דיין שעתן

דז

מתניתין- שַׁמַּאי אוֹמֵר: כָּל הַנָּשִׁים דַּיָּן שְׁעָתָן. הִלֵּל אוֹמֵר: מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וַאֲפִלּוּ לְיָמִים הַרְבֵּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא מֵעֵת לְעֵת מְמַעֵט עַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה מְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת.

גמרא- מאי טעמיה דשמאי? א. קסבר העמד אשה על חזקתה, ואשה בחזקת טהורה עומדת! והלל- כי אמר העמד דבר על חזקתו; היכא דלית ליה ריעותא מגופיה! אבל איתתא- כיון דמגופה קחזיא, לא אמרינן אוקמה אחזקתה.
ב. ואי בעית אימא: היינו טעמא דשמאי- הואיל ואשה מרגשת בעצמה! והלל- כסבורה הרגשת מי רגלים היא.
ולשמאי, האיכא ישנה? ישנה נמי- אגב צערה מיתערא, מידי דהוה אהרגשת מי רגלים. והאיכא שוטה? מודה שמאי בשוטה. הא כל הנשים קתני? כל הנשים פקחות!

ג. אי בעית אימא: היינו טעמיה דשמאי- דאם איתא דהוה דם, מעיקרא הוה אתי! והלל- כותלי בית הרחם העמידוהו! ושמאי- כותלי בית הרחם לא מוקמי דם!

ד. רבא אמר: טעמא דשמאי משום בטול פריה ורביה. תניא נמי הכי: אמר לו שמאי להלל אם כן- בטלת בנות ישראל מפריה ורביה! והלל- מפריה ורביה מי קאמינא? לטהרות הוא דקאמינא! ושמאי- לטהרות נמי לא, דאם כן; לבו נוקפו, ופורש!

מאי טעמייהו דרבנן? כי הא דאמר רב יהודה, אמר שמואל: חכמים תקנו להן לבנות ישראל שיהו בודקות עצמן שחרית וערבית- שחרית להכשיר טהרות של לילה, וערבית להכשיר טהרות של יום. וזו, הואיל ולא בדקה, הפסידה עונה, מאי עונה? עונה יתירה. (נדה, ב.)

*
פירוש- שמאי אומר: שמי שבדק את כליו ומצא שדמו אינו מזוכך, ויש בו סיגים של מקבל לעצמו, אזי דיו שעתו לטמא טהרות מכאן ולהבא עד שישוב לטהרתו.
הלל אומר: כל הטהרות שבאו במגע אם אותם כלי הקבלה משעת הבדיקה אחרונה שבה נמצא טהור, ואילך- טמאים מספק, ויש לו לשוב לבררם. ואפילו שעברו הרבה ימים מעת בדיקתו האחרונה, עדיין מטמאים מספק את כל הטהרות מאותו הרגע שלאחר הבדיקה הראשונה ואילך, שמה לאחר סילוק ידי השגחתו הגיע דם טמא, אלא שזכרו לו חסדיו הראשונים וריחמו עליו וה' העמיד את הדין מלצאת החוצה לעת עתה כל עוד אין בכוחו לשוב, ונשא עוונו. אך עתה שאתגליא מילתא, הרי יש לו לברר למפרע מעת בדיקתו האחרונה, את כל מעשיו!
וחכמים אומרים: לא כדברי המחמיר יותר מדי, דודאי כולי האי ימים רבים לא תעמוד טומאתו בהסתר בין כותלי בית הרחם. ולא כדברי המיקל לומר דיה לצרה שעתה. אלא יבדוק את טהרותיו שעסק בהן מעת לעת בתוך עשרים וארבע השעות האחרונות, ואם בדק עצמו בתוך המעת לעת ונמצא טהור מדם רע, יטמא מספק משעת הבדיקה האחרונה בלבד, ואף שזמנה קצר מעשרים וארבע השעות דמעת לעת.

מה טעמו של שמאי? א. סובר שיש להעמיד את הכלים בחזקת טהרתם, ולא להוציאם מספק. והלל- נעמיד דבר על חזקתו רק באם גופו מעיד על חוזקו, אך אם רעוע הוא מטבעו- סופו יעיד שמתחילתו אינו עומד בחזקת טהרה, וכל רגע מועד הוא, לכן כל רגע עומד בנפרד בספק ראיה, ואין רגע מחזיק את נאמנות הרגע הבא לאחריו.

ב. ואם תרצה אמור זהו טעמו של שמאי- אדם מרגיש בעצמו את תנודת היציאה מטהורתו, ואם לא הרגיש מאתמול, ודאי השתא בבדיקת העד נפק. והלל- נכון שמרגיש תנודה, אבל סבור הוא שפסולת הרגליו הוא; עוון עקביו סובבו, ותשובתו בצידו, ואינה תנודת טומאה ממש.
ולשמאי, הרי נופל על האדם שינה וקטנות המוחין, ואיך ירגיש בשעת הסתר באין דעת? מתוך צער הדין וההסתר הרי מקיץ לרגע משנתו ומבין שדברים בגו.
והרי יש עוונות שנופל בהם להסתר בתוך הסתר ואין בו דעת כלל להקיץ להבין שמוסתר הוא מחמת עוונותיו?
מודה שמאי בשוטה מדעת, זה הַיּוֹצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה, וְהַלָּן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, וְהַמְקָרֵעַ אֶת כְּסוּתוֹ, והמְאַבֵּד כׇּל מַה שֶּׁנּוֹתְנִים לוֹ- שאין בו צד הרגש של כבוד, ונשייתו היא בנשיה ושכחת חסדי המשפיע. ומה שאמר כל הנשים- התכוון למי שבכלל אש-ה', שמפקח על כל דרכיו משכיל.

ג. ואם תרצה אמור: זהו טעמו של שמאי שזמן היציאה מהקדושה סמוך הוא כאחת לנקודת הזמן שבה נעקר משורשו, ואין בינתיים! והלל נסמך על הרחמים שבינתיים.

ד. רבא אמר: הטעם של שמאי שדייה שעתה- הוא משום שאם נטמא לזכר טהרות למפרע, הרי שיחשוש מכאן ולהבא מלהתחבר אל אותם הכלים חסרי הוויסות, ובטלת את דעתו ובחירתו, ואין לו משענת לבוא מעתה נוכח פני ה', שאם בטלת את הרגשו בקודש, יחשוש תמיד שטמא הוא, וימנע מלהתחבר ולהתקשר אם אותם הכלים הללו לעולם, שמה יטמאוהו, וכך בטלת מאותם הכלים את ההצתוותות לפריה ורביה.
והלל יענה- וכי מבטל אני את כליו מהכניו, ואמרתי שטמאים הם מהצתוותות? כל דברי היו על המעשים שנעשו באותה העת, שצריך לו לשוב ולזככם משמץ פסול, ואדרבא! אם רואה הפיקח שמדברים עימו, סימן הוא לו שיש רצון לעליון בתשמישו, רק טהרה בעינן מינה!

מה טעמם של חכמים? כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: חכמים תיקנו להלבנת ישראל, שיהיו בודקים את עצמן שחרית וערבית- פעם אחת כשמקיץ משנת המוחין; יבדוק עצמו היאך הייתה טהרת אמונתו בזמן קטנות המוחין, ופעם שניה בסיום כל המשכה יבדוק שוב האם כל המשכתו הייתה על פי כללי הטהרה, ולא לקח שפע לעצמו. ואדם זה, הואיל ולא בדק את עצמו כתקנת חכמים נקנס והפסיד שתי עונות, שאם היה בודק עצמו בשחר וטהור היה, ובערבית מצא עצמו טמא, היה מאבד רק עת אחת, ועתה שלא בדק עצמו שחרית, הפסיד גם את טהרת הלילה שקדם.

Niddah 2a

MISHNA: Shammai says: For all women who do not have a fixed menstrual cycle, their time is sufficient. Women who discern that menstrual blood emerged do not need to be concerned that perhaps the flow of blood began before they noticed it. Rather, they assume their ritual impurity status begins at that moment, in terms of rendering impure teruma and ritually pure items with which they come in contact. Hillel says: From examination [mipekida] to examination, i.e., she assumes ritual impurity status retroactive to the last time she examined herself and determined that she was ritually pure, and this is the halakha even if her examination took place several days earlier. Any ritually pure item with which she came in contact in the interim becomes ritually impure. And the Rabbis say: The halakha is neither in accordance with the statement of this tanna nor in accordance with the statement of that tanna; rather, the principle is: A twenty-four-hour period reduces the time from examination to examination. In other words, if her final self-examination took place more than twenty-four hours earlier, she need only concern herself with ritual impurity for the twenty-four-hour period prior to discerning the blood. And from examination to examination reduces the time from a twenty-four-hour period. In other words, if she examined herself in the course of the previous day and discovered no blood, she was certainly ritually pure prior to the examination. For any woman who has a fixed menstrual cycle [veset], and she examined herself at that time and discovered blood, her time is sufficient, and it is only from that time that she transmits ritual impurity. And with regard to a woman who engages in intercourse while using examination cloths [be’edim] before and after intercourse, with which she ascertains whether her menstrual flow began, the halakhic status of such an action is like that of an examination, and therefore it reduces the time from a twenty-four-hour period, and reduces the time from examination to examination. Her time is sufficient, how so? If the woman was sitting in the bed and engaged in handling ritually pure items, and she left the bed and saw blood, she is ritually impure and those items are ritually pure. Although the Rabbis said that a woman without a fixed menstrual cycle transmits ritual impurity retroactively for a twenty-four-hour period, a woman with a fixed cycle counts her menstrual days only from the moment that she saw blood. GEMARA: The mishna teaches that when a woman discerns that her menstrual blood emerged, Shammai holds that her impurity status starts from that moment, while Hillel maintains that it begins from the time of her most recent self-examination. The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Shammai? The Gemara answers: Shammai holds that as there is a principle that when the status of an item is uncertain it retains its presumptive status, here too: Establish the woman in her presumptive status, and a woman remains with the presumptive status of being ritually pure. And what is the reasoning of Hillel? He claims that when one states the principle: Establish an item in its presumptive status, that applies only where there is no weakening in the presumptive status that is a result of the item itself. But in the case of a woman,