צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ: שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקֹר אֶת־הַכֹּל. שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי־שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.
צֵא וּלְמַד GO [to the verse]
AND LEARN
what Laban the Aramean
sought to do to our father Jacob:
Pharaoh condemned only the boys to death,
but Laban sought to uproot everything,
as it is written:
“AN ARAMEAN SOUGHT MY FATHER'S DEATH,
AND HE WENT DOWN TO EGYPT
AND RESIDED THERE,
JUST A HANDFUL OF SOULS;
AND THERE HE BECAME A NATION –
LARGE, MIGHTY, AND GREAT.”
הבסיס להאשמה זו נמצא בפרשת ויצא:
(כב) וַיֻּגַּ֥ד לְלָבָ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י כִּ֥י בָרַ֖ח יַעֲקֹֽב׃ (כג) וַיִּקַּ֤ח אֶת־אֶחָיו֙ עִמּ֔וֹ וַיִּרְדֹּ֣ף אַחֲרָ֔יו דֶּ֖רֶךְ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וַיַּדְבֵּ֥ק אֹת֖וֹ בְּהַ֥ר הַגִּלְעָֽד׃ (כד) וַיָּבֹ֧א אֱלֹקִ֛ים אֶל־לָבָ֥ן הָאֲרַמִּ֖י בַּחֲלֹ֣ם הַלָּ֑יְלָה וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ הִשָּׁ֧מֶר לְךָ֛ פֶּן־תְּדַבֵּ֥ר עִֽם־יַעֲקֹ֖ב מִטּ֥וֹב עַד־רָֽע׃ (כה) וַיַּשֵּׂ֥ג לָבָ֖ן אֶֽת־יַעֲקֹ֑ב וְיַעֲקֹ֗ב תָּקַ֤ע אֶֽת־אׇהֳלוֹ֙ בָּהָ֔ר וְלָבָ֛ן תָּקַ֥ע אֶת־אֶחָ֖יו בְּהַ֥ר הַגִּלְעָֽד׃ (כו) וַיֹּ֤אמֶר לָבָן֙ לְיַעֲקֹ֔ב מֶ֣ה עָשִׂ֔יתָ וַתִּגְנֹ֖ב אֶת־לְבָבִ֑י וַתְּנַהֵג֙ אֶת־בְּנֹתַ֔י כִּשְׁבֻי֖וֹת חָֽרֶב׃ (כז) לָ֤מָּה נַחְבֵּ֙אתָ֙ לִבְרֹ֔חַ וַתִּגְנֹ֖ב אֹתִ֑י וְלֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י וָֽאֲשַׁלֵּחֲךָ֛ בְּשִׂמְחָ֥ה וּבְשִׁרִ֖ים בְּתֹ֥ף וּבְכִנּֽוֹר׃ (כח) וְלֹ֣א נְטַשְׁתַּ֔נִי לְנַשֵּׁ֥ק לְבָנַ֖י וְלִבְנֹתָ֑י עַתָּ֖ה הִסְכַּ֥לְתָּֽ עֲשֽׂוֹ׃ (כט) יֶשׁ־לְאֵ֣ל יָדִ֔י לַעֲשׂ֥וֹת עִמָּכֶ֖ם רָ֑ע וֵֽאלֹקֵ֨י אֲבִיכֶ֜ם אֶ֣מֶשׁ ׀ אָמַ֧ר אֵלַ֣י לֵאמֹ֗ר הִשָּׁ֧מֶר לְךָ֛ מִדַּבֵּ֥ר עִֽם־יַעֲקֹ֖ב מִטּ֥וֹב עַד־רָֽע׃ (ל) וְעַתָּה֙ הָלֹ֣ךְ הָלַ֔כְתָּ כִּֽי־נִכְסֹ֥ף נִכְסַ֖פְתָּה לְבֵ֣ית אָבִ֑יךָ לָ֥מָּה גָנַ֖בְתָּ אֶת־אֱלֹקָֽי׃
On the third day, Laban was told that Jacob had fled. So he took his kinsmen with him and pursued him a distance of seven days, catching up with him in the hill country of Gilead. But God appeared to Laban the Aramean in a dream by night and said to him, “Beware of attempting anything with Jacob, good or bad.” Laban overtook Jacob. Jacob had pitched his tent on the Height, and Laban with his kinsmen encamped in the hill country of Gilead. And Laban said to Jacob, “What did you mean by keeping me in the dark and carrying off my daughters like captives of the sword? Why did you flee in secrecy and mislead me and not tell me? I would have sent you off with festive music, with timbrel and lyre. You did not even let me kiss my sons and daughters good-by! It was a foolish thing for you to do. I have it in my power to do you harm; but the God of your father’s [house] said to me last night, ‘Beware of attempting anything with Jacob, good or bad.’ Very well, you had to leave because you were longing for your father’s house; but why did you steal my gods?”
צא ולמד. כלומר ראה ולמד כמה גדול׳ ההבטחה והברית בין הבתרים. כי תמיד היו עומדים עלינו לכלותנו והקב״ה לא נתן להם לכלותנו. ויש להתבונן איך הניח מה שרצה עשו לעשות ליעקב שהוא מבואר בכתוב והתחיל בלבן הארמי מה שלא נתבאר כל כך בכתוב. ועוד שאין הדעת נותן שיהיה שונא לבן אל יעקב מבלי סבה כלל שהיו הבנים בניו והבנות בנותיו עד שיאמר כי לבן בקש לעקור את הכל. ויותר אמרו עליו ממה שאמרו על פרעה שפרעה לא היה כוונתו רק על הזכרים וזה אף על הבנות. ומה ראו רז״ל על ככה להגדיל כל כך מחשבת לבן. ועוד שאמר שפרעה לא רצה לעקור רק הזכרים בלבד. והכתוב אומר אמר אויב ארדוף אשיג אחלק משמע שרצה לאבד את הכל. דע כי במאמר הזה גלו דברים הרבה מאד. כי היה לישראל מתנגדים לא כמו שאר מתנגדים שבאו בשביל סבה. אבל היה להם לישראל שונאים ואויבים מבלי סבה. ומי שהיה מתנגד לישראל ביותר מבלי סבה היו לבן ופרעה. כי לא עשו מאומה לפרעה וגזר על הזכרים. אבל מה שאמר פרעה אריק חרבי וכו׳. זה לא היה מבלי סבה כי חשב שישראל בורחים ורצה להחזירם. ואם לא יחזרו יעשה עמהם מלחמה ואין זה מבלי סבה. וכן השנאה ללבן היה גם כן מבלי סבה כי לא עשה לו יעקב רק טובות גדולות ורדף אחריו. ומה שאמר לבן הבנות בנותי והבנים בני. היה כאשר הפך הקב״ה מחשבתו בחלום הלילה ואמר השמר לך וגו׳. ואם לא הזהרו לא היו אותן הבנים בניו ולא הבנות בנותיו. ומזה נלמד שרצה לעקור את הכל זכרים ונקבות. מה שאין כן בעשו שחשב להרוג את יעקב היה זה בשביל סבה שלקח ברכתו. ולפיכך זכר אלו שנים בלבד ולא אחרים. וכאשר תעמיק בדבר הזה תמצא מקור השנאה. שיש לך לדעת השתלשלות קדושת יעקב במדרגתו והשתלשלות לבן ובמה שהיה דבק ושהיה ההפך אל יעקב. ומצד שהיו שני הפכים ביחד לגמרי לכך היה רוצה לאבד את הכל. ומעלה הכתוב על לבן כאלו אבדו ליעקב והוא דבר נסתר מאד. כי מאחר שהיה לבן מתנגד אל יעקב בעצם והוא ההפך לו אין מעשה יותר מזה. רק שהקב״ה לא נתן ליעקב לאבדו ח״ו. ולא כתב ארמי האביד אבי כי לא אבדו ח״ו. רק נקרא אובד כמו שיקרא האבן מכשול אע״ג שלא נכשל בו אדם רק מוכן הוא למכשול. כך מוכן היה לבן לאבודו של יעקב אם לא שעזרו הקב״ה. ואף שהיה לו להזכיר תחלה שהצילו הקב״ה מלבן ואח״כ וירד מצרימה. אין זה קשיא. כי ממילא כאשר אמר וירד מצרימה. נלמד שהצילו מלבן. ודבר פשוט הוא:
Why Was Laban So DangerousCome and learn. See how great God’s promise was. For our enemies were constantly rising up against us to destroy us but the Holy One did not allow them to destroy us. It is necessary to understand why the sages ignored what Esau wanted to do to Jacob and instead began with Laban the Aramean which is never explicitly stated in Scripture. Also, Why did Laban hate Jacob without reason, when he considered Jacob’s sons and daughters to be like his own? Yet according to the Haggadah, Laban sought to destroy all of Jacob’s offspring.
Furthermore, why did the sages magnify the wickedness of Laban’s scheme by saying that Pharaoh only sought to destroy the males and not the females? Scripture states, “The enemy said, ‘I will pursue, I will overtake, I will divide the plunder, I will draw my sword, my hand shall destroy them,’” (Ex. 15:9) implying that Pharaoh wanted to destroy all Israel.
This passage reveals many things. Israel’s enemies are not like the adversaries of other nations who oppose their enemies for a reason. Israel has people who hate them without any reason. Who were greater opponents of Israel than Pharaoh and Laban? Even though Israel did nothing to the Egyptians, Pharaoh decreed the death of all the male children. Yet Pharaoh said, “I will draw my sword, my hand shall destroy them,” (Ex. 15:9) and it was not entirely without reason. Pharaoh thought that Israel would flee from Egypt and he wanted to bring them back. He was afraid that if they left they might return to wage war on Egypt. This was certainly a reason for hating them.
Laban had no reason to hate Jacob. Jacob had performed favors for Laban and yet Laban pursued him. Laban only made the statement, “The sons are my sons and the daughters are my daughters,” after God changed Laban’s mind in a dream and warned him, “Be careful that you speak not to Jacob neither good nor bad…” (Gen 31:24) If God had not warned him, Laban would not have said that the sons and daughters of Jacob were “his own.” From this we can assume that Laban wished to uproot Jacob’s family entirely, male and female.
This was not the case with Esau who planned to kill Jacob because his brother stole his blessing. That is why the Haggadah mentions Pharaoh and Laban but not Esau.
If one looks more deeply into this matter, one discovers the source of Laban’s hatred. One must know the holy roots of Jacob were above and the root of Laban to which he cleaved was in the lower world. Because their sources are completely the opposite, Laban wanted to destroy “everything.” Scripture attributes to Laban that he wished to destroy Jacob but this is a mysterious matter. What it really means is that since Laban is opposed to Jacob in their essence there is no deed (more destructive) than this. It was only the Holy One who protected Jacob from such annihilation, God forbid. Scripture does not say Arami he’evid avi, “An Aramean sought to destroy my father,” but Arami oved avi. The word oved is an adjective and not a verb, as in the expression even michshol, “a stumbling block.” (Lev. 19:14) Laban was prepared to bring about the negation of Jacob, if God had not helped our forefather. Even though Scripture never states that God saved Jacob from Laban, it tells us that he went down to Egypt; this is not problematic. By telling us that Jacob went down to Egypt, it implies that God saved him from Laban.
וַיֹּאמֶר לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וגו' (בראשית ל, כז), נִסִּיתִי וּבָדַקְתִּי (בראשית ל, כז): וַיְבָרְכֵנִי ה׳ בִּגְלָלֶךָ. (בראשית ל, כח): וַיֹּאמַר נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי, סְכוֹם קַטַּע פָּרֵשׁ [אמור הסכום קצוב ופרש מה שכרך]. (בראשית ל, כט): וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַתָּה יָדַעְתָּ וגו' (בראשית ל, ל): כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ וגו' וַיִּפְרֹץ לָרֹב, רַבִּי יְהוּדָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי חִזְקִיָּה אָמַר מְעַט שִׁבְעִים נָפֶשׁ. נֶאֱמַר כָּאן מְעַט וְנֶאֱמַר לְהַלָּן מְעַט (דברים כו, ה): בִּמְתֵי מְעָט, מַה לְּהַלָּן בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ, אַף כָּאן שִׁבְעִים. (בראשית ל, ל): וַיְבָרֶךְ ה׳ אֹתְךָ לְרַגְלִי, כָּל מָקוֹם שֶׁהַצַּדִּיקִים הוֹלְכִים בְּרָכָה מִשְׁתַּלַּחַת, יָרַד יִצְחָק לִגְרָר, בָּאת בְּרָכָה לְרַגְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כו, יב): וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה וגו'. יָרַד יַעֲקֹב אֵצֶל לָבָן, וּבָאת בְּרָכָה לְרַגְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְבָרֶךְ ה׳ אֹתְךָ לְרַגְלִי. יוֹסֵף יָרַד אֵצֶל פּוֹטִיפַר, בָּאת בְּרָכָה לְרַגְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לט, ה): וַיְבָרֶךְ ה׳ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי.
וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן (בראשית לא, א), חִזְקִיָּה אָמַר עַד שֶׁלֹא יָרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ לְשָׁם לֹא נִפְקַד בִּזְכָרִים, וְכֵיוָן שֶׁיָּרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ לְשָׁם נִפְקַד בִּזְכָרִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן. (בראשית לא, א): אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר אֵין כָּבוֹד אֶלָּא כֶּסֶף, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (נחום ב, י): בֹּזּוּ כֶסֶף בֹּזּוּ זָהָב וְאֵין קֵצֶה לַתְּכוּנָה כָּבֹד מִכֹּל כְּלִי חֶמְדָּה.
הרב זקס, מתוך: מה ביקש לבן הארמי?
חכמינו התבוננו בסיפור האבות והאימהות לעומקו, וזיהו בו עיקרון חשוב: מעשה אבות סימן לבנים.1 הם ראו שעניינים מסוימים בספר בראשית יכולים להיות מובנים רק כמבשרים, כמטרימים, למאורעות שבאו אחריהם. הדוגמה הקלאסית מופיעה בפרק יב בספר בראשית. זמן קצר אחרי שהגיעו אברהם ושרה לארץ כנען היה בה רעב והם נאלצו לרדת למצרים. במצרים עמד אברהם בסכנת חיים. שרה נלקחה להרמונו של פרעה. ואז היכה אלוקים את בית פרעה במגפה, ופרעה שילח את שרה ואת אברהם. לסיפור זה קווי דמיון בולטים עם סיפור בני ישראל במצרים, מירידת יעקב ובניו לשם, דרך שהותם של יוסף בזמנו ומשה בזמנו בארמון פרעה, עד לעשר המכות וליציאת מצרים. דבר דומה קרה אחר כך לאברהם ושרה בגרר (בראשית כ), ושוב, באותו מקום, ליצחק ולרבקה (בראשית כו).
ומה עם יעקב? ירידתו למצרים בערוב ימיו לא הייתה אות מבשר לגלות מצרים, שהרי היא-היא הייתה תחילתה של גלות זו עצמה. בצעירותו, בפרשתנו, הוא יצא לגלות אחרת, בחרן, אך לא הרעב גרם לו לצאת לשם אלא הפחד מפני אחיו עשו. ועוד, חרן לא הייתה לו ארץ נוכרייה. הוא נסע אל משפחת אימו. דומה שיעקב הוא היחיד מן האבות שלא אירע לו מעשה שהוא סימן מקדים לגלות מצרים. והנה, חכמינו זיהו בכל זאת סימן כזה בקורותיו. כאשר גר יעקב אצל לבן, הוא איבד את חירותו. בפועל, הוא היה עבדו של חותנו. לבסוף הצליח לברוח בלי ידיעת לבן. הוא הבין שלבן, אם רק יוכל, ימשיך להחזיק בו עד עולם כמעין אסיר במשק-ביתו.
מבחינה זאת, החוויה של יעקב הייתה קרובה לזו של בני ישראל במצרים יותר מחוויותיהם של אברהם ויצחק. לאברהם וליצחק איש לא הפריע לצאת ממקום גלותם. איש לא רדף אחריהם. ואיש לא התעמר בהם. חייו של יעקב בבית לבן הם ההטרמה החריפה ביותר של שעבוד מצרים. מעשה האב היה סימן לבניו.
צֵא וּלְמַד GO [to the verse]
AND LEARN
what Laban the Aramean
sought to do to our father Jacob:
Pharaoh condemned only the boys to death,
but Laban sought to uproot everything,
as it is written:
“AN ARAMEAN SOUGHT MY FATHER'S DEATH,
AND HE WENT DOWN TO EGYPT
AND RESIDED THERE,
JUST A HANDFUL OF SOULS;
AND THERE HE BECAME A NATION –
LARGE, MIGHTY, AND GREAT.”
יש לאל ידי לעשות עמכם רע. ולכך הסכלת עשו ומניין לך שלא אתנקם ממך וגם אלקיכם יודע כן והיה מתפחד פן אקח נקמתי מכם ולכך בא אלי להזהירני עליכם:
לעשות עמכם רע. אמר עמכם בלשון רבים, כי הרשע הזה הבושת לא כסתה פניו להתהלל ברשעתו לאמר לולי הוזהר מאלקים לא על יעקב לבדו היה מתאכזר כי גם על בנותיו עם כל יוצאי חלציהם:
צא ולמד וכו' ולבן בקש לעקור את הכל. אפשר לרמוז שרצה להרוג לרחל ולאה בנותיו ורמז לעקור לרחל עקרת הבית רצה לעוקרה, לעקור את הכל ר"ת לאה.
הרב זקס, מתוך: מה ביקש לבן הארמי?
ומניין לנו שלבן ביקש לאבד את יעקב? מפני שה׳ נראה אליו בלילה ואמר לו "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע". ה׳ לא היה מזהיר את לבן מפני דיבור עם יעקב (על אחת כמה וכמה מעשה נגדו) אלמלא התכוון לבן לפגוע בו. ה׳ לא מזהיר אותנו לבל נעשה דברים שממילא לא נעשה. יתרה מכך, למחרת אמר לבן ליעקב "יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע". זהו איוּם. ברור כי אלמלא הזהיר האל את לבן, הוא אכן היה עושה עם יעקב רע.
אכן, לבן לא האביד את "אבי", וגם לא האביד מישהו אחר, אבל הוא נמנע מכך רק בגלל ההתערבות האלוהית. מכאן שאפשר, אם גם באופן דרשני משהו, להבין את "ארמי אובד אבי" כ"לבן הארמי ביקש להאביד את אבי". כך, כזכור, הבין רש"י.
איך נבין עתה את מאמר חז"ל "ולבן ביקש לעקור את הכול"? התשובה איננה שלבן ניסה להרוג את כל בני משפחתו של יעקב. אדרבה, הוא אמר ליעקב "הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא" (בראשית לא, מג). יעקב עבד כעשרים שנה כדי להקים את משפחתו ולצבור את מקנהו. אך לבן עדיין טען שהם שלו. אלמלא התערבותו של הקב"ה היה לבן שובה את כל בני משפחתו של יעקב. הוא "ביקש לעקור את הכול", כלומר לקחת את כל משפחת יעקב לעצמו ולשלול ממנה את החופש...
...האב השלישי, שירידתו למצרים הייתה פתח שעבודם של בני ישראל שם, חווה בצעירותו על בשרו שעבוד וגאולה.2
צֵא וּלְמַד GO [to the verse]
AND LEARN
what Laban the Aramean
sought to do to our father Jacob:
Pharaoh condemned only the boys to death,
but Laban sought to uproot everything,
as it is written:
“AN ARAMEAN SOUGHT MY FATHER'S DEATH,
AND HE WENT DOWN TO EGYPT
AND RESIDED THERE,
JUST A HANDFUL OF SOULS;
AND THERE HE BECAME A NATION –
LARGE, MIGHTY, AND GREAT.”
לוּלֵ֡י אֱלֹקֵ֣י אָבִי֩ אֱלֹקֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וּפַ֤חַד יִצְחָק֙ הָ֣יָה לִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה רֵיקָ֣ם שִׁלַּחְתָּ֑נִי אֶת־עָנְיִ֞י וְאֶת־יְגִ֧יעַ כַּפַּ֛י רָאָ֥ה אֱלֹקִ֖ים וַיּ֥וֹכַח אָֽמֶשׁ׃
Had not the God of my father’s [house]—the God of Abraham and the Fear of Isaac—been with me, you would have sent me away empty-handed. But it was my plight and the toil of my hands that God took notice of—and gave judgment on last night.”
וְנָתַתִּ֛י אֶת־חֵ֥ן הָֽעָם־הַזֶּ֖ה בְּעֵינֵ֣י מִצְרָ֑יִם וְהָיָה֙ כִּ֣י תֵֽלֵכ֔וּן לֹ֥א תֵלְכ֖וּ רֵיקָֽם׃
And I will dispose the Egyptians favorably toward this people, so that when you go, you will not go away empty-handed.
(יב) כִּֽי־יִמָּכֵ֨ר לְךָ֜ אָחִ֣יךָ הָֽעִבְרִ֗י א֚וֹ הָֽעִבְרִיָּ֔ה וַעֲבָֽדְךָ֖ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים וּבַשָּׁנָה֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תְּשַׁלְּחֶ֥נּוּ חׇפְשִׁ֖י מֵעִמָּֽךְ׃ (יג) וְכִֽי־תְשַׁלְּחֶ֥נּוּ חׇפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ לֹ֥א תְשַׁלְּחֶ֖נּוּ רֵיקָֽם׃ (יד) הַעֲנֵ֤יק תַּעֲנִיק֙ ל֔וֹ מִצֹּ֣אנְךָ֔ וּמִֽגׇּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶ֑ךָ אֲשֶׁ֧ר בֵּרַכְךָ֛ ה׳ אֱלֹקֶ֖יךָ תִּתֶּן־לֽוֹ׃ (טו) וְזָכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֙יתָ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַֽיִּפְדְּךָ֖ ה׳ אֱלֹקֶ֑יךָ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה הַיּֽוֹם׃ (טז) וְהָיָה֙ כִּֽי־יֹאמַ֣ר אֵלֶ֔יךָ לֹ֥א אֵצֵ֖א מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֤י אֲהֵֽבְךָ֙ וְאֶת־בֵּיתֶ֔ךָ כִּי־ט֥וֹב ל֖וֹ עִמָּֽךְ׃ (יז) וְלָקַחְתָּ֣ אֶת־הַמַּרְצֵ֗עַ וְנָתַתָּ֤ה בְאׇזְנוֹ֙ וּבַדֶּ֔לֶת וְהָיָ֥ה לְךָ֖ עֶ֣בֶד עוֹלָ֑ם וְאַ֥ף לַאֲמָתְךָ֖ תַּעֲשֶׂה־כֵּֽן׃ (יח) לֹא־יִקְשֶׁ֣ה בְעֵינֶ֗ךָ בְּשַׁלֵּֽחֲךָ֨ אֹת֤וֹ חׇפְשִׁי֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ כִּ֗י מִשְׁנֶה֙ שְׂכַ֣ר שָׂכִ֔יר עֲבָֽדְךָ֖ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים וּבֵֽרַכְךָ֙ ה׳ אֱלֹקֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה׃
If a fellow Hebrew man—or woman—is sold to you, he shall serve you six years, and in the seventh year you shall set him free. When you set him free, do not let him go empty-handed: Furnish him out of the flock, threshing floor, and vat, with which your God ה׳ has blessed you. Bear in mind that you were slaves in the land of Egypt and your God ה׳ redeemed you; therefore I enjoin this commandment upon you today. But should he say to you, “I do not want to leave you”—for he loves you and your household and is happy with you— you shall take an awl and put it through his ear into the door, and he shall become your slave in perpetuity. Do the same with your female slave. When you do set either one free, do not feel aggrieved; for in the six years you have been given double the service of a hired worker. Moreover, your God ה׳ will bless you in all you do.