ולא יבאו לראות כבלע. פי׳ כהרף עין. וכמו באכילה שהבולע בלי לעיסה אינו נהנה מאכילתו אלא רגע הבליעה. כך הרואה ואינו משביע עינו נקרא שהוא בולע. והזהיר הכתוב שלא יראו אפי׳ כבלע את הקודש:
כל הבא לצבא צבא. בבני קהת ומררי כתיב כל הבא לצבא. וכאן כתיב לצבא צבא. ולאו דבר ריק הוא. והענין דיש לדעת דבני גרשון היו מיוחדים במעלה בשיר שבשעת עבודה. כמו בימי דוד ושלמה היה אסף מבני גרשון הראש קודם להימן מבני קהת ובביאורי על הספרי הוכחתי הכי מברייתא שם. וזהו משמעות לצבוא צבא. דצבא לחוד משמעו איזה התמנות של כל אדם בביתו או בעירו. ועוד משמעו צבא קיבוץ אנשים לד״א כמו הנשים הצובאות. ולצבוא צבא משמעו מצביאים את הקיבוץ. והיינו עבודת השיר דבקיבוץ כדאיתא בערכין פ״ב. וברבה איתא לצבוא צבא אלו שוערים לעבוד עבודה אלו משוררים. והיינו דכתיב כאן לעבוד עבודה. ולא כתיב לעבודה כמו בבני מררי. אלא כדרשת הגמ׳ בערכין דף י״א במקרא עבודת עבודה. עבודה שבעבודה הוי אומר זה השיר וע״ע לעיל ג׳ כ״ב:
לעבוד עבודה. וכן בבני מררי כתיב לעבוד את עבודת א״מ משא״כ בבני קהת כתיב לעשות מלאכה. היינו משום דב״ג וב״מ אם נתקלקל איזה דבר תקנו זה הכלי כדאיתא שבת פ׳ הבונה בקרש שנפל בו דרנא. מש״ה מיקרי עבודה לעבודה שמכבר. משא״כ בבני קהת אם נתקלקל איזה כל״ש לא היו מתקנים אלא עושים מחדש כדאיתא פ׳ המזבח מקדש דסכין שנפגם אין מתקנים משום הכי כתיב לעשות מלאכה מחדש:
לעבוד עבודה. וכן בבני מררי כתיב לעבוד את עבודת א״מ משא״כ בבני קהת כתיב לעשות מלאכה. היינו משום דב״ג וב״מ אם נתקלקל איזה דבר תקנו זה הכלי כדאיתא שבת פ׳ הבונה בקרש שנפל בו דרנא. מש״ה מיקרי עבודה לעבודה שמכבר. משא״כ בבני קהת אם נתקלקל איזה כל״ש לא היו מתקנים אלא עושים מחדש כדאיתא פ׳ המזבח מקדש דסכין שנפגם אין מתקנים משום הכי כתיב לעשות מלאכה מחדש:
כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. במסכת פסחים דס״ז דרשינן כל זב לרבות בע״ק. כל טמא לנפש לרבות מגע שרץ. והא דכתיב כל צרוע. מיישב הגמ׳ איידי דכתיב כל זב וכו׳. ונראה דפרשה זו של שלוח טמאים אף על גב שנאמרה מיד ולדורות. מכ״מ משונה היה המעשה של אותה שעה מהדינים שלדורות. היינו במצורע לא הוזהרו לדורות אלא אותו מצורע שהוא טמא. כדכתיב בפ׳ מצורע וטמא טמא יקרא מחוץ למחנה מושבו. הא צרוע טהור אין מושבו חוץ למחנה. והמצורעים של אותו דור היה אפי׳ שנצטרעו לפני מ״ת וא״כ היו טהורים כדתנן במס׳ נגעים רפ״ז אלו נגעים טהורות שהיו קודם מ״ת. ומכ״מ אי׳ בנדרים ד״ז דע״כ הא דכתיב בדתן ואבירם כי מתו כל האנשים וגו׳ לא היו מצורעים וכ׳ הר״ן דאי משמעות מתו שנצטרעו א״כ היאך היו במחנה אח״כ. וכבר תמה ע״ז בעל ש״ש סי׳ פ״ח אות צ״ב שהרי היו טהורים. אבל הישוב הנכון ע״ז דודאי באותו דור נצטוו על שלוח כל צרוע. וכן הא דקיי״ל דזב משתלח חוץ למחנה לויה וטמא מת רק ממחנה שכינה. כ״ז אינו אלא לדורות אבל באותו דור ע״כ אזהרה לישראל שישלחו טמאי מת אינו ממחנה שכינה. שהרי לוים היו שומרים סביב וישראל היו חונים מנגד. אלא היו מוזהרים לשלחם ממחנה ישראל ולא כמו לדורות. תדע שבמלחמת מדין הזהיר משה לשבי מלחמה שיחנו מחוץ למחנה כל הרג נפש וכל נוגע בחלל וע״ע בסמוך מקרא ד׳. ולהלן ל״א י״ט מש״כ עוד בזה. ומעתה משמעות כל צרוע מתיישב שפיר לאותה שעה. אלא בשביל לדורות צ״ל איידי כו׳ וכיב״ז נתבאר בס׳ ויקרא פ׳ שחוטי חוץ יע״ש. וכיב״ז ביאר הגר״א ז״ל בפ׳ אחרי מקרא ובא אהרן אל א״מ. במה שהעלו חז״ל שאינו כסדר היום ע״ש:
כאשר דבר ה׳ אל משה וגו׳. מלבד שהוא מיותר. עוד משונה הלשון כאן מכל המקומות דכתיב כאשר צוה ה׳ את משה. והיינו משום שבכ״מ בא הכתוב ללמדנו שעשו כפי הקבלה שהיה למשה לבד הדבור שבכתב. וכמש״כ בספר ויקרא ח׳ ה׳ שע״ז כתיב זה הדבר אשר צוה ה׳ לעשות יע״ש. אבל פרשה זו אע״ג שבאו הרבה קבלות בתורה שבע״פ. אבל כ״ז היה לדורות. משא״כ באותה שעה עשו כאשר דבר ה׳ אל משה. היינו שטחיות הפרשה בתורה שבכתב דמש״ה כתב כאשר דבר ה׳ אל משה כמש״כ בכ״מ ולהלן במקרא אחרון בסדרה זו דמשמעו זה הלשון בדבור שבכתב [וכמו כן נתבאר בספר ויקרא י׳ מקרא ה׳] וכפי המשמעות נשתוו דין מצורע וזב ומ״מ הכל חוץ למחנה ישראל. וכל צרוע אפי׳ טהור. וכמש״כ לעיל ב׳ [ואל תדיחני מדאי׳ בירושלמי מכות פ״ב ה״ו בכ״מ שנאמר דבור חידוש מקרא שם. דשם אין הפי׳ חידוש הלכה אלא חידוש מקרא. היינו פ׳ מד״ת מפי ה׳]:
וכל תרומה וגו׳. לפי הפשט ענין שני הכתובים הללו. ומה שהגיעו לכאן. הוא באשר דקדשי המקדש ניתנו לכהני המשמר שעובדים בקרבן. משא״כ קדשי הגבול שאין לכהנים עסק בהם ה״ז לבעלים ליתן לכל כהן שירצה. זולת גזל הגר והנלמד ממנו היינו שדה החרם כדאי׳ בערכין דכ״ח מש״ה פי׳ כאן הכתוב דזולת גזל הגר כך הדין. דכל תרומה וגו׳ אשר יקריבו לכהן. היינו שמוכרחים להביא אליו לעשות בו מעשה. אזי לו יהיה. מי שעושה או ראוי לעשות. אבל:
ואיש את קדשיו. שאין בהם מעשה הכהנים כלל אלא הוא עצמו גומר קדושתו:
לו יהיו. שלו המה ופירש הכתוב שאין הכונה לו ממש אלא איש אשר יתן לכהן. שירצה. לו יהיה. אבל בלי נתינת כהן כלל אינו שלו . ועדיין אין לשון המקרא מרווח. והכי מיבעי ואיש את קדשיו לו יהיו לכהן אשר יתן לו יהי׳. אלא בא ללמד עוד על פי׳ ת״א וגבר ית מעשר קודשיה כו׳ פי׳ מעשר בהמה שהן קודש ולבעלים ומכ״מ איש אשר יתן לכהן. שיהא רצונו בכך לו יהי׳ שלא נימא דמעשר בהמה הוא כשאר שלמים ופסח דמצוה לבעלים לאכול. והרי מברכין אקב״ו לאכול את הזבח. וא״כ אסור ליתן לכהן. אבל לא כן מעשר בהמה אם ירצה נותן לכהן. והוא מקרא מפורש בדה״י ב׳ ל״א ו׳ ובני ישראל ויהודה היושבים בערי יהודה גם הם מעשר בקר וצאן וגו׳ הרי הביאו לבהמ״ק לכהנים. וכיב״ז ביארנו להלן ט״ו כ״ה בשעירי ע״ז ע״ש. ובפ׳ קרח י״ח י״ט במה שהרבו לתרום ע״ש:
היינו דאי׳ בנדרים דפ״ה א׳ הטעם שאין יכול להדיר כל הכהנים מתרומתו משום דקא אתי למישרא עלייהו שוויא עפרא בעלמא. ופי׳ בשאלתות דר״א פ׳ קרח דלישווי׳ עפרא לא קני׳ ליה. פי׳ דלזה האופן אין התרומה לבעלים כלל. ואינם שלו אלא ליתן לכל כהן שירצה. אבל לא להשליכם לנהר וה״ה לאסור עליהם ולעשות עפרא להם. והכי אי׳ בירו׳ פסחים פ״ד יפרישנה וישליך לאשפה כלום אדם מפקיר דבר שאינו שלו. והן הן דברי הירו׳ נדרים פי״א דמקשה ג״כ למ״ד שאדם יכול ליתן מעשרותיו בטה״נ אמאי כהנים ולוים נהנים לי יטלו בע״כ ומשני פתר לה באומר א״א ליתן מתנה כל עקר. פי׳ שדומה שאומר הכי. והרשב״א והר״ן פי׳ הא דאי׳ בגמ׳ דילן שווי׳ עפרא בעלמא שעשה על עצמו כהפקר. ופלפלו בזה הרבה. אבל העיקר דש״ס דילן בשיטת הירו׳ אזיל. דשווי׳ עפרא על הכהנים וזה אין רשות לבעלים. ויותר מזה כתבנו בהע״ש פ׳ קרח:
שנאמר כי מתו כל האנשים וגו' - דלא מתו ממש כדאמרינן לקמן בפרק ר''א (נדרים דף סד:) דמהוי הוו דכל מקום שנאמר נצים ונצבים אינם אלא דתן ואבירם ואינהו הוו במחלוקת של קרח אלא דמפני שהענו אמר כי מתו דאע''ג דאמרינן התם דארבעה חשובין כמת עני וסומא ומצורע ומי שאין לו בנים הכא ודאי מעניות קאמר דאין לומר שנסתמו דהא כתיב במחלוקתו של קרח (במדבר ט״ז:י״ד) העיני האנשים ההם תנקר וליכא למימר נמי שהיו מצורעין דהא כתיב (דברים יא ו) בקרב כל ישראל וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה דהא אמרינן שחזרו למומן במעשה העגל וליכא למימר דמשום שלא היה להם בנים אמר כי מתו דא''כ היכי א''ל מפני זה שוב מצרימה וכי מפני שלא היה להם בנים לא היו נשמעין למלכות להלשינו אל פרעה אלא ודאי מפני שירדו מנכסיהם ולא היו דבריהם נשמעים:
אֵלּוּ בֶהָרוֹת טְהוֹרוֹת. שֶׁהָיוּ בוֹ קֹדֶם לְמַתַּן תּוֹרָה, בְּנָכְרִי וְנִתְגַּיֵּר, בְּקָטָן וְנוֹלַד, בְּקֶמֶט וְנִגְלָה, בָּרֹאשׁ וּבַזָּקָן, בַּשְּׁחִין וּבַמִּכְוָה וְקֶדַח וּבַמּוֹרְדִין. חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, טְהוֹרִים. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן עַד שֶׁלֹּא הֶעֱלוּ שֵׂעָר, הֶעֱלוּ שֵׂעָר וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח עַד שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, נַעֲשׂוּ צָרֶבֶת וְחָיוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב מְטַמֵּא, שֶׁתְּחִלָּתָן וְסוֹפָן טָמֵא. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים:
The following bright spots are clean:Those that one had before the Torah was given, Those that a non-Jew had when he converted; Or a child when it was born, Or those that were in a crease and were subsequently uncovered. If they were on the head or the beard, on a boil, a burn or a blister that is festering, and subsequently the head or the beard became bald, and the boil, burn or blister turned into a scar, they are clean. If they were on the head or the beard before they grew hair, and they then grew hair and subsequently became bald, or if they were on the body before the boil, burn or blister before they were festering and then these formed a scar or were healed: Rabbi Eliezer ben Jacob said that they are unclean since at the beginning and at the end they were unclean, But the sages say: they are clean.
בלווטי א"ר יוחנן מהכא (במדבר ד, מז) לעבוד עבודת עבודה איזהו עבודה שצריכה עבודה הוי אומר זו שירה
The Sage named Balvatei said that Rabbi Yoḥanan said that the requirement for the Levites to accompany the Temple offerings with song is derived from here: The verse states with regard to the Levites: “Every one that entered in to do the work of service” (Numbers 4:47). What is work that must be performed in conjunction with another service? You must say that this is song.
שירה - צריך עבודת קרבן שאינו נאמר אלא על היין של נסכי קרבן כדכתיב (במדבר י׳:י׳) ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם:
"לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה" אֵיזֶהוּ עֲבוֹדָה שֶׁצְּרִיכָה עֲבוֹדָה? הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ שִׁירָה (דברים כח, מז). נראה לי בס"ד הכונה דיליף מהכא על שירה בפה שצריכה עבודה אחרת שהיא שירה בכנור שהוא בידים ולזה אמר 'לַעֲבֹד עֲבֹדָה' תרתי.