תורה עם מלאכה

ליל שבועות, חג מתן תורה, הוא הזדמנות נפלאה לבחון: האם יש לי תורה בחיים? דבר מה של רוח ונפש? רבים מאיתנו עשויים להרגיש כי אין להם כל כך רוח ביום-יום, מפני שאנו משקיעים את רוב היום בעבודה או בלימודים. מאידך, יש מאיתנו מי שכל חייהם עוסקים ברוח, ויושבים בבית המדרש או בין כותלי האקדמיה. זוהי תמונת מצב לפיה כל אחד קובע את מקומו בעולם מסוים. האם תמונה זו מוכרחת? האם ניתן לשלב בין העולמות?

איור: אלונה מילגרם, מתוך אתר "חכימא - סיפורים מחכמי המזרח"


-

תנו רבנן: ״ואספת דגנך״ מה תלמוד לומר? - לפי שנאמר: ״לא ימוש ספר התורה הזה מפיך״ — יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר: ״ואספת דגנך״ — הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל.
רבי שמעון בן יוחאי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום — מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: ״ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו׳״, ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום — מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: ״ואספת דגנך״. ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: ״ועבדת את אויבך וגו׳״.
אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל, ועלתה בידן. כרבי שמעון בן יוחי, ולא עלתה בידן.

and here, where it says that He gave the earth to mankind refers to after a blessing is recited. Rabbi Ḥanina bar Pappa said: Anyone who derives benefit from this world without a blessing, it is as if he stole from God and the community of Israel, as it is stated: “Whoever robs his father and his mother and says: It is no transgression, he is the companion of a destroyer” (Proverbs 28:24). The phrase, his father, refers to none other than God, as it is stated: “Is He not your Father Who created you, Who made you and established you” (Deuteronomy 32:6). The phrase his mother refers to none other than the community of Israel, as it is stated: “Hear, my son, the discipline of your father, and do not forsake the Torah of your mother” (Proverbs 1:8). The mention of the Torah as emanating from the mouth of the mother, apparently means that your mother is the community of Israel. What is the meaning of the continuation of the verse: He is the companion of a destroyer? Rabbi Ḥanina bar Pappa said: He is a companion of Jeroboam ben Nevat, who corrupted Israel before their Father in heaven by sinning and causing others to sin. On a similar note, the Gemara cites that Rabbi Ḥanina bar Pappa raised a contradiction: It is written, “I will take back My grain at its time and wine in its season” (Hosea 2:11), and it is written: “And you shall gather your grain, your wine and your oil” (Deuteronomy 11:14). To whom does the grain belong: To God, or to the people? The Gemara responds: This is not difficult. Here, where God promises Israel that they will gather their grain, the verse refers to a time when they perform God’s will. Here, where the verse indicates that the grain belongs to God, it refers to a time when they do not perform God’s will, as then He will take back the grain, demonstrating that it belongs to Him. The Sages taught: What is the meaning of that which the verse states: “And you shall gather your grain”? Because it is stated: “This Torah shall not depart from your mouths, and you shall contemplate in it day and night” (Joshua 1:8), I might have thought that these matters are to be understood as they are written; one is to literally spend his days immersed exclusively in Torah study. Therefore, the verse states: “And you shall gather your grain, your wine and your oil,” assume in their regard, the way of the world; set aside time not only for Torah, but also for work. This is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Shimon ben Yoḥai says: Is it possible that a person plows in the plowing season and sows in the sowing season and harvests in the harvest season and threshes in the threshing season and winnows in the windy season, as grain is separated from the chaff by means of the wind, and is constantly busy; what will become of Torah? Rather, one must dedicate himself exclusively to Torah at the expense of other endeavors; as when Israel performs God’s will, their work is performed by others, as it is stated: “And strangers will stand and feed your flocks, and foreigners will be your plowmen and your vinedressers” (Isaiah 61:5). When Israel does not perform God’s will, their work is performed by them themselves, as it is stated: “And you shall gather your grain.” Moreover, if Israel fails to perform God’s will, others’ work will be performed by them, as it is stated: “You shall serve your enemy whom God shall send against you, in hunger, in thirst, in nakedness and in want of all things” (Deuteronomy 28:48). Summing up this dispute, Abaye said: Although there is room for both opinions, many have acted in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, and combined working for a living and learning Torah, and although they engaged in activities other than the study of Torah, were successful in their Torah study. Many have acted in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Yoḥai and were not successful in their Torah study. They were ultimately forced to abandon their Torah study altogether. Similarly, Rava said to the Sages who would attend his study hall: I implore you; during the months of Nisan and Tishrei, the crucial agricultural periods, do not appear before me. Engage in your agricultural work then so that you will not be preoccupied with your sustenance all year. Summarizing these statements, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said in the name of the tanna Rabbi Yehuda, son of Rabbi El’ai: Come and see that the latter generations are not like the earlier generations; rather they are their inferiors. The earlier generations made their Torah permanent and their work occasional, and this, Torah study, and that, their work, were successful for them. However, the latter generations who made their work permanent and their Torah occasional, neither this nor that was successful for them. Along these lines, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yehuda, son of Rabbi El’ai: Come and see that the latter generations are not like the earlier generations. In the earlier generations, people would bring their fruits into their courtyards through the main gate in order to obligate them in tithes. However, the latter generations bring their fruits through roofs, through courtyards and through enclosed courtyards, avoiding the main gate in order to exempt them from the mitzva of tithing. As Rabbi Yannai said: Untithed produce is not obligated in the mitzva of tithing until it sees the front of the house through which people enter and exit, and it is brought into the house that way as it is stated in the formula of the confession of the tithes: “I have removed the consecrated from the house” (Deuteronomy 26:13), as the obligation to tithe produce whose purpose has not yet been designated takes effect only when it is brought into the house. And Rabbi Yoḥanan said: Even bringing it into the courtyard determines its status as having completed the production process and obligates the produce to be tithed, as it is written in the confession of the tithes: “And I have given to the Levite, the stranger, the orphan and the widow, and they shall eat in your gates and be satisfied” (Deuteronomy 26:12). We learned in our mishna: Over fruits that grow on a tree one recites: Who creates fruit of the tree, with the exception of wine that even though it originates from fruit of the tree, a separate blessing was established for it: Who creates the fruit of the vine. The Gemara asks: What is different about wine, that a separate blessing was established for it? If you say that because the fruit changed for the better into wine, therefore, the blessing changed. Olive oil changed for the better and nevertheless, its blessing did not change. As Rabbi Yehuda said that Shmuel said, and so too Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said: Over olive oil, one recites: Who creates fruit of the tree, just as he does over the fruit itself. The Sages said: There, in the case of oil, it is because it is impossible to find an appropriate blessing, as how shall we recite the blessing? If we recite the blessing: Who creates fruit of the olive, the fruit itself is called olive and that is what was created. The oil is a man-made product of that fruit, rendering that formula inappropriate. Similarly, reciting a formula parallel to the blessing on wine: Who creates the fruit of the vine, is inappropriate as the grapes themselves are the fruit that was created, as opposed to oil which was not. The Gemara challenges: Nevertheless, it is still possible to formulate a blessing, as we may recite the blessing: Who creates fruit of the olive tree, which would be parallel to the blessing recited over wine. Rather, Mar Zutra offered a different rationale: The reason that no separate blessing was established over oil is because, as opposed to wine that nourishes, oil does not nourish. The Gemara asks: And oil does not nourish? Didn’t we learn in a mishna: One who vows that nourishment is forbidden to him is permitted to eat water and salt, as they are not considered nourishment. And we discussed this halakha: By inference, water and salt are not considered nourishment, but all other edible items are considered nourishment. Let us say that this is a conclusive refutation of Rav and Shmuel, who said: One only recites: Who creates various kinds of nourishment, over the five species of grain alone, as they alone are considered nourishing. And Rav Huna said as a solution that this mishna referred to a case where he vows and says: Anything that nourishes is prohibited to me. That formula includes anything that is at all nourishing and therefore only water and salt are excluded. Olive oil is not excluded. Apparently, oil nourishes. Rather, there is another distinction between wine and oil: Wine satisfies, oil does not satisfy. Wine not only nourishes, but it is also filling. The Gemara asks: And does wine satisfy? Wouldn’t Rava drink wine all day on the eve of Passover in order to stimulate his heart, i.e., whet his appetite so that he might eat more matza at the seder? Wine does not satisfy, it whets the appetite. The Gemara answers: A lot of wine stimulates, a little satisfies. Again, the Gemara asks: Does wine satisfy at all? Isn’t it written: “Wine gladdens the heart of man, making the face brighter than oil, and bread fills man’s heart” (Psalms 104:15); bread is that which satisfies, wine does not satisfy. Rather, this verse is not a proof; wine has two advantages, it satisfies and gladdens. Bread, however, satisfies but does not gladden. Since wine possesses all of these virtues, the Gemara asks: If so, let us recite the three blessings of Grace after Meals over it after drinking, just as we do after eating bread. The Gemara answers: People do not base their meals on wine. Rav Naḥman bar Yitzḥak said to Rava: If one based his meal on it, what is the ruling? Must he recite the Grace after Meals as he does after bread? He replied: When Elijah comes and says whether or not it can serve as the basis for a meal, this will be resolved. Nevertheless, now, until then, his intention is rendered irrelevant by the opinions of all other men and he is not required to recite the complete Grace after Meals. Previously, the Gemara cited the halakha that one recites the blessing: Who creates fruit of the tree, over olive oil. The Gemara discusses the matter itself. Rav Yehuda said that Shmuel said, and so too Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said: One recites the blessing: Who creates fruit of the tree, over olive oil just as he does over the fruit itself. What are the circumstances? If you say that he drank it plain, it causes damage to the drinker. As it was taught in a baraita: One who drinks oil of teruma, while unaware that it was teruma, pays the principal and does not pay the additional fifth which is the typical penalty for unintentional misuse of consecrated property, as in that case the individual is considered to have only damaged consecrated property without deriving benefit from it. One who anoints his body with the oil of teruma pays the principal and pays the fifth, as he derived benefit from it. Apparently, one who drinks oil derives no benefit and it even causes him damage. Rather, it is referring to a case where he eats the oil by dipping bread into it. If so, the bread is primary and the oil secondary, and we learned in a mishna: This is the principle: Any food that is primary, and is eaten with food that is secondary, one recites a blessing over the primary food, and that blessing exempts the secondary from the requirement to recite a blessing before eating it. A blessing need only be recited over the bread, not over the oil. Rather, it is referring to a case where he is drinking it by means of an anigeron, as Rabba bar Shmuel said: Anigeron is water in which a beet was boiled, ansigeron is the water
  • הברייתא המובאת בגמרא מציגה מעין מחלוקת. מה הצדדים השונים בה?
  • נסו לחשוב - מה עומד מאחורי כל עמדה? מה השיקולים שיכולים להניע כל צד לחשוב כשם שהוא חושב?
  • האם מדובר במחלוקת טכנית אודות היכולת לשלב בין תורה למלאכה, או שמא מדובר במחלוקת ערכית? מה ההבדל בין השניים?

-

הרמב"ם נוגע בכמה היבטים בשאלתנו ובמורכבות שבהם. עיינו בדבריו, ונסו לחשוב: מה עמדתו? האם הוא סובר כרבי ישמעאל, או כר' שמעון בר יוחי? או שמא הוא מציע עמדה אחרת?

(ה) תחלת דינו של אדם אינו נדון אלא על התלמוד ואחר כך על שאר מעשיו. לפיכך אמרו חכמים לעולם יעסק אדם בתורה בין לשמה בין שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה:

(ו) מי שנשאו לבו לקים מצוה זו כראוי ולהיות מכתר בכתר תורה. לא יסיח דעתו לדברים אחרים. ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העשר והכבוד כאחת. (משנה אבות ו ד) "כך היא דרכה של תורה. פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל". ולא עליך הדבר לגמר ולא אתה בן חורין לבטל ממנה. ואם הרבית תורה הרבית שכר. והשכר לפי הצער:

(ז) שמא תאמר עד שאקבץ ממון אחזר ואקרא. עד שאקנה מה שאני צריך ואפנה מעסקי ואחזר ואקרא. אם תעלה מחשבה זו על לבך אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם. אלא עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי ולא תאמר 'לכשאפנה אשנה' שמא לא תפנה:

(י) כל המשים על לבו שיעסק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור להנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים (משנה אבות ד ה) "כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם". ועוד צוו ואמרו (משנה אבות ד ה) "אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדם לחפר בהן". ועוד צוו ואמרו (משנה אבות א י) "אהב את המלאכה ושנא את הרבנות", (משנה אבות ב ב) "וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון". וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות:

(5) The judgment of man in the world to come commences with no other than the question of the study of the Torah, whereafter concerning the rest of his deeds. Therefore the wise men said: "Let man ever pursue the study of the Torah, whether for its own divine purpose, or not for its own divine purpose, because studying it for non-divine purpose he will attain its own divine purpose." (Pesahim, 50b; Sotah, 22a; Nazir, 23b).

(6) Whosoever is ambitious to establish this commandment properly and to become adorned with the crown of the Torah must not divert his thoughts to other matters, nor set his heart to acquire the knowledge of the Torah and wealth and honor simultaneously. The way leading to the knowledge of the Torah is such: "a morsel of bread with salt thou shalt eat, and water by measure thou shalt drink, upon the ground thou shalt sleep, and a burdensome life thou shalt live while thou toilest in the Torah." (Pirke Abot, 6.4; 21). Nevertheless, it is not obligatory upon thee to complete it, nor art thou free to exclude thyself from its study, for if thou hast increased thy study of the Torah thou also hast increased thy reward, as the reward is equal to the pain.

(7) Peradventure, one will say, I will interrupt my study of the Torah until I will accumulate wealth when I will again return to it, or until I will acquire sufficient substance to supply all my needs when I will retire and return back to it; if such a thought will penetrate thy heart you will never acquire the crown of the Torah. But make thy study of the Torah paramount and thy secular work incidental, and do not say, when I will be unoccupied then I will study, lest you will never be unoccupied.

(8) Holy Writ says: "It is not in heaven … neither is it beyond the sea" (Deut. 30.12–13) it is not in heaven, that is to say, the Torah is not found among the arrogant nor is it found among the travelers beyond the sea." (Erubin, 55a). The sages, therefore said: "Not he who engages himself over-much in commerce is wise." (Pirke Abot, 2.6). The sages, moreover, commanded: "Engage thyself but little in worldly pursuits and pursue the study of the Torah" (Pirke Abot, 4.12).

(9) The words of the Torah are likened unto water, even as it is said: "Ho, everyone that thirsteth, come ye for water" (Is. 55.1), which is to teach you, even as waters do not gather in steep places, but flow by gravity and gather in a well, so are the words of the Torah, they are not found among the high spirited nor in the heart of all haughty but in the humble and meek spirited who embraces the dust of the feet of the wise and removes the passions and the pleasures of the age from his heart and does a little work daily for his living, if he happens to be unprovided with food, and the rest of his days and his nights he pursues the study of the Torah.

(10) Nevertheless, whosoever sets his heart to pursue the study of the Torah but do no secular work at all, and permits himself to be supported by charity, behold him, he blasphemed the Name, and degraded the Torah, and shadowed the light of religion, and caused evil to be brought upon himself, and deprived his own life from its share in the world to come; because it is forbidden to enjoy aught in this world in return of the study of the words of the Torah. The sages said: "Whosoever enjoys aught in return of the study of the words of the Torah takes his own life away from the world" (Pirke Abot, 4.7). They have, moreover, commanded and said: "Thou shalt not make them a garland by which to be considered great nor a spade to dig with them" (Ibid.). Again they have commanded and said: "Love manual labor and hate rank". (Pirke Abot, 1.10); whosoever studies the Torah and does not acquire at the same time a manual trade his knowledge of the Torah will be nullified and bring about sin" (Ibid. 2.2.). The end of this will be that he will rob people for his living.

מחד, מביע הרמב"ם יחס אוהד כלפי חיים של לימוד תורה, עד שהוא סובר כי איכות החיים של האדם צריכה להיות ירודה. מאידך, הוא מדגיש בחריפות את חשיבותה של המלאכה והפרנסה העצמאית.

  • מה דעתך? האם שתי עמדות אלו של הרמב"ם סותרות? האם באמת ניתן ללכת על פי הרמב"ם, ולעסוק בעולם הפנימי לצד פרנסה?
  • אם לדעת הרמב"ם לימוד התורה כל כך חשוב, מדוע חשובה לו גם המלאכה והפרנסה? מדוע שאדם לא יקדיש את חייו לעיסוק פנימי שהוא אוהב כל חייו?

-

רוב חכמי המזרח, כמו הרמב"ם, תמכו בשילוב של מלאכה עם תורה. חכמי המזרח עודדו את בני קהילתם לחיי מעשה ומלאכה, לצד לימוד תורה. רק מי שכשרונם היה בלימוד תורה הקדישו לכך יותר זמן. אולם גם מרביתם של החכמים והרבנים הקפידו שלא להתפרנס מעיסוק בתורה, ועבדו לפרנסתם במקביל. דוגמא לכך ניתן לראות בסיפור הבא:

אהוב את המלאכה | מתוך אתר "חכימא - סיפורים מחכמי המזרח"
חכמי טריפולי הרבו להפציר ברב יעקב רַקח לקבל על עצמו משרת דיין או רב, אך הוא שב וסירב. "איני רוצה להתפרנס מן הרבנות", נימק את דבריו, ולכן המשיך לעבוד כמנהל חשבונות אצל הסוחר יוסף נמני, ומדי יום היה מתיישב לאחר עבודתו ושוקד על התורה.

בשבת פרשת "וישב" נפטר הסוחר יוסף נמני, ונערכה לו אזכרה בהשתתפות כל חכמי העיר.
הרב משה סרוסי ראה שהרב רקח הגיע להשתתף באזכרה, קפץ על ההזדמנות ודרש: "על פתיחת פרשתנו ‘'ישב יעקב' אמרו חכמים במדרש 'ביקש יעקב לישב בשלווה, מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף': ביקש רבי יעקב רקח לשבת בשלווה וללמוד תורה ללא הפרעה, אך קפץ עליו רוגזו של יוסף – הסוחר יוסף נמני נפטר, ועתה הוא ייאלץ לקבל עליו משרת רבנות".
ממקומו בקהל השיב לו הרב רקח: "ואף על פי כן – ‘אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות'".

(מקור הסיפור: מסורת בעל פה מפי הרב כמוס עגיב, רבה של אור יהודה)


לא רק שהרב רקח הקפיד להתפרנס בעצמו ולא מצדקה, הוא אחז בערך של פרנסה ממלאכה, ולא מן הרבנות. מדוע? מה עניינו של ערך זה?

תשובה אפשרית לשאלה לזו, ולשאלת החשיבות בפרנסה טובה ניתן למצוא במעשה הבא:

פת במלח | מתוך אתר "חכימא - סיפורים מחכמי המזרח"
ה"חכם צבי", הרב צבי אשכנזי, רבה של קהילת האשכנזים באמסטרדם, הגיע לביקור אצל ידידו חכם משה חאגיז, שאיתו שיתף פעולה במאבק נגד השבתאות. המאבק המשותף קירב את שני החכמים, והם הפכו לידידים.
כשנכנס חכם צבי לביתו של חכם חאגיז עמד נדהם למראה הבית המטופח, הכלים הנאים והיופי שניכר מכל פינות הבית. חדר הסלון היה מואר ומבושם, וחכם חאגיז ישב על כיסא יפה ועל שולחנו ספרי לימוד.
ה"חכם צבי", המופתע שאל את חברו: "מה יש צורך לרב בכלים נאים כל כך?"
ענה לו רבי משה חאגיז: "כבודנו – כבודו".
ה"חכם צבי" התרגש לשמע תשובתו של רבי משה, ניגש אליו ונשקו על מצחו: "אשריך, ואשרי הדור ששומע לקולך".



החכם צבי מבטא בסיפור זה את המשנה במסכת אבות (פרק ו משנה ד) אשר בה דבק גם הרמב"ם, לפיה "דרכה של תורה: פת במלח תאכל". אך הרב חאגיז סבור אחרת. לדעתו, סגפנות אינה בהכרח ערך חיובי. הוא מסביר כי איכות החיים של האדם היא דבר חשוב. יתרה מזאת, באורח חיים שיש בו כבוד, יש גם מימד דתי משמעותי.

על חשיבות הקשר בין לימוד תורה לתענוגות החיים עומד הבן איש חי בקטע הבא:

רבי יוסף חיים (הבן איש חי) | עוד יוסף חי, עמ' יט-כ
אין אני אומר לך "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, אלא תאכל ותשתה כל דבר אשר יטב לבך בו ותהנה ממנו ויערב ויהנה לך רפואה וחיים... וכן יביאך האלוהים עוד במשפט בדברים של חלוקה השנית הרמוזים במאמר "וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ" (קהלת יא, ט) - שהוא עונג אכילה ושתיה אשר יערב מתקם לאדם ויטב לבו בהם. יאמרו לך בבית דין של מעלה ביום המשפט: "הלא אכלת ושתית וערבו לך ומתקו לחכיך רפואה וחיים. הגד נא לנו אם מתקו לך דברי תורה אשר למדת ואשר שמעת אפילו ערך עשרה למאה ממתיקות שהיה לך במאכל ומשקה"...



הבן איש חי מסביר כי התענוגות הם חלק טבעי ומשמעותי מן החיים. לפיכך, לא אמורה להיות סתירה בין חיים של רוח ולימוד לבין שמחה ותענוגות (אם לא מפריזים בהן). השאיפה של האדם היא שההנאה מן הרוח ולימוד התורה תשתווה לכל הפחות להנאותיו מתענוגות החיים, שהן כאמור טבעיות ולגיטימיות.

מדבריו של הבן איש חי והסיפורים שקדמו להם נוכל לחזור לשאלת הקשר שבין מלאכה לתורה, ובהשראתם לזהות עמדה שלמה יותר. הפרנסה ממלאכה חשובה, בין היתר, מפני שהיא מאפשרת חיים נאים ומכובדים, שיש בהם גם הנאה מרכיבים נוספים בעולם הזה. מכך, אנו למדים גם על חשיבותם של כלל המרחבים בחיים. התורה היא תורת חיים והיא פוגשת את המרחבים האלו, אך בלי מפגש ישיר עם החיים - הן דרך מלאכה, והן דרך חוויות שונות - חייו של אדם חיים חסרים.


הדפים נכתבו ונערכו על ידי שי כהן מטעם ספריא, בשיתוף עם צוות חכימא