מתן על הפרק - מגילת אסתר א-ד

תה

Byתנך הרצוג

מתן על הפרק

'טֶרֶם מַכָּה צִיץ רְפוּאָה פָרָח'

אסתר א׳-ד׳

Esther 1-4

(1) It happened in the days of Ahasuerus—that Ahasuerus who reigned over a hundred and twenty-seven provinces from India to Nubia. (2) In those days, when King Ahasuerus occupied the royal throne in the fortress Shushan, (3) in the third year of his reign, he gave a banquet for all the officials and courtiers—the administration of Persia and Media, the nobles and the governors of the provinces in his service. (4) For no fewer than a hundred and eighty days he displayed the vast riches of his kingdom and the splendid glory of his majesty. (5) At the end of this period, the king gave a banquet for seven days in the court of the king’s palace garden for all the people who lived in the fortress Shushan, high and low alike. (6) [There were hangings of] white cotton and blue wool, caught up by cords of fine linen and purple wool to silver rods and alabaster columns; and there were couches of gold and silver on a pavement of marble, alabaster, mother-of-pearl, and mosaics. (7) Royal wine was served in abundance, as befits a king, in golden beakers, beakers of varied design. (8) And the rule for the drinking was, “No restrictions!” For the king had given orders to every palace steward to comply with each man’s wishes. (9) In addition, Queen Vashti gave a banquet for women, in the royal palace of King Ahasuerus. (10) On the seventh day, when the king was merry with wine, he ordered Mehuman, Bizzetha, Harbona, Bigtha, Abagtha, Zethar, and Carcas, the seven eunuchs in attendance on King Ahasuerus, (11) to bring Queen Vashti before the king wearing a royal diadem, to display her beauty to the peoples and the officials; for she was a beautiful woman. (12) But Queen Vashti refused to come at the king’s command conveyed by the eunuchs. The king was greatly incensed, and his fury burned within him. (13) Then the king consulted the sages learned in procedure. (For it was the royal practice [to turn] to all who were versed in law and precedent. (14) His closest advisers were Carshena, Shethar, Admatha, Tarshish, Meres, Marsena, and Memucan, the seven ministers of Persia and Media who had access to the royal presence and occupied the first place in the kingdom.) (15) “What,” [he asked,] “shall be done, according to law, to Queen Vashti for failing to obey the command of King Ahasuerus conveyed by the eunuchs?” (16) Thereupon Memucan declared in the presence of the king and the ministers: “Queen Vashti has committed an offense not only against Your Majesty but also against all the officials and against all the peoples in all the provinces of King Ahasuerus. (17) For the queen’s behavior will make all wives despise their husbands, as they reflect that King Ahasuerus himself ordered Queen Vashti to be brought before him, but she would not come. (18) This very day the ladies of Persia and Media, who have heard of the queen’s behavior, will cite it to all Your Majesty’s officials, and there will be no end of scorn and provocation! (19) “If it please Your Majesty, let a royal edict be issued by you, and let it be written into the laws of Persia and Media, so that it cannot be abrogated, that Vashti shall never enter the presence of King Ahasuerus. And let Your Majesty bestow her royal state upon another who is more worthy than she. (20) Then will the judgment executed by Your Majesty resound throughout your realm, vast though it is; and all wives will treat their husbands with respect, high and low alike.” (21) The proposal was approved by the king and the ministers, and the king did as Memucan proposed. (22) Dispatches were sent to all the provinces of the king, to every province in its own script and to every nation in its own language, that every man should wield authority in his home and speak the language of his own people. (1) Some time afterward, when the anger of King Ahasuerus subsided, he thought of Vashti and what she had done and what had been decreed against her. (2) The king’s servants who attended him said, “Let beautiful young virgins be sought out for Your Majesty. (3) Let Your Majesty appoint officers in every province of your realm to assemble all the beautiful young virgins at the fortress Shushan, in the harem under the supervision of Hege, the king’s eunuch, guardian of the women. Let them be provided with their cosmetics. (4) And let the maiden who pleases Your Majesty be queen instead of Vashti.” The proposal pleased the king, and he acted upon it. (5) In the fortress Shushan lived a Jew by the name of Mordecai, son of Jair son of Shimei son of Kish, a Benjaminite. (6) [Kish] had been exiled from Jerusalem in the group that was carried into exile along with King Jeconiah of Judah, which had been driven into exile by King Nebuchadnezzar of Babylon. (7) He was foster father to Hadassah—that is, Esther—his uncle’s daughter, for she had neither father nor mother. The maiden was shapely and beautiful; and when her father and mother died, Mordecai adopted her as his own daughter. (8) When the king’s order and edict was proclaimed, and when many girls were assembled in the fortress Shushan under the supervision of Hegai, Esther too was taken into the king’s palace under the supervision of Hegai, guardian of the women. (9) The girl pleased him and won his favor, and he hastened to furnish her with her cosmetics and her rations, as well as with the seven maids who were her due from the king’s palace; and he treated her and her maids with special kindness in the harem. (10) Esther did not reveal her people or her kindred, for Mordecai had told her not to reveal it. (11) Every single day Mordecai would walk about in front of the court of the harem, to learn how Esther was faring and what was happening to her. (12) When each girl’s turn came to go to King Ahasuerus at the end of the twelve months’ treatment prescribed for women (for that was the period spent on beautifying them: six months with oil of myrrh and six months with perfumes and women’s cosmetics, (13) and it was after that that the girl would go to the king), whatever she asked for would be given her to take with her from the harem to the king’s palace. (14) She would go in the evening and leave in the morning for a second harem in charge of Shaashgaz, the king’s eunuch, guardian of the concubines. She would not go again to the king unless the king wanted her, when she would be summoned by name. (15) When the turn came for Esther daughter of Abihail—the uncle of Mordecai, who had adopted her as his own daughter—to go to the king, she did not ask for anything but what Hegai, the king’s eunuch, guardian of the women, advised. Yet Esther won the admiration of all who saw her. (16) Esther was taken to King Ahasuerus, in his royal palace, in the tenth month, which is the month of Tebeth, in the seventh year of his reign. (17) The king loved Esther more than all the other women, and she won his grace and favor more than all the virgins. So he set a royal diadem on her head and made her queen instead of Vashti. (18) The king gave a great banquet for all his officials and courtiers, “the banquet of Esther.” He proclaimed a remission of taxes for the provinces and distributed gifts as befits a king. (19) When the virgins were assembled a second time, Mordecai sat in the palace gate. (20) But Esther still did not reveal her kindred or her people, as Mordecai had instructed her; for Esther obeyed Mordecai’s bidding, as she had done when she was under his tutelage. (21) At that time, when Mordecai was sitting in the palace gate, Bigthan and Teresh, two of the king’s eunuchs who guarded the threshold, became angry, and plotted to do away with King Ahasuerus. (22) Mordecai learned of it and told it to Queen Esther, and Esther reported it to the king in Mordecai’s name. (23) The matter was investigated and found to be so, and the two were impaled on stakes. This was recorded in the book of annals at the instance of the king. (1) Some time afterward, King Ahasuerus promoted Haman son of Hammedatha the Agagite; he advanced him and seated him higher than any of his fellow officials. (2) All the king’s courtiers in the palace gate knelt and bowed low to Haman, for such was the king’s order concerning him; but Mordecai would not kneel or bow low. (3) Then the king’s courtiers who were in the palace gate said to Mordecai, “Why do you disobey the king’s order?” (4) When they spoke to him day after day and he would not listen to them, they told Haman, in order to see whether Mordecai’s resolve would prevail; for he had explained to them that he was a Jew. (5) When Haman saw that Mordecai would not kneel or bow low to him, Haman was filled with rage. (6) But he disdained to lay hands on Mordecai alone; having been told who Mordecai’s people were, Haman plotted to do away with all the Jews, Mordecai’s people, throughout the kingdom of Ahasuerus. (7) In the first month, that is, the month of Nisan, in the twelfth year of King Ahasuerus, pur—which means “the lot”—was cast before Haman concerning every day and every month, [until it fell on] the twelfth month, that is, the month of Adar. (8) Haman then said to King Ahasuerus, “There is a certain people, scattered and dispersed among the other peoples in all the provinces of your realm, whose laws are different from those of any other people and who do not obey the king’s laws; and it is not in Your Majesty’s interest to tolerate them. (9) If it please Your Majesty, let an edict be drawn for their destruction, and I will pay ten thousand talents of silver to the stewards for deposit in the royal treasury.” (10) Thereupon the king removed his signet ring from his hand and gave it to Haman son of Hammedatha the Agagite, the foe of the Jews. (11) And the king said, “The money and the people are yours to do with as you see fit.” (12) On the thirteenth day of the first month, the king’s scribes were summoned and a decree was issued, as Haman directed, to the king’s satraps, to the governors of every province, and to the officials of every people, to every province in its own script and to every people in its own language. The orders were issued in the name of King Ahasuerus and sealed with the king’s signet. (13) Accordingly, written instructions were dispatched by couriers to all the king’s provinces to destroy, massacre, and exterminate all the Jews, young and old, children and women, on a single day, on the thirteenth day of the twelfth month—that is, the month of Adar—and to plunder their possessions. (14) The text of the document was to the effect that a law should be proclaimed in every single province; it was to be publicly displayed to all the peoples, so that they might be ready for that day. (15) The couriers went out posthaste on the royal mission, and the decree was proclaimed in the fortress Shushan. The king and Haman sat down to feast, but the city of Shushan was dumfounded. (1) When Mordecai learned all that had happened, Mordecai tore his clothes and put on sackcloth and ashes. He went through the city, crying out loudly and bitterly, (2) until he came in front of the palace gate; for one could not enter the palace gate wearing sackcloth.— (3) Also, in every province that the king’s command and decree reached, there was great mourning among the Jews, with fasting, weeping, and wailing, and everybody lay in sackcloth and ashes.— (4) When Esther’s maidens and eunuchs came and informed her, the queen was greatly agitated. She sent clothing for Mordecai to wear, so that he might take off his sackcloth; but he refused. (5) Thereupon Esther summoned Hathach, one of the eunuchs whom the king had appointed to serve her, and sent him to Mordecai to learn the why and wherefore of it all. (6) Hathach went out to Mordecai in the city square in front of the palace gate; (7) and Mordecai told him all that had happened to him, and all about the money that Haman had offered to pay into the royal treasury for the destruction of the Jews. (8) He also gave him the written text of the law that had been proclaimed in Shushan for their destruction. [He bade him] show it to Esther and inform her, and charge her to go to the king and to appeal to him and to plead with him for her people. (9) When Hathach came and delivered Mordecai’s message to Esther, (10) Esther told Hathach to take back to Mordecai the following reply: (11) “All the king’s courtiers and the people of the king’s provinces know that if any person, man or woman, enters the king’s presence in the inner court without having been summoned, there is but one law for him—that he be put to death. Only if the king extends the golden scepter to him may he live. Now I have not been summoned to visit the king for the last thirty days.” (12) When Mordecai was told what Esther had said, (13) Mordecai had this message delivered to Esther: “Do not imagine that you, of all the Jews, will escape with your life by being in the king’s palace. (14) On the contrary, if you keep silent in this crisis, relief and deliverance will come to the Jews from another quarter, while you and your father’s house will perish. And who knows, perhaps you have attained to royal position for just such a crisis.” (15) Then Esther sent back this answer to Mordecai: (16) “Go, assemble all the Jews who live in Shushan, and fast in my behalf; do not eat or drink for three days, night or day. I and my maidens will observe the same fast. Then I shall go to the king, though it is contrary to the law; and if I am to perish, I shall perish!” (17) So Mordecai went about [the city] and did just as Esther had commanded him.

הרקע ההיסטורי של המגילה ומשמעותו

לתיארוך סיפור המגילה ישנה משמעות רבה הנוגעת למסרים החבויים של המגילה. ברור שאחשוורוש נמנה עם מלכי פרס של האימפריה האחמנית [330-539 לפנה"ס]. אימפריה זו שהיו בה עשרה דורות של מלכים ראשיתה בכורש שגבר על הבבלים [בשנת 539 לפנה"ס]. חז"ל הציעו שהתקופה שבה הסיפור מתרחש היא לפני הצהרת כורש ולפני בניית המקדש. בפרקי דרבי אליעזר מובאת דעתו של רבי אליעזר שאחשוורוש הוא המלך הרביעי בשושלת האחמנית, ולפי זה אחשוורוש מאוחר יותר מהגישה המקובלת בחז"ל והוא מלך לאחר שכבר נחנך הבית השני. בדומה לכך הדעה המקובלת כיום במחקר מזהה את אחשוורוש עם חשיארש שכונה בפי היוונים כסרכסס [485-466 לפנה"ס]. שמו הפרסי של המלך דומה ביותר לשמו העברי, בעיקר בצורת הכתיב שבאה בסוף המגילה – 'וישם המלך אחשרש מס על הארץ'. ההיסטוריון היווני הרודוטוס מתאר את השושלת הפרסית-האחמנית בצבעים עזים. הוא מתאר את חשיארש כמלך השטוף בתאוות נשים ויין, דבר שמתאים מאד לתיאור אחשורוש כפי שעולה מהמגילה. והוא אף מציין שהוא ישב בשושן בארמון מפואר, ומלך מהודו ועד כוש. בנוסף, בעיר הבבלית "ספר" התגלתה תעודה מנהלית שבה נמסר שבתקופת המלך הנידון היה פקיד גבוה מן העיר שושן ששימש גזבר מלכותי, ושמו marduka המזכיר כמובן את מרדכי היהודי. אם אמנם אחשורוש הוא חשיארש הרי שסיפור המגילה מתרחש כמאה שנים לאחר חורבן בית ראשון, וחשוב עוד יותר – כשלושים שנה לאחר חנוכת המזבח של בית שני. ממילא מתברר שאנשי שושן, ובתוכם גם מרדכי ואסתר, לא היו בין היהודים ששבו לארצם בימי שיבת ציון. בעוד היישוב היהודי בארץ נאבק על קיומו, על חייו ועל בניית בית המקדש, יושבים יהודי שושן ונהנים מסעודות פאר שמארגן המלך לכל דרי העיר.

כזכור, מצבם של שבי ציון היה קשה הן מהבחינה הפוליטית והדתית והן מהבחינה הכלכלית. והנה, במקביל למלחמת הקיום שלהם מנהלים יהודי שושן חיים פורחים ומלאים כל טוב. בתחילת סיפור המגילה לא ניכרת שום אפליה של יהודי שושן. ואדרבה, חלקם מגיעים למשרות בכירות בשלטון הפרסי ובנותיהם אף נישאות למלכות. במדרשי חז"ל המתח בין בית המלך אחשורוש לבית המקדש, או אם נרצה – בין יהודי שושן ליושבי ארץ ישראל, עולה בכמה דרשות. ישנן זיקות ספרותיות בין ארמון אחשוורוש ובין המשכן והמקדש בירושלים. גם בתיאור המשתה שנעשה בבית המלך המגילה מעלה בתודעת הקורא את בית המקדש. נראה שהמקדש בירושלים צריך לעמוד בתודעת הקורא כאלטרנטיבה לתיאור בית המלך בשושן. שתיית היין וההתפארות המוגזמת בעושר ובכבוד מובאים כאנטיתזה למלכות ה'. מאווירת העליצות שבה מתוארים משתאות המלך עובר הקורא לתחושת יגון וחורבן. הצבעים העזים של המשתה שבקריאה גלויה מוסיפים הוד לסיפור, הופכים לפתע לסימני שבר של העם היהודי. לזיכרון המקדש ולזיכרון יהודי שושן הנהנים מסעודת המלך ולא עוזרים לאחיהם ששבו לארצם.
[הרב י' גרוסמן, אסתר – מגילת סתרים, עמ' 12-21]

מבנה המגילה ומשמעותו

עיון במגילה מלמדנו כי המגילה בנויה בשיטת: "טרם מכה – ציץ רפואה פרח" (מתוך פיוטו של ריה"ל לפורים). רק עם סיום קריאת המגילה מתבררת למפרע משמעותם של כל הסיפורים והמאורעות המסופרים בפרקי המגילה. רק לאחר ראיית התמונה בשלימותה משנת שליש למלך אחשורוש עד שנת שתים עשרה למלכו, מצטרפים כל הפרטים לפסיפס שלם, ומתבררת תרומתו של כל פרט ופרט לנס הסופי. הרעיון של "ונהפוך הוא" משמש כמוטיב עיקרי במגילה, כפי שנראה במהלך הלימוד. המגילה כולה מתחלקת לשני חלקים מנוגדים. המצב שמתואר בחלק השני מהוה ניגוד גמור למצב המתואר בחלק הראשון. הצגת הדברים בצורה זו מחייבת אותנו לברר באיזה רגע חל המהפך, ומהי נקודת המרכז של המגילה, המחלקת אותה לשני חלקים, מקבילים ומנוגדים.
[הרב מ' סבתו]

נציג כאן אפוא את מבנה המגילה, ונלמד את המגילה לאור ההקבלות בין חלקיה:
א. פתיחה – מלכות אחשוורוש
ב. שני המשתאות שעורך אחשוורוש [א']
ג. אסתר באה לפני המלך ומעלימה את זהותה היהודית [ב']
ד. תיאור גדולת המן [ג']
ה. הפלת הפור, נתינת הטבעת להמן וכתיבת האיגרות הראשונות. מרדכי קורע בגדיו ומתענה עם היהודים [ג'-ד',א-ג]
ו. משתה אסתר הראשון [ה']
ז. המן מתייעץ בביתו עם קרוביו וזרש אשתו, המייעצים על תליית מרדכי [ה',ט-יד].
ח. נדדה שנת המלך – מעשה הסוס [ו'].
ט. המן מתייעץ בביתו עם קרוביו וזרש אשתו, המבשרים על נפילתו לפני מרדכי [ז',יב-יד].
י. משתה אסתר השני, המן נתלה על העץ שהכין למרדכי [ז'].
יא. נתינת הטבעת למרדכי, כתיבת האיגרות השניות. מרדכי לובש בגדי מלכות [ח']
יב. תיאור גדולת היהודים ומרדכי [ט',ג-יא]
יג. אסתר באה לפני המלך, ומבקשת יום נוסף בשושן [ט',יב-יז]
יד. שני משתאות שערכו היהודים [ט',יז-לב].
טו. תיאור מלכות אחשוורוש [י']

שאלות

1.
א| המגילה פותחת בתיאור מפורט של שני המשתאות שעשה אחשוורוש – לכל שריו ועבדיו [א-ד] ולכל העם הנמצאים בשושן [ה-ח]. מהי סיבת המשתאות הללו?
ראו את דברי ראב"ע:
'רבים אמרו כי עשה משתה בעבור שחשב כפי חשבונו וראה שלא יגאלו ישראל, וי"א ששקט ממלחמות, וי"א שנשא ושתי'.
נסו להכריע בשאלה זו מהתיאור בתחילת הפרק [א-ג]. מהו אופיה של התרבות המשתקפת בפרק?

ב| לצמד המשתאות בתחילת המגילה יש מקבילה בסופה – שני ימי הפורים שקבעו היהודים זכר לנס.
עמדו על היחס בין המשתאות. – במה נבדלים משתאות היהודים ממשתאות אחשוורוש? עיינו היטב בתיאור ימי השמחה [ט',יט,כב].
על היחס בין שני הצמדים ראו גם את דברי הרב מ' סבתו:
לאנשי שושן היה גורם נוסף לגזירה, "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע"... נמצא, בעוד שעם ישראל חטא חטא אחד, חטאה שושן בכפלים. מן הדין שאף תשובתם תהיה כפליים. ואמנם, מלבד מסירות נפשו של מרדכי שבאה לתקן את חטא ההשתחוויה לצלם, מוצאים אנו במגילה תשובה נוספת של שושן בלבד. "ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי, לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ולא תשתו שלשת ימים לילה ויום" [ד', טו-טז]. הוי אומר, בעוד שמרדכי באי השתחוויתו להמן, מתקן את חטא ההשתחוויה לצלם של כל עם ישראל, מתקנים אנשי שושן על ידי הצום את חטא המשתה. יבוא צום שלשת ימים של היהודים הנמצאים בשושן ויכפר על חטא משתה שבעת ימים שנעשה לכל העם, הנמצאים בשושן. בצום זה מחזקים אנשי שושן את כוחה של אסתר הבאה במסירות נפש אל המלך אשר לא כדת, לבקש על עמה. ואם חטאה שושן בכפליים, ושבה בכפליים, מן הדין שגם תתנחם בכפליים. הוא אשר אומרת אסתר למלך: "אם על המלך טוב ינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן לעשות כדת היום" [ט',יג]. בעוד שהיהודים אשר בכל מדינות המלך נקהלו ועמוד על נפשם ו נ ו ח מאויביהם ... ביום שלשה עשר לחודש אדר, הרי שהיהודים אשר בשושן נקהלו בשלושה עשר בו ובארבעה עשר בו. הבדל זה אף הונצח לדורות: "על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר שמחה ומשתה ויום טוב", ואילו היהודים המוקפים עושים (כדברי הגמרא) את יום חמשה עשר בו.

2.
האגרות הראשונות והאחרונות: רעיון 'ונהפוך הוא' מתגלה בבירור מהשוואת נוסח האגרות של המן ושל מרדכי.
שתיהן מנוסחות בדיוק באותה לשון, אך בהיפוך שמות המכים והמוכים. עיינו בפירושו המקורי והמפתיע של ראב"ע – מהי משמעות ההיפוך באיגרות לפי פירושו?
'יש לשאול למה כתב מרדכי להרוג שונאי היהודים ורב [=מספיק] לו ולהם שימלטו. דע כי חכם גדול היה, והנה אחשורוש אמר לו עשה כל מה שתוכל כדי למלט עמך, כי הספרים הראשונים שכתב המן נכתבו בשמי ונחתמו בטבעתי לא אוכל להשיבם כי כן דת מדי ופרס. והנה הוצרך מרדכי לכתוב כן: דעו שהמלך צוה להמן שהיה משנה למלך שיכתוב כתב בשם המלך ונתן לו המלך טבעתו לחתום בה שיהרגו היהודים את אויביהם בשלשה עשר לחדש אדר, והנה המן הפך הדבר שיהרגו היהודים ביום הנזכר, וכאשר ידע המלך מחשבתו הרעה תלהו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים הפך רצון המלך. והנה העד הנאמן שנתלה המן וצוה המלך להכתב ספרים אחריה ונחתמו בטבעתו כרצונו הראשון, וזהו ונהפוך הוא'.
למרות הדמיון בין שתי האיגרות שימו לב להדגשות החוזרות בהקדמה לאיגרת מרדכי [ח',יא], ובתיאור הביצוע [ט',י,טו,טז].

3.
עלייתו של המן: החל מהופעתו הראשונה במגילה עולה המן מעלה מעלה. עקבו אחר שלבי עלייתו – בכבוד ובגאווה: כיצד מתואר המן בפרק הראשון [לפי חז"ל, ממוכן הוא המן]? מהו מעמדו וכיצד הוא מקדם את עצמו? כיצד מכשיר בכך המן עצמו את הדרך למפלתו?
בפרק השלישי הוא ממשיך ומגיע עד לדרגת משנה למלך: "אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו" [ג', א]. כיצד משפיע מעמדו על תפיסתו העצמית? כיצד הוא מגיב על הפגיעה בכבודו?
בשלב הבא פונה המן למלך – מה משמעות נתינת הטבעת וכיצד מהווה שלב זה התקדמות נוספת בעלייתו?

4.
פרק ד' מתאר את המפגש בין מרדכי לאסתר על רקע גזירות המן, ומשמש מעין ציר מרכזי סמוי לעלילה. במהלך הפרק מגיע המתח לשיא, ובו מתחילה גם התפנית החיובית לטובת עם ישראל. הפרק כולל בעיקרו דו שיח ארוך ומפותל בין מרדכי לאסתר. אולם מבעד לקפלי הדברים ניבט תהליך גיבוש הזהות שעוברת אסתר, הקרועה בין ארמון המלוכה המפואר והמנותק, לבין עמה השרוי במצוקה קשה.
א| בשלב הראשון [א-ד] מודגש הפער העמוק בין מרדכי לאסתר. כיצד מסמל ההבדל הפיזי והחיצוני את הפער הנפשי ביניהם? התייחסו לנקודות הבאות: מדוע בא מרדכי עד שער המלך בלבוש שק? מדוע מתחלחלת אסתר, ומהו המצב הנפשי המשתקף בתגובתה? תנו דעתכם לכך שזהו הפסוק היחיד בפרק בו מכונה אסתר 'המלכה'.
ב| בשלב האחרון [יג-טז] מגיע המתח לשיאו – ה'תפאורה' בדמות נערות אסתר והתך שנזכרו בשלבים הקודמים - נעלמת, נסו לחשוב מה סיבת הדבר? מרדכי מביע כאן את השורשים האמוניים של הסיפור באופן הגלוי ביותר בכל המגילה: אילו יסודות אמונה עולים מדברי מרדכי לאסתר?
ג| כיצד מבקשת אסתר להתגבר על הפער שהתגלה בתחילת הפרק? בחנו את הניגוד בין הצום ובין המשתאות הרבים הגודשים את המגילה לכל אורכה. כיצד הוא תורם למערכת הניגודים העולים במגילה בין שתי התרבויות?

הרחבה: מי כמוך ואין כמוך – רבי יהודה הלוי

הפיוט "מי כמוך ואין כמוך", אותו חיבר ר' יהודה הלוי, מושר בשבת "זכור", השבת הקודמת לפורים, ברוב הקהילות הספרדיות. רוב הפיוט מגולל את סיפור מגילת אסתר ומשבח את ה' על נפלאותיו.
הפיוט מכיל ארבעה פרקים: שלושת הפרקים הראשונים מספרים בעיקר את סיפור המגילה, תוך שימוש במאות חלקי פסוקים וברעיונות מדרשיים ותלמודיים. הפרק האחרון פותח במצוות חג הפורים, ועובר לתיאור קריעת ים סוף ושירת הים.
[מתוך אתר 'הזמנה לפיוט']

במהלך הפיוט מתוארת עליית אסתר במילים 'טֶרֶם מַכָּה צִיץ רְפוּאָה פָרָח', ובכך מנסח רבי יהודה הלוי את העיקרון היסודי החורז את המגילה, עליו עמדנו בדף.

מי כמוך ואין כמוך – רבי יהודה הלוי

וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ
מֶלֶךְ הֻקָם עָל כִּבְרוֹשׁ
נִשָּׂא וָרָם עַל כָּל קָצִין וָרֹאשׁ
וַה' הֵנִיחַ לוֹ

זִמֵּן בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְמַלְכוּתוֹ
לְהַרְאוֹת לְכָל עֲבָדָיו תְּכוּנָתוֹ
וְאַבְנֵי נֶזֶר מִתְנוֹסְסוֹת עַל אַדְמָתוֹ
וְעַפְרוֹת זָהָב לוֹ

חֵלֶק לְכָל בְּנֵי שׁוּשָׁן נָתַן
וְהִקְדִּישׁ קְרוּאָיו כְּחָתָן
בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתָן
אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ

טָעַם עֲשׂוֹת רְצוֹן כָּל אִישׁ וְיִצְרוֹ
וְאֵין אֹנֵס לְאִישׁ יַיִן עֲבָרוֹ
וְלָתֵת לְכָל שׁוֹאֵל דֵּי מַחְסֹרוֹ
אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ

יַחַד אֻסְּפוּ כָּל הַנִּדְרָשִׁים
גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים
וּמִשְׁתֵּה הַנָּשִׁים כָּאֲנָשִׁים
שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ לוֹ
כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן
אָמַר לְהָבִיא לְפָנָיו אֶת יְפַת הָעָיִן
וַתְּמָאֵן בִּדְבָרוֹ לֵאמֹר אָיִן
הֵעֵזָּה פָנֶיהָ וַתֹּאמֶר לוֹ

לַקְּרוֹבִים אֵלָיו הַיּוֹשְׁבִים עֲלֵי כָן
שָׁאַל וַיִּעָצֵהוּ מְמוּכָן
הוּא הָמָן לְפֻרְעָנוּת מוּכָן
לִבּוֹ יִקְבָּץ אָוֶן לוֹ

מֹעֲצוֹתָיו כַּדָּת נְתוּנוֹת
הָיוּ לְעַמִּי רְפוּאוֹת צְפוּנוֹת
כִּי לוּלֵא אִגְּרוֹת רִאשׁוֹנוֹת
גַּם פְּלֵטָה לֹא הָיְתָה לּוֹ

נוֹעַץ לִקְרֹא לְכָל הֲמוֹנָיו
לְהָבִיא כָל יְפַת תֹּאַר לְפָנָיו
וְהַנַּעֲרָה אֲשֶׁר תִּיטַב בְּעֵינָיו
מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לוֹ

סַנְסַן לְיָאִיר הֵאִיר וְזָרַח
יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח
טֶרֶם מַכָּה צִיץ רְפוּאָה פָרָח
כִּי הִפְלָה ה' חָסִיד לוֹ

עִמּוֹ נֶאֶמְנָה הֲדַסָּה תַמָּה
הִיא אֶסְתֵּר בַּת דּוֹדוֹ בָּרָה כַּחַמָּה
וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ
לְקָחָהּ מָרְדְּכַי לוֹ

פָּגְעָה חֵן וַתֵּלֶךְ וַהֲלוֹם
וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ גִּזְרַת יַהֲלוֹם
וּמָרְדְכַי צִוָּה לָהּ לְכִי לְשָׁלוֹם
כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ
צֶדֶק לָבְשָׁה בְּמַמְלַכְתָּהּ
לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר עַמָּהּ וּמוֹלַדְתָּהּ
וְהַמֶּלֶךְ אֲהֵבָהּ וַיֶּרֶב תִּפְאַרְתָּהּ
כִּי מֵה' הָיְתָה לּוֹ

קֶשֶׁב רַב קָשַׁב צְרוֹר הַמֹּר
מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הַקְּבוּעִים לִשְׁמֹר
וְהִנָּם חוֹשְׁבִים עַל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר
הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ

רָחֲשָׁה אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּאִמְרֵי שֶׁפֶר
בְּשֵׁם מָרְדְּכַי וְנִכְתַּב בַּסֵּפֶר
בֻּקַּשׁ וְנִמְצָא לִפְנֵי צְבִי עֹפֶר
כִּי בוּל הָרִים יִשְׂאוּ לוֹ

שְׁנֵיהֶם נִתְלוּ עַל הָעֵץ
כִּי שָׁמַע מָרְדְּכַי לְשׁוֹנָם בְּהִוָּעֵץ
נַשְׁקֶה לַמֶּלֶךְ סַם הַמָּוֶת רוֹעֵץ
אוּלַי יְפֻתֶּה וְנוּכְלָה לוֹ

תְּשׁוּעָה זֹאת צְפוּנָה לְדוֹר אַחֲרוֹן
נִכְתְּבָה עַל סֵפֶר הַזִּכָּרוֹן
לִהְיוֹת לוֹ מִן הַמֶּלֶךְ תַּגְמוּל וְיִתְרוֹן
כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ

קישור לדף המקור
קישור לאתר התנך