תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
כא (א) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו׃
וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֱמַר לְכַהֲנַיָּא בְּנֵי אַהֲרֹן וְתֵימַר לְהוֹן עַל מִית לָא יִסְתָּאַב בְּעַמֵּיהּ:
(ב) כִּ֚י אִם־לִשְׁאֵר֔וֹ הַקָּרֹ֖ב אֵלָ֑יו לְאִמּ֣וֹ וּלְאָבִ֔יו וְלִבְנ֥וֹ וּלְבִתּ֖וֹ וּלְאָחִֽיו׃
אֶלָּהֵן לְקָרִיבֵיהּ דְּקָרִיב לֵיהּ לְאִמֵּיהּ וְלַאֲבוּהִי וְלִבְרֵיהּ וְלִבְרַתֵּיהּ וְלַאֲחוּהִי:
(ג) וְלַאֲחֹת֤וֹ הַבְּתוּלָה֙ הַקְּרוֹבָ֣ה אֵלָ֔יו אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־הָיְתָ֖ה לְאִ֑ישׁ לָ֖הּ יִטַּמָּֽא׃
וְלַאֲחָתֵיהּ בְּתֻלְתָּא דְּקָרִיבָא לֵיהּ דִּי לָא הֲוַת לִגְבָר לַהּ יִסְתָּאָב:
(ד) לֹ֥א יִטַּמָּ֖א בַּ֣עַל בְּעַמָּ֑יו לְהֵ֖חַלּֽוֹ׃
לָא יִסְתָּאַב רַבָּא בְעַמֵּיהּ לְאַחֲלוּתֵיהּ:
(ה) לֹֽא־[יִקְרְח֤וּ] (יקרחה) קׇרְחָה֙ בְּרֹאשָׁ֔ם וּפְאַ֥ת זְקָנָ֖ם לֹ֣א יְגַלֵּ֑חוּ וּבִ֨בְשָׂרָ֔ם לֹ֥א יִשְׂרְט֖וּ שָׂרָֽטֶת׃
לָא יִמְרְטוּן מְרַט בְּרֵישְׁהוֹן וּפָאתָא דְדִקְנְהוֹן לָא יְגַלְּחוּן וּבְבִשְׂרְהוֹן לָא יְחַבְּלוּן חִבּוּל:
(ו) קְדֹשִׁ֤ים יִהְיוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ שֵׁ֖ם אֱלֹהֵיהֶ֑ם כִּי֩ אֶת־אִשֵּׁ֨י יְהֹוָ֜ה לֶ֧חֶם אֱלֹהֵיהֶ֛ם הֵ֥ם מַקְרִיבִ֖ם וְהָ֥יוּ קֹֽדֶשׁ׃
קַדִּישִׁין יְהוֹן קֳדָם אֱלָהֲהוֹן וְלָא יְחַלּוּן שְׁמָא דֶּאֱלָהֲהוֹן אֲרֵי יָת קֻרְבְּנַיָּא דַיְיָ קֻרְבָּן אֱלָהֲהוֹן אִנּוּן מַקְרִיבִין וִיהוֹן קַדִּישִׁין:
21 (1) And the Lord said to Moshe, Speak to the priests the sons of Aharon, and say to them, There shall none be defiled for the dead among his people:
(2) but for his kin, that is near to him, for his mother, and for his father, and for his son and for his daughter, and for his brother,
(3) and for his sister a virgin, that is near to him, and who has had no husband; for her may he be defiled.
(4) But he shall not defile himself, being a chief man among his people, to profane himself.
(5) They shall not make baldness on their head, neither shall they shave off the corner of their beard, nor make any cuttings in their flesh.
(6) They shall be holy to their God, and not profane the name of their God: for the offerings of the Lord made by fire, the bread of their God, they do offer: therefore they shall be holy.
נביאים
מד (טו) וְהַכֹּהֲנִ֨ים הַלְוִיִּ֜ם בְּנֵ֣י צָד֗וֹק אֲשֶׁ֨ר שָׁמְר֜וּ אֶת־מִשְׁמֶ֤רֶת מִקְדָּשִׁי֙ בִּתְע֤וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מֵֽעָלַ֔י הֵ֛מָּה יִקְרְב֥וּ אֵלַ֖י לְשָׁרְתֵ֑נִי וְעָמְד֣וּ לְפָנַ֗י לְהַקְרִ֥יב לִי֙ חֵ֣לֶב וָדָ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃
וְכַהֲנַיָא לֵיוָאֵי בְּנֵי צָדוֹק דִי נְטַרוּ יַת מַטְרַת מַקְדְשִׁי בְּמִטְעֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבָּתַר פּוּלְחָנִי אִינוּן יִתְקַרְבוּן לְפוּלְחָנִי לְשַׁמָשָׁא קֳדָמַי וִישַׁמִשׁוּן עַל מַדְבְּחִי לְקָרָבָא קֳדָמַי תְּרַב וְדָם נִכְסַת קוּדְשִׁין אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים:
(טז) הֵ֜מָּה יָבֹ֣אוּ אֶל־מִקְדָּשִׁ֗י וְהֵ֛מָּה יִקְרְב֥וּ אֶל־שֻׁלְחָנִ֖י לְשָׁרְתֵ֑נִי וְשָׁמְר֖וּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּֽי׃
אִינוּן יַעֲלוּן לְמִקְדָשִׁי וְאִינוּן יִתְקָרְבוּן לְפָתוֹרִי לְחַם אַפַּיָא לְשִׁמְשָׁא קֳדָמַי וְיִטְרוּן יַת מַטְרַת מֵימְרִי:
(יז) וְהָיָ֗ה בְּבוֹאָם֙ אֶֽל־שַׁעֲרֵי֙ הֶחָצֵ֣ר הַפְּנִימִ֔ית בִּגְדֵ֥י פִשְׁתִּ֖ים יִלְבָּ֑שׁוּ וְלֹֽא־יַעֲלֶ֤ה עֲלֵיהֶם֙ צֶ֔מֶר בְּשָׁרְתָ֗ם בְּשַׁעֲרֵ֛י הֶחָצֵ֥ר הַפְּנִימִ֖ית וָבָֽיְתָה׃
וִיהֵי בְּמֵיעַלְהוֹן לְתַרְעֵי דַרְתָּא גַוַיְתָא לְבוּשֵׁי בוּצָא יִלְבְּשׁוּ וְלָא יְהֵי עֲלֵיהוֹן כְּסוּת עֲמַר בְּשַׁמָשׁוּתְהוֹן בְּתַרְעֵי דַרְתָּא גַוַיְתָא וּלְגָיו:
(יח) פַּאֲרֵ֤י פִשְׁתִּים֙ יִהְי֣וּ עַל־רֹאשָׁ֔ם וּמִכְנְסֵ֣י פִשְׁתִּ֔ים יִֽהְי֖וּ עַל־מׇתְנֵיהֶ֑ם לֹ֥א יַחְגְּר֖וּ בַּיָּֽזַע׃
כּוֹבְעִין דְבוּץ יְהוֹן עַל רֵישֵׁיהוֹן וּמִכְנְסִין דְבוּץ יְהוֹן עַל חַרְצֵיהוֹן וְלָא יְזַרְזוּן עַל חַרְצֵיהוֹן אֱלָהֵין עַל לְבָבֵיהוֹן יֵיסָרוּן:
(יט) וּ֠בְצֵאתָ֠ם אֶל־הֶחָצֵ֨ר הַחִיצוֹנָ֜ה אֶל־הֶחָצֵ֣ר הַחִיצוֹנָה֮ אֶל־הָעָם֒ יִפְשְׁט֣וּ אֶת־בִּגְדֵיהֶ֗ם אֲשֶׁר־הֵ֙מָּה֙ מְשָׁרְתִ֣ם בָּ֔ם וְהִנִּ֥יחוּ אוֹתָ֖ם בְּלִֽשְׁכֹ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וְלָֽבְשׁוּ֙ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְלֹא־יְקַדְּשׁ֥וּ אֶת־הָעָ֖ם בְּבִגְדֵיהֶֽם׃
וּבְמִיפַקְהוֹן מִדַרְתָּא דְקוּדְשָׁא לְדַרְתָּא בָרַיְתָא לְאִיתְעָרָבָא עִם עַמָא יִשְׁלְחוּן יַת לְבוּשֵׁיהוֹן דִי אִינוּן מְשַׁמְשִׁין בְּהוֹן וְיַחֲתוּן יַתְהוֹן בְּלִשְׁכַת קוּדְשָׁא וְיִלְבְּשׁוּן לְבוּשִׁין אוֹחֲרָנִין וְלָא יִתְעָרְבוּן עִם עַמָא בִּלְבוּשֵׁיהוֹן:
(כ) וְרֹאשָׁם֙ לֹ֣א יְגַלֵּ֔חוּ וּפֶ֖רַע לֹ֣א יְשַׁלֵּ֑חוּ כָּס֥וֹם יִכְסְמ֖וּ אֶת־רָאשֵׁיהֶֽם׃
וְרֵישֵׁיהוֹן לָא יְגִלְחוּן וּפֵירוּעַ לָא יִרְבּוּן סַפָּרָא יִסְפְּרוּן יַת שְׂעַר רֵישֵׁיהוֹן:
44 (15) But the priests the Levites, the sons of Żadoq, that kept the charge of my sanctuary when the children of Yisra᾽el went astray from me, they shall come near to me to minister to me, and they shall stand before me to offer to me the fat and the blood, says the Lord God:
(16) they shall enter into my sanctuary, and they shall come near to my table, to minister to me, and they shall keep my charge.
(17) And it shall come to pass, that when they enter in at the gates of the inner court, they shall be clothed with linen garments; and no wool shall come upon them, whilst they minister in the gates of the inner court, and within.
(18) They shall have linen turbans upon their heads, and shall have linen breeches upon their loins; they shall not gird themselves with anything that causes sweat.
(19) And when they go out into the outer court, into the outer court to the people, they shall put off their garments in which they minister, and lay them in the holy chambers, and they shall put on other garments; so as not to hallow the people with their garments.
(20) Nor shall they shave their heads, nor suffer their locks to grow long; but they shall crop their heads.
כתובים
כז (יב) עָר֤וּם ׀ רָאָ֣ה רָעָ֣ה נִסְתָּ֑ר פְּ֝תָאיִ֗ם עָבְר֥וּ נֶעֱנָֽשׁוּ׃
עֲרִימָא חֲזָא בִישְׁתָּא וּמִטְשֵׁי וְשַׁבְרֵי עָבְרִין עֲלָהּ וְחַסְרִין:
(יג) קַח־בִּ֭גְדוֹ כִּי־עָ֣רַב זָ֑ר וּבְעַ֖ד נׇכְרִיָּ֣ה חַבְלֵֽהוּ׃
מִתְנְסֵיב מַרְטוּטֵי דְמַן דְעָרֵיב לְנוּכְרָאָה וְעַל אַפֵּי נוּכְרַיָא מַשְׁכְּנֵיהּ:
(יד) מְבָ֘רֵ֤ךְ רֵעֵ֨הוּ ׀ בְּק֣וֹל גָּ֭דוֹל בַּבֹּ֣קֶר הַשְׁכֵּ֑ים קְ֝לָלָ֗ה תֵּחָ֥שֶׁב לֽוֹ׃
דִמְבָרֵךְ לְחַבְרֵיהּ בְּקָלָא רָמָא בְּצַפְרָא בְקִידוּמָא לְוָטָתָא תִּתְחֲשִׁיב לֵיהּ:
(טו) דֶּ֣לֶף ט֭וֹרֵד בְּי֣וֹם סַגְרִ֑יר וְאֵ֥שֶׁת (מדונים) [מִ֝דְיָנִ֗ים] נִשְׁתָּוָֽה׃
אִיךְ דִלְפָא דְנָטֵף בְּיוֹמָא דְסַגְרִירָא הֵיכְנָא אִתְּתָא תַגְרָנוּתָא דְנָצְיָא:
(טז) צֹפְנֶ֥יהָ צָפַן־ר֑וּחַ וְשֶׁ֖מֶן יְמִינ֣וֹ יִקְרָֽא׃
רוּחָא גַרְבַיְתָא קַשְׁיָא וּבִשְׁמָא דִימִינָא מִתְקַרְיָא:
(יז) בַּרְזֶ֣ל בְּבַרְזֶ֣ל יָ֑חַד וְ֝אִ֗ישׁ יַ֣חַד פְּנֵֽי־רֵעֵֽהוּ׃
פַּרְזְלָא בְּפַרְזְלָא לָטִישׁ וְגַבְרָא לָטִישׁ אַפֵּיהּ דְחַבְרֵיהּ:
27 (12) A prudent man sees the evil, and hides himself; but simpletons pass on, and are punished.
(13) Take his garment when he is surety for a stranger, and take his pledge on behalf of an alien woman.
(14) He that blesses his friend with a loud voice, rising early in the morning, it shall be counted a curse to him.
(15) A continual dripping on a very rainy day and a contentious woman are alike.
(16) Whoever would hide her hides the wind, like the ointment of his right hand, which betrays itself.
(17) Iron sharpens iron; so one man sharpens another.
משנה
א. הַמַּבְרִיךְ אֶת הַגֶּפֶן בָּאָרֶץ, אִם אֵין עָפָר עַל גַּבָּהּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, לֹא יָבִיא זֶרַע עָלֶיהָ, אֲפִלּוּ הִבְרִיכָהּ בִּדְלַעַת אוֹ בְסִילוֹן. הִבְרִיכָהּ בְּסֶלַע, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָפָר עַל גַּבָּהּ אֶלָּא שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת, מֻתָּר לְהָבִיא זֶרַע עָלֶיהָ. הָאַרְכֻּבָּה שֶׁבַּגֶּפֶן, אֵין מוֹדְדִין לָהּ אֶלָּא מִן הָעִקָּר הַשֵּׁנִי:
ב. הַמַּבְרִיךְ שָׁלֹשׁ גְּפָנִים וְעִקָּרֵיהֶם נִרְאִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד שְׁמֹנֶה, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת. וְאִם לָאו, אֵינָן מִצְטָרְפוֹת. גֶּפֶן שֶׁיָּבְשָׁה, אֲסוּרָה וְאֵינָהּ מְקַדֶּשֶׁת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף צֶמֶר גֶּפֶן אָסוּר וְאֵינוֹ מְקַדֵּשׁ. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, אַף עַל גַּבֵּי הַגֶּפֶן אָסוּר וְאֵינוֹ מְקַדֵּשׁ:
ג. אֵלּוּ אוֹסְרִין וְלֹא מְקַדְּשִׁין. מוֹתַר חָרְבַּן הַכֶּרֶם, מוֹתַר מְחוֹל הַכֶּרֶם, מוֹתַר פִּסְקֵי עָרִיס, מוֹתַר אַפִּיפְיָרוֹת. אֲבָל תַּחַת הַגֶּפֶן, וַעֲבוֹדַת הַגֶּפֶן, וְאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁבַּכֶּרֶם, הֲרֵי אֵלּוּ מִתְקַדְּשׁוֹת:
ד. הַמְסַכֵּךְ אֶת גַּפְנוֹ עַל גַּבֵּי תְבוּאָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ, וְחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, אֵין אָדָם מְקַדֵּשׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ:
ה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁזָּרַע אֶת כַּרְמוֹ בַּשְּׁבִיעִית, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְאָמַר, אֵין אָדָם מְקַדֵּשׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ:
ו. הָאַנָּס שֶׁזָּרַע אֶת הַכֶּרֶם וְיָצָא מִלְּפָנָיו, קוֹצְרוֹ אֲפִלּוּ בַמּוֹעֵד. עַד כַּמָּה הוּא נוֹתֵן לַפּוֹעֲלִים, עַד שְׁלִישׁ. יָתֵר מִכָּאן, קוֹצֵר כְּדַרְכּוֹ וְהוֹלֵךְ אֲפִלּוּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד. מֵאֵימָתַי הוּא נִקְרָא אַנָּס, מִשֶּׁיִּשְׁקָע:
ז. הָרוּחַ שֶׁעִלְעֲלָה אֶת הַגְּפָנִים עַל גַּבֵּי תְבוּאָה, יִגְדֹּר מִיָּד. אִם אֵרְעוֹ אֹנֶס, מֻתָּר. תְּבוּאָתוֹ שֶׁהָיְתָה נוֹטָה תַּחַת הַגֶּפֶן, וְכֵן בְּיָרָק, מַחֲזִיר וְאֵינוֹ מְקַדֵּשׁ. מֵאֵימָתַי תְּבוּאָה מִתְקַדֶּשֶׁת, מִשֶּׁתַּשְׁרִישׁ. וַעֲנָבִים, מִשֶּׁיֵּעָשׂוּ כְּפוֹל הַלָּבָן. תְּבוּאָה שֶׁיָּבְשָׁה כָּל צָרְכָּהּ, וַעֲנָבִים שֶׁבָּשְׁלוּ כָּל צָרְכָּן, אֵין מִתְקַדְּשׁוֹת:
ח. עָצִיץ נָקוּב מְקַדֵּשׁ בַּכֶּרֶם, וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, זֶה וְזֶה אוֹסְרִין וְלֹא מְקַדְּשִׁין. הַמַּעֲבִיר עָצִיץ נָקוּב בַּכֶּרֶם, אִם הוֹסִיף בְּמָאתַיִם, אָסוּר:
1. If one has bent a vine into the ground [and then brought it back up elsewhere], then if there is not soil over it to the height of three handbreadths, he may not sow seed above it, even if he bent [and conducted it underground] through a gourd or through a pipe. If he bent it [and conducted] it through rocky soil, then even if there is not soil over it to the height of three handbreadths, it is permitted to sow seed above it. As for a knee-like vine [formed by burying and conducting it underground], they don’t measure [for how much space to work it] except from its second root.
2. One who has bent [and conducted underground] three vines, and their [original] stems are visible, Rabbi Elazar bar Tzadok says: if there is between them from four to eight cubits, they combine, if not, they do not combine. A vine which has dried up, it is forbidden [to sow near it], but it does not prohibit [the seed as kilayim]. Rabbi Meir said: the same applies to a cotton plant, it is forbidden [to sow near it], but it does not prohibit [the seed as kilayim]. Rabbi Elazar bar Tzadok said in his name: above the vine too, it is forbidden [to sow near it], but it does not prohibit [the seed as kilayim].
3. The following are forbidden, but they do not prohibit [the seed sown there]:The remainder of a [legally inadequate] empty patch (karahat) of a vineyard. The remainder of a [legally inadequate] mehol of a vineyard. The remainder of a [legally inadequate] aris-gap. The [ground under the] remainder of papyrus-ropes [of a trellis]. But [the ground] beneath a vine, and within the place left to work a vine, and the [ground within] four cubits of a vineyard, these do prohibit the [seed sown there].
4. One who causes his vine to overhang his fellow’s grain, behold he has caused the grain to be prohibited and he is responsible for it. Rabbi Yose and Rabbi Shimon say: a person does not prohibit [as kilayim] that which is not his own.
5. Rabbi Yose said: It happened that a man sowed [seed in] his vineyard in the sabbatical year, and the matter came before Rabbi Akiva, who said: a person does not prohibit [as kilayim] that which is not his own.
6. If a forceful occupier (anas) has sown seed in a vineyard, and it went out of his possession [and reverted to the rightful owner], he (the original owner) should cut it down, even during hol hamoed. Up to what amount should he pay the workers? Up to a third. If [they demand] more than this, he should cut it in his usual way even if he has to keep cutting after the festival. At what point is he considered a forceful occupier (anas)? From the [the name of the original owner] has sunk [into oblivion].
7. If wind has blown vines [so that they hang over] grain, one should immediately fence them apart. If an unforeseeable event occurred to him, it [the grain] is permitted. If grain is bent [and the ears reach] beneath a vine, similarly in the case of vegetables, one should turn them back, and it does not prohibit [as kilayim]. From what stage does grain prohibit kilayim? From the time it has struck root. And grapes? From the time they become as large as white beans. Grain which has become completely dried out, and grapes which have fully ripened no longer prohibit as kilayim.
8. [Seed sown in a] perforated flowerpot, prohibits [as kilayim] in a vineyard. [In] one not perforated, does not prohibit [as kilayim]. Rabbi Shimon says: both are forbidden but neither prohibits. One who carries a perforated flowerpot through a vineyard, if [that which is sown in it] grows a two-hundredth part, it is forbidden.
גמרא
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּמַלֵּא שְׂחוֹק פִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה. שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכ''ז) אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה. אֵימָתַי בִּזְמָן שֶׁיֹּאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה. אָמְרוּ עָלָיו עַל רֵישׁ לָקִישׁ שֶׁמִּיָּמָיו לֹא מִלֵּא שְׂחוֹק פִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכִּי שָׁמְעָהּ מֵרִבִּי יוֹחָנָן רַבֵּיהּ. תָּנוּ רַבָּנָן אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל לֹא מִתּוֹךְ דִּין וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבַר הֲלָכָה אֶלָּא מִתּוֹךְ הֲלָכָה פְּסוּקָה. וְהֵיכִי דָמֵי הֲלָכָה פְּסוּקָה אָמַר אַבַּיֵּי כִּי הָא דְרִבִּי זֵירָא דְּאָמַר רִבִּי זֵירָא בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הֶחֱמִירוּ עַל עַצְמָן דַּאֲפִילוּ רוֹאוֹת טִיפַּת דַּם כְּחַרְדָּל יוֹשְׁבוֹת עָלֶיהָ שִׁבְעָה נְקִיִּים. תָּנוּ רַבָּנָן אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. וְכֵן לֹא יִפָּטֵר אָדָם מֵחֲבֵירוֹ לֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר הֲלָכָה. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בִּנְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁסִיְּימוּ דִבְרֵיהֶם בְּדִבְרֵי שֶׁבַח וְתַנְחוּמִין. וְכֵן תָּנָא מָרִי בַּר בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרִבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אַל יִפָּטֵר אָדָם מֵחֲבֵירוֹ אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר הֲלָכָה שֶׁמִּתּוֹךְ כַּךְ זוֹכְרֵהוּ:
In a similar vein, Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: One is forbidden to fill his mouth with mirth in this world, as long as we are in exile (ge’onim), as it is stated: “When the Lord returns the captivity of Zion we will be as dreamers” (Psalms 126:1). Only “then will our mouths fill with laughter and our lips with song” (Psalms 126:2). When will that joyous era arrive? When “they will say among nations, the Lord has done great things with these” (Psalms 126:2). They said about Reish Lakish that throughout his life he did not fill his mouth with laughter in this world once he heard this statement from his teacher, Rabbi Yoḥanan.
We learned in the mishna that it is appropriate to stand and begin to pray from an atmosphere of gravity. Regarding this, the Sages taught: One may neither stand and begin to pray, directly from involvement in judgment nor directly from deliberation over the ruling in a matter of halakha, as his preoccupation with the judgment or the halakhic ruling will distract him from prayer. Rather it is appropriate to pray directly from involvement in the study of a universally accepted conclusive halakha that leaves no room for further deliberation and will not distract him during prayer.
And the Gemara asks: What is an example of a conclusive halakha?
The Gemara offers several examples: Abaye said: One like this halakha of Rabbi Zeira, as Rabbi Zeira said: The daughters of Israel were stringent with themselves; to the extent that even if they see a drop of blood corresponding to the size of a mustard seed she sits seven clean days for it. By Torah law, a woman who witnesses the emission of blood during the eleven days following her fixed menstrual period is not considered a menstruating woman; rather she immerses herself and is purified the next day. However, the women of Israel accepted the stringency upon themselves that if they see any blood whatsoever, they act as it if were the blood of a zava, which obligates her to count seven more clean days before becoming ritually pure (see Leviticus 15:25).
Citing an additional example of a conclusive halakha, Rava said: One like this halakha of Rav Hoshaya, as Rav Hoshaya said: A person may employ artifice to circumvent obligations incumbent upon him in dealing with his grain and bring it into the courtyard in its chaff so that his animal will eat from it, and the grain is exempt from tithes. Halakha dictates that one is obligated to tithe grain that has been threshed and piled, regardless of the ultimate purpose for which the grain was intended. By Torah law, one is exempt from tithing grain that was not threshed and is therefore still in its chaff. By rabbinic law, one is prohibited from eating this grain in the framework of a meal. Feeding animals is permitted without first tithing that grain.
And if you wish, say instead yet another example of a conclusive halakha, which is the recommended prelude to prayer. One like this halakha of Rav Huna, as Rav Huna said that Rabbi Zeira said: One who lets blood from a consecrated animal that was consecrated as a sacrifice; deriving benefit from that blood is prohibited. Although blood of an offering that was sprinkled on the altar is not considered Temple property, nevertheless, deriving benefit from the blood of a living, consecrated animal is considered prohibited use of Temple property. In so doing, one misuses property consecrated to the Temple, and as in any other case of misusing Temple property, if he did so unwittingly, he is liable to bring a guilt-offering.
It is related that the Sages acted in accordance with the opinion of our mishna and rose to pray from an atmosphere of gravity; Rav Ashi acted in accordance with the opinion of the baraita and preceded his prayer with a conclusive halakha.
On the topic of proper preparation for prayer, the Sages taught: One may neither stand to pray from an atmosphere of sorrow nor from an atmosphere of laziness, nor from an atmosphere of laughter, nor from an atmosphere of conversation, nor from an atmosphere of frivolity, nor from an atmosphere of purposeless matters. Rather, one should approach prayer from an atmosphere imbued with the joy of a mitzva.
Similarly, a person should neither take leave of another from an atmosphere of conversation, nor from an atmosphere of laughter, nor from an atmosphere of frivolity, nor from an atmosphere of purposeless matters. Rather, one should take leave of another from involvement in a matter of halakha. As we found in the books of the Bible dealing with the early prophets, that they would conclude their talks with words of praise and consolation.
And so Mari, the grandson of Rav Huna, son of Rabbi Yirmeya bar Abba, taught in a baraita: One should only take leave of another from involvement in a matter of halakha, so that, consequently, he will remember him; whenever he recalls the one from whom he took leave, he will think well of him because of the new halakha that he taught him (Eliyahu Zuta).
זוהר
תָּא חֲזֵי בְשַׁעְתָּא דְבַר נָשׁ קָאִים לְמֵיהַךְ לְהַהוּא עַלְמָא וְהוּא בְּבֵי מַרְעֵיהּ אַתְיָין עָלֵיהּ תְּלַת שְׁלוּחִין וְחָמֵי תַּמָּן מָה דְלָא יְכִיל בַּר נָשׁ לְמֶחֱמֵי כַד אִיהוּ בְהָאי עַלְמָא. וְהַהוּא יוֹמָא יוֹמָא דְדִינָא עִלָּאָה. הוּא דְמַלְכָּא בָעֵי פִקְדוֹנָא דִילֵיהּ. זַכָּאָה הַהוּא בַר נָשׁ דְּפִקְדוֹנֵיהּ אָתִיב לְמַלְכָּא כְמָה דְאִתְיְהִיב לֵיהּ בְּגַוֵּיהּ. אִי הַהוּא פִקְדוֹנָא אִתְטְנַף בְּטִנּוּפֵי גוּפָא מַה יֵימָא לְמָארֵי פִקְדוֹנָא. זָקַף עֵינוֹי וְחָמֵי לְמַלְאָךְ הַמָּוֶת קָאִים קָמֵיהּ וְסַיְיפֵיהּ שְׁלִיפָא בִידֵיהּ קַסְטַר בְּקִטְרִין בְּקוּמְטָא דְהַהוּא בַר נָשׁ וְלֵית לָהּ לְנַפְשָׁא קַשְׁיוּ בְכֹלָא כִפְרִישׁוּ דִּילָהּ מִן גּוּפָא וּבַר נָשׁ לָא מִית עַד דְּחָמֵי לִשְׁכִינְתָּא וּמִגּוֹ סְגִיאוּת תִּיאוּבְתָּא דִשְׁכִינְתָּא נַפְשָׁא נַפְקַת לְקַבְּלָא לִשְׁכִינְתָּא. בָּתָר דְּנַפְקָה מָאן אִיהִי נַפְשָׁא דְאִתְדְּבַק בָּהּ וְתִתְקַבֵּל בְּגוּפָא (ס''א בְּגַוֵּוהּ) וְהָא אוּקְמוּהָ לְהָנֵי מִילֵי. בָּתָר דְּנַפְקָה נַפְשָׁא מִן גּוּפָא וְאִשְׁתָּאֵר גּוּפָא בְלָא רוּחָא אָסִיר לְמִשְׁבַּק לֵיהּ בְלָא קְבוּרְתָּא דִכְתִיב (דברים כ''א) לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבֹר תִּקְבְּרֶנוּ בַיּוֹם הַהוּא. בְגִין דְּמִיתָא דְיִשְׁתָּהֵי אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים שָׁעוֹת דְּאִינוּן יוֹמָם וָלַיְלָה בְלָא קְבוּרְתָּא יָהִיב חֲלִישׁוּתָא בְּשַׁיְיפוֹ דִרְתִּיכָא וּמְעַכֵּב עֲבִידְתָּא דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מִלְּמֶעְבַּד. דְּאֶפְשַׁר דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא גָזַר עֲלֵיהּ בְּגִין לְמֵיתֵיהּ בְּגִלְגּוּלָא אַחֲרָא מִיַּד בְּהַהוּא יוֹמָא דְאִתְפְּטַר לְאוֹטָבָא לֵיהּ. וְכָל זִמְנָא דְלָא אִתְקְבַר גּוּפָא נִשְׁמָתָא לָאו עָאלַת קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְלָא יַכְלָא לְמֵהֱוֵי בְגוּפָא אַחֲרָא בְגִלְגּוּלָא תִנְיָינָא דְלָא יָהֲבִין לְנִשְׁמָתָא גוּפָא אַחֲרָא עַד דְּיִתְקְבַּר קַדְמָאָה וְדָא דָמֵי לְבַר נָשׁ דְמִיתָה אִתְּתֵיהּ לָא אִתְחֲזֵי לֵיהּ לְמֵיסַב אִתְּתָא אַחֲרָא עַד דְּקָבִיר לְקָדְמָתָא וּבְגִין דָּא אָמְרָה אוֹרַיְתָא לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ. דָּבָר אַחֵר כַּד אִתְפָּרְשָׁא נִשְׁמָתָא מִן גּוּפָא וּבַעְיָא לְמֵיזַל לְהַהוּא עַלְמָא לָא תֵיעוּל לְהַהוּא עַלְמָא עַד דְיַהֲבִין לָהּ גּוּפָא אַחֲרָא מִנְּהוֹרָא וּלְבָתָר יַכְלָא לְמֵיעַל. וּמֵאֵלִיָהוּ תִנְדַּע דַּהֲווּ לֵיהּ תְּרֵין גּוּפִין חַד דְּבֵיהּ אִתְחֲזֵי לְתַתָּא לִבְנֵי נָשָׁא וְחָד דְּבֵיהּ אִתְחֲזֵי לְעֵילָא בֵּין מַלְאֲכִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין. וְכָל כְּמָה דְגוּפָא לָא אִתְקְבַר צַעֲרָא הוּא לְנִשְׁמָתָא וְרוּחַ מִסְאֲבָא אִזְדְּמַן לְשַׁרְיָיא עֲלוֹי וּלְסָאֲבָא לְהֲהוּא גוּפָא. וּבְגִין דְּהַהוּא רוּחַ מִסְאֲבָא אִזְדְּמַן לָא לִבְעֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵיבַת הַהוּא גּוּפָא לֵילְיָא חַד בְּגִין דְּרוּחַ מְסָאֲבָא אִשְׁתְּכַח בְּלֵילְיָא וְאִשְׁתַּטַּח בְּכָל אַרְעָא לְאַשְׁכְּחָא גוּפָא בְלָא נַפְשָׁא לְסָאֲבָא לֵיהּ וְאִסְתְּאַב יַתִּיר. וְעַל דָּא אַזְהַר לְכַהֲנֵי וְאָמַר לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. בְּגִין דְּאִינוּן קַדִּישִׁין וְלָא יִשְׁרֵי עָלַיְיהוּ רוּחַ מְסָאֲבָא וְלָא יִסְתַּאֲבוּן:
בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם עוֹמֵד לָלֶכֶת לָעוֹלָם הַהוּא, וְהוּא בְּבֵית חָלְיוֹ, בָּאִים עָלָיו שָׁלֹשׁ שְׁלִיחִים. וְרוֹאֶה שָׁם מַה שֶּׁאָדָם אֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹת כְּשֶׁהוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְיוֹם הַהוּא הוּא יוֹם הַדִּין הָעֶלְיוֹן, שֶׁהַמֶּלֶךְ מְבַקֵּשׁ בַּחֲזָרָה אֶת הַפִּקָּדוֹן שֶׁלּוֹ, דְּהַיְנוּ הַנְּשָׁמָה. אַשְׁרֵי הוּא הָאָדָם, שֶׁמֵּשִׁיב הַפִּקָּדוֹן אֶל הַמֶּלֶךְ כְּמוֹ שֶׁנִּתָּן לוֹ, דְּהַיְנוּ בְּלִי קִלְקוּל. וְאִם פִּקָּדוֹן הַהוּא נִתְלַכְלֵךְ בְּטִנּוּפֵי הַגּוּף, מַה יֹּאמַר לְבַעַל הַפִּקָּדוֹן. נוֹשֵׂא עֵינָיו, וְרוֹאֶה אֶת מַלְאָךְ הַמָּוֶת עוֹמֵד לְפָנָיו, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, הַמְּחַבֵּל וְהַשַּׁלִּיט בִּשְׁבִירַת אָדָם הַהוּא. וְאֵין דָּבָר קָשֶׁה לַנֶּפֶשׁ כְּמוֹ הַפְּרֵידָה שֶׁלָּהּ מִן הַגּוּף. וְהָאָדָם אֵינוֹ מֵת עַד שֶׁרוֹאֶה אֶת הַשְּׁכִינָה, וּמֵרֹב הַתְּשׁוּקָה אֶל הַשְּׁכִינָה, יוֹצֵאת הַנֶּפֶשׁ מִן הַגּוּף, לְקַבֵּל הַשְּׁכִינָה. אַחַר שֶׁהַנֶּפֶשׁ יָצְאָה מִן הַגּוּף, מִי הִיא הַנֶּפֶשׁ הַיְכוֹלָה לְהִתְדַבֵּק הַשְּׁכִינָה, וּלְהִתְקַבֵּל בְּתוֹכָהּ, וּכְבָר הֶעֱמִידוּ דְּבָרִים הָאֵלּוּ. אַחַר שֶׁהַנֶּפֶשׁ יָצְאָה מִן הַגּוּף, וְהַגּוּף נִשְׁאָר בְּלִי רוּחַ, אָסוּר לְעָזְבוֹ בְּלִי קְבוּרָה. שֶׁכָּתוּב, לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא. מִשּׁוּם שֶׁהַמֵּת הַשּׁוֹהֶה בְּלִי קְבוּרָה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת, שֶׁהֵם יוֹם וָלַיְלָה, גּוֹרֵם חֻלְּשָׁה בְּאֵבָרֵי הַמֶּרְכָּבָה שֶׁהָאָדָם רוֹמֵז לָהּ, וּמְעַכֵּב מַעֲשֵׂהוּ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִלְּהֵעָשׂוֹת. כִּי אֶפְשָׁר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּזַר עָלָיו מִיָּד בְּגִלְגוּל אַחֵר, בְּאוֹתוֹ יוֹם שֶׁנִּפְטָר, כְּדֵי לְהֵטִיב לוֹ, וְכָל זְמָן שֶׁלֹּא נִקְבָּר הַגּוּף, אֵין הַנְּשָׁמָה בָּאָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לִהְיוֹת בְּגוּף אַחֵר בְּגִלְגוּל שֵׁנִי, כִּי אֵינָם נוֹתְנִים גּוּף אַחֵר אֶל הַנְּשָׁמָה עַד שֶׁיִּקָּבֵר הָרִאשׁוֹן. וְזֶה דּוֹמֶה, לְאָדָם שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ, שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עַד שֶׁמְּקַבֵּר הָרִאשׁוֹנָה. וּמִשּׁוּם זֶה אָמְרָה הַתּוֹרָה, לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ. פֵּרוּשׁ אַחֵר. כְּשֶׁנִּפְרְדָה הַנְּשָׁמָה מִן הַגּוּף, וְרוֹצֶה לָלֶכֶת לָעוֹלָם הַהוּא, לֹא תִּכָּנֵס לָעוֹלָם הַהוּא עַד שֶׁנּוֹתְנִים לָהּ גּוּף אַחֵר מִן אוֹר, וְאַחַר יְכוֹלָה לִכָּנֵס. וּמִן אֵלִיָּהוּ תֵּדַע זֹאת. שֶׁהָיָה לוֹ שְׁנֵי גּוּפִים, אֶחָד שֶׁבּוֹ נִרְאֶה לְמַטָּה לִבְנֵי אָדָם, וְאֶחָד שֶׁבּוֹ נִרְאֶה לְמַעְלָה בֵּין מַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים הַקְּדוֹשִׁים. וְכָל כַּמָּה שֶׁהַגּוּף לֹא נִקְבָּר צַעַר הוּא לַנְּשָׁמָה, וְרוּחַ הַטּוּמְאָה מוּכָן לִשְׁרוֹת עָלָיו וּלְטַמֵּא הַגּוּף הַהוּא. וּמִשּׁוּם שֶׁרוּחַ הַטּוּמְאָה הַהוּא מוּכָן, לְטַמֵּא הַגּוּף, לֹא צָרִיךְ אָדָם לְהָלִין גּוּף הַהוּא לַיְלָה אֶחָד, מִשּׁוּם שֶׁרוּחַ הַטּוּמְאָה נִמְצָא בַּלַּיְלָה, וּמִשְׁתַּטֵּחַ, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּשׁוֹטֵט, בְּכָל הָאָרֶץ, לִמְצֹא גּוּף בְּלִי נֶפֶשׁ, לְטַמֵּא אוֹתוֹ, וְעַל כֵּן בַּלַּיְלָה, נִטְמָא יוֹתֵר. וְעַל כֵּן הִזְהִיר לַכֹּהֲנִים וְאָמַר, לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו, מִשּׁוּם שֶׁהֵם קְדוֹשִׁים, לֹא יִשְׁרֶה עֲלֵיהֶם רוּחַ הַטּוּמְאָה וְלֹא יִטְמְּאוּ.
הלכה פסוקה
א. תְּפִלַת הַשַּׁחַר מִצְוָתָהּ שֶׁיַּתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל עִם הָנֵץ הַחַמָּה וּזְמַנָּהּ עַד סוֹף שָׁעָה רְבִיעִית שֶׁהִיא שְׁלִישִׁית הַיּוֹם. וְאִם עָבַר אוֹ טָעָה וְהִתְפַּלֵּל אַחַר אַרְבַּע שָׁעוֹת עַד חֲצוֹת הַיּוֹם יָצָא יְדֵי חוֹבַת תְּפִלָּה. אֲבָל לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבַת תְּפִלָּה בִּזְמַנָּהּ שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהַתְּפִלָּה מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה כַּךְ מִצְוָה מִדִּבְרֵיהֶם לְהִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ בִּזְמַנָהּ כְּמוֹ שֶׁתִּקְּנוּ לָנוּ חֲכָמִים וּנְבִיאִים:
ב. כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁתְּפִלַּת הַמִּנְחָה כְּנֶגֶד תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם תִּקְּנוּ זְמַנָּהּ. וּלְפִי שֶׁהָיָה הַתָּמִיד קָרֵב בְּכָל יוֹם בְּתֵשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה תִּקְּנוּ זְמַנָּהּ מִתֵּשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וְהִיא הַנִּקְרֵאת מִנְחָה קְטַנָּה. וּלְפִי שֶׁבְּעֶרֶב הַפֶּסַח שֶׁחַל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת הָיוּ שׁוֹחֲטִין אֶת הַתָּמִיד בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה אָמְרוּ שֶׁהַמִּתְפַּלֵּל לְאַחַר שֵׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה יָצָא. וּמִשֶּׁהִגִּיעַ זְמַן זֶה הִגִּיעַ זְמַן חִיּוּבָהּ וְזוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת מִנְחָה גְדוֹלָה:
In order that the duty may be properly fulfilled, the morning service should begin at sunrise. It may however be recited till the close of the fourth hour after dawn, that is, till the lapse of one third of the day. And if one transgressed, wittingly or in error, and recited the Service after the fourth hour, and before noon, he has fulfilled the duty of reciting the prayer, but not that of reciting it at the right time. For even as prayer is a precept of the Torah, so it is an ordinance of our teachers to offer it at the proper time, as appointed by the sages and prophets.
We have already stated that the time for reciting the afternoon service was fixed to correspond with the hour when the daily afternoon sacrifice was offered up. As this took place daily nine and a half hours after dawn, the time for reading the afternoon service was appointed to begin nine and a half hours after dawn. This is termed the Minor Afternoon (Service). And since the daily [afternoon] sacrifice was slaughtered six and a half hours after dawn on the Eve of Passover, whenever that date fell on the eve of the Sabbath, the Sages declared that if one recites the afternoon service later than six and a half hours after dawn, he has fulfilled his duty. The arrival of this hour marks the time when the obligation to read the afternoon service has commenced. This is termed the Major Afternoon (Service).
מוסר
צָרִיךְ לְהָשִׁיב רַבִּים מֵעָוֹן כַּאֲשֶׁר תַּשִׂיג יָדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל יח) שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מֵעַל כָּל פִּשְׁעֵיכֶם לָמַדְנוּ כִּי זֶה מֵעִיקְרֵי הַתְּשׁוּבָה וְנֶאֱמַר (ויקרא יט) הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא לָמַדְנוּ כִּי אִם לֹא יוֹכִיחֶנּוּ יֵעָנֵשׁ עַל חֲטָאָיו. וְדָוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אָמַר בְּמִזְמוֹר הַתְּשׁוּבָה (תהלים נא) אֲלַמְּדָה פּוֹשְׁעִים דְרָכֶיךָ וְחַטָּאִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ הִנֵּה הִשְׁלַמְנוּ בִּיאוּר עִיקְרֵי הַתְּשׁוּבָה. וְעַתָּה שִׂים עַל לְבָבְךָ לְהִתְבּוֹנֵן בַּדְּבָרִים הַמְּעַכְּבִים אֶת הַתְּשׁוּבָה רְצוֹנִי לוֹמַר כִּי מִי שֶׁפּוֹרֵק עֻלוֹ וְנִכְשַׁל בְּאֶחָד מֵהֶם תָּמִיד תְּשׁוּבָתוֹ קָשָׁה אִם כָּשַּׁלְתָּ בְּאֶחָד מֵהֶם תָּמִיד יְאַמֵּץ לִשְׁפּוֹךְ שִׂיחַ וְהַרְבֵּה תְּפִלָּה וְתַחֲנוּן וֶאֱזוֹר חַיִל לְקַּיֵּים כָּל דְּבַר עִיקְרֵי הַתְּשׁוּבָה וְתוֹסִיף לֶקַח בָּהֶם יוֹם יוֹם בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה וְתִמְצָא חֲנִינָה וְתִנָּתֵן לְרַחֲמִים. אֶזְכּוֹר לָךְ מֵאֲשֶׁר דִּבְּרוּ רַבּוֹתֵינוּ בָּזֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כ''ד דְּבָרִים מְעַכְּבִים אֶת הַתְּשׁוּבָה וְאֵלּוּ הֵן רְכִילוּת וְלָשׁוֹן הָרָע וּבַעַל חֵימָה וּבַעַל מַחֲשָׁבָה רָעָה וְהַמִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע וְהָרָגִיל בִּסְעוּדָה שֶׁאֵינָה מַסְפֶּקֶת לִבְעָלֶיהָ וְהַמִּסְתַּכֵּל בָּעֲרָיוֹת וְהַחוֹלֵק עִם גַּנָּב וְהָאוֹמֵר אֶחֱטָא וְאָשׁוּב. וְכֵן אָמְרוּ בַּמִּשְׁנָה הָאוֹמֵר אֶחֱטָא וְאָשׁוּב אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵירוֹ וְהַפּוֹרֵשׁ מִן הַצִבּוּר וְהַמְּבַזֶּה אֲבוֹתָיו וְהַמְּבַזֶּה רַבּוֹתָיו וְהַמְּקַלֵּל אֶת הָרַבִּים וְהַמְּעַכֵּב אֶת הָרַבִּים מֵעֲשׂוֹת דְּבַר מִצְוָה. וְהַמַּטֶּה אֶת חֲבֵירוֹ מִדֶּרֶךְ טוֹבָה לְדֶרֶךְ רָעָה וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בַּעֲבוֹטוֹ שֶׁל עָנִי וְהַמְּקַבֵּל שׂחַד עַל מְנַת לְהַטּוֹת אֲחֵרִים בַּדִּין וְהַמּוֹצֵא אֲבֵידָה וְאֵינוֹ מַחֲזִירָהּ לִבְעָלֶיהָ וְהָרוֹאֶה אֶת בְּנוֹ בְּתַרְבּוּת רָעָה וְאֵינוֹ מוֹחֶה בְּיָדוֹ וְהָאוֹכֵל שׁוֹד עֲנִיִּים יְתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת וְהַחוֹלֵק עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים וְהַחוֹשֵׁד בַּכְּשֵׁרִים וְהַשּׂנֵא אֶת הַתּוֹכָחוֹת וְהַמַּלְעִיג עַל הַמִּצְוֹת:
I will mention what our Rabbis spoke about this. Our Rabbis, may their memory be blessed, said, "There are twenty-four things that obstruct repentance and these are them: Talebearing and evil speech; one who is an angry person; one who has thoughts of evil; one who befriends an evildoer; one accustomed to [eating from] a meal that is not sufficient for its owners; one who stares at those sexually forbidden; one who shares [stolen property] with a thief; one who says, 'I will sin and [then] I will repent' (and they accordingly said in the Mishnah [Yoma 85b], 'one who says, "I will sin and I will repent," [Heaven] does not provide him the opportunity to repent [...], "I will sin and Yom Kippur will atone for my sins," Yom Kippur does not atone.'); one who glorifies himself by the embarrassment of his neighbor; one who separates from the community; one who scorns his ancestors; one who scorns his teachers; one who curses the many; one who obstructs the many from doing good acts; one who sways his fellow from a proper path to an improper path; one who uses the pledge of a poor person; one who takes a bribe in order to sway judgement on others in court, one who finds a lost object but does not return it to its owner; one who sees his son [involved] in wayward conduct and does not reprove him; one who eats from the plunder of the poor, the orphans and the widows; one who opposes the words of the Sages; one who suspects proper people [of forbidden acts]; one who hates rebuke; and one who mocks the commandments."