אלקינו מלך העולם
אשר קידשנו במצוותיו וציוונו
וכשיצא נוטל ידיו ומברך
ברוך אתה יקוק על שם ברוך אתה יקוק למדני חוקיך.
אלקינו על שם אנכי יקוק אלקיך שאמ' הב"ה ועל שם שמע ישראל יקוק אלקינו שאומרים ישראל.
מלך העולם על שם ומלך עולם.
אשר קדשנו במצותיו על שם והתקדשתם והייתם קדושים, ועל שם להיות לו עם קדוש ולשמור מצותיו,
ויש מפרשים שהוא לשון אירוסין וקדושין שקדשן הב"ה לישראל במצות שנאמר ואירסתיך לי באמונה, והמצות נקראו אמונה שנאמר כל מצותיך אמונה.
וצונו על שם תורה צוה לנו.
ויכוין בברכותיו פירוש המלות שמוציא מפיו ובהזכירו השם יכוין
פי' קריאתו באל"ף דל"ת לשון אדנות שהוא אדון הכל
ויכוין עוד פי' כתיבתו ביו"ד ה"א לשון הוי"ה שהוא היה והוה ויהיה
ובהזכירו אלקים יכוין שהוא תקיף אמיץ אשר לו היכולת בעליונים ובתחתונים כי אל לשון כח וחוזק הוא כמו ואת אילי הארץ לקח:
(1) 5. He should truly intend in the words of his blessings the meaning of the words which come out of his mouth. And concerning his mentioning the name, he should truly intend the meaning of his recitation of the letters aleph daled as the terminology of lordship for He is the Lord over all. He should further truly intend the meaning of his writing ‘yud hay’ as the terminology of being, that He was and is and shall be. And upon mentioning ‘Elohim,’ he should truly intend that He is mighty and firm, as he possesses capacity over the upper and the lower (realms), for 'El' is the terminology of power and domination, as in "He carried away the gods (elim) of the land."
(ד) ולפי זה בעת אמירת "ברוך אתה יקוק" – יכוין אדנות, והיה והוה ויהיה.
ובמקום שכתוב שם "אדושם" כמו "אדושם שפתי תפתח" – יכוין רק שהוא אדון הכל.
ויש אומרים שגם בשם הוי"ה לא יכוין רק "אדון הכל", כי בכל מקום אנו הולכים אחר הקרי (הגר"א).
(2) And in all blessings we speak to Him may He be Blessed, in the second person- Blessed are You. And in expressions of thanks and praises there occurs the frequent term "You-He" including both second and third persons (Heb.- these are called "present"- 2nd person, and "hidden"- 3rd person.) And the concept is can be understood thusly: G-d's essential being is hidden beyond all that is hidden, and even the different kinds of angels do not know it. It is only through His actions that He is known to us and to the angels ... this is why we say "You-He," meaning, You on the side of Your actions, He, on the side of His Essence. Therefore in our prayers, when we are asking that God should do x and y, we are speaking on the level of actions, hence we say "You." And so too with all kinds of blessings... this is why we say "You" in the form of presence (2nd person).
ו) שם כשיזכיר השם יכוין פי' קריאתו באדנות שהוא אדון הכל ויכוין בכתיבתו ביו"ד ה"א וכו'
כתב העו"ת ז"ל וע"פ חכמי האמת לעולם יכוין שמות אלו בשילוב כזה יאהדונהי,
וכ"כ בשער הכו' בהקדמה שקודם הקדמת ביהכ"נ, וכ"כ בס' אור הישר סי' ז' אות ב' הביאו יקוק יפה ללב (נר"ו) אות ב'.
וכתב שם יקוק יפה ללב וז"ל וכ"מ מהקדמת התיקונים ד"ג ע"א דאיתא הכי דאינון תרין שמהן יאהדונהי , דבהון כלילן כל הוויין וכנויין וכו' אלין אזכרות דאינון יאהדונהי , בין בק"ש בין בצלותא בין בשו"ת והודאות דבכל אזכרה דיפוק מפומוי בכל אתר ובכל ממלל צריך לכוונא דבור באדושם קול ביקוק וליחדא לון כחדא ביחודא דאיהו יחיד נעלם דמחבר לון ומחבר לון כחדא וביה צריך הכוונה דלא תליא למימר ביה קול ודבור אלא מחשבה עכ"ל ועי"ש,
וכ"כ הרה"ג בן א"ח פ' וישב אות ג' אמנם מ"ש שם העו"ת דבלילה יכוין השילוב אדושם קודם להוי"ה א"נ כן מלשון התי' ושער הכו' אלא דכל עת שוים לענין כוונה זו. ועיין לקמן או' י"ג דזה החילוק הוא דוקא לענין אמן יעו"ש.
יא) אע"פ דכשמזכיר את יקוק לבטלה עבירה היא בידו אם מזכירו דרך למודו מצוה להזכירו בפי' אדושם ולא לכנות לו' אדוש"ם וכיוצא דאין דרך כבוד כלפי מעלה לכנות, קו' של"ה, שם, זכ"ל שם.
... ויש להבין היכן כתוב באותיות "הויה" - "היה הווה ויהיה", וכיצד זה מרומז באותיות?
התשובה היא: באמת היה צריך להקרא: יהיה אלא שהיו"ד השני של "יהיה" נהפך ל-ו' ...
ויש להבין הרי יהיה הוא לשון עתיד?
ומתרצים ש"הווה" שנמשך כותבים בלשון עתיד. ככתוב באיוב (א', ה'): "והשכים בבוקר והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלוקים בלבבם ככה יעשה איוב כל הימים" הרי כתוב בלשון עתיד "יעשה" על מה שעשה בתמידות, בהווה נמשך - "כל הימים", נמצא שהווה תמידי, שנמשך אנו מבטאים אותו בלשון עתיד ...
לכן יהיה - פרושו שהוא הווה תמיד. ופירוש "היה הווה ויהיה" זה תמידות ולכן כך מובנו של כתיב "הויה".
(ב) אָֽנֹכִ֖י֙ יקוק אֱלֹקֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִ֑͏ֽים׃
עוד יכוין יקוק לומר על זה הדרך אנכי יקוק אלקיך הנה הזכיר בתחלת דברי יקוק ב' עניינים
האחד היותו יקוק ברוך הוא שם הוי''ה זה יגיד האמונה כי ממנו יתברך ובמאמרו היה כל הווה וכל מה שהיה ומה שיהיה, גם יגיד על הוויתו יתברך היה והווה ויהיה,
והב' אמר אלקיך פירוש שעליהם לקבל מאמרו וגזרותיו, וכל הממרה את פיו יכנו אלוק,
וכנגד ב' בחינות אלו בא האלקים להכריח כל אחת מהם בהוכחה שאין עליה טענה, כנגד אומרו אנכי יקוק זה לך האות אשר הוצאתיך מארץ מצרים ... וכנגד מה שאמר אלקיך שצריכין לקבלו עליהם לאלוק לקיים כל דבריו אמר טעם הדבר מבית עבדים פירוש כי לצד שהיית עבד לזולת ואני הוצאתיך מעבדותם שורת הדין נותנת כי תקבל אלהותי עליך לקיים כל דבר:
אנכי יקוק אלקיך. זה דבור ראשון אנכי מצוה עליך שאהיה אדון שלך ודיין שלך כלומר שתחזיקני לאדון ולדיין לך ועתה נותן טעם לדבר מפני זאת רוצה אני להיות אדון שלך ודיין שלך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ומוטב ונאה לך לעבוד אותי מלעבוד אותם עבדים...
אנכי יקוק אלקיך:
המקרא הזה הוא (כדברי דון יצחק) הקדמה למצות ואזהרות שאחריו, והכוונה (כדברי רמבמ"ן) אנכי המדבר והמצוה, אני הוא יקוק אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וראוי לך לעבוד אותי ולא אחר זולתי.
שמע ישראל, אחר שאמר שתכלית עשית המצות היא יראת השם... בא להעלותם למדרגה יותר גדולה שהיא אהבת השם ... ובכ"ז הם תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין ומגו דחילו נפיק רחימו, אבל זה לא יצויר רק אחר האמנת היחוד ... וכאשר בא בתורת אמת ללמדם שיתאחדו היראה והאהבה לאלקי אמת הוצרך להקדים להם אמונת היחוד, שאלקי עולם הוא אחד ואין זולתו והוא שרש לכל הנמצא והמתהוה בכל העולמות ... והוא בשנאמין כי אין רע במציאות כלל, שמהאל הטוב האחד האמתי לא יצא רק טוב, ואשר ידמה לנו שהוא רע הוא באמת אך טוב וחסד בין הרע הנמצא בהויה כל העדר הוא לצורך הויה וכל השחתה הוא לצורך תקון ובנין, כמ"ש וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ... ובין הרע הנדמה לנו בהנהגה, שכל הרעות הבאות בעולם הם לתכלית טוב וכמו שית' ועי"כ יצויר היראה והאהבה לאל אחד, ועז"א יקוק אלקינו יקוק אחד שיקוק מורה מדת הרחמים הפועל טוב, ואלקים מורה מדה"ד הפועל דין ועונש, הוא אחד, כולו טוב ופועל אך טוב וחסד שעז"א שנית שם הויה. והכל מתאחד ביחוד שלם ולכן ואהבת את יקוק אלקיך:
And gold from Uphaz,
The work of a craftsman and the goldsmith’s hands;
Their clothing is blue and purple,
All of them are the work of skilled men. But the LORD is truly God:
He is a living God,
The everlasting King.
At His wrath, the earth quakes,
And nations cannot endure His rage.
כסף מרוקע, משיב להם, איך תאמרו שהפסל מעץ הוא יהיה למוסר והנהגה, הלא גם מה שהם רוקעים על העץ בכסף אין בו חשיבות כי יובא מתרשיש, והזהב המאופז על הכסף הוא מעשה חרש, ואין לו מעלה לא מצד מקומו ולא מצד הפועל, וגם תכלת וארגמן של לבושם הם מעשה חכמים, מעשה בני אדם, ואין להם שום מעלת אלהות, אבל ויקוק אלקים אמת, גדר האמת הוא הסכמת הנאמר על הדבר אל מציאת הדבר עצמו בפועל, ור"ל האלילים הם שקר, כי התוארים שיחסו להם אינם מסכימים אל המציאות, אבל התהלות הנאמרים על יקוק הם מסכימים אל מציאותו, ומפרש הוא אלקים חיים ומלך עולם, ר"ל מצד עצמו אינו כאלקי הגוים שהם פגרים מתים כי הוא מקור החיים, ומצד ההנהגה היוצאת ממנו הוא מלך עולם, כי הוא מנהיג ושולט על הכל מקצפו, כפי הנראה פתרו הוברי שמים את האותות שנראו בעת ההיא (כמ"ש מאותות השמים אל תחתו) על רעש הארץ שהיה אז בכמה ארצות, ועז"א הנביא דעו כי לא בכח האותות העליונות תרעש הארץ רק מקצפו תרעש הארץ:
(יא) מלך העולם. המצות הן תוצאות ההארה המלכותית של העולם כולו, מלכות שמים, הכוללת כל עולמי עד מראשיתם עד אחריתם, מרום מעלתם עד תחתית עומק ירידת שפלותם.
וע"פ אותה העצה העמוקה, הכוללת את כל ההויות כולן, את כל האור החי והמאיר בכל הפרטיות והכלליות של כל חיי העולמים, מתוך המגמה האלהית העליונה הזאת, יצאו כל אורות המצות.
בהעשותן לשם קדושת מצות אלקים ומלך עולם, כשם שהנשמה היחידית מתבסמת היא ומתבססת על ידן ... כן הנשמה הכללית, של כל נשמות החיים, האור המחיה את כל העולמים, ... הולך ומתאגד, מרומם ומחיה את כל העולמים, ומשיבם לאגודה אחת לעולם אחד, אשר ד' אחד מולך בו. לזאת הרוממות, המתעלה בעילוי קדושתה בכל עת ובכל רגע, הננו מתנשאים בעת גשתנו לעשות באהבה את המצות, ומתגלה הוד הרעיון בכל עז חייו העליזים, והמתעלים בחיות מקוריותם עדי עד
... ומה שפתח בשני שמות אלו שהם כלל כל התורה כולה וכל השמות.
כי הקב״ה הוא נסתר מצד עצמותו. ונגלה מצד מעשיו
לכן אנו אומרים בכל ברכה לשון נגלה ונסתר
ושם הוי״ה ברוך הוא הוא מורה על צד עצמותו יתברך.
ואלקים הוא מורה על השגחתו על בריותיו ולכן כתיב בכל פרשה בראשית שם אלקים לבדו.
ובהשגחה יש ב' ענינים.
השגחה כללית דהיינו על כל בריותיו ועל כל העולם בכללות.
והשגחה פרטית שמשגיח על ישראל לבד. וכנגדו הוא שם אלקים. וכן בתורה יש נעלם ונגלה כידוע. ולכן פתח בב' שמות אלו.
ולכן אומרים בכל ברכה יקוק אלקינו מלך העולם דהיינו יקוק מצד הנעלם. ואלקינו שהוא משגיח עלינו בפרטית ומלך העולם שאע״פ שמשגיח עלינו בפרטית משגיח ג״כ על כל העולם כולו בכללות ומושל עליהם.
תִּתְבָּרַךְ צוּרֵֽנוּ מַלְכֵּֽנוּ וְגוֹאֲלֵֽנוּ בּוֹרֵא קְדוֹשִׁים. יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּֽנוּ יוֹצֵר מְשָׁרְ֒תִים. וַאֲשֶׁר מְשָׁרְ֒תָיו כֻּלָּם עוֹמְ֒דִים בְּרוּם עוֹלָם וּמַשְׁמִיעִים בְּיִרְאָה יַֽחַד בְּקוֹל דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים וּמֶֽלֶךְ עוֹלָם. כֻּלָּם אֲהוּבִים. כֻּלָּם בְּרוּרִים. כֻּלָּם גִּבּוֹרִים. וְכֻלָּם עוֹשִׂים בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה רְצוֹן קוֹנָם. וְכֻלָּם פּוֹתְ֒חִים אֶת־פִּיהֶם בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה. בְּשִׁירָה וּבְזִמְרָה. וּמְבָרְ֒כִים וּמְשַׁבְּ֒חִים וּמְפָאֲרִים וּמַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמַמְלִיכִים:
(יז) אֶת־יקוק הֶאֱמַ֖רְתָּ הַיּ֑וֹם לִהְיוֹת֩ לְךָ֨ לֵֽאלֹקִ֜ים וְלָלֶ֣כֶת בִּדְרָכָ֗יו וְלִשְׁמֹ֨ר חֻקָּ֧יו וּמִצְוֺתָ֛יו וּמִשְׁפָּטָ֖יו וְלִשְׁמֹ֥עַ בְּקֹלֽוֹ׃
(יח) וַֽיקוק הֶאֱמִֽירְךָ֣ הַיּ֗וֹם לִהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְלִשְׁמֹ֖ר כׇּל־מִצְוֺתָֽיו׃
(יט) וּֽלְתִתְּךָ֣ עֶלְי֗וֹן עַ֤ל כׇּל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה לִתְהִלָּ֖ה וּלְשֵׁ֣ם וּלְתִפְאָ֑רֶת וְלִֽהְיֹתְךָ֧ עַם־קָדֹ֛שׁ לַיקוק אֱלֹקֶ֖יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃ {פ}
כִּ֣י אֲנִ֣י יקוק אֱלֹֽהֵיכֶם֒ וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם֙ וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָ֑נִי וְלֹ֤א תְטַמְּאוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ׃
תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים״, אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מְעַט — מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ הַרְבֵּה, מִלְּמַטָּה — מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה — מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא.
(א) את יקוק האמרת. יש אומרים שהוא לשון הגדלה והרמה, ורש"י ז"ל אמר שהוא לשון הפרשה והבדלה.
ויש לומר שהוא לשון מאמר הנזכר בלשון המשנה ביבמה ועשה בה מאמר שפירושו שקדשה. ונקרא בשם קידושין כשאר קדושי אשה מפני שהיא כבר זקוקה לו.
כן בזה הענין כי במעמד הר סיני כבר קבלו בני ישראל על עצמם עול מלכותו יתברך ויקוק הבטיחם אז שיהיו לו לעם סגולה
... בניגוד לחתול, המנקה את גופו כפעולה טבעית המשוללת ממודעות ומבחירה, אדם הדואג לנקיונו מעניק משמעות רוחנית לפעולתו באמצעות הברכה. "אשר קדשנו במצותיו" - כלומר, כוחה של ברכה היא בלקיחת פעולה רגילה וקידושה באמצעות המצווה והמודעות אליה.
"אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דהוה אמר לי הלכה כרבי יהודה דאמר סומא פטור מן המצוות, עבידנא יומא טבא לרבנן, דהא לא מפקידנא והא עבידנא.
השתא דשמעיתא להא דאמר ר' חנינא גדול מצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, אדרבה, מאן דאמר לי דאין הלכה כרבי יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן" (קדושין לא, א).
רואים אנו שרב יוסף הסתפק מי גדול יותר, המצווה ועושה או זה שאיננו מצווה ועושה, ואמנם אלו ואלו דברי אלקים חיים.
מבחינה אחת גדול מי שאינו מצווה ועושה, שכן מורה הדבר על גודל זיכוך נפשי, שמעצמו משתוקק הוא למלא מצוות ד',
אולם מבחינה אחרת יש כאן צד ריעותא, מפני שכל מושג הבא מצד הרגשת האדם, אפילו זה הגדול והנשגב ביותר, מוגבל הוא למרות הכל ... נמצא, שלא יוכל לפעול אלא דווקא בעולמות האלה שהם בערך גודל השנתו ...
כדי שיהיה האדם קשור מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין ויוכל לפעול בכולם. בזה גדול כוחו וגדולה מעלתו של כי שהוא מצווה ועושה, שכן כח המצוה המצוי במהות הצווי, כולל את כל המדרגות שבעולם, מהעולמות העליונים ביותר, עד אלה הירודים ביותר. מכל מקום נמצאנו למדים שהמצווה ועושה ומי שאינו מצווה ועושה, שניהם כאחד טובים ויפים, כל אחד מבחינת מעלתו המיוחדת לו.
שתי הבחינות הללו - של מצווה ועושה ושל איננו מצווה ועושה - הן בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה ...
תורה שבכתב, היא בחינת מצווה ועושה, ותורה שבעל פה, שלכתחילה משיגים אותה ישראל מדעתם, הרי היא כבחינת אינו מצווה ועושה, ומכל מקום אחר כך מוצאים את כל התורה שבעל פה רמוזה בתורה שבכתב, דליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, ואז חוזרת הבחינה של אינו מצווה ועושה להיות נכללת בבחינת המצווה ועושה.
שני ענינים ישנם אפוא בתורה שבעל פה, מתחילה ליצור את עצם התורה שבעל פה, ואחר כך להחזירה לתורה שבכתב, להמשיכה לבחינת מצווה ועושה.
וכזאת צריכה להיות עבודת האדם מישראל, לקיים את כל מצוות התורה - אשר אופן עשייתן איננו ידוע לנו אלא על ידי תורה שבעל פה - באופן כזה שגם לאחר ששבו לבחינת מצווה ועושה, לרוממן לראשית אצילותן, כמו שהיו בתחילת יצירתן בבחינת אינו מצווה ועושה. ולא כל אחד זוכה לקיים עבודה זו בשלימות.
... כפי שמסביר הרמח"ל ... בגלל הציווי לכן גדול כח המצווה ועושה ... לכאורה האינו מצווה ועושה גדול יותר מהמצווה ועושה, מפי שעושה ברצונו החופשי ובהתנדבות, אבל באמת האינו מצווה ועושה חסר לו כל החפצא של עשיית המצווה, כי כל המהות של עשיית המצוה נוצרת ע"י ציווי, כאשר יש ציווי נוצרת המציאות של עשיית המצווה של האפשרות לעשות נחת רוח להקב"ה, ע"י הציווי נגרם המציאות של החפצא של המצוה והיא פועלת ומתקנת בבריאה את התיקון הנצרך - לכן בכל ברכות המצוות אנו מדגישים תמיד "וציוונו", הקב"ה מקדש אותנו ע"י נתינת הציווי, ולכן אנו יכולים לקיים את המצוות ולפעול על ידם. וזהו ה"ברוך" - אנו מודים לו יתברך ונותנים לו שיר ושבח שציווה אותנו וכך יש לנו את האפשרות לקיים מצוות.
ותראי שזהו ענין ההפרש שבין המצווה ועושה למי שאינו מצווה ועושה, כי האדם המצווה יש כח בידו, מסור ממנו ית', שיתקן במעשיו התיקונים המצטרכים בבריאה, מה שאינו כן שאינו מצווה. וראיה לדבר, הכהונה, שהכהן העובד. מתקן כל העולם, וור שעבד - חילל, וחייב מיתה; ולא עוד, אלא שהכהן עצמו שעבד בלא בגדים הרי הוא כזר; כי הכל תלוי בכח העליון, הורמנא דמלכא, שביד המצווה לבדו. אמנם לא ינתן הכח הזה אלא למי שהוא מוכן מצד עצמו לקבלו, כי לא ינתן לא לבהמות וגם לא למלאכים, אלא לבני ישראל שכבר הוכנו לזה מתחילה:
ותראי כי זה מה שעשה האדון ב"ה לישראל בהר סיני ... ובבואם אל הר סיני, נתן להם האדון ב"ה כל היקר המגיע להם להשתלם במציאותם, להיות להם כח להיות משרתים אותו ... והדביקם אליו באהבתו, ואז נתן להם תחילה הכח לשמור כל מצוותיו, ושמעשיהם בעבודתו יעשו הפרי הטוב המצטרך לתיקון הבריאה, והוא מה שכתוב (שמות יט, ו), "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". ומשם והלאה נשארו ישראל מובדלים מן העמים, ומעוטרים בכח עליון לשמור כל המצוות, לתקן בהם כל הבריאה כולה, וכמו שביארנו. ומתחדש דבר וה תמיד, שאינו נפסק מישראל, אלא כענין שנאמר (דברים כז, ט), "היום הזה נהיית לעם" וגו' - שחייב אדם לראות את עצמו כאילו מקבל תורה מהר סיני (פסיקתא זוטא פ' ואתחנן), כי כל השבח הזה מתחדש לישראל דבר יום ביומו, ודבר בעתו:
תּוֹרָ֥ה צִוָּה־לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַעֲקֹֽב׃
As the heritage of the congregation of Jacob.
תורה צוה לנו משה וגו׳ סרסהו תורה צוה משה להיותה מורשה לנו קהלת יעקב.
תורה צוה לנו משה וגו'. יש להעיר כיון שהוא המדבר, היה לו לומר תורה צויתי לכם וגו'. ואולי כי פסוק זה נסמך למה שלפניו, על זה הדרך, ישא עם ישראל מדברותיך בקול אחד כולם תורה צוה לנו משה וגו', וכן הם הדברים שכל ישראל יחדיו ישאו קולם בפתיחת התורה:
הַבָּא עַל נַעֲרָה מְאוֹרָסָה — יְצַפֶּה לְתוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב״, אַל תִּקְרֵי ״מוֹרָשָׁה״ אֶלָּא ״מְאוֹרָשָׂה״
תורה צוה לנו משה מורשה. דהנה יש שני ענינים
היינו מה שמברכין בכל יום אשר נתן לנו את תורתו וגם נותן התורה.
כי מה שהשרישו האבות בלב כל ישראל שלא יזוז ולא ימוט לעולם ואין שום חטא יכול לפגום זאת הקדושה, זה יקרא נתן,
ומה שהש"י חלק לכל נפש מישראל שהוא יחדש בהתורה חדשות בזה יוכל האדם לפגום ח"ו.
וזה הענין שפרשו חז"ל (ברכות נ"ז.) מורשה ומאורסה, מורשה היינו קדושת האבות ומאורסה היינו מה שניתן לאדם לחדש.
Here there are two matters. Both are contained in the blessing over the Torah which we pronounce each day, first, “who gave [natan] us His Torah,” and the second, “[blessed is God] who gives the Torah.” That which the Patriarchs rooted in the heart of all Israel cannot be weakened or removed, and the Kedusha that no sin can blemish, is called natan—“given.” However, the portion that God allotted to each soul in Israel, with which he may innovate original ideals in Torah, may be blemished by man, God forbid. Of this our sages explained (Berachot, 57a), “If one dreams he has intercourse with a betrothed maiden, he may expect to obtain knowledge of Torah, since it says, Moshe commanded us a law [Torah], an inheritance for the community of Yaakov. Read not morashah [inheritance], but me’orasah [betrothed].” “Inheritance” means the Kedusha of the Patriarchs. “Betrothed” means the power with which man is given to innovate.
(כא) וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִ֖י לְעוֹלָ֑ם וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִי֙ בְּצֶ֣דֶק וּבְמִשְׁפָּ֔ט וּבְחֶ֖סֶד וּֽבְרַחֲמִֽים׃
(כב) וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִ֖י בֶּאֱמוּנָ֑ה וְיָדַ֖עַתְּ אֶת־יקוק׃ {פ}
And your sisters “Lovingly Accepted!”
(4) Rebuke your mother, rebuke her—
For she is not My wife
And I am not her husband—
And let her put away her harlotry from her face
And her adultery from between her breasts. (5) Else will I strip her naked
And leave her as on the day she was born:
And I will make her like a wilderness,
Render her like desert land,
And let her die of thirst. (6) I will also disown her children;
For they are now a harlot’s brood, (7) In that their mother has played the harlot,
She that conceived them has acted shamelessly—
Because she thought,
“I will go after my lovers,
Who supply my bread and my water,
My wool and my linen,
My oil and my drink.”
(8) Assuredly,
I will hedge up her roads with thorns
And raise walls against her,
And she shall not find her paths. (9) Pursue her lovers as she will,
She shall not overtake them;
And seek them as she may,
She shall never find them.
Then she will say,
“I will go and return
To my first husband,
For then I fared better than now.” (10) And she did not consider this:
It was I who bestowed on her
The new grain and wine and oil;
I who lavished silver on her
And gold—which they used for Baal. (11) Assuredly,
I will take back My new grain in its time
And My new wine in its season,
And I will snatch away My wool and My linen
That serve to cover her nakedness. (12) Now will I uncover her shame
In the very sight of her lovers,
And none shall save her from Me. (13) And I will end all her rejoicing:
Her festivals, new moons, and sabbaths—
All her festive seasons. (14) I will lay waste her vines and her fig trees,
Which she thinks are a fee
She received from her lovers;
I will turn them into brushwood,
And beasts of the field shall devour them. (15) Thus will I punish her
For the days of the Baalim,
On which she brought them offerings;
When, decked with earrings and jewels,
She would go after her lovers,
Forgetting Me
—declares the LORD.
(16) Assuredly,
I will speak coaxingly to her
And lead her through the wilderness
And speak to her tenderly. (17) I will give her her vineyards from there,
And the Valley of Achor as a plowland of hope.-i
There she shall respond as in the days of her youth,
When she came up from the land of Egypt. (18) And in that day
—declares the LORD—
You will call [Me] Ishi,
And no more will you call Me Baali. (19) For I will remove the names of the Baalim from her mouth,
And they shall nevermore be mentioned by name.
(20) In that day, I will make a covenant for them with the beasts of the field, the birds of the air, and the creeping things of the ground; I will also banish bow, sword, and war from the land. Thus I will let them lie down in safety.
(21) And I will espouse you forever:
I will espouse you with righteousness and justice,
And with goodness and mercy, (22) And I will espouse you with faithfulness;-l
Then you shall be devoted to the LORD. (23) In that day,
I will respond
—declares the LORD—
I will respond to the sky,
And it shall respond to the earth; (24) And the earth shall respond
With new grain and wine and oil,
And they shall respond to Jezreel. (25) I will sow her in the land as My own;
And take Lo-ruhamah back in favor;
And I will say to Lo-ammi, “You are My people,”
And he will respond, “[You are] my God.”