(לד) וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד יְהֹוָ֔ה מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן׃ (לה) וְלֹא־יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי־שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד יְהֹוָ֔ה מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן׃ (לו) וּבְהֵעָל֤וֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הַמִּשְׁכָּ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּכֹ֖ל מַסְעֵיהֶֽם׃ (לז) וְאִם־לֹ֥א יֵעָלֶ֖ה הֶעָנָ֑ן וְלֹ֣א יִסְע֔וּ עַד־י֖וֹם הֵעָלֹתֽוֹ׃ (לח) כִּי֩ עֲנַ֨ן יְהֹוָ֤ה עַֽל־הַמִּשְׁכָּן֙ יוֹמָ֔ם וְאֵ֕שׁ תִּהְיֶ֥ה לַ֖יְלָה בּ֑וֹ לְעֵינֵ֥י כׇל־בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּכׇל־מַסְעֵיהֶֽם׃
(א) כשתתבונן בפעולות האלוקיות - רצוני לומר הפעולות הטבעיות - יתבאר לך מהם ערמת האלוה וחכמתו בבריאת בעל החיים והדרגת תנועות האיברים ושכנותם קצתם לקצתם; וכן יתבאר לך חכמתו ותחבולתו בהדרגת עניני כלל האיש ענין אחר ענין. והמשל בהדרגת הנהגותיו ושכנות האיברים - המוח מה שלפניו - רך מאד ואשר מאחריו - קשה יותר וחוט השדרה יותר קשה ממנו וכל מה שיתפשט - יתקשה; והעצבים הם כלי החוש והתנועה. והנה העצבים אשר הצטרף אליהם בהשגת החושים לבד או בתנועה קטנה שאין בה רק טורח מעט כתנועת העפעפים והלחי נולדו מן המוח; והעצבים אשר הוצרך אליהם לתנועת האיברים יצאו מחוט השדרה; וכאשר אי אפשר לעצבים מפני רכותם ואפילו היוצאים מחוט השדרה להניע הפרקים - עשה האלוה ית' תחבולה שיצאו בעצב חוטים ונמלאו החוטים ההם בשר ושבו עורק; אחר כן יצא העצב מקצה העורק וכבר החל להתקשות להתערב עמו מן החבל חתיכות קשות וישוב מיתר; וידבק המיתר באיבה ויחוסר בו אז יוכל העצב להניע האיברים על זאת ההדרגה. ואמנם זכרתי לך זה המשל האחד - להיותו הנגלה שבפליאות אשר התבארו בספר תועלות האיברים אשר הם כולם מבוארות גלויות למי שהסתכל בהם בשכל זך. וכן הערים האלוה ועשה תחבולה בכל איש מאישי בעלי היונקים להיותו כשיולד בתכלית הרכות ולא יוכל להזון במזון יבש - הוכנו לו השדים להוליד החלב כדי שיזון במזון לח קרוב ממזג איבריו עד שיתגנבו ויתקשו איביריו ראשון ראשון בהדרגה:
(ב) וכמו זאת ההנהגה בעצמה מן המנהיג ההוא ית' באו דברים רבים בתורתנו - והוא שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום - ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום. וכאשר שלח האלוה 'משה רבנו' לתתנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בידיעתו ית' - כמו שבאר ואמר "אתה הראת לדעת וגו'" וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'" ולהנתן לעבודתו - כמו שאמר "ולעבדו בכל לבבכם" ואמר "ועבדתם את יי אלוקיכם" ואמר "ואותו תעבודו" - והיה המנהג המפורסם בעולם כולו שהיו אז רגילים בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה - להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם והעבודים והפרושים היו אז האנשים הנתונים לעבודת ההיכלות ההם העשויים לכוכבים (כמו שבארנו) - לא גזרה חכמתו ית' ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולעזבם ולבטלם כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבלו כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל; והיה דומה אז כאילו יבוא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת האלוה ויאמר האלוה צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה: ומפני זה השאיר ית' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולענינים דמיוניים שאין אמיתות להם - לשמו ית' וצונו לעשותם לו ית'. וצוונו לבנות היכל לו "ועשו לי מקדש" ושיהיה המזבח לשמו "מזבח אדמה תעשה לי" ושיהיה הקרבן לו "אדם כי יקריב מכם קרבן ליי" ושישתחוו לו ושיקטירוהו לפניו. והזהיר מעשות דבר מאלו המעשים לזולתו "זובח לאלוקים יחרם וגו'" "כי לא תשתחוה לאל אחר". והפריש 'כהנים' לבית ה'מקדש' ואמר "וכהנו לי" וחיב שייוחדו להם מתנות על כל פנים שיספיקו להם מפני שהם עסוקים בבית ובקרבנותיו והם מתנות ה'לוים וה'כהנים'. והגיע בזאת הערמה האלוקית שנמחוה זכר 'עבודה זרה' והתקימה הפינה הגדולה האמיתית באמונתו והיא מציאות האלוה ואחדותו; ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו ולא נודעו עבודתו זולתם: ואני יודע שנפשך תברח מזה הענין בהכרח בתחילת מחשבה ויכבד עליך ותשאלני בלבך ותאמר לי איך יבואו מצוות ואזהרות ופעולות עצומות ומבוארות מאד והושם להם זמנים והם כולם בלתי מכוונות לעצמם אבל הם מפני דבר אחר כאילו הם תחבולה שעשה העלוה לנו להגיע אל כונתו הראשונה? ואי זה מונע היה אצלו ית' לצוות לנו כונתו הראשונה ויתן בנו יכולת לקבלה ולא היה צורך לאלו אשר חשבת שהם על צד הכונה השניה? - שמע תשובתי אשר תסיר מלבך זה החלי ותגלה לך אמיתת מה שעוררתיך עליו. והוא שכבר בא ב'תורה' כמו זה הענין בשוה - והוא אמרו "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא וגו' ויסב אלוקים את העם דרך המדבר ים סוף". וכמו שהסב האלוה אותם מן הדרך הישרה אשר היתה מכוונת תחלה מפני יראת מה שלא היו גופותם יכולים לסבלו לפי הטבע אל דרך אחרת עד שתגיע הכונה הראשונה - כן צוה בזאת המצוה אשר זכרנו מפני יראת מה שאין יכולת לנפש לקבלו לפי הטבע שתגיע הכונה הראשונה והיא - השגתו ית' והנחת 'עבודה זרה'. כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים והדומה להם ואחר כן ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם 'ילידי הענק' פתאום כן אין בטבעו שיגדל על מינים רביםמן העבודות ומעשים מורגלים שכבר נטו אליהם הנפשות עד ששבו כמושכל ראשון ויניחם כולם פתאום. וכמו שהיה מחכמת האלוה להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה - כמו שנודע שההליכה במדבר ומעוט הנאות הגוף מרחיצה וסיכה וכיוצא בהם יולידו הגבורה והפכם יוליד רוך לב - ונולדו גם כן אנשים שלא הרגילו בשפלות ובעבדות וכל זה היה במצות אלוקיות על ידי משה רבינו' "על פי יי יחנו ועל פי יי יסעו - את משמרת יי שמרו על פי יי ביד משה" - כן בא זה החלק מן התורה בתחבולה אלוקית עד שישארו עם מין המעשה המורגל כדי שתעלה בידם האמונה אשר היא הכונה הראשונה. ושאלתך "אי זה מונע היה לאלוה מצוותנו כונתו הראשונה ויתן לנו יכולת לקבלה?" תחיב זאת השאלה השנית ויאמר לך ואי זה מונע היה לאלוה שינחם 'דרך ארץ פלישתים' ויתן להם יכולת להלחם ולא היה צריך לזה הסיבוב ב"עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה"? וכן תחיב שאלה שלישית - על סיבת היעודים הטובים אשר יעד על שמירת המצוות והיעודים הרעים אשר יעד על העברות ויאמר לך אחר שכונת האלוה הראשונה ורצונו היה שנאמין זאת התורה ונעשה ככל הכתוב בה למה לא נתן לנו יכולת לקבלה ולעשותה תמיד ולא היה עושה לנו תחבולה להיטיב לנו אם נעבדהו ולהנקם ממנו אם נמרהו? ולעשות הטובות ההם כולם והנקמות ההם כולם? - כי זאת גם כן תחבולה שעשה האלוה לנו עד שיגיע ממנו אל כונתו הראשונה - ואי זה מונע היה אצלו לתת רצון במעשי העבודה אשר רצה וריחוק העברות אשר מאסם טבע מוטבע בנו?: והתשובה על אלו השאלות השלש וכל מה שהוא ממינם - תשובה אחת כוללת והיא שהאותות כולם אף על פי שהם שינוי טבע איש אחד מאישי הנמצאות אך טבע בני אדם לא ישנהו האלוה כלל על צד המופת. ומפני זה השורש הגדול אמר "מי יתן והיה לבבם זה להם וגו'" ומפני זה באה המצוה והאזהרה והגמול והעונש. וכבר בארנו זאת הפינה במופתיה במקומות רבים מחיבורינו. ולא אמרתי זה מפני שאני מאמין ששינוי טבע כל אחד מבני אדם קשה עליו ית' אך הוא אפשר ונופל תחת היכולת אלא שהוא לא רצה כלל לעשות זה ולא ירצהו לעולם כפי הפינות התוריות; ואילו היה מרצונו לשנות טבע כל איש מבני אדם למה שירצהו ית' מן האיש ההוא היה בטל שליחות הנביאים ונתינת התורה כולה:
(ג) ואשוב אל כונתי ואומר כי כאשר היה זה המין מן העבודה - רצוני לומר ה'קרבנות' - על צד הכונה השניה והצעקה והתפלה וכיוצא בהם ממעשי העבודות יותר קרובות אל הכונה הראשונה והכרחיות בהגיע אליה - שם בין שני המינים הפרש גדול והוא שזה המין מן העבודה - רצוני לומר הקרבת הקרבנות - אף על פי שהוא לשמו ית' לא חויב עלינו כמו שהיה בתחלה - רצוני לומר שנקריב בכל מקום ובכל זמן ולא שנעשה היכל באשר יזדמן ושיקריב מי שיזדמן "החפץ ימלא ידו" אבל נאסר כל זה עלינו והושם בית אחד "אל המקום אשר יבחר יי" ואין מקריבים בזולתו "פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה" ולא יהיה 'כהן' אלא זרע מיוחד - כל זה הענין - למעט זה המין מן העבודות ושלא יהיה ממנו אלא מה שלא גזרה חכמתו להניחו לגמרי. אבל התפילה והתחינה היא מותרת בכל מקום וכל מי שיזדמן. וכן ה'ציצית' וה'מזוזה' וה'תפילין' וזולתם מן העבודות הדומות להם:
(ד) ובעבור זה הענין אשר גיליתי לך נמצא הרבה בספרי הנביאים שמוכיחים בני אדם על רוב השתדלותם והתחזקם להביא הקרבנות ובואר לכם שאינם מכוונים לעצמם כונה צריכה מאד ושהאלוה אינו צריך להם - אמר שמואל "החפץ ליי בעולות וזבחים כשמוע בקול יי? וגו'"; ואמר ישעיה "למה לי רוב זבחיכם? - יאמר יי וגו'"; ואמר ירמיה "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח - כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם". וכבר הוקשה זה המאמר בעיני כל מי שראיתי דברים או שמעתים ואמר איך יאמר ירמיה על האלוה שלא צוונו ב'דברי עולה וזבח' - ורוב ה'מצוות' באו בזה? אמנם כונת המאמר הוא מה שבארתי לך וזה שהוא אמר שהכונה הראשונה אמנם היא - שתשיגוני ולא תעבדו זולתי 'והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם'; וזאת המצוה בהקרבה וכיון אל הבית אמנם היתה בעבור שתעלה בידיכם זאת הפינה ובעבורה העתקתי אלו העבודות לשמי עד שימחה שם 'עבודה זרה' ותתקים פנת יחודי; ובאתם אתם ובטלתם התכלית ההיא והתחזקתם במה שנעשה בעבודה והוא - שאתם ספקתם במציאותי "כחשו ביי ויאמרו "לא הוא" ועבדתם 'עבודה זרה' "וקטר לבעל הלוך אחרי אלוקים אחרים... ובאתם אתם ובטלתם התכלית ההיא והתחזקתם כמה שנעשה בעבורה והוא - שאתם ספקתם במציאותי "כחשו ביי ויאמרו "לוא הוא" ועבדתם 'עבודה זרה' "וקטר לבעל והלוך אחרי אלוקים אחרים... ובאתם אל הבית וגו'" - ונשארתם מכונים אל 'היכל יי' ומקריבים הקרבנות אשר לא היו מכוונים אל 'היכל יי' ומקריבים הקרבנות אשר לא היו מכוונים כמה ראשונה: ולי בפרוש זה 'הפסוק' פנים אחרים והוא מביא הענין בעצמו אשר זכרנוהו והוא שכבר התבאר בכתוב ובקבלה יחד שתחילת מצוה שנצטוינו בה לא היו בה 'דברי עולה וזבח' כלל ואין צריך שתטריד כלל שכלך ב'פסח מצרים' כי היא היתה לסיבה מבוארת גלויה - כמו שאני עתיד לבאר; ועוד שהמצוה היתה ב'ארץ מצרים' והמצוה הרמוז אליה בזה ה'פסוק' ואמר 'ביום הוציאי אותם מארץ מצרים' - כי תחלת 'צווי' שבא אחר יציאת מצרים' הוא מה שנצטוינו בו במרה - והוא אמרו לנו שם "אם שמעו תשמע לקול יי אלוקיך וגו' "שם שם לו חוק ומשפט חוגו'" ובאה הקבלה האמיתית "שבת ודינין במרה אפקוד" - וה'חוק' הרמוז אליו הוא ה'שבת' וה'משפט' הוא ה'דינים' והוא הסרת העול. וזאת היא הכונה הראשונה כמו שבארנו - רצוני לומר אמונת הדעות האמיתיות והוא חידוש העולם. וכבר ידעת שעיקר מצות שבת אמנם היא - לחזק זאת הפינה ולקימה - כמו שבארנו בזה המאמר. והכונה עוד עם אמיתת הדעות - להסיר העול מבני אדם. הנה כבר התבאר לך שהמצוה הראשונה לא היו בה 'דברי עולה וזבח' - אחר שהם על צד הכונה השנית כמו שזכרנו: וזה הענין בעצמו אשר אמרו ירמיה הוא אשר נאמר בתהילים על צד ההוכחה לאומה כולה בסכלה אז הכונה הראשונה ולא היתה מבדלת בינה ובין הכונה השנית. - אמר "שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך אלוקים אלוקיך אנוכי לא על זבחיך אוכיחך ועולותיך לנגדי תמיד לא אקח מביתך פר ממכלאותיך - עתודים". וכל מקום שנכפל זה הענין - זאת היא הכונה בו. והבינהו מאד והסתכל בו:
But the custom which was in those days general among all men, and the general mode of worship in which the Israelites were brought up, consisted in sacrificing animals in those temples which contained certain images, to bow down to those images, and to burn incense before them; religious and ascetic persons were in those days the persons that were devoted to the service in the temples erected to the stars, as has been explained by us. It was in accordance with the wisdom and plan of God, as displayed in the whole Creation, that He did not command us to give up and to discontinue all these manners of service; for to obey such a commandment it would have been contrary to the nature of man, who generally cleaves to that to which he is used ........ For this reason God allowed these kinds of service to continue; He transferred to His service that which had formerly served as a worship of created beings, and of things imaginary and unreal, and commanded us to serve Him in the same manner; viz., to build unto Him a temple; comp. "And they shall make unto me a sanctuary" (Exod. 25:8); to have the altar erected to His name; comp. "An altar of earth thou shalt make unto me" (ibid. 20:21); to offer the sacrifices to Him; comp. "If any man of you bring an offering unto the Lord" (Lev. 1:2), to bow down to Him and to burn incense before Him.
For Maimonides, the sacrifices were simply a device to wean the Israelites away from idolatry, and nothing more. Sacrifices were not part of God’s ideal plan, as it were, but were “forced” on God by the primitive nature of the Israelites leaving Egypt:[3]
The familiar mode of worship, the way of life we grew up in, prevalent throughout the world in those days, just meant sacrificing various animals in the temples where those images were erected, bowing down to them, and burning incense before them. The pious and devout in those days worshiped only in temples dedicated to the stars, as I explained. So, with the wisdom and grace evident throughout creation, God did not decree that His Law simply annul, reject, and abolish all such worship (Guide of the Perplexed, 3.32).[4]
Moreover, Maimonides explains the details of sacrificial law, such as the choice of which animals to sacrifice, as merely the way God decided to wean Israel away from the idolatrous society in which they had lived:
The Torah, as Onkelos reads it, tells us clearly that the ancient Egyptians worshiped the Constellation Aries. So they prohibited slaughtering sheep and abominated shepherds... Beyond that, some Sabian sects worshiped jinn and believed they took a goat form.[5] That is why they called jinn fauns. Such beliefs were quite widespread in the days of our Teacher Moses: No more shall they sacrifice to goats (Lev 17:7). So these sects forbade eating goat meat. And slaughtering cattle was abhorrent to nearly all pagans. They all venerated these beasts. So you’ll find even today that Hindus never slaughter cattle, even in lands where other beasts are slaughtered. To blot out all trace of such unsound beliefs, then, we were commanded to sacrifice animals of these three kinds specifically: of the herd and flock (Lev 1:2) (Guide of the Perplexed, 3.26).[6]
Maimonides continues in this vein, arguing that the sacrificial law was useful at the time for combatting idolatrous beliefs. Presumably, these rules became obsolete over time, as society changed, even if they remained in force as long as the Temple stood.
The Rabbi [Moshe ben Maimon] wrote in the Moreh Nebuchim108Guide of the Perplexed III, 46. that the reason for the offerings is because the Egyptians and the Chaldeans in whose lands the children of Israel were strangers and sojourners, used always to worship the herd and the flock, the Egyptians worshipping the sheep and the Chaldeans worshipping the demons whom they imagined as assuming the form of goats.
But these words are mere expressions, healing casually a severe wound109[as if the offerings were intended only] to remove false beliefs from the hearts of the wicked and fools of the world, when Scripture says that they are the food of the offering made by fire, for a pleasing odor.111Further, 3:16. Moreover, [if the offerings were meant to eliminate] the foolish [ideas] of the Egyptians, their disease would not thereby be cured. On the contrary, it would increase the cause of sorrow, for since the intention of the above-mentioned wicked ones was to worship the constellations of the sheep and the ox, which according to their opinion possess certain powers [over human affairs], and which is why they abstain from eating them in deference to their power and strength, then if these species are slaughtered to the Revered Name, it is a mark of respect and honor to [these constellations]. These worshippers themselves were in the habit of so doing, as He has said, And they shall no more sacrifice their sacrifices unto the satyrs,112Ibid., 17:7. and those who made the [golden] calf sacrificed to it.113
Now the Rabbi [Moshe ben Maimon] mentions108Guide of the Perplexed III, 46. that the idol-worshippers used to sacrifice to the moon on the days of new-moon, and to the sun when it rose in a particular constellation known to them from their books. The disease of idolatry would surely have been far better cured if we were to eat [these animal-deities] to our full, which would be considered by them forbidden and repugnant, and something they would never do!
Furthermore, when Noah came out of the ark with his three sons, there were as yet no Chaldeans or Egyptians in the world, yet he brought an offering, which was pleasing to G-d, as concerning it Scripture says, And the Eternal smelled the pleasing odor,114Genesis 8:21. and on account of it He said in His heart, ‘I will not again curse the ground any more for man’s sake.’114Genesis 8:21. Abel likewise brought of the first-born of his flock and of the fat thereof. And the Eternal had regard unto Abel and to his offering.115Ibid., 4:4. Yet there was as yet not the slightest trace at all of idol-worship in the world!
The Scriptural expression concerning the offerings is, My food which is presented unto Me for offerings made by fire, for a pleasing odor unto Me.118Numbers 28:2. Far be it that they should have no other purpose and intention except the elimination of idolatrous opinions from the minds of fools!119
It is far more fitting to accept the reason for the offerings which scholars say, namely that since man’s deeds are accomplished through thought, speech and action, therefore G-d commanded that when man sins and brings an offering, he should lay his hands upon it in contrast to the [evil] deed [committed]. He should confess his sin verbally in contrast to his [evil] speech, and he should burn the inwards and the kidneys [of the offering] in fire because they are the instruments of thought and desire in the human being. He should burn the legs [of the offering] since they correspond to the hands and feet of a person, which do all his work. He should sprinkle the blood upon the altar, which is analogous to the blood in his body. All these acts are performed in order that when they are done, a person should realize that he has sinned against his G-d with his body and his soul, and that “his” blood should really be spilled and “his” body burned, were it not for the loving-kindness of the Creator, Who took from him a substitute and a ransom, namely this offering, so that its blood should be in place of his blood, its life in place of his life, and that the chief limbs of the offering should be in place of the chief parts of his body. The portions [given from the sin-offering to the priests], are in order to support the teachers of the Torah, so that they pray on his behalf. The reason for the Daily public Offering is that it is impossible for the public [as a whole] to continually avoid sin. Now these are words which are worthy to be accepted, appealing to the heart as do words of Agadah.73
Rabbi Shneur Zalman of Liadi, the first Rebbe of Lubavitch. He noticed a grammatical oddity about the second line of this parsha.. . . the word order of the sentence in Hebrew is strange and unexpected. We would expect to read: adam mikem ki yakriv, “when one of you offers a sacrifice.” Instead, what it says is adam ki yakriv mikem, “when one offers a sacrifice of you.”
The essence of sacrifice, said Rabbi Shneur Zalman, is that we offer ourselves. We bring to God our faculties, our energies, our thoughts and emotions. The physical form of sacrifice – an animal offered on the altar – is only an external manifestation of an inner act. The real sacrifice is mikem, “of you.” We give God something of ourselves.[1]
What exactly is it that we give God when we offer a sacrifice? The Jewish mystics, among them Rabbi Shneur Zalman, spoke about two souls that each of us has within us – the animal soul (nefesh habeheimit) and the Godly soul. On the one hand we are physical beings. We are part of nature. We have physical needs: food, drink, shelter. We are born, we live, we die.
As Ecclesiastes puts it:
Man’s fate is like that of the animals; the same fate awaits them both: as one dies, so dies the other. Both have the same breath; man has no advantage over the animal. Everything is a mere fleeting breath. Eccl. 3:19
Yet we are not simply animals. We have within us immortal longings. We can think, speak, and communicate. We can, by acts of speaking and listening, reach out to others. We are the one life-form known to us in the universe that can ask the question “why?” We can formulate ideas and be moved by high ideals. We are not governed by biological drives alone.
Physically, we are almost nothing; spiritually, we are brushed by the wings of eternity. We have a Godly soul. The nature of sacrifice, understood psychologically, is thus clear. What we offer God is (not just an animal but) the nefesh habeheimit, the animal soul within us.
We see this in the Hebrew word for sacrifice itself: the noun korban, and the verb lehakriv, which mean, “to come, or bring close”. The name of God invariably used in connection with the sacrifices is Hashem, God in his aspect of love and compassion, never Elokim, God as justice and distance. The word Elokim occurs only five times in the whole of the book of Vayikra, and always in the context of other nations. The word Hashem appears 209 times.
Commentators on the Guide, in the Middle Ages and since, have indeed balked at this assertion of Maimonides, but so far as I can judge, none has explored the broader implications of Maimonides’ claim that much of the Torah as we have it reflects God’s secondary intention, not God’s original purpose, as it were, for what Judaism was meant to be. How so? A Judaism without sacrifices has no need for a mishkan or temple in which to bring them; has no need for a priestly class or caste to serve in that mishkan or temple; has no need for tithes to support that priestly class or caste; has no need for laws of ritual purity and impurity (designed only to create awe of the mishkan or temple as Maimonides asserts in Guide 3.45; has no need for pilgrim festivals. It turns out that several score of the Torah’s traditionally numbered 613 commandments would not have been given had the Israelites leaving Egypt been able to fulfill the Torah as God originally intended. On this view, Judaism as we have it appears to be a debased, imperfect expression of God’s own vision, of His Torah.