ומלאת בו וגו' אתה הדיין תקיים העולם כלו בדיינותך כאלו אתה ממלאי המלוי שמלאו אבן היא אבן השתיה שממנה הושתת העולם ופי' ואמר איזו אבן אמרתי אותה שמד' טורים הם י"ב אבנים נעשו אבן א' שהוא ביעקב שלקח מאבני המקום י"ב אבנים ונעשו אבן א'. שנאמר ויקח את האבן וגו' ואמרו בפרקי ר' אליעזר (פרק ל"ה) שזו היתה אבן השתיה שממנה הושתת העולם: או ירמוז ענין מאמרנו בפסוק דן יידין עמו כו' כי שמשון לא היה נושא פנים בדין לבני שבטו שכל השבטים היו שוים לפניו. וזהו ידין עמו הוא שבטו כמה דאת אמר גוי וקהל עמים כאחד שבטי ישראל כאלו היו א' מכל שבטי ישראל. וזה ירמוז באומר ד' טורים אבן שהדיין יהיו לפניו ד' טורים שהם י"ב אבנים שבט א' בכל אבן כאלו כלם אבן ושבט א': או יהי' הרמז ומלאת בו וכו'. והוא כי ירמוז אל אבן הראשה היא שכינה. והוא ענין מאמרינו על כי המשפט לאלהים הוא. והוא כי הדיין חושב שדן את האדם. ודן את הקב"ה כ"א גזרה ב"ד לתת בשנה זו לראובן ק' מנה. ונתנו לו מן השמים צ' מנה. ועשרה הנותרים גזרו שיקחם משמעון שנתחייב לו עשרה מנה בדין מצד דין ודברים שביניהם ובבואם אל ב"ד של מטה. אם יעותו את הדין ויפטרו את שמעון נמצאת השכינה נדונית ודינה מתהפך ח"ו. כי ע"פ דינה האמתי היה שמעון חייב לראובן עשרה מנה ומשלים בהם מה שנידון למעלה בר"ה והב"ד של מטה היפכו צריכה עתה להחסיר משמעון י' ולבקש לראובן ממקום אחר. וליפרע מהדיין שהיפך דינו. כי נמצא שדן את ה' חלילה וזהו כי המשפט לאלהים הוא. והוא מאמר יהושפט (ד"ה ב' י"ט) כי לא לאדם תשפוטו ע"כ יזהיר את הדיין ויאמר ומלאת בו כו'. לומר הזהר למלאת במשפט מלואת אבן הראשה. שאם מלא יד ראובן אל תחסרהו אתה בעוות דינך כי ע"כ אלהים נצב בעדת הדיינים כי שם שכינה במרכבתה. וזהו ד' טורים שהיא ד' מחטת שכינה שהיא אבן הראשה שעליהם וע"כ כתובים ג' בכל טור. כנודע כי בכל מחנה מארבעתן יש ג' ראשים. מיכאל ושנים עמו. וכן גבריאל ושנים עמו. וכן רפאל. וכן נוריאל. הרי י"ב כמספר שבטי ישראל. וגם הב"ד יותר עליון רמוז פה. כי הלא גם שם אברהם יצחק ויעקב. שהם דוגמת ג' מדות שלמעלה משכינה הנקראת אבן שהיא הרביעית. באופן שיחת הדיין מהמה. לדון דין אמת לאמיתו כי שם ב"ד של מעלה: או יאמר ומלאת במשפט מלואת השכינה בעולם שהיא אבן הראשה הממלאת את העולם. במרכבתה שתעשה במקום ד' מחנות שכינה. תעשה מד' טורים שהם י"ב שבטים כל ג' כנגד מחנה א' כענין הדגלים ומי יעשה כן אבן. היא אבן הראשה. ורמז היות השבטים מרכבה אל השכינה. אפשר נרמז במה שראשי תיבות השבטים האלה י"ב במספר קטן עולה ל"ג כמספר מרכבת מלכות. שהיא שכינה כנודע: והנה התייחס כל אבן אל שם השבט הכתוב בה דברו בזה המפרשים אך לא שמו לב אל יחס שמוש החשן שנכתבו בו שהוא מעין דבר המשפט. ויתכן הם רמז אל מדות הראויית לדיין היושב על המשפט. והנה השלש מדות ראשונות הנכללות באחת. היא שיקנא על שפיכות דמים ועל ג"ע. וזה רמז שלשת אבנים ראשונות. א' של ראובן שנאמר בו למען הציל אותו מידם. שאמרו לכו ונהרגהו וע"כ נכתב באד"ם. רמז לאדמימות הדם ונכתב חסר וי"ו. לרמוז על דם האדם. ועל ג"ע אשר שמעון קנא על הזימה בשכם נכתב בפט"דה. שהיא אבן מקררת הטבע ומרחקת הזימה עד הקצה אחרון. ועל ע"ג אשר לוי קנא עליה בעגל. ע"כ נכתב באבן ששמה ברק"ת שעולה מספרה תש"ב כמספר נקימה על עובדי הע"ג שעולה תש"א ועם הכולל תש"ב. כמספר ברקת. ואחר קנאה זו על ג' עבירות הראשונות. צריך הדיין שיהיו לו ט' מדות לדון משפט צדק. (א) שיודה על האמת ולא יחוש על כבוד עצמו. (ב) שלא יטה משפט כ"א שיקוב הדין את ההר. (ג) שיהיה שונא בצע בל יקח שוחד או יכיר פני עשיר. (ד) שידקדק בדין כדי שמדבר שקר ירחק שלא יתן אל לבו שלאדם ישפוט. כ"א לה'. כמו שכתבנו בסמוך כי המשפט לאלהים הוא (ה) שיהא מתון בדין. (ו) שלא ישא פני קרוב. (ז) שלא ישא פני דל. (ח) שיהיה סבלן. כמשז"ל שאמר הקב"ה למשה בני טרחנין הם סרבנים הם וכו'. ומה גם לדיין שלא יסתתמו טענות הבעל דין. (ט) שישתוק ולא יאמר אני מזכה אבל חברי מחייבים: והראשון שבט' אלה היא ביהודה. שהיה הוא הדיין כמז"ל (סוטה דף י) וכשאמרה תמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה. הוריקו פניו והודה ע"כ אבנו נפ"ך שהיא ירוקה ככרתי רמז שלא יחוש הדיין על כבוד גם שמריקו פניו. ועל הב' יששכר עיקר הדיינים. חקוק בספי"ר שנותנים אותו בקורנס ומכין עליה בפטיש ונוקבת הקורנס ואינה נשברת כך יקוב הדין את ההר ולא יטה משפט. ועל הג' שיהיה שונאי בצע. ולא ישא פני עשיר רמז בזבולן שהיה עשיר וחקוק ביה"לום שהיא פיר"לה עגולה לראות שאם בא עשיר לפני הדיין יתן אל לבו. כי העושר טוב המתגלגל ובלתי קיים. ולא יפסיד הע"ה הקיים לעד בשבילו. וילמוד מזבולן עצמו שהיה מוציא כל הונו. לת"ת של יששכר מהטעם הנזכר. ועל הד' שיתן אל לבו שאלהים הוא שופט וידקדק בעצם ילמוד מדן שנא' בו דן ידין עמו כא' שבטי ישראל. וארז"ל (שם) כיחודו של עול' והוא שיתן אל לבו כי את ה' שופט. וכמו שכתבנו בסמוך על מלואת אבן. וע"כ חקוק באבן ששמה לש"ם. לרמוז כי לשם ית' הוא דן. ולא לאדם ועל הה' להיות מתון בדין הוא כנפתלי כי כשערער עשו על המערה. לא רצה שיחתך הדין עם שהיה עם יעקב חיל כבד להכריע את עשו עד שחזר נפתלי למצרים והביא השטר ראיה אשר קנאה יעקב מעשו. וע"כ חקוק באבן ששמה שב"ו לרמוז שבו והמתינו מלחתוך הדין מתונים עד שיתברר הדבר ועל הו' רמז כי גם אם הדיין גבור כגד. הטורף זרוע אף קדקד. לא ישא חרפה על קרובו לעוזרו ע"כ חקוק באחלמ"ה. כלו' אח למה. כלו' מה לך באח להשחית נפשך עליו. ועל הז' שלא תשא פני דל. בא אבן תרשי"ש חקוק בו אשר לרמוז שיהיה המתרושש ואין כל כמאושר בעיניך ולא תתננו בדין. ועל הח' שיהא סבלן כיוסף שסבל ולא השיב להם את כל הרעה אשר גמלוהו. ע"כ נחקק בשה"ם שנדמה למשה ענו מאוד דאותיות שה"ם הם אותיות משה. ועל הט' שישתוק מלגלות מה שחביריו מחייבים כבנימין שארז"ל (ב"ר פ' ל"ד) שהיה יודע במכירה. וישם לבניו שמות על שם המכירה ולא יצא מפיו. ע"כ נחקק בישפ"ה. כלו' יש פה. ומזה ילמד הדיין לבלתי גלות חובת חביריו כמדובר: ובזה יש רמז בחשן משפט. המכפר על עוות הדין להזהיר ליושב על המשפט ומלבד שמות השבטים היה כתוב שבטי ישורון ואברהם יצחק ויעקב למען לא יחסר אות מכ"ב אותיות לתשובת האורים ותומים: וע"פ דרכנו מצאנו כי ר"ת של השבטים. ושל שבטי ישורון. ושל שמות האבות במ"ק עם י"ב אבנים. וי"ב שמות שבהם עולה ס"ד כמספר מכפר על עוות הדין גם הם במ"ק: עוד ירמוז היות האבות בחשן המשפט. לרמוז לב"ד יעשו משפט וצדקה כאברהם. ויעלו על לבם כאלו חרב מונחת בצוארם כיצחק כמאמרם ז"ל (סנהדרין דף ז'). לעולם יעלה הדיין על לבו כאלו חרב מונחת לו כו'. ויחרד תמיד שמא יגרום החטא כיעקב. ולא יבטח בעצמו:
ומלאת בו וגו' אתה הדיין תקיים העולם כלו בדיינותך כאלו אתה ממלאי המלוי שמלאו אבן היא אבן השתיה שממנה הושתת העולם ופי' ואמר איזו אבן אמרתי אותה שמד' טורים הם י"ב אבנים נעשו אבן א' שהוא ביעקב שלקח מאבני המקום י"ב אבנים ונעשו אבן א'. שנאמר ויקח את האבן וגו' ואמרו בפרקי ר' אליעזר (פרק ל"ה) שזו היתה אבן השתיה שממנה הושתת העולם: או ירמוז ענין מאמרנו בפסוק דן יידין עמו כו' כי שמשון לא היה נושא פנים בדין לבני שבטו שכל השבטים היו שוים לפניו. וזהו ידין עמו הוא שבטו כמה דאת אמר גוי וקהל עמים כאחד שבטי ישראל כאלו היו א' מכל שבטי ישראל. וזה ירמוז באומר ד' טורים אבן שהדיין יהיו לפניו ד' טורים שהם י"ב אבנים שבט א' בכל אבן כאלו כלם אבן ושבט א': או יהי' הרמז ומלאת בו וכו'. והוא כי ירמוז אל אבן הראשה היא שכינה. והוא ענין מאמרינו על כי המשפט לאלהים הוא. והוא כי הדיין חושב שדן את האדם. ודן את הקב"ה כ"א גזרה ב"ד לתת בשנה זו לראובן ק' מנה. ונתנו לו מן השמים צ' מנה. ועשרה הנותרים גזרו שיקחם משמעון שנתחייב לו עשרה מנה בדין מצד דין ודברים שביניהם ובבואם אל ב"ד של מטה. אם יעותו את הדין ויפטרו את שמעון נמצאת השכינה נדונית ודינה מתהפך ח"ו. כי ע"פ דינה האמתי היה שמעון חייב לראובן עשרה מנה ומשלים בהם מה שנידון למעלה בר"ה והב"ד של מטה היפכו צריכה עתה להחסיר משמעון י' ולבקש לראובן ממקום אחר. וליפרע מהדיין שהיפך דינו. כי נמצא שדן את ה' חלילה וזהו כי המשפט לאלהים הוא. והוא מאמר יהושפט (ד"ה ב' י"ט) כי לא לאדם תשפוטו ע"כ יזהיר את הדיין ויאמר ומלאת בו כו'. לומר הזהר למלאת במשפט מלואת אבן הראשה. שאם מלא יד ראובן אל תחסרהו אתה בעוות דינך כי ע"כ אלהים נצב בעדת הדיינים כי שם שכינה במרכבתה. וזהו ד' טורים שהיא ד' מחטת שכינה שהיא אבן הראשה שעליהם וע"כ כתובים ג' בכל טור. כנודע כי בכל מחנה מארבעתן יש ג' ראשים. מיכאל ושנים עמו. וכן גבריאל ושנים עמו. וכן רפאל. וכן נוריאל. הרי י"ב כמספר שבטי ישראל. וגם הב"ד יותר עליון רמוז פה. כי הלא גם שם אברהם יצחק ויעקב. שהם דוגמת ג' מדות שלמעלה משכינה הנקראת אבן שהיא הרביעית. באופן שיחת הדיין מהמה. לדון דין אמת לאמיתו כי שם ב"ד של מעלה: או יאמר ומלאת במשפט מלואת השכינה בעולם שהיא אבן הראשה הממלאת את העולם. במרכבתה שתעשה במקום ד' מחנות שכינה. תעשה מד' טורים שהם י"ב שבטים כל ג' כנגד מחנה א' כענין הדגלים ומי יעשה כן אבן. היא אבן הראשה. ורמז היות השבטים מרכבה אל השכינה. אפשר נרמז במה שראשי תיבות השבטים האלה י"ב במספר קטן עולה ל"ג כמספר מרכבת מלכות. שהיא שכינה כנודע: והנה התייחס כל אבן אל שם השבט הכתוב בה דברו בזה המפרשים אך לא שמו לב אל יחס שמוש החשן שנכתבו בו שהוא מעין דבר המשפט. ויתכן הם רמז אל מדות הראויית לדיין היושב על המשפט. והנה השלש מדות ראשונות הנכללות באחת. היא שיקנא על שפיכות דמים ועל ג"ע. וזה רמז שלשת אבנים ראשונות. א' של ראובן שנאמר בו למען הציל אותו מידם. שאמרו לכו ונהרגהו וע"כ נכתב באד"ם. רמז לאדמימות הדם ונכתב חסר וי"ו. לרמוז על דם האדם. ועל ג"ע אשר שמעון קנא על הזימה בשכם נכתב בפט"דה. שהיא אבן מקררת הטבע ומרחקת הזימה עד הקצה אחרון. ועל ע"ג אשר לוי קנא עליה בעגל. ע"כ נכתב באבן ששמה ברק"ת שעולה מספרה תש"ב כמספר נקימה על עובדי הע"ג שעולה תש"א ועם הכולל תש"ב. כמספר ברקת. ואחר קנאה זו על ג' עבירות הראשונות. צריך הדיין שיהיו לו ט' מדות לדון משפט צדק. (א) שיודה על האמת ולא יחוש על כבוד עצמו. (ב) שלא יטה משפט כ"א שיקוב הדין את ההר. (ג) שיהיה שונא בצע בל יקח שוחד או יכיר פני עשיר. (ד) שידקדק בדין כדי שמדבר שקר ירחק שלא יתן אל לבו שלאדם ישפוט. כ"א לה'. כמו שכתבנו בסמוך כי המשפט לאלהים הוא (ה) שיהא מתון בדין. (ו) שלא ישא פני קרוב. (ז) שלא ישא פני דל. (ח) שיהיה סבלן. כמשז"ל שאמר הקב"ה למשה בני טרחנין הם סרבנים הם וכו'. ומה גם לדיין שלא יסתתמו טענות הבעל דין. (ט) שישתוק ולא יאמר אני מזכה אבל חברי מחייבים: והראשון שבט' אלה היא ביהודה. שהיה הוא הדיין כמז"ל (סוטה דף י) וכשאמרה תמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה. הוריקו פניו והודה ע"כ אבנו נפ"ך שהיא ירוקה ככרתי רמז שלא יחוש הדיין על כבוד גם שמריקו פניו. ועל הב' יששכר עיקר הדיינים. חקוק בספי"ר שנותנים אותו בקורנס ומכין עליה בפטיש ונוקבת הקורנס ואינה נשברת כך יקוב הדין את ההר ולא יטה משפט. ועל הג' שיהיה שונאי בצע. ולא ישא פני עשיר רמז בזבולן שהיה עשיר וחקוק ביה"לום שהיא פיר"לה עגולה לראות שאם בא עשיר לפני הדיין יתן אל לבו. כי העושר טוב המתגלגל ובלתי קיים. ולא יפסיד הע"ה הקיים לעד בשבילו. וילמוד מזבולן עצמו שהיה מוציא כל הונו. לת"ת של יששכר מהטעם הנזכר. ועל הד' שיתן אל לבו שאלהים הוא שופט וידקדק בעצם ילמוד מדן שנא' בו דן ידין עמו כא' שבטי ישראל. וארז"ל (שם) כיחודו של עול' והוא שיתן אל לבו כי את ה' שופט. וכמו שכתבנו בסמוך על מלואת אבן. וע"כ חקוק באבן ששמה לש"ם. לרמוז כי לשם ית' הוא דן. ולא לאדם ועל הה' להיות מתון בדין הוא כנפתלי כי כשערער עשו על המערה. לא רצה שיחתך הדין עם שהיה עם יעקב חיל כבד להכריע את עשו עד שחזר נפתלי למצרים והביא השטר ראיה אשר קנאה יעקב מעשו. וע"כ חקוק באבן ששמה שב"ו לרמוז שבו והמתינו מלחתוך הדין מתונים עד שיתברר הדבר ועל הו' רמז כי גם אם הדיין גבור כגד. הטורף זרוע אף קדקד. לא ישא חרפה על קרובו לעוזרו ע"כ חקוק באחלמ"ה. כלו' אח למה. כלו' מה לך באח להשחית נפשך עליו. ועל הז' שלא תשא פני דל. בא אבן תרשי"ש חקוק בו אשר לרמוז שיהיה המתרושש ואין כל כמאושר בעיניך ולא תתננו בדין. ועל הח' שיהא סבלן כיוסף שסבל ולא השיב להם את כל הרעה אשר גמלוהו. ע"כ נחקק בשה"ם שנדמה למשה ענו מאוד דאותיות שה"ם הם אותיות משה. ועל הט' שישתוק מלגלות מה שחביריו מחייבים כבנימין שארז"ל (ב"ר פ' ל"ד) שהיה יודע במכירה. וישם לבניו שמות על שם המכירה ולא יצא מפיו. ע"כ נחקק בישפ"ה. כלו' יש פה. ומזה ילמד הדיין לבלתי גלות חובת חביריו כמדובר: ובזה יש רמז בחשן משפט. המכפר על עוות הדין להזהיר ליושב על המשפט ומלבד שמות השבטים היה כתוב שבטי ישורון ואברהם יצחק ויעקב למען לא יחסר אות מכ"ב אותיות לתשובת האורים ותומים: וע"פ דרכנו מצאנו כי ר"ת של השבטים. ושל שבטי ישורון. ושל שמות האבות במ"ק עם י"ב אבנים. וי"ב שמות שבהם עולה ס"ד כמספר מכפר על עוות הדין גם הם במ"ק: עוד ירמוז היות האבות בחשן המשפט. לרמוז לב"ד יעשו משפט וצדקה כאברהם. ויעלו על לבם כאלו חרב מונחת בצוארם כיצחק כמאמרם ז"ל (סנהדרין דף ז'). לעולם יעלה הדיין על לבו כאלו חרב מונחת לו כו'. ויחרד תמיד שמא יגרום החטא כיעקב. ולא יבטח בעצמו:
דָּבָר אַחֵר, אַחֲרֵי מוֹת, רַבִּי לֵוִי פָּתַח (תהלים עה, ה): אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהוֹלוּ, לַהוֹלְלִים, לִמְעַרְבְּבַיָּא, אֵלּוּ שֶׁלִּבָּם מָלֵא עֲלֵיהֶם חַלְחוֹלִיּוֹת רָעוֹת, רַבִּי לֵוִי הֲוָה צָוַח לְהוֹן אַלְלַיָיא, שֶׁמְבִיאִין אַלְלַי לָעוֹלָם. (תהלים עה, ה): וְלָרְשָׁעִים אַל תָּרִימוּ קָרֶן, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָרְשָׁעִים, הַצַּדִּיקִים לֹא שָׂמְחוּ בְּעוֹלָמִי וְאַתֶּם מְבַקְּשִׁין לִשְׂמֹחַ. רֵישׁ לָקִישׁ בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אָמַר תַּפּוּחַ עֲקֵבוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיָה מַכְּהֶה גַּלְגַּל חַמָּה, קְלַסְתֵּר פָּנָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, וְאַל תִּתְמַהּ, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם עוֹשֶׂה דִיסְקָרִי, אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לְבֵיתוֹ, שֶׁל מִי עוֹשֶׂה נָאֶה לֹא אֶת שֶׁלּוֹ, כָּךְ אָדָם הָרִאשׁוֹן נִבְרָא לְתַשְׁמִישׁ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְגַלְגַּל חַמָּה לְתַשְׁמִישָׁן שֶׁל בְּרִיּוֹת. אָמַר רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא, שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה חֻפּוֹת קָשַׁר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּגַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כח, יג): בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיַהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר חַד עֲשַׂר, וְרַבָּנָן אָמְרֵי עֲשַׂר, וְלָא פְּלִיגֵי מַאן דַעֲבַד לְהוֹן תְּלַת עֲשַׂר עָבֵיד כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ תְּלַת, מַאן דַּעֲבַד לְהוֹן חַד סַר, עֲבֵיד לְהוּ חָדָא, מַאן דַעֲבַד לְהוֹן עֲשָׂרָה לָא עֲבֵיד חַד מִנְהוֹן, וְאַחַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה (בראשית ג, יט): כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. אַבְרָהָם לֹא שָׂמַח בְּעוֹלָמִי וְאַתֶּם מְבַקְּשִׁים לִשְמֹחַ. נוֹלַד לוֹ בֵּן לְמֵאָה שָׁנָה וּבַסּוֹף אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בראשית כב, ב): קַח נָא אֶת בִּנְךָ, וְהָלַךְ אַבְרָהָם מַהֲלַךְ שְׁלשֶׁת יָמִים, לְאַחַר שְׁלשָׁה יָמִים רָאָה עָנָן קָשׁוּר עַל גַּב הָהָר, אָמַר לוֹ בְּנִי רוֹאֶה אַתָּה מַה שֶּׁאֲנִי רוֹאֶה, אָמַר לֵיהּ הֵן, מָה אַתָּה רוֹאֶה אָמַר לֵיהּ עָנָן קָשׁוּר עַל גַּב הָהָר אֲנִי רוֹאֶה, אָמַר לְיִשְׁמָעֵאל וְלֶאֱלִיעֶזֶר רוֹאִים אַתֶּם כְּלוּם, אָמְרוּ לֵיהּ לָאו, אָמַר לָהֶם הוֹאִיל וְאֵינְכֶם רוֹאִים כְּלוּם וַחֲמוֹר זֶה אֵינוֹ רוֹאֶה (בראשית כב, ה): שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר, עַם הַדּוֹמִים לַחֲמוֹר. נָטַל אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וְהֶעֱלָהוּ הָרִים וְהוֹרִידוֹ גְּבָעוֹת, הֶעֱלָהוּ עַל אֶחָד מִן הֶהָרִים וּבָנָה מִזְבֵּחַ וְסִדֵּר עֵצִים וְעָרַךְ מַעֲרָכָה וְנָטַל אֶת הַסַּכִּין לְשָׁחֲטוֹ, וְאִלּוּלֵי שֶׁקְּרָאוֹ מַלְאָךְ מִן הַשָּׁמַיִם כְּבָר הָיָה נִשְׁחָט. תֵּדַע שֶׁכֵּן, שֶׁחָזַר יִצְחָק אֵצֶל אִמּוֹ, וְאָמְרָה לוֹ אָן הָיִיתָ בְּרִי, אָמַר לָהּ נְטָלַנִּי אָבִי וְהֶעֱלַנִי הָרִים וְהוֹרִידַנִּי גְבָעוֹת וכו', אָמְרָה וַוי עַל בְּרִי דְרֵיוָתָא, אִלּוּלֵי הַמַּלְאָךְ כְּבָר הָיִיתָ שָׁחוּט, אָמַר לָהּ אִין. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה צָוְחָה שִׁשָּׁה קוֹלוֹת כְּנֶגֶד שִׁשָּׁה תְּקִיעוֹת, אָמְרוּ לֹא הִסְפִּיקָה אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁמֵּתָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית כג, ב): וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ, וּמֵהֵיכָן בָּא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן אָמַר מֵהַר הַמּוֹרִיָה בָּא, וְהָיָה אַבְרָהָם מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאוֹמֵר שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם נִמְצָא בּוֹ פְּסוּל וְלֹא נִתְקַבֵּל קָרְבָּנוֹ, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאוֹמֶרֶת לוֹ (קהלת ט, ז): לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ. יִשְׂרָאֵל לֹא שָׂמְחוּ בְּעוֹלָמִי, שָׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא (תהלים קמט, ב): יִשְׂמַח, עֲתִידִין הֵן לִשְׂמֹחַ בְּמַעֲשָׂיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֶעָתִיד לָבוֹא. כִּבְיָכוֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא שָׂמַח בְּעוֹלָמוֹ, שָׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו אֵינוֹ אוֹמֵר, אֶלָּא (תהלים קד, לא): יִשְׂמַח, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׂמֹחַ בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא. אֱלִישֶׁבַע בַּת עֲמִינָדָב לֹא שָׂמְחָה בָּעוֹלָם, שֶׁרָאֲתָה חֲמִשָּׁה כְּתָרִים בְּיוֹם אֶחָד, יְבָמָהּ מֶלֶךְ, אָחִיהָ נָשִׂיא, בַּעֲלָהּ כֹּהֵן גָּדוֹל, שְׁנֵי בָּנֶיהָ שְׁנֵי סְגָנֵי כְּהֻנָּה, פִּנְחָס בֶּן בְּנָהּ מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ בָּנֶיהָ לְהַקְרִיב וְנִשְׂרְפוּ, נֶהְפְּכָה שִׂמְחָתָהּ לְאֵבֶל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן.
בְאֹתֹת (במדבר ב, ב), סִימָנִין הָיוּ לְכָל נָשִׂיא וְנָשִׂיא מַפָּה וְצֶבַע עַל כָּל מַפָּה וּמַפָּה כַּצֶּבַע שֶׁל אֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁהָיוּ עַל לִבּוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, מֵהֶם לָמְדָה הַמַּלְכוּת לִהְיוֹת עוֹשִׂין מַפָּה וְצֶבַע לְכָל מַפָּה וּמַפָּה. כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט נָשִׂיא שֶׁלּוֹ צֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לַצֶּבַע שֶׁל אַבְנוֹ. רְאוּבֵן אַבְנוֹ אֹדֶם וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צָבוּעַ אָדֹם וּמְצֻיָּר עָלָיו דּוּדָאִים. שִׁמְעוֹן פִּטְדָה וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צָבוּעַ יָרֹק וּמְצֻיָּר עָלָיו שְׁכֶם. לֵוִי בָּרֶקֶת וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צָבוּעַ שְׁלִישׁ לָבָן וּשְׁלִישׁ שָׁחֹר וּשְׁלִישׁ אָדֹם וּמְצֻיָּר עָלָיו אוּרִים וְתוּמִים. יְהוּדָה נֹפֶךְ וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דְּמוּתוֹ כְּמִין שָׁמַיִם וּמְצֻיָּר עָלָיו אַרְיֵה. יִשָֹּׂשכָר סַפִּיר וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צָבוּעַ שָׁחֹר דּוֹמֶה לְכָחֹל וּמְצֻיָּר עָלָיו שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עַל שֵׁם (דברי הימים א יב, לג): וּמִבְּנֵי יִשָֹּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים. זְבוּלוּן יַהֲלֹם וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ לְבָנָה וּמְצֻיָּר עָלָיו סְפִינָה עַל שֵׁם (בראשית מט, יג): זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן. דָּן לֶשֶׁם וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְסַפִּיר וּמְצֻיָּר עָלָיו נָחָשׁ עַל שֵׁם (בראשית מט, יז): יְהִי דָּן נָחָשׁ, גָּד שְׁבוֹ וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ לֹא לָבָן וְלֹא שָׁחֹר אֶלָּא מְעֹרָב שָׁחֹר וְלָבָן וּמְצֻיָּר עָלָיו מַחֲנֶה עַל שֵׁם (בראשית מט, יט): גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ. נַפְתָּלִי אַחְלָמָה וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְיַיִן צָלוּל שֶׁאֵין אַדְמוּתוֹ עַזָּה וּמְצֻיָּר עָלָיו אַיָּלָה עַל שֵׁם (בראשית מט, כא): נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה. אָשֵׁר תַּרְשִׁישׁ וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְאֶבֶן יְקָרָה שֶׁמִּתְקַשְּׁטוֹת בּוֹ הַנָּשִׁים, וּמְצֻיָּר עָלָיו אִילָן זַיִת עַל שֵׁם (בראשית מט, כ): מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ, יוֹסֵף שֹׁהַם וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ שָׁחֹר עַד מְאֹד וּמְצֻיָּר לִשְׁנֵי נְשִׂיאִים אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, מִצְרַיִם, עַל שֵׁם שֶׁהָיוּ תּוֹלְדוֹתָם בְּמִצְרַיִם. וְעַל מַפָּה שֶׁל אֶפְרַיִם הָיָה מְצֻיָּר שׁוֹר עַל שֵׁם (דברים לג, יז): בְּכוֹר שׁוֹרוֹ, זֶה יְהוֹשֻׁעַ שֶׁהָיָה מִשֵּׁבֶט אֶפְרַיִם, וְעַל מַפָּה שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה הָיָה מְצֻיָּר רְאֵם עַל שֵׁם (דברים לג, יז): וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, עַל שֵׁם גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ שֶׁהָיָה מִשֵּׁבֶט מְנַשֶּׁה. בִּנְיָמִין יָשְׁפֵה וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְכָל הַצְּבָעִים לִשְׁנֵים עָשָׂר הַצְּבָעִים וּמְצֻיָּר עָלָיו זְאֵב עַל שֵׁם (בראשית מט, כז): בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, לְכָךְ נֶאֱמַר בְּאֹתֹת שֶׁסִּימָנִין הָיוּ לָהֶם לְכָל נָשִׂיא וְנָשִׂיא.
בְאֹתֹת (במדבר ב, ב), סִימָנִין הָיוּ לְכָל נָשִׂיא וְנָשִׂיא מַפָּה וְצֶבַע עַל כָּל מַפָּה וּמַפָּה כַּצֶּבַע שֶׁל אֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁהָיוּ עַל לִבּוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, מֵהֶם לָמְדָה הַמַּלְכוּת לִהְיוֹת עוֹשִׂין מַפָּה וְצֶבַע לְכָל מַפָּה וּמַפָּה. כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט נָשִׂיא שֶׁלּוֹ צֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לַצֶּבַע שֶׁל אַבְנוֹ. רְאוּבֵן אַבְנוֹ אֹדֶם וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צָבוּעַ אָדֹם וּמְצֻיָּר עָלָיו דּוּדָאִים. שִׁמְעוֹן פִּטְדָה וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צָבוּעַ יָרֹק וּמְצֻיָּר עָלָיו שְׁכֶם. לֵוִי בָּרֶקֶת וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צָבוּעַ שְׁלִישׁ לָבָן וּשְׁלִישׁ שָׁחֹר וּשְׁלִישׁ אָדֹם וּמְצֻיָּר עָלָיו אוּרִים וְתוּמִים. יְהוּדָה נֹפֶךְ וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דְּמוּתוֹ כְּמִין שָׁמַיִם וּמְצֻיָּר עָלָיו אַרְיֵה. יִשָֹּׂשכָר סַפִּיר וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צָבוּעַ שָׁחֹר דּוֹמֶה לְכָחֹל וּמְצֻיָּר עָלָיו שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עַל שֵׁם (דברי הימים א יב, לג): וּמִבְּנֵי יִשָֹּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים. זְבוּלוּן יַהֲלֹם וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ לְבָנָה וּמְצֻיָּר עָלָיו סְפִינָה עַל שֵׁם (בראשית מט, יג): זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן. דָּן לֶשֶׁם וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְסַפִּיר וּמְצֻיָּר עָלָיו נָחָשׁ עַל שֵׁם (בראשית מט, יז): יְהִי דָּן נָחָשׁ, גָּד שְׁבוֹ וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ לֹא לָבָן וְלֹא שָׁחֹר אֶלָּא מְעֹרָב שָׁחֹר וְלָבָן וּמְצֻיָּר עָלָיו מַחֲנֶה עַל שֵׁם (בראשית מט, יט): גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ. נַפְתָּלִי אַחְלָמָה וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְיַיִן צָלוּל שֶׁאֵין אַדְמוּתוֹ עַזָּה וּמְצֻיָּר עָלָיו אַיָּלָה עַל שֵׁם (בראשית מט, כא): נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה. אָשֵׁר תַּרְשִׁישׁ וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְאֶבֶן יְקָרָה שֶׁמִּתְקַשְּׁטוֹת בּוֹ הַנָּשִׁים, וּמְצֻיָּר עָלָיו אִילָן זַיִת עַל שֵׁם (בראשית מט, כ): מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ, יוֹסֵף שֹׁהַם וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ שָׁחֹר עַד מְאֹד וּמְצֻיָּר לִשְׁנֵי נְשִׂיאִים אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, מִצְרַיִם, עַל שֵׁם שֶׁהָיוּ תּוֹלְדוֹתָם בְּמִצְרַיִם. וְעַל מַפָּה שֶׁל אֶפְרַיִם הָיָה מְצֻיָּר שׁוֹר עַל שֵׁם (דברים לג, יז): בְּכוֹר שׁוֹרוֹ, זֶה יְהוֹשֻׁעַ שֶׁהָיָה מִשֵּׁבֶט אֶפְרַיִם, וְעַל מַפָּה שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה הָיָה מְצֻיָּר רְאֵם עַל שֵׁם (דברים לג, יז): וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, עַל שֵׁם גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ שֶׁהָיָה מִשֵּׁבֶט מְנַשֶּׁה. בִּנְיָמִין יָשְׁפֵה וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְכָל הַצְּבָעִים לִשְׁנֵים עָשָׂר הַצְּבָעִים וּמְצֻיָּר עָלָיו זְאֵב עַל שֵׁם (בראשית מט, כז): בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, לְכָךְ נֶאֱמַר בְּאֹתֹת שֶׁסִּימָנִין הָיוּ לָהֶם לְכָל נָשִׂיא וְנָשִׂיא.
בנימין זאב יטרף. בברכת יעקב כתיב מכאן יתבוננו מביני מדע איך חז"ל היו שלמים בכל מדע שידעו שמות של האבנים ומראיתם וטבעם ואיך נקרא שמו בלה"ק המפורש בתורה ובתרגום ובשאר לשונות כמ"ש בשמ"ר פר' ל"ט סי' ח' בביאור וידעו צבע כל האבנים שעל זה סמכו דבריהם מ"ש באותות ובתורה אינו מפורש רק שאבני החושן י"ב יהיו על שמותם של שנים עשר שבטים ולא פירש איזה אבן לאיזה שבט רק שהמדרש סדר אותם שעל אודם היה כתוב ראובן וכן כולם. והנה בי"ד מקומות נזכרו השבטים בתורה ואין אחד דומה לחבירו אך הסדר שחשב המדרש כאן אינו כאחד מהם והנה לא בארו שמות האבנים איזה ערך ויחס יש להם עם שמות השבטים רק על שני אבנים מצאנו הכרח על שם אבן לשם שיהי' לדן כמ"ש יהושע י"ט מ"ז ויקראו ללשם דן על שם דן אביהם. מזה ראיה שאבן לשם שהוא שביעי בתורה בסדר תצוה יהי' לשבט דן ואם כפי התולדות יהי' דן החמישי שנולד אחר יהודה ע"כ הקדימו ששה בני לאה ודן הז' גם יש הכרח על ישפה שהוא לבנימין יש פה ושותק כמ"ש ב"ר פר' ע"א סי' ה' וש"נ לכמה מקומות וכמו שכתוב בתורה ישפה לבסוף כל האבנים כך יהי' מיוחד לבנימין שנולד בסוף כל השבטים ויוסף נולד קודם לו שנולד ג"כ אחר כל השבטים שהוא הי"א ע"כ אבנו הי"א שוהם והנה כאן סדרו גד שבו נפתלי אחלמה ובשמ"ר סוף פר' ל"ט סדרו נפתלי שבו גד אחלמה ובשאר כמו כאן והדבר נראה לעין שהגירסא העיקרית היא כמו בשמ"ר שהי' דן לשם נפתלי שבו גד אחלמה אשר תרשיש כסדר שנולדו ויוסף ובנימין אחרונים כמו שנולדו רק מקדים יששכר וזבולון לדן כדי שיבוא לשם לדן שכפי התולדות יהודה דן ונפתלי גד ואשר יהי' לשם השביעי לגד ע"כ הקדימו ליששכר וזבולון קודם דן שהם כתולדותיהם אצל לאה כל ששה בניה כסדר שילדה ואח"כ בני בלהה שפחת רחל שילדה אחר לאה ואח"כ בני זלפה שילדה אחר בלהה ואח"כ בני רחל שילדה באחרונה כמפורש בתורה הרי יצא לנו סדר ישר מאד איך יחדו סדר השבטים לסדר האבנים כסדר תולדותם על אמותם ולא כסדר תולדותם בזמנם בהכרח של לשם ולא להקדים בני הגבירות שהרי ישפה כתיב לבסוף שנולד אחרון ושם האבן נדרש כפי מעשיו דוק והתבונן ביושר הדברים המורים על אמיתתם ובהכרח להפוך כאן כמו שם בשמ"ר. ובזה תבין ותדע שדעת רש"י בחומש בסדר ואתה תצוה על פסוק איש על שמו הנ"ל כסדר תולדותם סדר האבנים אודם לראובן פטדה לשמעון וכן כולם וא"כ יהי' שבו לדן ואחלמה לנפתלי סותרים דברי המדרש בשני מקומות כנ"ל ואצל שתי אבני שוהם שכתוב כתולדות פי' רש"י בהדיא ראובן שמעון לוי ויהודה דן ונפתלי וכו' שלא כמפורש בסוטה דף ל"ו בביאור ובירושלמי סוטה פר' ז' בסוף הלכה ד' וצע"ג בדעת רש"י בב' המקומות:
אמר רבי חמא ברבי חנינא עשר חופות עשה הקב״ה לאדם הראשון בגן עדן שנאמר (יחזקאל כח יג) בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה מסוכתך אודם פטדה וגו׳ מר זוטרא אמר אחת עשרה שנאמר כל אבן יקרה מסוכתך אמר רבי יוחנן וגרוע שבכולם זהב דקא חשיב ליה לבסוף מאי (שם) מלאכת תפיך ונקביך בך אמר רב יהודה אמר רב אמר לו הקדוש ברוך הוא לחירם מלך צור בך נסתכלתי ובראתי נקבים נקבים באדם ואיכא דאמרי הכי קאמר בך נסתכלתי (ע״ב) וקנסתי מיתה על אדם הראשון. מאי (ישעיה ד ה) ועל מקראה אמר רבה אמר רבי יוחנן לא כירושלים של עולם הזה ירושלים של עולם הבא ירושלים של עולם הזה כל הרוצה לעלות עולה של עולם הבא אין עולין לה אלא המזומנים לה. ואמר רבה אמר ר״י עתידין צדיקים שנקראים ע״ש של הקב״ה שנאמר (ישעיה מג ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן שלשה נקראו על שמו של הקדוש ברוך הוא ואלו הן. צדיקים. ומשיח. וירושלים. צדיקים הא דאמרן. משיח דכתיב (ירמיהו כ״ג:ו׳) וזה שמו אשר יקראו ה׳ צדקנו. ירושלים דכתיב (יחזקאל מח לה) ושם העיר מיום ה׳ שמה אל תקרי ה׳ שמה אלא ה׳ שמה. אמר רבי אלעזר עתידין צדיקים שאומרים לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקדוש ברוך הוא שנאמר (ישעיה ד ג) והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו. ואמר רבה אמר רבי יוחנן עתידה ירושלים שתגבה שלשה פרסאות למעלה שנאמר (זכריה יד י) וראמה וישבה תחתיה מאי תחתיה כתחתיה וממאי דהאי תחתיה שלשה פרסי הויא אמר רבה אמר לי ההוא סבא לדידי חזי לי ירושלים קמייתא תלתא פרסי הואי ושמא תאמר יש צער לעלות תלמוד לומר (ישעיה ס ח) מי אלה כעב תעופינה אמר רב פפא שמע מינה האי עיבא תלתא פרסי מידלי:
R. Chama b. Chanina said: "Ten Chupas were made by the Holy One, praised be He! for Adam the first in paradise, as it is said (Ezek. 28, 13) In Eden the garden of God didst thou abide; every precious stone was thy covering, the sardius, the topaz, and the diamond, the chrysolite, the onyx, and the jasper, the sapphire, the emerald, and the carbuncle, and gold." Mar Zutra said: "Eleven," — as he counts all the precious stones. R. Jochanan said: "The gold was less in value than all, for it is placed last." What do the workmanship of thy settings and of thy sockets, mean? R. Juda said in the name of Rab: "Thus said the Holy One, praised be He! to Hiram, the King of Tyre: When I created the world, I looked at the land and observed that thou wouldst rebel, deeming thyself a god. I therefore created holes and apertures in men." And according to others. He said thus: "I saw that thou wouldst rebel (Ib. b) and I have therefore decreed death over Adam the first." What do the words (Is. 4, 5) Upon her places of assembly, mean? Rabba, in the name of R. Jochanan, said: "Jerusalem in the future world will not be like Jerusalem in this world. In the latter every one who likes to enter does so, but in that of the future world only those who shall be invited will enter." Rabba said again in the name of R. Jochanan: "In the future world, the righteous will be named with the names of the Holy One, praised be He! as it is said (Ib. 43, 77) Every one that is called by My name, and whom I have created for My glory, whom I have formed; yea, whom I have made." Samuel b. Nachmeni said in the name of R. Jonathan: "The following three will be named with the name of the Holy One, praised be He — the righteous, Messiah and Jerusalem. The righteous, as said above; the Messiah, as it is written (Jer. 23) And this is his name whereby he shall be called — the Lord our Righteousness; and Jerusalem, as it is written (Ezek. 48, 35) And the name of the city from that day, 'The Lord is there.' Do not read shamah there, but shmah (her name)." R. Elazar said: "In the future, 'holy' will be said before the righteous as now it is said before the Holy One, praised be He! as it is said (Is. 4, 3) And it shall come to pass that whoever is left in Zion, and he that remaineth in Jerusalem, shall he called holy — every one that is written down unto life in Jerusalem." Rabba said again in the name of R. Jochanan: "The Holy One, praised be He! will elevate Jerusalem three parsas, as it is said (Zech. 14, 10) And she herself shall be elevated, and be inhabited on her former site." What does former site mean? It means that it will be increased to its former size. And whence do you know that the size of the former Jerusalem was three parsas? Rabba said: "There was a certain old man who told me that he had seen the first Jerusalem, and the size thereof was three parsas." And lest one say that it would be difficult to ascend, therefore the passage reads (Is. 60, 8) Who are these that are like a cloud, etc. R. Papa said: "Infer from this that the clouds are at a height of three parsas from the ground."