10 - מה זאת עשה אלהים לנו The Spanish Expulsion

A History of the Marranos by Cecil Roth, pp. 12-13

In October 1390, Juan I of Castile died, being succeeded by his infant son, Henry III (1390-1406). During the minority, great authority was enjoyed by the Queen Mother, Leonora, whose confessor, Ferrand Martinez, Archdeacon of Ecija, immediately became a power in the state. The latter was a man of little learning, but noteworthy for his indomitable spirit, and a sworn enemy of the Jews. For the past twelve years, he had been inveighing against them from the pulpit and endeavoring to procure their expulsion from the various towns of the region. Injunctions from the king, and even fromthe Pope, had been quite ineffectual to silence him. He asserted roundly that the twenty-three synagogues in the diocese of Seville had been constructed in defiance of the laws, and should be torn down. Now, with the death of the king, and almost simultaneously that of the Archbishop Barroso, who had previously been able to check his activities to some extent, Martinez was freed from all restraint, and procured, by letters to the local clergy, the partial destruction of some of the unauthorized Jewish places of worship. Half-hearted instructions addressed to him from the Court, to desist from his activities and make good the damage, only served to enlist the sympathy of the populace on his side. A feeling of unrest spread throughout the country. The advent of Lent, with its reminders of the Passion, served as the pretext for a fresh series of inflammatory sermons which keyed the popular passions to the highest pitch.

On Ash Wednesday (March 15, 1391), a turbulent crowd broke into the Jewish quarter of Seville, which was in imminent danger of sack. The civic authorities had a couple of the ringleaders seized and scourged, but this served only to exasperate the feelings of the rest. After some further disturbances, order was outwardly restored; but the spirit of unrest still simmered, while Martinez continued his unbridled invective from the pulpit. At length, on June 4, 1391, the mob could no longer be restrained. An orgy of carnage raged in the city. The Juderia was pitilessly sacked. As many as four thousand persons, it was estimated, were killed; while those who did not succeed in making good their escape were able to save their lives only by accepting baptism. The fury spread during that summer and autumn through the whole of the Peninsula, from the Pyrenees to the straits of Gibraltar. At Ecija and at Carmona, the whole community was exterminated. At Cordova, the entire Juderia was reduced to ashes: Toledo was the scene of a frightful massacre on the fast-day of the seventeenth of Tammuz. Similar outbreaks took place in seventy other towns in Castile. In Aragon, despite the severe measures taken by King Juan I to suppress the disorders, the example was followed. In the kingdom of Valencia (in the capital city of which the lead had been given on July 9 by a crowd of hysterical boys) not a single professing Jew was left alive. At Barcelona, in spite of the protection of the authorities, the whole community was wiped out. From Catalonia, the frenzy spread to the Balearic Islands, where on August 2, an exterminatory massacre took place at Palma. The total number of victims was said to have amounted to as many as fifty thousand in all. There were some important communities — as, for example, that of Barcelona, which had maintained an unbroken existence from the eighth century at least which henceforth were never reestablished. Outbreaks were avoided only in Moslem Granada and, thanks to the vigorous measures of protection taken by the Crown, in Portugal. In Aragon, those responsible for the disorders were punished, though in most cases not too severely. In Castile, however, the passivity of the authorities showed that they condoned the outrages which had been committed.

A wave of massacres of this description was not by any means new in Jewish history. Something of the sort had taken place on the Rhineland during the Crusades, in England in 1189-90, and throughout Germany at the period of the Black Death. The consequences of this occasion, however, were unique. Elsewhere, it had been only a weak remnant which had accepted baptism as the alternative to death. The vast majority had unquestioningly preferred martyrdom "for the Sanctification of the Name" rather than abjure their faith. But in Spain conditions were different. The morale of the people had been undermined by centuries of well-being. Their social assimilation to the general population had progressed so far as to make the change seem perhaps less drastic. The expulsions throughout Europe from England in 1290, from France in 1306 and 1394, from the majority of the cities of Germany at the time of the Black Death had cut off most avenues of escape. Possibly, the recent disasters had made them feel that there was, after all, no hope for their religious and national future...Whatever the reason, throughout the Peninsula, large bodies of Jews accepted baptism en masse in order to escape death. At Toledo, the example was set by the aged Samuel Abrabanel, formerly the confidential adviser of Henry of Trastamara; and a majority of the community followed his example. At Barcelona, those who saved their lives by the same means are said to have been numbered in thousands. In Valencia, the wealthy and influential Joseph Abarim and Samuel Abravalla led the way; and they were followed by all of their surviving coreligionists, except a few who remained in hiding. So many came forward for baptism, it was said, that the holy chrism in the churches was exhausted, and it was regarded as miraculous that the supply held out. The number of converts here alone was stated, with palpable exaggeration, to amount to eleven thousand. In some places, the Jews did not wait for the application of compulsion, but anticipated the popular attack by coming forward spontaneously, clamoring for admission to the Church. All told, the total number of conversions in the kingdoms of Aragon and Castile was reckoned at the improbable figure of two hundred thousand. It was a phenomenon unique in the whole of Jewish history.

The movement did not stop with the restoration of order. Fray Vincent Ferrer, to whose fiery eloquence the outbreak at Valencia had been due, continued to travel about preaching to the Jews and endeavoring to secure their conversion. In 1411 he traversed Castile from end to end in pursuance of what he had come to regard as his mission. In one place after another, he appeared in the synagogue bearing a scroll of the Law in one arm and a crucifix in the other, while an unruly mob at his heels added force to his arguments. Everywhere, many persons allowed themselves to be won over by his impassioned appeals. On a single day, in Toledo, he is said to have gained four thousand converts. Some whole communities gave way in a body. In the Bishopric of Segovia, the remnants of Judaism were almost entirely destroyed. Subsequently, the self-appointed missionary returned to Aragon, where he followed a similar course. Here he was assisted by the apostate Mestre Gerónimo de Santa Fe (Megadef —"the blasphemer"— as he was acrostically called by his former coreligionists). The latter had succeeded in inducing the anti-Pope, Benedict XIII, whose body-physician he was, to stage a disputation on the merits of the two religions at Tortosa (1413-1414). During its course and after its conclusion, the labors for the faith continued. Converts were secured in large numbers at Saragossa, Calatayud, Daroca, Fraga, and Barbastro. The entire communities of Alcañiz, Caspe, Maella, Lerida, Tamarit, and Alcolea followed the lead. Thirty-five thousand additional converts are said to have been secured in the two kingdoms during the course of a few years.

Vincent Ferrer was canonized as a saint on 3 June 1455.

Mestre Gerónimo de Santa Fe was born יהושע בן יוסף הלורקי

Shu"T haRivash 4

עוד שאלת בכתב האחרון אם יוכל אדם מאנוסי הזמן לעבודת ככבים לדרוך ענבים בגת של ישראל ויהיה היין כשר כאלו דרכו ישראל אם אין...

Shu"T haRivash 11

שאלת מאשה אנוסה שנתגרשה מבעלה שהוא אנוס לעבודת כוכבים ועידי כתיבת הגט וקיומו ומסירתו כולם אנוסים. והאשה ההיא בחסד השם ובהשתדלותה יצאה מן הארץ אשר שם השמד ובאת לארץ ישמעאל לעבוד השם בנחת בלי פחד...

תשובה: דע שמי שעבר על כל מצות התורה באונס ואפי' עבד עבודת גילולים שהדין הוא שיהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג לא נפסל לעדות כיון שעשה כן באונס ומפני אימת מות נפלו עליו. שהרי אין ב"ד עונשין אותו לא במיתה ולא במלקות דאנוס רחמנ' פטריה...ואע"ג שבאותן עברות שדינם שיהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג לא קיים מצות ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך וגו', ואם עשה כן בפרהסיא דהיינו בפני י' מישראל לא קיים מצות ונקדשתי בתוך בני ישראל, ועבר על לא תחללו את שם קדשי, מ"מ כיון שלא חללו אלא מתוך האונס לא נפסל לעדות כיון שאין ב"ד עונשין אותו...ומ"ש הר"ם ז"ל שהמומרים פסולין לעדות שהם פחותין מן העובדי ככבי' זהו במומרין ברצון ושלא מחמת אונס, אבל מחמת אונס לא שהרי פטור הוא מדיני אדם ואף בדיני שמים פטור מן הכרת...

אמנם מה שאמרתי שמי שנעשה מומר מתוך האונס עדיין ישראל הוא אע"פ שעבד עבודת גילולים וחלל שבתו' בפרהסיא כיון שלא עשה כן אלא מחמת האונס ראוי להבין שזהו במי שכשהוא בינו לבין עצמו נזהר מכל עבירות שבתור' בכל יכולתו. אבל אם אפי' בינו לבין עצמו ושלא במקו' שיראוהו עובדי ככבי' אם עבר על א' מכל הלאוין שבתור' שחייב עליהן מלקות כגון שאכל נבלות וטרפות בין לתאבון בין להכעיס אע"פ שאינו כעובד ככבים גמור כיון שאינו עובד גלולים או מחלל שבת בפרהסיא ברצון מ"מ פסול הוא לעדות...לכן באלו האנוסי' שעבר עליהם חרב השמד ועמדו ימים רבים בין עובדי כוכבים גוזרי השמד ולא מלטו נפשם אל ארץ אחרת שיעבדו השם בלי פחד ראוי לחקור הרבה בענינם. כי יש מהם שהי' יכולת בידם לצאת מן הארץ ההיא ולמלט נפשם מן השמד, אלא מאחר שהמירו אף אם תחלתן באונס אחר כן פרקו עול שמים נתקו מוסרות התורה מעליה' ומרצונם הולכי' בחקות עובדי ככבים ועוברי' על כל מצות התור'. ולא עוד אלא שרודפי' אחר היהודים האומללים אשר ביניהם להעלילם כדי להכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד. וגם על האנוסים אשר לבם לשמים ומשתדלים לצאת מתוך השמד אלה הרשעים מוסרין אותן למלכות, כמו ששמענו מקצתם אשר בבלנסיה וברצלונה. הנה אלה וכיוצא בהן אין להן חלק באלדי ישראל ואין צ"ל שהם פסולי' לעדות אלא הם פחותי' מן העובדי ככבים אע"פ שהי' תחלתן באונס.

ויש אחרים שהיו יוצאים בלב שלם ובנפש חפצה מן השמד אלא שאין יכולת בידם כי לא יספיק אשר בידם אל ההוצאות המרובות שיש להם לעשות להוציא עצמם ונשיהם וטפם. ואולי מספיק להם להוציא עצמם אבל הם יראים פן בהניחם אנשי ביתם בין עוב' ככבים יתערבו בהם וילמדו ממעשיהם ולא יצאו משם לעולם. והם בוחרים להתעכב שם למען הביא את בני ביתם בכבל רסן התורה ומצותיה עד ירחמו עליהם מן השמים ויפתחו עליה' שערי הצלה. ובנתיים הן נזהרים מלהתגאל בטומאת העבירות זולתי בשעת הסכנה ובמקום סכנה. ואלה אף אם לפי האמת כל שאפשר להם להציל עצמם חייבין להציל אף אם יעזבו בניהם ובני ביתם שאהבת השם ותורתו קודמת לכל...עם כל זה נרא' לומר שאינם פסולין להעיד שהרי אינם חושבין לעשות עברה בעכבתם כיון שעושין כן כדי שלא יטמעו בניהם בין עובדי ככבים...

לכן בגט האשה אשר עדיו מן האנוסים אשר נשארו בארצו' השמד ראוי לחקור הרבה בענינם מאיזה מין הם. כי עתה מאחר שעמדו שם כל זה הזמן ולא יצאו להמלט על נפשם כאשר עשו רבים מהם עשירים ומהם עניים מרודים הנה הנשארים כבר יצאו מחזקת כשרות וצריכין חקירת חכם שיחקור עליהם טרם תקובל עדותם. ואם הם מן המין שהם כשרים להעיד לפי הדרכי' שכתבתי למעלה מכשירין הגט ומתירין האשה לינשא, אבל אם ממין הפסולין לפמ"ש =לפי מה שכתבתי= אין מתירין אותה לינשא...

Shu"T haRivash 14

שאלה ראובן שדך את בתו כשהיא קטנה לבן שמעון במיורק' קוד' הגזרה. ופסק לתת לו בנדוניא סך ת"ק ליטרא. וגם שמעון פסק לתת לבנו מנכסיו בשעת נשואין אלף ליטרין ובית היה שוה אז יותר מת"ק ליטרין. אחר כן באה הגזרה וראובן ושמעון אבדו רוב נכסיהם בגזרה בענין שלא יוכל שום אחד להשלים התנאין שפסקו ביניהם. וגם שאחרי שעברה על שניהם ועל בני ביתם גזירת השמד ונצטרך כל אחד להביא עצות מרחוק ולעשות בתחבולות לצאת מתוך ההפכה ואולי אלו יצאו למזרח ואלו למערב. על זה היה דעת שניהם שהשדוכין והתנאין ההם יהיו בטלים מעצמם. אח"כ נכנס ראובן לבדו בספינה אחת המפרשת בים כדי ללכת בה ארץ ישמעאל להמלט על נפשו ולצאת מאונס השמד. והניח אשתו ובני ביתו במיורקה. ועמדה הספינה בנמל מיורקה ימים מספר. ובתוך הימים ההם שמעון עשה תנאים חדשים עם אשת ראובן ובנו ושדכו הבחורה לבן שמעון. גם עשו שבן שמעון קדש הבחורה ההיא מיד בחשאי והיא עדיין קטנה שלא מדעת אביה, וראובן היה עדיין בנמל והיו יכולין לשאול את דעתו. ועידי הקדושין היו שני אנוסים שהם קרובים זה לזה...גם העד הא' קודם אלו הקדושין היה מחלל שבתות בפרהסיא אחר הגזרה, שהיה כותב בעסקי האנוסים בשבתות ובמועדים ואין אונס ומכריח אותו על זה רק שהיה עושה לאהבת תועלת השכירות. והעד האחר היה אוכל נבלות וטרפות עם עובדי ככבים והיה רגיל עמהם תמיד וקראו לו ואכל מזבחם. ואח"כ נכנס בן שמעון המקדש בספינ' ההי' ללכת עם ראובן באשר ילך, והגיד לראובן כי בתו נתקדשה לו. וראובן חרה לו מאד ויהי כמחריש, כי לא חשש לזעוק על זה ולהשמיע במרום קולות יען היה בספינה ומרחיק ללכת עם הבחור המקדש והבת נשארה במיורקה. גם כי ירא מן העובדי ככבים שהיו עמו בספינה לפרסם שנתקדשה בתו שלא מדעתו פן יעלילום כי עדיין הם מחזיקי' בדת יהודים. אבל בחשאי שלח כתבו לבנו לגעור בו על שעשה את הדבר הזה שלא מדעתו ושאינו מתרצ' בקדושין אלו. ילמדנו רבינו אם יש לחוש לקדו' אלו להצריכה גט אם לאו...
תשובה: נראה שאין לחוש לקדושין אלו כלל מכמה טעמים.

הטעם הראשון...דקי"ל כעולא דאמר (בפ' האיש מקדש מד:) דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה, אפי' מיאון אינה צריכה...

הטעם השני שאף אם נעשו לדעת אביה אינן קדושין מפני קורבת העדים...

הטעם השלישי מפני פסול העדים מחמת עבירה. כי אע"פ שתחלת השמד היה באונס ולא נפסלו לעדות מחמת השמד כיון שאין ב"ד עונשין אותו על זה...אפי' באותן עבירות שהדין הוא בם שיהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג לא קיים מצות ואהבת את ה' אלהיך וגו', ואם עשה כן בפרהסיא דהיינו בפני עשרה מישראל לא קיים מצות ונקדשתי בתוך בני ישראל, ועבר על לא תחללו את שם קדשי וכו', מ"מ כיון שלא חללו אלא מתוך האונס ואין ב"ד עונשין אותו דאנוס רחמנא פטריה...וכמ"ש זה הר"ם ז"ל (בפ"כ מהלכות סנהדרין) לא נפסל לעדות...ולזה האנוסים לא נפסלו לעדות מחמת השמד כיון שהיה באונס. גם הרשב"א ז"ל כתב בתשובה ישראל שהמיר לעבודת ככבים מחמת יראה אע"פ שחטא ישראל הוא. ואע"פ שהיה לו ליהרג ואל יעבור מ"מ כיון שמחמת יראה הוא עושה ר"ל מפחד שלא יהרגוהו כיון שאין עליו חיוב ב"ד בשביל כך וכתיב וחי בהם ולא שימות בהם ישראל הוא ושחיטתן מותרת ואין אוסרין יין במגען, ע"כ. אמנם אע"פ שמחמת השמד שהיה באונס לא נפסל זהו במי שכשהוא בינו לבין עצמו נזהר מכל עבירות שבתורה בכל יכולתו. אבל אם אפילו בינו לבין עצמו ובמקום שלא יראוהו עובדי ככבים עובר על אחת מכל עבירות התורה שחייבין עליהן מלקות כגון שאוכל נבלות וטרפות בין לתאבון בין להכעיס פסול לעדות הוא...ואע"פ שתחלתו היה אונס הרי עובר עתה ברצון כיון שעושה כן אף בינו לבין עצמו ושלא במקום רואין שירא מהם שיעלילוהו וימסרוהו. וכן אם יכול להשמט מן העובדי ככבים ואינו נשמט אלא הולך עמהם ועושה כמעשיהם לאכול מזבחיהם אין ספק שהוא נפסל בכך. ואין צ"ל אם הוא עובד ככבים או מחלל שבת בפרהסיא בפני עשרה מישראל שזה עובד ככבים גמור הוא כיון שעתה עושה זה שלא מחמת אונס...

Rivash was born in Valencia, Spain in 1326 and died in Algeria in 1408. Some suggest that he was one of the forced converts.

Hasdai Cresas' Epistle to the Jews of Avignon

אם אמרתי אספרה לכם רובי התלאות אשר מצאונו ישתוממו רעיוניכם. האמנם אערוך לפניכם שלחן הרעה מעוטרת ראש ולענה בקצרה. הדברים כהויתן להשביעכם מרורות ולענות ולהשקותכם מיין עצבוננו. ובעבור אחשוב כבר הוגד לכם הדבר אכתוב אותו בתכלית הקצור על הסדר וזה החלי.

יום ראש חודש תמוז קנ׳׳א המר והנמהר דרך ה׳ קשתות האויב על קהלת סיבליה רבתי עם שהיו בה כמו ששה או שבעה אלפים בעלי בתים, הציתו באש שעריה והרגו בה עם רב, אך רובם המירו; ומהם מכרו לישמעאלים מהטף ומהנשים. והיו מסלות היהודים יושבים בדד, ורבים מתו על קדושת השם ורבים חללו ברית קודש.

משם יצא האש ותאכל כל ארזי הלבנון, העיר הקדושה קהלת קורטובה. גם שם המירו רבים ותהי לחורבה.

וביום צרה ותוכחה יום שהוכפלו בו הצרות, י״ז תמוז, חמת ה׳ נתכה על עיר הקודש אשר משם תצא תורה ודבר ה', היא קהלת טוליטולה. ויהרגו במגדש ה׳ כהן ונביא. שמה קדשו את השם ברבים רבניה – הם זרע הכשר והנבחר, זרע הרב ר׳ אשר זצ״ל, הם ובניהם ותלמידיהם. גם שם המירו רבים לא יכלו לעמוד על נפשם.

על שלש אלה רגזה ארץ. מלבד קהלות אחרות סביבותיהן בא מספרם כמו שבעים עיר. ובכל זאת אנחנו פה על משבר והיה לנו הלילה והיום למשמר. ויהי בשביעי לחדש אב בלע ה׳ ולא חמל בקהלת וולינציה; היו בה כמו אלף בעלי בתים, והיו המתים בקדושת השם כמו מאתים וחמשים אנשים, והנשארים הרה נסו ונמלטו מעטים ורובם המירו.

משם פשט הנגע בקהלות מיורקה העדינה לחוף ימים ישכון. יום ר׳׳ח אלול באו בה פריצים ויחללוה, בזזוה ושללוה ועזבוה כמצודה שאין בה דגים. ומתו בקדוש השם כמו שלש מאות נפשות וכמו שמונה מאות נמלטו במגדל המלך והנשארים המירו.

יום שבת אחריו שפך ה׳ כאש חמתו, נאר מקדשו וחלל נזר תורתו היא קהלת ברצלונה, אשר הבקעה ביום ההוא ובא מספר ההרוגים כמו מאתים וחמשים נפשות. וכל יתר הקהל נסו אל המגדל ושם נמלטו. והאויבים בזזו כל מסילות היהודים והציתו אש בקצתם. ויד מנהיג המדינה לא היה במעל, אך התאוה להצילם בכל יכלתו. ויכלכלו שם היהודים בלחם ובמים ויאזרו לעשות שפטים באנשים הפושעים. אזי קם שאון דלת העם והמון רב על נכבדי המדינה וילחמו עם היהודים אשר במגדל עם קשתות ובלסטראות ויכום ויכתום שמה במגדל. רבים קדשו ה', בתוכם בני יחידי, חתן, שה תמים העליתיו לעולה. אצדיק עלי הדין ואתנחם לטוב חלקו ולנעימת גורלו. ומהם רבים ששחטו עצמם ומהם הפילו עצמם מהמגדל ולא הגיעו לחצי המגדל עד שנעשו אברים אברים וקצתם יצאו משם וקדשו את השם ברחוב וכל השאר המירו, רק מעטים היו שנמלטו בערי הסגנים, נער יכתבם. אך הם מהנכבדים וברוב עוונותינו אין היום בברצלונה איש בשם ישראל יכונה.

וכן בעיר לירידה מתו רבים והשאר המירו ושנמלטו היו רק מעטים.

בעיר גירונדה, אשר שם תורה וענוה במקום אחד, קדשו ה׳ ברבים הרבנים, לא המירו בה כי אם מועטים ורוב הקהל נמלטו בבתי העירונים והם היו במגדל.

סוף דבר: במלכות וולינציה לא נשאר יהודי זולתי במקום אחד הנקרא מורבידרו. ובמחוז קטלוניה לא נשאר יהודי זולתי בערי הסגנים והפחות שלא שלחו יד בהם בכל המקומות.

אנחנו פה היום בכל מדינות ארגון אין פרץ ואין צוחה. בחמלת ה׳ עלינו הותיר שריד בכל מקומות אלו אחר ההשתדלות הנמרצת והפזור הרב מכל רכושנו לא נשאר לנו בלתי גויותינו. ובכל זאת לבנו יהגה אימה ועינינו אל אבינו שבשמים נשואות עד שיחננו וירפאנו ממכאובנו ואל יתן למוט רגלינו. כן יהי רצון! אמן!

אני הגבר ראה עני בשבט עברתי חסדאי בר אברהם בר חסדאי בר יהודה קרשקש הכותב פה סרקסטה יום עשרים לחודש מרחשון שנת חמשת אלפים וקנ״ב ליצירה.

שבט יהודה, הנובר תרט׳׳ו.

האיגרת משופעת באזכורים מקראיים, בייחוד ממגילת איכה .קרשקש רואה עצמו כירמיהו המבכה את החורבן "אני הגבר ראה עני בשבט עברתו". הקהילות היהודיות הספרדיות - בייחוד טולדו וברצלונה - משולות לירושלים שנחברה בידי אלוהים - דרך ה' קשתות האויב - בילע ה' ולא חמל - שפך ה' כאש חמתו, ניאור מקדשו.

Shu"T haRashbash 89

אמר שלמה בן הרב רבי שמעון נ"ן בן החכם רבי צמח זלה"ה.
בני אלו המשומדים הנקראים אנוסים הערלים כשבאים לחזור בתשובה צריך לברר דינם בענין תשובתם ומילתם וטבילתם.
ואומר שדינם הוא כישראל לכל דבריהם, דהלכה רווחת היא בישראל, דישראל משומד אע"פ שחטא ישראל [הוא]...וקדושיו קדושין, ובניו כמוהו אם נולד ממשומדת...אפילו גר שחזר לסורו...ואפילו עד כמה דורות עד סוף העולם ישראל חשבינן ליה...

אלהינו ואלהי אבותינו הצלח נא לעבד הנקרא שמו כך ומשוך אליו חסדך, וכשם שהטית לבו לשוב בתשובה שלימה לפניך כן תטע בלבו אהבתך ויראתך ותפתח לבו בתורתך ותדריכהו בנתיב מצותיך למען ימצא חן בעיניך, וכן יהי רצון ונאמר אמן.

Rashbash lived around 1400-1467

Alahambra Decree (March 31, 1492)

We were informed that in our realms there were some bad Christians who Judaized...the chief cause was the communication between the Christians and the Jews...(therefore, in 1480) we ordained that said Jews should be set apart...(in) Jewish quarters…hoping that with this separation (the matter) would be corrected...(however,) many offenders have been revealed...by the Inquisitors...Thereby is established...the great damage to the Christians which has resulted...from the...communication which they have held...with the Jews...

This is proved by the many...confessions both of the Jews themselves and also of those who were corrupted and deceived by them...

It was our wish to be content with ordering them to leave...Andalusia...in the belief that this would be sufficient for those in other...places...(however,) every day it is discovered and made manifest that the said Jews continue ever more in their evil and harmful purpose in every place where they dwell...

Having considered the matter with much deliberation, (we) are agreed in ordering that all...Jews...of our realms shall leave and never return...by the end of...July...under the penalty that if they do not do so...they incur the punishment of death and the confiscation of all their property...with no trial nor sentence nor declaration...

Abravanel on Yirmiyahu 2:24

...הזמן המוכן לצרותיו הוא החודש הקבוע לרעתו חודש אב...כשגזר מלך ספרד גרוש על כל היהודים אשר בכל מדינות מלכתו שיצאו כמשלש חדשים נשלם והיה יום היציאה ט' באב והוא לא ידע מזה הזמן דבר כאלו מן השמים הדריכוהו להגבלת הזמן הזה...