הנטייה שלנו הדתיים זה להתקומם ולהתעצבן ולכעוס ולהפגין ולבקר ולהתריע מכף כל אויב ואורב ליסטים וחיות רעות ומכל מיני פורענויות המתרגשות ובאות לעולם, ואחרי שהן קרו, להיות צודקים, ולהוכיח שצדקנו, ולגלות שלמרות ההוכחות החותכות, אין הרבה אנשים שהשתכנעו. וזה פלא בפני עצמו. איך ההוכחות החותכות והניסויים בבני אדם לא מובילות את כל העם למסקנה הנכונה?
ההגיון הפשוט אומר שכל אחד יאכל את מה שהוא בישל:
גְּדֹל֙ הָֽעֵצָ֔ה וְרַ֖ב הָעֲלִֽילִיָּ֑ה אֲשֶׁר־עֵינֶ֣יךָ פְקֻח֗וֹת עַל־כָּל־דַּרְכֵי֙ בְּנֵ֣י אָדָ֔ם לָתֵ֤ת לְאִישׁ֙ כִּדְרָכָ֔יו וְכִפְרִ֖י מַעֲלָלָֽיו׃
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְּפָנֶיךָ ה׳ אֱ-לוקינוּ וֶאֱ-לוקי אַבוֹתֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים. אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תּוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים. אָנו עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים. אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שַׁחַת. שֶׁנֱאמַר: וְאַתָּה אֱלֹקִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ:
תָּנֵי חִזְקִיָּה (ירמיה נ, יז): שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל, נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְשֶׂה, מַה שֶּׂה הַזֶּה לוֹקֶה עַל רֹאשׁוֹ אוֹ בְּאֶחָד מֵאֵבָרָיו וְכָל אֵבָרָיו מַרְגִּישִׁין, כָּךְ הֵן יִשְׂרָאֵל, אֶחָד מֵהֶן חוֹטֵא וְכֻלָּן מַרְגִּישִׁין, (במדבר טז, כב): הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בִּסְפִינָה נָטַל אֶחָד מֵהֶן מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו, אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו מַה אַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹשֶׂה, אָמַר לָהֶם מָה אִכְפַּת לָכֶם לֹא תַחְתִּי אֲנִי קוֹדֵחַ, אָמְרוּ לוֹ שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה. כָּךְ אָמַר אִיּוֹב (איוב יט, ד): וְאַף אָמְנָם שָׁגִיתִי אִתִּי תָּלִין מְשׁוּגָתִי, אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו (איוב לד, לז): כִּי יֹסִיף עַל חַטָּאתוֹ פֶשַׁע בֵּינֵינוּ יִשְׂפּוֹק, אַתָּה מַסְפִּיק בֵּינֵינוּ אֶת עֲוֹנוֹתֶיךָ.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָשֵׂא גּוֹי אֶחָד שָׁאַל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, כְּתִיב בְּתוֹרַתְכֶם (שמות כג, ב): אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת, אָנוּ מְרֻבִּים מִכֶּם מִפְּנֵי מָה אֵין אַתֶּם מַשְׁוִין עִמָּנוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר לוֹ, יֵשׁ לְךָ בָּנִים, אָמַר לוֹ הִזְכַּרְתַּנִּי צָרָתִי, אָמַר לוֹ לָמָּה, אָמַר לוֹ הַרְבֵּה בָּנִים יֵשׁ לִי, בְּשָׁעָה שֶׁהֵן יוֹשְׁבִין עַל שֻׁלְחָנִי זֶה מְבָרֵךְ לֵאלוֹקֵי פְּלוֹנִי וְזֶה מְבָרֵךְ לֵאלוֹקֵי פְּלוֹנִי, וְאֵינָם עוֹמְדִים מִשָּׁם עַד שֶׁמְפַצְּעִין אֶת מֹחָן אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ. אָמַר לוֹ וּמַשְׁוֶה אַתָּה עִמָּהֶן, אָמַר לוֹ, לֹא. אָמַר לוֹ, עַד שֶׁאַתָּה מַשְׁוֶה אוֹתָנוּ, לֵךְ הַשְׁוֵה אֶת בָּנֶיךָ, נִדְחַף וְהָלַךְ לוֹ. כֵּיוָן שֶׁיָּצָא אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבִּי, לָזֶה דָּחִיתָ בְּקָנֶה רָצוּץ, לָנוּ מָה אַתָּה מֵשִׁיב, אָמַר לָהֶם בְּעֵשָׂו כְּתִיב בֵּיה שֵׁשׁ נְפָשׁוֹת וּכְתִיב בּוֹ נְפָשׁוֹת הַרְבֵּה, דִּכְתִיב (בראשית לו, ו): וַיִּקַח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ, וּבְיַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וּכְתִיב בֵּיהּ נֶפֶשׁ אֶחָת, דִּכְתִיב (שמות א, ה): וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ, אֶלָּא עֵשָׂו שֶׁהוּא עוֹבֵד לֶאֱלֹהוֹת הַרְבֵּה כְּתִיב בֵּיהּ נְפָשׁוֹת הַרְבֵּה, אֲבָל יַעֲקֹב שֶׁהוּא עוֹבֵד לֶאֱלוֹקַּ אֶחָד כְּתִיב בּוֹ נֶפֶשׁ אַחַת, וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ וגו'.
Rabbi Elasa said: A certain gentile asked Rabbi Yehoshua ben Korḥa: ‘It is written in your Torah: “Incline after the majority” (Exodus 23:2). We are more numerous than you are. Why do you not become like us regarding idol worship?’ He said to him: ‘Do you have children?’ He said to him: ‘You have reminded me of my troubles.’ He said to him: ‘Why?’ He said to him: ‘I have many children. When they sit at my table, this one prays to the god of so and so and that one prays to the god of so and so, and they do not leave until each of them has cracked the skull of the other.’ He said to him: ‘Do you bring them to uniformity?’ He said to him: ‘No.’ He said to him: Before you get us to become [like you], go and bring your children to uniformity.’ He hurriedly went on his way.
When he left, his disciples said to him: ‘Rabbi, you rebuffed this one with a broken reed. What do you respond to us?’ He said to them: ‘Regarding Esau, six people are mentioned in the verse, and [the term] written about them is “souls” in plural, as it is written: “Esau took his wives, his sons, his daughters, and all the souls [nafshot] of his household” (Genesis 36:6). Regarding Jacob, seventy people [are mentioned in the verses], and [the term] written about them is “soul” in the singular, as it is written: “All the souls [hanefesh] who emerged from Jacob's loins were seventy souls [nefesh] and Joseph was in Egypt” (Exodus 1:5). It is, rather, that Esau worshipped multiple gods, and therefore multiple souls are written in his regard. But Jacob worshipped one god, so one nefesh is written in his regard: “All the souls [hanefesh]…were.”
א' מהן חוטא וכולן מרגישין דכיון שניתן רשות למשחית איננו מבחין בין טובים ורעים. ונלכדו גם הטובים. וכמשל בספינה שהמים מציפין את כל אנשי הספינה אף שלא קדחו. ולדעת ר' אלעשה שכל ישראל הם נפש אחת וכמו שמסיים כתיב בו נפש אחת כן נענשו גם הטובים בשביל כי כל ישראל ערבים זה בזה:
אתי תלין משוגתי. איוב מתרעם על רעיו למה יריבו עמדו הלא אם יחטא במה שמתאונן על יסוריו אתי תלין משוגתי ואין הדבר נוגע לכם. וע"ז ישיב לו אליהוא כי יוסיף על חטאתו פשע במה שאמר כי אתו לבד תלין משוגתו יען כי בינינו יספוק כי העונש חוזר על כולם:
למה זה עובד ככה? איך אנחנו קשורים? למה אנחנו צריכים לאכול דיסה שמישהו אחר בישל? למה אנחנו צריכים להידפק מטעויות של אחרים? במיוחד כשהודענו מראש שזו תהיה טעות נוראית
וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ.
הלכה: כְּתִיב לֹא תִקּוֹם וְלֹא תִטּוֹר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ. הֵיךְ עֲבִידָה. הֲוָה מְקַטֵּעַ קוֹפָּד וּמְחַת סַכִּינָא לְיָדוֹי. תַּחֲזוֹר וְתִמְחֵי לְיָדֵיהּ?!
הוה. הי' חותך בשר וירד הסכין לתוך ידו וכי תעלה על הדעת שינקום מידו ויחתוך ידו השנייה על שחתכה הראשונה כן הדבר הזה כיון שכל ישראל גוף אחד הן דין הוא שלא ינקם מחבירו שהוא כנוקם מגופו:
אך הנה אמרו ז"ל (סנהדרין דכ"ז ע"ב) שכל ישראל ערבים זה בזה, ורצו לומר, שהמה מעורבים זה בזה. כי כולם המה שורש אחד לכולם.
יש פער בין המציאות האמיתית שאנחנו נשמה אחת, ויש אומרים גם גוף אחד, לבין המציאות שרובנו חווים- שאני זה אני ואתה זה אתה. תפיסת הנפרדות גורמת לכעס וחוסר האונים על טעויות שאני צריך לשלם בגללך. הכעס הוא התגובה הטבעית, אבל אם נשארים בו, אין תיקון. במה אנחנו יכולים להחליף את הכעס ומהי התנועה בעבודת ה׳ שעלינו לעשות במצבים האלה?
גדול העצה ורב העליליה וכו' הנה זה החוטא יש לו אב ואם ואשתו ובניו וכיוצא ובמותו כל אחד מהנזכרים גדול צערם והניחו יתרם. וא"כ אם האיש גנב וגזל ונאף ויהיו דבריו לה"ר וכיוצא ומשפטו למות. הנה אביו ואמו ואשתו ובניו וקרוביו כשלא ידעו כלל במעשיו הרעים ובמותו אלו הן הנשרפין אש תוקד וגדל צערם אם הוא חטא הם מה חטאו. אמנם ודאי כי אל דעות ה׳ ולו נתכנו עלילות והוא יתברך ממתין להמית החייב מיתה עד שכל המתאבלים ומצטערים עליו יהיה בהם חטא שחייבים כנגדו יסורי הצער ההוא שיצטערו וח"ו לא עביד אלא דינא והוא מה שרמזו רז"ל לדעתי הקצרה באומרם לא חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא כלומר אינו עושה דין באדם אחד בלא שידין כל המצטערים עליו אם ראוים ליסורים וצער ההוא וזהו בלא דינא מהקרובים.
הבעל שם טוב מחדש שאני קשור לחטא באותו עניין של החטא, וגם מחדש איך אני יכול לקחת את זה לעבודת ה׳.
The opposite is also true. When a spirit emanates from the side of evil, it also affects each person. The wicked will fall severely and commit a sin; whereas the Tzaddik will experience some [improper] thought, albeit momentarily.
Now, when we see that a wicked person has actually committed a sin, we have to ask, who is to blame? Perhaps the Tzaddik is to blame, because the improper thought also came to him, and had he immediately worked to nullify it at its root, the wicked person would not have sinned. On the other hand, perhaps the wicked person is to blame, because once he actually committed the sin, as soon as the thought entered his mind, the Tzaddik could no longer annul it.
This is the essence of Moses’ humility. Whenever he saw some bad trait in a Jew, he would blame himself, thinking that it was most likely his fault. This was his intention, when he said, “Erase me, please.” That is, “I am the guilty one, not them!” But G-d answered him, “Whoever has sinned against Me, him will I erase from My book.” Meaning to say, “I know who is to blame!”
Divrei Moshe, Shemini
להיות דתי באמת זה להאמין שבכל מצב שאני נמצא בו, יש את מה שה׳ רוצה ממני. יש לי מה לעבוד ויש לי מה לתקן. לפעמים אנחנו כועסים על מישהו או ציבור שחוטא, אבל אם נתבונן לעומק, נראה שגם אנחנו חוטאים בחטא הזה בצורה דקה, סמויה ועדינה, אבל קיימת. האחריות שלי היא להתרכז בעבודה ובתיקון של מה שיש בידי לעשות ולהתפלל, מתוך אמונה שכשאני מתקן את החלק שלי בפאזל, החלק המתוקן והבריא שלי מהדהד, משפיע ומבריא כל אחד מעם ישראל.
כָּךְ הָאָדָם עִם חֲבֵרוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל הֵם שְׁאֵר בָּשָׂר אֵלּוּ עִם אֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁהַנְּשָׁמוֹת כְּלוּלוֹת יַחַד יֵשׁ בָּזֶה חֵלֶק זֶה וּבָזֶה חֵלֶק זֶה, וּלְכָךְ אֵינוֹ דּוֹמֶה מְרֻבִּים הָעוֹשִׂים אֶת הַמִּצְוֹת וְכ"ז מִפְּנֵי כְּלָלוּתָם, וּלְכָךְ פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל הַנִּמְנֶה מֵעֲשָׂרָה רִאשׁוֹנִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֲפִלּוּ מֵאָה בָּאִים אַחֲרָיו מְקַבֵּל שָׂכָר כְּנֶגֶד כֻּלָּם, מֵאָה מַמָּשׁ כְּמַשְׁמָעוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהָעֲשָׂרָה הֵם כְּלוּלִים אֵלּוּ בְּאֵלּוּ הֲרֵי הֵם עֲשָׂרָה פְּעָמִים עֲשָׂרָה מֵאָה וְכָל אֶחָד מֵהֶם כָּלוּל מִמֵּאָה אִם כֵּן אֲפִלּוּ יָבוֹאוּ מֵאָה הוּא יֵשׁ לוֹ שְׂכַר מֵאָה, וְכֵן מִטַּעַם זֶה יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה לָזֶה מִפְּנֵי שֶׁמַּמָּשׁ יֵשׁ בְּכָל אֶחָד חֵלֶק אֶחָד מֵחֲבֵרוֹ וּכְשֶׁחוֹטֵא הָאֶחָד פּוֹגֵם אֶת עַצְמוֹ וּפוֹגֵם חֵלֶק אֲשֶׁר לַחֲבֵרוֹ בּוֹ, נִמְצָא מִצַּד הַחֵלֶק הַהוּא חֲבֵרוֹ עָרֵב עָלָיו. אִם כֵּן הֵם שְׁאֵר זֶה עִם זֶה וּלְכָךְ רָאוּי לְאָדָם לִהְיוֹתוֹ חָפֵץ בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וְעֵינוֹ טוֹבָה עַל טוֹבַת חֲבֵרוֹ וּכְבוֹדוֹ יִהְיֶה חָבִיב עָלָיו כְּשֶׁלּוֹ שֶׁהֲרֵי הוּא הוּא מַמָּשׁ, וּמִטַּעַם זֶה נִצְטַוִּינוּ (וַיִּקְרָא, יט) וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ וְרָאוּי שֶׁיִּרְצֶה בְּכַשְׁרוּת חֲבֵרוֹ וְלֹא יְדַבֵּר בִּגְנוּתוֹ כְּלָל וְלֹא יִרְצֶה בוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה בִּגְנוּתֵנוּ וְלֹא בְּצַעַרֵנוּ מִטַּעַם הַקֻּרְבָה, אַף הוּא לֹא יִרְצֶה בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ וְלֹא בְּצַעֲרוֹ וְלֹא בְּקִלְקוּלוֹ וְיֵרַע לוֹ מִמֶּנּוּ כְּאִלּוּ הוּא מַמָּשׁ הָיָה שָׁרוּי בְּאוֹתוֹ צַעַר אוֹ בְּאוֹתוֹ טוֹבָה:
בכל אחד מאיתנו יש חלק חברו. יש עדויות של תאומים שנמצאים במרחק גדול אחד מהשני ובכל זאת כשאחד נפגע או מת, התאום השני מרגיש את הפגיעות ואת המוות. באותו עיקרון, אם כי מורגש בצורה הרבה פחות חזקה, כל אחד מאיתנו הוא פאזל שמורכב מהרבה חלקים של עם ישראל. החלק של כל אחד מוטמע בכולם, וכשהוא פוגם בחלק שלו, הוא פוגם בכל החלקים שלו שפזורים בכל אחד ואחד מישראל, וכן לטובה: לחלק שלי השפעה גם על ההרגשה הנפשית והרגשית של כולם.
האם כל העבודה היא רק פנימית? בעל התניא סובר שמצווה גם לפעול מה שאפשר כדי להשיב את הרשעים בתשובה. האם יש מקום לשנאת אחים? כן! אבל בואו נדייק:
וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.
ההזדהות הראשונית שלנו היא עם הפירוד, השוני, המגזר, המפלגה שלי. אתגר הערבות זה בזה מלווה את עם ישראל מרגעי התהוותו. אחי יוסף קינאו ושנאו ולא יכלו דברו לשלום, ויוסף הביא את דיבתם רעה. המלכות שלנו החזיקה מעמד שלושה דורות ומאז התפצלה לשתי ממלכות: יהודה, ואפרים. המשימה שלנו בימות המשיח היא לתקן את חטא ההתנתקות:
אנחנו מושפעים מאוד מבחירות והכרעות של העם שלנו, ואנחנו באמת נפגעים בגלל זה. מכיוון שכך, יש פיתוי גדול להתעסק בפגמים שלהם ובבעיות והסכנות שהם יוצרים. אדרבה, פה נמדדת הערבות. אם אני מוכן להיפגע בגלל טעות של מישהו אחר זה אומר שאנחנו קשורים. אני מנסה למנוע מהפגיעה כדי לחסוך את הכאב לכולנו, אבל מכיוון שהערבות היא ערך, אני גם לוקח בחשבון את זה שיכול להיות שלא אצליח למנוע את הכאב:
Given your hand for another, You have been trapped by the words of your mouth,
Snared by the words of your mouth.
בני אם ערבת לרעך אמר רבי חנינא ברח מן שלש והדבק בשלש ברח מן הפקדונות ומן המאונים ומלעשות ערבות בין אדם לחבירו והדבק בחליצה ובהיתר נדרים ובהבאת שלום בין אדם לחבירו. אמר ר' שמעון בר אבא לית שמיה פקדון אלא פוק דין. ד"א בני אם ערבת לרעך זה יהודה שנאמר אנכי אערבנו. נוקשת באמרי פיך אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים.
אָמַר רַב הוּנָא: מִנַּיִן לְעָרֵב דְּמִשְׁתַּעְבֵּד? דִּכְתִיב: ״אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ״.
(לבר' מ"ד, י"ח והלאה).
בני אם ערבת וגו', עשה זאת וגו'. לפי שאמר יהודה: אנכי אערבנו, כשנתפש בנימין כל אחד ואחד הפך פניו, ומי היה כנגדו, הערב, לכך ויגש אליו יהודה.
וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכת ויבא החדרה ויב"ך שמה (בראשית מג ל). צריך לדעת מפני מה היה בוכה. והנראה דראהו מצורף ליהודא בגלות בד' כנפות הארץ מפוזר ומפורד בגלות הארוך החל הזה, כי עשרת השבטים גלו בקצה אחד מן העולם ויושבים יחד, ואין להם כל כך יסורים ושעבוד, מה שאין כן בנימין היה תמיד מצורף ליהודא וגלו בד' כנפות בשיעבוד ויסורים. וזה נתהוה כעת שאמר יהודא אנכי אערבנו מידי תבקשנו (בראשית מג ט), אזי יהודא ערב בעדו כל הימים, על כן היה הוא מצורף עמו תמיד עד היום כי יהודא הערב שלו, על כן ברכו יוסף כעת בחנינ"ה כנ"ל, כדי שתעמוד לו זכות אבות בגלות החל הזה, ובראותו זה ברוח הקודש בכה בכי רב על גלותו, וזה שתמצא: