Relationshipful Meaning IV - shiurim #12-13 Maharal, Derekh Chaim 4:21 Rav SR Hirsch (farewell to threes)

הקנאה והתאוה והכבוד וכו'. יש לשאול, מה טעם אלו ג' שהם מוציאין את האדם מן העולם. ואם כי בודאי אין להקשות מאמר זה על מאמר רבי יהושע שאמר (למעלה פ"ב מי"א) "עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם". וכן מה שאמר למעלה בפרק ג' (משנה י) "רבי דוסא בן הרכינוס אומר, שינה של שחרית ויין של צהרים וכו' מוציאין את האדם מן העולם", דאפשר לומר דכל הני מוציאין את האדם מן העולם, ולא קשה מידי, ומנינא לא קתני, דודאי מנינא למעוטי אתא, אבל כאן לא תני מנינא. אבל קשיא מה טעם אלו ג' מוציאין את האדם מן העולם.

דע לך כי האדם שהוא בעל חי, יש לו נפש. והנפש הזאת יש לה כחות מחולקות, שפועלת באלו כוחות פעולות מחולקות, כמו שבארנו למעלה כמה פעמים. וכתב הרמב"ם ז"ל בהקדמת מסכתא הזאת שֶּשָּׂם ראש הרופאים התחלת ספרו שהנפשות שלש; טבעית, חיונית, נפשית, כמו שהתבאר למעלה בפרק רבי אומר. והוא ז"ל כתב שאין הדבר כך שיהיה לאדם ג' נפשות, אבל הנפש היא אחת, רק שיש לה כחות מחולקות, שפעולתה בכחות ההם פעולות מחולקות, אבל הנפש היא אחת, והכחות מחולקות.

ובאר ענין ג' כחות אלו; כח טבעי, הוא הכח שמקבל ההזנה שהאדם ניזון, ודוחה למותרות הטבע, ומגדל את הגוף באורך וברוחב כאשר הוא. ומכח זה בא התאוה לזנות, שהוא על ידי מותרי הטבע שמבשל כח זה, וכל כח התאוה הוא מכח זה שנקרא כח טבעי, ומשכן כח הזה הוא בכבד. הכח השני הוא כח החיוני, שממנו החיות, ועל ידי כח זה האדם הוא מתנועע ממקום למקום, וממנו מתחדש הנקימה והנטירה והקנאה והשנאה, ומשכן הכח הזה הוא בלב, ששם הכח הזה. הג' הוא כח נפשי, הכח הזה יבאו ממנו כוחות הרבה, כמו כוחות החושים החמשה, וכח המחשבה והדמיון והזכרון והשכל, ומשכן כח זה במוח. סוף סוף יש חלוק כחות לנפש.

ורז"ל חלקו אלו הכחות, כמו שהתבאר לך כמה פעמים מאוד; כי החלק האחד הם כוחות הגופניים, החלק הב' הם כחות הנפשיים, החלק הג' הם כחות השכליים, וכמו שבארנו למעלה אצל (משנה יד) 'ג' כתרים הם', עיין שם, ובכמה מקומות, וחכמינו ז"ל יקראו אותם (ב"ר יד:ט) רוח נפש ונשמה, וכך ראוי לקרות אותם. ולפי חלוק אלו שלשה כחות אמרו "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". כי אחר שהנפש יש לה אלו ג' כחות אשר בארנו למעלה, אם יצא מן השעור באלו ג' כחות, הרי יוצא מן העולם. שהאדם הוא בעולם על ידי אלו ג' כחות, כי האדם בעולם על ידי כח נפשי, אם הוא יוצא על ידי כח זה מן השעור, הוא נוטה אל ההעדר. כי נפש האדם יש לו שעור בכל דבר, ואם יוצא מן הגדר בתוספות, הרי הוא נוטה אל ההעדר, כי כל תוספות הוא העדר וחסרון. ולפיכך אמר כי הקנאה, אשר יבא מן כח הנפשי, שכבר אמרנו כי הקנאה הוא מן כח זה. והקנאה הזאת היא פעל נוסף לנפש, כי למה אל האדם לקנאות על דבר שאינו שלו. ולפיכך הקנאה פעל נוסף, ומביא ההעדר לאדם מצד כח נפשי.

וכן התאוה, שהוא מצד כח הטבעי, שהוא מתאוה לדבר שלא היה צריך לאדם. הנה הדבר הזה הוא תוספות לכח הטבעי הזה, ובזה הוא יוצא מן הגבול הראוי לו, ולפיכך יגיע לו העדר. שכל כח מן אלו כחות, כאשר הוא יוצא מן השעור ומן הגבול מה שאין צריך ואין ראוי לו, מביא לו ההעדר והמיתה. והכבוד הוא לכח השכלי, אשר כח זה השכלי הוא מבקש הכבוד, כי למדריגת זה הכח הוא מבקש הכבוד, כי ראוי לו הכבוד בודאי, וכדכתיב (משלי ג:לה) "כבוד חכמים ינחלו", הרי הכבוד ראוי להיות אל השכלי. כי הכבוד הוא דבר רוחני, ואינו דבר גשמי, ולכך הכבוד ראוי אל השכלי. וכתיב (ישעיה כד:כג) "ונגד זקניו כבוד", שתראה כי הכבוד הוא אל הזקנים, שהשכל גם כן אצלם. ועוד כתיב (ויקרא יט:לב) "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", ואין זקן אלא זה שקנה חכמה (קידושין לב:), שכל זה מוכיח כי הכבוד ראוי אל כח השכלי. וכאשר הוא יוצא מן השעור ברדיפת הכבוד יותר מן הראוי, הרי מגיע לו חסרון והעדר מצד הכח הזה.

כלל הדבר; כי על ידי אלו ג' דברים הנפש של האדם יוצא מגבול שלו אשר ראוי לנפש. ולכך אמר לשון 'מוציאין אותו מן העולם', כלומר מפני שהוא יוצא באלו שלשה דברים מן הגבול אשר ראוי לנפש, לכך יש לאדם יציאה בהן מן העולם, וכבר מבואר הוא.