(א) בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת:
(1) With ten utterances the world was created. And what is learned - couldn't it have been created by one utterance? Rather, [it was done this way] in order to punish the wicked who destroy the world that was created with ten utterances and to give reward to the righteous who sustain the world that was created with ten utterances.
(א) בעשרה מאמרות תשעה ויאמר, ובראשית נמי מאמר הוא, דכתיב (תהלים ל''ג) בדבר יי שמים נעשו:
(ב) שמאבדים את העולם שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא, והרשעים שבעונם מאבדים את נפשם כאילו מאבדים את העולם. כך מצאתי. ולי נראה, שמאבדין את העולם ממש, שמכריעים את כל העולם כולו לכף חובה, ונמצא העולם אבד בשבילם:
(ג) שנברא בעשרה מאמרות ואינו דומה המאבד מלאכה שהיא נעשית ביום אחד למלאכה שהיא נעשית בהרבה ימים:
(1) With ten utterances: Nine [times in the creation story does it state] "and He said"; and "In the beginning" is also an utterance, as it is written (Psalms 33:6), "With the word of the Lord were the heavens made."
(2) who destroy the world: Since 'anyone that destroys one soul of Israel is as if they destroyed an entire world,' and [since] the wicked destroy their souls because of their sins, it is as if they destroy the world. So have I found. And it appears to me that they literally destroy the world, as they tip the scales of the whole world towards guilt, and it comes out that the world is destroyed on their account.
(3) that was created with ten utterances: And one who destroys work that was done in one day is not similar to one who destroys work that was done in many days.
(א) בעשרה מאמרות כו'. ואלו הם בראשית. ויאמר אלקים יהי אור. ויאמר אלקים יהי רקיע. ויאמר אלקים יקוו. ויאמר אלקים תדשא. יהי מארת. ישרצו המים. תוציא הארץ. נעשה אדם. הנה נתתי. ופרו ורבו הוא ציוי. וברכה:
(א) נברא. לא אמר ברא. כי אז היה צריך להאריך בלשון ולומר ברא הקב"ה. ותי"ט כתב מה שכתב:
(ב) ומה ת"ל כו'. פירוש למה נכתבו עשרה מאמרות. להודיעך שלכך נברא העולם בכל כך מאמרות. כדי להפרע מן הרשעים על כל מאמר ומאמר שקלקלו וסתרו. ואינו נראה מ"ש בד"ח. שלפי דרכו לא הי"ל להתנא לומר והלא במאמר א' יכול להבראות אלא כדי שכך היל"ל ומה ת"ל. אלא להפרע. הנה הוא יורה באצבע שלכך ברא העולם בעש"מ. כדי להפרע. שכל העשרה מאמרות הן כמו אזהרות לאדם שלא יעבור ויקלקל בנינו של עולם. והרי זו מדת טובו של הקב"ה. בודאי. שמזהיר ומתרה בחוטאים פעמים רבות שישמרו בנפשם שלא יבואם עונש קשה. זה פשוט וברור:
(א) ומה ת''ל כו'. הכי פירושו, מה תלמוד לומר מזה שהוא נברא בעשרה מאמרות, כלומר איזה לימוד נמשך מזה. ולא שהיא שאלה על הבריאה עצמה למה היתה בעשרה מאמרות, אלא שרצה לומר שיש לנו ללמוד מהבריאה שהיא בעשרה מאמרות לימוד מוסר נאה, שהלא במאמר אחד כו', ויצא לנו ממה שנברא בעשרה, להפרע כו'. אבל לא שלכך היתה כוונת הבריאה בעשרה מאמרות כדי להפרע וכו', שאין זה ממדת טובו יתברך לעשות פעולה יתירה כדי להפרע כו'. ד''ח:
(ב) להבראות. ולא תנן ברא העולם ויכול לברוא. נראה בעיני שהפליא בזה הוראת הבריאה שהיתה יש מאין ואפס מוחלט, ולא כמחשבת החושב בחומר קדמון. שכאשר נאמין באפס מוחלט, צודק המאמר לומר שהיה יכול להבראות שהוא מצד הנברא, שכיון שאפס ואין מוחלט היה, אין מונע מלהבראות במאמר אחד כמו בעשרה מאמרות. אבל אילו היה חומר קדום, לא יצדק לומר בפשיטות שהיה יכול להבראות מצד החומר, כי שמא טבע החומר לא היה מקבל הבריאה במאמר אחד:
(1) And what is learned, etc: And this is its explanation: and what is learned from this that it was created in ten utterances, which is to say, "What lesson comes out from this?" And it is not a question on the creation itself - why was it with ten utterances. But rather it means to say that there is a nice ethical teaching that we can learn from the creation being in ten utterances, as could He have not created it in one utterance, etc? And it comes out to us from that which He created it in ten, that it is to punish, etc. But it is not that the intention of creation in ten utterances was for this - to punish, etc - as this is not from His trait of goodness, may He be blessed, to do an extra act in order to punish, etc. - Derekh Chaim.
(2) have been created: And we do not learn, "He created the world...and He could have created." And it appears in my eyes that he expressed through this the teaching that the creation was ex nihilo, from total nothingness, and not like the thought of the one that thinks there was primordial matter. As if we believe in total nothingness, this statement is justified in saying that it could have been created [in one utterance] - which is [referring to] that which was created - as since it was total nothingness and void, there was nothing preventing it from being created in one utterance or in ten utterances. But if there had been primordial matter, he would not be justified in simply saying that it could have been created [in one utterance, with reference to] the matter, as lest the nature of that matter not [be able to] accept the creation through [only] one utterance.
(א) בעשרה מאמרות נברא העולם ומה תלמוד לומר. מבראשית ועד ויכלו כתוב תשעה פעמים ויאמר ובראשית נמי מאמר הוא שנא' (תהלים ל"ג ו') בדבר יי שמים נעשו שאי אפשר שנבראו שמים וארץ אלא במאמר:
(ב) ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות. ר"ל מה בא ללמדנו כשאמר כי בעשרה מאמרות נברא העולם. או פירושו מה תלמוד לומר לבראו בעשרה מאמרות:
(ג) אלא כדי להפרע מן הרשעים. שמאבדין במעשיהם העולם שהוא דבר גדול שנברא בעשרה מאמרות וכן מדת הדין עתיד להפרע מהן:
(ד) וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. שלא נברא העולם אלא לעשות בו הישר בעיני יי והעושים כן מקיימין אותו:
(א) בעשרה מאמרות נברא העולם ומה תלמוד לומר. מבראשית ועד ויכלו כתוב תשעה פעמים ויאמר ובראשית נמי מאמר הוא שנא' (תהלים ל"ג ו') בדבר יי שמים נעשו שאי אפשר שנבראו שמים וארץ אלא במאמר:
(ב) ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות. ר"ל מה בא ללמדנו כשאמר כי בעשרה מאמרות נברא העולם. או פירושו מה תלמוד לומר לבראו בעשרה מאמרות:
(ג) אלא כדי להפרע מן הרשעים. שמאבדין במעשיהם העולם שהוא דבר גדול שנברא בעשרה מאמרות וכן מדת הדין עתיד להפרע מהן:
(ד) וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. שלא נברא העולם אלא לעשות בו הישר בעיני יי והעושים כן מקיימין אותו:
(א) בעשרה מאמרות נברא העולם ומה ת"ל והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע וכו'. הכי פירושו ומה ת"ל מזה שהוא נברא בעשרה מאמרות כלומר איזה לימוד נמשך מזה ולא שהיא שאלה על הבריאה עצמה למה היתה בעשרה מאמרות. אלא שר"ל שיש לנו ללמוד מהבריאה שהיא בעשרה מאמרות לימוד מוסר נאה. לפי שהלא במאמר אחד היה יכול להבראות ויצא לנו ממה שנברא בעשרה להפרע וכו' אבל לא שלכך היתה כוונת הבריאה בעשרה מאמרות כדי להפרע וכו' שאין זה ממדת טובו יתברך לעשות פעולה יתירה כדי להפרע וכו' כך פי' בדרך חיים:
(ב) נברא העולם וכו'. יכול להבראות וכו' ולא תנן ברא העולם ויכול לברוא נראה בעיני שהפליא בזה הוראת הבריאה שהיתה יש מאין ואפס מוחלט. ולא כמחשבת החושב בחומר קדמון שכאשר נאמין באפס מוחלט צודק המאמר לומר שהיה יכול להבראות שהוא מצד הנברא שכיון שאפס ואין מוחלט היה. אין מונע מלהבראות במאמר אחד כמו בעשרה מאמרות. אבל אילו היה חומר קדום לא יצדק לומר בפשיטות שהיה יכול להבראות מצד החומר כי שמא טבע החומר לא היה מקבל הבריאה במאמר אחד.
(ג) ליתן שכר טוב. הא דקאמר לשון נתינה בשכר. מפורש בריש פ"ב.
(א) השאלה הג' היא אם היה שכל מה שנברא בימי בראשית היה במאמר שנאמר (תהלים לג) בדבר יי שמים נעשו ובמשנה אמרו (אבות פ"ה מ"א) בעשרה מאמרות נברא העולם למה זה נשתנה מעשה היום הא' ממלאכת שאר הימים. והנה השנוי בג' דברים. הא' שבמלאכת כל יום ויום מחמשת הימים הנשארים תמצא לשון אמירה ויאמר אלקים יהי כך ולמה אם כן לא אמרה התורה ביום הראשון גם כן בראשית אמר אלקים יהי שמים וארץ כל שכן שארז"ל בביאור ששמים וארץ נבראו במאמר עד שמפני זה מנו במסכת ר"ה בראשית אחד מהמאמרות באמרם בראשית נמי מאמר הוא. והשנוי השני שבמלאכת שאר הימים נזכר שם הבורא קודם לפעולתו. ויאמר אלקים יהי רקיע ויאמר אלקים יהי מאורות וכדומה. אמנם ביום הראשון נזכר הפעול קודם זכרון שם הפועל באמרו בראשית ברא אלקים עד שמפני זה הוצרכו המעתיקים לשנות הכתוב ולהעתיק לתלמי המלך אלקים ברא בראשית כדאיתא במגלה. והשנוי הג' שלא נאמר בבריאת שמים וארץ יהי כן כמו שאמר בשאר ההויות:
(40) Perhaps the statement that the universe was created by ten directives instead of a single one, (Avot 5,1) also suggests that G'd had wanted to insulate parts of the universe from other parts, to insure that man's misconduct would not result in destruction of G'ds entire handiwork at one stroke.
(2) The Midrash in Avot 5,1, states that the world was created by ten directives, though it could have been created by a single directive. This was in order to increase the culpability of those who deny the existence of G'd the Creator, and to increase the merit of those who ensure the continued existence of the world by their righteousness.
(38) The process of creation commenced with the coming into existence of primordial matters called "heaven" and "earth." The ten directives of creation did not apply to either heaven or earth. The former exist only in the feelings of the prophets, is an intangible. The latter comprises basic materials not yet fused in any shape or form. The two are so basically different from one another that they could not have been part of any single directive. (To consider them as the first directive missing in the list of vayomer as the Mishnah in Avot 5,1, explains, is satisfactory therefore.)
(11) We who believe in a creation that is the result of the Creator's free will, as mentioned in Avot 5,1, concerning the 10 directives G'd employed to call the universe into being, believe also that whatever was created at an earlier stage was in order to enable it to serve those creatures or things which were created subsequently. The fact that they were at hand already, made the existence and function of the creatures created later more meaningful and satisfactory.
(2) These are the ten plagues.
Why are there ten plagues?
Why were these ten plagues the ones with which the Holy One chose to strike the Egyptians?
“The world was created with ten utterances. What does this teach? It teaches us that the punishment of the wicked who destroy the world created by ten utterances is increased while the righteous who preserve the world created by ten utterances are rewarded.” Pirke Avot 5:1.
According to the sages the world was created through an act of speech. There were ten utterances by God through which creation came about. These utterances are found in the opening chapter of Genesis. Nine of them begin, “And God said,” and the tenth begins with the word, Bereshit, “in the beginning,” which the Talmud considers to be an “utterance.” If God is all-powerful then certainly He could create the world with a single utterance. So why was it necessary for the Holy One to create the world through a series of such utterances instead? According to Pirke Avot, “The Ethics of the Fathers,” the ten utterances were meant to increase the punishment due to the wicked that destroy the world through their actions. This way instead of just one punishment for a single utterance, they are liable for ten punishments, one for each aspect of creation that they destroy through their actions. Similarly, the increase in utterances increased the reward due to the righteous.
Pharaoh denied the existence of God by refusing to free the Israelites. We see this in the beginning of Exodus when he responds to Moses’ request by saying, “Who is the Lord that I should heed Him?” (Exodus 5:2) He is not simply a tyrant; Pharaoh is also an atheist who denies God as the creator of everything. The plagues are an attempt to show Pharaoh just how powerful the Holy One really is. Just as God creates and maintains the universe, so God has the power to “un-create” the universe as well. Each plague is related to one of the ten utterances. Just as each utterance expresses the creation of one particular aspect of the universe, so, through each plague, God reverses His creation. In this way Pharaoh saw that, just as God could create the world, so too He had the power to reverse the creation of the world. The plagues were an illustration of the power of God and the powerlessness of the Pharaoh.
The Plagues, however, do not follow the chronological order of the utterances of creation and the creation of the world. What logic is there to the order of the plagues, then? The plagues reflect creation in a different fashion. They are listed both sequentially and thematically.
(א) אפשר לרמוז כי תיבת בראשית הוא אותיות בארשת י' שם רמז בעשרה מאמרות נברא העולם. ועיין מה שכתוב בפתח עינים במשנת בעשרה מאמרות בס"ד. ואני שמעתי מזקן אחד ודחיל חטאין דתיבות בראשית ברא עם ב' כוללים גימטריא שמע ישראל יי אלקינו יי אחד עד כאן דבריו זלה"ה. והנאני כי תחילת התורה שם רמז יחודו יתברך וכל הכונות אשר בסוד היחוד שהן רמוזות בתיבות אלו כמו שאמר בזהר וכתבי האר"י זצ"ל הכל רמוז בתחילת תורתינו הקדושה ואחר זמן רב נזדמן לידי לשעה ס' צבי קדש וראיתי בסוף דף ב' שכתב גמטריה זו והוסיף דמ"ה פתח רבינו הקדוש בתחילת המשנה במצות ק"ש ע"ש:
(1) It is possible to hint that the word bereishit is [made up of] the letters, "beareshet yod (by expression of ten)," which hints to (Avot 5:1), "with ten proclamations was the world created." And see what is written in Petach Einayim on the Mishna, "In ten proclamations," with God's help. And I heard from an old God-fearing man that the words, Bereishit bara including the numerical equivalent of two [for these two words] is the numerical equivalent (gematria) of "Hear O Israel, the Lord is our God, the Lord is One" (Deuteronomy 6:4). Up to here are his words, may His memory be a blessing for life in the world to come. And he gave me pleasure, since in the beginning of the Torah, there is found a hint to His unity, may He be blessed, and [also] all of the kavannot (mystical meditations) that are in the secret of the unification are hinted in these words, as it is stated in the Zohar and in the writings of Ari, of blessed and righteous memory - all of them are hinted in the beginning of our holy Torah. And after much time, I briefly chanced upon the book, Tsvi Kodesh, and I see at the end of page 2, that he wrote this gematria, and added that it is for this reason that our holy Rabbi (Rabbi Yehuda Hanassi) started the [corpus of the] Mishna with the commandment of reading the Shema, see there.
אלא כל היכא דאיכא פלוגתא תני דרכים. פירש רש"י ז"ל כגון מתניתין בשלש למעוטי חופה דלא קניא ובזב הכי הוא דהוו אונס כזיבה ולא אונס אחר. ואינו מחוור. דלא שיך פלוגתא אלא יהכא דאיכא למימר שוה בדרך זה להאי ובדרך זה להאי, אבל מתניתין וזב מיעוטין הן לומר בזה נקנית ולא בדבר אחר וזה אונס לזיבה ולא לדבר אחר, וכל היכא דתני מנינא למעוטי הוא כמו (ברכות נא, ב) עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה ולא יותר, בעשרה מאמרות נברא העולם ולא ביותר (אבות פ"ה, מ"א). ואפילו הכי לא תני דרכים אלא הכא מתניתין וזה הא איתרצי להו ולאו עלייהו קיימינן השתא, אלא אאתרוג וכו' וגיטי נשים דקתני בהו שוה, ובהא שייך פלוגתא לומר בדבר זה דומה לזה ובדבר זה דומה לזה, ושחרורי עבדים נמי שייך בהו הכי דהא שוו לגיטי נשים למוליך ולמביא ושוו לשאר שטרות לאומר תנו כדתנן (גיטין יג, א) האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ורצה לחזור בשניהן חוזר הוא באשה ואינו חוזר בעבד דזכות הוא לעבד וכו' דומיא דשאר שטרות דכיון דזכה לו על ידי אחר אינו יכול לחזור בו.
(undefined) The Mishnah in Avot 5,1 already told us that G'd created the universe with ten מאמרות, directives. The first of these was אחדות, Unity, as we will explain later.
(undefined) Rabbi Aushiyah had quoted Proverbs 8,30 at the beginning of Bereshit Rabbah in which this name occurs twice: ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים, יום יום משחקת לפניו בכל עת. Although the acts of creation described in Proverbs in that chapter clearly refer to the creation of the physical universe, the language implies allusions to the spiritual universe. If the Mishnah in Avot 5,1 tells us that the physical universe was created by ten מאמרות, directives issued by G'd, the same applies to the creation of the Spiritual Universe. Already Nachmanides and Ibn Ezra comment on the Torah's description of גן עדן and the four rivers issuing forth from it which preceded it, that the language of the text also implies what went on in the heavenly regions. According to Nachmanides the act of creating something out of an absolute nothing, אפס, is called בריאה, and resulted in something he calls יסוד דק מאד, which, though not a substance, is the כח, form of energy that produces all matter. Heaven and earth were created from the same "material" This original "substance" is called by the Greeks Hiyuli. Having created this, G'd did not "create," i.e. ברא, anything further. All further acts were of the type called יצירה, formation of existing raw material. The Torah calls the original raw material תהו, whereas our sages have called it אבן שתיה. G'd "garbed" this original material to provide it with some form, and the result was the four basic elements. As a result, the original תהו now became בהו. The latter word could also be read בו הוא. In later developments matter was further developed, i.e. what happened now was the development of יש מיש.
(undefined) When the Torah was given the Ten Commandments corresponded to the ten directives G'd issued when He created the universe (Avot 5,1). You find that the numerical value of כסא, i.e. G'd's "throne," equals that of the word אנכי, the first word in the Decalogue. Both equal 81. When Moses ascended Mount Sinai, he encountered the hostility of the angels who opposed his wanting to take Torah to earth, and when he displayed fear of the angels G'd told him to hold on to His כסא (Shabbat 88).
(undefined) Let us now return to the way the Tabernacle corresponded to the act of creation. We know from Avot 5,1 that G'd created the universe with 10 directives. The deeper meaning of the ten directives is well known. When the Tabernacle was constructed we also find the number 10 prominent both when describing part of the walls as well as when describing the coverings forming the ceiling of the Tabernacle. Exodus 26,1 commences with the instruction to make the Tabernacle of ten strips of cloth. Similarly each of the boards used for the walls was to be ten cubits high. The Holy Ark was ten handbreadths high, including one cubit for the thickness of its lid. This may be the reason that in the reference to the Holy Ark in Psalms 132,8: אתה וארון עוזיך the word עוזך is spelled with the extra letter י. [Our texts do not have the extra letter י, neither here nor in Chronicles II 6,41. Ed.] The Talmud Yuma 21 states that the site on which the Holy Ark stood was not included in the measurements of the Temple or Tabernacle. This too is an allusion to the concealed nature of the Ineffable Name of G'd which was present within the Holy of Holies between the wings of the cherubs on the lid of the altar. We allude to this in the קדושה prayer when we recite: ברוך ה' ממקומו, "Blessed the glory of the Lord from its abode." [its invisible site Ed.] The table was also 9 handbreadths high, above which was a golden frame 1 handbreadth high. So here too the number ten was prominent. The candlestick with its seven arms and a knob, cup, and flower on each arm again featured the number ten. Here too we find that the Torah refers to: תיעשה המנורה "the candlestick shall be constructed" (Exodus 26,31) the word תיעשה being unaccountably spelled with an extra letter י. The golden altar was twelve handbreadths high, corresponding to the twelve permutations in which the Ineffable Name can be spelled. The copper altar was square, five cubits long and five cubits deep. This corresponded to the number five mentioned in the ספר היצירה. Its height, however, was ten cubits. The entire construction of the Tabernacle was to be funded by free-will offerings of the entire nation, each individual in accordance with his personal sense of generosity (25,2).
() בארבעה פרקים בשנה העולם נידון כו', בעצרת על פירות האילן בראש השנה כו'. (ר"ה טז.) הנה השם יתברך הוא אין סוף ובדבר יי שמים נעשו וכל הברואים והדיבור היה כביכול בצמצום אצלו יתברך כיון שהוא אין סוף והדיבור שבו נקראו כל הברואים צמצם עצמו בעולם השרפים כמדריגתם וכן בעולם החיות כמדריגתם וכן בכל העולמים עד עולם העשיה שהיא עולם התמורה. ולכך נאמר במעשה בראשית ויאמר, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (אבות ה, א) ביו"ד מאמרות נברא העולם. ומאמר הוא לשון תמורה על שם הפסוק ואם המיר ימיר. והנה הדיבור עצמו של הקדוש ברוך הוא צמצם עצמו בעולמות כו' ולכך הדיבור עצמו של הקדוש ברוך הוא הוא המחיה כל העולמות. ולכך נברא העולם בב', כי התורה מתחלת בב', כי בי"ת הוא לשון בית, כי בית הוא כלי כן זה העולם כלי שבו צמצם עצמו הדיבור של הקדוש ברוך הוא. והנה ידוע כי הדיבור שהוא המחיה כל העולמות הוא א', כי הוא המחיה כל העולם והוא המאיר לכל ולכך או"ר התחלתה באל"ף. ובשבועות מגלה עצמו הדיבור שבו נברא כל העולמות ולכך התחלת הדברות באל"ף אנכי יי אלקיך. (שמות כ, ב) ונמצא בראש השנה הוא התגלות הצמצום מדיבור הקדוש ברוך הוא תוך העולמות ובשבועות הוא התגלות הדיבור עצמו:
(1) To understand the matter further, we will precede it with the mishnah from Pirkei Avot 5:1: “The world was created through ten statements, and what does that mean to teach… except to collect from the wicked etc.” We must understand the fact that the world was created through ten statements in order to augment the punishment of the wicked, who destroy a world as great as this that was created through ten statements – which makes no sense since the world could have been created through a single statement; it is inconceivable that the Blessed Creator, who is a faithful God without wrongdoing, would create us through ten statements in order to augment the punishment of the wicked.
(ב) עוד כתב רבי יהודא טעם אחר וכתב שהוא יותר מספיק מטעם ר' עזריאל שהעתקנו בפרק הקודם וז"ל המספר הכולל הוא עשר אין עוד מלבדו. וזהו כי כל מה שלמעלה מהעשר חוזר אל האחדים בין מצד האחדים כמו י"א י"ב י"ג בין מצד העשירות כמו כ' ל' מ' הם הכפל ממערכת העשיריות. ואחר שהאצילות נכנס במספר, ראוי שיתפוס במספר היותר כולל שבמספרים. עכ"ל. ומ"ש שאחר שהאצילות נכנס במספר. פי' הוכרח היותם בעלי מספר לשיהיו הנבראים בעלי מספר וגבול כמו שפירשנו למעלה. ומה שיש להקשות הוא כי מי גורם שיהיה המספר הכולל עשרה ולא עשרים ולא מאה, ולא מכ' ולמעלה חזרת המעלות. נשיב כי היה סבה לזה הספירות היותם עשר שאם היו הספירות עשרים יעלה המספר ג"כ כ'. וזה ודאי אמת, וזה טעם יותר מספיק ויותר מתקבל שיהיו הספירות עקר והמספר טפל ולא להפך שיהיה המספר עשר בלי טעם וזה יהיה סבת האצילות במספרו. ועוד שהספירות הם סבה קודמת לכל הנבראים והם עילות אל כל אשר מהם ולמטה וא"כ איך יהיה מספר המאוחר סבה אל הספירות הקודמות, וזה ודאי דוחק גדול. ועם היות שאנו דוחים תשובות אלה אל טעם האצילות לא נכחיש היות אמת, כי המספר והאצילות יש להם יחס וענין גדול כי ענין המספר הוא עשר ויעלה מעשר לעשר לאין תכלית ולעולם לא יעלה מעשר כן הענין בספירות. ועוד כי המספר הם עשר ומעשר יעלו למאה וממאה יעלו לאלף והיינו אלף שהוא אחד בסוד חזרת הענין אל היחוד הגמור כענין הספירות שבכולם כי עשר פעמים עשר הם מאה. עוד נכללם פעם אחרת הם אלף דהיינו אל"ף בסוד פל"א שהוא חזרת הדברים אל מקורם בסוד היחוד. וכן עוד כמה עקרים גדולים התלוים במספר שהם עקרי תורה כמ"ש בשער הצירוף בע"ה. ולא נחשוב היות דבר בעולם דומה יותר לאצילות כענין המספר. וכן ג"כ לא נכחיש היות אמת שהאצילות הוא שלש של שלש שלש וכח הכולל, דהיינו ג' שהם חסד ודין ורחמים בכל אחד מהם ג'. שהם בחסד סת"ר דהיינו חכמה ראש וחסד תוך ונצח סוף, וכן בדין ראש בינה תוך גבורה וסוף הוד, וכן ברחמים ת"ת ראש ויסוד תוך ומלכות סוף. וכתר עליון כולל הכל כמו שנרחיב באור זה בשער מהות והנהגה בפכ"ה בס"ד. והענין הזה עמוק כמו שנאריך שם. אבל עכ"ז נאמין באמת במה שהוא אמת כי אין הענינים האלה מספיקים בטעם האצילות כלל כדפי' לעיל. עוד כתב הרב רבי מנחם מרקנטי ז"ל טעם אל שבע ספירות הבנין אחד לאחד בספר מטעמי המצות אשר לו בענין דרוש העצמות והכלים והעתיק לשונו רבי יהודה חייט ז"ל ועתה נבאר כיצד צריך העולם לז' קצוות האלה שהם חסד גבורה ת"ת נצח הוד יסוד מלכות. תחלת הבנין היא חסד שא"א לבנין בלא זה ר"ל שבזאת המדה הקב"ה מלבין עונות של ישראל ובס"י קראה למדה הזאת מלבנת עונות ישראל וסולחת אותם על הנעשה מצד הגבורה שיצר הרע נשפע משם וזאת הספירה נאצלת מן הבינה אשר היא למעלה ממנה. אך השלש ראשונות הם שכליות ולא נקראו מדות ועתה אין אנו בפירושם. וזהו חסד גדול שעושה הקב"ה עם בריותיו שהוא מעביר ראשון ראשון ומתרצה להם אעפ"י שאין הדין נותן כך וע"כ א"א לעולם להתקיים בלתי זה העמוד. ובספר הבהיר מצאתי כך אמרה מדת החסד כל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי שהרי אברהם עומד שם במקומי וישמור משמרתי. שאני זאת היא מלאכתי שאני מזכה את העולם ואפילו נתחייבו. ועוד אני משיבן ומביא בלבם לעשות רצון אביהם שבשמים כל זה עשה אברהם. עוד צריך העולם לעמוד השני והוא דין והוא הפך המדה ראשונה שזכרנו ולולי העמוד הזה לא היה מגיע עונש לרשעים והיה כל אדם גוזל והורג את חבירו ואין נפרע ממנו ע"כ צריך העולם להתנהג בעמוד זה כדי ליפרע מן הרשעים. וזאת הספירה נאצלה מן החסד שהזכרנו ונק' אש ממים ר"ל אש שיצא ממים וכמו שהמים הם הפך האש כן פעולות המדה הזאת הם הפך פעולת המדה האחרת. ונקרא שנים אלו זרועות עולם שנאמר (דברים לג כז) ומתחת זרועות עולם. עוד צריך העולם לעמוד שלישי והוא ת"ת והיא המדה ממוצעת ומקבלת משניהם והיא עומדת בין שניהם. והצורך שהוא לעולם במדה זו מפני שבשתי המדות הראשונות אין די לעולם בהם כי מי שנתחייב אם יהיה נדון במדה השניה שהוא מדת הדין ידון אותו בלי חמלה כאשר היא מדת הדין הקשה והיה ג"כ [מעניש] את הזכאי והטוב למעלה לגמרי. ואם יהיה נדון במדת החסד לא היו נזכרים לו המעוט עונותיו אפי' בעה"ז. ע"כ צריך העולם למדה הממוצעת כאדם שמחבר שני דברים כאחד ומחברם בנושא אחד כדי לתת לאיש כדרכו וכפרי מעלליו שאם הצדיקים חטאו נפרעים מהם בעה"ז ואם רשעים עשו מצות משלמים להם שכרם הטוב בעה"ז. וזאת המדה נקרא מזרח שמשם אורה יצאה לעולם וגלגל חמה הוא כנגדה כי מדת היום נשפעת ממנה. עוד צריך העולם לעמוד רביעי ולעמוד חמישי שהם נצח והוד שהם נשפעים ונאצלים מן הגדולה ומן הגבורה שזכרנו למעלה שנאמר (תהלים טז יא) נעימות בימינך נצח ר"ל שהנצח הוא בימין מכוון תחת החסד וההוד בשמאל מכוון תחת הגבורה. וענין נצח הוא מענין נצוח ר"ל שבמדה ההיא החסד והזכות מנצחים המקטרגים. וע"כ צריך להודות ליי וזהו הוד מלשון הודאה לשם שיסד זה העמוד שאלמלא סיוע יי לאדם לא יוכל לעמוד לפני השטן. עוד צריך העולם לעמוד ששי ולעמוד שביעי שהם יסוד ומלכות והם דוגמת זכר ונקבה והכל נשפע אל המלכות הנקר' שכינה וכנסת ישראל שכל הספירות שוכנות בה וכבר בארנו זה למעלה. וע"כ רז"ל קראו אותה כלה וגם בשיר השירים נקראת כלה מפני שהיא כלולה מן הכל והיא במערב כמו שארז"ל שכינה במערב מפני ששם מתערב הכל עכ"ל לטעם האצילות. ועם היות אמת כי רוב דבריו צודקים עכ"ז אין הדברים האלה מספיקים לטעם האצילות מפני כי אחר שהדין והעונש והחסד והשכר בשתי מדות חסד וגבורה והמדה הממוצעת הוא התפארת מה צורך עוד אל שאר הספירות כי למה לא יהיה נצוח המקטרג ויצה"ר בגבורה כמו שהיא לפי האמת וכן פי' הרשב"י ע"ה שהיות שהאדם גובר על יצרו הוא מצד הגבורה ונאריך בשער מהות והנהגה בפ"ג. וכן ההודאה אינה מדת פועלת לפי דבריו אלא שיודה האדם לשם וכי להודות ליי שצריך האדם הוצרך להאציל ספירה אחת אתמהא. עוד היסוד ומלכות למה כי כיון שהחסד והדין באים במצועי מתיחדים מה צורך אל זכר ונקבה כלל אל ערוב כי כבר נתערבו הכחות במצועי. ועוד שלא נוכל לתת טעם על דרך זה אל ג' ראשונות כלל כמו שאמר בפי'. ועוד ח"ו הקצור קצרה יד המאציל להאציל אצילות אחד לבד ר"ל ספירה אחת שיהיה בה כח העונש והשכר והמצוע. ואין תשובה מלשון המשנה (אבות פ"ה מ"א) בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד יכול להבראות וכו'. כי אדרבה כוונת המשנה הפך מה שאמר שעם היות בריאת העולם בעניינים מתחלפים המורים על הדין והרחמים והמצוע עכ"ז היה אפשר להיות בריאתו בכח המאמר אחד דהיינו ספירה אחת כנראה שלא נמנע בכחו היות כח העשר כלם בכח ספירה אחת. והיינו כוונת והלא במאמר אחד וכו' ודאי שבריאת העולם כמו שהוא עתה קאמר. ואמרו אלא ליפרע אין הכונה כמו שדמה הר"ר מנחם אלא הכונה על התכלית או מבלתי בעל תכלית או זולתו כמו שנרחיב באור בפרקים הבאים בעה"ו. ולכן אין הטעם הזה ממלא רצוננו ומרוה צמאוננו כלל:
(א) בעשרה מאמרות וכו'. בפרק הקורא (מגילה כ"א, ב') פריך הני תשעה הוי כו' ומתרץ בראשית נמי מאמר הוי שנאמר בדבר יי שמים נעשו. ויש להקשות מאחד דבראשית נמי מאמר ולמה לא כתיב ויאמר אלקים יהי שמים וארץ. ונראה מפני שאסור לספר מדבר שהיה קודם שנברא העולם והאמירה היה קודם שנברא העולם ולפיכך כתיב בראשית ברא אלקים שמתחיל בבריאה. ועוד יש לתרץ שאע"ג דבראשית נמי מאמר הוא, אינו דומה מאמר בראשית לשאר מאמרים, כי לשון אמירה בא על דבור פרטי שהיה אומר דבר זה, אבל כשברא השמים וארץ נכלל בזה כל העולם ואינו דבר פרטי שהרי הכל נברא ביום הראשון, ולפיכך לא שייך אמירה שפירושו באמירה וברצון הזה שאמר שיהיה נבראים שמים וארץ שכן לשון אמירה בכל מקום בא על ענין פרטי, ומשמע כי יש אמירה אחרת עוד בענין הבריאה כמו כל שאר ויאמר, שר"ל במאמר באמירה הזאת ברא דבר זה ובאמירה אחרת ברא דבר אחר, וכאשר ברא שמים וארץ שהם כלל העולם אין כאן אמירה אחרת לכך לא שייך לשון ויאמר, כי השמים והארץ הם הכל כי את השמים ואת הארץ לרבות צבאיהם. וראיה לזה הפירוש דכתיב (תלים ל"ג) בדבר יי שמים נעשו וידוע כי לשון דבור אינו כמו לשון אמירה כי האמירה בא על ענין פרטי, לכך כתיב בכל מקום וידבר יי לאמור והדבור הוא בא על חתוך הקול בלבד כמו חי מדבר ואינו בא על ענין פרטי, והאמירה שנזכר אחריו הוא בא על דבור פרטי מה שהיה הענין, ולפיכך כתיב בדבר יי שמים נעשו, כלומר שהשמים נעשו בדבורו שהוציא הקב"ה מפיו. אבל אמירה פירושו שאמר ענין זה ומשמע שיש ענין אחר, ואין הדבר כן כיון שהכל נברא ביום הראשון אין כאן אמירה אחרת. ולא כתיב וידבר אלקים יהי שמים וארץ כי לשון דבור לא בא רק אל הדבור שהוא חתוך הקול בלבד ובזה לא נבראו שמים וארץ רק נבראו במה שמשמע מן הדבור שיהיו נבראים וזהו אמירה ואין זה משמע בלשון דבור. ועוד כי הדבור אין לו מקבל, וראיה לזה שלא תמצא לשון לי ולו אצל דבור ובכל מקום שכתוב לי ולו אצל דבור פירושו עלי ועליו וכמו שפי' רש"י ז"ל אצל דברתי לך, והטעם מבואר כי הדבור שהוא חתוך הקול בלבד אין לו מקבל, רק האמירה שהוא הענין הנאמר יש לו מקבל בלבד ואצל אמירה בלבד לי ולך ולו ולהם. ולכך לא שייך לכתוב כאן לשון דבור, כי הש"י גזר שיהיו נבראים וכל גזירה יש כאן מקבל וכדכתיב (ישעי' מ"ח) קורא אני אליהם יעמדו יחדיו ודבר זה לא שייך בלשון דבור כי אין לדבור מקבל. ומה שכתוב בדבר יי שמים נעשו ר"ל שבלא עמל ויגיעה נברא הכל כדכתיב (תלים ל"ג) וברוח פיו כל צבאם ולכך לא כתיב וידבר אלקים יהי שמים כי לא בא לשון דבור על ענין זה ופירוש זה ברור:
(ב) והלא במאמר אחד יכול להבראות. הלשון הזה קשה שאם בא לומר שהיה אפשר שיהיה נברא במאמר אחד וברא אותו בי' מאמרות היה לו לומר ולמה בראו בעשרה מאמרות, ועוד דאיך שייך לומר שהיה אפשר שיהיה במאמר אחד ובראו בעשרה מאמרות בשביל שכר הצדיקים ועונש הרשעים, שהוא דומה לאדם שאומר בית זה אוכל לבנותו במאה דנרין ועם כל זה אפזר עליו עד אלף, שאם תשרף הבית תשלם לי אלף וכי בשביל זה חייב לשלם אלף בשביל שהוציא אלף, והלא במאה יכול לבנותו. וכן בענין זה כיון שהיה יכול לבראות העולם במאמר אחד ובראו בעשרה מאמרות, יהא שכר לצדיקים יותר ויפרע מן הרשעים ביותר. ועוד דלא שייך עמל לפני הקב"ה ולא בעמל ויגיעה ברא אלקים את עולמו, אם כן מאי שנא מאמר אחד או עשרה מאמרות. והרמב"ן ז"ל פירש שהיה אפשר לכתוב כל הבריאה במאמר אחד ולא לכתוב עשרה מאמרות, וגם בזה לא אתי שפיר והלא במאמר אחד יכול להבראות שהיה לו לומר והלא אפשר לכתוב במאמר אחד. ואם הקושיא והלא במאמר אחד יכול להבראות ומאחר שאפשר לבראותו במאמר אחד יכתוב מאמר אחד, דודאי אם לא היה אפשר שיהי' נברא במאמר אחד צריך לכתוב עשרה מאמרות אבל כיון שאפשר שיהיה נברא במאמר אחד למה הוצרך לכתוב עשרה מאמרות. אי אפשר לומר כך, דאם כן יקשה בלאו הכי כיון שאפשר שיהיה נברא במאמר אחד למה בראו בעשרה, ואם יש טעם למה בראו בעשרה מאמרות ולא במאמר אחד זה הטעם גם כן מה שכתב עשרה מאמרות:
(ג) ויראה דכך פירושו בעשרה מאמרות וכו', ומפני שאמר ומה יש ללמוד ממה שנברא בעשרה מאמרות, אמר ולמה יש לנו ללמוד כי מה קשה בזה עד שתאמר שיש לך ללמוד מזה. ואמר והלא במאמר אחד יכול להבראות ונברא בעשרה מאמרות, ואמר שיש ללמוד ממה שנברא בעשרה מאמרות להפרע מן הרשעים וכו'. ואין הפירוש שלכך בראו הקדוש ברוך הוא בעשרה מאמרות והי' יכול להבראות במאמר אחד להפרע מן הרשעים, ולכך הוסיף ומה תלמוד לומר דלא שאל הבריאה למה בראה בעשרה מאמרות רק ששאל מה יש ללמוד מזה להפרע מן הרשעים. ומה שלא אמר ללמדך שיפרע מן הרשעים, דלא אמר ללמדך רק על הכתוב שבא ללמד ושייך לומר ללמדך, אבל כאן שאמר ומה תלמוד לומר ור"ל כי מה יש לך ללמוד מזה לא שייך לומר כלל ללמדך, דהכי קאמר ומז יש לך ללמוד מזה שנברא בעשרה מאמרות, ואמר דבר זה יש ללמוד להפרע מן הרשעים. ופירוש זה כי אם היה נברא במאמר אחד לא היה העולם כל כך חשוב במעלה כאשר הוא עתה שנברא בעשרה מאמרות שהוא חשוב כמו שיתבאר. ויש לך לדעת כי מה שנברא העולם בעשרה מאמרות ולא במאמר אחד, מורה שהעולם הזה יש לו מעלה עליונה והש"י שכינתו בעולם הזה, ומורה על זה מספר עשרה כי השכינה עם עשרה תמיד ולא פחות מעשרה, כמו שבארנו למעלה אצל עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שהשכינה היא עם עשרה, שמזה תדע מה שמספר עשרה מקבל כבוד השכינה כי עשרה יש בהם קדושה. ולפיכך אם נברא העולם במאמר אחד לא היה אל העולם המדריגה העליונה הזאת, אבל עתה שהעולם נברא בעשרה מאמרות יש אל העולם המדריגה העליונה הקדושה. כי כבר בארנו כי עשרה יש בהם קדושה כי לכל דבר שבקדושה צריך עשרה, והכל נרמז במה שכתוב (ישעי' כ"ו) כי ביה יי צור עולמים העולם הבא נברא ביו"ד מפני כי היו"ד מספרה עשרה שמספר עשרה שייך לכל דבר שיש לו מעלה קדושה לכך השכינה עם מספר זה, אבל עולם הזה נברא בה"א כי הה"א יש בה שני חלקים לרמוז כי העולם הזה יש בו שני דברים שהוא עולם גשמי ומכל מקום דבק בו גם כן מדריגה עליונה קדושה והה"א היא ד' ובתוך הד' יש בו יו"ד. ויש לדעת כי הד' מורה על רוחב ואורך כאשר בצורת הד' קו נמשך ברוחב וקו נמשך באורך וזהו רוחב ואורך, ומורה הדבר הזה על התפשטות השטח לאורך ורוחב. ודבר זה בארנו בכמה מקומות בספר גבורת השם, כי הד' מורה על התפשטות השטח באורך וברוחב שהוא התחלת עולם הזה הגשמי כמו שיתבאר בסמוך בענין התפשטות עולם הזה. והנקודה שהיא בתוך הד' עד שנעשה אות יי, והנקודה שהוא יו"ד נבדלת מן הד', עד שהה"א יש בה שני דברים דלי"ת וגם יו"ד מורה על התחלת התפשטות הגשמי והיו"ד מורה שהעולם הזה מקבל מעלה עליונה נבדלת ואין העה"ז גשמי מכל וכל, ולכך היו"ד היא בתוך הד' והד' מקבל היו"ד ואין היו"ד נוגע, כי אין הדבר שהוא נבדל מעורב עם הגשמי, ולכך היו"ד הוא נבדל מן הד' ואינו נוגע ולפיכך נברא העה"ב ביו"ד ופי' זה ברור. ולכך נברא העולם בעשרה מאמרות דווקא כי אם לא היה נברא בעשרה מאמרות היה לו מדריגה פחותה, ועתה שנברא בעשרה מאמרות מורה זה על מדריגה עליונה קדושה שיש לעולם. ועוד תדע כי מה שנברא העולם בעשרה מאמרו' דבר זה יורה על מעלת העולם ושלימותו ומורה זה מספר עשרה, כי כבר התבאר לך בפרק עקביא ענין מספר עשרה באריכות ושם תדע להבין מעלת מספר עשרה כמו שמבואר שם, ומזה תדע להבין דברים אלו כי העולם הזה ראוי שיהיה נברא בעשרה מאמרות כי העולם הזה אשר נברא מן השם יתברך אשר הוא אחד, ולכך אי אפשר שלא יהיה פעולתו גם כן אחת כי כל פעולה מתדמה אל הפועל כמו שבארנו בכמה מקומות ענין זה ולכך צריך שתהיה הפעולה שהוא העולם אחד. הבחינה השנית הרבוי שראוי שימצא בעולם מצד עצמו של עולם שהיא הפעולה עצמה, כי אי אפשר שלא יהיה לעולם בחינה מצד עצמו גם כן, והבחינה הזאת הוא הרבוי, כי אין אחד רק הש"י. והרבוי הם החלקים אשר בעולם והם נקראים חלקים פרטיים, וראוי שיהיו תשעה כי זהו כל החלקים כמו שנתבאר למעלה בפרק עקביא ענין זה, שיש אל הפעולה אחדות מצד שהיא מן הפועל שהוא אחד ויש לה ריבוי חלקים מצד הפעולה עצמה שהיא מתפשטת כמו שהתבאר למעלה. דמיון זה האילן שיש לו ענפים הרבה מחולקים והם חלקי האילן, ויש אל האילן עיקר אחד הוא מקשר ומאחד כל החלקים. ובחינה זאת היא מצד כי הפעולה היא מן הפועל שהוא א' לכך יש בפעולה ג"כ האחדות, והבחינה האחרת מצד הפעולה כי הפעולה מצד עצמה אין בה אחדות רק ריבוי עד שיש כאן י'. ולפיכך ראוי שיהיה המספר עשרה, כי לא יושלם המספר רק על ידי עשרה כמו שהתבאר למעלה ע"ש. ולפיכך נברא העולם בעשרה מאמרות, כמו שראוי אל הפעולה שיהיה בה בחינה מצד הפעולה עצמה ובחינה מצד הפועל, והבחינה מצד עצמה הוא הריבוי והם ט', והבחינה מצד הפועל הוא העשירי שהוא כנגד הפועל. הרי לך כי עשרה מאמרות שנברא בו העולם מורה על שלימות העולם ואשר העולם מקבל קדושה מן השם יתברך כמו שראוי למספר עשרה:
(ד) ויש לך להבין משם כי יש תשעה ויאמר והעשירי שהוא בראשית הוא כולל הכל כנגד העשירי שהוא המקשר והמאחד החלקים ולכך בכוחו הכל. לפיכך תמצא ט' ויאמר בפסוק, כי ויאמר הוא בא על דבר פרטי כמו שהתבאר למעלה ומאמר העשירי הוא בראשית והוא כולל הכל כמו שהתבאר למעלה, כי לכך לא נאמר בזה ויאמר כי השמים והארץ כוללים הכל כמו שבארנו למעלה, ולפיכך בראשית הוא כנגד העשירי שהיא מחבר הכל כולל הכל והוא כנגד הבחינה שהוא מצד הפועל הוא השם יתברך שהוא אחד כולל הכל, ולכך אמרו כי הכל נברא ביום ראשון. ועיין בפרק עקביא משם תבין כי העשירי בכוחו הכל והוא יסוד וראשון אל הכל, ולפיכך לא כתיב ויאמר ביום הראשון והכל נברא ביום הראשון וזה מעלת העולם שנברא בעשרה מאמרות. ומה שלא הקשה המקשה והלא בלא מאמר כלל היה יכול לברא את העולם שהרי בראשית מאמר הוא ואין שם מאמר כלל, ודבר זה אינו קשיא כי אין הכוונה רק שלא היה צריך לבראת כל בריאה ובריאה בפני עצמה רק הכל ביחד, ובודאי גם שמים וארץ נברא בגזירת הש"י והיינו דמשני בראשית נמי מאמר הוא כדלעיל:
(ה) ומה שאמר אלא להפרע מן הרשעים וכו', כבר בארנו כי אין הפירוש שלכך נברא בעשרה מאמרות כדי להפרע מן הרשעים וכו', שאין סברא לומר כלל שבשביל זה נברא בעשרה מאמרות כדי להפרע מן הרשעים, אלא שאמרנו שמזה נלמוד כיון שנברא בעשרה מאמרות והיה אפשר שיהיה נברא במאמר אחד רק שלא היה לעולם כ"כ מדריגה עליונה קדושה, ואם כן כאשר נברא בעשרה מאמרות מזה תלמוד שהש"י נפרע מן הרשעים ביותר כאשר מחריבין העולם שנברא בי' מאמרות, ונותן שכר טוב לצדיקים שמקיימים העולם שנברא בעשרה מאמרות. וכן מה שאמר אחר זה להודיע כמה ארך אפים, גם כן אין הפירוש שלכך היו עשרה דורות להודיע דבר זה, רק מה שהיו עשרה דורות מאדם עד נח מן דבר זה נדע שהוא יתברך ארך אפים ובמקום אחר פירשנו עוד. וכן מוכח בב"ר (פ"י) וז"ל וישבות מכל מלאכתו לא בעמל ויגיעה ברא הקב"ה עולמו אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעמל ויגיעה ע"כ, וקשה מתחלה אמר שנברא העולם שלא בעמל ויגיעה ואחר כך אמר שנברא בעמל ויגיעה. אלא כך פירושו לא היה עמל ויגיעה מצד הש"י אבל העמל והיגיעה הוא מצד המקבל שלא היה נברא רק בהמשך זמן וכן בעשרה מאמרות וזהו עמל ויגיעה, כי מה שהיה הש"י פועל העולם בזמן לא היה זה מצד הפועל כי הוא יתברך יכול לפעול הכל בלא המשך זמן כלל, רק כי היה צריך זמן מצד המקבל כי איך אפשר שתקבל האדמה בריאת עצמה והוצאת הצמחים כאחד, וסדר הבריאה כך הוא שהארץ תוציא צמחיה וכן כל הדברים, ולכך היה צריך המשך זמן אל בריאת העולם. וכמו שזמן אשר היה לבריאה הוא מצד המקבל כך המנוחה והשביתה גם כן היא מצד המקבל שהמקבל עיף ויגע לקבל הכל כאחד ולדבר זה היה הנחה ביום השביעי. ולפיכך אמר להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעמל ויגיעה כי סוף סוף נברא העולם בהמשך זמן ובעשרה מאמרות, ולכך הרשעים שמאבדין את העולם עתידים ליתן את הדין. והיינו ששנינו בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד יכול להבראות ופירוש זה כמו שאמרנו, כי בודאי מצד הפועל אפשר שיהיה נברא בלא המשך זמן ובלא עשרה מאמרות, ואם נברא בעשרה מאמרות זהו מצד המקבל כמו שהתבאר, ואם כן למה כתב יו"ד מאמרות כאלו לא היה ח"ו יכול שיברא אותו רק בעשרה מאמרות, ולא הוי למכתב בעשרה מאמרות כיון שהכתוב מזכיר פועל הש"י ומצד הש"י היה יכול לבראתו במאמר אחד. ומתרץ כי לכך נכתבו אלו עשרה מאמרות להודיע כי סוף סוף העולם מצד המקבל נברא ביו"ד מאמרות. ובודאי מלמד לך כי הרשעים שמאבדין את העולם עונש גדול יש להם שמאבדין עולם שנברא בעשרה מאמרות, ויתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים העולם שנברא ביו"ד מאמרות. לפי מדריגת ומעלת הדבר שמאבד כך הוא עונשו, וכן לפי מדריגת ומעלת הדבר שמקיים כך הוא שכרו, והדבר זה ברור גם פירוש זה נכון וענין אחד הוא. ונראה עוד כי מה שאמר להפרע מן הרשעים וכו' אינו ר"ל להפרע יותר בשביל שנברא העולם ביו"ד מאמרות וגורמין חורבן גדול לעולם, רק פירושו שאם נברא העולם במאמר אחד לפי שלא היה העולם במדריגה חשובה לא היה כאן עונש. דמיון זה ההורג ומפסיד בהמה אין עליו עונש וההורג אדם שנברא בצלם אלקים חייב מיתה מפני שיש באדם ענין אלקי, וזה שאמרו כאן כי מפני שהעולם נברא ביו"ד מאמרות וכבר אמרנו ענין מספר עשרה שמורה כי יש בעולם מעלה אלקית העליונה שכך מורה מספר עשרה ואין העולם כולו גשמי שעליו לא היה שכר ולא עונש, ולכך היה נפרע מן הרשעים המאבדין העולם ונותן שכר טוב לצדיקים המקיימים את העולם, וזולת זה שנברא בעשרה מאמרות לא היה כאן עונש ולא היה כאן שכר כך הוא פי' המשנה הזאת והכל מבואר היטב:
(ו) ומה שהקשו מה חלוק יש בין גונב דינר אחד או גונב עשרה דינרים. בודאי אין בזה ממש כי מה שנברא בעשרה מאמרות יש לו מדריגה עליונה אלקית, ובודאי הפרש יש בין גונב סלע ובין גונב כתר המלך. ומכ"ש לפי מה שאמרנו כי אם לא נברא בעשרה מאמרות לא היה כאן עונש ושכר כלל, וזהו הפירוש האמתי כי מה שנברא בעשרה מאמרות הוא שגורם השכר והעונש. וכן מה שהקשו על זאת המשנה איך יתכן שנברא במאמר אחד והלא חלוף הנבראים מביא רבוי המאמרים שכל דבר בפני עצמו צריך מאמר מיוחד, שודאי אין זה קשיא כי כבר פירשנו כי אין הכונה שהיה הבריאה כ"כ במדריגה כמו שהוא עתה, ואז היו הנבראים קרובים זה לזה ביותר ומתיחסים זה לזה כי היו נוטים יותר אל החומר שהוא אחד, כי לכל חלופי הנבראים יש חומר אחד, אף כי אמרו כי השמים יש לו גשם מיוחד מ"מ הם משותפים במה שהם גשמים, ולא בא להודיע רק שאם לא היה לעולם מדריגה אלקית היה נברא העולם במאמר אחד. ומה שהקשו כיון שנברא העולם בימים מתחלפים צריך לזה רבוי מאמרות, כל זה אינו כלום כי הפירוש שנברא העולם במאמר אחד ואם לא היה בזמן ובסגנון כמו שהיה נברא בעשרה מאמרות, סוף סוף אפשר בריאת עולם במאמר אחד ומה שנברא בעשרה מאמרות יורה על מדריגתו העליונה. ואין הפירוש בשביל הטורח והעמל שהיה להקב"ה בריאת עולם בעשרה מאמרות הוא מורה על עלוי העולם ומדריגתו כמו שהתבאר. ואם פירושו שהעולם נברא בעמל ויגיעה אין העמל והיגיעה מן הקב"ה רק כמו שפירשנו שהעמל והיגיעה הוא מצד העולם שהוא המקבל ופירוש זה הוא ברור להבין המשנה הזאת שמאבדין את העולם. יש לשאול איך אפשר שהרשעים מאבדין את כל עשרה מאמרות ואין מאבדין חמה ולבנה כוכבים ומזלות. ואין זה קשיא כי הרשעים שהם עוברים המצות שבהם תלוי העולם, כי העולם תלוי באדם שהכל נברא בשבילו, והאדם א"א לו בלא מצות ואם אין לו המצות האדם בטל, ומצינו בתחלה כאשר נברא האדם נצטווה בשבע מצות, שתראה מזה כי שבע מצות שבן נח מוזהר עליהם המה שייכים לבריאה כי ביום שנברא בו ביום נצטוה על ז' מצות, וכבר בארנו במקומו שענין מצות האלו הם שייכים לבריאתו כי המצות הם תקון האדם שבזה נעשה אדם ולכך תכף נצטוה האדם. וכמו שלבני נח שייכים ז' מצות אשר הם השלמת האדם כך תרי"ג מצות הם השלמת ישראל, אשר בהם תלוי העולם ואם אין המצוה העולם בטל. ולכך אמרו חכמים ז"ל (שבת פ"ח, א') הוסיף ה"א בשישי לומר לך כי תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם מקבלים ישראל את התורה מוטב ואם לאו יחזרו לתוהו ובוהו, כי התורה היא השלמת הבריאה כי כל מעשה בראשית תלוים באדם, שכל הנבראים משמשים לאדם וכדמוכח בחלק (סנהדרין צ"ד, א') שאמרו שם אם אדם חטא בדור המבול בהמה חיה ועוף מה חטאו אלא כיון שכל העולם נברא בשביל אדם אם אין אדם מה צורך באלו והשלמת האדם הוא בתורה כמו שהתבאר, ולכך התנה הקב"ה תנאי עם מעשה בראשית שאם אין התורה בטלים ישראל ואם ישראל אינם אין ראוי אל שאר בני אדם הבריאה ואם אין האדם שאר הנבראים למה והתבאר זה למעלה. ולפיכך הרשעים עוברי התורה מחריבין כל העולם שנברא בעשרה מאמרות, והצדיקים מקיימים כל העולם שנברא בעשרה מאמרות. ואין להקשות אף כי הרשע מאבד העולם שנברא ביו"ד מאמרות, הלא יש צדיקים אחרים שמקיימים והרי לא נחרב העולם. סוף סוף כיון שמקבל העולם מצד הרשע הזה חורבן א"כ יש דין עליו שמאבד את העולם שהוא מחריב העולם אצלו, וכבר התבאר אצל הוי מתפלל בשלומה של מלכות כי העולם נברא בשביל כל יחיד ויחיד כמו שמבואר שם ודבר מבואר הוא:
(ז) ליתן שכר טוב לצדיקים ולא אמר לשלם לצדיקים שכר טוב כמו שאמר אצל רשעים, מפני כי אין זה הלשון של משלם דרך כבוד דמשמע שיש על הש"י חוב שצריך לשלם, כי אף אם האדם עובד בוראו אין מצד החיוב שישלם לו הש"י רק הוא מחסדי המקום כי אין לבריה על בוראו כלום מצד החיוב שישלם לו הש"י רק הוא מחסדי המקום. ודבר זה בארנו בכמה מקומות. ולכך אמר ליתן שכר שהש"י נותן השכר דרך חנינה שהוא חסד בלבד ואינו תשלומין, וכן אמר הכתוב (דברים ז') שומר הברית והחסד לאוהביו ומשלם לשונאיו על פניו כי מה שהוא לרעה שייך משלם שהתשלומין הם במדת הדין בודאי, אבל נתינת השכר אינו במדת הדין:
(עב) הכל עבדים סביב כס יה! הנך רואה אמרו חכמינו ז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד יכול להבראות, הלא במאמר אחד יכול יי לברוא את הכל וכל נמצא לבדו, אך לו היתה כזאת, כי אז היינו חושבים כי הכל בכלל, וכל עצם לבדו במציאותו, בכחו ובפעולותיו תלוי ישר במאמר יי, כי הכל נשא מיי לבדו ולא אחד נושא ונשוא מזולתו,— אלא בעשרה מאמרות של התפתחות קרא יי את הבריאה אל המציאות, הוא ברא את המון הכחות ויצו כי יחדרו איש ברעהו ויפעלו יחד לפי דברו ורצונו — ואז הבדילם ויפרידם ויקבע אותם כל אחד על משמרתו באופן כזה, כי כל אחד ישא את רעהו ואין גם אחד אשר יכלכל בקרבו מאז את תנאי המציאות והפעולה לו לבדו, רק עליו לקבלם מרעהו יציר כמוהו בעבור האציל עוד הפעם מכחו וחילו תנאי החיים והפעולה לעמיתו, למען כל אחד ואחד מהנמצאים במדת כחותיו, יביא תמיד אם רב או מעט תועלת הדרושה להחזיק את הכלל, וכאשר יאבד וישחית יציר נברא איזה דבר בבריאה, ישדד ויאבד כזה תנאי חיי-עצמותו (להפרע מהרשעים שמאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות).— כן גם המים אחרי אשר ימלאו תעודתם לרדת עמוק בבטן האדמה ישובו על פיהו ויקוו לבדם בעבים ובים; כן גם האור אחרי אשר יחדור באדמה והוליד את הצמחים, תולדות האור, יתקשר אל השמש, הירח והנקבים, כן גם הזרע, אחרי אשר האדמה הולידה והצמיחה, נלקח ממנה ונתן לה בתבנית פרי, עושה פרי, למען גם האדמה מאז והלאה תאלץ לקחת, למען תת אחרי כן את יבולה — ואם כן קשר אהבה רבה יאחד ויחבר את כל היקום לקבלו לתת, אין נמצא אשר יהיה ויחיה רק למענו ולבדו, כלם כאחד יפעלו איש ברעהו על ידו ולמענו, הפרט בעד הכלל והכלל בעבור הפרט; אין גם אחד אשר יחזיק הכח והאמצעי רק לו לבדו, רק יקבלם למען תת; יתן ויקבל בנתינתו שלמות תעודת מציאותו. "ה" — הוא האהבה, אומרים חכמינו ז"ל, אהבה נושאת ונשואה, היא תכנית הבריאה "אהבה!" יביע לך כל היקום, —
(72) All things are .servants about the throne of God! "For," say the sages, "not with one creative word did the Almighty summon all things, the universe and the individual, into being, so that all should depend immediately upon His behest for its existence and activity, and that nothing should bear and uphold any other thing, but that all should be directly born and upheld by God alone. On the contrary, in a series of ten developments God called His world into existence, created an abundance of forces, and caused them to pervade each other, and influence each other, in accordance with His will — uniting and separating them in such a manner, that each should assist in maintaining the other ; that none should contain alone the conditions of its existence and activity in itself, but should receive from fellow beings, and impart to fellow beings, the potencies of life and work." He, in His infinite wisdom, ordained this mutual interdependence in order that each individual being might contribute, with its measure of force, whether much or little, to the preservation of the All, so that whatsoever being should destroy, a fellow creature should thereby deprive itself of a condition of its own life. Thus water, having penetrated the earth, is collected in cloud, and sea; light, having pierced the earthy crust and brought forth plants, children of light and heat, is concentrated again into sun, moon, and stars; the germ, offspring of earth, is taken from the earth and given to the crown of ripened fruit, which henceforth the earth must receive that it give — thus one glorious chain of love, of giving and receiving, unites all creatures; none is by or for itself, but all things exist in continual reciprocal activity — the one for the All; the All for the One. None has power, or means, for itself; it receives in order to give; gives in order to receive, and finds therein the accomplishment of the purpose of its existence. "ה," "Love," say the sages, "love which bears and is born is the type of creation." "Love," is the message which all things proclaim to thee.
(ב) ארבע רוחות בעולם: רוח פנת המזרח, רוח פנת המערב, רוח פנת הדרום, רוח פנת הצפון. רוח פנת המזרח – משם האור יוצא לעולם. רוח פנת הדרום – משם טללי ברכה וגשמי ברכה יוצאין לעולם. רוח פנת המערב משם חושך יוצא לעולם. רוח פנת הצפון משם אוצרות השלג ואוצרות הברד וקור וחום וגשמים יוצאים לעולם. ד"א רוח פנת הצפון ברא ולא גמרו. אמר שכל מי שיאמר שהוא אלוק יבוא ויגמור את הפנה הזאת שהנחתי וידעו הכל שהוא אלוק. ושם הוא מדור למזיקין ולזועות, לרוחות ולשדים ולברקים ולרעמים. ומשם רעה יוצאת לעולם, שנאמר (ירמיה א, יד): "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה". בעשרה מאמרות נברא העולם (משנה אבות, פרק ה, משנה א), ואלו הן: (בראשית א, ג): "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר", (בראשית א, ו): "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי רָקִיעַ", (בראשית א, ט): "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יִקָּווּ הַמַּיִם", (בראשית א, יא): "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ", (בראשית א, יד): "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי מְאֹרֹת", (בראשית א, כ): "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם", (בראשית א, כד): "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ", (בראשית א, כו): "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם", (בראשית א, כט): "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם", (בראשית ב, יח): "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ". ובשלשה כוללו, ואלו הן: בחכמה, בתבונה ובדעת, שנאמר יי בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. ובשלשתן נעשה המשכן, שנאמר (שמות לא, ג): "וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת". ובשלשתן נעשה בית המקדש, שנאמר (מ"א ז, יד): "בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וַיִּמָּלֵא אֶת הַחָכְמָה וְאֶת הַתְּבוּנָה וְאֶת הַדַּעַת". ובשלשתן עתיד להבנות, שנאמר (משלי כד, ג): "בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ". ובשלשתן עתיד ליתן שלש מתנות טובות לישראל, שנאמר(משלי ב, ו): "כִּי יי יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה". ושלשתן כפולות נתנו למלך המשיח, שנאמר (ישעיה יא, ב): "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יי רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה" וגו'.