מגילת אסתר באמנות

אמנים רבים גילו עניין במגילת אסתר, ובמרוצת הדורות זכו סיפורי המגילה לביטוי אמנותי נרחב. הקטעים הפופולריים ביותר הם:

בבית הכנסת של דורא אירופוס, שנבנה במאה השלישית לספירה, נמצא הציור המוקדם ביותר הידוע לנו העוסק במגילת אסתר.

למרבה התמיהה, רק חלק אחד מן הציור הזה מתיחס לאחד מן הקטעים שמנינו למעלה, ואילו שני החלקים האחרים של הציור

מתארים מעשים שאינם נהירים לנו במבט ראשון.

לוח פורים, בית הכנסת של דורא אירופוס

בצד שמאל נראית התמונה המוכרת ממקורות אחרים של נצחונו של מרדכי. מרדכי, לבוש בגדי מלכות וכתר לראשו, רוכב על סוס. המן, המוביל את סוסו של מרדכי, לבוש בבגדי אתלט מובס, על-פי המסורת האיקונוגרפית הפרסית.

במרכז הציור מרימים ארבעה צופים את ידיהם בהצדעה. דמויות אלה, בניגוד לאחרות בציור, לבושות בסגנון הלניסטי, ולבוש זה מעורר תהיות באשר לזהותם. דעתנו היא שלבוש מיוחד זה מזהה את הדמויות כיהודי דורא אירופוס הרומאית, אשר הכניסו את עצמם לסיפור פורים. דורא אירופוס שכנה על ה"לימס", אזור הספר של האימפריה הרומית, אזור שגבל באימפריה הפרסית-הסאסנית, ומשום כך הזדהו יהודי העיר עם הסיפור המקראי שהתרחש קרוב למקום מגוריהם. אין זה המקרה היחיד שבו הביעו יהודי העיר את מעורבותם האישית בסיפורי המקרא, כשהם מכניסים את עצמם ואת מנהיגיהם אל תוך הסיפור עצמו. כאן הם מריעים למרדכי המנצח.

באשר לתמונת כס המלכות (בצד ימין), לא מצאנו כל מקבילות באמנות העוסקת במגילת אסתר .

מהו הסיפור המתואר כאן? קריילינג מביא מספר אפשרויות שהוצעו ע"י חוקרים אחרים, אך דוחה את כולן על הסף. האם זה הצו שמוציא המן "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים" (ג' 8 - 15)? או אולי מדובר באחשוורוש השומע שמרדכי גילה את הקשר נגדו (ו' 1 - 3)? או אולי מתואר פה ביטול צו ההשמדה? או ע"פ אסתר ט' 20 ואילך, אולי מתוארת כאן הכרזת חג הפורים עצמו? קריילינג מקבל הצעה אחרונה זו, אך קושר אותה לגירסת תרגום ראשון לאסתר ט' 1 - 2. על פי התרגום הזה, אסתר איננה מבקשת עוד יום לנקמה (כגירסת נוסח המסורה), אלא רשות להכריז על חג חדש, הלא הוא חג הפורים.

קריילינג אף מזהה את השליח העומד לרגלי לאחשוורוש כמרדכי, וזאת בגלל הסרט המלכותי שעונדת דמות זו על זרועה. אולם לדעתנו דמותו של השליח זעירה מדי לייצג שחקן מרכזי כל כך בסיפור.

היתרון שיש בהצעתו של קריילינג הוא שהצעה זו קושרת ישירות ובאופן מידי את הציור לחגיגות הפורים בקהילה יהודית זו, שחיה על גבול האימפריה הפרסית. גם מיקומו של ציור הקיר הזה – ליד ארון הקודש – משקף עד כמה היה סיפור זה חשוב לאנשי דורא אירופוס שראו עצמם שותפים לאירועים ההיסטוריים.

אולם מבט נוסף על לוח זה, בהקשר לפס האופקי שלו ולחלקיו מעיר בנו הבנה מחודשת של הציור בצד ימין ושל הלוח עצמו. קריילינג כבר העיר כי תמונת כס המלכות בלוח פורים דומה לתמונת כס המלכות בסיפור משה בתיבה שבאותו הפס. דעתנו היא שהדמיון אף נרחב יותר.

גזירת פרעה והצלתו של משה,

כשם שפרעה גזר על בני ישראל, כך גם אחשוורוש מצווה להרוג את היהודים. כשם שמשה ניצל מטביעה והפך ל"נכדו" של המלך וליורשו, כך הופך מרדכי למשנה למלך ולובש בגדי מלכות. שני הלוחות משלימים זה את זה, שניהם מראים את המעבר מסכנה לניצחון כאשר היהודים עומדים מול איום בצו המלכות, אך הגיבור היהודי ניצל בדרך נס ועולה לגדולה.

על פי פרשנות זו, הדמויות הנראות בתמונת כס המלכות הן אחשוורוש ואסתר, שלצדו של כל אחת מהן עומד משרת; המן, המחזיק בחותם המלכות עומד לימינו של המלך. כן נמצא שם שליח המלך המקבל לידיו את כתב ההשמדה. ידיהם של המלך, המן והשליח יוצרות משולש הסוגר על האיגרת הרת הגורל.

יש סימטריה רבה בין שני חלקי הפס, וסימטריה זו מורכבת משלושה צמדים נושאיים: פורים וינקותו של משה; אליהו המחייה את בן האלמנה מצרפת וחזון העצמות היבשות של יחזקאל; אליהו הורג בנביאי הבעל ויחזקאל ברשעים. זאת ועוד, נצחונו של אליהו בהקרבת הקרבנות מקביל להכרזת הניצחון של יחזקאל המודיע על שיבת ציון.

ציורים משמאל לארון הקודש

ציורים מימין לארון הקודש

לכאורה, הלוח המתאר את שמואל מושח את דויד למלך אינו חלק מצמד. אך אפשר שציור זה נתפס כבן-הזוג של ארון הקודש עצמו, בגלל הזיהוי של ארון הקודש עם ארון הברית , אותו ארון ברית שדויד העלה לירושלים.

וכך, הפס כולו עוסק במקומם של הנביאים – משה, יחזקאל, שמואל, אליהו ומרדכי (כן, גם מרדכי בנביאים...) – כמתווכים המסייעים בהישרדותו של עם ישראל.

מתיאור זה של ציור הקיר בדורא אירופוס עולה שאנשי העיר קראו את מגילת אסתר קריאה שונה מאוד מזו של אמנים אחרים ואף מהקריאה של יהודים ונוצרים בני זמנם ובתקופות מאוחרות יותר. בדורא אירופוס אסתר איננה הדמות הראשית, אלא דמות שולית. התבוננות ביצירות אמנות אחרות שסיפרו את סיפורי המגילה יסייעו לנו להבחין בהבדלים אלה.

נפילתה של המלכה ושתי מטרימה את העלילה העיקרית במגילה. אירוע זה מופיע בתמונות הפותחות את העלילה – תיאורי המשתאות שערך המלך אחשוורוש. אירועים אלה מצוירים תדיר, במיוחד בכתבי יד של Speculum Humanae Salvationis, ספר נוצרי מימי הביניים, מעין "מדרש" הקושר טקסטים מהתנ"ך ומהברית החדשה, משכתבים אותם ומעטרים אותם באיורים. תיאורי המשתה במגילת אסתר נתפסים כאבות-טיפוס של שפע ושל פזרנות ראותנית. בחלק מהציורים מופיעים רק גברים, באחרים נראית גם המלכה, בחלקם היא ישובה לצד המלך ובאחרים בנפרד, עם הנשותיה. נראה שההבדלים בציורים מהמקומות השונים משקפים מנהגים מקומיים.

Speculum Humanae Salvationis

צרפת, המאה החמש-עשרה גרמניה, המאה החמש-עשרה

מפלתה של ושתי מתוארת באופן המזוויע ביותר בביבליית אלבה, שם היא מופיעה כדמות לא-אנושית, עם זנב וקרן לראשה. על פי התלמוד הבבלי (מגילה י"ב, ע"ב), את הזנב והקרן הצמיד לה המלאך גבריאל. הסבר זה מופיע במקורות אחרים וכן בשני התרגומים הארמיים (המכונים "תרגום ראשון" ו"תרגום שני").

משתה אחשוורוש

בציור זה נראים גברים ונשים החוגגים יחד, כאשר שולחן הנשים עומד במקביל לשולחן הגברים. אולם נוכחותה הכפולה של ושתי – זו הערומה והמעוותת וזו הלבושה והמלכותית (למעלה משמאל) – מראה שלפנינו שלושה סיפורים מתוך העלילה, המתרחשים במקומות שונים ובזמנים שונים, שצורפו כאן לאחד. בצד ימין – משתה המלך והגברים ומצד שמאל – משתה המלכה. על פי המגילה, זימן אחשוורוש את ושתי לאזור הגברים וציווה עליה להופיע "לפני המלך בכתר מלכות" (א, י). המדרש היהודי למד מכך שהוא התכוון שהמלכה לא תלבש דבר חוץ מאשר כתר מלכות, ועל כן סירבה ושתי לעשות זאת. המדרש מייחס לה מעשים אכזריים, ועונשה היה שיופיה הושחת, וכך היא מצוירת בתנ"ך אלבה, נלוזה במערומיה.

המסורת היהודית לדורותיה תפסה את ושתי כדמות שלילית, בתו של אחד ממלכי בבל האחרונים, אותם מלכים שהחריבו את בית המקדש הראשון. אשר על כן, אף כי המגילה עצמה אינה מדברת מפורשות על אחריתה של ושתי, במדרשים רבים מסופר שהיא הוצאה להורג, ופעולה זו שמה קץ לשושלת הבבלית בבחינת "כן יאבדו כל אויבך". אולם קוראים ואמנים מודרניים רואים אותה באור אחר. כך, לדוגמה, באיור של דורה (Dore) היא מופיעה במרכז התמונה כדמות מעוררת כבוד ובעלת כוח.

בספרו של לוי גינצבורג אגדות היהודים, נמצאת הערה (כביכול ע"פ מקור מדרשי) כי ושתי ילדה שבוע לפני שנקראה למשתה המלך. הידיעה הזאת תמוה למדי ומקורה מפוקפק.

ובכל זאת, בציור של מארק שאגל, ושתי יוצאת שפופה מחצר המלוכה, כאשר אחשוורוש עומד מורם ליד הכס. האם ושתי מחזיקה תינוק בחיקה? אם כן, עוד נמשכת שושלת מלכי בבל.

הגלייתה של ושתי, מארק שאגל, המאה העשרים

עד כה, נתפסה ושתי כדמות משנית. גם באמנות העכשווית, בציור של מורי בלום (Murray Bloom), ושתי מתוארת כפסל עתיק, ה"ונוס דה מילו" – סבילה ונבובה – בדומה לקריאה השלילית שבמדרשים. שדהּ הפצוע משקף את המסורת שהיא נענשה.

ושתי, ציונה בנג'מין ושתי, מורי בלום

עבודתה של ציונה בנג'מין, ציירת יהודיה הודית-אמריקאית, משקפת התייחסות מאד אישית. מכיוון שהציירת מבקשת לה בית, היא בוחרת לצייר נשים מקראיות שהן שוליות, כמעט מנודות, וביניהן עדה, מחלת ואסנת. הדמות המסקרנת מכולן היא ושתי – יפה, מעוותת, טרגית ומלאכית. מפותלת בכריעה, היא מציצה מבחוץ אל בית חבול שמשולב בו אלמנטים יהודים (נר תמיד) ולא נכריים (לוח שחמט), המצויר בשחור-לבן, כמו גלויה ישנה. כמו ושתי, גם ציונה בנג'מין איננה שייכת, והיא משלבת דמויות אתניות זרות שיש בהן הגיון בהקשר היהודי.

עוד תמונה אהובה על האמנים מופיעה בשני פסוקים תמציתיים בפרק יהוה. פסוקים אלה מתארים את אסתר הנכנסת בחרדה אל חדר המלך מבלי שהוזמנה, כדי להזים את תכניות של המן להשמיד את היהודים:

כאן לראשונה אנו פוגשים במגע בין אחשוורוש לאסתר. אמנים רבים עסקו בפגישה הרת גורל זו, והם מציירים את אסתר מעולפת, מסוחררת מהתוצאות האפשריות למעשה שעשתה. במגילת אסתר לא נאמרה מילה על התעלפות, והמושג נוצר בתרגום השבעים ובאסתר רבה.

בציור של טינטורטו (Tintoretto) מתוארת אסתר על פי הסיפור המורחב בתרגום השבעים ובמדרש. מעגל הדמויות סביבה מדגיש את הדרמה.

שלוש הנשים המשרתות אותה מושיטות ידיהן כדי לתמוך במלכה, בעוד אנשי החצר הרבים מביטים בנעשה בסקרנות, בהפתעה ובדאגה. אחשוורוש מאבד את שיווי המשקל כשהוא נחפז להגיע למלכתו האהובה. מאחורי המלך ומעליו עומד המן, דמות כהה ומבשרת רעות. קו אלכסוני נושא את עין המתבונן מהמן לאחשוורוש וממנו לאסתר.

פוסן (Poussin) מקפיא רגע זה בתמונה שכולה ריחוק רגשי. בציור זה, רק גלימתו האדומה של אחשוורוש מעוררת התרגשות כלשהי.

אסתר מתעלפת, אסתר מתעלפת,

בניגוד לפוסן, ג'יימס טיסו (James Tissot) צופה באחשוורוש מאחור. בדרך זו הוא מזמין אותנו אל חדר כס המלכות כשותפים לאירוע וכך אנו רואים את אסתר המתעלפת ואת תגובתו הבהולה של המלך.

אמנים אחרים מסתמכים על נוסח המסורה המקראי ומתמודדים עם הקתרזיס בתמונה זו. בחלק מתמונות ההתעלפות כבר נראה השרביט, ועם הזמן הוא מככב בשפע התיאורים של יחסו המטיב של המלך לאסתר. במדרש זוכה השרביט לייצג כוחות פאליים. אמנים שונים מראים את השרביט כשהוא מושג לעברה של אסתר או מונח על כתפה, ואחרים מראים את אסתר נוגעת בו בזהירות או מנשקת אותו בעדינות.

גריגוריו פאגני, בבואת הגאולה האנושית,

1600 בקירוב המאה החמש-עשרה

אסתר לפני המלך, מחזור לייפציג, 1320 בקירוב

מורי בלום

כפי שראינו, הצייר בדורא אירופוס לא התייחס לתמונות אלה, אבל כלל סיפור אחר שהתרחש גם הוא בחדר כס המלכות של אחשוורוש. לצייר בן המקום היו סדרי עדיפויות משלו והוא לא היה מעוניין בפרטים שוליים.

מצעד הניצחון של מרדכי בשושן הוא, ללא כל ספק, הסיפור שזכה לתיאורים הרבים ביותר בציורי מגילת אסתר, כנראה בגלל משמעותו לסיפור כולו. אולם למעשה, לניצחון האישי אין קשר ישיר לאיום שאיים המן להשמיד את היהודים. מצעד הניצחון הוא התגמול למרדכי שהתריע על הקשר נגד המלך, אך הוא לא שינה את תכניתו של המן. תהלוכת הניצחון של מרדכי מתרחשת בין המשתה הראשון שערכה אסתר לכבודם של אחשוורוש ומרדכי לבין המשתה השני, ונראית כאילו הוא בא להסיח את דעתנו מהעלילה. אנו הקוראים מחכים שאסתר תעשה משהו שיעצור את תכניתו של המן וסיפור הניצחון של מרדכי מגביר את חרדתנו ואת המתח בו אנו שרויים.

יש גם יסוד אירוני בסיפור זה – המן עומד להכניס את התכנית להילוך גבוה, ומגיע לארמון לאחר הכבוד שחלקה לו המלכה בהזמינה אותו לסעודה פרטית אִתה ועם המלך. המן עומד לבקש את רשותו של המלך לתלות את מרדכי, ובמקום זאת, הוא הופך לסייס, לנער אורוות שתפקידו להלל את אויבו בפרהסיה. וכאן אנו, הקוראים, נהנים הנאה מלאה ממבוכתו ומתסכולו.

נקודת המפנה האמתית במגילת אסתר היא המשתה השני, כאשר אסתר חושפת את מזימתו של המן להשמיד את היהודים ואותה. אך התמונה הזו חסרה עניין חזותי, שכן זהו רק משתה אחד מיני רבים שבו יושבים אנשים ומחזיקים כוסית משקה בידיהם. ואולי משום כך הדגישו האמנים את הסיפור הקודם. התהלוכה נועדה לשעשע את הקהל, וכאן מרדכי יושב בגאון והמן משמש אותו. זרש, אשתו של המן, תאמר בפה מלא שהמן לא יוכל לעמוד בפני מרדכי, כך שאם אנחנו (הקוראים) לא הבנו זאת, היא הבינה. המדרש ממשיך עוד ומצרף דמות נוספת – בתו של המן המשליכה את תכנו של סיר לילה על ראש אביה, כשהיא חושבת שהיא מטנפת את מרדכי. כאשר היא נוכחת בטעותה היא מתאבדת.

אין פלא שמדרש זה מצויר במחזור לייפציג, שיצא לאור בקהילה היהודית בדרום גרמניה במאה השלוש-עשרה, עת נשקפה לה סכנה. עיצוב הציור מוביל את העין מבתו של המן שבראש המגדל אל תכנו הנוזלי של הסיר שמחטיא את מרדכי ונוחת על פניו של המן. תנועת העין נמשכת ומביאה אותנו אל גופתה השרועה של בת המן. אין גם להתעלם מהאירוניה שבכיסוי הראש הכפול של מרדכי – כתר המלכות והמצנפת המיוחדת ליהודים, שהרי על אף היותו מלך ליום אחד הוא עדיין יהודי. אירוע מסעיר אך שברירי זה נחרט עמוק בתודעתם של יהודי גרמניה בימי הביניים.

מחזור לייפציג, 1320 בקירוב

רמברנדט נקט דרך אחרת. כמו האמן מדורא אירופוס וכמו אמנים אחרים, הוא מראה את תהלוכת הניצחון של מרדכי כשהיא עוברת ברחובות שבהם מצטופף קהל רב.

ניצחונו של מרדכי, רמברנדט, 1640 בקירוב

מרדכי, המן והסוס הם דמויות מרכזיות המוארות היטב במעברן דרך הקשת. הן הוקפאו לרגע בעוד הקהל סוער ונרגש. אולם מרדכי שקוע במחשבות על גורל היהודים המאוימים – אף שגופו נוכח במעמד, ראשו נושא אותו למקומות אחרים.

בתחריט זה חלוקה ברורה בין הצד השמאלי, האפל ובין הצד הימני, הבהיר יותר. צד שמאל נראה "מוגמר" יותר מאשר צד ימין שבו רוב הדמויות מיוצגות בצורה סכמתית בלבד. אפשר לשער שהסיבה היא שרמברנדט לא סיים לעבוד על התחריט הזה, אולם כיוון שהוא הודפס מן הסתם היה גמור. מכאן שהמראה הלא גמור הוא אמירה של האמן שלפנינו נקודת מפנה, לא נקודת סיום.

משה שאה מזרחי הוא אמן שחי בירושלים בתחילת המאה העשרים, והוא כולל את ניצחונו של מרדכי ב"פורים שפיל" שלו. המן, לבוש כאחד היניצרים (חיילים תורכיים) ונושא חצוצרת בּוֹרוּ, מוביל את סוסו של מרדכי. מרדכי הרוכב כל הסוס מנופף כחייל בדיל, ושניהם – הסוס ורוכבו – עוטים כתר לראשם. הכיתוב שעל הקשת ועל השלט במרכז לקוח, במפתיע, לא מפרק ו' שבו מופיע הסיפור לראשונה, אלא מפרק ח המתאר את הניצחון הגדול של מרדכי ושל היהודים. כך לקח מזרחי את נקודת המפנה רבת המתח בעלילה והפך אותה לסוף הטוב והמשמח. זאת ועוד – התגיות המתארות את מרדכי והמן אינם לקוחות ממגילת אסתר אלא מכתבים חסידיים שאליהם התוודע מזרחי – יליד פרס – כשהגיע לירושלים.

מורי בלום, תחרות יופי משה שאה מזרחי, 1902

דמותו הזעירה של המן, היא העתק של תבליט פרסי עתיק. בתמונת הניצחון על פי מורי בלום, המן הולך שחוח לפני סוס ענק שהוא למעשה סוס של קרוסלה. מרדכי הוא דמות מופשטת העשויה צבעים שופעים וצורות גיאומטריות שביניהם אפשר להבחין ברצועות התפילין של יד ושל ראש. בפינה השמאלית למעלה יש חלון ומתחתיו כתם שהוא השאריות הסימבוליות של הסיפור הטרגי-קומי של בת המן. את הציור של בלום אפשר לתמצת כייצוג איקוני.

לבסוף, אריה נבון יצר יצור כלאיים חמוד המורכב ממרדכי, אסתר, אחשוורוש, המן והסוס. הוא מיקם את כל הדמויות באופן מחושב כדי לשקף את תפקידיהן בסיפור: המן המודח, מרדכי ואסתר שעלו לגדולה, ואחשוורוש, כמו העיר שושן, נבוך. ציור זה הוא כמעט סמליל (לוגו) לפורים.

אריה נבון

כבר בתקופה הביזנטית הפכה מגילת אסתר לנקודת שבר בין יהודים לנוצרים. מאוחר יותר, בתקופת הרפורמציה, מרטין לותר אף הרחיק לכת והציע שהמגילה תוצא מהקאנון הפרוטסטנטי. האיבה בין היהודים לנוצרים התמקדה במיוחד ב"תלייתו" של המן.

מעניין, אם כך, שהאמנות היהודית מרבה להציג את תלייתם על העץ של המן ובניו. גם האמנות הנוצרית עוסקת בהוצאה להורג של המן, אך התלייה מוצגת כצליבה. ייתכן שהצגת דברים זו נובעת מתוך הכתוב בתרגום השבעים (תרגום התנ"ך ליוונית) שם מתורגמת המילה תלייה כצליבה – שאינו התרגום התקני למילה זו בשבעים. אין להניח שתרגום זה הוא מלאכתם של העורכים הנוצרים של תרגום השבעים – שכן גם בתרגומים לארמית מתורגמת המילה "תלה" כ"צלב".

ייתכן, אפוא, שהיו מסורות יהודיות שבהן נתפסה התלייה כצליבה, ובדרך זו התמזגה דמותו של המן, אותו "איש צר ואויב" (ז, ו) בדמותו של ישו (שחז"ל קראו לו "אותו האיש"), מיזוג שביטא את הכעס שרחש בלבות היהודים על הדיכוי שדיכאו אותם הנוצרים. סימן למתח הרסני זה אפשר למצוא בצו מתוך חוקת תיאודוסיוס משנת 408 לספירה:

מושלי הפרובינציות יאסרו על היהודים בחגיגותיהם להעלות

באש את המן כזכר לעונשו. כמו כן ייאסר עליהם לשרוף –

בכוונה לחלל את הקודש ומתוך בוז לאמונה הנוצרית– חפץ

הנראה כצלב, למען לא יערבו את סמל אמונתנו במעשי

העליצות שלהם. עליהם לרסן את הפולחן שלהם כך שלא

יהיה בו משום לעג לחוק הנוצרי. אם לא ימנעו ממעשים

שאינם חוקיים יישלל מהם כל שהותר להם עד כה.

האם התכוונו היהודים ללעוג לישו ולצלב? על פי הצו של תיאודסיוס, ברור שהנוצרים ראו זאת כך.

זהו הרקע לכך שבאמנות הנוצרית יש המראים את תלייתו של המן כצליבה. ככל הנראה הכוונה היא לתאר את אכזריותם של היהודים – כשם שאלה צלבו את ישו, כך צלבו את המן. אולם, המן אינו הופך באמנות זו ל"טיפוס דמוי ישו" או להטרמה של ישו. נהפוך הוא, רוב הפרשנים הנוצרים רואים בו את האנטי-כריסטוס. משום כך, גם בתמונות הצליבה, המן איננו מצויר בתנוחה של ישו על הצלב ואין הוא ממוסמר לצלב.

ועם כל זאת, הצלב המופיע בציורים המתארים את המן מעלה אסוציאציות לאכזריות לכאורה שבה התייחסו היהודים לישו.

הציור המוכר ביותר של המן הצלוב הוא חלק מעבודת הענק של מיכאלאנג'לו על תקרת הקפלה הסיסטינית. העיטור שלפנינו הוא קטע המחבר בין הציור שעל התקרה לקירות.

העלילה מתפתחת מימין לשמאל: אחשוורוש שוכב במיטתו ולידו סופרים שקוראים לפניו את הסיפור על הצלתו בידי מרדכי (אסתר ו 1 ואילך). אחשוורוש מחווה ומצווה על המן (העומד בפתח) להלביש את מרדכי (היושב מתחתיו) לכבוד מצעד הניצחון. בצד שמאל נראית אסתר המאשימה את המן בקשירת קשר להרוג את היהודים (אסתר ז' 6), והשיא הוא במרכז הציור – המן נצלב. גלימה צהובה היא הבגד המזהה את המן בשלושת חלקי הציור.

האמנות היהודית מתארת את ענשו של המן בדרך שונה לחלוטין.

מחזור לייפציג, 1320

סימונה דאי קרוצפיסי, ספר התיהילים של וינצ'סטר

מקורו של עץ התלייה במחזור לייפציג (ובאיורים יהודיים אחרים מימי הביניים) הוא בשני דגמים חזותיים נוצריים – אילן היוחסין של ישו הקושר אותו לדויד בן ישי <קישור למתי א במאמר על דויד> ולעץ החיים.

איור זה הוא עוד דרך מפותלת להשפיל את הנצרות ואת ישו, ודרך זו מתבססת על פרשנות הרואה בתלייה את מעשה הצליבה ואת עץ התלייה כצלב. יתר על כן, במחזור לייפציג מצוירת גופת בתו של המן לרגלי העץ, פרודיה על הדמות המעניקה חיים (ישי או מריה) המופיעים בדרך כלל למרגלות העץ הנוצרי. וכך אמצו אמנים יהודיים את האיקונוגרפיה הנוצרית כדי לנגח ברעיון ההמשכיות הנוצרית.

מסענו בזמן שנשא אותנו לסיפור פורים באומנות היהודית ובאמנות הנוצרית לדורותיהן, מסתיים במקום בו התחלנו, ציור פורים מבית הכנסת של דורא אירופוס.

כפי שציינו, תמונות התלייה חסרות בציור זה וכן גם חסרים סיפורים שיש בהם מתח אישי או לאומי. הציור אינו מתפלמס ואינו מאשים – זהו ציור החוגג אירוע של איום קשה שסופו בהצלה ובהישרדות. יהודי דורא אירופוס לא ראו בנוצרים, או בכל קבוצה אחרת, איום לקיומם, אין בציורים רמז לחרדה ולמצוקה, אלא רק רגשות שמחה הקשורים לאירוע ההיסטורי. כתוצאה, פורים בדורא אירופוס איננו הזדמנות לסילוק חשבונות כפי שהיה ליהודים ולנוצרים בתקופות מאוחרות יותר, אלא חג של שמחה וששון.

לתמונות נוספות בנושא זה ראו תל"י מדרש אמנות