מאבקי יעקב באמנות

לפי המסופר בספר בראשית (פרקים ל"א-ל"ג), פוגש יעקב, איש המדון, שלושה יריבים בדרכו הביתה מהרן שבארם. האחד הוא לבן, חותנו המתוחכם כמוהו, השני הוא האיש – אולי המלאכאיש – המסתורי, והשלישי עשו, אחיו התאום המרומה.

כאשר יעקב מתעמת עם שלושת יריביו אלה, מוכרח הוא גם להתעמת עם עצמו.

חולשות אנושיות ואי בהירות ביחסי אנוש הם לחם חוקם של ציירים ופסלים.

איך הם מתארים את המורכבות של האימה הגוברת האוחזת ביעקב ואת הבהירות המתגבשת אצלו?

כאשר יעקב יוצא לדרך (בראשית כח) הוא עסוק כל כולו בעצמו. הוא שחצן ותככן.

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה

אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם

אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יהוה לִי לֵאלֹהִים: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי

מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:

קשה להתעלם מההדגשה הרבה של הגוף המדבר (גוף ראשון יחיד – עמדי, אנוכי, לי, וכו'). קשה עוד יותר להתעלם מהתשובה הערמומית להבטחתו של אלוהים לעזור ליעקב: "בסדר, אלוהים, אם תעשה את כל זה בשבילי, אתה מקבל עשרה אחוזים מכל הרווחים שלי ואני מצטרף למפלגה שלך".

עשרים שנים עברו (בראשית לב), והחיים לימדו את יעקב פרק בענווה. עכשיו, בבגרותו, מכריז יעקב על עצמו כמי שאינו ראוי לחסדי האל. יעקב, במצוקה גדולה ובפחד רב אומר:

קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי

בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת:

הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי

אֵם עַל בָּנִים:

יעקב מודה בפה מלא שהוא פוחד, ושהפחד הוא לא רק לעצמו אלא מעבר לכך, הוא חרד לגורלם של נשותיו ושל ילדיו. יעקב התחמן והנזוף חוזר על מילות ההבטחה של האל, אבל הפעם אין הוא מעז להציע עסקה.

הטקסט התנכ"י מדגיש את היפוך הגורל של יעקב, שהחל את דרכו כנווד נמלט ובודד והגיע לעמוד בראש בית אב. אולם, שני ציירים הולנדיים, שניהם בני המאה השבע-עשרה, התמקדו במקל הנדודים של יעקב כסמל לפגיעותו.

יאן ויקטורס, רמברנדט או וילם דרוסט,

1652

רמברנדט (או תלמידו, דרוסט) מצייר את יעקב כאדם מתחרט ובודד, שאין לו דבר בעולם חוץ ממקלו. אור שמימי, הזוהר אליו בקרן אלכסונית, מצביע לכיוון ברכו. בציור של יאן ויקטורס (משמאל) יעקב העומד לפגוש את עשו מוקף בבני משפחתו המסורים, ועם זאת, הוא ממשיך לאחוז במקלו לתמיכה, בבחינת "שבטך ומשענתך המה ינחמוני" (תהילים כג).

איך מתבטאת פגיעות זו בעימות הלילי עם "האחר"?

וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא, וַיִּקַּח אֶת-שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת-שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו, וְאֶת-

אַחַד עָשָׂר, יְלָדָיו; וַיַּעֲבֹר, אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. וַיִּקָּחֵם--וַיַּעֲבִרֵם, אֶת-

הַנָּחַל; וַיַּעֲבֵר, אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ. וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ

עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ;

וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה

הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-

שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ--כִּי, אִם-

יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. וַיִּשְׁאַל

יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי;

וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, שָׁם (בראשית ל"ב 24 - 29).

העמימות המכוונת משקפת את סערת הרוחות המטלטלת את יעקב, האם יעקב חצה את היבוק עם בני משפחתו או שהעביר אותם ונותר לבדו בגדה המרוחקת?

• מי "לא יכול" למי?

• מי הוא ה"איש"?

• מהי הפציעה שנפצע יעקב?

כל הדברים שיעקב ברח מפניהם באים עכשיו ותוקפים אותו.

חזרתו של יעקב והפיוס שלו עם עשו (בראשית ל"ב-ל"ג) סוגרים את שלב פקיחת העיניים במעגל חייו של יעקב. כל יסוד ויסוד באותה חזרה מקביל להיבט אחד ב"יציאתו":

א.חציית היבוק מחזירה אותו לארץ המובטחת מהמחסה שמצא בנכר. את התנועה הזו מייצג הציור מתוך ספר בראשית הוינאי (וראו עוד להלן).

ב. בצלצול השם "יבוק" יש הד לשוני לטבעו הכפול של המפגש: יש בו את העוינות של ה"אבק" שעלה תוך כדי המאבק;

ויש גם את האכפתיות שבמילה "חבק". האבק והחיבוק מקשרים אותנו ליחסים הקשים עם הארץ, עם האלוהים, ועם בני המשפחה ומהווים את שני צדדיה של מטוטלת חייו של יעקב.

רמברנדט, ג'ייקוב אפשטיין,

עוצמה זו משקפת את הסביבה הסוערת של משפחת יעקב: על אהבת ההורים המניפולטיבית והמפצלת שבה, על קנאת האחים, ועל ההונאה והזעם (בראשית כ"ז - כ"ח).

ג.חשיפתו של יעקב לדמוני/אלוהי מעמידה את חייו בסכנה, והיא עומדת בסתירה גמורה להזמנה המקסימה למפגש עם האלוהות הנשגבה בסיפור הסולם.

בתחילה לא היה ברור ליעקב ש"אכן יש אלוהים במקום הזה" (כ"ח 16) , ועדיין אין לו שמץ של מושג גם כאשר הוא שואל לשמו של המלאכאיש, אבל ברור היה לו שהוא חייב לקבל את הברכה (כן, עוד ברכה). הוא אמנם ייפגע, אבל חייו ינצלו.

בשיאו של המפגש הלילי מתגלית זהותו האמתית של יעקב לעין כל, ורגע זה מופיע בספר בראשית הוינאי מן המאה השישית.

ספר בראשית הוינאי

בציור מופיעים יעקב והמלאכאיש פעמיים. מימין נראים השניים נאבקים, ומשמאל, היצור מברך את יריבו שאף כי הושפל, ידו הייתה על העליונה . הדו-שיח, שאינו נראה בציור, מתקיים בין שני הצמדים – הצמד הנאבק והצמד בעת הברכה, שכן יעקב סירב לשחרר את המלאך עד אשר הלה יברך אותו. המלאך שואל לשמו של יריבו, "ויאמר: יעקב". בשאלה זו מהדהדת שיחתו של יעקב עם אביו כאשר ביקש את הברכה שהייתה ברכתו של עשו, אחיו התאום הבוגר ממנו. יצחק, שהיה "זקן... ותכהינה עיניו מראות", התבלבל מההבדל בין מה שקלטו אוזניו לבין מה שידיו מיששו, שהרי "הקול קול יעקב, והידיים ידי עשו", ושאל "האתה זה בני עשו, אם לא?" פעם אחר פעם שיקר יעקב לאביו והסתיר את זהותו האמתית (בראשית כ"ז 18 - 22). האיור בספר בראשית הוינאי, בו נראה המלאכאיש מברך את יעקב, מאשר את תפיסתו החדשה של יעקב את עצמו. כשהמלאכאיש שואל לשמו של יעקב עונה יעקב במילה אחת "יעקב". תשובה זו אומרת: כן, אני יעקב; עברו הימים בהם התחפשתי למישהו אחר. ועכשיו, בעת ההצהרה המחודשת והברורה על זהותו, אומרת לו הדמות השמיימית שהוא זכה בשם חדש: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל".

הפגישה עם עשו (בראשית ל"ג) נבנית שלב אחרי שלב, וכל שלב מחושב היטב. בכל צעד המקרב לפגישה טמונים גם עצירות, עיכובים ומתח ההולך וגובר:

בסופה של ההתקדמות, מתחלפות התמונות זו בזו במהירות גדלה והולכת:

וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ (בראשית, ל"ג 4).

האחים התפייסו לאחר כל הכעס ולאחר כל הכאב. אך האם זהו פיוס של ממש? אולי זה המקום להיזכר בתקווה המלווה בחרדה שהקדימה את ביקורו הראשון של נשיא מצרים, סאדאת, בישראל.

את הספק בדבר הפיוס בטאו אנשי המסורה (שהיו אמונים על שמירת הדיוק בהעתקת הטקסטים המקראיים) בסימנים שהציבו מעל המילה " וַׄיִּׄשָּׁׄקֵ֑ׄהׄוּׄ ". מעל למילה מופיעה שורה של נקודות שכאילו אומרות, "מה, עשו נשק ליעקב?" הנקודות מהוות רמז חזותי מסתורי, מעין שורה של סימני קריאה. חז"ל נחלקו בדעותיהם באשר למשמעותן של נקודות אלה, והוסיפו מידה של ציניות ושל הומור שחור.

מבחר עבודות האמנות הבא מציג את המפגש בדרכים שונות – כחרטה מבוישת, כמישוש חשדני, כחיבוק הססני ולבסוף כחיבוק שכולו אהבה.

הביבליה ההיסטורית, המשושה בתרגום לאנגלית

שטיינהרדט, יעקב ועשו, פיוס יעקב ועשו,

אפשר לראות רצף זה כתהליך טיפולי שגם היום, כמו בימי התנ"ך, לא נס לחו. לאורך ההיסטוריה של עם ישראל, עשו הוצג תמיד כאחר העוין. ברם, הספקות באשר לטבעה של הנשיקה הן לא רק תוצאה של מרירותו המוצדקת של עשו, אלא גם תוצאה של המניפולציות ורגשות האשמה של יעקב. משני צדי המתרס של מתח זה מצויים תוצאותיהם של העדפות אנושיות ואלוהיות. וכך יכולה הייתה פגישתם המחודשת של יעקב ועשו להפוך להזדמנות שתאפשר לנו להעריך מחדש וברמות שונות את יחסנו אנו אל "אחרים" ואל "אחים" מסוגים שונים.

דבריו המרגשים של יעקב בראותו את עשו מדגישים את השינוי המהותי שחל באופיו. לא עוד "יעקב התחמן", אלא ישראל שרוח אלוהים שרתה עליו: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאוֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי" (ל"ג 10). האם אומר יעקב, אני רואה את האלוהי נשקף בפניו של אדם? אם כן, יעקב/ישראל שוב אינו רדום – עתה עיניו פקוחות והוא ער ורואה.

לתמונות נוספות בנושא זה ראו תל"י מדרש אמנות