זאת תורת היולדת. ידוע דרשת חז״ל מכאן בת״כ ובכריתות ד״ט דעל כל לידה שאחר מלאת צריכה קרבן בפ״ע :
והנה אי׳ עוד שם ד״ח דרשב״ג למד בשעה שנתייקרו קינין דאפי׳ על חמש לידות וחמש זיבות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה. והוא תמוה ונגד ההלכה דלמדנו מזה הכתוב דהשאר עליה חובה. וכבר הוו בה טובא רבותינו רש״י ותוס׳ בכריתות שם. ורשב״ם ותוס׳ במס׳ ב״ב פ׳ גט פשוט. וע׳ רמב״ם וראב״ד וכ״מ ול״מ הל׳ מח״כ פ״א. ובני הרה״ג מ׳ חיים ברלין נ״י העיר בסדר הפ׳ שהי׳ ראוי להקדים ואם לא תמצא ידה וגו׳ ולבסוף זאת תורת היולדת. וכמו בקרבנות מצורע כתיב תחלה פ׳ ואם דל הוא וגו׳ ואח״כ זאת תורת וגו׳. אלא למדנו מזה דרבוי׳ דהאי קרא זאת תורת היולדת אינו אלא בעשירה. אבל בעניה דלא מצי למיקם בהכי סגי בקרבן א׳ על לידות הרבה מש״ה קודם שנתייקרו הקינין גם רשב״ג מודה דהשאר עליה חובה אבל לאחר שנתייקרו הקינין אין השאר עליה חובה. ולפי״ז מה שאמר רשב״ג ואין השאר עליה חובה אינו בהחלט אלא אם תעשיר ישוב לחובה. ולא העלה רשב״ג אלא שלשעה זו אין בזה משום בל תאחר או בעשה דובאת שמה והבאתם שמה כדאי׳ במס׳ ר״ה פ״א מש״ה למד רשב״ג דבכה״ג לא חייבה הכתוב כלל. וזה פשוט שלמדים אנו חיוב דזבות מיולדת:
כי תבאו אל ארץ כנען. כבר הרגישו ברבה על מה שייחד הכתוב ארץ כנען ופירשו שהיו סוחרים וכלשון כנעניה נכבדי ארץ. והנה מה שהכנענים היו סוחרים ביותר הוא עפ״י הכתוב בפ׳ שלח והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן. ויושבי חוף הימים מסוגלים לסחורה ביותר ממדינה למדינה. אבל עדיין יש לבאר מה שייך לכאן זה הכנוי. ונראה דמשום דעיקר צרעת באה על לשה״ר דאהני מעשיו להזיק לחבירו כדאי׳ בערכין די״ז דלשה״ר דלא אהני מעשיו המעיל מכפר. וא״כ עיקר לשה״ר זו מצוי ביותר בין הסוחרים שמתפרנסים מן הרוח ובא אחד בגבולו של רעהו ומש״ה מתרבה קנאה ותחרות ומביא ללשה״ר. דאהני להזיק. משא״כ מי שחיה ע״י עבודת הארץ וכדומה אין אדם מתקנא בחבירו ואין לשה״ר מצוי ביניהם. ואפילו יהא מכ״מ לא אהני מעשיו שיגיע מזה לעונש צרעת:
ונתתי נגע צרעת וגו׳. כ׳ הרמב״ן לרמוז כי יד ה׳ תעשה זאת ולא בידי הטבע כלל. ולא נתיישב בזה מדוע לא נכתב זה הלשון בבגדים שגם שם אינו אלא פלא. ומש״ה באו חז״ל לדרשה בשורה היא כו׳ כפרש״י והוא בהוריות ד״י. ובזוהר פ׳ תזריע הקשו ע״ז אמאי בעינן דוקא אבנים אחרות. ומש״ה יישבו שהבונה בית צריך להזהר ביסדו שיהיה ע״ש תורה ובקדושה ואם לא כן מידבק בו רוח טומאה. ומכש״כ כנענים שמתחלה בנו לשם טומאה. מש״ה היא מתנה שיתקצה הטומאה מהבית. ובאמת לפי הפשט מצינו גם בלשון קללה הלשון ונתתי כמבואר בתוכחה פ׳ בחקותי. והדיוק הוא שהוא בהשגחה פרטית כמש״כ הרמב״ן ז״ל. אכן בא ביחוד במקום שהוא בא להורות דסופו לקללה עוד יותר ע״י השגחה זו לרעה. וכן הוא בנגעי בתים כאשר יבואר להלן ל״ט. ומש״ה לא נזכר במקרא דעומד בראשון ובשני שטעון חולץ וקוצה וטח שהפסוק מרמז דמי שבא לזה העונש של נגעי בית סופו לבא לפשיון ונתיצה. מה שא״כ בבגדים אינו עומד סתמא לכך (ולא תקשה מהא דאי׳ בחולין ד״י דילמא עד דנפיק ואתי בצר ליה שיעורא. ולדברינו מאי ראיה הא בנגעי בתים דרך להיות פושה והולך. הא ל״ק דע״כ עיקר הוכחה הוא באם אשתכח לאחר שבוע דנחסר כמש״כ התוס׳ בד״ה ודלמא. וא״כ רואין אנו שאין כאן הכי):
מנא הא מלתא דאמור רבנן אוקי מילתא אחזקיה
§ Apropos the statement of Rav Huna that an animal during its lifetime exists with the presumptive status of prohibition, and therefore in cases of uncertainty whether the animal was properly slaughtered, one rules stringently and it is prohibited to eat its flesh, the Gemara asks: From where is this matter that the Sages said: Establish the status of the matter on the basis of its presumptive status, derived?
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן אמר קרא (ויקרא יד, לח) ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים דלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא אלא לאו משום דאמרינן אוקי אחזקיה
Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said that the verse states with regard to leprosy of houses that after a priest views a leprous mark: “And the priest shall emerge from the house to the entrance of the house, and quarantine the house seven days” (Leviticus 14:38). The Gemara asks: How can the priest quarantine the house based on his viewing the leprous mark? Perhaps as he was emerging and coming out of the house, the size of the leprous mark diminished and it lacks the requisite measure for leprosy. Rather, is it not due to the fact that we say: Establish the status of the matter on the basis of its presumptive status?
ודילמא אדנפיק ואתי בצר ליה שיעורא כו' - אין להקשות היכי מוכח מהכא דאוקי מילתא אחזקיה דלמא הכא טמא מספק דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא דבכל ענין טימא הכתוב אפילו הוי רה"ר שיש בו הרבה בני אדם ואפילו דבר שאין בו דעת לישאל אבל קשה דתינח היכא דליכא ריעותא אבל היכא דאיכא ריעותא כגון סכין שנמצאת פגומה וכן אחד משנים שנטמא ודאי ברה"ר דמטהרין שניהם מטעם חזקה כה"ג מנלן דאזלינן בתר חזקה וי"ל דה"נ יש ריעותא גדולה דאע"ג דאישתכח שחסר לאחר שבעה אפ"ה לא מטהרים למפרע כל אותם שנכנסו לבית בימי הסגר ומיהו קשה דהך מילתא דמיא למקוה שנמדד ונמצא חסר דשבקינן לחזקה דמקוה ומטמאינן לגברא שטבל משום העמד טמא על חזקתו והרי חסר לפניך וה"נ הוה לן למימר דשבקינן חזקת נגע ואזלינן בתר גברא דאוקמינן בחזקת טהרה והרי חסר לפניך:
התם תרתי לריעותא. תימה דבפ"ק דחולין (דף י. ושם) אמרינן שחטה ונמצא הסכין פגום ושבר בו עצמות אחרי כן רב חסדא אמר כשרה משום דעצם ודאי פוגם כו' ופריך ליה מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אע"פ שנתעסק באותו המין כל היום כולו לא עלתה לו טבילה ומשני סכין איתרעי בהמה לא איתרעי והשתא הא איכא תרתי לריעותא דהרי פגום לפניך והעמד בהמה בחזקת איסור כדאמר הכא דה"נ איתרעי מקוה ואדם לא איתרעי ואפ"ה מטמאינן וי"ל דהתם משום דעצם ודאי פוגם כדאמר התם א"נ אין סברא לחלק בין מקוה איתרעי לאדם איתרעי והתם ה"פ סכין איתרעי ואיכא ספיקי טובא שמא בעצם נפגם ואפי' בעור נפגם שמא נפגם במיעוט בתרא ואת"ל נפגם במיעוט קמא שמא לא שחט כנגד הפגימה אך קשה דאמר התם מנלן דאזלינן בתר חזקה דכתיב ויצא הכהן מן הבית ודילמא אדנפיק ואתי בציר ליה שיעורא אלא אוקמי' אחזקה וקשה התם משום דליכא ריעותא ואכתי היכא דאיכא ריעותא מנלן דאזלינן בתר חזקה וי"ל דמוכח היכא דבא כהן בסוף שבוע וראה והנה כהה הנגע ואיתרע חזקה מטמאינן אדם הנכנס שם באותו שבוע וחייב קרבן אם נכנס בעזרה וקשה אדרבה נימא התם הרי חסר הנגע לפניך ואוקי גברא בחזקת טהרה כדאמר הכא גבי מקוה לטמא בודאי וי"ל דגבי מקוה רגילות להתחסר מעט מעט ולכך איכא למימר דמעיקרא חסר אבל הנגע רגילות להתחסר בבת אחת פחות מכגריס לכך אמרינן התם השתא הוא דחסר ואוקי הנגע בחזקת שלם ביציאת כהן מן הבית וכשטימא הכהן את הבית אפי' נתחסר הנגע אחרי כן קודם שנכנס זה גזירת הכתוב הוא שהבית טמא עד שיראה הכהן בסוף שבוע ויטהרנו:
תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (שמות ל״ה:כ״ו) וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן וְגוֹ'. בְּשַׁעֲתָא דַּהֲווֹ עַבְדִּין עֲבִידְתָּא, הֲווֹ אַמְרֵי, דָּא לְמַקְדְּשָׁא. דָּא לְמַשְׁכְּנָא. דָּא לְפָרוֹכְתָּא. וְכֵן כָּל אִינּוּן אוּמְנִין בְּגִין דְּיִשְׁרֵי קְדוּשָּׁה עַל יְדַיְיהוּ, וְאִתְקַדַּשׁ הַהוּא עֲבִידְתָּא. וְכַד סָלִיק לְאַתְרֵיהּ, בִּקְדוּשָּׁה סָלִיק.
כְּגַוְונָא דָּא מַאן דְּעָבִיד עֲבִידְתָּא לְעֲבוֹדָה זָרָה, אוֹ לְסִטְרָא אָחֳרָא, דְּלָא קַדִּישָׁא. כֵּיוָן דְּאִדְכַּר לֵיהּ עַל הַהוּא עֲבִידְתָּא, הָא רוּחַ מִסְאֲבָא שַׁרְיָא עֲלוֹי, וְכַד סָלִיק עֲבִידְתָּא, בִּמְסָאֲבָא סָלִיק. כְּנַעֲנִיִם פַּלְחֵי לְעֲבוֹדָה זָרָה אִינְהוּ, וּמִתְדַּבְּקָן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא בְּרוּחַ מִסְאֲבָא בְּעֲבוֹדָה זָרָה, וַהֲווּ בִּנְיָין בָּנִין לְפַרְצוּפַיְיהוּ (ס"א לטנופייהו) וּלְגִעוּלַיְיהוּ לִסְטַר מִסְאֲבָא לְעֲבוֹדָה זָרָה, וְכַד שָׁרָאן לְמִבְנֵי, הֲווֹ אַמְרֵי מִלָּה, וְכֵיוָן דְּאִתְדְּכָר בְּפוּמַיְיהוּ, סָלִיק עָלֵיהּ רוּחַ מִסְאֲבָא. כַּד אִסְתָּלִיק עֲבִידְתָּא, בְּרוּחַ מִסְאֲבָא אִסְתָּלִיק.
כֵּיוָן דְּעָאלוּ יִשְׂרָאֵל לְאַרְעָא, בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְדַכְּאָה לוֹן, וּלְקַדְּשָׁא לוֹן אַרְעָא, וּלְאַפְנָאָה אֲתַר לִשְׁכִינְתָּא דְּלָא תִּשְׁרֵי שְׁכִינְתָּא גּוֹ מִסְאֲבָא. וְעַל דָּא בְּהַהוּא נֶגַע צָרַעַת, הֲווֹ סָתְרִין בִּנְיָינִין דְּאָעִין וַאֲבָנִין דְּאִתְעָבֵידוּ בִּמְסָאֲבוּ.
ת״ח כתיב וכל וכו׳: בוא וראה, כתוב, וכל הנשים אשר נשא לבן וגו׳. היינו, בשעה שהיו עושות מלאכתן, היו אומרות, זה למקדש, זה למשכן, זה לפרכת, וכן עשו כל האומנים, כדי שתשרה הקדושה על ידיהם, ותתקדש המלאכה ההיא, וכאשר הביאוה למקומה עלתה והיתה בקדושה.
כגוונא דא מאן וכו׳: כעין זה מי שעובד עבודה לעבודה זרה, או לצד האחר שאינו קדוש, כיון שמזכירה על עבודה ההיא, הנה רוח הטומאה שורה עליו, וכשעולה העבודה, היא עולה בטומאה. הכנענים, עובדי עבודה זרה היו, וכולם יחד היו דבוקים ברוח הטומאה בעבודה זרה, והיו בונים בנינים לפרצופיהם ולתועבתם של צד הטומאה, לעבודה זרה, וכשהתחילו לבנות, היו אומרים איזה דבר, וכיון שנזכר בפיהם, עלה על הבנין רוח הטומאה. וכשעלתה העבודה, עלתה ברוח הטומאה.
כיון דעאלו ישראל וכו׳: כיון שבאו ישראל לארץ, רצה הקב״ה לטהר למענם ולקדש למענם את הארץ, ולפנות מקום לשכינה, כדי שלא תשרה השכינה במקום טמא. וע״כ בנגע צרעת ההוא היו הורסים הבנינים של עצים ואבנים שנעשו בטומאה.