פרשת ויגש: תיקון ההתנתקות- כל ישראל ערבים זה בזה
כִּ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת־הַנַּ֔עַר מֵעִ֥ם אָבִ֖י לֵאמֹ֑ר אִם־לֹ֤א אֲבִיאֶ֙נּוּ֙ אֵלֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְאָבִ֖י כָּל־הַיָּמִֽים׃
Now your servant has pledged himself for the boy to my father, saying, ‘If I do not bring him back to you, I shall stand guilty before my father forever.’
אחד הדברים המתסכלים והמקוממים בדורנו זה לראות את המדינה שלנו הולכת בכיוון הפוך מההיגיון והתורה. הסכמי אוסלו, ההתנתקות, עסקת גלעד שליט, סיוע הומניטרי לחמאס בעת מלחמה ודאגה לזכויות אדם של רוצחי הנוחבה בכלא הישראלי. זאת לאחר הטבח שהם עשו בנו ואם זה היה תלוי בהם, היה ממשיך לשואת עם ישראל, ובשעה שהם ממשיכים להתעלל ולהתאכזר לחטופינו היקרים שנמצאים שם למעלה מחצי שנה:
בָּנֶ֨יךָ וּבְנֹתֶ֜יךָ נְתֻנִ֨ים לְעַ֤ם אַחֵר֙ וְעֵינֶ֣יךָ רֹא֔וֹת וְכָל֥וֹת אֲלֵיהֶ֖ם כָּל־הַיּ֑וֹם וְאֵ֥ין לְאֵ֖ל יָדֶֽךָ׃
Your sons and daughters shall be delivered to another people, while you look on; and your eyes shall strain for them constantly, but you shall be helpless.
מילות התורה קולעות כל כך לחווייה שלנו כשאנחנו רואים את ההתנהלות המכילה והסבלנית שלנו כלפי האויבים האכזריים שלנו, ואנחנו יודעים בידיעה ברורה שנובעת מהתורה, מההיגיון הפשוט ומהרגש האנושי והיהודי הבריא שלנו שזאת התנהלות כל כך עקומה ומזיקה. קשה לראות מהלכים כל כך טפשיים ומקוממים של מנהיגים 'משכילים' ושל 'מומחי' ביטחון, קשה לראות איך המדינה היקרה שלנו פוגעת ביסודותיה ומסכנת את עצם קיומה בשל תפיסות עולם חולניות. מתסכל ומקומם שבעקבות התפיסות החולניות ומדיניות ההכלה שאוחזות לנו במדינה (או שבעלי השררה אוחזים בהן), אנשים נפצעים ונרצחים שנים על גבי שנים בפיגועים וכו', דבר שהגיע לקצה בטבח בשמחת תורה. בעקבות התפיסות החולניות יש גם הרבה נפגעים בעוד זירות ותחומים, למשל בתחום המשפחה והברית. זה היה יכול להיות הרבה יותר פשוט אילו רק היינו הולכים בדרך הישרה, הפשוטה וההגיונית, ואנחנו תקועים וחסרי אונים.
הנטייה שלנו הדתיים זה להתקומם ולהתעצבן ולכעוס ולהפגין ולבקר ולהתריע מכף כל אויב ואורב ליסטים וחיות רעות ומכל מיני פורענויות המתרגשות ובאות לעולם, ואחרי שהן קרו, להיות צודקים, ולהוכיח שצדקנו, ולגלות שלמרות ההוכחות החותכות, אין הרבה אנשים שהשתכנעו. וזה פלא בפני עצמו. איך ההוכחות החותכות והניסויים בבני אדם לא מובילות את כל העם למסקנה הנכונה?
ההגיון הפשוט אומר שכל אחד יאכל את מה שהוא בישל:

גְּדֹל֙ הָֽעֵצָ֔ה וְרַ֖ב הָעֲלִֽילִיָּ֑ה אֲשֶׁר־עֵינֶ֣יךָ פְקֻח֗וֹת עַל־כָּל־דַּרְכֵי֙ בְּנֵ֣י אָדָ֔ם לָתֵ֤ת לְאִישׁ֙ כִּדְרָכָ֔יו וְכִפְרִ֖י מַעֲלָלָֽיו׃

wondrous in purpose and mighty in deed, whose eyes observe all the ways of mortals, so as to repay each one according to their ways, and with the proper fruit of their deeds!
השכר והעונש ניתנים באופן אישי. שברת- שילמת. לא שברת- לא שילמת. גם בקטע המפורסם של הסיום נראה שאנחנו, יושבי בית המדרש, ו'הם' חיים במסלולים שונים עם גורל מנותק:

מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְּפָנֶיךָ ה׳ אֱ-לוקינוּ וֶאֱ-לוקי אַבוֹתֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים. אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תּוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים. אָנו עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים. אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שַׁחַת. שֶׁנֱאמַר: וְאַתָּה אֱלֹקִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ:

We give thanks before You, Lord, our G-d and G-d of our fathers, for you gave us a share among those who sit in the study hall, and not among those who sit on street corners. For we arise early, and they arise early; we arise for words of Torah, and they arise for words of emptiness. We work, and they work; we work and receive a reward, and they work and do not receive a reward. We run, and they run; we run towards eternal life, and they run to a pit of desolation. As it says: (Psalms 55:24) "And You, O Lord, bring them down into a pit of desolation, people of blood and deceit will not live out half of their days; and I, I will trust in You."
האווירה של ההדרן היא שכל עוד אני בצד הנכון אני יכול להיות רגוע. 'הם' עומדים להידפק, אבל אנשי שלומינו מוגנים. האם זוהי הבחינה היחידה שבה מנהיג הקב''ה את עולמו? או שמא יש אפשרות שמישהו אחד סובל ומשלם בגלל טעות של מישהו אחר? במדרש שלפנינו התפיסה היא שכן:

תָּנֵי חִזְקִיָּה (ירמיה נ, יז): שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל, נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְשֶׂה, מַה שֶּׂה הַזֶּה לוֹקֶה עַל רֹאשׁוֹ אוֹ בְּאֶחָד מֵאֵבָרָיו וְכָל אֵבָרָיו מַרְגִּישִׁין, כָּךְ הֵן יִשְׂרָאֵל, אֶחָד מֵהֶן חוֹטֵא וְכֻלָּן מַרְגִּישִׁין, (במדבר טז, כב): הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בִּסְפִינָה נָטַל אֶחָד מֵהֶן מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו, אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו מַה אַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹשֶׂה, אָמַר לָהֶם מָה אִכְפַּת לָכֶם לֹא תַחְתִּי אֲנִי קוֹדֵחַ, אָמְרוּ לוֹ שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה. כָּךְ אָמַר אִיּוֹב (איוב יט, ד): וְאַף אָמְנָם שָׁגִיתִי אִתִּי תָּלִין מְשׁוּגָתִי, אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו (איוב לד, לז): כִּי יֹסִיף עַל חַטָּאתוֹ פֶשַׁע בֵּינֵינוּ יִשְׂפּוֹק, אַתָּה מַסְפִּיק בֵּינֵינוּ אֶת עֲוֹנוֹתֶיךָ.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָשֵׂא גּוֹי אֶחָד שָׁאַל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, כְּתִיב בְּתוֹרַתְכֶם (שמות כג, ב): אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת, אָנוּ מְרֻבִּים מִכֶּם מִפְּנֵי מָה אֵין אַתֶּם מַשְׁוִין עִמָּנוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר לוֹ, יֵשׁ לְךָ בָּנִים, אָמַר לוֹ הִזְכַּרְתַּנִּי צָרָתִי, אָמַר לוֹ לָמָּה, אָמַר לוֹ הַרְבֵּה בָּנִים יֵשׁ לִי, בְּשָׁעָה שֶׁהֵן יוֹשְׁבִין עַל שֻׁלְחָנִי זֶה מְבָרֵךְ לֵאלוֹקֵי פְּלוֹנִי וְזֶה מְבָרֵךְ לֵאלוֹקֵי פְּלוֹנִי, וְאֵינָם עוֹמְדִים מִשָּׁם עַד שֶׁמְפַצְּעִין אֶת מֹחָן אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ. אָמַר לוֹ וּמַשְׁוֶה אַתָּה עִמָּהֶן, אָמַר לוֹ, לֹא. אָמַר לוֹ, עַד שֶׁאַתָּה מַשְׁוֶה אוֹתָנוּ, לֵךְ הַשְׁוֵה אֶת בָּנֶיךָ, נִדְחַף וְהָלַךְ לוֹ. כֵּיוָן שֶׁיָּצָא אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבִּי, לָזֶה דָּחִיתָ בְּקָנֶה רָצוּץ, לָנוּ מָה אַתָּה מֵשִׁיב, אָמַר לָהֶם בְּעֵשָׂו כְּתִיב בֵּיה שֵׁשׁ נְפָשׁוֹת וּכְתִיב בּוֹ נְפָשׁוֹת הַרְבֵּה, דִּכְתִיב (בראשית לו, ו): וַיִּקַח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ, וּבְיַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וּכְתִיב בֵּיהּ נֶפֶשׁ אֶחָת, דִּכְתִיב (שמות א, ה): וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ, אֶלָּא עֵשָׂו שֶׁהוּא עוֹבֵד לֶאֱלֹהוֹת הַרְבֵּה כְּתִיב בֵּיהּ נְפָשׁוֹת הַרְבֵּה, אֲבָל יַעֲקֹב שֶׁהוּא עוֹבֵד לֶאֱלוֹקַּ אֶחָד כְּתִיב בּוֹ נֶפֶשׁ אַחַת, וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ וגו'.

Ḥizkiya taught: “Israel are scattered sheep” (Jeremiah 50:17). Israel is likened to sheep. Just as, if a sheep is struck on its head or one of its limbs all its limbs feel it, so it is with Israel; one of them sins and all of them feel it. “Shall one man sin, [and You will rage against the entire congregation?]” (Numbers 16:22). Rabbi Shimon bar Yoḥai taught: This is analogous to people who were sitting in a ship. One of them took a drill and began drilling a hole. His counterparts said to him: ‘What are you sitting and doing?’ He said to them: ‘Why do you care? Am I not drilling under myself?’ They said to him: ‘Because the water will rise and flood the ship we are on!’ So too, Job said: “If indeed I erred, with me my error rests” (Job 19:4). His counterparts said to him: “For he adds transgression to his sin, he extends [yispok] among us” (Job 34:37); you extend your iniquities among us.
Rabbi Elasa said: A certain gentile asked Rabbi Yehoshua ben Korḥa: ‘It is written in your Torah: “Incline after the majority” (Exodus 23:2). We are more numerous than you are. Why do you not become like us regarding idol worship?’ He said to him: ‘Do you have children?’ He said to him: ‘You have reminded me of my troubles.’ He said to him: ‘Why?’ He said to him: ‘I have many children. When they sit at my table, this one prays to the god of so and so and that one prays to the god of so and so, and they do not leave until each of them has cracked the skull of the other.’ He said to him: ‘Do you bring them to uniformity?’ He said to him: ‘No.’ He said to him: Before you get us to become [like you], go and bring your children to uniformity.’ He hurriedly went on his way.
When he left, his disciples said to him: ‘Rabbi, you rebuffed this one with a broken reed. What do you respond to us?’ He said to them: ‘Regarding Esau, six people are mentioned in the verse, and [the term] written about them is “souls” in plural, as it is written: “Esau took his wives, his sons, his daughters, and all the souls [nafshot] of his household” (Genesis 36:6). Regarding Jacob, seventy people [are mentioned in the verses], and [the term] written about them is “soul” in the singular, as it is written: “All the souls [hanefesh] who emerged from Jacob's loins were seventy souls [nefesh] and Joseph was in Egypt” (Exodus 1:5). It is, rather, that Esau worshipped multiple gods, and therefore multiple souls are written in his regard. But Jacob worshipped one god, so one nefesh is written in his regard: “All the souls [hanefesh]…were.”

א' מהן חוטא וכולן מרגישין דכיון שניתן רשות למשחית איננו מבחין בין טובים ורעים. ונלכדו גם הטובים. וכמשל בספינה שהמים מציפין את כל אנשי הספינה אף שלא קדחו. ולדעת ר' אלעשה שכל ישראל הם נפש אחת וכמו שמסיים כתיב בו נפש אחת כן נענשו גם הטובים בשביל כי כל ישראל ערבים זה בזה:

אתי תלין משוגתי. איוב מתרעם על רעיו למה יריבו עמדו הלא אם יחטא במה שמתאונן על יסוריו אתי תלין משוגתי ואין הדבר נוגע לכם. וע"ז ישיב לו אליהוא כי יוסיף על חטאתו פשע במה שאמר כי אתו לבד תלין משוגתו יען כי בינינו יספוק כי העונש חוזר על כולם:

מעניין שהמדרש לא עוסק בשאלה למה הוא קודח. הסיפור מתחיל מהאמצע שלו, ואולי זה לא משנה למה בן אדם קודח. זה משנה מה התוצאה. מיהו הטיפוס שקודח? התפיסה שהוא מייצג היא ''אין הדבר נוגע לכם''. הוא מיושבי הקרנות של ההדרן שמבקש לרדת לבאר שחת, והוא דורש שלא יתערבו לו. בעולם נפרד זה יכול לעבוד אבל בעולם שלנו זה לא עובד. אנחנו ערבים ומעורבבים זה בזה וחייבים להתערב אחד לשני בחיים. הכל זה ענייננו. הכל נוגע לנו. התפיסה הזו מאיימת ומגבילה את האדם שצמח בתרבות המערבית שמקדש את הנפרדות. איך אומרים באנגלית עצמאות? אי תלות. רק לא להיות תלוי במישהו אחר. אבל ה׳ ברא את העולם ככה שכולנו באותה ספינה. תלויים, קשורים ומעורבים.
למה זה עובד ככה? איך אנחנו קשורים? למה אנחנו צריכים לאכול דיסה שמישהו אחר בישל? למה אנחנו צריכים להידפק מטעויות של אחרים? במיוחד כשהודענו מראש שזו תהיה טעות נוראית

וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ.

For, whereas one despises and loathes one’s body, while as for the soul and spirit, who can know their greatness and excellence in their root and source in the living G–d? Being, moreover, all of a kind and all having one Father—therefore, all Israelites are called real brothers by virtue of the source of their souls in the One G–d; only the bodies are separated. Hence in the case of those who give major consideration to their bodies while regarding their souls as of secondary importance, there can be no true love and brotherhood among them, but only [a love] which is dependent on a [transitory] thing.

הלכה: כְּתִיב לֹא תִקּוֹם וְלֹא תִטּוֹר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ. הֵיךְ עֲבִידָה. הֲוָה מְקַטֵּעַ קוֹפָּד וּמְחַת סַכִּינָא לְיָדוֹי. תַּחֲזוֹר וְתִמְחֵי לְיָדֵיהּ?!

HALAKHAH: It is written: “You should not take revenge or nurse hatred against your fellow countrymen.” How is that? He was cutting meat and the knife fell down on his hand. Should he go and hit his hand?

הוה. הי' חותך בשר וירד הסכין לתוך ידו וכי תעלה על הדעת שינקום מידו ויחתוך ידו השנייה על שחתכה הראשונה כן הדבר הזה כיון שכל ישראל גוף אחד הן דין הוא שלא ינקם מחבירו שהוא כנוקם מגופו:

אך הנה אמרו ז"ל (סנהדרין דכ"ז ע"ב) שכל ישראל ערבים זה בזה, ורצו לומר, שהמה מעורבים זה בזה. כי כולם המה שורש אחד לכולם.

על פי חז''ל, הערבות היא עובדה וגם ערך לשאוף אליו. וכדי שיהיה סיכוי שנתקרב להפנמה שלה, צריך להבחין עם מה היא מפגישה אותנו: מה הקושי בלהיות מעורבים זה בזה? ומה העוצמה? האם זה עונש או ברכה? האם זה הוגן מצד שכר ועונש? כמה אתם קרובים לחוויה ששורש אחד לכולנו? על מה אנחנו נדרשים לוותר אם נבחר בערבות? אם נתפוס את הערבות כעובדה, מה היא יכולה לתת לנו?
יש פער בין המציאות האמיתית שאנחנו נשמה אחת, ויש אומרים גם גוף אחד, לבין המציאות שרובנו חווים- שאני זה אני ואתה זה אתה. תפיסת הנפרדות גורמת לכעס וחוסר האונים על טעויות שאני צריך לשלם בגללך. הכעס הוא התגובה הטבעית, אבל אם נשארים בו, אין תיקון. במה אנחנו יכולים להחליף את הכעס ומהי התנועה בעבודת ה׳ שעלינו לעשות במצבים האלה?

גדול העצה ורב העליליה וכו' הנה זה החוטא יש לו אב ואם ואשתו ובניו וכיוצא ובמותו כל אחד מהנזכרים גדול צערם והניחו יתרם. וא"כ אם האיש גנב וגזל ונאף ויהיו דבריו לה"ר וכיוצא ומשפטו למות. הנה אביו ואמו ואשתו ובניו וקרוביו כשלא ידעו כלל במעשיו הרעים ובמותו אלו הן הנשרפין אש תוקד וגדל צערם אם הוא חטא הם מה חטאו. אמנם ודאי כי אל דעות ה׳ ולו נתכנו עלילות והוא יתברך ממתין להמית החייב מיתה עד שכל המתאבלים ומצטערים עליו יהיה בהם חטא שחייבים כנגדו יסורי הצער ההוא שיצטערו וח"ו לא עביד אלא דינא והוא מה שרמזו רז"ל לדעתי הקצרה באומרם לא חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא כלומר אינו עושה דין באדם אחד בלא שידין כל המצטערים עליו אם ראוים ליסורים וצער ההוא וזהו בלא דינא מהקרובים.

השלב הראשון הוא להצדיק את הדין ולהאמין שאני ראוי לייסורים האלה. עצת היצר היא להתנער מאחריות. למרות שיכול להיות שבתחום הזה אני מתוקן, אני צריך להאמין שאני לא סובל סתם כי גם אני חטאתי וגם לי יש מה לתקן.
הבעל שם טוב מחדש שאני קשור לחטא באותו עניין של החטא, וגם מחדש איך אני יכול לקחת את זה לעבודת ה׳.
אך הנה אמרו ז"ל (סנהדרין דכ"ז ע"ב) שכל ישראל ערבים זה בזה, ורצו לומר, שהמה מעורבים זה בזה. כי כולם המה שורש אחד לכולם, ואמר ז"ל, כי לפי זה, כאשר בא על העולם איזה התעוררות לטובה מן היצר טוב מצד הקדושה, אותו התעוררות הוא בכל אחד ואחד מבני ישראל. והוא פועל בכל אחד ואחד לפי ערכו, הצדיק הוא מתעורר הרבה בעבודת השם יתברך בקדושה גדולה, ובחשקות גדול, ומי שאינו צדיק כל כך הוא מתעורר גם כן, אך בהתעוררות קטנה, גם אפילו רשע גמור, מכל מקום הוא מתעורר באיזה הרהור תשובה, הגם שהוא רק לפי שעה, מכל מקום מתעורר קצת. ויכול להיות שעל ידי התעוררות הזה יחזור בתשובה שלימה, וכן להיפוך כאשר בא איזה התעוררות מצד היצר הרע, גם כן בא לכל אחד ואחד, והרשע נכשל בו הרבה, ועושה איזה מעשה בפועל, אך הצדיק גם כן נכשל באיזה הרהור לפי שעה: והנה כאשר אנו רואים שמרשעים יצא רשע בפועל, שנכשלים באיזה עבירה, אז יש להסתפק מי הוא החייב בדבר, כי יש לומר שהצדיק הוא החייב, כי הלא גם אליו בא איזה הרהור כנ"ל, והנה אם היה תיכף מתחזק את עצמו לבטל הכח הזה אשר ממנו בא ההרהור הזה, אז היה מתבטל הכח הזה, ולא היה הרשע בא לידי מכשול, אך יש לומר דהרשע הוא החייב, כי לפי שהוא עשה בפועל הרשע הזאת תיכף כאשר בא אליו ההרהור, שוב אין בכחו של הצדיק לבטלו, וזהו מהותו של ענוותנותו של משה רבינו עליו השלום, שכל מה שראה איזה דבר לא טוב בישראל, היה תולה בעצמו, וחשב בלבו מסתמא אני הגורם, כנ"ל, וזהו גם כן מה שאמר מחני נא, ר"ל אני הוא החייב בדבר ולא הם כנ"ל, ועל זה השיב לו השם יתברך מי אשר חטא לי וכו', ר"ל לפני גלוי מי הוא החייב, עד כאן דברי פי קדשו: (דברי משה פ' שמיני).
It is written: “All Israel are responsible for one another” – meaning, they are commingled with one another, for they all share a single root. Therefore, whenever a positive spirit from the source of goodness and holiness enters the world, it affects each and every Jew, according to his or her level. A Tzaddik will be greatly inspired to serve G-d, with great holiness and longing. A person who is not such a Tzaddik will also be inspired, but to a lesser degree. Even a completely wicked person will be moved to thoughts of repentance, albeit only temporarily. Still, he is inspired a little, which may lead him to complete repentance.
The opposite is also true. When a spirit emanates from the side of evil, it also affects each person. The wicked will fall severely and commit a sin; whereas the Tzaddik will experience some [improper] thought, albeit momentarily.
Now, when we see that a wicked person has actually committed a sin, we have to ask, who is to blame? Perhaps the Tzaddik is to blame, because the improper thought also came to him, and had he immediately worked to nullify it at its root, the wicked person would not have sinned. On the other hand, perhaps the wicked person is to blame, because once he actually committed the sin, as soon as the thought entered his mind, the Tzaddik could no longer annul it.
This is the essence of Moses’ humility. Whenever he saw some bad trait in a Jew, he would blame himself, thinking that it was most likely his fault. This was his intention, when he said, “Erase me, please.” That is, “I am the guilty one, not them!” But G-d answered him, “Whoever has sinned against Me, him will I erase from My book.” Meaning to say, “I know who is to blame!”
Divrei Moshe, Shemini
ובס' כתונת פסים ר"פ מצורע די"ג ע"ב וזה לשונו, דשמעתי ממורי כל שיש בידו למחות וכו', כי כללות העולם הם אחדות אחד, קומה שלימה, זה ראש וזה עין וזה רגל ,ועיין לעיל פ' וישלח אות ו'] וכאשר אדם אחד חוטא, יש בשלומי אמוני ישראל גם כן שמץ מנהו, וכאשר יהיה מוחה ומוחק אשר בידו, לשוב אליו יתברך שמו, אז בעל כרחו ישוב האדם ההוא גם כן וכו' ודפח"ח, עכ"ל.
מה העבודה שהבעל שם טוב מנחה אותנו לעשות? לאיזה סוג אדם הגישה הזו מחנכת אותנו להיות?
להיות דתי באמת זה להאמין שבכל מצב שאני נמצא בו, יש את מה שה׳ רוצה ממני. יש לי מה לעבוד ויש לי מה לתקן. לפעמים אנחנו כועסים על מישהו או ציבור שחוטא, אבל אם נתבונן לעומק, נראה שגם אנחנו חוטאים בחטא הזה בצורה דקה, סמויה ועדינה, אבל קיימת. האחריות שלי היא להתרכז בעבודה ובתיקון של מה שיש בידי לעשות ולהתפלל, מתוך אמונה שכשאני מתקן את החלק שלי בפאזל, החלק המתוקן והבריא שלי מהדהד, משפיע ומבריא כל אחד מעם ישראל.

כָּךְ הָאָדָם עִם חֲבֵרוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל הֵם שְׁאֵר בָּשָׂר אֵלּוּ עִם אֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁהַנְּשָׁמוֹת כְּלוּלוֹת יַחַד יֵשׁ בָּזֶה חֵלֶק זֶה וּבָזֶה חֵלֶק זֶה, וּלְכָךְ אֵינוֹ דּוֹמֶה מְרֻבִּים הָעוֹשִׂים אֶת הַמִּצְוֹת וְכ"ז מִפְּנֵי כְּלָלוּתָם, וּלְכָךְ פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל הַנִּמְנֶה מֵעֲשָׂרָה רִאשׁוֹנִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֲפִלּוּ מֵאָה בָּאִים אַחֲרָיו מְקַבֵּל שָׂכָר כְּנֶגֶד כֻּלָּם, מֵאָה מַמָּשׁ כְּמַשְׁמָעוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהָעֲשָׂרָה הֵם כְּלוּלִים אֵלּוּ בְּאֵלּוּ הֲרֵי הֵם עֲשָׂרָה פְּעָמִים עֲשָׂרָה מֵאָה וְכָל אֶחָד מֵהֶם כָּלוּל מִמֵּאָה אִם כֵּן אֲפִלּוּ יָבוֹאוּ מֵאָה הוּא יֵשׁ לוֹ שְׂכַר מֵאָה, וְכֵן מִטַּעַם זֶה יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה לָזֶה מִפְּנֵי שֶׁמַּמָּשׁ יֵשׁ בְּכָל אֶחָד חֵלֶק אֶחָד מֵחֲבֵרוֹ וּכְשֶׁחוֹטֵא הָאֶחָד פּוֹגֵם אֶת עַצְמוֹ וּפוֹגֵם חֵלֶק אֲשֶׁר לַחֲבֵרוֹ בּוֹ, נִמְצָא מִצַּד הַחֵלֶק הַהוּא חֲבֵרוֹ עָרֵב עָלָיו. אִם כֵּן הֵם שְׁאֵר זֶה עִם זֶה וּלְכָךְ רָאוּי לְאָדָם לִהְיוֹתוֹ חָפֵץ בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וְעֵינוֹ טוֹבָה עַל טוֹבַת חֲבֵרוֹ וּכְבוֹדוֹ יִהְיֶה חָבִיב עָלָיו כְּשֶׁלּוֹ שֶׁהֲרֵי הוּא הוּא מַמָּשׁ, וּמִטַּעַם זֶה נִצְטַוִּינוּ (וַיִּקְרָא, יט) וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ וְרָאוּי שֶׁיִּרְצֶה בְּכַשְׁרוּת חֲבֵרוֹ וְלֹא יְדַבֵּר בִּגְנוּתוֹ כְּלָל וְלֹא יִרְצֶה בוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה בִּגְנוּתֵנוּ וְלֹא בְּצַעַרֵנוּ מִטַּעַם הַקֻּרְבָה, אַף הוּא לֹא יִרְצֶה בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ וְלֹא בְּצַעֲרוֹ וְלֹא בְּקִלְקוּלוֹ וְיֵרַע לוֹ מִמֶּנּוּ כְּאִלּוּ הוּא מַמָּשׁ הָיָה שָׁרוּי בְּאוֹתוֹ צַעַר אוֹ בְּאוֹתוֹ טוֹבָה:

So is it [regarding] a man with his fellow: All Israel are relations of flesh, these with those. Since all of their souls are bound together, this one has a share in that and that one has a share in this. And hence it is not similar when the many do the commandments [to when they are only done by individuals]. And all of this is because of their being bound together. And our Rabbis, may their memory be blessed, thus explained (Berakhot 47b) about the one who is counted from the first ten in the synagogue - [that] even if a hundred come after him, he recieves the reward that corresponds to all of them. It is actually a hundred, as per its understanding. Since the ten are included - these in those - behold, they are ten times ten, one hundred. And [so] each one of them is composed of a hundred [parts]. If so, even if one hundred come [afterwards], he has the reward of a hundred. As so from this reason, Israel are guarantors for each other. Since each one actually has a part of his fellow - when the one sins, he damages himself and he damages the part that his fellow has in him. It comes out from the side of that part that his fellow is his guarantor. If so, they are the relation, one of the other. And hence it is fitting that a person be desiring of the good of his fellow and his eye be good towards the good of his fellow, and that his honor should be as beloved to him as his [own] - as he is literally him[self]. And from this reason were we commanded (Leviticus 19:18), "you shall love your neighbor as yourself." And it is fitting that he desire the propriety of his fellow and not speak about his disgrace at all. And he [should] not want it, in the way that the Holy One, blessed be He, does not want our disgrace nor our pain - from the reason of relation. So too [should] he not want the disgrace of his fellow nor his pain, nor his corruption. And it [should] be bad for him on account of [his fellow], as if he was actually experiencing that pain, or [good for him from] that good [that he experiences].
יש ספורט אישי כגון טניס וקפיצה לרוחק ויש ספורט קבוצתי כגון כדורסל וכדורסל. הפלא בכדורסל הוא שמי שזוכה באליפות זאת הקבוצה. כששחקן מהקבוצה שלי זורק, אני רוצה שהוא יקלע או שאני מקנא ומעדיף שהוא יחטיא כדי שאחשב יותר טוב ממנו? כשאני מבין שיכול להיות שאקלע 40 נקודות נפסיד, או שאקלע 10 נקודות אבל ננצח, המבט משתנה כך שמרכז תשומת הלב שלי הוא הצלחת הקבוצה. רק אם הקבוצה תנצח, אני אנצח, וזה נותן לי לשמוח בהצלחות של חבריי.
בכל אחד מאיתנו יש חלק חברו. יש עדויות של תאומים שנמצאים במרחק גדול אחד מהשני ובכל זאת כשאחד נפגע או מת, התאום השני מרגיש את הפגיעות ואת המוות. באותו עיקרון, אם כי מורגש בצורה הרבה פחות חזקה, כל אחד מאיתנו הוא פאזל שמורכב מהרבה חלקים של עם ישראל. החלק של כל אחד מוטמע בכולם, וכשהוא פוגם בחלק שלו, הוא פוגם בכל החלקים שלו שפזורים בכל אחד ואחד מישראל, וכן לטובה: לחלק שלי השפעה גם על ההרגשה הנפשית והרגשית של כולם.
האם כל העבודה היא רק פנימית? בעל התניא סובר שמצווה גם לפעול מה שאפשר כדי להשיב את הרשעים בתשובה. האם יש מקום לשנאת אחים? כן! אבל בואו נדייק:

וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.

Even with regard to those who are close to him, and whom he has rebuked, yet they had not repented of their sins, when he is enjoined to hate them, there still remains the duty to love them also, and both are right: hatred because of the wickedness in them, and love on account of the aspect of the hidden good in them, which is the Divine spark in them, which animates their divine soul. He should also awaken pity in his heart for [the divine soul], for she is held captive, as it were, in the evil of the sitra achara that triumphs over her in wicked people. Compassion destroys hatred and awakens love, as is known from the [interpretation of the] text, “To [the house of] Jacob who redeemed Abraham.”
מצווה לשנוא את בעלי העוונות מצד הרע שבהם וגם מצווה לאהוב אותם מצד הטוב שבהם. אבל הרחמים שמגיעים בעקבות ההבנה שהם בגלות, גורמים בסופו של דבר לבטל את השנאה ולעורר את האהבה.
ההזדהות הראשונית שלנו היא עם הפירוד, השוני, המגזר, המפלגה שלי. אתגר הערבות זה בזה מלווה את עם ישראל מרגעי התהוותו. אחי יוסף קינאו ושנאו ולא יכלו דברו לשלום, ויוסף הביא את דיבתם רעה. המלכות שלנו החזיקה מעמד שלושה דורות ומאז התפצלה לשתי ממלכות: יהודה, ואפרים. המשימה שלנו בימות המשיח היא לתקן את חטא ההתנתקות:
וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם קַח־לְךָ֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְתֹ֤ב עָלָיו֙ לִֽיהוּדָ֔ה וְלִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חברו [חֲבֵרָ֑יו] וּלְקַח֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְת֣וֹב עָלָ֗יו לְיוֹסֵף֙ עֵ֣ץ אֶפְרַ֔יִם וְכָל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל חברו [חֲבֵרָֽיו׃] וְקָרַ֨ב אֹתָ֜ם אֶחָ֧ד אֶל־אֶחָ֛ד לְךָ֖ לְעֵ֣ץ אֶחָ֑ד וְהָי֥וּ לַאֲחָדִ֖ים בְּיָדֶֽךָ׃ וְכַֽאֲשֶׁר֙ יֹאמְר֣וּ אֵלֶ֔יךָ בְּנֵ֥י עַמְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר הֲלֽוֹא־תַגִּ֥יד לָ֖נוּ מָה־אֵ֥לֶּה לָּֽךְ׃ דַּבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ הִנֵּה֩ אֲנִ֨י לֹקֵ֜חַ אֶת־עֵ֤ץ יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיַד־אֶפְרַ֔יִם וְשִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חברו [חֲבֵרָ֑יו] וְנָתַתִּי֩ אוֹתָ֨ם עָלָ֜יו אֶת־עֵ֣ץ יְהוּדָ֗ה וַֽעֲשִׂיתִם֙ לְעֵ֣ץ אֶחָ֔ד וְהָי֥וּ אֶחָ֖ד בְּיָדִֽי׃ וְהָי֨וּ הָעֵצִ֜ים אֲ‍ֽשֶׁר־תִּכְתֹּ֧ב עֲלֵיהֶ֛ם בְּיָדְךָ֖ לְעֵינֵיהֶֽם׃ וְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ הִנֵּ֨ה אֲנִ֤י לֹקֵ֙חַ֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֵּ֥ין הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֣ר הָֽלְכוּ־שָׁ֑ם וְקִבַּצְתִּ֤י אֹתָם֙ מִסָּבִ֔יב וְהֵבֵאתִ֥י אוֹתָ֖ם אֶל־אַדְמָתָֽם׃ וְעָשִׂ֣יתִי אֹ֠תָם לְג֨וֹי אֶחָ֤ד בָּאָ֙רֶץ֙ בְּהָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמֶ֧לֶךְ אֶחָ֛ד יִֽהְיֶ֥ה לְכֻלָּ֖ם לְמֶ֑לֶךְ וְלֹ֤א יהיה־[יִֽהְיוּ־] עוֹד֙ לִשְׁנֵ֣י גוֹיִ֔ם וְלֹ֨א יֵחָ֥צוּ ע֛וֹד לִשְׁתֵּ֥י מַמְלָכ֖וֹת עֽוֹד׃ וְלֹ֧א יִֽטַמְּא֣וּ ע֗וֹד בְּגִלּֽוּלֵיהֶם֙ וּבְשִׁקּ֣וּצֵיהֶ֔ם וּבְכֹ֖ל פִּשְׁעֵיהֶ֑ם וְהוֹשַׁעְתִּ֣י אֹתָ֗ם מִכֹּ֤ל מוֹשְׁבֹֽתֵיהֶם֙ אֲשֶׁ֣ר חָטְא֣וּ בָהֶ֔ם וְטִהַרְתִּ֤י אוֹתָם֙ וְהָיוּ־לִ֣י לְעָ֔ם וַאֲנִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ וְעַבְדִּ֤י דָוִד֙ מֶ֣לֶךְ עֲלֵיהֶ֔ם וְרוֹעֶ֥ה אֶחָ֖ד יִהְיֶ֣ה לְכֻלָּ֑ם וּבְמִשְׁפָּטַ֣י יֵלֵ֔כוּ וְחֻקֹּתַ֥י יִשְׁמְר֖וּ וְעָשׂ֥וּ אוֹתָֽם׃ וְיָשְׁב֣וּ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָתַ֙תִּי֙ לְעַבְדִּ֣י לְיַֽעֲקֹ֔ב אֲשֶׁ֥ר יָֽשְׁבוּ־בָ֖הּ אֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם וְיָשְׁב֣וּ עָלֶ֡יהָ הֵ֠מָּה וּבְנֵיהֶ֞ם וּבְנֵ֤י בְנֵיהֶם֙ עַד־עוֹלָ֔ם וְדָוִ֣ד עַבְדִּ֔י נָשִׂ֥יא לָהֶ֖ם לְעוֹלָֽם׃ וְכָרַתִּ֤י לָהֶם֙ בְּרִ֣ית שָׁל֔וֹם בְּרִ֥ית עוֹלָ֖ם יִהְיֶ֣ה אוֹתָ֑ם וּנְתַתִּים֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אוֹתָ֔ם וְנָתַתִּ֧י אֶת־מִקְדָּשִׁ֛י בְּתוֹכָ֖ם לְעוֹלָֽם׃ וְהָיָ֤ה מִשְׁכָּנִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְהֵ֖מָּה יִֽהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃ וְיָֽדְעוּ֙ הַגּוֹיִ֔ם כִּ֚י אֲנִ֣י יְהוָ֔ה מְקַדֵּ֖שׁ אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל בִּהְי֧וֹת מִקְדָּשִׁ֛י בְּתוֹכָ֖ם לְעוֹלָֽם׃ (ס)
The word of GOD came to me:
כשכואב לנו, נטיית הנפש הכי קלה וזמינה לנו, היא להאשים, לכעוס ולהתנתק ואפילו לשנוא. התניא מחדש שיש אמת בשנאה. אנחנו שונאים את הצד הרע, אבל צריך לזכור שבאחים שלנו יש גם את הצד הטוב והוא העיקרי, וממילא לעבור מכסא הכעס והדין לכסא רחמים על הדלות והשפלות והחולי שהם שרויים בו, עד שהשנאה תתבטל והאהבה תתעורר.
אנחנו מושפעים מאוד מבחירות והכרעות של העם שלנו, ואנחנו באמת נפגעים בגלל זה. מכיוון שכך, יש פיתוי גדול להתעסק בפגמים שלהם ובבעיות והסכנות שהם יוצרים. אדרבה, פה נמדדת הערבות. אם אני מוכן להיפגע בגלל טעות של מישהו אחר זה אומר שאנחנו קשורים. אני מנסה למנוע מהפגיעה כדי לחסוך את הכאב לכולנו, אבל מכיוון שהערבות היא ערך, אני גם לוקח בחשבון את זה שיכול להיות שלא אצליח למנוע את הכאב:
כִּ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת־הַנַּ֔עַר מֵעִ֥ם אָבִ֖י לֵאמֹ֑ר אִם־לֹ֤א אֲבִיאֶ֙נּוּ֙ אֵלֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְאָבִ֖י כָּל־הַיָּמִֽים׃
Now your servant has pledged himself for the boy to my father, saying, ‘If I do not bring him back to you, I shall stand guilty before my father forever.’
ערבות היא דבר כל כך מחייב, וההשלכות שלו עלולות להיות כה כבדות, שאנחנו מוצאים בחז''ל הדרכה לברוח ממנה! והדוגמה לכך היא יהודה. נראה את המדרש על הפסוק הבא:
בְּ֭נִי אִם־עָרַ֣בְתָּ לְרֵעֶ֑ךָ תָּקַ֖עְתָּ לַזָּ֣ר כַּפֶּֽיךָ׃ נוֹקַ֥שְׁתָּ בְאִמְרֵי־פִ֑יךָ נִ֝לְכַּ֗דְתָּ בְּאִמְרֵי־פִֽיךָ׃
My son, if you have stood surety for your fellow,
Given your hand for another, You have been trapped by the words of your mouth,
Snared by the words of your mouth.

בני אם ערבת לרעך אמר רבי חנינא ברח מן שלש והדבק בשלש ברח מן הפקדונות ומן המאונים ומלעשות ערבות בין אדם לחבירו והדבק בחליצה ובהיתר נדרים ובהבאת שלום בין אדם לחבירו. אמר ר' שמעון בר אבא לית שמיה פקדון אלא פוק דין. ד"א בני אם ערבת לרעך זה יהודה שנאמר אנכי אערבנו. נוקשת באמרי פיך אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים.

אָמַר רַב הוּנָא: מִנַּיִן לְעָרֵב דְּמִשְׁתַּעְבֵּד? דִּכְתִיב: ״אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ״.

§ Rav Huna said: From where is it derived that a guarantor becomes obligated to repay a loan he has guaranteed? As it is written that Judah reassured his father concerning the young Benjamin: “I will be his guarantor; of my hand shall you request him” (Genesis 43:9). This teaches that it is possible for one to act as a guarantor that an item will be returned to the giver.
ערבות היא דבר משעבד. ומי רוצה להיות משועבד?! כשמגיעה שעת הפורענות וצריך לפרוע את הערבות, הנטיה האנושית היא להתנער ולתת למי שהסתבך להתמודד עם הבעיה שלו:

(לבר' מ"ד, י"ח והלאה).
בני אם ערבת וגו', עשה זאת וגו'. לפי שאמר יהודה: אנכי אערבנו, כשנתפש בנימין כל אחד ואחד הפך פניו, ומי היה כנגדו, הערב, לכך ויגש אליו יהודה.

יהודה, אבי הגיבורים של עם ישראל, מממש את הערבות ומסתבך בשביל אחיו. הקפיצה הזו אל תוך הערבות, היא מעשה לא הגיוני. גם בטבח בשמחת תורה ראינו דוגמאות מופת של אנשים שיצאו וסיבכו את עצמם בגורל תושבי עוטף עזה, ומסרו נפשם למענם, כדוגמת צוות קלמנזון וישי סלוטקי שהיה תלמיד שלי ואחיו נועם סלוטקי זצ''ל. הערבות הזו כל כך עוצמתית שהיא מלחימה את הערב ואת הנערב לנצח:

וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכת ויבא החדרה ויב"ך שמה (בראשית מג ל). צריך לדעת מפני מה היה בוכה. והנראה דראהו מצורף ליהודא בגלות בד' כנפות הארץ מפוזר ומפורד בגלות הארוך החל הזה, כי עשרת השבטים גלו בקצה אחד מן העולם ויושבים יחד, ואין להם כל כך יסורים ושעבוד, מה שאין כן בנימין היה תמיד מצורף ליהודא וגלו בד' כנפות בשיעבוד ויסורים. וזה נתהוה כעת שאמר יהודא אנכי אערבנו מידי תבקשנו (בראשית מג ט), אזי יהודא ערב בעדו כל הימים, על כן היה הוא מצורף עמו תמיד עד היום כי יהודא הערב שלו, על כן ברכו יוסף כעת בחנינ"ה כנ"ל, כדי שתעמוד לו זכות אבות בגלות החל הזה, ובראותו זה ברוח הקודש בכה בכי רב על גלותו, וזה שתמצא:

אני מברך אותנו שנזכה לפרוץ את מעגל הנפרדות. שנזכה לא רק להגיע למדרגת האדם הנורמלי והסביר והישר, אלא לחיות מתוך מידת חסידות, להיות מהגיבורים שמעבר להיגיון ולחשבונות האם זה מגיע לו או לא, ולמעלה מטעם ודעת, מקיימים את המאמר: כל ישראל ערבים זה בזה.