וְהַמְּלָאכָ֗ה הָיְתָ֥ה דַיָּ֛ם לְכָל־הַמְּלָאכָ֖ה לַעֲשׂ֣וֹת אֹתָ֑הּ וְהוֹתֵֽר׃ (ס)
their efforts had been more than enough for all the tasks to be done.
האם המלאכה היתה דים, כלומר הספיקה בדיוק להקמת המשכן או שהיתה הותר, כלומר יותר ממה שצריך?
איזו מעלה יותר גבוהה, לתת יותר מהצורך ושיזרק? או לתת בדיוק לפי הצורך ולמנוע בזבוז? האם פעולות שנועדו לצורך כבוד שמים או כבוד הבריות מצדיקות השחתה של מאכלים, חפצים או חומרי גלם? נעיין בגישות השונות:
והמלאכה היתה דים וגו' לעשות אותה והותר. ידוע מה שהקשה הרב הקדוש בעל אור החיים, שהוא שני הפכיים אם דים אינו הותר ואם הותר אינו דים, ועיין שם...
...וכן אפילו בזמנינו אנו רואין בהשרים הגדולים כשנותנין לאומן לתפור להם בגדים וכדומה, לא יקצצו להם עד סוף המדה והמשקל בקימוץ לקמץ על כל פירור ופירור. והבזוי מהם יעשה כן. אבל החשובים הגדולים, נותנים בשופע ואינם מדקדקים על מקצת אשר יוותר מהמלאכה מהנחתך והנאבד בעת המלאכה. וכאשר תראה, המכניס אורח חשוב לביתו ומציג לפניו מאכל, לא יוצג לפניו עד כדי שביעתו לבד כי זה קמצנות הוא, רק יוצג מה שיודע שבודאי יותיר ממנו, ואינו מקפיד על הנשאר אחר כך כלל, כי בעין יפה הוא נותן ואין דרך לקמץ עד קצה האחרון ומעתה ראה והבן, כי הנותן בעין יפה וראוי ובפרט לאיש נכבד וגדול, גם זה המקצת היותר מדי הנתינה, גם זה מצורך הנתינה הוא כי זהו כבודו להנותן ולהמקבל. וזה שאמרה רבקה לאליעזר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות. עד זה כמו עד בכלל, פירוש שאף אחר שיכלו מלשתות אשאב עוד להראות כי בעין יפה אני נותן. אשר דרך הנותן בעין יפה לתת יותר מכדי צורך הנתינה, כי אנשי חסד עושים גם בזה חסד על חסד שחוץ מה שנותנים מאכל ומשתה עושים עוד חסד לתת יותר, בכדי שיראה האוכל כי בעין יפה נתנו לו, ונהנה מהנאתו.
וזה היה כאן בנדבת בני ישראל, כי אחר שצום יהוה להביא נדבה למשכן וכליו, היה זה מכבוד הַמְצַוֶה ברוך הוא וכבוד ישראל שלא יביאו בצמצום את הנצרך ולא יותר, רק להביא את הנצרך למלאכה ומה שצריך להיות מותר בה, והמותר בזה היא צורך הבאה ממש, ובזה הראו ישראל כי אינם עושים הדבר כעול המוטל עליהם מפקודת המלך, שלא יוסיפו על הצווי כלל, רק בעין יפה ובחשק האהבה עד שיביאו שיהיה גם לנותר ולא הקפידו על זה. ולזה אמר והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר. פירוש שהיה די ככל הצורך לעשות המלאכה עם המותר הראוי להיות מנותני בעין יפה לכבוד המקום ולכבוד ישראל הגדולים והחשובים לעיני עמים רבים.
החידוש הגדול של באר מים חיים הוא שגם המותרות הם חלק מהצורך! אם ניתן לאורח בדיוק את מה שהוא עומד לאכול, האירוח יהיה חסר את העין היפה. את הנינוחות וההרגשה שיש עוד. בתור יוצא יהדות אשכנז שניצלו מהשואה והעבירו בתורשה את הזעזוע מזריקת אוכל, הבאר מים חיים מיישב את דעתי שלצורך הערך לארח ברוחב לב ובעין יפה, אפשר לבלוע, תרתי משמע, את השאריות שנשארו על השולחן. חיזוק לגישה אפשר למצוא בסיפור עם אלישע ובעל שלישה:
(מב) וְאִ֨ישׁ בָּ֜א מִבַּ֣עַל שָׁלִ֗שָׁה וַיָּבֵא֩ לְאִ֨ישׁ הָאֱלֹהִ֜ים לֶ֤חֶם בִּכּוּרִים֙ עֶשְׂרִֽים־לֶ֣חֶם שְׂעֹרִ֔ים וְכַרְמֶ֖ל בְּצִקְלֹנ֑וֹ וַיֹּ֕אמֶר תֵּ֥ן לָעָ֖ם וְיֹאכֵֽלוּ׃ (מג) וַיֹּ֙אמֶר֙ מְשָׁ֣רְת֔וֹ מָ֚ה אֶתֵּ֣ן זֶ֔ה לִפְנֵ֖י מֵ֣אָה אִ֑ישׁ וַיֹּ֗אמֶר תֵּ֤ן לָעָם֙ וְיֹאכֵ֔לוּ כִּ֣י כֹ֥ה אָמַ֛ר יהוה אָכֹ֥ל וְהוֹתֵֽר׃
A man came from Baal-shalishah and he brought the agent of God some bread of the first reaping—twenty loaves of barley bread, and some fresh grain in his sack. And [Elisha] said, “Give it to the people and let them eat.” His attendant replied, “How can I set this before a hundred people?” But he said, “Give it to the people and let them eat. For thus said GOD: They shall eat and have some left over.” So he set it before them; and when they had eaten, they had some left over, as GOD had said.
עצם זה שנשארו שאריות מלמד על הברכה ועל הביטחון והנינוחות של אוכל הסעודה. חוסר הביטחון אולי גורם לגמור הכל מהצלחת, אבל מתוך לחץ. הדבר בא לידי ביטוי בברכת המזון של עדות המזרח: מַה־שֶּׁאָכַֽלְנוּ יִהְיֶה לְשָׂבְעָה. וּמַה־שֶּׁשָּׁתִֽינוּ יִהְיֶה לִרְפוּאָה. וּמַה־שֶּׁהוֹתַֽרְנוּ יִהְיֶה לִבְרָכָה. כְּדִכְתִיב. וַיִּתֵּ֧ן לִפְנֵיהֶ֛ם וַיֹּאכְל֥וּ וַיּוֹתִ֖רוּ כִּדְבַ֥ר ה׳. בפרשת המן מסופר אלו שהותירו מתוך חוסר אמונה:
(יט) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶ֑ם אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃ (כ) וְלֹא־שָׁמְע֣וּ אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאַ֑שׁ וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם מֹשֶֽׁה׃
And Moses said to them, “Let no one leave any of it over until morning.” But they paid no attention to Moses; some of them left of it until morning, and it became infested with maggots and stank. And Moses was angry with them.
מה היתה הכוונה של הציווי? למה משה רצה לחנך אותם?
ויאמר משה אליהם. עוד למוד אחר לדורות, שיבטח אדם ביהוה שיתן לו מזונו יום יום, וכל מי שיש לו מה לאכול היום ואומר מה נאכל למחר הרי זה מקטני אמנה, הגם שאמרו חז"ל ופחדת לילה ויומם זה הלוקח חטים לשנה, זה בהנהגת הטבע, לא כן המושגח מיהוה אין צריך לדאוג דאגת מחר, ועל כן צוה שלא יותירו ממנו עד בקר, שאם יותיר שידאג שיום מחר לא ימצאהו הרי זה מקטני אמנה
ויאמר. הטעם שלא יותירו ממנו לאכלו מחר. רק יבטח בשם כי מחר ירד. כי אינו מצוה עליו לאכלו כלו. רק אם נשאר לו שלא יכול לאכלו. ישליכנו מחוץ לאהלו:
AND MOSES SAID UNTO THEM: LET NO MAN LEAVE OF IT TILL THE MORNING. Its meaning is, do not leave some of the manna over to eat on the next morning. Rather, trust in the Lord that it will descend on the following day. There was no command to eat the entire omer. However, that which a person did not consume was to be thrown outside of his tent.
מפורש לפי האבן עזרא שמי שהותיר מהמן היה מצווה לזרוק אותו. ממש בל תשחית... אבל למען מטרה גדולה יותר: קניית מידת הביטחון בה׳. אז לפעמים להשאיר שאריות ואפילו לזרוק אוכל זה דבר טוב, אבל עד היכן? כמה שווה לזרוק כדי שהאורח ירגיש טוב או כדי שהאירוע יהיה מכובד? האם אתם שלמים עם כמויות האוכל שנזרקות בשמחות ובסעודות המצווה שלנו? האם אני אמור לשמוח כשאני רואה את האוכל נזרק כי הוא נזרק לשם שמים, לכבוד האורחים ולכבוד ה'? נעיין במקורות שמדגישים את הצד השני:
שֶׁלֹּא לְהַשְׁחִית אִילָנֵי מַאֲכָל – שֶׁנִּמְנַעְנוּ מִלִּכְרֹת הָאִילָנוֹת כְּשֶׁנָּצוּר עַל עִיר כְּדֵי לְהָצֵר לְאַנְשֵׁי הָעִיר וּלְהַכְאִיב לִבּוֹתָם, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (דברים כ יט) לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ וְגוֹ' וְאוֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, וּכְמוֹ כֵן נִכְנָס תַּחַת זֶה הַלָּאו, שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת שׁוּם הֶפְסֵד, כְּגוֹן לִשְׂרֹף, אוֹ לִקְרֹעַ בֶּגֶד אוֹ לְשַׁבֵּר כְּלִי לְבַטָּלָה, וּבְכָל עִנְיָנִים אֵלּוּ וּבְכָל כַּיּוֹצֵא בָּם שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶם הַשְׁחָתָה. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה תָּמִיד בַּגְּמָרָא (קידושין לב, א) וְהָא קָא עָבַר מִשּׁוּם בַּל תַּשְׁחִית, וּמִכָּל מָקוֹם אֵין מַלְקִין אֶלָּא בְּקוֹצֵץ אִילָנֵי מַאֲכָל, שֶׁהוּא מְפֹרָשׁ בַּכָּתוּב, אֲבָל בִּשְׁאָר הַהַשְׁחָתוֹת מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת (עי' רמב"ם מלכים ו י). שֹׁרֶשׁ הַמִּצְוָה יָדוּעַ, שֶׁהוּא כְּדֵי לְלַמֵּד נַפְשֵׁנוּ לֶאֱהֹב הַטּוֹב וְהַתּוֹעֶלֶת וּלְהִדָּבֵק בּוֹ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ תִּדְבַּק בָּנוּ הַטּוֹבָה, וְנַרְחִיק מִכָּל דָּבָר רַע וּמִכָּל דְּבַר הַשְׁחָתָה. וְזֶהוּ דֶּרֶךְ הַחֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה, אוֹהֲבִים שָׁלוֹם וּשְׂמֵחִים בְּטוּב הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבִים אוֹתָן לַתּוֹרָה, וְלֹא יְאַבְּדוּ אֲפִלּוּ גַּרְגֵּר שֶׁל חַרְדָּל בָּעוֹלָם, וְיֵצַר עֲלֵיהֶם בְּכָל אֲבַדּוֹן וְהַשְׁחָתָה שֶׁיִּרְאוּ, וְאִם יוּכְלוּ לְהַצִּיל יַצִּילוּ כָּל דָּבָר מֵהַשְׁחִית בְּכָל כֹּחָם. וְלֹא כֵן הָרְשָׁעִים אֲחֵיהֶם שֶׁל מַזִּיקִים, שְׂמֵחִים בְּהַשְׁחָתַת עוֹלָם, וְהֵמָּה מַשְׁחִיתִים אֶת עַצְמָם, בְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ.
To not destroy fruit trees: That we have been prevented from chopping down trees when we besiege a city to distress the people of the city and to sadden their hearts. And about this is it stated (Deuteronomy 20:19), “you may not destroy its tree, etc. and you shall not chop it down.” And likewise not to do any damage — such as burning or ripping a garment or breaking a vessel for no reason — entered under this negative commandment And in all of these matters and in all that is similar to them, they, may their memory be blessed, would always say in the Gemara (Kiddushin 32a), “But behold, he is transgressing on account of ‘do not destroy.’” And nonetheless we only administer lashes for one that cuts down a fruit tree, since it is explicit in Scripture. But with other destructions, we [only] give him lashes of rebellion. (See Mishneh Torah, Laws of Kings and Wars 6:10.) The root of this commandment is well-known — it is in order to teach our souls to love good and benefit and to cling to it. And through this, good clings to us and we will distance [ourselves] from all bad and destructive things. And this is the way of the pious and people of [proper] action — they love peace and are happy for the good of the creatures and bring them close to Torah, and they do not destroy even a grain of mustard in the world. And they are distressed by all loss and destruction that they see; and if they can prevent it, they will prevent any destruction with all of their strength. But not so are the wicked — the brothers of the destructive spirits. They rejoice in the destruction of the world, and they destroy themselves — [since] in the way that a person measures, so is he measured; which is to say that he clings to it forever, as the matter that is written (Proverbs 17:5), “the one who rejoices in calamity, will not be cleared (of evil).” And the one who desires the good and rejoices in it, “his soul will dwell in the good” forever. This is known and famous.
מה היחס המעשי והנפשי של החסידים ואנשי המעשה להשחתה מכוונת או עקיפה של מאכלים או חפצים? האם לדעתכם אפשר לקיים את הגישה של באר מים חיים ואת הגישה של ספר החינוך בו זמנית, או שצריך לבחור ביניהם? אני חושב שחשוב לזכור את שניהם. גם אם יש מצבים שהשחתת האוכל בלתי נמנעת, חשוב שעצם המצב יפריע ויציק לי. לא להיות אדיש לאובדן, להשחתה. מצד שני, לזכור שיש ערכים שבמצב של התנגשות גוברים על בל תשחית. היטיב לסכם זאת הרב אליעזר מלמד (להרחבה כדאי ללמוד את כל הפרק):
(א) עצי פרי ובל תשחית / השחתת מאכלים וביזויים (ב) חומרה מיוחדת יש בהשחתת מאכלים, מפני שהמאכלים מקיימים את האדם ואיסור 'בל תשחית' נזכר לגביהם. לפיכך הוסיפו חכמים תקנות ואזהרות כדי שלא יגיע אדם להשחתת אוכל, ובמיוחד לחם, שהוא עיקר מזונו של האדם. (ג) הזהירו חכמים שלא להעביר כוס מלאה במשקה מעל לחם, שמא יישפך מן הנוזל שבכוס על הלחם, וימאיס אותו מלהיות ראוי לאכילה. וכן אסור לסמוך ללחם כלי שעלול להיות מלוכלך, שמא יפגום את הלחם. וכן הדין לגבי כל שאר המאכלים, שאין לעשות דבר שעלול לפוגמם ולהשחיתם (ברכות מ, ב; שו"ע או"ח קעא, א). קל וחומר שהלוקח מאכל לצלחתו צריך להיזהר שלא להפריז, כדי שלא יגרום במו ידיו לכך שיצטרכו להשליך את שייריו. וכן כאשר מכינים סעודה, יש להיזהר שלא להכין מאכלים מיותרים שקרוב לוודאי שייזרקו. אלא אם כן מדובר במקום שהכבוד מחייב להגיש בשפע, שאז מותר להכין ולהגיש כמויות שחלקן יזרקו. (ד) ...
(ב) ...ועיקר הזהירות צריכה להיות כיום, שלא למלא את הצלחת באוכל מיותר, ולא לקנות מאכלים מיותרים. (ג) אדם שערך סעודה גדולה, ונשאר לו הרבה אוכל בריא וטעים, אסור לו לזרוק אותו לפח, אלא ישמור אותו במקרר או במקפיא כדי לאוכלו אחר-כך. ואם משפחתו לבדה לא תוכל לאכול את כולו, מן הראוי להשתדל לחלק את הנותר לקרוביו או לשכניו. ואם יוכל למצוא עניים שיחפצו בו, הרי זה משובח, שבכך יציל את האוכל מהשחתה וגם יקיים מצוות צדקה. וכן מצווה על בעלי אולמות ומסעדות לתת את האוכל הטוב שנותר להם – למוסדות חינוך או למשפחות עניות. ואם שווי הטורח שבחיפוש אנשים שירצו לקחת את הנותר והבאתו אליהם עולה על מחיר שוויו של האוכל הנותר, אין מצווה לטרוח על חלוקתו אלא רק מידת חסידות. כאשר קשה למצוא אנשים שייהנו מהנותר, מנהג חסידות לרחם על בעלי חיים ככלבים וכחתולים, ולתת להם את השאריות, ולא להשחית בחינם את האוכל. אבל אם באותו זמן האדם יכול לעשות דברים יותר חשובים ומועילים, אין מידת חסידות להעדיף לדאוג לשיירי המזון, שכן משקל החסידות לבחור את הדבר המועיל ביותר.
השם משמואל לוקח את הנושא פנימה לעבודת התפילה ומפרש את המותרות פירוש מפתיע. המותרות, השאריות, זה מה שלא הצלחתי להכניס לכלים, למילים של התפילה או למעשים הטובים. כל הרצונות והכיסופים שנשארו בחוץ, שלא הצליחו להיכנס לתיק, הם חביבים לפני המקום ביותר:
ענין הלל בר"ח שהוא רק מנהגא, יש לומר עפ"י מה שהגיד כ"ק אדמו"ר הרבי ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא בדברי המדרש פקודי נכנס משה אצל בצלאל ראה שהותיר מן המשכן אמר לפני הקב"ה רבון העולמים עשינו את מלאכת המשכן והותרנו מה נעשה בנותר, אמר לו לך ועשה בהן משכן לעדות, וכל המפרשים נתקשו בזה, והגיד הוא זצללה"ה שיש בני אדם שאף אחר כל הנדבה עדיין לבו בוער לעשות עוד אבל כבר נתמלא כמו במשכן שהמלאכה היתה דים והותר, ותוספות הנדבה הי' חביב לפני הקב"ה יותר מכל הנדבה, שהרי הי' בלתי דרוש מהם כלל, אלא אהבה מופשטת, וזה שאמר לו לך ועשה מהן משכן לעדות, בהם דייקא, שזה חביב לפני ביותר, וזהו שאנו מברכים הבוחר בשירי זמרה, היינו השיריים של הזמרה שעדיין הלב הומה לומר זמירות ותשבחות נוסף על מה שאמר, והשי"ת בוחר בזה ביותר ודפח"ח ושפ"י, וכך י"ל בענין הלל בר"ח שאיננו נדרש ולא בא עליו ציווי, אלא שישראל בעצמם לבם הומה לומר הלל, זה חביב לפני המקום ביותר, ונראה שזה בא מחמת שהוא יו"ט של דהמע"ה שריוה להקב"ה בשירות ובתשבחות ע"כ ביו"ט שלו הוא משפיע ממדותיו לכלל ישראל להיות לבם הומה בשירות ותשבחות, וזהו שאנו אומרים בשיר של ר"ח אשירה ליהוה בחיי אזמרה לאלהי בעודי יערב עליו שיחי אנכי אשמח ביהוה:
להרחבה:
ועוד אמר רב חסדא: האי מאן [מי] שאפשר ליה למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי [לו לאכול לחם שעורים ואוכל לחם של חיטים] — קעבר [הריהו עובר] משום "בל תשחית", שהוא כמבזבז ללא צורך. ואמר רב פפא: האי מאן [מי] שאפשר לו למישתי שיכרא ושתי חמרא [לשתות שכר ושותה יין] — עובר משום "בל תשחית". ואולם מעירים על דברים אלה: לאו מילתא היא [אין זה דבר נכון] כי "בל תשחית" דגופא [של הגוף] עדיף, וטוב לאדם שישמור על גופו במזון טוב מאשר ישמור על ממונו.