "מפני כבוד תורה".הקושיה על האומר שהמפטיר אינו עולה למניין שבעה מהברייתא האומרת שהמפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקים, היא הקושיה בירושלמי. בבבלי תירצו את הקושיה בהסתמך על הנימוק שבבבלי "מפני כבוד תורה", ואילו בירושלמי שאינו מזכיר את הנימוק הזה לא תירצו את הקושיה.בבבלי אמרו שלפני רבי יוחנן קראו עשרה פסוקים של ההפטרה, ובירושלמי אמרו שקראו לפניו שלושה פסוקים. בשני התלמודים אמרו שבמקום שיש תורגמן פוסקים את ההפטרה. מהבבלי משמע שבמקומו של רבי יוחנן היה תורגמן, אבל בירושלמי אמרו שרבי יוחנן הוא כתורגמן, ומשמע שלא שהיה שם תורגמן.במסכת סופרים פרק יב,ו נאמר: ואם היה בשבת מתורגמן או דורש, מפטירים בנביא שלושה פסוקים או חמישה או שבעה, ואינו חושש לעשרים ואחד פסוקים.במסכת סופרים נאמר במפורש בעניין מספר הפסוקים שמפטירים בנביא בשבת ש"דורש" הוא כמתורגמן, ומזה ראיה שיש לפרש את דברי הירושלמי שרבי יוחנן הוא כמתורגמן משום שהיה דורש.• • •
וְאִלֵין שְׁמָהָיַית גוּבְרַיָא דִיקוּמוּן עִמְכוֹן לִרְאוּבֵן אַמַרְכּוֹל אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר
And these are the names of the men who shall stand with you. Of Reuben, Elizur bar Shedeur:
וַאֲמַרְכּוֹל דִמְמַנֵי עַל רַבְרְבֵי לֵיוָאֵי אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא הוּא הֲוָה שָׁאִיל בְּאוּרַיָיא וְתוּמַיָא מִתְּחוֹת יְדוֹי מְמַנָן נַטְרֵי מַטְרַת קוּדְשָׁא
And the Amarkol set over the chiefs of the Levites shall be Elazar bar Aharon the priest, who inquireth by Uraya and Thumaya; and under his hand shall they be appointed who keep the charge of the sanctuary.
וִיחִיאֵ֡ל וַ֠עֲזַזְיָ֠הוּ וְנַ֨חַת וַעֲשָׂהאֵ֜ל וִירִימ֤וֹת וְיֽוֹזָבָד֙ וֶאֱלִיאֵ֣ל וְיִסְמַכְיָ֔הוּ וּמַ֖חַת וּבְנָיָ֑הוּ פְּקִידִ֗ים מִיַּ֤ד (כונניהו) [כׇּֽנַנְיָ֙הוּ֙] וְשִׁמְעִ֣י אָחִ֔יו בְּמִפְקַד֙ יְחִזְקִיָּ֣הוּ הַמֶּ֔לֶךְ וַעֲזַרְיָ֖הוּ נְגִ֥יד בֵּית־הָאֱלֹהִֽים׃
Jehiel and Azaziah and Nahath and Asahel and Jerimoth and Jozabad and Eliel and Ismachiah and Mahath and Benaiah were commissioners under Conaniah and Shimei his brother by appointment of King Hezekiah; Azariah was supervisor of the House of God.
ג' גזברין מה הן עושין [בהן] היו פודין את הערכין ואת החרמים ואת ההקדשות [ואת מעשר שני] וכל מלאכת הקדש בהן היתה נעשית שבעה אמרכלים מה הן עושין שבעה מפתחות העזרה בידן רצה אחד מהן לפתוח אינו יכול עד [שיתכנסו] כולן [נתכנסו כולן] אמרכלין פותחין וגזברין נכנסין ויוצאין ולפי כבוד [הנכנסין] היו יוצאין א"ר יהודה למה נקרא שמו אמרכל מפני שמר על הכל היו כשרין בכהנים [בלוים] ובישראלים מי שיש [לו] בן ואח בן קודם [אח ובן] אח קודם כל הקודם בנחלה קודם בשררה ובלבד שינהג כמנהג אבותיו.
סַנְהֶדְרִי גְדוֹלָה הָיְתָה שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, וּקְטַנָּה שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. וּמִנַּיִן לַגְּדוֹלָה שֶׁהִיא שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא) אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֹשֶׁה עַל גַּבֵּיהֶן, הֲרֵי שִׁבְעִים וְאֶחָד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁבְעִים. וּמִנַּיִן לַקְּטַנָּה שֶׁהִיא שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם לה) וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה וְגוֹ' וְהִצִּילוּ הָעֵדָה, עֵדָה שׁוֹפֶטֶת וְעֵדָה מַצֶּלֶת, הֲרֵי כָאן עֶשְׂרִים. וּמִנַּיִן לָעֵדָה שֶׁהִיא עֲשָׂרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יד) עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת, יָצְאוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב. וּמִנַּיִן לְהָבִיא עוֹד שְׁלֹשָׁה, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת, שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁאֶהְיֶה עִמָּהֶם לְטוֹבָה, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר (שם) אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת, לֹא כְהַטָּיָתְךָ לְטוֹבָה הַטָּיָתְךָ לְרָעָה. הַטָּיָתְךָ לְטוֹבָה עַל פִּי אֶחָד, הַטָּיָתְךָ לְרָעָה עַל פִּי שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם עוֹד אֶחָד, הֲרֵי כָאן עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. וְכַמָּה יְהֵא בְעִיר וּתְהֵא רְאוּיָה לְסַנְהֶדְרִין, מֵאָה וְעֶשְׂרִים. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, מָאתַיִם וּשְׁלשִׁים, כְּנֶגֶד שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת:
With regard to the number of judges in the different courts the mishna presents a halakhic midrash: The Great Sanhedrin was composed of seventy-one judges, and a lesser Sanhedrin was composed of twenty-three. From where is it derived that the Great Sanhedrin was composed of seventy-one judges? As it is stated: “Gather Me seventy men of the Elders of Israel, whom you know to be the Elders of the people and officers over them, and bring them into the Tent of Meeting, and they shall stand there with you” (Numbers 11:16), and together with Moses at the head of this body, there are a total of seventy-one. Rabbi Yehuda says: Moses was indeed at the head of the body, but he is not counted as part of the group. Consequently, a future Great Sanhedrin modeled after these Elders is to be composed of seventy judges. And from where is it derived that a lesser Sanhedrin is composed of twenty-three judges? As it is stated: “And the congregation shall judge between the assailant and the avenger…and the congregation shall save the manslayer from the hands of the avenger” (Numbers 35:24–25). Therefore, there must be a congregation, which consists of at least ten judges, that judges the accused and attempts to convict him, and there must be a congregation, also consisting of at least ten judges, which attempts to save the accused by finding him innocent. Together, there are twenty judges here. Before proceeding to derive the requirement for the final three judges, the mishna clarifies: And from where is it derived that a congregation consists of at least ten men? As it is stated concerning the spies: “How long shall I bear with this evil congregation that keep complaining about me?” (Numbers 14:27) There were twelve spies; excluding Joshua and Caleb, who did not complain, there would be ten men who are called: A congregation. Accordingly, the verses describing a congregation that attempts to convict the accused and a congregation that attempts to acquit him together add up to twenty judges. And from where is it derived to bring three more judges to the court? From the implication of that which is stated: “You shall not follow a multitude to convict” (Exodus 23:2), I would derive that I may not convict a person on the basis of a majority but I should follow the majority to exonerate. If so, why is it stated in the same verse: “To incline after a multitude,” from which it can be understood that the majority is followed in all cases? In order to resolve the apparent contradiction it must be explained: Your inclination after the majority to exonerate is not like your inclination after the majority to convict. Your inclination after the majority to exonerate can result in a verdict by a majority of one judge. But your inclination after the majority to convict a transgressor must be by a more decisive majority of at least two. Therefore, the court must have at least twenty-two judges. And since there is a principle that a court may not be composed of an even number of judges, as such a court may be unable to reach a decision, therefore they add another one to them, and there are twenty-three judges here. And how many men must be in the city for it to be eligible for a lesser Sanhedrin? One hundred and twenty. Rabbi Neḥemya says: Two hundred and thirty, corresponding to the ministers of tens, as outlined by Moses and Yitro in the wilderness (Exodus, chapter 18). That is to say, each member of the Sanhedrin can be viewed as a judge with responsibility for ten residents. If there are not enough men in the city to enable this calculation, it would not be honorable to appoint a Sanhedrin, as their members will each preside over less than the minimum of ten residents.
קַדְּשׁוּ־צוֹם֙ קִרְא֣וּ עֲצָרָ֔ה אִסְפ֣וּ זְקֵנִ֗ים כֹּ֚ל יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ בֵּ֖ית יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְזַעֲק֖וּ אֶל־יְהֹוָֽה׃
Solemnize a fast,
Proclaim an assembly;
Gather the elders—all the inhabitants of the land—
In the House of the ETERNAL your God,
And cry out to GOD.
Proclaim an assembly;
Gather the elders—all the inhabitants of the land—
In the House of the ETERNAL your God,
And cry out to GOD.
תִּקְע֥וּ שׁוֹפָ֖ר בְּצִיּ֑וֹן קַדְּשׁוּ־צ֖וֹם קִרְא֥וּ עֲצָרָֽה׃
Blow a horn in Zion,
Solemnize a fast,
Proclaim an assembly!
Solemnize a fast,
Proclaim an assembly!
אִם־יִתָּקַ֤ע שׁוֹפָר֙ בְּעִ֔יר וְעָ֖ם לֹ֣א יֶחֱרָ֑דוּ אִם־תִּֽהְיֶ֤ה רָעָה֙ בְּעִ֔יר וַיהֹוָ֖ה לֹ֥א עָשָֽׂה׃
When a ram’s horn is sounded in a town,
Do the people not take alarm?
Can misfortune come to a town
If GOD has not caused it?
Do the people not take alarm?
Can misfortune come to a town
If GOD has not caused it?