Can I Verbally Harass a Jew Who Does Things I Don't Like?

(יז) וְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

(17) Do not wrong one another, but fear your God; for I יהוה am your God.

(א) [א] "ולא תונו איש את עמיתו"-- זו אונאת דברים. יכול זה אונאת ממון? כשהוא אומר "אל תונו איש את עמיתו" הרי אונאת ממון אמורה. הא מה אני מקיים "ולא תונו איש את עמיתו"? הרי אונאת דברים.

(ב) [ב] כיצד? אם היה בעל תשובה לא יאמר לו "זכור מעשיך הראשונים מה היו". ואם היה בן גרים לא יאמר לו "זכור מה היו מעשה אבותיך". היו חליים באים עליו, יסורין באים עליו, היה קובר את בניו לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב (איוב ד, ו) "הלא יראתך כסלתך, תקותך ותם דרכיך. זכר נא מי הוא נקי אבד, ואיפה ישרים נכחדו" ראה חמרים מבקשים תבואה, מבקשים יין, לא יאמר להם "לכו אצל פלוני" והוא לא מכר חיטה מימיו. ר' יהודה אומר אף לא יתלה עיניו על המקח ולא יאמר "בכמה חפץ זה?" והוא אינו רוצה ליקח. ואם תאמר "עצה טובה אני מוסר לו!", והרי הדבר מסור ללב, נאמר בו "ויראת מאלקיך". כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו "ויראת מאלקיך".

Sifra, Behar, Chapter 4 1-2

(1) 1) (Vayikra 25:17) ("And you shall not wrong, one man his fellow, and you shall fear your G d; for I am the L–rd your G d.") This refers to wronging with words. I might think that it refers to wronging with money but "you shall not wrong, one man, his fellow" (Vayikra 25:14) already refers to wronging with money. How, then, am I to understand "And you shall not wrong, one man his fellow"? As referring to wronging with words.

(2) 2) How so? If he were a penitent, he should not be told "Remember what your former deeds were like." If he was the descendent of proselytes, he should not be told "Remember what the deeds of your ancestors were like." If he were beset with illnesses or afflictions or buried his children, he should not be told, as Iyyov was told by his friends (Iyyov 4:6-7) "Is not your piety your foolishness — your hope and the innocence of your ways? Remember, now, which innocent man ever went lost, and where have the upright been destroyed?" If one saw ass drivers seeking grain or wine, he should not tell them "Go to so and so," knowing that he never sold grain in his life. R. Yehudah says: He should also not eye merchandise and ask (the seller) what the price is when he has no intention of buying. And if you would say: "I am giving him good advice, such things are relegated to the heart, and concerning this it is written "and you shall fear your G d" — Whatever is relegated to the heart, of such things it is written "and you shall fear your G-d" (who probes the heart).

רש"י על ויקרא כ״ה:י״ז

(א) ולא תונו איש את עמיתו. כָּאן הִזְהִיר עַל אוֹנָאַת דְּבָרִים, שֶׁלֹּא יַקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ וְלֹא יַשִּׂיאֶנּוּ עֵצָה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ, לְפִי דַּרְכּוֹ וַהֲנָאָתוֹ שֶׁל יוֹעֵץ, וְאִ"תֹּ מִי יוֹדֵעַ אִם נִתְכַּוַּנְתִּי לְרָעָה? לְכָךְ נֶאֱמַר וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ — הַיּוֹדֵעַ מַחֲשָׁבוֹת הוּא יוֹדֵעַ. כָּל דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב, שֶׁאֵין מַכִּיר אֶלָּא מִי שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה בְלִבּוֹ, נֶאֱמַר בּוֹ וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ (ספרא; בבא מציעא נ"ח):

Rashi on Leviticus 25:17

(1) ולא תונו איש את עמיתו YE SHALL NOT THEREFORE BE EXTORTIONATE TO ONE ANOTHER — Here Scripture warns against vexing by words (wounding a person’s feelings) — that one should not annoy his fellow-man, nor give him an advice which is unfitted for him, but is in accordance with the plan and the advantage of the adviser. But lest you should say, “Who knows whether I had any intention to do him evil?” Scripture therefore states: “but thou shalt fear thy God”! — He Who knows men’s thoughts, He knows it! In all cases where it is a matter of conscience (more lit., a matter handed over to the heart), when no one knows the truth except the one who has the thought in his heart, Scripture always states: “but be afraid of thy God”! (Sifra, Behar, Chapter 4 1-2; Bava Metzia 58b; cf. also Rashi on Leviticus 19:14.)

משנה בבא מציעא ד׳:י׳

(י) כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה בְמִקָּח וּמִמְכָּר, כָּךְ אוֹנָאָה בִדְבָרִים. לֹא יֹאמַר לוֹ בְּכַמָּה חֵפֶץ זֶה, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִקַּח. אִם הָיָה בַעַל תְּשׁוּבָה, לֹא יֹאמַר לוֹ זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים. אִם הוּא בֶן גֵּרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ זְכֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב) וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ:

Mishnah Bava Metzia 4:10

(10) Just as there is a prohibition against exploitation [ona’a] in buying and selling, so is there ona’a in statements, i.e., verbal mistreatment. The mishna proceeds to cite examples of verbal mistreatment. One may not say to a seller: For how much are you selling this item, if he does not wish to purchase it. He thereby upsets the seller when the deal fails to materialize. The mishna lists other examples: If one is a penitent, another may not say to him: Remember your earlier deeds. If one is the child of converts, another may not say to him: Remember the deeds of your ancestors, as it is stated: “And a convert shall you neither mistreat, nor shall you oppress him” (Exodus 22:20).

רמב"ם על משנה בבא מציעא ד׳:י׳

(א) כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים כו': דע כי אונאת דברים בא עליו מקרא מיוחד והוא מה שנאמר לא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך והחמיר בה יותר מאונאת ממון כמו שאתה רואה שהזהיר והפחיד עליו ועוד כי האדם יכול לעשות תחבולה בה וזה בענין שיעמוד על הממכר ויאמר שרוצה לקחתו ולא יקחהו ויאמר אין רצוני לקנות או ישאל לאיש שאינו חכם באלה מן החכמות שיפרש לו כדי לביישו ויאמר הייתי סבור שהוא חכם או יספר ספורים שיש בהם דופי וחרפה לחבירו ויאמר לא נתכוונתי למה שאתם חושבים על זה נאמר ויראת מאלהיך שהוא יודע כוונתך ומה שחשבת בלבך וזהו טעם מה שאמרו ז"ל כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך וכן תמצא בתורה בכל מקום שנאמר ויראת הוא דבר שאין דייני בני אדם יכולין לדון עליו:

Rambam on Mishnah Bava Metzia 4:10

...

תוספתא בבא מציעא (ליברמן) ג׳:כ״ה

(כה) כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים. ועוד מרובה אונאת דברים מאונאת ממון, שבאונאת אחיו הוא אומ' ולא תונו איש את אחיו, ובאונאת דברים הוא או' לא תונו איש את עמיתו ויראת מאליך, ויראת ממי שפיקד על אילו. היו חמרין מבקשין יין, ושמן, לא יאמר להן לכו אצל פלני, והוא לא מכר יין ושמן מעולם, היו חלאין באין עליו, וייסורין באין עליו, וקובר את בניו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חביריו לאיוב הלא יראתך כסלתך זכר אתה אין כת' כאן, אלא זכר נא וגו'. ר' יהודה או' אף לא יתלה את עיניו ויאמר לו בכמה חפץ זה, והוא אין רוצה ליקח. ראה גר שבא ללמוד תורה, לא יאמר לו ראו מי שבא ללמוד תורה, שאכל טריפות ונבלות שקצים ורמשים, וכן הוא או' ויען איש משם ויאמר ומי אביהם, וכי יש אב לתורה, והלא כבר נאמ' מה שמו ומה שם בנו כי תדע, ואו' בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת.

Tosefta Bava Metzia (Lieberman) 3:25

...

מדרש תנחומא, וירא י״ד:א׳

(א) ‎וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, אֵי זוֹ הִיא אוֹנָאָה? כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אָסוּר לָאָדָם שֶׁיּוֹנֶה אֶת חֲבֵרוֹ, וְלֹא יֹאמַר לוֹ בְּכַמָּה חֵפֶץ זֶה וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִקְנוֹתוֹ. וְאִם הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה, אַל יוֹנֶה אוֹתוֹ וְלֹא יֹאמַר לוֹ זְכוֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים. וְאִם הָיָה בֶן גֵּרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ זְכוֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ, שֶׁהֲרֵי הַחֲזִיר נָשׁוּךְ בֵּין שִׁנֵּיהֶם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דַּיְּךָ לִהְיוֹת שָׁוֶה לִי כִּבְיָכוֹל. אֲנִי כְּשֶׁבָּרָאתִי אֶת עוֹלָמִי, לֹא בִקַּשְׁתִּי לְהוֹנוֹת לִבְרִיָּה וְלֹא פִרְסַמְתִּי לְבָאֵי עוֹלָם מֶה הָיָה הָאִילָן שֶׁאָכַל מִמֶּנּוּ אָדָם הָרִאשׁוֹן.

Midrash Tanchuma, Vayera 14:1

(1) And the Lord remembered Sarah, as he had said (Gen. 21:1). May it please our master to teach us: What is considered ona’ah (wrong doing)? Our masters teach us: A man is forbidden to hurt his fellow man by asking “How much do you want for this article?” when he has no intention of purchasing it; nor should he grieve a person who has repented by reminding him of his previous behavior; nor should he taunt a man who is the son of a proselyte by saying: “Remember how your forebears behaved, the flesh of swine is still lodged between their teeth.” The Holy One, blessed be He, declared: Strive to act as I did, as though that were possible. When I fashioned the world I had no wish to bring grief to My creatures, and therefore did not disclose to the inhabitants of the world the tree from which Adam ate the forbidden fruit.

בבא מציעא נ״ח ב:ו׳-נ״ט א:ד׳

מתני׳ כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך שנאמר (שמות כב, כ) וגר לא תונה ולא תלחצנו: גמ׳ ת"ר (ויקרא כה, יז) לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתוב מדבר אתה אומר באונאת דברים או אינו אלא באונאת ממון כשהוא אומר (ויקרא כה, יד) וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך הרי אונאת ממון אמור הא מה אני מקיים (ויקרא כה, יז) לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הא כיצד אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים אם היה בן גרים אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה אם היו יסורין באין עליו אם היו חלאים באין עליו או שהיה מקבר את בניו אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב (איוב ד, ו) הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך זכר נא מי הוא נקי אבד אם היו חמרים מבקשין תבואה ממנו לא יאמר להם לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה ויודע בו שלא מכר מעולם ר"י אומר אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים שהרי הדבר מסור ללב וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי גדול אונאת דברים מאונאת ממון שזה נאמר בו (ויקרא כה, יז) ויראת מאלהיך וזה לא נאמר בו ויראת מאלהיך ור' אלעזר אומר זה בגופו וזה בממונו רבי שמואל בר נחמני אמר זה ניתן להישבון וזה לא ניתן להישבון תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים א"ל שפיר קא אמרת דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא אמר ליה אביי לרב דימי במערבא במאי זהירי א"ל באחוורי אפי דאמר רבי חנינא הכל יורדין לגיהנם חוץ משלשה הכל ס"ד אלא אימא כל היורדין לגיהנם עולים חוץ משלשה שיורדין ואין עולין ואלו הן הבא על אשת איש והמלבין פני חבירו ברבים והמכנה שם רע לחבירו מכנה היינו מלבין אע"ג דדש ביה בשמיה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן נוח לו לאדם שיבא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנ"ל מדדרש רבא דדרש רבא מאי דכתיב (תהלים לה, טו) ובצלעי שמחו ונאספו קרעו ולא דמו אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע גלוי וידוע לפניך שאם היו מקרעים בשרי לא היה דמי שותת לארץ ולא עוד אלא אפילו בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות אומרים לי דוד הבא על אשת איש מיתתו במה ואני אומר להם מיתתו בחנק ויש לו חלק לעוה"ב אבל המלבין את פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב (ואמר) מר זוטרא בר טוביה אמר רב ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר ר"ש חסידא ואמרי לה א"ר יוחנן משום רשב"י נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנ"ל מתמר דכתיב (בראשית לח, כה) היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה אמר רב חננא בריה דרב אידי מאי דכתיב (ויקרא כה, יז) ולא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו אמר רב לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה

Bava Metzia 58b:6-59a:4

MISHNA: Just as there is a prohibition against exploitation [ona’a] in buying and selling, so is there ona’a in statements, i.e., verbal mistreatment. The mishna proceeds to cite examples of verbal mistreatment. One may not say to a seller: For how much are you selling this item, if he does not wish to purchase it. He thereby upsets the seller when the deal fails to materialize. The mishna lists other examples: If one is a penitent, another may not say to him: Remember your earlier deeds. If one is the child of converts, another may not say to him: Remember the deeds of your ancestors, as it is stated: “And a convert shall you neither mistreat, nor shall you oppress him” (Exodus 22:20). GEMARA: The Sages taught: It is written: “And you shall not mistreat [tonu] one man his colleague; and you shall fear your God, for I am the Lord your God” (Leviticus 25:17). The tanna explains: The verse is speaking with regard to verbal mistreatment. The baraita proceeds: Do you say that it is speaking of verbal mistreatment [be’ona’at devarim], or perhaps it is speaking only with regard to monetary exploitation [be’ona’at mammon]? When it says in a previous verse: “And if you sell to your colleague an item that is sold, or acquire from your colleague’s hand, you shall not exploit [tonu] his brother” (Leviticus 25:14), monetary exploitation is explicitly stated. How then do I realize the meaning of the verse: “And you shall not mistreat one man his colleague”? It is with regard to verbal mistreatment. How so? If one is a penitent, another may not say to him: Remember your earlier deeds. If one is the child of converts, another may not say to him: Remember the deed of your ancestors. If one is a convert and he came to study Torah, one may not say to him: Does the mouth that ate unslaughtered carcasses and animals that had wounds that would have caused them to die within twelve months [tereifot], and repugnant creatures, and creeping animals, comes to study Torah that was stated from the mouth of the Almighty? If torments are afflicting a person, if illnesses are afflicting him, or if he is burying his children, one may not speak to him in the manner that the friends of Job spoke to him: “Is not your fear of God your confidence, and your hope the integrity of your ways? Remember, I beseech you, whoever perished, being innocent?” (Job 4:6–7). Certainly you sinned, as otherwise you would not have suffered misfortune. Likewise, if donkey drivers are asking to purchase grain from someone, and he has none, he may not say to them: Go to so-and-so, as he sells grain, if he knows about him that he never sold grain at all. He thereby causes the donkey drivers and the would-be seller anguish. Rabbi Yehuda says: One may not even cast his eyes on the merchandise for sale, creating the impression that he is interested, at a time when he does not have money to purchase it. Verbal mistreatment is not typically obvious, and it is difficult to ascertain the intent of the offender, as the matter is given to the heart of each individual, as only he knows what his intention was when he spoke. And with regard to any matter given to the heart, it is stated: “And you shall fear your God” (Leviticus 25:17), as God is privy to the intent of the heart. Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: Greater is the transgression of verbal mistreatment than the transgression of monetary exploitation, as with regard to this, verbal mistreatment, it is stated: “And you shall fear your God.” But with regard to that, monetary exploitation, it is not stated: “And you shall fear your God.” And Rabbi Elazar said this explanation: This, verbal mistreatment, affects one’s body; but that, monetary exploitation, affects one’s money. Rabbi Shmuel bar Naḥmani says: This, monetary exploitation, is given to restitution; but that, verbal mistreatment, is not given to restitution. The Gemara relates that the tanna who recited mishnayot and baraitot in the study hall taught a baraita before Rav Naḥman bar Yitzḥak: Anyone who humiliates another in public, it is as though he were spilling blood. Rav Naḥman bar Yitzḥak said to him: You have spoken well, as we see that after the humiliated person blushes, the red leaves his face and pallor comes in its place, which is tantamount to spilling his blood. Abaye said to Rav Dimi: In the West, i.e., Eretz Yisrael, with regard to what mitzva are they particularly vigilant? Rav Dimi said to him: They are vigilant in refraining from humiliating others, as Rabbi Ḥanina says: Everyone descends to Gehenna except for three. The Gemara asks: Does it enter your mind that everyone descends to Gehenna? Rather, say: Anyone who descends to Gehenna ultimately ascends, except for three who descend and do not ascend, and these are they: One who engages in intercourse with a married woman, as this transgression is a serious offense against both God and a person; and one who humiliates another in public; and one who calls another a derogatory name. The Gemara asks with regard to one who calls another a derogatory name: That is identical to one who shames him; why are they listed separately? The Gemara answers: Although the victim grew accustomed to being called that name in place of his name, and he is no longer humiliated by being called that name, since the intent was to insult him, the perpetrator’s punishment is severe. Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: It is preferable for a person to engage in intercourse with a woman whose married status is uncertain and not humiliate another in public. The Gemara asks: From where do we derive this? The Gemara answers: It is from that which Rava interpreted, as Rava interpreted: What is the meaning of that which is written: “And when I limped they rejoiced and gathered…they tore and did not cease [damu]” (Psalms 35:15)? The term “damu” can also be understood as a reference to blood. Concerning the fasting he undertook to atone for his sin with Bathsheba (see II Samuel, chapters 11–12), David said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, it is revealed and known before You that if my tormenters were to tear my flesh, my blood [dami] would not flow to the ground, due to excessive fasting. And moreover, they torment me to the extent that even at the time when they are engaged in the public study of the halakhot of leprous sores and tents in which there is a corpse, i.e., halakhic matters that have no connection to my sin, they say to me: David, one who engages in intercourse with a married woman, his death is effected with what form of execution? And I say to them: One who engages in intercourse with a married woman before witnesses and with forewarning, his death is by strangulation, but he still has a share in the World-to-Come. But one who humiliates another in public has no share in the World-to-Come. The transgression of you, who humiliate me, is more severe than my transgression. And Mar Zutra bar Toviyya says that Rav says; and some say Rav Ḥana bar Bizna says that Rabbi Shimon Ḥasida says; and some say Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: It is more comfortable for a person to cast himself into a fiery furnace, than to humiliate another in public to avoid being cast into the furnace. From where do we derive this? From Tamar, daughter-in-law of Judah. When she was taken out to be burned, she did not reveal that she was pregnant with Judah’s child. Rather, she left the decision to him, to avoid humiliating him in public, as it is written: “And Judah said: Bring her forth, and let her be burnt. When she was brought forth, she sent to her father-in-law, saying: I am pregnant by the man to whom these belong. And she said: Examine these, whose are these, the signet, and the cords, and the staff?” (Genesis 38:24–25). § Rav Ḥinnana, son of Rav Idi, says: What is the meaning of that which is written: “And you shall not mistreat each man his colleague [amito]” (Leviticus 25:17)? The word amito is interpreted as a contraction of im ito, meaning: One who is with him. With one who is with you in observance of Torah and mitzvot, you shall not mistreat him. Rav says: A person must always be careful about mistreatment of his wife. Since her tear is easily elicited, punishment for her mistreatment is immediate.

משנה תורה, הלכות מכירה י״ד:י״ב-י״ח

(יב) כְּשֵׁם שֶׁהוֹנָיָה בְּמִקָּח וּמִמְכָּר כָּךְ יֵשׁ הוֹנָיָה בִּדְבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה יז) "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'". זֶה הוֹנָיַת דְּבָרִים:

(יג) כֵּיצַד. הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה לֹא יֹאמַר לוֹ זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים. וְאִם הָיָה בֶּן גֵּרִים לֹא יֹאמַר לוֹ זְכֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ. הָיָה גֵּר וּבָא לִלְמֹד תּוֹרָה לֹא יֹאמַר לוֹ פֶּה שֶׁאָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת יָבוֹא וְיִלְמֹד תּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִפִּי הַגְּבוּרָה. הָיוּ חֳלָאִים וְיִסּוּרִים בָּאִין עָלָיו אוֹ שֶׁהָיָה מְקַבֵּר אֶת בָּנָיו. לֹא יֹאמַר לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ חֲבֵרָיו לְאִיּוֹב (איוב ד ו) "הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ" (איוב ד ז) "זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד":

(יד) הָיוּ חַמָּרִין מְבַקְּשִׁין תְּבוּאָה לֹא יֹאמַר לָהֶם לְכוּ אֵצֶל פְּלוֹנִי וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא מָכַר תְּבוּאָה מֵעוֹלָם. נִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה עַל דְּבַר חָכְמָה לֹא יֹאמַר לְמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אוֹתָהּ חָכְמָה מַה תָּשִׁיב בְּדָבָר זֶה אוֹ מַה דַּעְתְּךָ בְּדָבָר זֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים הַלָּלוּ:

(יח) גְּדוֹלָה הוֹנָיַת דְּבָרִים מֵהוֹנָיַת מָמוֹן. שֶׁזֶּה נִתָּן לְהִשָּׁבוֹן וְזֶה לֹא נִתָּן לְהִשָּׁבוֹן. וְזֶה בְּמָמוֹנוֹ וְזֶה בְּגוּפוֹ. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּהוֹנָיַת דְּבָרִים (ויקרא כה יז) "וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ" לְפִי שֶׁהַדָּבָר מָסוּר לַלֵּב. הָא לָמַדְתָּ כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מָסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ. וְכָל הַצּוֹעֵק מֵהוֹנָיַת דְּבָרִים נַעֲנֶה מִיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה יז) "כִּי אֲנִי ה'":

Mishneh Torah, Sales 14:12-18

(12) Just as the prohibition against ona'ah applies with regard to business transactions, it applies with regard to speech, as Leviticus 25:17 states: "A person should not abuse his colleague, and you shall fear your God. I am the Lord"; this refers to verbal abuse.

(13) What is implied? If a person is one who has repented, one should not say: "Remember your initial deeds." If a person is a descendant of converts, one should not tell him: "Remember your ancestors' deeds."
If a convert comes to study the Torah, one should not tell him: "Should a mouth that ate meat from animals that were not ritually slaughtered and that were trefah come and study the Torah that was given by the Almighty?"
If a person was afflicted by illness and suffering or he is forced to bury his children, one should not speak to him in the manner that Job's friends addressed him Job 4:6-7: "Your fear of God was for your own security.... Can you recall anyone who was innocent who perished?"

(14) If donkey drivers are seeking grain, one should not tell them: "Go to so and so," if one knows that this person has never sold grain.
If a question regarding a point of knowledge was raised, one should not ask a person who has never studied that field of knowledge: "How would you answer this question?" or "What do you think about this matter?" The same applies to other matters of this like.\

(18) Verbally abusing a person is more severe than taking unfair advantage of him financially. For the latter can be repaid, while the former can never be repaid. The latter involves only the person's possessions, while the former involves his person.
And with regard to verbal abuse, Leviticus 25:17 states: "And you shall fear your God," for the matter is one of feelings. With regard to all matters of feeling, the Torah states: "And you shall fear your God."
Whenever a person cries out because of verbal abuse, he is answered immediately, as implied by the conclusion of the above verse: "...I am God."

בבא מציעא נ״ט א:ד׳

אמר רב חננא בריה דרב אידי מאי דכתיב (ויקרא כה, יז) ולא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו אמר רב לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה

Bava Metzia 59a:4

§ Rav Ḥinnana, son of Rav Idi, says: What is the meaning of that which is written: “And you shall not mistreat each man his colleague [amito]” (Leviticus 25:17)? The word amito is interpreted as a contraction of im ito, meaning: One who is with him. With one who is with you in observance of Torah and mitzvot, you shall not mistreat him. Rav says: A person must always be careful about mistreatment of his wife. Since her tear is easily elicited, punishment for her mistreatment is immediate.

שיטה מקובצת על בבא מציעא נ״ט א:א׳

עם שאתך בתורה ובמצות. כלומר או במצות אף על פי שאינו חכם אל תונהו כיון דמבני ישראל הוא. רבינו יהונתן ז"ל.

והריטב"א פירש עם שאתך אל תונה פירוש אשתך. עד כאן.

Shita Mekubetzet on Bava Metzia 59a:1

...

נימוקי יוסף על בבא מציעא ל״ב ב:ו׳

אמר המחבר מהא דעם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו למדנו שלא הזהיר הכתוב באונאת דברים אלא יראי השם ואמר במדרש אם הונה עצמך מותר אתה להונהו שזה אינו קרוי עמיתך ואמרינן במסכת מגילה (דף כה:) האי מאן דסני שומעניה שרי לבזוייה בג' ושי"ן פירוש סני שומעניה שיצא עליו ש"ר בודאי. גימ"ל ושי"ן הרבה פירושים יש בו יש מפרשים גייפא שטייא י"מ בן גויה בן שפחה י"מ גערה שמתא כמו שמצינו במועד קטן [דף יז.] ברב יהודה שנדה אותו תלמיד דסני שומעניה ואמר מאן דעבר אדרבנן שרי למקרייה עבריינא וכ"כ הרמ"ה מקוצי ז"ל עכ"ל:

Nimukei Yosef on Bava Metzia 32b:6

...

מכילתא דרבי ישמעאל, מַסֶּכְתָּא דִנְזִיקִין י״ח:א׳-ט׳

(א) וגר לא תונה ולא תלחצנו (כי גרים הייתם בארץ מצרים) לא תוננו בדברים ולא תלחצנו בממון. שלא יאמר לו, אמש היית עובד לבל קורס נבו, והרי חזירים בין שניך, ואתה מדבר מלין כנגדי. ומנין שאם הוניתו, שהוא יכול להונך, תלמוד לומר (וגר לא תונה) [כי גרים הייתם בארץ מצרים]. מכאן היה רבי נתן אומר, מום שבך אל תאמר לחברך. חביבין הגרים (שבכל מקום) הוא מזהיר עליהם. וגר לא תונה, ואהבתם את הגר (דברים י). ואתם ידעתם את נפש הגר (שמות כג). רבי אליעזר אומר, גר לפי שסורו רע, לפיכך מזהיר עליו הכתוב במקומות הרבה. רבי שמעון בן יוחאי אומר, הרי הוא אומר, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים י). וכי מי גדול, מי שאוהב את המלך או מי שהמלך אוהבו. הוי אומר מי שהמלך אוהבו (שנאמר ואוהב גר (דברים י)) חביבין הגרים שבכל (מקום שנקראו [נקראו] בישראל). נקראו בני ישראל עבדים, שנאמר כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה). ונקראו גרים עבדים, שבאמר ולאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים (ישעיה נו). נקראו ישראל משרתים, שנאמר ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלהים יאמר לכם (שם סא). ונקראו הגרים משרתים, שנאמר ובני נכר הנלוים על ה' לשרתו (שם נו). נקראו בני ישראל אוהבים, שנאמר זרע אברהם אוהבי (שם סא). ונקראו הגרים אוהבים, שנאמר ואהב גר. נאמר בישראל ברית, שנאמר והיתה בריתי בבשרכם (בראשית י). וכן בגרים, שנאמר ומחזיקים בבריתי (ישעיה נו). נאמר בישראל רצון, שנאמר לרצון לפני ה' (שמות כח). ונאמר בגרים רצון, שנאמר עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי (ישעיה נו). נאמר בישראל שמירה, שנאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהלים קכא). ונאמר בגרים שמירה, שנאמר ה' שומר את גרים (שם קמו). אברהם קרא עצמו גר, שנאמר גר ותושב אנכי עמכם (בראשית כג). דוד קרא עצמו גר, שנאמר גר אנכי בארץ (תהלים קיט). ואומר כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על (האדמה) [הארץ] ואין מקוה (דברי הימים א' כט). ואומר כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי (תהלים לט). חביבין הגרים, שלא מל אברהם אבינו אלא בן תשעים ותשע שנים. שאלו מל בן עשרים שנה או שלשים, לא היה גר יכול להתגייר אלא בפחות מבן [כ' או בן] שלשים. לפיכך גלגל המקום עמו עד שהגיעו לתשעים ותשע שנים, שלא לנעול דלת בפני הגרים הבאים (וליתן שכר ימים ושנים). לרבות שכר עושה רצונו, שנאמר ה' חפץ למעך צדקו יגדיל תורה ויאדיר (ישעיהו מ״ב:כ״א). וכן אתה מוצא בארבע כתות שהן עונות ואומרות לפני מי שאמר והיה העולם. (לה' אני) שנאמר, זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו לה' ובשם ישראל יכנה (שם מד). לה' אני (ואל יתערב בי חטא). וזה יקרא בשם יעקב, אלו (גרי צדק). וזה יכתוב ידו לה', אלו בעלי תשובה. ובשם ישראל יכנה אלו (יראי שמים).

Mekhilta DeRabbi Yishmael, Tractate Nezikin 18:1-9

(1) (Exodus 22:20) "And a stranger you shall not afflict and you shall not oppress him": You shall not afflict him with words and you shall not oppress him in money matters. Do not say to him: "Yesterday you worshipped the deity of Nevo, and (the flesh of) swine is still between your teeth, and you would dare contend with me!" And whence is it derived that if you taunt him he can taunt you in return? From "And a stranger you shall not afflict … for you were strangers in the land of Egypt" — whence R. Nathan derived "Do not attribute a blemish of your own to your neighbor." Beloved are the strangers, for in many places you are exhorted concerning them: "And a stranger you shall not afflict", (Devarim 10:19) "And you shall love the stranger", (Exodus 23:9) "And you have known the soul of the stranger." R. Eliezer says: Because a stranger's past is to his disadvantage, Scripture exhorts concerning him in many places. R. Shimon b. Yochai says: It is written (Judges 5:31) "And His lovers are like the rising of the sun in its might", and it is written (Devarim 10:18) "And He loves the stranger, etc." Now who is greater? One who loves the King or one whom the King loves? Certainly, one whom the King loves. Beloved are the strangers, for by every epithet that Israel is called, the strangers are called. Israelites are called "servants," as it is written (Leviticus 25:55) "For unto Me the children of Israel are servants." And the strangers are called "servants," as it is written (Isaiah 56:6) "… to love the name of the L rd and to be servants unto Him." Israelites are called "ministers," as it is written (Ibid. 6:6) "And you, 'priests of the L rd' shall you be called; 'ministers of our G d' will it be said of you." And the strangers are called "ministers," as it is written (Ibid. 56:6) "… and the strangers who join the L rd to minister unto Him." Israelites are called "lovers," as it is written (Ibid. 41:8) "the seed of Abraham, My lover." And the strangers are called "lovers" (i.e., beloved), as it is written (Devarim 10:18) "And He loves the stranger." "Covenant" is written of Israel, viz. (Genesis 17:13) "And My covenant (i.e., circumcision) shall be in your flesh." And it is also written of strangers, viz. (Isaiah 56:4) "and they hold fast to My covenant." "Acceptance" is written of Israel, viz. (Exodus 28:38) "for acceptance for them before the L rd." And "acceptance" is written of strangers, viz. (Isaiah 56:7) "their burnt-offerings and their sacrifices for acceptance upon My altar." "Watching" is written of Israel, viz. (Psalms 121:4) "He neither slumbers nor sleeps, the Watcher of Israel." And "watchers" is written of the strangers, viz. (Ibid. 146:9) "The L rd watches the strangers." Abraham called himself a stranger, viz. (Genesis 23:4) "A stranger and a sojourner am I with you." David called himself a stranger, viz. (Psalms 119:19) "I am a stranger in the land," and (I Chronicles 29:15) "For we are strangers before You and sojourners as all of our ancestors. As a shadow are our days upon the earth, without a prospect." And it is written (Psalms 39:13) "For a stranger am I with You, a sojourner as all of my ancestors." Beloved are the strangers (i.e., the proselytes), as witness Abraham's not being circumcised until the age of ninety-nine. For if he were circumcised at twenty or thirty, a stranger could become a proselyte only if he were younger than thirty — wherefore the L rd prolonged commanding him until he was ninety-nine, so as not to bar the door to future proselytes. And thus do you find (the L rd's esteem for the stranger-proselyte) in the four classes who respond before Him who spoke and brought the world into being, (Isaiah 44:5) "One shall say: 'I am the L rd's'; another shall call in the name of Yaakov; another shall mark his arm 'of the L rd'; and in the name of Israel he shall be called": "I am the L rd's" — these are the fearers of Heaven, untainted by sin. "another shall call in the name of Yaakov" — these are the minors (who died in childhood), the sons of the wicked in Israel. "another shall mark his arm 'of the L rd'" — these are the penitents. "and in the name of Israel he shall be called — these are the righteous strangers (i.e., the proselytes).

מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי כ״ב:כ׳

(כ) וגר לא תונה שתי אונאות בדבר אחת אונאת ממון ואחת אונאת דברים: ולא תלחצנו. שתי לחיצות בדבר אחת לחיצת ממון ואחת לחיצת דברים: כי גרים הייתם. אמר להם אם תופשין אתם אותי לשום גר אף גר תופש אתכם על שום כי גרים הייתם בארץ מצרים כן הוא אומר (הושע ב' ה') פן אפשיטנה ערומה והצגתיה וגו':

Mekhilta DeRabbi Shimon Ben Yochai 22:20

...

שבועות ל׳ א:י״ג-ל׳ ב:א׳

תני רב יוסף בצדק תשפוט עמיתך עם שאתך בתורה ובמצות השתדל לדונו יפה רב עולא בריה דרב עילאי הוה ליה דינא קמיה דרב נחמן שלח ליה רב יוסף עולא חברנו עמית בתורה ובמצות אמר למאי שלח לי לחנופי ליה הדר אמר למישרא בתיגריה אי נמי לשודא דדייני

Shevuot 30a:13-30b:1

Rav Yosef teaches that from the verse: “But in righteousness shall you judge your colleague [amitekha],” it is derived: With regard to one who is with you [im she’itekha] in observance of Torah and in fulfillment of mitzvot, try to judge him favorably, in the manner that the Gemara will now explain. The Gemara relates: Rav Ulla, son of Rav Ilai, had a trial pending before Rav Naḥman. Rav Yosef sent a message to Rav Naḥman: Ulla our friend is a colleague in Torah and mitzvot, with regard to whom the verse states that you should judge him favorably. Rav Naḥman said: For what purpose did he send this message to me? Does he expect me to grant him preferential treatment? Every judgment must be undertaken with righteousness. Rav Naḥman then said: Rav Yosef sent me the message to ensure I would open with Rav Ulla’s dispute in the event that other cases come before me for judgment, in deference to the Torah because he is a Torah scholar. Alternatively, Rav Yosef informed me that Rav Ulla is a Torah scholar with regard to circumstances where the ruling is not clear-cut and the decision is rendered based on the discretion of the judges, that is, when the court is unable to rule solely based on the testimony presented in court and the judges arrive at their ruling based on their sense of the matter. Rav Yosef informed Rav Naḥman that if the case is decided based on judicial discretion, Rav Ulla is worthy of having the decision ruled in his favor.

בבא מציעא ס״ב א:ה׳-ו׳

והני מפני כבוד אביהם מי מיחייבי קרי כאן (שמות כב, כז) ונשיא בעמך לא תאר בעושה מעשה עמך כדאמר ר' פנחס משמיה דרבא בשעשה תשובה הכא נמי בשעשה תשובה אי עשה תשובה מאי בעי גביה שלא הספיק להחזיר עד שמת

Bava Metzia 62a:5-6

The Gemara asks: And these children, are they obligated to take action due to the obligation to uphold their father’s honor? Read and apply here the verse: “Nor curse a ruler of your people” (Exodus 22:27), from which it is inferred that this prohibition applies only to one who performs an action becoming of your people. The actions of the father, who lent money with interest, were unbecoming of the Jewish people. Why then, must his sons uphold his honor? The Gemara explains: It is as Rabbi Pineḥas said in the name of Rava in a different context, that it is referring to a case where the father repented. Here too, it is a case where the father repented, and therefore he was righteous and worthy of respect. The Gemara asks: If he repented, what is the stolen item doing in his possession? The Gemara answers: It is a case where the father did not manage to return the item before he died. Consequently, the children must return the item in order to uphold their father’s honor.

סנהדרין פ״ה א:ב׳-פ״ה ב:א׳

בעו מיניה מרב ששת בן מהו שיעשה שליח לאביו להכותו ולקללו א"ל ואחר מי התירו אלא כבוד שמים עדיף הכא נמי כבוד שמים עדיף מיתיבי ומה מי שמצוה להכותו מצוה שלא להכותו מי שאינו מצוה להכותו אינו דין שמצוה שלא להכותו מאי לאו אידי ואידי במקום מצוה הא בבנו הא באחר לא אידי ואידי לא שנא בנו ולא שנא אחר ולא קשיא כאן במקום מצוה כאן שלא במקום מצוה והכי קתני ומה במקום מצוה שמצוה להכותו מצוה שלא להכותו שלא במקום מצוה שאינו מצוה להכותו אינו דין שמצוה שלא להכותו תא שמע היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקיללו חייב בא אחר והכהו וקיללו פטור והוינן בה מאי שנא בנו ומאי שנא אחר ואמר רב חסדא במסרבין בו לצאת ואינו יוצא רב ששת מוקי לה בשאין מסרבין בו לצאת אי הכי אחר נמי אחר גברא קטילא הוא והאמר רב ששת ביישו ישן ומת חייב הכא במאי עסקינן בשהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה והאמר רבי אמי אמר ר' יוחנן הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה מאי פטור דקאמר פטור מממון מכלל דבנו חייב בממון אלא בדינו הכא נמי בדינו אלא אחר היינו טעמא דפטור דאמר קרא (שמות כב, כז) ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך התינח קללה הכאה מנלן דמקשינן הכאה לקללה אי הכי בנו נמי כדאמר רב פינחס בשעשה תשובה הכא נמי בשעשה תשובה אי הכי אחר נמי אמר רב מרי בעמך במקוים שבעמך אי הכי בנו נמי מידי דהוה לאחר מיתה

Sanhedrin 85a:2-85b:1

§ The Sages raised a dilemma before Rav Sheshet: What is the halakha with regard to whether a son may be designated an agent of the court in order to flog his father or to curse him if the court sentenced him to ostracism? Rav Sheshet said to them: And did the Torah render it permitted to flog or curse another who is not his father? The Torah prohibited such actions. Rather, the reason that an agent of the court may flog or curse the one found liable is that the honor of Heaven takes precedence over the honor due to another. Here too, a son may serve as an agent of the court because the honor of Heaven takes precedence over the honor due to his father. The Gemara raises an objection from a baraita: And just as with regard to one who is commanded to strike him there is a mitzva not to strike him under other circumstances, with regard to one who is not commanded to strike him is it not right that there is a mitzva not to strike him? The Gemara explains the baraita: What, is it not that both this first clause of the statement of the baraita and that latter clause of the statement of the baraita are referring to a situation where striking another is a mitzva, e.g., where the other is liable to receive lashes. The distinction between them is that this latter clause, which is referring to one who is not commanded to strike him, is concerning a case where the agent is his son and is therefore prohibited from striking his father even in that capacity, while that first clause, which is referring to one who is commanded to strike him, is concerning a case where the agent is another individual and not his son. This indicates that it is prohibited for a son to flog his father as an agent of the court. The Gemara answers: No, in both this clause and that clause it is no different if the agent is his son and it is no different if the agent is another. And it is not difficult to distinguish between the clauses: Here, in the first clause, the reference is to a situation where striking another is a mitzva, as he is an agent of the court; there, in the latter clause, the reference is not to a situation where striking another is a mitzva. And accordingly, this is what the baraita is teaching: And just as in a situation where striking another is a mitzva, where the agent of the court is commanded to strike him, there is a mitzva not to strike him even one lash beyond the number determined by the court, as it is written: “Forty lashes shall he strike him, he shall not exceed, lest if he shall exceed to strike him” (Deuteronomy 25:3), accordingly, in a situation where striking another is not a mitzva, where one is not commanded to strike him, is it not right that there is a mitzva not to strike him? The general prohibition against striking another in any situation is derived from this verse. The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita: In the case of one who emerges from the court condemned to be executed and his son came and struck him or cursed him, the son is liable to be executed for striking or cursing his father. If another came and struck him or cursed him, he is exempt. And we discussed it as follows: What is different about the case where his son strikes or curses him that he is liable, and what is different about the case where another strikes or curses him that he is exempt? And Rav Ḥisda says: The baraita is referring to a case where they are imploring the condemned man to emerge from the court to be executed but he is not emerging. Therefore, it is necessary to employ force. Apparently, even under those circumstances, where the use of force is sanctioned by the court, it is prohibited for the son to strike his father. The Gemara rejects this proof: Rav Sheshet interprets this baraita as referring to a case where they are not imploring him to emerge from the court for his execution. It is referring to a case where the condemned man is proceeding willingly, and it is not an agent of the court but someone else who strikes and curses him at his own initiative. The Gemara challenges: If so, even another who strikes one who is condemned to death should be liable, as it is prohibited to strike or curse another. The Gemara responds: If another does so he is exempt, since the legal status of the one condemned to death is that of a dead man. Therefore, one is not liable for striking or humiliating him. The Gemara asks: But doesn’t Rav Sheshet himself say: If one humiliates another who is sleeping and the individual never awakens and dies, the one who humiliated him is liable to compensate his heirs for that humiliation? Apparently, even if the status of the condemned is that of a dead person, the one who cursed him should be liable to compensate his heirs. The Gemara answers: With what are we dealing here in the baraita? We are dealing with a case where he struck him with a blow that does not have sufficient force to cause damage worth one peruta, in which case no compensation is paid. The Gemara asks: But doesn’t Rabbi Ami say that Rabbi Yoḥanan says: In a case where one struck another with a blow that does not have sufficient force to cause damage worth one peruta, he is flogged for violating the prohibition: “He shall not exceed”? Why does the baraita exempt another entirely? The Gemara explains: What is the meaning of the term exempt that is stated in this baraita? It means that he is exempt from monetary restitution, but he is liable to receive lashes. The Gemara asks: If the clause of the baraita that discusses a case where another individual strikes or curses him and states that he is exempt only from payment of restitution, one may conclude by inference that the clause of the baraita that discusses his son states that he is liable to pay monetary restitution. That is certainly not the case. Rather, the clause of the baraita that discusses his son states that he is liable to be punished in accordance with his appropriate sentence; here too, the clause of the baraita that discusses another individual states that he is exempt from punishment in accordance with his appropriate sentence. The question remains: Why is another exempt from receiving lashes in a case where he struck him with a blow that does not have sufficient force to cause damage worth one peruta? The Gemara answers: Rather, this is the reason that another is exempt: As the verse states: “Nor curse a ruler of your people” (Exodus 22:27), from which it is inferred that this prohibition applies only with regard to one who performs an action of “your people,” i.e., an action befitting a Jew. There is no prohibition against cursing one whose actions are inconsistent with the conduct appropriate for a Jew. The Gemara asks: This explanation works out well with regard to cursing, as that is the prohibition mentioned in that verse. From where do we derive that the halakha is the same with regard to striking? The Gemara answers: We derive that the halakha is the same for both, as we liken striking to cursing based on the juxtaposition between the verses that address the cases of one who strikes his father (Exodus 21:15) and one who curses his father (Exodus 21:17). The Gemara challenges: If so, and the prohibition does not apply to one whose actions are inconsistent with the conduct appropriate for a Jew, his son too should be exempt if he strikes or curses his father whose conduct is inappropriate. The Gemara explains: As Rav Pineḥas says in another context that the reference is to a case where the one in question repented, so too, the baraita is referring to a case where the condemned man repented. Although he is being taken to his execution, because he repented he is considered as one who performs actions “of your people,” and his son is liable for striking or cursing him. The Gemara challenges: If so, and the baraita is referring to one who repented, another should be rendered liable as well. Rav Mari says: One derives from the expression “of your people” that the prohibition applies only to one enduring among your people, not to one whose execution is imminent. The Gemara challenges: If so, his son should be exempt as well, since his father’s execution is imminent. The Gemara answers: The halakha here is just as it is after the death of his father, and the son is liable for cursing his father even after his death. Therefore, he is also liable when his father’s death is imminent.

תשובות הרא"ש ט״ו:ה׳-ז׳

(א) ששאלת על האב שצוה לבנו שלא ידבר עם יהודי אחד ולא ימחול לו מה שעשה עד זמן קצוב והבן חפץ להתפייס עמו אלא שחושש לצואת אביו

(ב) דע שאסור לשנוא לשום יהודי אם לא שיראהו עובר עבירה והאב שצוה לשנוא לו לאו כל כמיניה לצוותו לעבור על דברי תורה שנאמר אני י"י מוראי למעלה ממוראכם ועוד לא היה האב בזה הדבר עושה מעשה עמך ואינו צריך לכבדו.

...

(א) וששאלת על אח הגדול שחרף וביזה לאחיו שהוא תלמיד חכם וקטן הימנו בשנים ונידו הקטן בשנים שהוא תלמיד חכם לאחיו גדול בשנים אם נדויו נדוי משום שדרשו ואת לרבות אחיך הגדול יפה עשה שנידהו דכיון שאינו נושא פנים בתורה אינו עושה מעשה עמך ומן הדין אינו חייב לכבדו.

Teshuvot HaRosh 15:5-7

...

מגילה כ״ה ב:י״ח

אָמַר רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: שְׁרֵי לֵיהּ לְבַר יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר לֵיהּ לְגוֹי: שִׁקְלֵיהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה וְאַנְּחֵיהּ בְּשִׁין תָּיו שֶׁלּוֹ. אָמַר רַב אָשֵׁי: הַאי מַאן דִּסְנֵי שׁוּמְעָנֵיהּ — שְׁרֵי לֵיהּ לְבַזּוֹיֵיהּ בְּגִימֶל וְשִׁין, הַאי מַאן דְּשַׁפִּיר שׁוּמְעָנֵיהּ — שְׁרֵי לְשַׁבּוֹחֵיהּ, וּמַאן דְּשַׁבְּחֵיהּ — יָנוּחוּ לוֹ בְּרָכוֹת עַל רֹאשׁוֹ.

Megillah 25b:18

Rav Huna bar Manoaḥ said in the name of Rav Aḥa, son of Rav Ika: It is permitted for a Jew to say to a gentile: Take your idol and put it in your shin tav, i.e., shet, buttocks. Rav Ashi said: One whose reputation is tarnished, i.e., he is known as a philanderer, it is permitted to humiliate him by calling him gimmel sin, an acronym for girta sarya, son of a putrid harlot. One whose reputation is commendable, it is permitted to publicly praise him, and one who praises him, blessings will rest upon his head.

מועד קטן י״ז א:ד׳-י״א

הָהוּא צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דַּהֲווֹ סְנוּ שׁוּמְעָנֵיהּ, אָמַר רַב יְהוּדָה: הֵיכִי לֶיעְבֵּיד? לְשַׁמְּתֵיהּ — צְרִיכִי לֵיהּ רַבָּנַן, לָא לְשַׁמְּתֵיהּ — קָא מִיתְּחִיל שְׁמָא דִשְׁמַיָּא. אֲמַר לֵיהּ לְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה: מִידֵּי שְׁמִיעַ לָךְ בְּהָא? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה׳ צְבָאוֹת הוּא״. אִם דּוֹמֶה הָרַב לְמַלְאַךְ ה׳ — יְבַקְּשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיו, וְאִם לָאו — אַל יְבַקְּשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיו. שַׁמְּתֵיהּ רַב יְהוּדָה. לְסוֹף אִיחֲלַשׁ רַב יְהוּדָה. אֲתוֹ רַבָּנַן לְשַׁיּוֹלֵי בֵּיהּ וַאֲתָא אִיהוּ נָמֵי בַּהֲדַיְיהוּ, כַּד חַזְיֵיהּ רַב יְהוּדָה, חַיֵּיךְ. אֲמַר לֵיהּ: לָא מִסָּתְיֵיהּ דְּשַׁמְּתֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא, אֶלָּא אַחוֹכֵי נָמֵי חַיֵּיךְ בִּי?! אֲמַר לֵיהּ: לָאו בְּדִידָךְ מְחַיֵּיכְנָא, אֶלָּא דְּכִי אָזֵילְנָא לְהָהוּא עָלְמָא בְּדִיחָא דַּעְתַּאי, דַּאֲפִילּוּ לְגַבְרָא כְּווֹתָךְ לָא חַנֵּיפִי לֵיהּ. נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב יְהוּדָה. אֲתָא לְבֵי מִדְרְשָׁא, אֲמַר לְהוּ: שְׁרוֹ לִי! אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן: גַּבְרָא דַּחֲשִׁיב כְּרַב יְהוּדָה לֵיכָּא הָכָא דְּלִישְׁרֵי לָךְ, אֶלָּא זִיל לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה דְּלִישְׁרֵי לָךְ. אֲזַל לְקַמֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ לְרַבִּי אַמֵּי: פּוֹק עַיֵּין בְּדִינֵיהּ, אִי מִיבְּעֵי לְמִישְׁרֵא לֵיהּ — שְׁרִי לֵיהּ. עַיֵּין רַבִּי אַמֵּי בְּדִינֵיהּ, סְבַר לְמִישְׁרֵא לֵיהּ. עָמַד רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי עַל רַגְלָיו וְאָמַר: וּמָה שִׁפְחָה שֶׁל בֵּית רַבִּי לֹא נָהֲגוּ חֲכָמִים קַלּוּת רֹאשׁ בְּנִידּוּיָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, יְהוּדָה חֲבֵירֵינוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֲמַר רַבִּי זֵירָא: מַאי דְּקַמַּן דַּאֲתָא הָאִידָּנָא הַאי סָבָא בְּבֵי מִדְרְשָׁא, דְּהָא כַּמָּה שְׁנֵי לָא אֲתָא, שְׁמַע מִינַּהּ לָא מִיבְּעֵי לְמִישְׁרֵא לֵיהּ. לָא שְׁרָא לֵיהּ, נְפַק כִּי קָא בָכֵי וְאָזֵיל, אֲתָא זִיבּוּרָא וְטַרְקֵיהּ אַאַמְּתֵיהּ וּשְׁכֵיב. עַיְּילוּהּ לִמְעָרְתָּא דַּחֲסִידֵי וְלָא קַיבְּלוּהּ, עַיְּילוּהּ לִמְעָרְתָּא דְּדַיָּינֵי וְקַיבְּלוּהּ.

Moed Katan 17a:4-11

There was a certain Torah scholar who gained a bad reputation due to rumors about his conduct. Rav Yehuda said: What should be done? To excommunicate him is not an option. The Sages need him, as he is a great Torah authority. Not to excommunicate him is also not an option, as then the name of Heaven would be desecrated. Rav Yehuda said to Rabba bar bar Ḥana: Have you heard anything with regard to this issue? He said to him: Rabbi Yoḥanan said as follows: What is the meaning of that which is written: “For the priest’s lips should keep knowledge, and they should seek Torah at his mouth; for he is a messenger [malakh] of the Lord of hosts” (Malachi 2:7)? This verse teaches: If the teacher is similar to an angel [malakh] of the Lord, then seek Torah from his mouth, but if he is not pure and upright, then do not seek Torah from his mouth; even if he is knowledgeable about Torah, do not learn from him. Based on this statement, Rav Yehuda ostracized that Torah scholar. In the end, after some time had passed, Rav Yehuda took ill and was on the verge of death. The Sages came to inquire about his well-being, and the ostracized scholar came along with them as well. When Rav Yehuda saw him, that scholar, he laughed. The ostracized scholar said to him: Was it not enough that you excommunicated that man, i.e., me, but now you even laugh at me? Rav Yehuda said to him: I was not laughing at you; rather, I am happy as I go to that other world that I did not flatter even a great man like you, but instead I treated you fairly in accordance with the halakha. Rav Yehuda died. The ostracized scholar came to the study hall and said to the Sages: Release me from the decree of ostracism. The Sages said to him: There is no man here as eminent as Rav Yehuda who can release you from the ostracism. Rather, go to Rabbi Yehuda Nesia in Eretz Yisrael, as only he can release you. That scholar came before Rabbi Yehuda Nesia. Rabbi Yehuda Nesia said to Rabbi Ami: Go and examine his case. If it is necessary to release him from his decree of ostracism, release him on my behalf. Rabbi Ami examined his case and thought at first to release him from his ostracism. But Rabbi Shmuel bar Naḥmani rose up on his feet and said: If the maidservant in the house of Rabbi Yehuda HaNasi once ostracized another person, and the Sages did not relate frivolously to her decree of ostracism and did not revoke it until three years had passed, all the more so, with regard to a decree of ostracism placed by Yehuda our colleague, we must take it seriously and not release this scholar. Rabbi Zeira said: What caused this Elder, Rabbi Shmuel bar Naḥmani, to come before us in the study hall today though for many years he did not come, and now he comes precisely during this discussion. Learn from this that it is not necessary to release him from his decree of ostracism, as this combination of events is certainly not a coincidence. Rather, it should be viewed as an instructive sign from Heaven. Consequently, Rabbi Ami did not release him from the ostracism, and the ostracized scholar left in tears. A wasp came and stung the ostracized scholar on his penis and he died. Because he was a great Torah scholar, they took him into the caves in which the pious are interred in order to bury him there, but the caves did not accept him. A snake stood at the entrance of the caves and did not let them pass. They then took him into the caves of the judges, and they accepted him.

שבת מ׳ א:ח׳-מ׳ ב:א׳

אָמַר רַב יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בַּמֶּרְחָץ שֶׁל בְּנֵי בְּרַק שֶׁפָּקְקוּ נְקָבָיו מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, לְמָחָר נִכְנַס רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְהִזִּיעוּ בּוֹ וְיָצְאוּ וְנִשְׁתַּטְּפוּ בַּבַּיִת הַחִיצוֹן. אֶלָּא שֶׁחַמִּין שֶׁלּוֹ מְחוּפִּין בִּנְסָרִים. כְּשֶׁבָּא הַדָּבָר לִפְנֵי חֲכָמִים, אָמְרוּ: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חַמִּין שֶׁלּוֹ מְחוּפִּין בִּנְסָרִין. וּמִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵירָה הִתְחִילוּ לֶאֱסוֹר. אַמְבַּטְיָאוֹת שֶׁל כְּרַכִּין — מְטַיֵּיל בָּהֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. מַאי ״עוֹבְרֵי עֲבֵירָה״? דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: בַּתְּחִילָּה הָיוּ רוֹחֲצִין בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת. הִתְחִילוּ הַבַּלָּנִים לְהָחֵם בְּשַׁבָּת, וְאוֹמְרִים: מֵעֶרֶב שַׁבָּת הוּחַמּוּ. אָסְרוּ אֶת הַחַמִּין וְהִתִּירוּ אֶת הַזֵּיעָה. וַעֲדַיִין הָיוּ רוֹחֲצִין בְּחַמִּין וְאוֹמְרִים: ״מְזִיעִין אֲנַחְנוּ״. אָסְרוּ לָהֶן אֶת הַזֵּיעָה וְהִתִּירוּ חַמֵּי טְבֶרְיָה. וַעֲדַיִין הָיוּ רוֹחֲצִין בְּחַמֵּי הָאוּר, וְאוֹמְרִים: בְּחַמֵּי טְבֶרְיָה רָחַצְנוּ. אָסְרוּ לָהֶן חַמֵּי טְבֶרְיָה וְהִתִּירוּ לָהֶן אֶת הַצּוֹנֵן. רָאוּ שֶׁאֵין הַדָּבָר עוֹמֵד לָהֶן, הִתִּירוּ לָהֶן חַמֵּי טְבֶרְיָה וְזֵיעָה בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. אָמַר רָבָא: הַאי מַאן דְּעָבַר אַדְּרַבָּנַן, שְׁרֵי לְמִיקְרֵי לֵיהּ ״עֲבַרְיָינָא״: כְּמַאן — כִּי הַאי תַּנָּא:

Shabbat 40a:8-40b:1

Rabbi Yehuda said: There was an incident in the bathhouse of Benei Berak, whose openings were sealed on the eve of a Festival. The next day, on the Festival itself, Rabbi Elazar ben Azarya and Rabbi Akiva entered and sweated there, and emerged and rinsed themselves in the outer room. However, this bathhouse was unique because the hot water was covered by wooden boards and there was no concern lest a person bathe in the hot water. When this matter came before the Sages, they said: Even if its hot water is not covered by boards, it is permitted to sweat from the heat in the bathhouse. When the number of transgressors increased, the Sages began to prohibit this. However, the large bathhouses [ambatyaot] in cities, one may stroll through them as usual and need not be concerned about the prohibitions of Shabbat, even if he sweats while doing so. And the Gemara asks: What are these transgressors? The Gemara answers: Rabbi Shimon ben Pazi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said in the name of bar Kappara: Initially, people would bathe even on Shabbat in hot water that was heated before Shabbat. The bathhouse attendants began to heat water on Shabbat and say that it was heated before Shabbat. Therefore, the Sages prohibited bathing in hot water and permitted sweating. And they would still bathe in hot water and say: We are sweating, and that is why we entered the bathhouse. Therefore, the Sages prohibited sweating and permitted bathing in the hot springs of Tiberias. And people would still bathe in hot water heated by fire and say: We bathed in the hot springs of Tiberias. Therefore, they prohibited even the hot springs of Tiberias and permitted them to bathe in cold water. When the Sages saw that their decrees were not upheld by the people because of their stringency, they permitted them to bathe in the hot springs of Tiberias, and the decree prohibiting sweating remained in place. In this context, Rava said: One who violates a decree of the Sages, it is permitted to call him a transgressor. Transgressor is not a term limited to one who violates a severe Torah prohibition. The Gemara asks: In accordance with whose opinion did Rabba make this statement? Rabba’s statement is according to this tanna in the baraita, who referred to those who violated a rabbinic decree as transgressors.

ספר יראים ק״פ

(א) סימן קפ
גר לא תונה. לא תונו איש את עמיתו. הזהיר הכתוב בפ' בהר סיני לא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך אני ה'. ותניא בת"כ ומייתינן בהזהב (נ"ח ב') באונאת דברים הכתוב מדבר אתה אומר באונאת דברים או אינו אלא באונאת ממון כשהוא אומר אל תונו איש את אחיו הרי אונאת ממון אמור הא מה אני מקיים לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הא כיצד אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים אם היה בן גרים אל יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות ילמוד תורה שנאמר מפי הגבורה אם היו יסורים באין עליו או מקבר את בניו לא יאמר לו כדרך שאמרו חביריו לאיוב הלא יראתך כסלתך וגו'. וכשם שאונאה בדברים כך אונאה בעין רע שאמר פני רעים שמסור ללב. כדתניא [ר' יהודה אומר ויראת מאלהיך ותניא] בהזהב (רי"א) אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים שהרי דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך. ותניא בהזהב לא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו למדנו שלא הזהיר הכתוב באונאת דברים אלא ליראי ה' אבל אם עבריין במזיד הוא אפילו בדבר אחד ולא עשה תשובה רשאי להנאותו בדברים. והיינו דאמרינן במגילה בסוף הקורא את המגילה (כ"ה ב') האי מאן דסני שומעניה שרי לבזויי בג' וש' . כדאמרינן במו"ק (י"ז א') שנדה רב יהודה מאן דסני שומעניה ואמר ר' אמי האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקרייה עברינא. והיינו דאשכחן במדרש מנין ההונה אותך שאתה רשאי להנאותו ת"ל עמיתו פי' כיון שהונה אותך הרי הוא עברין ואינו אתך בתורה ובמצות. וצריך להזהר מאונאת דברים דאמר רב חסדא (ב"מ נ"ט א') כל השערים ננעלו ושערי אונאה לא ננעלו שנאמר הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך. ואמר ר' יוחנן משום שמעון בן יוחא (נ"ח ב') גדולה אונאת דברים מאונאת ממון שבזה נאמר ויראת מאלהיך ובזה לא נאמר ויראת.

Sefer Yereim 180

...