בפסוק כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' כו'. דאיתא במדרש מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה כו' בני עשו לי יריעות עזים ושכנתי בתוכם כו'.
והענין הוא כי האהבה והדביקות אשר קיבלו בני ישראל בהר סיני הוא חי וקיים לעולם. אבל על ידי החטא אינם יכולין להוציא מכח אל הפועל אהבה הגנוזה. ולכן אחר החטא הוצרכו לזו הנדבה. שבכח התרומה הזו הוציאו הנדיבות והתשוקה והדביקות מכח אל הפועל עד שהמשיכו את השכינה למטה. ולכן נקרא משכן העדות שהוא עדות שהשכינה שורה בישראל.
ובזמן המשכן והמקדש היתה באמת השראת השכינה. ומה זו עדות. רק שהוא עדות גם לכל הדורות. שאף על פי שאין הקדושה בהתגלות. מכל מקום בפנימיות לבות בני ישראל נשאר רושם הקדושה.
ובאמת בכל המצות הוא כן אשר הם עצות איך להוציא הנדיבות והרצון מהכח אל הפועל כמו שכתוב כאן כל נדיב לבו כו'. פירוש שהתרומה זו הוציאה כל הנדיבות והרצונות שהיו טמונים בלבותם. כן כל מצות שנקראות נר כמו שכתוב נר מצוה וכתיב נר ה' כו' חופש כל חדרי בטן. ויכולין להעלות כל הרצונות לה' על ידי המצות.
ומלאכת המשכן הי' עדות על כל הדורות להודיע שאף על פי שהחטא מבדיל מכל מקום לא יוכל לכבות האהבה כנ"ל: