שבת בתל-אביב- בין קודש לחול

Byיאיר טיקטין

לימוד יהודי ישראלי

קבלת שבת של בית תפילה ישראלית בנמל תל אביב

את השבת השלישי בשביל ישראל עושים בעיר תל אביב. רבי נחמן מברסלב כתב שלכל עשב ועשב יש שירה מיוחדת משלו ולכן לכל שדה ולכל אזור בארץ יש מנגינה אחרת. כך לא דומה שבת בעיר המקובלים צפת לשבת בטבע בהרי הכרמל או לשבת בעיר העברית הראשונה- בתל אביב. בדף זה ננסה לעמוד מעט על טיבה של שבת תל אביבית.
לדף הלימוד קראנו "בין קודש לחול" - כאשר אנחנו מזמינים את המטילים לעשות שבת קודש בחולות ת"א. את הלימוד נפתח בשיר המשותף של אמיר דדון ושולי רנד- בין קודש לחול

בין קודש לחול

מילים: שחר הדר לחן: אמיר דדון. ביצוע: אמיר דדון ושולי רנד

בין קודש לחול אני חי
עם האמת שמשתוללת בי
עם אלף הרגלים
עם כל צלקת שעל פניי
אני יוצא שוב לפזר את המילים
בין המציאות לשיגעון הכול חוזר אליי
שם במקום ממנו באתי אין שלום
והמסע הזה כבד וקצת גדול עליי
אני צריך לגדול מזה ודי
לגדול מזה ודי
שמור נא עליי
רק שלא ייכשלו רגליי

חלק א: שבת בתל אביב לפני מאה שנה- ת"א הקטנה

המשורר התל אביבי נתן אלתרמן, כתב על תל אביב :"ישנן יפות יותר ממנה, אך אין יפות כמוה" ובמקום אחר כתב אלתרמן על תל אביב "אוֹמְרִים אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם: כֵּן, תֵּל אָבִיב, זֶה סְתָם גַּלְגַּל. אֵין פְּרוֹפֶסוֹרִים בָּהּ כְּזַיִת. וּנְבִיאִים אֵין בָּהּ בִּכְלָל. הִיסְטוֹרְיָה אֵין בָּהּ אַף כַּזֶּרֶת.אֵין רְצִינוּת בָּהּ. אֵין מִשְׁקָל. נָכוֹן מְאוֹד, אָדוֹן וּגְבֶרֶת, לֹא, אֵין בָּהּ כְּלוּם... לֹא כְלוּם... אֲבָל...
בְּכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ-כֵּן, יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ..."

(ניתן להאזין לשיר בקישור הבא: https://www.youtube.com/watch?v=Kjg9XrK6ELA)

אז מה זה "המשהו" הזה שעליו כתב אלתרמן?

תשובה לכך אולי ניתן לראות בתיאור מפתיע של שבת בתל אביב משנת 1928 בתקופת "תל אביב הקטנה"

ענג שבת בתל-אביב

שבת. השמים והארץ, כל צבא מעלה ודרי מטה, הכל אומרים: שבת היום!

שעתים, או יותר, לפני שקיעת האור וגסיסת החול, משמיע קול שופר בראש כל חוצות תל-אביב. בואו ונצא לקראת שבת המלכה! מוסיפים מחול על הקודש.

אין לך סביבה עברית בכל כדור הארץ, שתהיה רוח האומה יונקת ממנה כבתל-אביב. העיר היחידה שכל תושביה עברים הם; אין לך מקום בכל העולם כולו שמשמרים את השבת כבתל-אביב, העיר היחידה בתבל שכולה עברית. בגולה, רוב הציבור העברי שובת את שבתו ביום הראשון, ובארץ ככתוב: "יום השביעי שבת"!

...תל-אביב, העיר הצעירה, היא היחידה בתבל, שביום חמדה שורה בה מנוחה, שלוה והשקט: חמור לא נוער סוס לא צוהל, אבטומוביל לא צורח, וגלגל עגלה אינו מנסר באויר. שבת המלכה פורשת בכנפיה-קודש צל-מנוחה מנוחת אמת, על פני תל-אביב, ומה נאוה היא, העיר הצעירה, השוכנת על חוף תכלת ים, תחת שמים כחולים-עמוקים ומלאים רזא דשבת.

( א. ל. גרוסמאן, "הדאר" גליון כ"ב. ט' בניסן תרפ"ח)

אומרים שהיה פה שמח- יונתן גפן

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי
והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי
שומר עברי על סוס לבן, בלילה שחור
על שפת הכינרת טרומפלדור היה גיבור
תל אביב הקטנה, חולות אדומים, ביאליק אחד
שני עצים שיקמים, אנשים יפים מלאים חלומות
ואנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות
כי לנו, לנו, לנו ארץ זאת

שאלות למחשבה ולדיון:

מה דעתכם על העדות של אריה ליב גרוסמאן על תל אביב בשנות השלושים?
מה בין התיאור הזה לבין תל אביב של היום?

בשנת 1909 יושב בנווה צדק הרב אברהם יצחק הכהן קוק וכותב על השבת כך:

שבת הארץ, הקדמה ט׳-י׳

הַיָּחִיד מִתְנַעֵר מֵחַיֵּי־הַחוֹל לִפְרָקִים קְרוֹבִים, – בְּכָל שַׁבָּת. "בָּא שַׁבָּת בָּאָה מְנוּחָה", מַתְחֶלֶת הַנֶּפֶש לְהִשְׁתַּחְרֵר מִכְּבָלֶיהָ הַקָּשִׁים, "בְּיוֹם הָנִיחַ ד' לְךָ מֵעָצְבְּךָ וּמֵרָגְזֶךָ וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה אֲשֶׁר עֻבַּד בָּךְ", וּמְבַקֶּשֶׁת הִיא לָהּ אָז נְתִיבוֹת עֶלְיוֹנוֹת, חֲפָצִים רוּחָנִיִּים, כְּפִי טֶבַע־מְקוֹרָהּ, ... "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעלָֹם!" יוֹם קָדוֹשׁ, אֲשֶׁר בּוֹ תִּתְגַּלֶּה נְטִיַּת הָאֻמָּה ... נעַֹם אֱלהִֹי, הַמִּתְכַּנֵּס לִנְקֻדָּה רוּחָנִית שֶׁל נְשָׁמָה־יְתֵרָה, שָׁרוּי בְּלִבּוֹ שֶׁל כָּל יָחִיד מִבָּנֶיהָ.... כִּי מִזְּמַן לִזְמַן יִתְגַּלֶּה בְּתוֹכָהּ הַמָּאוֹר הָאֱלֹהִי שֶׁלָּהּ בְּכָל מְלֹא זָהֳרוֹ, אֲשֶׁר לֹא יַשְׁבִּיתוּהוּ חַיֵּי־הַחֶבְרָה־שֶׁל־חוֹל עִם הֶעָמָל וְהַדְּאָגָה, הַזַּעַף וְהַתַּחֲרוּת אֲשֶׁר להֵם, לְמַעַן תּוּכַל לְהִתְַגלֹּות בְּקְִרבָּהּ פְִּנימָה טָהֳַרת נִשְׁמַתהּ בִּכְלָלוּתָהּ כְּמוֹ־שֶׁהִיא...

Shabbat HaAretz, Introduction 9-10

The individual shakes off mundane routine frequently— every week. “Shabbat comes and so does rest!” The soul begins to shed her harsh chains. “The Lord has given you rest from your sorrow and trouble and from the hard service that you were made to serve.” The soul then seeks higher pathways of spiritual desire that are consonant with the nature of her source. “It is good to praise the Lord, to sing hymns to Your name, O Most High, to proclaim Your steadfast love at daybreak, Your faithfulness each night with a ten-stringed harp with voice and lyre together.” “It shall be a sign for all time between me and the people of Israel.” This is a holy day when the innate inclination of the people for a godly life emerges from its hiddenness and is a sign for the people that its soul treasure contains within it the need and the ability to rejoice in God, in the delight of the divine. This is concentrated in the point of the extra soul that dwells within each one of the people’s children. What Sabbath does for the individual, shmita does for the nation as a whole. The Jewish people, in whom the godly, creative force is planted eternally and distinctively, has a special need to periodically reveal the divine light within itself with full intensity. Our mundane lives, with their toil, anxiety, anger, and competition do not entirely suffocate this creative force. On the shmita, our pure, inner spirit may be revealed as it truly is. The forcefulness that is inevitably part of our regular, public lives lessens our moral refinement. There is always a tension between the ideal of listening to the voice inside us that calls us to be kind, truthful, and merciful, and the conflict, compulsion, and pressure to be unyielding that surround buying, selling, and acquiring things. These aspects of the world of action distance us from the divine light and prevent its being discerned in the public life of the nation. This distancing also permeates the morality of individuals like poison. Stilling the tumult of social life from time to time in certain predictable ways is meant to move this nation, when it is well-ordered, to rise toward an encounter with the heights of its other, inner moral and spiritual life. They touch the divine qualities inside them that transcend all the stratagems of the social order and that cultivate and elevate our social arrangements, bringing them toward perfection.

בזמן שהרב קוק כתב את דבריו על השבת, במרחק שני רחובות בנווה צדק גר הסופר יוסף חיים ברנר. ברנר הדגיש את היותו יהודי לאומי חופשי מכבלי הדת. בשבנת 1914 בעקבות ויכוח על עבודת פועלים יהודים בפרדסי פתח תקווה, כתב ברנר בבטאון "עולנו" מאמר בו הוא תומך בכך שכל יחיד יקבע לעצמו את אופי המנוחה שלו אך לצד זה הוא תמך בכך שבמושור הלאומי המפעלים יהיו סגורים בשבת. וכך כתב ברנר:
היחיד יכול לומר אני אנוח מעבודתי אימתי שארצה...עישון, ובישול חמין, וכתיבה וטיול מחוץ לתחום שבת אינם לגבי אבות מלאכה ויש בהם בשבילי מנוחה... החברה לתועלתה מחוקקת שביום אחד בשבוע תיסגרנה החנויות, יסגרו בתי החורשת, תשבות העבודה בשדה, למען ינפשו כל אנשי העבודה מהעבודה הקשה... ועל זה אין לעבור"

בין הרב קוק לברנר היה יחס מיוחד. כך שלח הרב קוק לברנר את המכתב הבא: מי שאמר עלי שנשמתי קרועה יפה אמר בודאי שהיא קרועה אי אפשר לנו לתאר בשכלנו איש שאין נשמתו קרועה רק הדומם שלם אבל האדם הוא בעל שאיפות הפכיות ומלחמה פנימית תמיד בקרבו וכל עבודת האדם הוא לאחד את הניגודים שבנפשו על ידי רעיון כללי שבגדלותו ורוממותו הכול נכלל ובא לידי הרמוניה גמורה

תשובה זו של הרב קוק הולחנה על ידי היוצר יונתן רזאל. אתם מוזמנים להאזין לה

על הקשר המיוחד בין הרב קוק לברנר מספר הצייר נחום גוטמן שגר בשכנות שלינהם בשכונת נווה צדק, וכך כותב גוטמן:
דמותו של הרב קוק, כשהיה עומד בחלון מהורהר, הייתה תמיד דמות ששמרתי וכיבדתי בלבי. הוא היה בעיני דמות שלא ידעתי להעריכה בשכלי, אבל ההערצה אליו ריגשה אותי תמיד.
כשהיה עלי ללכת בבוקר לבית הספר, הייתי צריך לעבור גבעות של חול. באותה שעה הי´ה הרב קוק הולך לבית הכנסת. אני הייתי צועד מאחוריו, ומותוך כובד ויראה בפני דמותו, הייתי משקיע את כפות רגלי בצעדיו של הרב קוק.
לתמהוני, ראיתי פעם את ברנר צועד בעקבותיו, במרחק, שקוע במחשבות, הלך והשקיע רגליו, בצעדים שהותיר אחריו הרב קוק, אך לא התקרב ולא דיבר עמו".
(נחום גוטמן, "בין חולות וכחול שמיים")

ציור של נחום גוטמן של תל אביב הקטנה. בציור ניתן לראות את רחוב הרצל שמוביל לגימנסיה הרצליה על רקע חוף ימה של תל אביב

שאלות למחשבה ולדיון:

פשט: מה ההבדל בין השבת של ברנר ושל הרב קוק? על מה הם מסכימים ועל מה הם חולקים
דרש: מה דעתכם על היחס בין שני האישים?
רמז: מה דעתכם על האמירה שכתב הרב קוק לברנר: מי שאמר שנשמתי קרועה- יפה אמר.
סוד: האם גם אתם מרגישים לפעמים שהנשמה שלכם קרועה? האם השבת היא הזדמנות לאחות את הקרע?

חלק ב: השבת של ביאליק

בשנת 1924 הצטרף לעיר תל אביב, המשורר הלאומי- חיים נחמן ביאליק.

ביאליק ראה בשבת כביטוי לערכי מוסר ותרבות אוניברסליים כביטוי לנשגבות רוח האדם וליכולתו להתעלות רוחנית. לפי ביאליק השבת היא סמל ומטאפורה ליצירה התרבותית האנושית בכלל כביטוי לשאיפה האנושית לנשגב ולמרומם.
וכך כתה ביאליק לקושניר מקבוץ גבע :
ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תיחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם אלוהים וצלם אנוש בעולם. אילו הייתה העבודה תכלית לעצמה, הרי אין מותר לאדם מן הבהמה. כל עמי התרבות קיבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה, והיא שעמדה ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם. השבת, ולא התרבות של תפוחי הזהב או תפוחי אדמה, היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה, בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גוונו ככלי אין חפץ בו? ...אני בפעם הזאת לא על שמירת המצוות בכלל דיברתי, אלא ייחדתי את הדיבור על שמירת השבת, שהיא שקולה בעיני לא רק כשמירת כל התרי"ג מצוות הישראליות, כדברי חכמינו, אלא כשמירת רוח האדם כולה... בלי שבת אין ישראל, אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל. השבת היא היא התרבות.." (אגרות ביאליק, מ"ו אייר תרצ"ג)

חשוב לציין שביאליק לא רק דיבר על השבת אלא גם עשה. תוך דאגה לדיוקנם הרוחני, התרבותי והלאומי של תל אביב והיישוב כולו ייסד ביאליק בדצמבר 1926 את מפעלו התרבותי הגדול ורב ההשפעה "עונג שבת" מוסד שבו התכנסו מאות אנשים שבאו לשמוע דרי הגות ושירה.

. תחילה התקיימו מפגשי "עונג שבת" בבתים פרטיים. כשנעשה צר המקום הם הועתקו לאולם בית הספר לנגינה "שולמית", וממנו לאולם גדול יותר (בן כ-500 מקומות) בגימנסיה הרצליה. לאחר שגם שם נותרו רבים מחוץ לאולם התגייס הנדבן שמואל בלום לבנות את בניין הקבע של "עונג שבת", הוא "אוהל שם", שעומד עד היום על תלו ברחוב בלפור 30 בתל אביב.

וכך אמר ביאליק בטקס הנחת אבן הפינה להיכל אוהל שם שנבנה במיוחד למען ה"עונג שבת":

"ברצוני לברר את תוכן הרעיון של "ענג שבת". אנו באים לא"י לחדש את חיינו; אנו רוצים ליצור לנו כאן חיים עצמיים... לשם יצירת צורות חיים מקוריות ואמתיות בעלות פרצוף ופנים לאומיים, הכרח להם לקחת את החומר ליצירותיהם מאבני היסוד של צורות החיים הקדמוניות... מהיסוד היותר חזק, ולא מצאו צורה יותר עליונה ויותר עמוקה להתחיל לטוות ממנה את צורות החיים המקוריות מיצירת השבת, שהיא, כידוע, קדמה למתן תורה ועוד במצרים שמרו בני ישראל את השבת. ואמנם השבת היא אבן השתיה של כל היהדות, ולא לחנם היא נקראת "אות ברית" בין אלהים ובין בני ישראל; בשבת מקופלים כמה רעיונות לאומיים וסוציאליים..."

ביאליק כאדמו"ר בטיש "עונג שבת" צילום: מארכיון בית ביאליק

המון רב צבא על דלתות "עונג שבת" באולם "אוהל שם" והתקשה להיכנס. הנה תיאורו של פרופ' עקיבא ארנסט סימון, כפי שהנציח אותו בספרו הגרמני על ביאליק מ-1935 (הוצאת שוקן, התרגום מאת גבריאל צורן).

"מדי שבת בשבתו היה ההמון גודש אותו [את אולם "אוהל שם"]. על אף הדוחק הלוחמני לפרקים — השתרר במהרה סדר נאה; מלפנים, סביב השולחן הסמוך לקתדרה שנבנה לפני כיסאו של ביאליק, התאספו הסופרים ואנשי הרוח התל אביבים; כל האחרים מילאו את שורות הכיסאות וקיבלו מדי שבוע שיר־שבת חדש, בהדפסה נקייה ובלוויית תווים. בעזרת מנצח מקצועי ומקהלה למדה כל הקהילה — כי קהילה היתה זו — את השיר החדש, וחזרה על הישנים, על מנת שאחר כך, בתום ההרצאה ומילות הסיום, לזמר אותם אל שעת הדמדומים ואל תוך הלילה, שהתפשט בהדרגה על פני האולם הגדול וההמונים הנמוגים בו בחשכה... לבסוף קמו הכל: הבדלה! ברגע שבו נשמעה המלה 'אור' הצטרפו נורות החשמל אל הבוהק הבודד של נרות ההבדלה, להפתעתם ולשמחתם החוזרת ונשנית של ההמונים, שקידמו בברכה ומתוך תימהון ילדי את פלא האור הגנוז של שבוע הבריאה החדש. כך היה 'עונג שבת' של ביאליק."

ציבור נוהר אל הבניין "אוהל שם" הטובל עדיין בחול. צילום: מארכיון בית ביאליק

בשנים האחרונות יש נסיון לחזור אל קבלות השבת החילוניות של ביאליק בתל אביב. קבלות שבת מתקימות לעיתים במועדון צוותא, בגני טבע בבית ציוני אמרקה ובעיקר בנמל תל אביב על ידי בית תפילה ישראלי. אתם מוזמנים לנצל את השבת שליכם בתל אביב ולהצטרף לאחת מקבלות השבת.
להלן קישור לאתר של בית תפילה ישראלי שעושה קבלות שבת בטילת הצפונית של תל אביב מאז שנת 2004

https://btfila.org/

שאלות למחשבה ולדיון:

פשט: מה דעתכם על המכתב של ביאליק לחרי קבוץ גבע?
דרש: מה לדעתכם היתה המטרה של ביאליק בהקמת מוסד "עונג שבת"
רמז: האם אתם מכירים יוזמות דומות של קבלות שבת שאינן דתיות?
סוד: האם השתתפתם פעם בקבלת שבת אלטרנטיבית? שתפו את השותפים שלכם לשביל בקבולת שבת מעניניות שהייתם בהם

חלק שלישי- שבת בבוקר יום יפה

על אף התיאורים היפים של ביאליק ועקיבא ארנסט סימון נדמה לי שהתיאור היפה ביותר של שבת תל אביבית נמצא בשירה המקסים של תרצה אתר (ביתו של נתן אלתרמן) שהלחן על ידי יוני רכטר- שבת בבוקר יום יפה

שבת בבוקר

מילים: תרצה אתר

לחן: יוני רכטר

שַׁבָּת בַּבֹּקֶר! יוֹם יָפֶה,

אִמָּא שׁוֹתָה הֲמוֹן קָפֶה,

אַבָּא קוֹרֵא הֲמוֹן עִתּוֹן

וְלִי יִקְנוּ הֲמוֹן בָּלוֹן.

אֶפְשָׁר לָלֶכֶת לַיַּרְקוֹן, לָשׁוּט שָׁם בְּסִירָה,

אוֹ לְטַיֵּל עַד סוֹף הָרְחוֹב וְלָשׁוּב בַּחֲזָרָה.

אֶפְשָׁר לִקְטֹף פְּרָחִים, כָּאֵלֶּה שֶׁלֹּא אָסוּר,

וְאֶפְשָׁר לָלֶכֶת עַד הַגָּן

וְלִרְאוֹת שֶׁהוּא סָגוּר.

השיר פורסם לראשונה בילד קטן וילד גדול, הוצאת מסדה, 1973.

איור של מנחם הלברשטט לשיר "מי אוהב את השבת" של אהוד מנור. הוצאת ספרי פיג'מה

על היכולת לחגוג שבת חילונית, כותב העיתונאי והשר לשעבר אורי אורבך ז"ל על השיר שבת בבוקר:

פזמון הילדים היפה הזה מתנגן ברקע, צובט לב. שיר שמדבר לכל ילד תל אביבי, ולא רק לו. המילים מונחות כיהלומים בקופסתם, מילה-מילה, הברה-הברה, מדויקת ונוגעת.
השיר צובט גם בלבו של כל ילד דתי. דווקא משום שהוא לא מתכוון לפגוע, דווקא משום שהוא תם וטבעי כל כך. זהו שיר הילדים החילוני האולטימטיבי.
איזה ילד דתי יכול לשוט בסירה בשבת? תוהה הילד הדתי – זה מוקצה! זה אסור!
ומי בשבת קורא עיתון ושותה המון קפה? הלא בית הכנסת מחכה, קריאת התורה בעיצומה.
לקנות בלון? המון, אבל לא בשבת!
הילד הדתי שבתוכי שומע ומשתאה. "אפשר לקטוף פרחים/כאלה שלא אסור"? הרי אסור לקטוף פרחים בשבת.
פתאום מתגלה, שהשבת הטבעית והפשוטה כל כך של המשפחה החילונית, היא זרה ורחוקה למשפחה הדתית. שבת אסורה.
זה היום שבו השינוי באורחות החיים בין חילוניים ודתיים מוחשי הרבה יותר משאר ימות השבוע. הילד החילוני נוסע עם משפחתו המטיילת, ב"יום שישי בערב" הוא משתתף במסיבת הכיתה, בשבת עצמה הוא קם בשעה מאוחרת, ונהנה ממנעמי הבית המפנק. השיר "שבת בבוקר" הוא הצעת בילוי מפתה לילד החילוני.
לעומתו, סדר השבת של הילד הדתי שונה לחלוטין. הוא מתחיל בהכנות לקראת השבת כבר ביום שישי. סידור הבית והתקלחויות של טרם הדלקת הנרות, ההליכה עם אבא לבית כנסת, התפילה וניגוניה המיוחדים. אחר כך ה"קידוש" וסעודת שבת, הלאות השבתית המתוקה.
והנה בא השיר הקטן הזה, ומספר לילד הדתי שגם לילד החילוני יש שבת.
שבת שבה נוסעים לירקון ושטים בסירה וקוטפים פרחים וקונים בלון. חילול שבת היסטרי.
ובכל זאת, אף שזו אינה שבת לפי ההלכה, עולים מכל שורה ניחוחות של רוגע.
(מתוך הספר "היום השביעי – יוצרים ישראלים כותבים על השבת שלהם"

שאלות למחשבה ולדיון:

פשט: מה דעתכם על השבת של השיר "שבת בבוקר"?

דרש: מה ההבדלים בין שבת "דתית" לשבת "חילונית"
רמז: האם לדעתכם יש יותר מדרך אחת לחוות שבת?

סוד: ספרו לחברכם למסע על השבת שליכם

לסיום , אתם מוזמנים לקרא את השיר "תפילה תל אביבית" של היוצר עלי מוהר

תפילה תל-אביבית / עלי מוהר

אלוהיי - כאן אין לנו כותל, יש רק ים

אבל אתה הרי נמצא בכל מקום

אז בטח כאן גם.

ולכן, כשאני הולך פה לאורך החוף

אני יודע שאתה איתי וזה עושה לי טוב.

וכשאני רואה פתאם תיירת, יפה ושזופה

שרועה על החול בתנוחה חשופה

אני מעיף בה מבט, וקצת משתהה

ואני מקווה שאתה לא רק סולח לי

אלא גם נהנה.

אני אמנם מביט בה למעני

אבל גם קצת למענך

כי אני יודע שאתה בתוכי

כשם שאני בתוכך.

ואולי בכלל נבראתי

כדי שמתוכי תוכל לראות

את העולם שבראת

בעיניים חדשות.

הזמנה למסע:

בדף לימוד זה התחלנו מאנשי עליה שניה בנווה צדק- יוסף חים ברנר, ואברהם יצחק הכהן קוק , המשכנו דרך מוסד עונג הבשת בתל אביב הקטנה של חיים נחמן ביאליק, משם ירדנו לירקון עם תרצה אתר וסיימנו בתפילתו של הפזמנאי עלי מוהר.
בשונה מהסטיגמה שקושרת את תל אביב לחול, ראינו מופעים שונים של שבת ושל קדושה שבאה לידי ביטוי דווקא בחופש התל אביבי. אנחנו ממליצים למטילים לנצל את ערב השבת בתל אביב ולהצטרף לקבלת השבת של בית תפילה ישראלית .

ביום השבת אנחנו מזמינים אתכם לרדת אל חוף הים, ושם אל מול הגלים האין סופיים לקרא את דבריו של גורדון ולבחור את הדרך שליכם לחוות את השבת.

א.ד גורדון- מכתב מארץ ישראל:
הים הגלוי פעל עלי פעולה פתאומית כבירה ועמוקה. הים הגלוי עורר בי חדווה, שכמוה לא הרגשתי מעודי במרחבו האין-סופי, – ואי אפשר שלא לומר – בטהרתו השמימית. הוא כרגע הכריח אותי לשכוח כל מה שיש מן היחסיות, שמחניקה אותנו הרבה יותר ממה שאנו יכולים לשער; הוא בא עמי בשיחה כל כך בפשטות, כל כך בטבעיות על אודות עניינים, שבחברת בני אדם אי-אפשר לדבר על אודותם באופן חפשי. הוא דיבר עמי על דברים המובנים מעצמם, על דבר האין סוף, על דבר האהבה האין-סופית לכל היצוּרים, על דבר האדם, על דבר האלוהים.