Nachson

בלוית מר שמעיה פקיד התחנה בקרנו את מר נחשון בן עמינדב ראש הכפר והכפרים סביבו. כי ב“שלום” הנהגת הכפרים: נוה שאנן, פרעתון, קרית יערים, בית בנימין, נחלת צבי, שבי־גולה ומנוחה, ומר נחשון המנהיג הראשון. והוא אכר זקן כבן ששים, מבנה גוו איתן וגם שיבה לא זרקה עוד בו. ולו שלשה בנים ושתי בנות. הבן הבכור יגור אתו, ויעבדו יחד את חלקת אדמתם. הבן השני שופט בגלגל, ובנו השלישי הצעיר – רב האניה. ובנותיו נשואות לאכרים מהכפרים עין תפוח וערוגת הבושם. ונחשון איש יודע תורה ומלומד. הוא גמר את חק למודיו בבית ספר הבינוני אשר בשכם ואח“כ שמע לקח בבית־ספר הגבוה אשר לעבודת האדמה ביריחו. ובשובו הביתה נשא לו אשה בת שר המחוז דלבנה ויהי סוכן על אחוזות אביו וחותנו. ואחרי מות אביו, נשאר הוא על נחלתו עד היום הזה. נחשון זה אכר מסור לאדמתו בכל לבו ונפשו ומאדו. הוא יאהב את כל עשב וירק באחו, את כל עץ ואילן בגנו ואת כל שבלת וקנה בשדה. “ביתו ושדו וגנו” – גאונו ומשושו, בהם כל מעינו ובהם יתפאר. מעודו ועד עתה לא עזב את כפרו, ורק לעתות רחוקות בא העירה, ושלש פעמים בשנה יעלה לרגל ירושלימה, ושם יבקש את בתי המדרש הגבוהים ואסיפות החכמים. – כבואנו לביתו, מצאנו אותו בכרמו ומזמרה בידו, ואתו אחד מבני בניו, נער אדמוני ויפה עינים, והוא יורה לו הלכה לעיון ומעשה בהלכות הנטעים. ויביאנו מר נחשון הביתה ויגישו לכלנו ספל קהוה מבקעת הירדן, וענבים ותאנים. ויספר לנו מר נחשון את תולדות הכפר, כי זה ק”ך שנה אשר נבנה, והוא וגם הוריו כבר נולדו בו. אבות אביו אמנם היו מיוצאי ארצות הצפון, אשר נתישבו בתחלה בהמושבות הראשונות סביב יפו, ולאט לאט הרחיבו את גבולותיהם, עד שכם ועד הירדן, ויעברו גם את הירדן. כי לא בחרב ולא בחנית ולא בחכמת הדיפלומטים כבשו בני ישראל את הארץ לפניהם, ורק שדות בכסף קנו, ובעד כל צעד ושעל שלמו בכסף מלא, ויכתבו בספר ויעידו עדים. והיהודים הם העם המיוחד בתבל, אשר יש לו “שטר מכירה” על ארצו… אבל מה היתה הארץ טרם באו אליה היהודים? – כמוה כאין. שדות בלתי מעובדות, גלי אבנים, מעי מפלה… ולא האמינו כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כי אפשר להוציא לחם מן הארץ ההיא. – ורק היהודים יכלו לפעול כל הגבורות והנפלאות ההן, היהודים במחם ובידיהם… אמרתי “גבורות”, וכן היא. כי לא בזאת יתהלל ומתהלל כעת, בחרבו ובקשתו ובאגרופו, כי אם באתו ומחרשתו, להוציא לחם מן האדמה ולתת לחם וחיים לאדם רב. וגם זאת להגיד, הוסיף מר־נחשון, כי לא מחפצם הטוב ומחכמתם הגדולה, חוללו היהודים נפלאות, – “אצבע אלהים”, יד המחסור היתה בכל אלה. המחסור, ההכרח היותר גדול, הוא גם המלמד היותר טוב ומועיל. הרבה נסיונות עשו אבותינו ויתחכמו בכל מיני ההתחכמות להשאר בארצות מגורם, וישח ישראל וישפל עד עפר, רק – לבלי לצאת את הארץ. וכאשר כל אלה לא הועילו לו והוא יצא בראש גולים, שם את פניו נגבה וימה ולאיים רחוקים ואפסי ארץ, אך לא קדימה… ורק כאשר כלו כל הקצים ואפסה ההתחכמות והוא היה מוכרח לזכור את ארצו – אז שב אליה בכל לבבו ונפשו, בראותו כי אין מפלט ואין מנוס… ומן העת ההיא התחילה תקופת הישוב. – עתה גם מלאך רע בעל כרחו יענה אמן אחרי ההלל הגדול של עמנו. – פה אדמת הכפר שתראה, מה היתה לפני ק“ך שנה? גל של אבנים באין ירק עשב, ואף אילני סרק לא גדלו פה… ובכל זאת שלמו אבותינו בעדה אז חמשה בקע “המענית”. ועתה אם יבאו ויתנו לנו חמש מאות שקל בעד כל מענית אדמה – גם כן לא נקח. בשנת היובל שעברה, לפני חמשים שנה, שלמו פה בעד שנת תבואות של “צמד בקר” עשרים שקל, וכעת יציעו לבעלי האחוזות בעד שנות תבואות עד היובל הבא עלינו – מאה וששים שקל… וכל אלה רק בעד אדמת זרע, ובעד כרמים וגנים ופרדסים כהנה וכהנה. ולמי כל הגדולות ההן, אם לא לאבותינו ולנו! ואם יש את לבבך, ותחפוץ לדעת את כל הבא עלינו, וכל הקורות אותנו מיום בוא הנה אחינו ועד היום הזה, הא לך את הספר הזה וקרא בו, שם תמצא הכל באר היטב בפרוטרוט ותדע מה פעל ישראל בכפר שלום והסביבה. – ומדי דברו הוציא מארגז הספרים ספר אחד מכורך כריכה יפה ויתן לי. פתחתי את הספר והנה הוא: “דברי ימי כפר שלום והסביבה, הלא המה הכפרים והמושבות: נוה שאנן, פרעתון, קרית יערים, בית בנימין, נחלת צבי, שבי־גולה ומנוחה, מיום הבנותם בשנת תר”ף – ת”ש עד היום הזה". ספרים כאלה ישנם בכל מקומות מושבותינו. עדות הם הספרים האלה ביעקב ומהם יראו וידעו ויכירו מה פעל ישראל. –

ארכה לנו השיחה הנעימה בחברת הזקן הנכבד. בין כה וכה ושעת האכל הגיעה ונקרב יחד אל השלחן. בפעם הראשונה בימי אכלתי על שלחן אכר עברי, ומה טוב ומה נעים טעם המאכלים, וכמה רבה היא תאות האכילה אצל האנשים ההם! – העירונים מעודם לא יאכלו אכילה כדבעי: או יאכלו בלא אות נפשם, רק כדי לצאת ידי חובת אכילה, או יאכלו אכילה גסה… לא כן האכר, ומה עוד האכר העברי; הוא יאכל כדי שבעו. מה נחמד לראות את האכרים סביב השלחן. ואנכי התענגתי על המראה לראות האנשים הבריאים והמוצקים האלה, בשימם בפיהם “חתיכה אחרי חתיכה”, וילסו בשניהם הלבנות והחזקות ויבלעו – ולא נדע כי באו אל קרבם… חביבי הקורא, המה רשאים לאכול! משלהם יאכלו, ואין אף חתיכה אחת, אף מלא הלוגמא, שקנו מידי זרים: החלב והחמאה – מצאנם ובקרם. היין הלבן והאדום – מכרמיהם וגפניהם. הדגים – הם בעצמם העלו במצודתם, הבשר גם כן מצאנם ובקרם. הירקות והפירות – מגנם אשר נטעה ימינם. הלחם בודאי שלהם. המה חרשו ושדדו את האדמה, וזרעו וקצרו ודשו וזרו וטחנו ולשו ואפו… הלא תראה, חביבי הקורא, כי המה רשאים לאכול! – בשעת הסעודה נסבה השיחה ע”ד המושבות השונות ופרין ויבולן, ונוכחתי כי נהירין לו שבילי הישוב בארץ־ישראל למר נחשון, כשבילי הכפר שלום. יודע הוא כל מושבה ומושבה, מעלותיה וחסרונותיה, טיבה ומהותה ומה היא אדמתה, הטובה היא אם רעה, השמנה אם רזה, אם יש בה עץ ומים – או אין, ומה נחוץ לזרוע עליה ובמה להטיב אותה. לא הרי המושבות אשר במעלת המישור בשכם, כהרי המושבות בקרבת יפו, ובעמק יזרעאל שונה היא ממורד חברון. אשר בעמק יזרעאל טובים, לדעתו, ביותר לזרעים, ובחברון לנטעים, והכרמים בכל מה שמתקרבים אל הירדן הם טובים ביותר. ועצי היער קשה מאוד לנטוע סביב יפו, ופה בשכונתם כבר יש להם יערים גדולים ועצים עבותים, ושיאם עד לעבים יגיע. וביערים ברכות ומקוה מים, והם ישקו את היערות ומהם ישקו גם את השדות, והיו הברכות ההן למעין לא אכזב, וגם בחרבוני קיץ לא ייבשו, כי העצים הרעננים לא יתנו לקרני השמש לחדור אליהן. הנה כי כן הברכות והיערים פועלות ומתפעלות זו על זו וזו מזו, והנם שומרים איש את רעהו מחום צורב ושניהם לברכה בקרב הארץ. ויערים כאלה – הוסיף לאמר – רבים מאד בארץ, כאשר תחזינה עיניך בנסיעתך, ופעולתם רבה מאד על מזג האויר ולחלוחיתו.

בבית מר נחשון מצאתי אוצר גדול ורב של ספרים שונים, ביחוד מהמאה האחרונה, וספרות גדולה של עבודת האדמה וידיעת הצמחים והנטעים בלשונות עברית, רוסית, צרפתית, אנגלית ואשכנזית, לבד ש“ס ופוסקים וכתבי הקודש המצוים בבית כל איש יהודי, ושלשה מכ”ע וזורנלים מירושלים ומשכם. ביתו בית ועד לכל חכמי הסביבה, אליו יבאו ולשכנו ידרשו. – כלתו מרים מנגנת על הפסנתר באופן נעלה מאד, ואחרי התה בערב נגנה לפנינו איזה קפיטלים מתהלים, מערבית “ליל ט”ו באב" משירי הלוי, קדימה (מארש) “עלו ורשו” משירי הכהן, ושברים מזמרת “דבורה וברק”. ומרים אשה יפה עד להלל. כל היום היתה טרודה בעבודתה בבית ובגן ובחנוך הילדים; ולעת הערב החליפה את שמלותיה ותרחץ את ידיה ופניה ותבלה את העת במסבת רעים, ותנגן על הפסנתר ועל השמינית, ובתה ילדה בת עשר שנים עוזרת על ידה.

בבית נחשון הכרתי את המורה הראשי אשר בבית־הספר, והוא גם רב הקהלה. – עפ"י בקשתו ובקשת מר נחשון הלכתי אתם ביום המחרת לבקר את בית הספר. –

הבית בנוי כמו רמים בקרן בן שמן על צד ההר, וסביבו גן יער גדול, ובו כל עץ עושה פרי ואילני סרק. ושלשה צמד אדמה לבית הזה. כמאה נערים ותשעים נערות ישמעו בו לקח. סדר הלמוד: תורה – חומש וקצור רש“י, נ”ך עד גמירא, דקדוק השפה, כתיבה יפה, אחת השפות הזרות, חשבון עד אלגברה, ראשית כללי המדידה, ראשית הבנה בגמרא, דברי ימי עמנו, גלילות א"י, ראשית ידיעת הנטעים והצמחים ועבודת האדמה. ארבע שנים יעשו התלמידים בבית הזה, וממנו יש אשר יבאו לבתי ספר הבינונים אשר בערי הגליל. נסיתי את הנערים והנערות והתפלאתי על ידיעתם הרבה בדקדוק השפה ונתוח הלשון. ואם כי גם בסוריא רבות בנות עשו חיל בידיעת שפתנו, אבל ידיעה כזו על בוריה אפשר רק בארץ־ישראל. מר נחשון ספר לי, כי לשנה הבאה ייסדו גם בית ספר בינוני בכפר שלום, כי אבות רבים יתאוו ללמד את בניהם גם יתר הלמודים, ובהיות הבנים בביתם לא יבצר מהם גם לעבוד עבודתם. וכבר יש להקהלה כל האמצעים הדרושים לזה, כי כבר הכינו אבנים וברזל ועץ לבנין והקצו ששה צמדי אדמה לאחוזה; וברצות ה' אחרי הפסח יגשו אל המלאכה. כל הרמנא ורשות אינם צריכים לטול, ורק עליהם להודיע לשר הלמודים, כי ייסדו בית־ספר בינוני והשר יכתב את בית ספרם בספר וישלח להם מורים מומחים. המורים כלם יקבלו את שכרם מקופת הקהל או מאוצר הממשלה, ובבית־הספר לא ישלמו הנערים מאומה.

לעת הערב בקרתי את הכלוב שלהם, כלומר בית האספה. בנין יפה בתוך הכפר, ובו חדרים ואולמים לקריאה, לשחוק האשקקי, אולם הזמרה והמחול, ואולם גדול לדרשות דרשנים שונים. – לעת הערב, אחרי תום העבודה בבית ובשדה, יתאספו הנה ופה יבלו עתותיהם. ספרים למקרא ומכ“ע רבים וכלי־זמר שונים יש בבית הזה. הפעם קרא מר שאול הכרמי, אכר מנוה־שאנן, את מדברותיו על דבר סדר נטיעת כרמים בצרפת ובא”י, ויבאר לשומעיו את פרשת הענין הזה על בוריו, ותהי עצתו לשומעיו לעשות בכרמיהם איזו תקונים מאשר ראה בצרפת. אחדים מן השומעים לא הסכימו לדבריו, מטעם כי לא הרי צרפת ותנאי אקלימה כמו ארץ־ישראל, ויתוכחו הרבה עד חצות הלילה. – ובאולם הזמרה משוררים שרו ויזמרו; ובאולם הקריאה אנשים ונשים יקראו ספרים ומ"ע וגם חדר האשקקי איננו ריק. הנה כי כן יבלו את עתותיהם האכרים העברים בכפר שלום.

קשתה עלי הפרידה מכפר שלום ומר נחשון וביתו. כפר שלום היה הכפר העברי הראשון, שהתאכסנתי בו. לשמע אזן שמעתי ובמ“ע קראתי, כי יש עברים יושבים בכפרים ועובדים אדמתם, ובעיני ראיתי רק עתה כפר עברי בארץ העברים ועברים עובדי אדמה במלא מובן המלה. לא שבעה עיני מראות את חיי היהודי על אדמתו. פרשות שלמות מתנ”ך כמו חיות נצבות לפני… כי יתאמצו היהודים לחקות בכל את חיי העברים הקדמונים, בתומתם וישרם ונוסף על כל אלה קבלו גם הברק וההוד של הנמוסים החדשים. כל הטוב הכתוב בתנ“ך על דבר אבותינו הקדמונים, וגם כל היפה לעין, כל הסדרים והנמוסים והלכות דרך ארץ של אירופה, נתאחדו ביחד בחיי העברים. – האכר – אכר לכל פרטיו ודקדוקיו, יעבוד אדמתו בזעת אפו, יחרש וישדד, ויחד עם זה הוא מלומד ובעל נמוס ומנהגים יפים, וכל רואה אכרינו יכירים כי הם זרע ברך ה’… את “הגסות” בדברים ובמנהגים שנראה אצל אכרי יתר העמים – לא נראה בבית ישראל. – כי בני יעקב יין ושכר ויי”ש לא ישתו, ולא יתהוללו בחוצות ולא יתגעשו ולא ירבו בבתי המשקאות – זאת מובנה לכל. בימים הרעים, בימי הגלות, לא שתו היהודים לשכרה, בכדי לפכח את צערם, כמו שיעשו אומות העולם במקרים כאלו, ומה עוד עתה – בימים הטובים. עם של נזירים, עם הפלאות הוא עמנו בכלל. וביחוד נפלאים הם האכרים העברים. היהודים העירונים גם הם טובים ויפים, אבל טובים מהם הכפרים. כי ישיבת כרכים קשה מאד לענינים כאלה: עמים שונים בעלי השכלות ומנהגים שונים יגורו יחד ויפעלו איש על רעהו במדות ובמעשים, ומה עוד בארץ העברים, אשר הרשות לכל אחד להיות כאות נפשו. ולזאת היהדות אינה בעצם טהרתה, מה שאין כן בכפרים.

קשתה עלי הפרידה מאת אחינו אלה, ולו יכולתי והייתי כל ימי עמהם, אבל יען כי ימי היותי בארץ העברים חוצצו, ובמשך עת קצרה חפצתי לראות הכל מה שרק אפשר לראות, לזאת נפרדתי מידידי אלה ונסעתי הלאה בדרך העולה שכמה.