(א) ולא יכלו וגו'. רבי אלעזר כי מטי להאי קרא הוי בכי, אמר, ומה תוכחה של בשר ודם כתיב בה ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, תוכחה של הקב"ה על אחת כמה וכמה .
(חגיגה ד' ב')
ובמדרשים איתא בלשון זה, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, יוסף קטן שבשבטים הי' ולא היו יכולים אחיו לעמוד בתוכתתו דכתיב ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, וכשיבא הקב"ה ויוכיח לכל אחד ואחד על אחת כמה וכמה, ע"כ, ואינו מבואר איפה מרומז כאן שהוכיחם יוסף.
ונראה בשנדקדק בכלל בשאלת יוסף העוד אבי חי, מה שאלה היא זו, והלא מכל המשך דבריהם אתו ראה וידע כי יעקב חי, וגם מה שייכות שאלה זו לאמרו אני יוסף.
ולכן י"ל דמה שאמר העוד אבי חי הוא כמתמיה ואומר, האמנם הי' בו כח לסבול משא יגונו וצערו מאבודתי עד שעוד חי הוא, והנה במעט דברים אלו די להם להאחים לקוט בפניהם על כל המעשה אשר עשו, ומבואר דבדברים אלו אמנם הוכיחם תוכחה נמרצה הראויה לעשות שרט בנפש החייבת בה, ודו"ק. –
וע"ד הפשט יש לכוין טעם השאלה העוד אבי חי, כי אחרי שראה שכחשו לו במציאות שלו [של יוסף] שאמרו עליו שהוא מת וכמש"כ רש"י בריש פרשה זו (פ' כ') שהי' להם טעם בזה, שוב לא הי' בטוח למה שאמרו עד כה שאביהם עודנו חי, שאולי הי' להם טעם גם בזה, אולי כדי שיעורר יוסף רחמים על זקנתו או טעם אחר, ולכן עתה בהתודעו שאלם עליו שיגידו האמת. .
.... (שמואל א יד, לו), אָמְרוּ לוֹ אֶחָיו יְהוּדָה מִצְרַיִם אֵינָה כִּשְׁכֶם אִם אַתָּה מַחֲרִיב אֶת מִצְרַיִם תַּחֲרִיב אֶת כָּל הָעוֹלָם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה (בראשית מה, א): וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, כֵּיוָן שֶׁרָאָה יוֹסֵף שֶׁהִסְכִּימָה דַּעְתָּם לְהַחֲרִיב אֶת מִצְרַיִם אָמַר יוֹסֵף בְּלִבּוֹ מוּטָב שֶׁאֶתְוַדַּע לָהֶם וְאַל יַחֲרִיבוּ אֶת מִצְרַיִם, אָמַר לָהֶם יוֹסֵף לֹא כָךְ אֲמַרְתֶּם שֶׁאָחִיו שֶׁל זֶה מֵת, אֲנִי אֶקְרָאֶנּוּ וְיָבוֹא אֶצְלְכֶם, וְהָיָה קוֹרֵא יוֹסֵף בֶּן יַעֲקֹב בּוֹא אֶצְלִי, יוֹסֵף בֶּן יַעֲקֹב בּוֹא אֶצְלִי, וְהָיוּ מִסְתַּכְּלִין בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת, אָמַר לָהֶם מָה אַתֶּם רוֹאִים (בראשית מה, ד): אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, מִיָּד פָּרְחָה נִשְׁמָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מה, ג): וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו וגו', וְלֹא הֶאֱמִינוּ לוֹ עַד שֶׁפָּרַע עַצְמוֹ וְהֶרְאָה לָהֶם הַמִּילָה.
(ה) שִׁמְע֥וֹן וְלֵוִ֖י אַחִ֑ים כְּלֵ֥י חָמָ֖ס מְכֵרֹתֵיהֶֽם׃ (ו) בְּסֹדָם֙ אַל־תָּבֹ֣א נַפְשִׁ֔י בִּקְהָלָ֖ם אַל־תֵּחַ֣ד כְּבֹדִ֑י כִּ֤י בְאַפָּם֙ הָ֣רְגוּ אִ֔ישׁ וּבִרְצֹנָ֖ם עִקְּרוּ־שֽׁוֹר׃ (ז) אָר֤וּר אַפָּם֙ כִּ֣י עָ֔ז וְעֶבְרָתָ֖ם כִּ֣י קָשָׁ֑תָה אֲחַלְּקֵ֣ם בְּיַעֲקֹ֔ב וַאֲפִיצֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ {פ}
Hearken to Israel your father: (3) Reuben, you are my first-born,
My might and first fruit of my vigor,
Exceeding in rank
And exceeding in honor. (4) Unstable as water, you shall excel no longer;
For when you mounted your father’s bed,
You brought disgrace—my couch he mounted! (5) Simeon and Levi are a pair;
Their weapons are tools of lawlessness. (6) Let not my person be included in their council,
Let not my being be counted in their assembly.
For when angry they slay men,
And when pleased they maim oxen. (7) Cursed be their anger so fierce,
And their wrath so relentless.
I will divide them in Jacob,
Scatter them in Israel.
(ב) נשים שאוכלו' ושותו' עד שחשכה והן אינן יודעו' שמצוה להוסיף מחול על הקודש אין ממחין בידם כדי שלא יבואו לעשו' בזדון: הגה והוא הדין בכל דבר איסור אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין ודוקא שאינו מפורש בתורה אע"פ שהוא דאורייתא אבל אם מפורש בתורה מוחין בידו (ר"ן פרק ד' דביצה והרא"ש בשם העיטור) . ואם יודע שאין דבריו נשמעין לא יאמר ברבים להוכיחן רק פעם אחד אבל לא ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו אליו אבל ביחיד חייב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו (ר"ן ס"פ הבע"י):
(2) 2. Women who eat and drink until dark, and they do not know it is a command to add from the weekday to the Holy day, we do not contest their actions in order that they do not so willingly. Note (Rema): Similarly, every matter it is better a prohibition done negligently and not done purposefully. This is specifically when it is not explicit in the Torah even though it is a Torah command. But if it is explicit in the Torah, we do protest in the (transgressor's) action [Ran Chapter 4 of Beitzah, and Rosh in the name of the Ittur]. And if it is known that his words will not be listened to, do not say publically to rebuke except once, but don't increase rebuke since he knows that they won't listen to him. But privately, a person is obligated to rebuke until hit or cursed (by the transgressor) [Ran end of Chapter].
עיין ברמ"א ובאחרונים באורח חיים סימן תר"ח סעיף ב' שאין אומרים מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין בדבר המפורש בתורה, ברם רבים אינם מוחים גם בדכתיבא באורייתא וכתבתי מזה בקצור בכמה מקומות בבני בנים [חלק א'] וכאן אבאר יותר.
מקור ההלכה במסכת שבת דף קמ"ח עמוד ב' וביצה דף ל' עמוד א', וז"ל תנן אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין והאידנא דקא חזינן דעבדי הכי ולא אמרינן להו ולא מידי וכו' אלא הנח להם לישראל מוטב שהיו שוגגין ואל יהיו מזידין וכו' והני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא, ולא היא לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא ואכלי ושתי עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי עכ"ל.
וכתב הרא"ש בשם בעל העיטור שדוקא במידי דאתי מדרשא כגון תוספת עינוי דיום הכפורים אבל במידי דכתיבא באורייתא בהדיא מחינן בהו וענשינן להו עד דפרשי עכ"ל, וכן חילקו בחדושי הרשב"א במסכת ביצה שם והר"ן שעל הרי"ף בשם מאן דאמר והמגיד משנה בהלכות שביתת עשור פרק א' הלכה ז' ובשו"ת תשב"ץ חלק ב' סימן מ"ז בשם יש אומרים ובשו"ת מהר"ם אלשקר סימן ל"ה, וכן פסקו הרמ"א באורח חיים סימן תר"ח סעיף ב' והים של שלמה במסכת ביצה שם ושאר אחרונים.
(ד) ואולם בספר המאורות כתב אע"ג דבפרק השואל מסיק דהני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא, יש מפרשים דהני מילי במילי דכתיבי בהדיא באורייתא, בהו מחינן בידייהו דצייתי לן עכ"ל ומשמע שבמידי דלא צייתי לן אין מוחין אפילו בדאורייתא.
וניחא שבגמרא הקשו דוקא מנשים שעברו על איסור כי סתם נשים ברשות בעליהן קיימי וסלקא דעתא שאפשר לכופן בכל קמ"ל שבמידי שאינו מפורש בתורה מוטב שיהיו שוגגין וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות שביתת עשור שם שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד עכ"ל, מה שאין כן בגברים שברשות עצמם קיימי הוה פשיטא שאם לא יקבלו התוכחה אומרים מוטב שיהיו שוגגין אפילו במה שמפורש בתורה.
It is obvious that if they will not accept the rebuke, it is better to break even Torah explicit law,
ולענין נשים וגברים כתבתי ב[חלק א'] עמוד נ"ב בהג"ה עיי"ש. ובאמת כן משמע בלשון העיטור שהביא הרא"ש במידי דכתיבא בדאורייתא בהדיא מחינן בהו וענשינן להו עד דפרשי עכ"ל מה שאין כן כשאין לנו כח להפרישן אין למחות ....
If we don't have the capacity to punish or seperate people from doing negative actions, it is better to be quiet.
(ה) מכל מקום כיון שבספר המאורות פרש דתליא בדצייתי לן בודאי יש מקום לדייק כן בדברי העיטור. וכן בספר המכתם במסכת ביצה שם כתב "כל דבר שהעם יודעין שהיא עבירה גלויה כמו הלב ודם וכו' מוחין בידם ומכין אותם עד שתצא נפשם עכ"ל" הרי שמיירי בזמן שיש בית דין מכין ועונשין מה שאין כן בשאר זמנים.
ודומה לזה בשיטה מקובצת במסכת ביצה, שהעיד הריטב"א בשם רבותינו הצרפתים ובכללם הר"י ומהר"ם מרוטנברג שלא נאמר מוטב שיהיו שוגגין אלא לדורותם אבל בדור הזה שמקילין בכמה דברים ראוי לעשות סייג לתורה אפילו בדרבנן מחינן וקנסינן להו עד שלא לעבדו לא בשוגג ולא במזיד עכ"ל, שאף שבספר המכתם מיירי בדאורייתא והריטב"א אפילו בדרבנן שניהם מודים שתלוי בכוח לכוף ולכן היום שאין לנו כוח כזה מוטב שיהיו שוגגין בכל ענין.
(ו) ובבאור הלכה בסימן תר"ח בד"ה מוחים בידם דחה חילוק זה שבברכי יוסף, וז"ל אכן מדברי הסמ"ק המובא במגן אברהם משמע דבזה אף שאין נתפס בחטאם מ"מ יש עליו חיוב מצד המצות עשה דהוכחה עכ"ל. ולע"ד לא דק כי בסמ"ק מצוה קי"ב ובמגן אברהם מיירי בעוברים במזיד ואנן מיירי בעוברים בשוגג, ומה שכתב בברכי יוסף דבאין בידו למחות לא מחייב כלל בכל גוונא עכ"ל פי' בכל גוונא בשוגג וכן הוא בסמ"ג מצות עשה י"א שרק במזיד חייבים למחות. ויש להעיר בסמ"ג שהביא מן הכתוב הלעיטהו לרשע וימת אבל יצא בדבר חדש שאין זה אלא עצה טובה כי אף במזידין צריך לשתוק כדאמרי' בפ' הבא על יבמתו שחובה על האדם שלא לומר דבר שאינו נשמע שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך עכ"ל,
Reprove a wise man, and he will love you.
אל תוכח לץ פן ישנאך וכו'. אפשר לומר במ"ש הריב"ש ז"ל בתשובה סימן תל"א וז"ל מה ששאלת מאי איכא בין לשון הוכחה ולשון תוכחה. הוכחה הוא כשיש מחלוקת בדבר בין שנים ובא הג' והכריע ביניהם וכו' ותוכחה הוא מי שמוכיח לחבירו על מעשיו וכו' ע"ש וז"ש אל תוכח לץ בדרך תוכחה לומר שעשה מעשים רעים ואתה מוכיחו שאם אתה עושה כן ישנאך רק יהיו דבריך בדרך הוכחה כלומר "מעשה זה שעשית יש צדדין לכאן ולכאן כי יש כף זכות לטעון כך אבל חדל לך מזה כי אין הכל יודעים זכותך ואני מכריע להתרחק מזה" ובדרך זה לא ישנאך ודי בזה אף שלא יאהבך. אמנם הוכח לחכם אם לחכם תאמר בדרך הוכחה אז ויאהבך שהוא מחשיב הכבוד שעשית לו לומר בדרך הוכחה ולא בדרך תוכחה. והראשונים פירשו בפשיטות דאם בא להוכיח לאדם א' לא יאמר לו "אתה לץ" וכיוצא כי בודאי ישנאך אבל תאמר לו אתה חכם וידעתיך בשם ירא שמים וכיוצא ואינו כבודך לעשות זה וז"ש אל תוכח לץ כלומר אל תוכיחנו באמור אליו לץ וכיוצא פן ישנאך הוכח לחכם לומר שהוא חכם ולא נאה לאיש חשוב כמוהו לעשות זה ויאהבך בראותו שאתה מחזיקו לאדם חשוב וחכם:
The difference between Hochacha and TOCHACHA. Rather tell the person who is acting in the incorrect way "there are views both ways, and I there is merit in your arguement, but you should act in X way because not everyone knows the merit in your argument, and I would suggest that you keep away from this perspective.."
Other Rishonim argue taht you shouldn't label him a scoffer. Rather tell him "You are a wise man, and are known as a G-d fearing person, and it is beneath you to act in this way."
Treat him as a wise person, an important and powerful person.
כך מצוה לומר דבר שאינו נשמע פי' לרבים אבל לחבירו עד הכא' כדאמרי' בערכי' (דף ט"ז ע"ב) והא דאמרי' בפ' במה בהמה יוצאה (שבת דף נ"ה ע"א) לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא א"ל לא שמעי' מנאי א"ל אע"ג דלא מקבלי לוכחינהו התם כשלא הוכיחם כלל אלא שמכיר בהם שלא ישמעו כי אולי ישמעו ועוד כדי שלא יהא להם פתחון פה אבל אחר שהוכיח' פעם אחרת ולא שמעו ומכיר בהם שלא ישמעו עוד מצוה שלא לומר להם כלום: