זה יתנו וגו'. [דרשו רבותינו ז"ל (מדרש תנחומא סי' ט') כמין מטבע של אש הראה לו למשה ואמר כזה יתנו, הובא ברש"י], שמעתי משל איש אחד למד אצל צורף אומנתו, ואחר שלמדו האומנות רשם לו ברשימה סדר האומנות ולא רשם לו שישים גחלת של אש בתחלת המלאכה, כי הוא העיקר ואין צריך להזכירו, והוא טעה בזה וסבר וכו', והנמשל מובן, כי העיקר כשיש ניצוץ אש להתלהב: (בן פורת יוסף דקי"ט ע"ב).
לכל אחד יש רשימה מסודרת של כל מה שצריך לעשות ביום ובעבודת ה'. איך נראה יום שהתחלתי לבצע את הרשימה לפני ששמתי גחלת, ואיך נראה יום ששמתי גחלת?
איך שמים גחלת בתחילת המלאכה? מה זה אומר?
(תפארת שלמה פ' תולדות).
שמעתי ממורי זלה"ה בשם רבינו סעדיה גאון, שראוי לאדם לחשוק בכל הדברים הגשמיים, ומתוכו יבא לחשוק בתורה ועבודת ה' וכו', כמו משל הנ"ל:
(בן פורת יוסף לפ' ויחי דפ"ה ע"ב).
בספר נוצר חסד... ...מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, מדת אהבה נטבע באדם, והוא חיות שלו, להשתמש בו צרכי הכרח חיותו הגשמיות, ואם יש לו דעת ואמונה שזאת המדה הוא ממדות עליונות מאירין וספירים, אזי מן המורגש יביא למושכל, כי מי שאין לו כח תאווני ואהבה, הוא פחות מן החמור, כי אי אפשר להתחיל שום עבודת יוצר בראשית, אם לא בכח התאווני, יצר הרע, אלא שצריך להפכו לחדוותא דשמעתא, ללמוד תורה באש אהבה שלהבת יה, ולהתפלל בהתפשטות דבקות מיצוי הנפש, ולפעמים אם נתקרר מאש וחום הרוחניות, אז נתעורר בו אהבה חומריות, אף כשנתעורר לדבר עבירה רחמנא ליצלן, אם הוא מעט מבורר כבר מחומריות, נקל לו להפכו לאהבת התורה באש להבת ולאהבת הבורא,
ועל זה ביאר מרן, משל לבן מלך שהיה לבו ושכלו אטום לקבל שום דבר חכמה, פעם אחת ראה המלך שתבע אשה זונה, ושמח, שכיון שיש לו כח תאווני יפתח לבו, וציוה לאותה זונה שלא תקבלהו תיכף עד שיקבל איזה חכמה, וכן עשה, מחמת תשוקתו לזונה, ואחר כך תבעה, אמרה שלא תקבלהו עד שיקבל חכמה גדולה מזאת, וכן עשה, עד שקיבל כל החכמות ונתחכם באמת, אמר מה לבן מלך אצל אשה זונה, מוטב לישא בת מלך.
(בן פורת יוסף לפ' ויחי דפ"ח ע"א).
האם גם אצלך הגעת למצב שאתה כבר לא צריך אותה?
לאחר שהחכם מאס בבתולה הנ''ל, מה מניע אותו להמשיך ללמוד חוכמות חדשות?
(מאור עינים פ' ואתחנן).
והנמשל מובן, מעיקרא כי עביד אדעתיה דנפשיה קעביד ועוד אפשר בפניות, להקרא רבי, ולהיות רב ורבי ורבן, אף שהוא בדקות, כל זה בכלל זונה גמורה, וכשנתחכם בחכמה הפנימיית אמר מוטב לישא בת מלך אשה יראת ה' שכינה הקדושה, וכל מעשיו לשם שמים באמת, וכן כל שאר תענוגים אכילת ושתייה הכרחיים, בהתעורר בו האהבה והתענוג לא יהא מופסק אז מאהבת בוראו, כי אדרבה אז נקל לו לאחוז בזה המדה לעשות זה התענוג למען אהבתו יתברך שמו, לאהוב אז הבורא בהרחבת הדעת, ובשמחה, כי אחר התפלה והדבקות נשאר רושם המוחין ותענוג רוחניי ושמחה רוחניות מן התפלין והתפלה, ובנקל לו אף שיהיו לו כל תענוגים גשמיים שיהיה אצלו כאין מגודל תענוג רוחניי ושמחה רוחניות, כמו למשל מי שהרוויח אלף אלפים שאינו יכול לאכול מחמת תענוג...
...וביאר מורי מרן אלקי [הבעש"ט ז"ל] משל לבן מלך שהיה עוסק ברפואות בין אנשי כפרים ובא לו מתנה טובה ואגרת שלום מאביו המלך ורצה לשמוח, והיה בוש וירא מאנשי הכפר וקנה להם יי"ש והם שמחו ביי"ש והוא שמח בשמחת אביו, כך החומר והצורה של אנשי סגולה, עכ"ל, ועיקר משל זה נתבאר לעיל פ' בראשית אות פ"ח ואות פ"ו ע"ש.
כִּי הוּא הָיָה אִישׁ חַי בֶּאֱמֶת אֲשֶׁר לֹא הָיָה דֻּגְמָתוֹ, וְהוּא חַי תָּמִיד חַיִּים אֲמִתִּיִּים, וּבְכָל פַּעַם חַי חַיִּים חֲדָשִׁים כַּאֲשֶׁר נִשְׁמַע מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ, שֶׁפַּעַם אַחַת אָמַר אֲנִי חָיִיתִי הַיּוֹם חַיִּים שֶׁלֹּא חָיִיתִי מֵעוֹלָם חַיִּים כָּזֶה, וְאָז הִתְחִיל לְגַלּוֹת מְעַט רָאשֵׁי פְּרָקִים מֵהַתּוֹרָה קַרְטָלִיתָא (סִימָן י"ח) כַּנִּרְשָׁם בְּזֶה הַסֵּפֶר לְקַמָּן בִּמְקוֹמוֹ. וְכֵן כַּמָּה פְּעָמִים שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הִתְפָּאֲרוּת נִפְלָא מֵעִנְיַן הַחַיִּים שֶׁלּוֹ, וּבְעִנְיַן גְּנוּת הַחַיִּים שֶׁל הָעוֹלָם שֶׁאֵינָם חוֹשְׁבִים עַל תַּכְלִיתָם, וְגַם בְּחִיּוּת הָעוֹלָם יֵשׁ חִלּוּקִים הַרְבֵּה לְאֵין מִסְפָּר, כַּמְבֹאָר בָּזֶה לְקַמָּן קְצָת. וְהַכְּלָל שֶׁעִקַּר הַחַיִּים הוּא חַיִּים אֲמִתִּיִּים שֶׁהִיא חָכְמָה אֲמִתִּית, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קֹהֶלֶת ז): "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה אֶת בְּעָלֶיהָ". וְעִקַּר הַחָכְמָה לְהִשְׁתַּדֵּל וּלְהִתְיַגֵּעַ לֵידַע וּלְהַכִּיר אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא חַי הַחַיִּים.
וְכָל אֶחָד כְּפִי קֵרוּבוֹ לָזֶה כֵּן חַיָּיו חַיִּים וּלְהֶפֶךְ לְהֶפֶךְ. וְעַל־כֵּן (בְּרָכוֹת יח:) רְשָׁעִים בְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים, וּלְהֶפֶךְ צַדִּיקִים בְּמִיתָתָם קְרוּיִים חַיִּים מֵחֲמַת שֶׁתָּמִיד הֵם דְּבֵקִים בְּחַיִּים אֲמִתִּיִּם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים ד): "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם". וְעַל אֵלּוּ הַחַיִּים אָנוּ מִתְפַּלְּלִים הַרְבֵּה בְּרֹאשׁ־הַשָּׁנָה וְיוֹם־הַכִּפּוּרִים "זָכְרֵנוּ לְחַיִּים" "וּכְתֹב לְחַיִּים", כִּי חוּץ מִזֶּה הַכֹּל הֶבֶל וְאֵין שׁוּם חַיִּים כְּלָל. וְעַל חַיִּים אֵלּוּ נֶאֱמַר: "לְמַעַן תִּחְיֶה" וְכוּ' "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם" וְכוּ' (שָׁם ה, וְשָׁם ח) "לְמַעַן תִּחְיוּן", אֲבָל חַיִּים שֶׁזָּכָה הוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הָיוּ בְּמַעֲלָה עֶלְיוֹנָה וְנִפְלָאָה מְאֹד. אַשְׁרֵי מִי שֶׁיִּזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ מְעַט הִתְנוֹצְצוּת מִנְּעִימוּת הַחַיִּים שֶׁלּוֹ שֶׁהָיָה חַי חַיִּים אֲרוּכִים חַיִּים טוֹבִים בֶּאֱמֶת, כַּמּוּבָן מֵהַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַשִּׁבְעָה בֶּעטְלֶערְס אֲשֶׁר עַל חַיִּים אֵלּוּ בִּקֵּשׁ דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תְּהִלִּים טז): "תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים" וְכוּ':