Counting of the Omer
(טו) וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמׇּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה׃ (טז) עַ֣ד מִֽמׇּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַיהֹוָֽה׃
(15) And from the day on which you bring the sheaf of elevation offering—the day after the sabbath—you shall count off seven weeks. They must be complete: (16) you must count until the day after the seventh week—fifty days; then you shall bring an offering of new grain to the LORD.
Counting of Shmitta
(ח) וְסָפַרְתָּ֣ לְךָ֗ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת שָׁנִ֔ים שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְהָי֣וּ לְךָ֗ יְמֵי֙ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת הַשָּׁנִ֔ים תֵּ֥שַׁע וְאַרְבָּעִ֖ים שָׁנָֽה׃ (ט) וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכׇל־אַרְצְכֶֽם׃ (י) וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכׇל־יֹשְׁבֶ֑יהָ יוֹבֵ֥ל הִוא֙ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ אֶל־אֲחֻזָּת֔וֹ וְאִ֥ישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ תָּשֻֽׁבוּ׃
(8) You shall count off seven weeks of years—seven times seven years—so that the period of seven weeks of years gives you a total of forty-nine years. (9) Then you shall sound the horn loud; in the seventh month, on the tenth day of the month—the Day of Atonement—you shall have the horn sounded throughout your land (10) and you shall hallow the fiftieth year. You shall proclaim release throughout the land for all its inhabitants. It shall be a jubilee for you: each of you shall return to your holding and each of you shall return to your family.
connecting the two countings
(ח) [ח] "תספרו חמשים יום"-- יכול יספור חמשים ויקדש חמשים ואחד? תלמוד לומר "שבע שבתות תמימות תהיינה". [ אי "שבע שבתות תמימות תהיינה"], יכול יספור ארבעים ושמונה ויקדש יום ארבעים ותשעה? תלמוד לומר "תספרו חמשים יום". הא כיצד? מנה ארבעים ותשעה וקדש יום חמשים כיובל.
(8) 8) "you shall count fifty days": I might think that one should count fifty days and make the fifty-first the festival (of Shavuoth); it is, therefore, written (Vayikra 23:15) "seven complete Sabbaths shall they be." (In that case, I might think that he should count forty-eight days and make the forty-ninth the festival. It is, therefore, written "shall you count fifty days." How is this related? Fount forty-nine days and make the fiftieth day the festival, as with the Jubilee year.
We have an entire book called numbers, why is this so important to us? To count days, years, people? what value are imbuing on time?
Why do we find it important to mark time? How do you mark or imbue symbolism on to time and events?
(א) שבעה שבועות תספר לך. (מנחות סה סו) בב"ד. ומנין לכל אחד ואחד? ת"ל (ויקרא כ״ג:ט״ו) וספרתם לכם, לכל אחד ואחד.
(1) (Devarim 16:9) "Seven weeks shall you count for yourself": I might think that beth-din (is being exhorted to do the counting); it is, therefore, written (Vayikra 22:15) "And you shall count for yourselves" — each individual (is exhorted to do the counting).
אָמַר לֵיהּ תָּא חֲזֵי בְּרִי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אַתְנֵי עִם אַבְרָהָם, אֶלָּא דְּיַפֵּיק יַת יִשְׂרָאֵל מִן גָּלוּתָא דְמִצְרַיִם, וְלָא מִתְּחוֹת שִׁעְבּוּדָא דְּדַחֲלָא אָחֳרָא. דְּוַדַּאי יִשְׂרָאֵל כַּד הֲווֹ בְּמִצְרַיִם, אִסְתְּאָבוֹ וְאִתְטְנָפוֹ גַּרְמֵיהוֹן בְּכָל זִינֵי מְסָאֲבוּ, עַד דַּהֲווֹ שָׁרָאן תְּחוֹת אַרְבָּעִים וְתֵשַׁע חֵילֵי דִּמְסָאֲבוּתָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפֵּיק יַתְהוֹן מִתְּחוֹת פּוּלְחַן כָּל שְׁאָר חֵילִין.
(ט) שִׁבְעָ֥ה שָׁבֻעֹ֖ת תִּסְפׇּר־לָ֑ךְ מֵהָחֵ֤ל חֶרְמֵשׁ֙ בַּקָּמָ֔ה תָּחֵ֣ל לִסְפֹּ֔ר שִׁבְעָ֖ה שָׁבֻעֽוֹת׃
(9) You shall count off seven weeks; start to count the seven weeks when the sickle is first put to the standing grain.
Wilderness as Transition: Omer, Anxiety and the Neutral Zone
by Rabbi Danya Ruttenberg, 2013
There is a theory (offered first by author William Bridges) that transitions happen in three stages: ending, the neutral zone and beginning. In order to effectively weather any important transition in our lives — whether in relationships, in the transition into our out of a major academic endeavor, in work, in geography — we cannot move forward until we have let go of who we have been, and what has been, in the past. Then, there’s a limnal space when we are no longer who we have been, but not yet who we will be next. Only after some time in the neutral zone will the beginning of our new selves, our new way of being in the world emerge in earnest...
The neutral zone is a time of quietness, of seeking out silence in order to allow the internal waves to fold over themselves, to allow things to simmer. It’s exactly a time of wilderness, desert, midbar — a time to explore the vast, rocky expanse between the Red Sea and Sinai.
The wilderness is a difficult place. It feels like there is no end, no limit to it. It’s a place of danger. Or uncertainty. Of silence. Self-care becomes a bigger priority than its ever been — your utter surivial is at stake. The sun is unrelenting — there’s nowhere to hide, no way to hide ourselves. We feel exposed, vulnerable. It’s no coincidence that everything imporant in the Bible — prophecies, kingships, Torah — came out in the wilderness. The wilderness pushes us to confront reality: What do I want? How hungry am I? What will satisfy me?
It’s not comfortable. Of course we count the days: How long have we been holding ourselves in this in-between space? How much longer before we get to move forward confidently into the new chapter?
Soon. But it’s not time yet. This is the time to sit with the anxiety, the ambiguity and the unknowability of our lives. This is the time to go down deep in to the deepest recesses of who we are, to find resources and riches we didn’t know were there. And in that limnality, in the quiet — we make ourselves ready to hear the voice of God.
by Rabbi Danya Ruttenberg, 2013
There is a theory (offered first by author William Bridges) that transitions happen in three stages: ending, the neutral zone and beginning. In order to effectively weather any important transition in our lives — whether in relationships, in the transition into our out of a major academic endeavor, in work, in geography — we cannot move forward until we have let go of who we have been, and what has been, in the past. Then, there’s a limnal space when we are no longer who we have been, but not yet who we will be next. Only after some time in the neutral zone will the beginning of our new selves, our new way of being in the world emerge in earnest...
The neutral zone is a time of quietness, of seeking out silence in order to allow the internal waves to fold over themselves, to allow things to simmer. It’s exactly a time of wilderness, desert, midbar — a time to explore the vast, rocky expanse between the Red Sea and Sinai.
The wilderness is a difficult place. It feels like there is no end, no limit to it. It’s a place of danger. Or uncertainty. Of silence. Self-care becomes a bigger priority than its ever been — your utter surivial is at stake. The sun is unrelenting — there’s nowhere to hide, no way to hide ourselves. We feel exposed, vulnerable. It’s no coincidence that everything imporant in the Bible — prophecies, kingships, Torah — came out in the wilderness. The wilderness pushes us to confront reality: What do I want? How hungry am I? What will satisfy me?
It’s not comfortable. Of course we count the days: How long have we been holding ourselves in this in-between space? How much longer before we get to move forward confidently into the new chapter?
Soon. But it’s not time yet. This is the time to sit with the anxiety, the ambiguity and the unknowability of our lives. This is the time to go down deep in to the deepest recesses of who we are, to find resources and riches we didn’t know were there. And in that limnality, in the quiet — we make ourselves ready to hear the voice of God.
לִמְנ֣וֹת יָ֭מֵינוּ כֵּ֣ן הוֹדַ֑ע וְ֝נָבִ֗א לְבַ֣ב חָכְמָֽה׃
Teach us to count our days rightly, that we may obtain a wise heart.
As we move through the arc of the Omer,
We discover a weekly pause.
A stepping stone. A resting place.
To pause and ponder, To mourn, to celebrate.
Fusing the old with the new, The past with the present.
Each week finding moments,
Stepping out of our daily routines
Connecting with something greater than ourselves....
R. Bracha Jaffe
תִּפאֶרֶת שֶׁבְּתִּפאֶרֶת
Beauty within Beauty
Compassion within Compassion
חנה
(א) וַיְהִי֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד מִן־הָרָמָתַ֛יִם צוֹפִ֖ים מֵהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וּשְׁמ֡וֹ אֶ֠לְקָנָ֠ה בֶּן־יְרֹחָ֧ם בֶּן־אֱלִיה֛וּא בֶּן־תֹּ֥חוּ בֶן־צ֖וּף אֶפְרָתִֽי׃ (ב) וְלוֹ֙ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֔ים שֵׁ֤ם אַחַת֙ חַנָּ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פְּנִנָּ֑ה וַיְהִ֤י לִפְנִנָּה֙ יְלָדִ֔ים וּלְחַנָּ֖ה אֵ֥ין יְלָדִֽים׃
(1) There was a man from Ramathaim of the Zuphites,-a in the hill country of Ephraim, whose name was Elkanah son of Jeroham son of Elihu son of Tohu son of Zuph, an Ephraimite. (2) He had two wives, one named Hannah and the other Peninnah; Peninnah had children, but Hannah was childless.
(ו) וְכִעֲסַ֤תָּה צָרָתָהּ֙ גַּם־כַּ֔עַס בַּעֲב֖וּר הַרְּעִמָ֑הּ כִּֽי־סָגַ֥ר יְהֹוָ֖ה בְּעַ֥ד רַחְמָֽהּ׃ (ז) וְכֵ֨ן יַעֲשֶׂ֜ה שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֗ה מִדֵּ֤י עֲלֹתָהּ֙ בְּבֵ֣ית יְהֹוָ֔ה כֵּ֖ן תַּכְעִסֶ֑נָּה וַתִּבְכֶּ֖ה וְלֹ֥א תֹאכַֽל׃ (ח) וַיֹּ֨אמֶר לָ֜הּ אֶלְקָנָ֣ה אִישָׁ֗הּ חַנָּה֙ לָ֣מֶה תִבְכִּ֗י וְלָ֙מֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְלִ֔י וְלָ֖מֶה יֵרַ֣ע לְבָבֵ֑ךְ הֲל֤וֹא אָֽנֹכִי֙ ט֣וֹב לָ֔ךְ מֵעֲשָׂרָ֖ה בָּנִֽים׃
(6) Moreover, her rival, to make her miserable, would taunt her that the LORD had closed her womb. (7) This happened-c year after year: Every time she went up to the House of the LORD, the other would taunt her, so that she wept and would not eat. (8) Her husband Elkanah said to her, “Hannah, why are you crying and why aren’t you eating? Why are you so sad? Am I not more devoted to you than ten sons?”
(יג) וְחַנָּ֗ה הִ֚יא מְדַבֶּ֣רֶת עַל־לִבָּ֔הּ רַ֚ק שְׂפָתֶ֣יהָ נָּע֔וֹת וְקוֹלָ֖הּ לֹ֣א יִשָּׁמֵ֑עַ וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ עֵלִ֖י לְשִׁכֹּרָֽה׃ (יד) וַיֹּ֤אמֶר אֵלֶ֙יהָ֙ עֵלִ֔י עַד־מָתַ֖י תִּשְׁתַּכָּרִ֑ין הָסִ֥ירִי אֶת־יֵינֵ֖ךְ מֵֽעָלָֽיִךְ׃ (טו) וַתַּ֨עַן חַנָּ֤ה וַתֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֲדֹנִ֔י אִשָּׁ֤ה קְשַׁת־ר֙וּחַ֙ אָנֹ֔כִי וְיַ֥יִן וְשֵׁכָ֖ר לֹ֣א שָׁתִ֑יתִי וָאֶשְׁפֹּ֥ךְ אֶת־נַפְשִׁ֖י לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה׃
(13) Now Hannah was praying in her heart; only her lips moved, but her voice could not be heard. So Eli thought she was drunk. (14) Eli said to her, “How long will you make a drunken spectacle of yourself? Sober up!”-e (15) And Hannah replied, “Oh no, my lord! I am a very unhappy woman. I have drunk no wine or other strong drink, but I have been pouring out my heart to the LORD.
(טז) אַל־תִּתֵּן֙ אֶת־אֲמָ֣תְךָ֔ לִפְנֵ֖י בַּת־בְּלִיָּ֑עַל כִּֽי־מֵרֹ֥ב שִׂיחִ֛י וְכַעְסִ֖י דִּבַּ֥רְתִּי עַד־הֵֽנָּה׃ (יז) וַיַּ֧עַן עֵלִ֛י וַיֹּ֖אמֶר לְכִ֣י לְשָׁל֑וֹם וֵאלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל יִתֵּן֙ אֶת־שֵׁ֣לָתֵ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖לְתְּ מֵעִמּֽוֹ׃ (יח) וַתֹּ֕אמֶר תִּמְצָ֧א שִׁפְחָתְךָ֛ חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וַתֵּ֨לֶךְ הָֽאִשָּׁ֤ה לְדַרְכָּהּ֙ וַתֹּאכַ֔ל וּפָנֶ֥יהָ לֹא־הָֽיוּ־לָ֖הּ עֽוֹד׃ (יט) וַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּ֗קֶר וַיִּֽשְׁתַּחֲווּ֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וַיָּשֻׁ֛בוּ וַיָּבֹ֥אוּ אֶל־בֵּיתָ֖ם הָרָמָ֑תָה וַיֵּ֤דַע אֶלְקָנָה֙ אֶת־חַנָּ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וַֽיִּזְכְּרֶ֖הָ יְהֹוָֽה׃ (כ) וַֽיְהִי֙ לִתְקֻפ֣וֹת הַיָּמִ֔ים וַתַּ֥הַר חַנָּ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמוֹ֙ שְׁמוּאֵ֔ל כִּ֥י מֵיְהֹוָ֖ה שְׁאִלְתִּֽיו׃
(16) Do not take your maidservant for a worthless woman; I have only been speaking all this time out of my great anguish and distress.” (17) “Then go in peace,” said Eli, “and may the God of Israel grant you what you have asked of Him.” (18) She answered, “You are most kind to your handmaid.” So the woman left, and she ate, and was no longer downcast. (19) Early next morning they bowed low before the LORD, and they went back home to Ramah.
Elkanah knew his wife Hannah and the LORD remembered her. (20) Hannah conceived, and at the turn of the year bore a son. She named him Samuel, meaning, “I asked the LORD for him.”
Elkanah knew his wife Hannah and the LORD remembered her. (20) Hannah conceived, and at the turn of the year bore a son. She named him Samuel, meaning, “I asked the LORD for him.”
(כה) אִם־חָבֹ֥ל תַּחְבֹּ֖ל שַׂלְמַ֣ת רֵעֶ֑ךָ עַד־בֹּ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ תְּשִׁיבֶ֥נּוּ לֽוֹ׃ (כו) כִּ֣י הִ֤וא כְסוּתֹה֙ לְבַדָּ֔הּ הִ֥וא שִׂמְלָת֖וֹ לְעֹר֑וֹ בַּמֶּ֣ה יִשְׁכָּ֔ב וְהָיָה֙ כִּֽי־יִצְעַ֣ק אֵלַ֔י וְשָׁמַעְתִּ֖י כִּֽי־חַנּ֥וּן אָֽנִי׃ {ס}
(25) If you take your neighbor’s garment in pledge, you must return it before the sun sets; (26) it is the only available clothing—it is what covers the skin. In what else shall [your neighbor] sleep? Therefore, if that person cries out to Me, I will pay heed, for I am compassionate.
״וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: עַל עִסְקֵי לִבָּהּ. אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כׇּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ בָּאִשָּׁה, לֹא בָּרָאתָ דָּבָר אֶחָד לְבַטָּלָה: עֵינַיִם לִרְאוֹת, וְאׇזְנַיִם לִשְׁמוֹעַ, חוֹטֶם לְהָרִיחַ, פֶּה לְדַבֵּר, יָדַיִם לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מְלָאכָה, רַגְלַיִם לְהַלֵּךְ בָּהֶן, דַּדִּים לְהָנִיק בָּהֶן. דַּדִּים הַלָּלוּ שֶׁנָּתַתָּ עַל לִבִּי לָמָּה? לֹא לְהָנִיק בָּהֶן?! תֵּן לִי בֵּן, וְאָנִיק בָּהֶן.
The Gemara continues to deal with Hannah’s prayer. It is said: “And Hannah spoke on her heart.” Several interpretations are offered to explain her use of the phrase “on her heart” instead of the common phrase to her heart (Maharsha). Rabbi Elazar said in the name of Rabbi Yosei ben Zimra: Hannah spoke to God concerning matters of her heart. She said before Him: Master of the Universe, of all the organs You created in a woman, You have not created one in vain. Every organ fulfills its purpose; eyes to see, ears to hear, a nose to smell, a mouth to speak, hands with which to perform labor, feet with which to walk, breasts with which to nurse. If so, these breasts that You placed upon my heart, to what purpose did You place them? Was it not in order to nurse with them? Grant me a son and I will nurse with them.
אחר שראתה החכמה האלהית לעשות את האדם מחבור חמר וצורה הנה היה ראוי שיבנה לו בית שיהיה בו קרקע שפל ושמי עליה. הקרקע להיות לו בו מעמל אל עניני החמר ושמי שמיו להיותן מקום ומעון אל הנשמה העליונה. וסימן לדבר אנכי עשיתי ארץ ושמים ואדם עליה בראתי (ישעי' מ"ה) רצוני שלצורך האדם הוצרכו ארץ ושמים כי לצורה בלי חומר אינו צריך קרקע כמו שלחומר בלי צורה אין צורך לשמים. אמנם כוונת הענין ובירורו היא מה שנמצא היות צורת העולם אצל האדם על זה התואר עצמו שאמרנו כי הנה רקיע השמים כבר יהיה באמת מסך מבדיל בין המדור העליון הרוחני ובין המדור השפל החמרי לפי שהוא מבואר שמציאות התנועה הנמצאת בהם ראשונה הוא הדבר העצמי המבדיל בין עליונים לתחתונים כי על כן הורגל מאד בפי החכם לומר בספר קהלת באלו ההבדלים תחת השמש כלומר תחת התנועה כי היא המבדלת בין המים אשר מעל לרקיע ובין המים אשר מתחת לרקיע בלי ספק כי הנה הנמצאים העליונים אשר מעל השמים מצד שאינם גוף ולא כח בו כלל הנה לא תמצא להם שום תנועה ממיני התנועות. ולפי זה לא ימצא מציאות לזמן במערכותם כי הם אינם בזמן והזמן לא יגבילם ולא יהיה לו שום ממשלה אצלם אדרבה הזמן ונושאיו משועבדים ונכנעים אליהם. אמנם הנמצאים השמימיים עצמם אשר חודשה בהם התנועה אשר אליה נמשך הזמן ראשונה הנה הם עם היותם בעלי גשם ומתנועעים הנה הם שוים אל הזמן כי בהתחדש התנועה יתחדש הזמן והנה אין לאחד ממשלה ומעלה על זולתו רק מה שהתנועה קודמת אל הזמן בטבע ולזה היו גרמי השמים תמידים אחרי התחדשם לא יגבילם הזמן ולא יפסידם בשום צד. אמנם הנמצאים היסודיים אשר תחת כל השמים להיות סוגי תנועותיהם כלם מוקפות מזה הזמן הכולל ומוגבלות ממנו חוייב שיהיה לו עליהם ממשלה עצומה כמו שאמר שם במאמר הד' מספר השמע שהזמן יספיק להוצאת הדברים גם להשחיתם ולהפסידם וזו היא הממשלה הטבעית הנודעת למערכות השמים על כל הדברים ההווים והנפסדים כמ"ש קודם שנברא העולם לא היה אלא הוא ושמו לבד (פדר"א פ"ג) כלומר שם העצם המורה על מהותו לא על תואר מתאריו המורים על חדוש העולם והנהגתו כמ"ש הרב המורה פ"ס ח"א וזכרנוהו בשער נ"ט. הנה שיחוייב מזה שימצאו במין האינושי שני הענינים האלו האחד מצד מה שהוא הווה נפסד והשני מצד מה שהוא נמצא מדבר ומשכיל. כי מצד היותו הווה נפסד הנה הוא נכנם תחת ממשלת הזמן וגזרותיו כי התנועה הכרחית בו. ולזה כל מעשיו הנעשים בחמרים ובכלים גשמיים הנה הם נמשכים אל הזמן ומוגבלים ממנו עד שאם יחסר מהם הזמן הצריך לכל אחד יחסר שלמותם. אמנם מצד השכל לא יכנס תחת הזמן כי פועל השכל לא יתחלק בשום פנים ומה שלא יתחלק לא ישערהו הזמן ועם שהוא לא ישכיל הדבר כי אם אחר עמוד האדם עליו מעט או הרבה מהזמן לא היה זה מצד השכלת השכל רק מצד שהכוחות ההיולאניות צריכות זמן להפשיט היולאניות המושגים ולהעלותם אל הכח המדמה הקרוב אליו ואז ישכילם בפתע כלומר בלי זמן כמו שהוא הענין בהויות ולזה מה שיקרה לכל משכל היולאני שצריך זמן להכין החמרים אל ההשכלה אמנם ישכילם בעתה. והוא מה שאמר שלמה בחכמתו לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים (קהלת ג') ירצה צורך הזמן לכל הדברים והעת לבד לכל חפץ שהיא ההשכלה יהיה למשכילים אשר תחת השמים כי אשר על השמים אין צריך זמן כלל והיות שם החפץ מכונה אל השכל הוא שגור בפי זה החכם בספר עצמו ואל תתמה על החפץ בקש קהלת למצא דברי חפץ (שם י"ב) ועת לכל חפץ: והר"אבע ז"ל כתב מאור השכל יצא החפץ ואיך שיהיה לזה ימצאו הענינים האלהיים אשר תחת השמים נמשכים אל הזמן עם שעקר עצמיותם הם למעלה ממנו. ושני הענינים האלה הם נזכרים ונעשים תמיד בתורה האלהית. וזה שכבר הניחה התורה מקום לזמן להתגדר בו בהרבה ענינים ממצותיה וממשפטיה כמו שנראה מענין המועדים השמטות והיובלים ודיני העבד והאמה והטומאה והטהרה ובכלל כל המצות התלויות בזמן אשר לכלם יש לו יד ושם בהם וכמו שדרשו ז"ל (עירובין מ':) תן חלק לשבעה וגם לשמונה וגו' (קהלת י״א:ב׳) כאשר ביארנו שער נ"ט. גם מפרשת נדרים אשר היא אחד מהדברים אשר עמדנו עליהם נלמוד כמה שנויים נמשכים בדיני האשה מהמשך הזמן ושנוי ממוצא שפתיה לנדריה שהרי בכל ימי קטנותה אמרו אין בדברי קטנה כלום (נדה מ"ה.) וכשנכנסה לזמן הנערות כבר משגיחין בדבריה וצריכה להפרת אביה וכאשר חדש עליה הזמן שנוי הגוף מנערות לבגרות כבר היא ברשות עצמה ואין אביה יכול להפר (נדרים ע'.) וצריכה שאלת חכם ואם בימי נערותה נמשך אליה עוד חדוש הזמן ליארס אביה ובעלה מפירין נדריה (שם ס"ז.) ובהוסיף עוד לחדש עליה כניסתה לחופה אישה יקימם ואישה יפירם ואם עוד רבות בשנים באו אליה גלגולי סבותיו להתגרש או להתאלמן חזרה לרשות עצמה. והרבה דברים כיוצא באלה אשר יד הזמן משגת אותם מצד היותו מקרה דבק בכל התנועות אשר מפני זה היו רבים מיחסים כל הענינים המתחדשים אל הזמן יש מתהללים בו להמצא בו הענינים המשובחים ויש מחרף ומגדף אותו מפני התלאות והמקרים הרעים והנה כל עניני האנשים אשר על פני האדמה אשר לא בעלי ברית לאלהים המה הם מזה המין שהם כלם מההווים והנפסדים אשר הם תחת ממשלות השמים וצבאותם ישפלו בהשפלתם וינשאו לעומתם כי רוח החיות בהם ולא זולת כמ"ש אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים (דברים ד׳:י״ט) ונאמר כי יחתו הגוים מהמה (ירמיהו י׳:ב׳). אמנם הענין השני נתייחד אל האומה הישראלית בהסיר ממשלת הזמן וכח ידו בכל הדברים הנתלי' בשכר המצות ועונשם עד שלא ישמר חקו בעניני ההויות וההפסדי' וזולת זה כלל כמו שהוא מבואר מכל הנסים המפורסמים והנסתרים וגם מזה הצד לא יגעילם הזמן ולא יפסידם כמ"ש כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה כלה וגו' (שם מ"ו) והנה שנמצאו בהם צורך שני הענינים רצוני תכונת הענינים אשר תחת השמים ותנועותיהם לצורכי החמר ומשיגיו והענינים האלהיים אשר מעל השמים לענינים המסוגלים אל הכח השכלי ומה שילוה אליו. ולזה מה שראה האל ית' להכין אל האומה הזאת הנבחרת מתנת הארץ הטובה כדי שיהיו בה מיושבים על מכונתם הארץ הנה היא רחבת ידים לפניהם לתת יבולה ולהוציא את תבואתה למעמד החלק הגופיי אשר תחת השמש לכלכלו ולקיימו וישוביה הנכבדים וממעמדות זקניה ושופטיה ופנת שבטיה בכל הישרותיה אשר בכל עיר ועיר ועל הכל ירושלם עיר הקדש המיוחדת אל מעמדות והעבודות האלהיות הנעשות ע"י עם הקדש הנבחרים מכל ישראל וקדושי הכהונה והלוייה אשר הם תמיד עומדי' על משמרתם ומקריבי' קרבנות הצבור והיחידים והיה השלחן האלהי דשן ושמן תמיד והוא יתעלה מיסב בראש ונהנה בנחת רוח שנעשה רצונו בסעודתן והבנים בניו סמוכין תמיד אצלו ומקבלים השפע העליון מאתו. והוא מה שנזכר בענין הראשון שאנו עליו כי אחר שדבר בבאי הארץ ובענין כניסתם בה כמו שאמרנו שהוא צורך החלק הגופיי סמך מה שהוא צורך החלק השכלי והוא העקר והתכלית ואמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו ואמרת להם וגו' (במדבר כ״ח:ב׳-ג׳). כי זהו תכלית הכל. ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה חיים טובים חיים מספיקים חיים מאושרים ודבקים ביי' אלהיכם אתם תהיו לו לעם והוא יהיה לכם לאלהים ולא ימצאו לכם עון אשר חטא הגורם לשכינה שתסתלק מביניכם:
Since G'd in His wisdom saw fit to make man a mixture of matter and spirit, He had to make the earth and the Heavens to provide a home for the spirit. This is expressed in Isaiah 45,12, by the words "I have made earth and Heaven and created man on it." The meaning is that earth and Heaven were needed for the sake of man. We have to conceive of rakiyah, the horizon as the dividing curtain between the purely spiritual "upper" regions, and the "lower" physical part of the universe. That this is so can be confirmed by the motion that we observe in the part of the universe inhabited by our bodies. For this reason Solomon in Kohelet, keeps referring to the state of things as "under the sun." By this he wants us to understand that he speaks only about the physical part of the universe. Since spiritual beings are not subject to time, they are also not subject to motion, since motion is measured by time. Not only are spiritual beings not bound by time, but, on the contrary, time and its "carrier" are subservient to them. Celestial bodies, (sun and planets) are in a category in between. Inasmuch as their very function is motion, they are affected by it; they are, however, not dominated by time. Their motion commenced before a time frame had been established, but ever since such time frames exist, they exist side by side with time. On earth, things are different, as Solomon said: "everything has its time and season under the sun." (Kohelet 3,1) Man is subject to the dictates of time. Israel the nation, assured as it has been by G'd of arichut yamim, a timeless, i.e. infinite future on holy soil however, can demonstrate by its history that there are aspects to its existence which set it above and beyond the limits imposed upon man by time. All this, providing Israel acts as Israel should. When Kohelet refers to eyt lechol chefetz, "there is a time frame for every desire," the reference is to an intellectual achievement. The message is that since we are in a human shell, a body, the workings of the mind are somewhat impeded. If we did not have a body to contend with, our mind would comprehend immediately things which require time for us to be able to understand them now. The body acts as a brake for the intellect.