תורה
יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:
יג (כב) וַיַּעֲל֣וּ בַנֶּ֘גֶב֮ וַיָּבֹ֣א עַד־חֶבְרוֹן֒ וְשָׁ֤ם אֲחִימַן֙ שֵׁשַׁ֣י וְתַלְמַ֔י יְלִידֵ֖י הָעֲנָ֑ק וְחֶבְר֗וֹן שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ נִבְנְתָ֔ה לִפְנֵ֖י צֹ֥עַן מִצְרָֽיִם׃
וּסְלִיקוּ בִדְרוֹמָא וַאֲתָא עַד חֶבְרוֹן וְתַמָּן אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי בְּנֵי גִּבָּרַיָּא וְחֶבְרוֹן שְׁבַע שְׁנִין אִתְבְּנִיאַת קֳדָם טָנַס דְּמִצְרָיִם:
(כג) וַיָּבֹ֜אוּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֗ל וַיִּכְרְת֨וּ מִשָּׁ֤ם זְמוֹרָה֙ וְאֶשְׁכּ֤וֹל עֲנָבִים֙ אֶחָ֔ד וַיִּשָּׂאֻ֥הוּ בַמּ֖וֹט בִּשְׁנָ֑יִם וּמִן־הָרִמֹּנִ֖ים וּמִן־הַתְּאֵנִֽים׃
וַאֲתוֹ עַד נַחֲלָא דְאַתְכָּלָא וּקְצוֹ מִתַּמָּן עוֹבַרְתָּא וְאַתְכַּל עִנְּבִין חַד וּנְטָלוֹהִי בַאֲרִיחָא בִּתְרֵין וּמִן רִמּוֹנַיָּא וּמִן תְּאֵנַיָּא:
(כד) לַמָּק֣וֹם הַה֔וּא קָרָ֖א נַ֣חַל אֶשְׁכּ֑וֹל עַ֚ל אֹד֣וֹת הָֽאֶשְׁכּ֔וֹל אֲשֶׁר־כָּרְת֥וּ מִשָּׁ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
לְאַתְרָא הַהוּא קְרָא נַחְלָא דְאַתְכָּלָא עַל עֵסַק אַתְכָּלָא דִּקְצוֹ מִתַּמָּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(כה) וַיָּשֻׁ֖בוּ מִתּ֣וּר הָאָ֑רֶץ מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֥ים יֽוֹם׃
וְתָבוּ מִלְּאַלָּלָא יָת אַרְעָא מִסּוֹף אַרְבְּעִין יוֹמִין:
(כו) וַיֵּלְכ֡וּ וַיָּבֹ֩אוּ֩ אֶל־מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־כׇּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת־כׇּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת־פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ׃
וַאֲזָלוּ וַאֲתוֹ לְוַת משֶׁה וּלְוָת אַהֲרֹן וּלְוַת כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַדְבְּרָא דְפָארָן לִרְקָם וַאֲתִיבוּ יָתְהוֹן פִּתְגָּמָא וְיָת כָּל כְּנִשְׁתָּא וְאַחֲזִיאֻנּוּן יָת אִבָּא דְאַרְעָא:
13 (22) And they ascended into the Negev, and came to Ḥevron, where Aĥiman, Sheshay, and Talmay, the children of ῾Anaq, were. (Now Ḥevron was built seven years before Żo῾an in Miżrayim.)
(23) And they came to the wadi of Eshkol, and cut down from thence a branch with one cluster of grapes, and they carried it between two on a pole; and they brought of the pomegranates, and the figs.
(24) The place was called the wadi of Eshkol, because of the cluster of grapes which the children of Yisra᾽el cut down from there.
(25) And they returned from searching the land after forty days.
(26) And they went and came to Moshe and to Aharon, and to all the congregation of the children of Yisra᾽el, to the wilderness of Paran, to Qadesh; and brought back word to them, and to all the congregation, and showed them the fruit of the land.
נביאים
ב (כב) וַיֵּֽלְכוּ֙ וַיָּבֹ֣אוּ הָהָ֔רָה וַיֵּ֤שְׁבוּ שָׁם֙ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים עַד־שָׁ֖בוּ הָרֹֽדְפִ֑ים וַיְבַקְשׁ֧וּ הָרֹדְפִ֛ים בְּכׇל־הַדֶּ֖רֶךְ וְלֹ֥א מָצָֽאוּ׃
וַאֲזַלוּ וְעָלוּ לְטוֹרָא וִיתָבוּ תַמָן תְּלָתָא יוֹמִין עַד דְתָבוּ רָדְפַיָא וּבְעוֹ רָדְפַיָא בְּכָל אָרְחָא וְלָא אַשְׁכָּחוּ:
(כג) וַיָּשֻׁ֜בוּ שְׁנֵ֤י הָֽאֲנָשִׁים֙ וַיֵּרְד֣וּ מֵֽהָהָ֔ר וַיַּֽעַבְרוּ֙ וַיָּבֹ֔אוּ אֶל־יְהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נ֑וּן וַ֨יְסַפְּרוּ־ל֔וֹ אֵ֥ת כׇּל־הַמֹּצְא֖וֹת אוֹתָֽם׃
וְתָבוּ תְּרֵין גֻבְרָין וּנְחִיתוּ מִן טוּרָא וַעֲבָרוּ וַאֲתוֹ לְוַת יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וְאִשְׁתְּעִיאוּ לֵיהּ יַת כָּל דְעַרָעָא יַתְהוֹן:
(כד) וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־יְהוֹשֻׁ֔עַ כִּֽי־נָתַ֧ן יְהֹוָ֛ה בְּיָדֵ֖נוּ אֶת־כׇּל־הָאָ֑רֶץ וְגַם־נָמֹ֛גוּ כׇּל־יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפָּנֵֽינוּ׃ {ס}
וַאֲמַרוּ לִיהוֹשֻׁעַ אֲרֵי מְסַר יְיָ בִּידָנָא יַת כָּל אַרְעָא וְאַף אִתְּבַּרוּ כָּל יָתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָמָנָא:
ג (א) וַיַּשְׁכֵּם֩ יְהוֹשֻׁ֨עַ בַּבֹּ֜קֶר וַיִּסְע֣וּ מֵהַשִּׁטִּ֗ים וַיָּבֹ֙אוּ֙ עַד־הַיַּרְדֵּ֔ן ה֖וּא וְכׇל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּלִ֥נוּ שָׁ֖ם טֶ֥רֶם יַעֲבֹֽרוּ׃
וְאַקְדֵים יְהוֹשֻׁעַ בְּצַפְרָא וּנְטַלוּ מִשִׁטִין וַאֲתוֹ עַד יַרְדְנָא הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבָתוּ תַמָן קֳדָם יַעַבְּרוּן:
(ב) וַיְהִ֕י מִקְצֵ֖ה שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַיַּעַבְר֥וּ הַשֹּׁטְרִ֖ים בְּקֶ֥רֶב הַֽמַּחֲנֶֽה׃
וַהֲוָה מִסוֹף תְּלָתָא יוֹמִין וַעֲבָרוּ סַרְכַיָא בְּגוֹ מַשְׁרִיתָא:
2 (22) And they went, and came to the mountain, and remained there three days, until the pursuers were returned: and the pursuers sought them throughout all the way, but found them not.
(23) So the two men returned, and descended from the mountain, and passed over, and came to Yehoshua the son of Nun, and told him all the things that had befallen them:
(24) and they said to Yehoshua, Truly the Lord has delivered all the land into our hands; and moreover all the inhabitants of the country do melt away because of us.
3 (1) And Yehoshua rose early in the morning; and they removed from Shittim, and came to the Yarden, he and all the children of Yisra᾽el, and spent the night there before they passed over.
(2) And it came to pass after three days, that the officers went through the camp;
כתובים
קז (ו) וַיִּצְעֲק֣וּ אֶל־יְ֭הֹוָה בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם מִ֝מְּצ֥וּקוֹתֵיהֶ֗ם יַצִּילֵֽם׃
וְצַלוּ קֳדָם יְיָ כַּד עַיָק לְהוֹן מִמְעִקַתְהוֹן פְּצָא יַתְהוֹן:
(ז) וַֽ֭יַּדְרִיכֵם בְּדֶ֣רֶךְ יְשָׁרָ֑ה לָ֝לֶ֗כֶת אֶל־עִ֥יר מוֹשָֽׁב׃
וְדַבְּרִינוּן בְּאוֹרַח תְּרִיצְתָּא לְמֵיזַל לִירוּשְׁלֵם קַרְתָּא דִמְיַתְבָא:
(ח) יוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם׃
יְהוֹדוּן קֳדָם יְיָ מְטוּל חַסְדֵיהּ וּמִשְׁתַּעָן פְּרִישְׁוָתֵיהּ לִבְנֵי נְשָׁא:
(ט) כִּֽי־הִ֭שְׂבִּיעַ נֶ֣פֶשׁ שֹׁקֵקָ֑ה וְנֶ֥פֶשׁ רְ֝עֵבָ֗ה מִלֵּא־טֽוֹב׃
אֲרוּם אַשְׂבַּע נֶפֶשׁ סְרֵיקָא וְנַפְשָׁא כֵּפִינָא מְלֵי טוּבָא:
(י) יֹ֭שְׁבֵי חֹ֣שֶׁךְ וְצַלְמָ֑וֶת אֲסִירֵ֖י עֳנִ֣י וּבַרְזֶֽל׃
עַל צִדְקִיָהוּ וְרַבְרְבָנֵי יִשְׂרָאֵל אִתְנַבֵּי וַאֲמַר צִדְקִיָהוּ וְרַבְרְבָנֵי יִשְׂרָאֵל דִגְלוּ בְּבָבֶל וִיתִיבוּ בַחֲשׁוֹכָא וְטוּלָא דְמוֹתָא וַהֲווֹ אֲסִירִין בְּסִגוּף שֵׁרֵי פַּרְזְלָא:
107 (6) Then they cried to the Lord in their trouble; he delivered them out of their distresses.
(7) And he led them forth by the right way, that they might go to a city of habitation.
(8) Let them praise the Lord for his steadfast love, and for his wonderful works to the children of men!
(9) For he has satisfied the longing soul, and filled the hungry soul with goodness.
(10) Such as sat in darkness and in the shadow of death, bound in affliction and iron;
משנה
א. הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה נוֹהֲגִין בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין אֲבָל לֹא בְמֻקְדָּשִׁין. שֶׁהָיָה בַדִּין, וּמָה אִם הַחֻלִּין, שֶׁאֵינָן חַיָּבִין בְּחָזֶה וָשׁוֹק, חַיָּבִין בַּמַּתָּנוֹת, קָדָשִׁים שֶׁחַיָּבִין בְּחָזֶה וָשׁוֹק, אֵינוֹ דִין שֶׁחַיָּבִין בַּמַּתָּנוֹת. תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא ז), וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם, אֵין לוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן:
ב. כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן וְנִפְדּוּ, חַיָּבִין בַּבְּכוֹרָה וּבַמַּתָּנוֹת, וְיוֹצְאִין לְחֻלִּין, לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן מֻתָּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר, וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ יִפָּדוּ, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. כֹּל שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן, אוֹ מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן, וּלְאַחַר מִכָּאן נוֹלַד לָהֶם מוּם קָבוּעַ וְנִפְדּוּ, פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת, וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ חַיָּב, וְעוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ, יִקָּבֵרוּ:
ג. בְּכוֹר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמֵאָה, בִּזְמַן שֶׁמֵּאָה שׁוֹחֲטִין אֶת כֻּלָּן, פּוֹטְרִין אֶת כֻּלָּן. אֶחָד שׁוֹחֵט אֶת כֻּלָּן, פּוֹטְרִין לוֹ אֶחָד. הַשּׁוֹחֵט לְכֹהֵן וּלְנָכְרִי, פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶן, צָרִיךְ שֶׁיִּרְשֹׁם. וְאִם אָמַר חוּץ מִן הַמַּתָּנוֹת, פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. אָמַר, מְכֹר לִי בְנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה, וְהָיוּ בָהֶן מַתָּנוֹת, נוֹתְנָן לְכֹהֵן וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים. לָקַח הֵימֶנּוּ בְמִשְׁקָל, נוֹתְנָן לְכֹהֵן וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים:
ד. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְהָיְתָה לוֹ פָרָה, נִשְׁחֲטָה עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר, פָּטוּר. מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּר, חַיָּב. סָפֵק, פָּטוּר, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. אֵיזֶהוּ הַזְּרוֹעַ, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכֻּבָּה עַד כַּף שֶׁל יָד. וְהוּא שֶׁל נָזִיר. וּכְנֶגְדּוֹ בָרֶגֶל, שׁוֹק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שׁוֹק, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכֻּבָּה עַד סֹבֶךְ שֶׁל רָגֶל. אֵיזֶהוּ לְחִי, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לְחִי עַד פִּקָּה שֶׁל גַּרְגָּרֶת:
1. The mitzva to give the foreleg, the jaw, and the maw of slaughtered animals to the priests, known as the gifts of the priesthood, applies both in Eretz Yisrael and outside of Eretz Yisrael, in the presence of the Temple and not in the presence of the Temple, and it applies to non-sacred animals, but not to sacrificial animals. It is necessary to emphasize that it does not apply to sacrificial animals, as by right it should be inferred a fortiori: If non-sacred animals, which are not obligated to have the breast and thigh taken from them and given to the priest, are obligated to have gifts of the priesthood given from them, then with regard to sacrificial animals, which are obligated to have the breast and thigh given from them, is it not right that they should be obligated to have gifts of the priesthood given from them? Therefore, the verse states: “For the breast of waving and the thigh of giving I have taken of the children of Israel from the sacrifice of the peace offerings, and have given them to Aaron the priest and to his sons as a due forever from the children of Israel” (Leviticus 7:34), from which it is derived that the priest has only that which is stated with regard to that matter, i.e., the breast and the thigh, and not the foreleg, the jaw and the maw.
2. All sacrificial animals in which a permanent blemish preceded their consecration do not assume inherent sanctity, and only their value is consecrated. And once they were redeemed, they are obligated in the mitzva of a firstborn, i.e., their offspring are subject to being counted a firstborn, and in the gifts of the priesthood, and they can emerge from their sacred status and assume non-sacred status with regard to being shorn and with regard to being utilized for labor, as it is prohibited to shear animals with sacred status or utilize them for labor. And their offspring and their milk are permitted after their redemption. And one who slaughters these animals outside the Temple courtyard is exempt from karet, and those animals do not render an animal that was a substitute for them consecrated. And if these animals died before they were redeemed, they may be redeemed and fed to dogs. Although typically sacrificial animals that were redeemed may not be fed to the dogs, in this case it is permitted. This is the halakha with regard to all animals except for the firstborn animal and the animal tithe, whose sanctity is inherent, even when a permanent blemish preceded their consecration. With regard to all sacrificial animals whose consecration preceded their blemish, or who had a temporary blemish prior to their consecration and afterward developed a permanent blemish and they were redeemed, they are exempt from the mitzva of a firstborn, and from the gifts of the priestood, and they do not emerge from their sacred status and assume non-sacred status with regard to being shorn and with regard to being utilized for labor. And their offspring, which were conceived prior to redemption, and their milk, are prohibited after their redemption. And one who slaughters them outside the Temple courtyard is liable to receive karet, and those animals render an animal that was a substitute for them consecrated. And if these animals died before they were redeemed, they may not be redeemed and fed to dogs; rather, they must be buried.
3. With regard to a blemished firstborn animal, which one may slaughter and eat without being required to give the foreleg, jaw, and maw to the priest, that was intermingled with one hundred non-sacred animals, from which one is required to give those gifts, in a case when one hundred different people slaughter all of them, each slaughtering one animal, one exempts them all from giving the gifts, as each could claim that the animal that he slaughtered was the firstborn. If one person slaughtered them all, one exempts one of the animals for him. One who slaughters the animal of a priest for the priest or the animal of a gentile for the gentile is exempt from the obligation to give the gifts of the foreleg, the jaw, and the maw. And an Israelite who enters into partnership with a priest or a gentile must mark the animal to indicate that it is jointly owned and exempt from the obligation to give the gifts. And if a priest sold his animal to an Israelite and said: The animal is sold except for the gifts with it, the Israelite is exempt from the obligation to give the gifts, as they are not his. If the Israelite said to the one slaughtering the animal: Sell me the innards of a cow, and there were gifts included with it, i.e., the maw, the purchaser gives them to the priest and he does not deduct the value of the gifts from the money that he pays him. If he bought the innards from the slaughterer by weight, the purchaser gives the gifts, i.e., the maw, to the priest and deducts the value of the gifts from the money that he pays him.
4. In the case of a convert who converted and he had a cow, if the cow was slaughtered before he converted, he is exempt from giving the gifts to the priest. If the animal was slaughtered after he converted, the convert is obligated to give the gifts. If there is uncertainty whether it was slaughtered before or after the conversion, the convert is exempt, as the burden of proof rests upon the claimant. What is the definition of the foreleg that is given to the priests as one of the gifts? It is the part of the leg from the joint of the lower knee until the rounded protrusion surrounding the thigh bone of the foreleg; and that is the foreleg mentioned in the Torah with regard to the nazirite: “And the priest shall take the foreleg of the ram when it is cooked” (Numbers 6:19). And the parallel in the hind leg is the thigh that is given to the priest from the peace offering, which is also from the joint of the lower knee until the rounded protrusion surrounding the thigh bone. Rabbi Yehuda says: The thigh is from the joint of the lower knee until the upper knee joint, which connects the middle and upper parts of the leg. What is the definition of the jaw? It is from the joint of the lower jaw beneath the temples and downward until the upper ring of the windpipe.
גמרא
הַשׁוֹחֵט לְכֹהֵן וּלְנָכְרִי פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. אָמַר רָבָא בָּדַק לָן רַב יוֹסֵף הָאי כַּהֲנָא דְחָטִיף מַתַּנְתָא חִבּוּבֵי קָא מְחַבֵּב מִצְוָה אוֹ זִלְזוּלֵי קָא מְזַלְזֵל בְּמִצְוָה. וּפָשִׁיטְנָא לֵיהּ וְנָתַן וְלֹא שֶׁיִטּוֹל מֵעַצְמוֹ. אָמַר אַבַּיֵי מֵרֵישׁ הֲוָה חָטִיפְנָא מַתַּנְתָא אֲמֵינָא חִבּוּבֵי קָא מְחַבִּיבְנָא מִצְוָה. כֵּיוַן דְשָׁמַעְנָא לְהָא וְנָתַן וְלֹא שֶׁיִּטּוֹל מֵעַצְמוֹ. מִיחֲטָף לָא חָטִיפְנָא מֵימַר אֲמָרֵי הֲבוּ לִי וְכֵיוַן דְשָׁמַעְנָא לְהָא דְתַנְיָא (ש''א ח') וַיַּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר בְּנֵי שְׁמוּאֵל חֶלְקָם שָׁאֲלוּ בְּפִיהֶם מֵימַר נָמֵי לָא אֲמֵינָא וְאִי יָהֲבוּ לִי שָׁקִילְנָא כֵּיוַן דְּשָׁמַעְנָא לְהָא דְתַנְיָא הַצְנוּעִים מוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶם. וְהַגַּרְגְרָנִין חוֹלְקִין. מִשְׁקַל נָמֵי לָא שָׁקִילְנָא לְבַר מִמַּעֲלֵי יוֹמָא דְכִפּוּרֵי לְאַחֲזוּקֵי נַפְשָׁאי בְּכַהֲנֵי. וְלִפְרוֹס יָדֵיהּ. אַנְסֵיה לֵיה עִידָנֵיהּ. אָמַר רַב יוֹסֵף הָאי כַּהֲנָא דְאִית לֵיהּ צוּרְבָא מֵרַבָּנָן בְּשִׁבְבוּתֵיהּ וּדְחִיקָא לֵיהּ מִילְתָא לִיזְכֵי לֵיהּ מַתַּנְתָא. וְאַף עַל גַּב דְלָא אָתֵי לִידֵיהּ בְּמַכִּירֵי כְּהוּנָה וּלְוִיָּה. רָבָא וְרַב סַפְרָא אִיקְלְעוּ לְבֵי מָר יוֹחָנָא בְּרֵיהּ דְּרַב חָנָא בַר אַדָא וַאֲמָרֵי לָהּ לְבֵי מָר יוֹחָנָא בְּרֵיהּ דְרַב חָנָא בַר בִּיזְנָא. עָבַד לְהוּ עֶגְלָא תִּלְתָא אָמַר לֵיהּ רָבָא לְשַׁמְעֵיהּ זְכֵי לָן מַתַּנְתָא דְּבָעֵינָא לְמֵיכָל לִישְׁנָא בְּחַרְדְּלָא זָכִי לֵיהּ. רָבָא אָכַל. וְרַב סַפְרָא לָא אָכַל אַקְרוּיֵהּ לְרַב סַפְרָא בְּחֵלְמֵיהּ (משלי כ''ה) מַעֲדֶה בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה חוֹמֶץ עַל נָתֶר וְשָׁר בַּשִּׁירִים עַל לֵב רָע. אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף אָמַר לֵיהּ דִּילְמָא מִשּׁוּם דַעֲבָרִי אַשְׁמַעְתָּא דְמָר אַקְרְיָין הָכִי אָמַר לֵיהּ כִּי אָמָרִי אֲנָא בְּאַחֵר שַׁמְעֵהּ בְּעַל כָּרְחֵיהּ מְזַכֵּי וְכִי אֲמָרִי אֲנָא לְמָאן דְלָא אֶפְשַׁר לֵיהּ. הָא אֶפְשַׁר לֵיהּ. וְאֶלָּא מָאי טַעְמָא אַקְרְיָין הָכִי כְּלַפֵּי רָבָא וְלִקְרְיָין לְרָבָא. רָבָא נָזוּף הֲוָה. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַב דִּימִי וּפַשְׁטֵיהּ דִּקְרָא בְּמָאי כְּתִיב. אָמַר לֵיהּ בְּשׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב כָּל הַשּׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם שֶׁנֵּאֱמַר (איוב כ') כָּל חשֶךְ טָמוּן לִצְפוּנָיו תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח יֵרַע שָׂרִיד בְּאָהֳלוֹ וְאֵין שָׂרִיד אֶלָּא תַלְמִיד חָכָם שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ג') בַּשְׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קוֹרֵא. אָמַר רִבִּי זֵירָא אָמַר רַב כָּל הַשּׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן כְּזוֹרֵק אֶבֶן לְמַרְקוֹלִיס שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ''ו) כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד וּכְתִיב (שם י''ט) לֹא נָאוֶה לִכְסִיל תַּעֲנוּג:
§ With regard to the manner in which a priest takes gifts of the priesthood from their owners, Rava said: Rav Yosef examined us, his students, with the following question: A priest who seizes gifts of the priesthood from their owners, is he demonstrating fondness for the mitzva or is he demonstrating contempt for the mitzva? And I resolved this question for him from the verse: “That they shall give to the priest the foreleg, and the jaw, and the maw” (Deuteronomy 18:3). The term “that they shall give” indicates that the owner should give the gifts, and not that a priest should take them by himself. Accordingly, a priest who seizes the gifts from their owners is demonstrating contempt for the mitzva.
Abaye, who was a priest, said: At first, I would seize gifts of the priesthood, as I said to myself that I am demonstrating fondness for the mitzva in this manner. Once I heard this interpretation: “That they shall give,” and not that he should take by himself, I did not seize them anymore. Instead, I would say to the owners of the gifts: Give me. And once I heard that which is taught in a baraita: The verse states with regard to the sons of Samuel, who were Levites: “But turned aside after wealth” (I Samuel 8:3), and Rabbi Meir says: The sons of Samuel sinned when they asked for their portion, the first tithe given to the Levite, with their mouths, i.e., they demanded that the owners give them the first tithe. Abaye continued: After I heard that, I also did not say anything to the owners, but if they would give me gifts I would take them.
Abaye said further: Once I heard that which is taught in a baraita with regard to the distribution of the shewbread among the priests: The modest ones [hatzenu’im] withdraw their hands and do not take, and the gluttons divide all the bread; I also did not take gifts even when they were offered to me, except for when they were given on the eve of Yom Kippur, when there was an abundance of gifts due to the many animals that were slaughtered, as it is a mitzva to eat that day. In that instance, I took the gifts in order to affirm myself among the priests, i.e., if I would never take gifts then my status as a priest might be called into question.
The Gemara challenges: But let him spread his hands for the Priestly Benediction throughout the year, as this will make it clear to all that he is in fact a priest. The Gemara responds: His schedule constrained him, as he was constantly involved in teaching Torah to his students, so much so that he would miss the time during which the community gathered in the synagogue for the Priestly Benediction.
Rav Yosef said: In a case where a priest who has a Torah scholar [tzurva merabbanan] living in his neighborhood and that Torah scholar is hard-pressed for money, let the priest grant his gifts to him, i.e., the priest may declare that those gifts he is destined to receive should be given to the poor Torah scholar. And even though the gifts have not yet come into his possession, he may grant them to the Torah scholar in a case where there are associates of the priesthood and the Levites, i.e., if that specific priest or Levite was well known in his neighborhood and has a standard arrangement with many people that they give him their gifts, as he is certain that he will be given them.
With regard to the statement of Rav Yosef, the Gemara relates that Rava and Rav Safra visited the house of Mar Yoḥana, son of Rav Ḥana bar Adda, and some say they visited the house of Mar Yoḥana, son of Rav Ḥana bar Bizna. Mar Yoḥana prepared for them a third-born calf. Rava said to the attendant of Mar Yoḥana, who was a priest and would normally receive gifts of the priesthood from Mar Yoḥana: Grant us the gifts, as I wish to eat tongue with mustard, and the tongue along with the jaw is one of the gifts.
The attendant granted the gifts to him; Rava ate from them but Rav Safra did not eat. Following this incident, they read the following verse to Rav Safra in a dream: “As one that takes off a garment in cold weather, and as vinegar upon niter, so is he that sings songs to a heavy heart” (Proverbs 25:20). The verse can be interpreted allegorically as a chastisement of one who studies Torah but fails to understand it.
Rav Safra came before Rav Yosef and said to him: Perhaps because I transgressed the halakha of the Master they read this verse to me in chastisement. Rav Yosef said to him: No, you acted appropriately by refraining from consuming the gifts. When I said that a priest may grant the gifts to a Torah scholar, that was only with regard to a priest who grants them to another person of his own choosing. I did not permit this in the case of an attendant who grants the gifts to a dignified guest of the homeowner. The reason is that he grants the gifts against his will, as he feels pressured by the homeowner to acquiesce. And furthermore, when I said this halakha, it was only for one who cannot eat under another circumstance, as he is hard-pressed for money. In this incident, it was possible for Rava to consume his own meat with mustard, since Rava was not poor.
Rav Safra asked Rav Yosef: But if so, what is the reason that they read this verse to me? Rav Yosef responded: The reading was directed not toward you but toward Rava, who ate from the gifts against my ruling. The Gemara objects: But let them read this verse to Rava himself in a dream. The Gemara responds: Rava was rebuked as a result of this incident and therefore was not granted heavenly communication. The verse was therefore proclaimed to Rav Safra instead.
In the preceding incident, the Gemara related that the verse: “As one that takes off a garment in cold weather, and as vinegar upon niter, so is he that sings songs to a heavy heart” (Proverbs 25:20), was proclaimed to Rav Safra in a dream. Abaye said to Rav Dimi: And with regard to what matter is the plain meaning of the verse written? Rav Dimi said to him: It is referring to one who teaches an unworthy student. In other words, just as one should remove a worn garment that has no use in cold weather, or just as vinegar upon niter ruins the niter, rendering it unusable, so too, there is no use in singing songs, i.e., teaching Torah, to an unworthy student who has a heavy heart, i.e., who does not intend to adhere to the halakhot he is taught.
As Rav Yehuda said that Rav said: Anyone who teaches Torah to an unworthy student falls into Gehenna, as it is stated: “All darkness is laid up for his treasures; a fire not blown by man shall consume him; it shall go ill with him that remains [yera sarid] in his tent” (Job 20:26), and sarid means nothing other than a Torah scholar, as it is stated: “And among the remnant [sarid] those whom the Lord shall call” (Joel 3:5). The word yera shares a root with the word ra, evil, and “yera sarid” is therefore understood to be referring to an unworthy student.
On a similar note, Rabbi Zeira says that Rav says: Anyone who teaches Torah to an unworthy student is considered like one who throws a stone to Markulis, as it is stated: “As a small stone in a heap of stones, so is he that gives honor to a fool” (Proverbs 26:8), and it is written: “Luxury is not seemly for a fool” (Proverbs 19:10).
זוהר
וְתָאנָא יְסוֹדָא וְשָׁרְשָׁא בְמַלְכָא מִתְעַטְרִין כַּחֲדָא וְהָאי הִיא כִתְרָא וּפִתְחָא לְכָל שְׁאָר כִּתְרִין דִכְתִּיב (תהלים קיח) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק. וּכְתִיב זֶה הַשַּׁעַר לַיְיָ וְעַל דָּא כְתִיב וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְיָ לְאַכְלָלָא בְהָאי כָּל שְׁאָר כִּתְרִין וְעַל דָּא אִינוּן סָהְדֵי סַהֲדוּתָא וְלָא קַיְימֵי בְדוּכְתַּיְיהוּ בְגִין דְאִיהִי מִצְוָה וְתָנֵינָן תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה נִזְרָקִין. וְאִי תֵימָא הָא לוּלָב וַעֲרָבָה וְכוּלֵי תַּשְׁמִישֵׁי קְדוּשָׁה אִינוּן אֲמָאי נִזְרָקִין. אֶלָּא תַשְׁמִישֵׁי קְדוּשָׁה בְגִין דִרְשִׁימִין בַּכְּתִיבָה דִשְׁמָא קַדִּישָׁא. אָמַר רִבִּי יִצְחָק אִינוּן חוּטִין לְאַחְזָאָה הֵיךְ תַּלְיָין מִכָּאן וּמִכָּאן לְאַרְבַּע סִטְרֵי עַלְמָא מֵהָאי אָתָר וְאִיהִי שַׁלְטָא עַל כֹּלָא בְרָזָא דְלֵב דְּאִיהִי לִבָּא דְכָל הָאי עַלְמָא וְלִבָא דְּעִלָּאֵי וְתַלְיָיא בְלֵב עִלָּאָה וְכֹלָא הוּא בְלֵב דְנָפַק מֵחָכְמָה עִלָּאָה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק שִׁעוּרָא דְהָאי (וְאוֹרְכָּא) דְהָאי אִתְמַר בְּאַתְוָן גְּלִיפָן דְּרִבִּי אֶלְעָזָר. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה אָמַר קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מָאן דְּבָעֵי לְמֵהַךְ בָּתַר דָּחַלְתִּי יְהַךְ בָּתַר לִבָּא דָא וּבָתַר עַיְינִין דְּקַיְימִין עֲלָה. מָאן אִינוּן עַיְינִין כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שם לד) עֵינֵי יְיָ אֶל צַדִּיקִים אֲבָל אַתֶּם לֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם. מָאי טַעְמָא בְגִין דְאַתֶם זוֹנִים אַחֲרֵיהֶם. אָמַר רִבִּי חִיָּיא מָאי טַעְמָא הָכָא יְצִיאַת מִצְרַיִם דִּכְתִּיב אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אֶלָּא בְּגִין דְּכַד נַפְקוּ מִמִּצְרַיִם בְּהָאי חוּלָקָא עָאלוּ וּבְהָאי קָטִיל קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא קָטוּלָא דְמִצְרַיִם וְעַל דָּא בְּאַתְרֵיהּ אִתְדְכַר וּבְאַתְרֵיהּ יִזְדְּהַר לְהוּ בְדָא. מָאי בְאַתְרֵיהּ בְּגִין דְהָאי מִצְוָה הִיא אָתָר דִּילָהּ. תָאנֵי רִבִּי יֵיסָא כְתִיב (מיכה ז) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. כִּימֵי כְּיוֹם מִבָעֵי לֵיהּ דְּהָא בְחָד זִמְנָא נַפְקוּ וְלָא אִתְעַכָּבוּ. אֶלָּא כְאִינוּן יוֹמִין עִלָּאִין דְאִתְבָּרְכָא בְהוּא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כָּךְ זַמִּין קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְאַפָּקָא לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל מִן גָּלוּתָא וּכְדֵין כְּתִיב (ישעיה יב) וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַיְיָ קִרְאוּ וְגוֹמֵר. זַמְּרוּ יְיָ כִּי גֵאוּת עָשָׂה מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ. מָאי מוּדַעַת זֹאת בְּגִין דְּהַשְׁתָּא אִשְׁתְּמוֹדְעָא זֹאת בְּעִטּוּפָא דְמִצְוָה בְּהַהוּא זִמְנָא אִשְׁתְּמוֹדְעָא זֹאת. בְכַמָּה נִמּוּסִין דִּילָהּ דְּיַעְבֵיד קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אָתִין וְנִסִין בְּעַלְמָא כְּדֵין כְּתִיב (זכריה יד) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. יִמְלוֹךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:
וְלָמַדְנוּ, הַיְסוֹד, וְהַשֹּׁרֶשׁ, שֶׁהוּא הַכֶּתֶר, שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ הַכֹּל, מִתְעַטְּרִים יַחַד בַּמַּלְכוּת. וְזוֹ, הַמַּלְכוּת, הִיא הַזִּכָּרוֹן וְהַפֶּתַח לְכָל שְׁאָר הַסְּפִירוֹת. שֶׁכָּתוּב (תהלים קי''ח) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק. שֶׁהִיא מַלְכוּת הַנִּקְרֵאת צֶדֶק. וְכָתוּב אַחֲרָיו (שם) זֶה הַשַּׁעַר לַה', לִהְיוֹתָהּ הַשַּׁעַר לְכָל הַסְּפִירוֹת. וְעַל כֵּן כָּתוּב וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה', שֶׁהַכָּתוּב בָּא לִכְלוֹל בָּזֶה, בַּמַּלְכוּת, כָּל שְׁאָר הַסְּפִירוֹת, אֲשֶׁר בַּמַּלְכוּת הַנִּקְרֵאת מִצְוָה, נִקְרָאוֹת כָּל הַסְּפִירוֹת הַנִּכְלָלוֹת בָּהּ בַּשֵּׁם מִצְווֹת. וְעַל כֵּן לָמַדְנוּ, סַהֲדֵי סָהֲדוּתָא וְלֹא קַיְּמֵי בְּדוּכְתַּיְהוּ, שֶׁהַסְּפִירוֹת דְּז''א מֵעִידִים עֵדוּת, וְאֵינָם עוֹמְדִים בִּמְקוֹמָם בְּז''א, מִשּׁוּם שֶׁהִיא מִצְווֹת, כִּי הַצִיצִית ה''ס הַמַּלְכוּת הַנִּקְרֵאת מִצְוָה, וְהַסְּפִירוֹת דְּז''א הַכְּלוּלוֹת בָּהּ נִקְרָאוֹת מִצְווֹת. וְעַל כֵּן הֵם שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָם, בְּז''א, אֶלָּא בַּמַּלְכוּת. וְלָמַדְנוּ, תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה, דְּהַיְנוּ שֶׁל הַמַּלְכוּת, נִזְרָקִים. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי לוּלָב וַעֲרָבָה, אֲשֶׁר לוּלָב רוֹמֵז עַל יְסוֹד דְּז''א, וְהָעֲרָבוֹת לנו''ה דְּז''א, וְאִם כֵּן אֵינָם תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה, אֶלָּא תַּשְׁמִישֵׁי קְדוּשָׁה, דְּהַיְנוּ בְּז''א, וְלָמָּה הֵם נִזְרָקִים. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא תַּשְׁמִישֵׁי קְדוּשָׁה הַיְנוּ מִשּׁוּם שֶׁרְשׁוּמִים בִּכְתָב שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. אֲבָל לוּלָב וַעֲרָבָה, אַף עַל פִּי שֶׁרוֹמְזִים עַל ז''א, מִכָּל מָקוֹם הֵם כְּתַשְׁמִישֵׁי מִצְוָה, וְנִזְרָקִים. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֵלּוּ הַחוּטִים, דְּצִיצִית, הֵם לְהַרְאוֹת, אֵיךְ הֵם תְּלוּיִם מִכָּאן וּמִכָּאן לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם מִמָּקוֹם זֶה, וְהִיא, הַמַּלְכוּת, שׁוֹלֶטֶת עַל כֻּלָּם בְּסוֹד לֵב, שֶׁהִיא הַלֵּב שֶׁל כָּל הָעוֹלָם הַזֶּה, וְלֵב הָעֶלְיוֹנִים, דְּהַיְנוּ מג' עוֹלָמוֹת בּי''ע, וּתְלוּיָה בַּלֵּב הָעֶלְיוֹן דְּז''א, וְהַכֹּל הוּא בְּסוֹד הַ''לֵּב'' הַיּוֹצֵא מֵחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה, דְּהַיְנוּ, שֶׁלֵּב רוֹמֵז עַל ל''ב נְתִיבוֹת הַחָכְמָה הַמְּאִירִים בּוֹ אָמַר רַבִּי יִצְחָק, הַשִּׁעוּר שֶׁל זֶה וְהָאֹרֶךְ שֶׁל זֶה, שֶׁל הַצִיצִית, לָמַדְנוּ בְּאוֹתִיּוֹת חֲקוּקוֹת שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּי מִי שֶׁרוֹצֶה לָלֶכֶת אַחַר יִרְאָתִי, יֵלֶךְ אַחַר הַלֵּב הַזֶּה, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת, וְאַחֲרֵי הָעֵינַיִם הָעוֹמְדוֹת עָלָיו. מִי הֵן הָעֵינַיִם. הוּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ל''א) עֵינֵי הויה אֶל צַדִּיקִים, דְּהַיְנוּ עֵינֵי ז''א. אֲבָל אַתֶּם לֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם. מַהוּ הַטַּעַם, מִשּׁוּם שֶׁאַתֶּם זוֹנִים אַחֲרֵיהֶם. אָמַר רַבִּי חִיָּא, מַהוּ הַטַּעַם שֶׁנִּזְכְּרָה כָּאן יְצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁכָּתוּב, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁכְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם נִכְנְסוּ לַחֵלֶק הַזֶּה, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת. וּבָזֶה, בַּמַּלְכוּת, הָרַג הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרוּגֵי מִצְרַיִם. וְעַל כֵּן נִזְכֶּרֶת יְצִיאַת מִצְרַים בִּמְקוֹמוֹ, וּבִמְקוֹמוֹ הִזְהִיר לָהֶם בָּזֶה, שֶׁכָּתוּב אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי וְגוֹ'. מַהוּ בִּמְקוֹמוֹ. הוּא מִשּׁוּם שֶׁמִּצְוָה זוֹ שֶׁל צִיצִית, הִיא הַמָּקוֹם שֶׁלָּהּ, שֶׁל הַמַּלְכוּת. לָמַד רַבִּי יֵיסָא, כָּתוּב (מיכה ז') כִּימֵי צֵאתְךְ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. שׁוֹאֵל, כִּימֵי, כַּיּוֹם הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, שֶׁהֲרֵי בְּפַעַם אַחַת יָצְאוּ וְלֹא נִתְעַכְּבוּ. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא הַפֵּרוּשׁ הוּא, כַּיָּמִים הָאֵלּוּ הָעֶלְיוֹנִים, חג''ת נה''י דז''א, שֶׁנִּתְבָּרְכָה בָּהֶם כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כָּךְ עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיא אֶת יִשְׂרָאֵל מִן הַגָּלוּת, עַל יְדֵי יָמִים דְּז''א. וְאָז כָּתוּב (ישעיה י''ב) וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ וְגוֹ' זַמְּרוּ ה' כִּי גֵּאוּת עָשָׂה מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ. מַהוּ מוּדַעַת זֹאת. וּמֵשִׁיב, מִשּׁוּם שֶׁעַתָּה נוֹדַעַת זֹאת, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, בְּעִטּוּף הַטַּלִּית שֶׁל מִצְוָה, דְּהַיְנוּ בַּצִיצִית. בָּעֵת הַהִיא תִּהְיֶה נוֹדַעַת זֹאת בְּכַמָּה דְּרָכִים שֶׁלָּהּ, שֶׁיַּעֲשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתוֹת וְנִסִּים בָּעוֹלָם. אָז כָּתוּב (זכריה י''ד) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. יִמְלוֹךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.
הלכה פסוקה
א. מִי שֶׁאָמַר בְּתַחֲנוּנִים מִי שֶׁרִיחֵם עַל קֵן צִפּוֹר שֶׁלֹּא לִיקַח הָאֵם עַל הַבָּנִים אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁחוֹט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ בְּיוֹם אֶחָד יְרַחֵם עָלֵינוּ וְכַיּוֹצֵא בְּעִנְיַן זֶה מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁמִּצְוֹת אֵלּוּ גְזֵירַת הַכָּתוּב הֵן וְאֵינָן רַחֲמִים. שְׁאִילוּ הָיָה מִפְּנֵי רַחֲמִים. לֹא הָיָה מַתִּיר לָנוּ שְׁחִיטָה כָּל עִיקָר. וְכֵן לֹא יַרְבֶּה בְּכִנּוּיִם שֶׁל שֵׁם וְיֹאמַר הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא וְהֶחָזָק וְהָאַמִּיץ וְהָעִזוּז שֶׁאֵין כֹּחַ בְּאָדָם לְהַגִיעַ לְסוֹף שְׁבָחָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא אוֹמֵר מַה שֶׁאָמַר מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם:
ב. בְּמִנְחָה אוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר אֲשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ וְכוּלֵי תְּהִלָּה לְדָוִד וְכוּ' קוֹרֵא הוּא וְהָעָם מְיוֹשֶׁב וְעוֹמֵד שְׁלִיחַ צִבּוּר וְאוֹמֵר קַדִישׁ וְהֵם עוֹמְדִים אַחֲרָיו וְעוֹנִין כְּדַרְכָּן וּמִתְפַּלְלִין כֻּלָּם בְּלַחַשׁ. וְאַחַר כַּךְ חוֹזֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר וּמִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה בְּשַׁחֲרִית עַד שֶׁיַּשְׁלִים כָּל הַתְּפִלָּה. וְנוֹפְלִין עַל פְּנֵיהֶן וּמִתְחַנֵּן וּמַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ הוּא וְהֵם וּמִתְחַנֵּן מְעַט מִיוֹשֶׁב כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה בְּשַׁחֲרִית וְעוֹמֵד וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וְכָל הָעָם עוֹנִין כְּדַרְכָּן וְנִפְטָרִים לְמַעֲשֵׂיהֶם:
Whoever says in his supplications, "He that dealt mercifully with a nest of birds, forbidding the taking of the mother-bird together with the nestlings (Deuteronomy 22:6-7) and the slaughtering of a beast and its young in one day (Leviticus 22:28)—may He have mercy upon us", or offers petitions of a similar character is silenced; for these precepts are divine decrees set forth in Scripture and have not been ordained in a spirit of compassion. Were this the motive, the slaughtering of all animals would have been prohibited. It is also forbidden to multiply epithets and say: "O God, Great, Mighty, Awe-inspiring, Powerful, Puissant", since it is beyond human power to exhaust the praises of God. One should therefore limit himself to the attributes used by Moses, our teacher, Peace be upon him.
In the afternoon service, the Reader begins reading: "And He, being merciful, forgiveth iniquity and destroyeth not; yea, many times He averteth His anger and awakeneth His wrath not at all" (Psalm 38, verse 38),*This verse is not recited before the afternoon service but before the evening service both in the German and Spanish rituals. and "Happy are they that dwell in Thy house etc. A Psalm of David etc." (Psalm 145). While reading this psalm, both he and the congregation are seated. The reader rises and says Kaddish. The congregants rise after him and make the customary responses. They all recite the Amidah inaudibly. The reader repeats the Amidah aloud, as in the morning service, till he has concluded the whole of it. All then bow their heads, offering supplications; raise their heads and continue their supplications remaining seated, as in the morning service. The reader then rises and recites Kaddish. The people make the customary responses. Then they depart to their affairs.
מוסר
אַל תָּדִין אֶת חֲבֵירָךְ לְכַף חוֹבָה כִּי אָדָם יִרְאֶה לָעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב וְלֹא יָדַעְתָּ מַה בְּלִבּוֹ וּמַה בְּמַחְשַׁבְתּוֹ וֶהֱוֵי דָן כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת. וּשְׁמוֹר עֵינֶיךָ מֵרְאוֹת בְּרָע וַעֲשֵׂה צְדָקָה כְּפִי כֹּחֲךָ אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם שַׁעְבֵּד עַצְמְךְ לְקוֹנָךְ וְתַחְשׁוֹב בְּלִבָךְ שֶׁכָּל אָדָם שׁוֹמֵר עֲבָדָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּשְׁמָרְךָ רִבּוֹן הָעוֹלָמִים: אַל תָּבִיא עַצְמָךְ לִידֵי עֲבֵירָה קַלָּה כִּי הִיא תְבִיאֲךָ לִידֵי חֲמוּרָה. עָבַר עַל לֹא תִשְׂנָא סוֹף בָּא לִידֵי שְׁפִיכוּת דָמִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט) וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שׂוֹנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ: הִשָּׁמֵר לָךְ אַל תֵּשֵׁב עִם אָדָם שֶׁלֹּא תִּלְמוֹד מִמֶּנּוּ טוֹבָה כִּי קָרוֹב שֶׁיִּלְמוֹד רָעָה. וְאוֹי לוֹ אוֹי לְנַפְשׁוֹ. וְעוֹד שֶׁתִּגְרוֹם שֶׁיַּחְשְׁדוּךָ בְּדָבָר רָע כִּי יֹאמְרוּ לֹא עַל חִנָּם הָלַךְ זֶה אֶצְלוֹ. וּבְךָ יִתְלוּ כָּל מַעֲשָׂיו הָרָעִים: