רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ פְרַקְלִיט אֶחָד. וְהָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ קַטֵּגוֹר אֶחָד. תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, כִּתְרִיס בִּפְנֵי הַפֻּרְעָנוּת. רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר, כָּל כְּנֵסִיָּה שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם:
ואם תאמר כי המאמרים נסמכו בעצמם, יש לך לומר כי מפני שאמר (למעלה סוף משנה י) כי 'אם עמלת בתורה שכר הרבה יש ליתן לך', ופירשנו בזה כי אף אם למד דבר אחד בתורה, אין נחשב לדבר אחד, רק להרבה. כמו שאמרו* בברייתא (שבת קכז.) 'אלו דברים שהאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא', ושם מנו ט' דברים, ועם התורה הם עשרה. ואמרו 'ותלמוד תורה כנגד כלם', כי רוצה לומר שיש בתורה שכר כללי, כי מספר עשרה הוא מספר כללי. וכאילו אמר שהעושה מצוה אחת שכרו דבר אחד, ואילו תלמוד תורה יש עליה שכר כללי. ולכך סמך אחריו 'העושה מצוה אחת וכו'', שבא לומר כי אצל המצוה אינו כך כמו שהוא בתורה, שנותנין שכר הרבה על התורה אף אם לא היה עוסק רק בדבר אחד, ואפילו הכי נותנין לו שכר הרבה. ואילו במצות אינו כך, רק כי העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד וכו', וזהו ההפרש שיש בין התורה ובין המצוה.
ועוד יש הפרש, כי אצל המצוה אמר ש'קונה לו פרקליט'*, כי הפרקליט שהוא המליץ* הטוב, ואפשר כי נגד המליץ הטוב יש מליץ רע. וכך הוא אצל המצוה, שאפשר שיהיה כנגד המצוה, שהוא פרקליט הטוב, יש כנגדו קטיגור, שהוא העבירה, ומבטלת המצוה, שהוא פרקליט אחד. אבל בתורה לא אמר שאם עמל בתורה* שקנה לו פרקליט, או קנה לו פרקליטין הרבה, כי אין 'כנגד' שייך בתורה, רק בודאי נותנין לו שכר הרבה, ואין כאן ענין פרקליט.
ומה שהמצוה הוא פרקליט, כי המצוה היא הטוב בעצמה, שהרי התורה כל דרכיה טוב. ומפני שהמצוה דבר טוב, מביא הטוב על בעל המצוה, כשם שהפרקליט מביא הטוב על מי שהוא פרקליט עליו. וכן להפך, העבירה היא רע, ומביאה* הרע על בעל העבירה.
REPENTANCE and good deeds are a shield against punishment. Rabbi Ishmael said: If repentance had not been created, the world would not stand. But since repentance has been created, the right hand of the Holy One, blessed be He, is stretched forth to receive the penitent every day, and He says, Repent, ye children of men. "Repent, ye children of men" (Ps. 90:8). Know thou the power of repentance. Come and see from Ahab, king of Israel, for he had robbed, coveted, and murdered, as it is said, "Hast thou killed, and also taken possession?" (1 Kings 21:19). He sent and called for Jehoshaphat, king of Judah, who gave him thrice daily forty stripes, and in fasting and with prayer he rose up early and retired late, before the Holy One, blessed be He, and he did not return any more to his evil deeds. His repentance was accepted, as it is said, || "Seest thou how Ahab humbleth himself before me? Because he humbleth himself before me, I will not bring the evil in his days" (1 Kings 21:29).
פרקליט אחד. מליץ יושר. שהמצוה עומדת לו למליץ. כדכתיב והלך לפניך צדקך. ואומר בהתהלכך תנחה אותך. והקיצות היא תשיחך. לעולם הבא. קטיגור. וכן דילטור. רכיל בגימטריא. ושניהם לשון יוון. ואני נהוג לפרש קטיגור. קטי תגרא. כלומר בעל קטטה ותגר. או קני תגרא. וסניגור. סני תגרא. קטיגור. אנקוויירש ב'. עומדין לו למגן. ומקדימין לפניו. וסוגרין בעדו מפני הפורענות. תריס. הוא המגן שלפני אדם במלחמה להכות בו מפני אויב הנלחם בו. ומחזיקין אותו. לשון תריסי חנויות:
ומסוג ענין זה הוא, כי העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד (אבות פ"ד מי"א), והקטיגור עומד לקטרג ולעורר הדינים עד שינתן לו חלק הדין ליפרע מהעושהו, וזהו (איוב לד, יא) כי פעל אדם ישלם לו, כדפירש בזוהר פרשת קרח (קעז, א).
ושמעתי מפי מורי ע"ה ענין נאות גם כן בענין נדרים, אמר שהנודר לעשות מצוה, הנה באמירתו יברא מלאך אחד אבל לא תגמר הוייתו עד שיתקיים גמר המצוה, שנודע (ע' אבות פ"ד מי"א) שהעושה מצוה אחת קנה לו סניגור אחד, והנודר ואינו משלם נדרו נמצא המלאך ההוא תלוי ועומד וצער הוא לו עד שיגמר מעשה המצוה ההיא.
השני הוא, שעל ידי עסקו בתורה או קיומו איזו מצוה אשר נתבאר בדברי רבותינו ז"ל (אבות פ"ד מי"א) כל העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד ונוצר ממנה מלאך ממש, אך בתנאי שיקימנה תמיד וברוב כונה כהלכתה ואז יתגלה אליו המלאך ההוא. וזהו ענין מה שנמצא כתוב בספרים ענין המלאכים הנקראים מגידים, אלא שאם לא תהיה המצוה כהלכתה יהיה המגיד ההוא מעורב טוב ברע אמת ושקר:
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר,
יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ,
וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבְּךָ, וּמוֹרָא רַבְּךָ כְּמוֹרָא שָׁמָיִם:
יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה שֶׁאָמַר לִיהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידוֹ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים (שמות יז), עֲשָׂאוֹ שָׁוֶה לוֹ:
וַיֹּ֥אמֶר אַהֲרֹ֖ן אֶל־מֹשֶׁ֑ה בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אַל־נָ֨א תָשֵׁ֤ת עָלֵ֙ינוּ֙ חַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר נוֹאַ֖לְנוּ וַאֲשֶׁ֥ר חָטָֽאנוּ׃
כְּלוֹמַר וְאַף עַל פִּי שֶׁמֹּשֶׁה רַבּוֹ הָיָה, הִנֵּה גַּם לְאַהֲרֹן יֶתֶר שְׂאֵת שֶׁהוּא אָחִיו הַגָּדוֹל. וְדָרְשִׁינַן בִּכְתֻבּוֹת דַּף ק"ג וְאֶת אִמְּךָ לְרַבּוֹת אָחִיךָ הַגָּדוֹל, וּלְפִיכָךְ מִן הַדִּין שְׁקוּלִים הָיוּ וְנִדּוֹנִים כַּחֲבֵרִים, וַאֲפִלּוּ הָכִי קָרֵי לֵיהּ אֲדוֹנִי. וְכָל זֶה רַק מִמִּדַּת הַחֲסִידוּת הִיא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
בתורת כהנים (שמיני פ"א ל"ב) תניא ר"א אומר לא מתו בניו של אהרן, אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן וכו' דרש בקרבתם לפני י"י (ויקרא טז א), מורא רבך כמורא שמים (אבות פ"ד מי"ב), ומורא הוא רחקות (ואהבה הוא קרבות). והנה מי שמורה הלכה בפני רבו, מורה קרבות אל רבו. וז"ש בקרבתם לפני י"י, כי מה שהיו מורים קרבות למשה, כן הוה כמו קרבות לפני י"י, כי מורא רבך כמורא שמים:
כְּשֵׁם שֶׁהַתַּלְמִידִים חַיָּבִין בִּכְבוֹד הָרַב כָּךְ הָרַב צָרִיךְ לְכַבֵּד אֶת תַּלְמִידָיו וּלְקָרְבָן. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים (משנה אבות ד יב) "יְהִי כְּבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ".
וְצָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר בְּתַלְמִידָיו וּלְאָהֳבָם שֶׁהֵם הַבָּנִים הַמְהַנִּים לָעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא:
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הֱוֵי זָהִיר בַּתַּלְמוּד, שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה כְתָרִים הֵם, כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת, וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן:
וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב. מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַעֲשִׂים טוֹבִים וּשְׁמוּעָתוֹ טוֹבָה מֵחֲמַת מַעֲשָׂיו, לֹא מָצִינוּ לוֹ כֶּתֶר בַּתּוֹרָה שֶׁיִּהְיוּ חַיָּבִים לִנְהֹג בּוֹ כָּבוֹד, וְהוּא עוֹלֶה עַל גַּבֵּי כֻּלָּן, שֶׁכָּל הַשְּׁלֹשָׁה כְּתָרִים צְרִיכִים לוֹ.
כתר שם טוב עולה על גביהן (אבות ד, יג), ששום כתר מג' כתרים הנזכרים אינם נקראים כתר אלא על ידי שם טוב, שאם לא נהגו הכהן והמלך והעוסק בתורה כראוי אין כתריהם כתר,
נמצא שעיקר המכתיר לתורה שתקרא כתר הוא השם טוב שהוא המעשה. מעלה שנית שהמעשה מכפר על האדם, והטעם כי התורה תלמד לאדם היאך יעשה תשובה כדי שיתכפרו לו עונותיו, ואם קרא ולא קיים נמצא כאלו לא קרא, וכמו שכתב החסיד בעל חובת הלבבות (שער התשובה פ"י) כי אין התשובה יוצאת מפינו כי אם ממעשינו בכמה תנאים שפירש שם בשער התשובה, ומפני זה סמך התנא לתשובה מעשים טובים, וכן רבא במאמר שהעתקנו לעיל עיקר תורה תשובה ומעשים טובים.
כתר כהונה כיצד אפילו נותן (לו) כל כסף וזהב שבעולם אין נותנין לו כתר כהונה שנא׳ (במדבר כה) והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם.
כתר מלכות אפילו נותן כל כסף וזהב שבעולם אין נותנין לו כתר מלכות שנאמר (יחזקאל לז) ודוד עבדי נשיא להם לעולם
אבל כתר תורה אינו כן עמלה של תורה כל הרוצה ליטול יבא ויטול שנאמר (ישעיה נה) הוי כל צמא לכו למים הוי עמל בדברי תורה ואל תתעסק בדברי בטילה.
מעשה בר״ש בן אלעזר שבא ממגדל עדר מבית רבו והיה רוכב על החמור ומטייל על שפת הים ראה אדם אחד שהיה מכוער ביותר א״ל ריקה כמה מכוער אתה שמא כל בני עירך מכוערים כמותך. א״ל מה אעשה לך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע ר״ש שחטא ירד מן החמור והיה משתטח לפניו א״ל נעניתי לך מחול לי א״ל איני מוחל לך עד שתאמר לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית רץ אחריו ג׳ מילין. יצאו אנשי העיר לקראתו אמרו לו שלום עליך רבי אמר להם למי אתם קוראים רבי אמרו למי שמטייל אחריך אמר להם אם רבי זה אל ירבו כמותו בישראל. אמרו לו ח״ו מה עשה לך אמר להם כך וכך עשה לי אמרו לו אעפ״כ מחול לו. אמר להם הריני מוחל [לו] ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן.
אותו היום נכנס ר״ש לבית המדרש גדול שלו ודרש לעולם יהא אדם רך כקנה ולא יהא קשה כארז מה קנה זה כל הרוחות באות ונושבות בו הולך ובא עמהם דממו הרוחות חוזר הקנה עומד במקומו לפיכך זכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב ספר תורה. אבל ארז אינו עומד במקומו אלא כיון שנשבה רוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו. ומה סופו של ארז [באים עליו סתתין ומסתתין אותו ומסבבין ממנו בתים והשאר] משליכין אותו לאור מכאן אמרו יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז:
How does the crown of priesthood work? Even if someone paid all the silver and gold in the world, we could not give him the crown of priesthood, as it says (Numbers 25:15), “It will be for him and his descendants after him an eternal covenant of priesthood.” For the crown of kingship as well; even if someone paid all silver and gold in the world, we could not give him the crown of kingship, as it says (Ezekiel 37:24), “My servant David shall be their prince for all time.” But the crown of Torah is different. For anyone who wishes to partake in the work of Torah may come and partake, as it says (Isaiah 55:1), “Ho, all who are thirsty, go to the water!” That is, go and labor in words of Torah and do not occupy yourself with meaningless things.
There is a story of Rabbi Shimon ben Yochai: He would regularly go and visit the sick. He once came upon somebody who was bloated due to intestinal illness, and was cursing God. Rabbi Shimon said: Empty one! You ought to be begging for mercy, and instead you are cursing? The man replied: The Holy Blessed One has departed from me and rested on you. And then he said: The Holy Blessed One has done properly by me, for I have left aside words of Torah and occupied myself with meaningless things.
There is a story of Rabbi Shimon ben Elazar: He was once coming from Migdal Eder, from his teacher’s house, and he was riding on a donkey. He was traveling along the coast, and he spotted somebody who was quite ugly. He said: Empty one, how ugly you are! Are all the people in your city as ugly as you? The man replied: What can I do about it? Go to the Artisan who made me and say to Him, How ugly is this vessel You made! When Rabbi Shimon realized that he had sinned, he got off his donkey and prostrated himself before the man. And he said: I have sinned against you. Forgive me. But the man replied: I will not forgive you until you go to the Artisan who made me and say, How ugly is this vessel You made! Rabbi Shimon followed after him for three mil. All the people in the city came out to greet him, and then said: Peace be upon you, Rabbi! The man said: Whom are you calling Rabbi? They said: The one who is traveling behind you. He said to them: If that is a rabbi, may there be no more like him in Israel! They said to him: God forbid! What did he do to you? He told them: Such-and-such he did to me. They said to him: Even so, forgive him! He said: I hereby forgive [him], but only if he does not continue doing this. On that day, Rabbi Shimon went to his great study hall and taught: A person should always be soft like a reed, and not rigid like a cedar. For the reed, when all the winds come and blow against it, moves in their direction. But when the winds quiet down, the reed returns to its place. That is why the reed merited to be made into a quill that is used to write a Torah scroll. But the cedar does not stay in its place; when the southern wind comes and blows against it, it uproots the tree and flips it over. And then what happens to the cedar? [Woodcutters come along and chop it up, and take from it to build houses and then] throw the rest into the fire. And that is why they say: A person should always be soft like a reed, and not rigid like a cedar.
ל״ו) שלשה כתרים הן: כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות. כתר מלכות - זכה בו דוד ונטלו, כתר כהונה - זכה בו אהרן ונטלו, והרי כתר תורה מונח שלא ליתן פתחון פה לאדם, שלא יאמר אילו היה כתר מלכות וכתר כהונה הייתי זוכה בהן, הרי כתר תורה מונח לכל אדם, וכל מי שזכה בו כאילו זכה בשלשתן.
ומי שאינו עוסק בתורה, מעלין עליו כאילו שלשתן מונחין לפניו, ולא זכה אפילו באחת מהן.
רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר,
הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה,
וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָבֹא אַחֲרֶיךָ,
שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמוּהָ בְיָדֶךָ.
וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן (משלי ג):
השימוש במילת "גולה" – בעקבות ההקשרים השליליים של המושג "גלות" בכלל, ובמסכת אבות בפרט (ראו לעיל א, יא ולהלן ה, יא) – בא להדגיש את הקושי וההקרבה שבמעשה כזה, הכרוך בעזיבת בית ומשפחה ובשינוי אורחות חיים.
וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן. שבר פסוק הוא מספר משלי (ג, ה) והוא מתפרש כאן כאומר, כי אסור לאדם להסתמך על ידיעותיו והבנתו שלו בלבד, ותמיד ראוי שילמד יחד עם אחרים, ישמע דעות נוספות, ילבן את הנושא הנדון מכל צד וכן הלאה, וזאת ניתן לעשות רק במקום שישנם בו לומדי תורה נוספים ואווירה של לימוד בצוותא, היינו "במקום תורה".
רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר, אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים וְאַף לֹא מִיִּסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים.
רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ אוֹמֵר, הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם. וֶהֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים:
אֵין בְּיָדֵינוּ. כְּלוֹמַר אֵין הַדָּבָר הַזֶּה יָדוּעַ לָנוּ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה וּמִפְּנֵי מָה הַצַּדִּיקִים מְדֻכָּאִים בְּיִסּוּרִין.
פֵּרוּשׁ אַחֵר, אֵין לָנוּ בִּזְמַן הַגָּלוּת לֹא מִשַּׁלְוָה וְהַשְׁקֵט שֶׁרָגִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָתֵת לָרְשָׁעִים כְּדֵי לְטָרְדָן מִן הָעוֹלָם הַבָּא, וְאַף לֹא מִן הַיִּסּוּרִים הַמְיֻחָדִים לַצַּדִּיקִים שֶׁהֵן יִסּוּרִים שֶׁל אַהֲבָה שֶׁאֵין בָּהֵן בִּטּוּל תּוֹרָה.
כְּלוֹמַר יָצָאנוּ מִכְּלָל רְשָׁעִים, שֶׁאֵין לָנוּ הַשַּׁלְוָה שֶׁיֵּשׁ לָרְשָׁעִים, וְלִכְלַל צַדִּיקִים לֹא הִגַּעְנוּ, שֶׁהַיִּסּוּרִים שֶׁלָּנוּ אֵינָן שֶׁל אַהֲבָה כְּיִסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים:
רבי מתתיה בן חרש אומר – רבי מתיה היה תלמיד רבי עקיבא, ובשלהי דור יבנה ירד לרומא כשליח להפצת תורה. עם זאת הוא נזכר רבות בספרות, ואולי חזר לארץ, או ששמר על קשרים איתנים עם חכמים.
וְקָתָנֵי וְאַף דְּהָא מִלְּתָא דִּפְשִׁיטָא הִיא שֶׁאֵין בְּיָדֵינוּ הַשַּׁלְוָה אֲנַחְנוּ יְגֵעֵי הַגָּלוּת, וּבָעֵי רַבִּי יַנַּאי בָּזֶה לוֹמַר שֶׁלֹּא נִתְיָאֵשׁ שֶׁנַּחְשֹׁב עַצְמֵנוּ כִּרְשָׁעִים גְּמוּרִים וְשֶׁאָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ חַס וְשָׁלוֹם, וְשֶׁגַּם אֵין אָנוּ צַדִּיקִים וְשֶׁכְּבָר הִשְׁלַמְנוּ מַה שֶּׁעָלֵינוּ לְהַשְׁלִים בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת.
רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר. ומאמרו מורכב משני חלקים ולא ברור אם הם קשורים ביניהם. הראשון עניינו בהתנהגות חברתית ראויה: הֱוֵה מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם. היה תמיד הראשון להקדים ברכת שלום כשאתה פוגש בני אדם אחרים, "כל אדם", ללא קשר למעמדם ולזיקתם אליך, כדרכו של רבן יוחנן בן זכאי, "שלא הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נכרי בשוק" (בבלי, ברכות יז ע"א). וֶהֱוֵה זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים. ראוי לו לאדם להיות תמיד, בכל תחום ועניין, בקבוצת המעולים והחשובים ולא בין הפחותים מהם, גם אם יחסית מצבו יהיה טוב יותר בקבוצה הפחותה. האריה מסמל את המלוכה והגבורה (ראו עוד ה, כג) ואילו השועל נחשב כבעל חיים בזוי וקל ערך. הבחירה בשני חלקי גוף (ראש מול זנב) נובעת מן הרצון לצייר קצוות פיזיים המסמלים גם קצוות חברתיים וערכיים (והשוו לשון הברכה: "ונתנך ה' לראש ולא לזנב" [דברים כח, יג]). – המבקשים לקשר את שני חלקי המאמר אל קורות חייו של ר' מתיא, אשר עזב את ארץ ישראל וגר ברומי, ידגישו כי דווקא בעולם הנוכרי, שבו חיים יהודים וגויים בכפיפה אחת, יש חשיבות גדולה לעניין הקדמת השלום ל"כל אדם", וכי רק מי שמצוי בגולה, אפילו עלה בה לגדולה, יאמר כי עדיף להיות בארץ ישראל, בין האריות, גם אם לא יגיע שם למעמד של ראש.
רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין:
הוּא הָיָה אוֹמֵר, יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה:
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר,
אַל תְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרְךָ בִשְׁעַת כַּעֲסוֹ,
וְאַל תְּנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו,
וְאַל תִּשְׁאַל לוֹ בִשְׁעַת נִדְרוֹ,
וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ:
Rabbi Shimon ben Elazar said:
Do not try to appease your friend during his hour of anger;
Nor comfort him at the hour while his dead still lies before him;
Nor question him at the hour of his vow;
Nor strive to see him in the hour of his disgrace.
רבי שמעון בן אלעזר אומר אל תרצה את חבירך בשעת כעסו
דהפיוס אז ירבה כעסו:
וְאַל תְּנַחֲמֶנּוּ בְשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו. שֶׁבִּשְׁעַת הַחֻרְבָּן כִּבְיָכוֹל הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַבֵּל, בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְנַחֲמוֹ, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְשִׁיבָן (ישעיהו כ״ב:ד׳) אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי:
בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ. כְּשֶׁנִּתְקַלְקֵל בְּחֵטְא. לְפִי שֶׁהוּא מִתְבַּיֵּשׁ מִכָּל אָדָם.
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא כְּשֶׁחָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא נִגְלָה עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁעָשׂוּ חֲגוֹרוֹת, דִּכְתִיב (בראשית ג) וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגוֹרוֹת, וְאַחַר כָּךְ וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים:
וְאַל תִּשְׁאַל לוֹ בִשְׁעַת נִדְרוֹ. לִמְצֹא פְּתָחִים לְהַתִּיר לוֹ אֶת נִדְרוֹ.
מִפְּנֵי שֶׁאָז עַל כָּל פֶּתַח וּפֶתַח שֶׁתִּמְצָא לוֹ יֹאמַר אַדַּעְתָּא דְהָכִי נָדַרְתִּי, וְשׁוּב לֹא תִּמְצָא לוֹ פֶּתַח.
ואל תשאל לו בשעת נדרו – הנודר נדר יכול להתירו בשאלת חכם. אל תסכים להישאל לו, כלומר לנסות להתיר את נדרו, סמוך לנדר. המימרה משקפת מצב שבו הסביבה מנסה להרגיע את הנודר ולבטל את הנדר. החכם מוצא מיד סיבות מדוע הנדר אינו תקף. אחת הדרכים היא לטעון שאילו ידע דבר זה או אחר לא היה נודר, אבל בשעה שהנודר עדיין כועס הוא יסכל כל ניסיון להתרת הנדר. בכך תימנע האפשרות שבעתיד הנדר יותר.
ואל תשתדל לראות[ו] בשעת קלקלתו – למעשה זה סיכום של כל המימרות. בשעה שאדם כועס ושוגה אין זה הזמן לתקן את המעשה, להטיף לו או לנחם אותו. הזמן לכך הוא רק מאוחר יותר.
שְׁמוּאֵל הַקָּטָן אוֹמֵר, (משלי כד *?*) בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ:
שמואל הקטן היה תנא שנודע בזכות ענוותנותו המופלגת ודאגתו לזולת. על כן נבחר לכתוב את הברכה שנוספה לתפילת העמידה, הקוראת להשמיד את האויבים המסכנים את עם ישראל.
תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁמְעוֹן הַפָּקוֹלִי הִסְדִּיר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל עַל הַסֵּדֶר בְּיַבְנֶה.
אָמַר לָהֶם רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ לְתַקֵּן בִּרְכַּת הַמִּינִים? עָמַד שְׁמוּאֵל הַקָּטָן וְתִקְּנָהּ. לְשָׁנָה אַחֶרֶת שְׁכָחָהּ, וְהִשְׁקִיף בָּהּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, וְלֹא הֶעֱלוּהוּ.
בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח. פָּסוּק הוּא בְּמִשְׁלֵי, אֶלָּא שֶׁשְּׁמוּאֵל הַקָּטָן הָיָה רָגִיל לְהוֹכִיחַ בְּנֵי אָדָם בְּמִדָּה זוֹ:
פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו. שֶׁעֲשִׂיתוֹ בִּלְבָבְךָ כְּאִלּוּ הוּא שְׁלוּחֲךָ לְמַלְאוֹת תַּאֲוָתְךָ:
וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ. מִדְּלֹא כְּתִיב וְשָׁב אֶלָּא וְהֵשִׁיב, מַשְׁמַע יַסִּירֵהוּ מֵעַל אוֹיְבֶיךָ וִישִׁיבֵהוּ עָלֶיךָ:
הַקָּטָן. לְפִי שֶׁהָיָה מַקְטִין אֶת עַצְמוֹ. אִי נַמִּי שֶׁהָיָה [מְעַט] קָטָן מִשְּׁמוּאֵל הַנָּבִיא, שֶׁגַּם הוּא נִבָּא בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ, וְהָיָה רָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו שְׁכִינָה, אֶלָּא שֶׁאֵין דּוֹרוֹ רָאוּי לְכָךְ, וְנִמְצָא שֶׁזֶּה הַשֵּׁם הוּא לוֹ לִתְהִלָּה וּלְתִפְאֶרֶת. יְרוּשַׁלְמִי:
אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר,
הַלּוֹמֵד יֶלֶד לְמַה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ.
וְהַלּוֹמֵד זָקֵן לְמַה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק.
רַבִּי יוֹסֵי בַר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר הַבַּבְלִי אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד מִן הַקְּטַנִּים לְמַה הוּא דוֹמֶה, לְאֹכֵל עֲנָבִים קֵהוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן מִגִּתּוֹ.
וְהַלּוֹמֵד מִן הַזְּקֵנִים לְמַה הוּא דוֹמֶה, לְאֹכֵל עֲנָבִים בְּשֵׁלוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן.
רַבִּי אוֹמֵר, אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בְמַה שֶּׁיֶּשׁ בּוֹ.
יֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּוֹ:
אלישע בן אבויה היה בנו של סוחר עשיר ותלמידו של רבי עקיבא.
גם הוא כחבריו התבלבל כאשר "נכנס לפרדס", אבל שלא כמוהם, הוא כפר בתורה.
רבי מאיר המשיך להיות תלמידו גם אחרי שכפר, ולא רק שדחק בו לחזור בתשובה בחייו, אלא מסופר שהציל את נשמתו של אלישע ברגע מותו.
זֶה הַלּוֹמֵד עִם הַתַּלְמִיד הוּא מַמָּשׁ כְּכוֹתֵב בִּדְיוֹ עַל הַנְּיָר, וּמְצַיֵּר אוֹתִיּוֹת שִׂכְלוֹ שָׁם, כֵּן הוּא מְצַיֵּר בְּדַעַת הַתַּלְמִיד שִׂכְלוֹ וּדְמוּתוֹ מַמָּשׁ כַּנַּ"ל,
נייר מחוק. שכבר נחקקו בדעתו חשבונות רבים מעניני העולם וכשירצה לזכור דברי תורה יצטרך למחקם לאותם המחשבות ולא יוכל לזה בשלמות
עֲנָבִים קֵהוֹת. שֶׁלֹּא נִתְבַּשְּׁלוּ כָּל צָרְכָּן וּמַקְהוֹת אֶת הַשִּׁינַיִם.
רַבִּי אוֹמֵר אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן. רַבִּי פָּלֵיג אַדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, וְאָמַר כִּי כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יַיִן יָשָׁן כָּךְ יֵשׁ יֶלֶד שֶׁטַּעֲמוֹ כְּטַעַם זְקֵנִים, וְיֵשׁ זְקֵנִים פְּחוּתִים בְּמַעֲלַת הַחָכְמָה מִן הַיְלָדִים:
ושותה יין מגתו – יין צריך להתיישן, ומי ששותה יין שזה עתה בא מהגת הרי הוא שותה בעצם מיץ ענבים ולא יין.
מי שלומד מקטנים שותה יין מאנשים שטרם הבשילו, והחומר הגולמי נמצא, אך לא מלוא הטעם.
אל תסתכל בקנקן. אל תבט אל מראה האדם ואל גבה ואל קומתו. לומר זה הגון ותלמיד. אלא במה שיש בו. ביין שבתוכו תן עיניך אם טוב הוא. כלומר לך והריח בו אם יש בו ריח תורה אם לאו.