שְׁלַחוּ לֵיהּ לַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: כְּפָאוֹ וְאָכַל מַצָּה — יָצָא ... אָמַר רַב אָשֵׁי: שֶׁכְּפָאוּהוּ פָּרְסִיִּים. אָמַר רָבָא, זֹאת אוֹמֶרֶת: הַתּוֹקֵעַ לָשִׁיר — יָצָא. פְּשִׁיטָא, הַיְינוּ הָךְ! מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם, אֱכוֹל מַצָּה אָמַר רַחֲמָנָא — וְהָא אֲכַל, אֲבָל הָכָא, ״זִכְרוֹן תְּרוּעָה״ כְּתִיב, וְהַאי מִתְעַסֵּק בְּעָלְמָא הוּא — קָא מַשְׁמַע לַן. אַלְמָא קָסָבַר רָבָא: מִצְוֹת אֵין צְרִיכוֹת כַּוּוֹנָה... אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְשַׁמָּעֵיהּ: אִיכַּוַּון וּתְקַע לִי. אַלְמָא קָסָבַר: מַשְׁמִיעַ בָּעֵי כַּוָּונָה.
גְּמָ׳ שְׁמַע מִינַּהּ מִצְוֹת צְרִיכוֹת כַּוָּונָה. מַאי ״אִם כִּוֵּון לִבּוֹ״ — לִקְרוֹת. לִקְרוֹת?! וְהָא קָא קָרֵי! בְּקוֹרֵא לְהַגִּיהַּ.
רב אלפס ז"ל לא הביא דברי רבה אלא רק דברי ר' זירא משום דסבירא ליה דהכי הלכתא, אף על גב דרבה ורבא והנך דשלחו לאבוה דשמואל סברי דמצות אינן צריכות כוונה, הלכתא כר' זירא (שהן צריכות כוונה).
צריך שיכוין התוקע להוציא השומע, שאם תקע ולא כיון להוציא לא יצא, דא"ר זירא לשמעיה איכוין ותקע לי - פירוש התכוין להוציאני, אלמא בעי דעת שומע שיכוין לצאת ודעת משמיע שיכוין על זה להוציאו, ולית הלכתא כרבא דאמר התוקע לשיר - פירוש לשורר ולא נתכוין לתקיעת מצוה, יצא, דקי"ל מצות צריכות כוונה, וכן כתב בהלכות גדולות, הלכך המתעסק שאינו מכוין לתקיעת מצוה אלא מלמד לאחרים לתקוע לא יצא, והשומע ממנו לא יצא.
והני מילי דבעי שיכוין בפרט להוציא זה השומע, ביחיד התוקע, אבל ש"צ התוקע מסתמא דעתו להוציא כל השומעין, דתנן היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא.
והרי"ץ גיאת פסק כרבא דמצוות אין צריכות כוונה ותוקע לשיר יצא, ומתעסק היינו טעמא דלא יצא שלא נתכוין לשמוע אלא לתקיעה בעלמא, וכן פסק ר"ח, ורב שרירא שדר ממתיבתא דהלכתא כרבא. ומיהו מדאשכחן לרבי זירא דאמר לשמעיה איכוין ותקע לי, אמרינן לא לעביד לכתחלה אלא יכוין במצוה ואם לא נתכוין יצא. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל פסק דמצוות צריכות כוונה.
אבל דעת הרבה מן הגאונים דקי"ל מצות א"צ כוונה וכ"ד הרשב"א ז"ל וכתב רבי' שמואל דאף ע"ג דאמרינן מצות א"צ כוונה ה"מ בסתם אבל במתכוין שלא לצאת אינו יוצא ע"כ ודעת רבינו שמואל כתב ג"כ הר"י בסוף פ"ק דברכות גבי פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא וכתב עוד שם דאפי' מי שסובר דמצות א"צ כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה אבל במצוה שתלוי באמירה בלבד ודאי צריך כוונה שהאמירה הוא בלב וכשאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצוה ובאהל מועד כתב העושה מצוה ואינו רוצה לצאת באותה שעה לא יצא וכ"כ רבותינו הצרפתיים והרשב"א ז"ל והרא"ה אומר שאפי' צווח שאינו רוצה לצאת ידי אותה מצוה יצא וחזק סברא זו בראיות בפ"י דפסחים גבי כפאוהו עו"ג ואכל מצה ע"כ כבר כתבתי שהר"י הביא דברי רבינו שמואל. משמע דס"ל כותיה וכיון שכן לא חיישינן לדברי הרא"ה בזה: ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש מסכימין דמצות צריכות כוונה הכי נקטינן. ודע שאף על פי שהרמב"ם כתב גבי שופר דבעי כוונה בהלכות חמץ ומצה כתב בפ"ו שאם אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו עו"ג יצא י"ח כבר כתבתי ישוב דברי. בסי' תע"ה:
(ד) הַמִּתְעַסֵּק בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר לְהִתְלַמֵּד לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְכֵן הַשּׁוֹמֵעַ מִן הַמִּתְעַסֵּק לֹא יָצָא. נִתְכַּוֵּן שׁוֹמֵעַ לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ וְלֹא נִתְכַּוֵּן הַתּוֹקֵעַ לְהוֹצִיאוֹ אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן הַתּוֹקֵעַ לְהוֹצִיאוֹ וְלֹא נִתְכַּוֵּן הַשּׁוֹמֵעַ לָצֵאת לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן שׁוֹמֵעַ וּמַשְׁמִיעַ:
(4) One who is [practicing] blowing the shofar to teach himself, has not fulfilled his obligation. And likewise one who hears [the shofar] from one [practicing] has not fulfilled [his obligation]. If the hearer [of the shofar] had intent to fulfill [his obligation], but the blower did not have intent to be his agent, or if the blower had intent to be his agent, but the hearer did not have intent to fulfill [his obligation] — he has not fulfilled his obligation, until [both] the hearer and the sounder have intent.
(ג) אָכַל מַצָּה בְּלֹא כַּוָּנָה כְּגוֹן שֶׁאֲנָסוּהוּ עַכּוּ''ם אוֹ לִסְטִים לֶאֱכֹל יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. אָכַל כְּזַיִת מַצָּה וְהוּא נִכְפֶּה בְּעֵת שְׁטוּתוֹ וְאַחַר כָּךְ נִתְרַפֵּא חַיָּב לֶאֱכל אַחַר שֶׁנִּתְרַפֵּא. לְפִי שֶׁאוֹתָהּ אֲכִילָה הָיְתָה בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה פָּטוּר מִכָּל הַמִּצְוֹת:
(3) [If] he ate matsa without intent - such as if idolaters or brigands forced him to eat [it] - he has fulfilled his obligation. [If] he was epileptic and ate a kazayit of matsa at the time of his seizure, and was healed afterwards - he is obligated to eat [it again] after he was healed. For the first eating was at a time when he was exempt from all of the commandments.
ועיין לבוש [כאן סעיף ד] כתב דמקראי יליף מצות צריכות כוונה, ובסימן תקפ"ט לא ביאר זה. והנה כעת לא מצאתיו אי מן התורה מצות דאורייתא צריך כוונה או מדרבנן הוא.
כָּל הַמִּצְווֹת צְרִיכוֹת כַּוָּנָה לָצֵאת יְדֵי חוֹבָה בַּעֲשִׂיַּת אוֹתָהּ מִצְוָה. וְאִם עֲשָׂאָהּ בְּלֹא כַּוָּנָה לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ אֶלָּא כְּמִתְעַסֵּק בְּעָלְמָא אוֹ לְכַוָּנָה אַחֶרֶת וְלֹא לְשֵׁם אוֹתָהּ מִצְוָה – לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ מִן הַתּוֹרָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמִּצְווֹת אֵין צְרִיכוֹת כַּוָּנָה, וְאַף הַמִּתְעַסֵּק יָצָא בְּדִיעֲבַד. וַהֲלָכָה כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִּצְווֹת שֶׁל תּוֹרָה, אֲבָל בְּשֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים – יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהֲלָכָה שֶׁאֵין צָרִיךְ כַּוָּנָה. וְיֵשׁ חוֹלְקִין, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תע"ה. וּקְרִיאַת שְׁמַע הִיא מִן הַתּוֹרָה, וּצְרִיכָה כַּוָּנָה לְדִבְרֵי הַכֹּל.
וְאַף לְהָאוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ מִּצְווֹת שֶׁל תּוֹרָה אֵין צָרִיךְ כַּוָּנָה, מִכָּל מָקוֹם בִּקְרִיאַת שְׁמַע צָרִיךְ כַּוָּנַת הַלֵּב שֶׁיָּבִין מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר בְּפִיו, וְלֹא אָמְרוּ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ כַּוָּנָה אֶלָּא בְּכַוָּנָה לָצֵאת יְדֵי חוֹבָה, אֲבָל צָרִיךְ כַּוָּנַת הָעִנְיָן, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא יְהַרְהֵר בִּדְבָרִים אֲחֵרִים, כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּהַסְכָּמַת הַלֵּב. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לִשְׁאָר מִּצְווֹת שֶׁהֵן מִּצְווֹת עֲשִׂיָּה, וְכָל שֶׁעָשָׂה מִצְוָתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִּוֵּן לָהּ – הֲרֵי קִיֵּם מִצְוַת עֲשִׂיָּתָהּ, אֶלָּא שֶׁאֵין זֶה מִן הַמֻּבְחָר, וְכָל שֶׁכֵּן אִם כִּוֵּן לָצֵאת אַף עַל פִּי שֶׁהִרְהֵר בָּהּ בָּאֶמְצַע בִּדְבָרִים אֲחֵרִים – יָצָא לְדִבְרֵי הַכֹּל. אֲבָל קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה שֶׁהֵן קַבָּלַת עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם אוֹ סִדּוּר שְׁבָחִים – אֵינוֹ בְּדִין שֶׁיִּהְיֶה לְבָבוֹ פּוֹנֶה לִדְבָרִים אֲחֵרִים.
כַל מַצָּה בְּלֹא כַּוָּנָה, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּאֲכִילָה זוֹ – יָצָא.
וְלֹא אָמְרוּ שֶׁכָּל הַמִּצְוֹת שֶׁעֲשָׂאָן שֶׁלֹּא בְּמִתְכַּוֵּן, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּעֲשִׂיָּה זוֹ, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, אֶלָּא בְּמִצְוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן הֲנָאַת הַגּוּף כְּלָל, כְּגוֹן קְרִיאַת שְׁמַע (בְּסִימָן ס'), וּתְקִיעַת שׁוֹפָר (בְּסִימָן תקפ"ט), וּנְטִילַת לוּלָב (בְּסִימָן תרנ"א), וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, שֶׁכְּשֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן בַּעֲשִׂיָּתָן לְשֵׁם מִצְוָה – לֹא קִיֵּם הַמִּצְוָה כְּלָל, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְּמִתְעַסֵּק בְּעָלְמָא, וְאֵין עֲשִׂיָּתוֹ נִקְרֵאת עֲשִׂיַּת מִצְוָה. אֲבָל מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בַּאֲכִילָה, כְּגוֹן פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הֲנָאָה לַגּוּף, אַף שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לָצֵאת בַּאֲכִילָה זוֹ – יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ,, שֶׁהֲרֵי עַל כָּרְחוֹ נֶהֱנָה הַגּוּף מֵאֲכִילָה, וַהֲרֵי זוֹ נִקְרֵאת אֲכִילָה, וְנִמְצָא שֶׁקִּיֵּם מִצְוַת הָאֲכִילָה.
וּלְפִיכָךְ אֲפִלּוּ לֹא רָצָה לֶאֱכֹל מַצָּה וּכְפָאוּהוּ נָכְרִים אוֹ לִסְטִים לְאָכְלָהּ – יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּאֲכִילָה זוֹ, כֵּיוָן שֶׁבְּעַל כָּרְחוֹ נֶהֱנָה מִמֶּנָּה גּוּפוֹ:
כט וְכָל זֶה כְּשֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁלַּיְלָה זוֹ פֶּסַח וְשֶׁזּוֹ הִיא מַצָּה אֶלָּא שֶׁאֲכָלָהּ שֶׁלֹּא בְּמִתְכַּוֵּן אוֹ שֶׁלֹּא בִּרְצוֹנוֹ, אֲבָל אִם לֹא יָדַע שֶׁהַלַּיְלָה פֶּסַח וְאָכַל מַצָּה אֲפִלּוּ בִּרְצוֹנוֹ, וְכֵן אֲפִלּוּ אִם יָדַע שֶׁהַלַּיְלָה פֶּסַח, אֶלָּא שֶׁהָיָה סָבוּר לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְנִזְדַּמְּנָה לוֹ מַצָּה וַאֲכָלָהּ כְּסָבוּר שֶׁזֶּהוּ בָּשָׂר – לֹא יָצָא בַּאֲכִילָה זוֹ.
ומשום כך נראה דשורש המחלוקת אם מצות צריכות כונה או אין צריכות כונה בסברא הוא, ולמאן דאמר מצות צריכות כוונה סברא היא, דכאשר אין כונת המצוה אין כאן כל חפצא של עבודת ה', ואין בזה שם מצוה וכמתעסק הוא. וכשם שלא צריך ילפותא לדעת דדבר שאין מתכוין מותר לרבי שמעון ומסברא ידענו דמעשה שנעשה ללא כונה כנעשה ממילא הוא ואינו פועל האדם, כן ידענו מסברא דמצוה שנעשתה ללא כונת המצוה לא מצוה היא.
(ט) צריך שיכוין לצאת במצוה זו כדקיי"ל מצות צריכות כוונה... ונ"ל דזה דווקא בקורא ק"ש בדרך לימודו (עיין זבחים ב' ע"ב וע"ש בתוס' ד"ה סתם אשה) וכן שכפאוהו לאכול מצה והוא היה סבור שהוא יום חול או שהיה תוקע לשיר וכיוצא אבל אם קורא ק"ש כדרך שאנו קורין כסדר התפלה וכן שאכל מצה או תקע ונטל לולב אעפ"י שלא כיון לצאת יצא שהרי משום זה עושה כדי לצאת אעפ"י שאינו מכוין.