(א) הלכות רקודים והאם יש ברקודי מעגל משום לא תקרבו והאם יש בהם יהרג ואל יעבור
(ב) ב"ה, כ"ז שבט תשל"ח
(ג) לרב של ישוב אחד
(ד) יישר כוחו ותודה בעד מאמרו ששלח לי בענין איסור רקודים מעורבים ואביזרייהו של רקודים מעורבים. הכל צריכים לנושא זה וגם אני מעיין בו לאונסי. כבודו השמיט כמה דברי ראשונים הקשים, ותחילה אעיר כמה הערות.
(ה) כבודו כתב שעם אשתו אסור לרקוד לעין כל עכ"ל וציין להגהות הרמ"א בשלחן ערוך אבן העזר סימן כ"א סעיף ה'. אבל עיין בשו"ת מהרד"ך בית י"ד תקנה שלא ירקד אלא איש עם אשתו ואב עם בתו וכו' ואח עם אחותו עכ"ל ובשו"ת יוסף אומץ סימן ק"ג תקנה שלא לרקוד אנשים עם נשים כי אם בעל ואשתו ואח ואחותו וכו' עכ"ל. ומה שהתירו אח ואחותו אף על פי שהיא ערוה לו, זה היה בימיהם שהרקודים היו על ידי תהלוכה ביחד ואחיזת ידים כידוע וכמו שכתב בשו"ת בנימין זאב סימן ש"ה מחזיקין ביד הנשים הנשואות במחול וכו' עכ"ל וכן שם בסימן ש"ז יד ביד אדוקה וכו' עכ"ל, ולכן מותר באח ואחותו שאין לבו נוקפו עליה שלא אסרו בה אלא חיבוק ונשוק כמו שכתב בטור סימן כ"א עיי"ש, אבל היום שרוקדים צמודים גוף לגוף לע"ד אסור באח ואחותו וגם לאיש ואשתו בפני אחרים מפני שדומה לשוכב בחיק, ועיין בט"ז. מכל מקום הרי כשלא באופן זה התירו לאיש ואשתו בפני אחרים, ודברי הרמ"א אינם סותרים, ראשית שעיקרם הנהגה טובה ואינם איסור כמו שנראה ממקור הדין בלשון הנמוקי יוסף במסכת בבא בתרא דף נ"ח עמוד א' דרך ארץ שאינו ראוי להתנהג עם אשתו כיוצא בדברים אלה בפני אחרים עכ"ל, ועוד שהרבה יש לחלק בין מעשה שדרבי בנאה לבין כאן, ששם היו אברהם ושרה לבדם ובחדר שהוא מקום תשמיש וגם שוכב בחיקה שמזכיר תשמיש מה שאין כאן שרבים רוקדים ובמקום צבור, וגם אינו ענין תשמיש כיון שמותר לאח ואחותו ולאב ובתו ולכן אין הרהור תשמיש ברואה ולא פריצות בעושה. והוצרכתי להאריך בזה מפני שיש מי שטוען שהיה בחתונה לפני ארבעים שנה של ראש ישיבה אחד (שליט"א) [ז"ל] עם בתו של מיסד הישיבה ז"ל ואחרי הארוחה הכריזו על רקודים, כל איש עם אשתו הטהורה עליו, והיה תמוה בעיני שיעשו כן במסיבת רבנים ותלמידי חכמים ולא קבלתי עדות יחיד בדבר, אבל בעיקרו נראה שאינו אסור.
(ו) אמנם לאחוז בעל בידי אשתו בהליכה ברחוב נראה שגם בתלמיד חכם אין בזה חשש, אם לא במקום סיג לפי הצורך, שפשוט שאינו ענין חיבת אישות שהכל עושים כן לפעמים אשה עם נשים וגבר עם גברים [הערות ותיקונים: נ.ב., דרך נשים לנשק לנשים ובכמה ארצות גברים מנשקים לגברים ואטו מותר לנשים לנשק לגברים, אמנם נשיקות אלה אינן פה לפה אלא על הלחיים ואינן דרך תאוה וע' רמב"ן על הכתוב וישק יעקב לרחל] וכו' וכן בתלמוד עיין במסכת פסחים דף קי"א עמוד א'. ומה שאמר רב אחד שאינו צנוע מפני שעל ידי כך ידעו שהאשה טהורה, איני יודע מנין לו חשש בזה, שרוב נשים בחזקת טהורות ואפילו בנדה מצאנו שלובשת בגדי נדה ומוחזקת נדה בשכנותיה, ואפשר שלשון שכנותיה בא מפני שגברים לא היו רגילים להסתכל בבגדי הנשים [הערות ותיקונים: נ.ב., ע' חושן משפט סוף סימן ל"ה בהג"ה] כי אסור להסתכל בבגדי צבעוניים של אשה אבל הוא הדין שהוחזקה נדה בין שכניה, ולא מצאנו צניעות אלא להסתיר ליל טבילתה. והטעם להסתיר ליל טבילתה יותר מימי טהרתה לע"ד הוא שאשה בליל טבילתה עומדת לתשמיש ושייך בה הרהור יותר, וזהו מענין העין שכתב הב"ח בשם הרוקח בטור יורה דעה סוף סימן קצ"ח ועיין בשו"ת מהרש"ל סימן ו', ולכן גם אסרו להסתכל בפני הכלה כלל אף על פי שיש מצוה לחבבה על בעלה, ששייך לגבה הרהור תשמיש יותר כמו שאמרו במסכת שבת דף ל"ג עמוד א' הכל יודעין למה כלה נכנסה לחופה אלא כל המנבל פיו וכו' עכ"ל. אבל לאחוז ידה של אשתו הטהורה מה ענין הרהור תשמיש יש בזה, ואם באנו לאסור זה נאסור גם הושטת תינוק מבעל לאשתו והגשת אוכל מידה לידו בפני אחרים שכל אלה אסורים בימי נדתה וידעו שהיא טהורה, ואין טעם לזה, וגדולה מזו מצאנו במהרי"ל בהלכות נשואין שכתב לפני החופה היו מוליכין את החתן לקראת הכלה והחתן תופס אותה בידו ובחיבורן יחד זורקין כל העם על גבי ראשן חטין ואומרים פרו ורבו וכו' עכ"ל וכן ברוקח סימן שנ"ג.
(ז) (2)
עוד הביא כבודו דברי המתירים והאוסרים לרקוד עם הכלה בהפסק מטפחת, וכמדומה שקשה לרקוד עם הכלה בלי להסתכל בה, ונראה שסומכים על דברי הרמ"ה בדברי תלמידי רבנו יונה בשיטה מקובצת למסכת כתובות דף י"ז עמוד א' שראיה בעלמא מותרת לפי שעה וכן כתב הים של שלמה שם בפרק ב' אות ג' עיי"ש. וקשה לי באבן העזר סימן כ"א בחלקת מחוקק סעיף קטן ו' ובית שמואל סעיף קטן י"א שכתבו בפשיטות בשם הב"ח ומהרש"ל שנהגו היתר לרקוד עם הכלה, כי בב"ח בסימן כ"א ובבאורי מהרש"ל לסמ"ג לא תעשה מצוה קכ"ו לא הזכירו ענין רקוד כלל ואפשר לפרש דבריהם באופן אחר, ומקור הדברים בסמ"ג ובתוספות אינו מרמז על רקודים, ועיין במהרי"ל הנאמר למעלה שכתב הולכים הרב והחשובין עמו ומביאין הכלה והרב היה תופס אותה בבגדיה והוליכה והעמידה לימין החתן וכו' עכ"ל מיהו זה היה קודם שנתקדשה. מכל מקום אם נאמר שכוונת הב"ח היא לרקודים עם הכלה, אינו נכון מה שהביא כבודו שכוונתו רק לתלמידי חכמים גדולים ודייק כן מלשון הב"ח נהגו תלמידי חכמים להקל בכלה גם הגדולים שבהם עכ"ל, אדרבה כוונתו היא שאפילו הגדולים שבדור לא נמנעו מזה וכל שכן אלה שאינם גדולים, וגם הב"ח מודה למהרש"ל שהיה מנהג כל העם. והב"ח הביא לשון מהרש"ל ות"ח ראוי להחמיר עכ"ל, אבל בבאורי מהרש"ל כתב או מפני כבוד אביה שהוא תלמיד חכם וראוי להם להחמיר עכ"ל ופרושו שראוי לכל אדם להחמיר ולא רק לתלמיד חכם.
(ח) (3)
עוד כתב כבודו שגם רקודים לחוד באותו מקום אסורים כי אין לנשים לרקוד לעיני אנשים עכ"ל וכפל דבריו שאסור לנשים להציג רקודים בפני אנשים עכ"ל. אבל בהכרח זה תלוי בהקודם, כי המתירים לרקוד עם הכלה בהפסק מטפחת הלא מתירים שהיא תרקוד בפני אנשים, ואמנם מהאוסרים על ידי מטפחת אין ראיה שאוסרים במעגלים נפרדים. ואין ראיה לאסור ממסכת עבודה זרה דף י"ח עמוד א' בריבה שדקדקה בפסיעותיה, כי שם היה גרוי יצר הרע במתכוון כמו שכתב שם בהגהות יעב"ץ. וגם אין ראיה ממה שאסרו גאוני קושטדינא בשו"ת בנימין זאב סימן ש"ה אפילו לחול בבית אחד אנשים לבד ונשים לבד עכ"ל, כי אינו מעיקר הדין אלא מחומרא וכמו שכתבו בעצמם שם ותקנו תקנות חזקות והחמירו בחומרא יתירא עד אשר יכנע כל עושי רשעה וכו' עכ"ל, ושאר התשובות שם לא הזכירו איסור זה ונראה שלא היה מתקנת קהל ארטא. ועיי"ש בסימן ש"ז מכתב מהגאון מהר"ר בנדיט שכתב שלא ירקדו זולת נשים לבדן ואנשים לבדן עכ"ל.
(ט) ולע"ד במעגל אנשים סביב למעגל נשים אסור מטעם אחרי ארי ולא אחרי אשה, ועיין בשו"ת הרדב"ז חלק ב' סימן תש"ע. ובמעגל נשים סביב למעגל אנשים אפשר שיש מכשול למסובים שאינם רוקדים, וגם היא פריצות לגברים הרוקדים לעבור את שורת הנשים להכנס או לצאת. אבל במעגל נשים לבד בצד מעגל גברים לבד מנין לאסור, ועיין בכנסת הגדולה בטור אבן העזר סימן ס"ד שהיו מוליכין את הכלה ברחוב העיר בתופים ובמחולות וכן בבית הבעל, ומה שאסרו להסתכל בנשים זהו בכל שעה ובכל מקום ולא רק ברקודים והוא איסור מצד האנשים ולא מצד הנשים ועיין בשו"ת אגרות משה חלק אורח חיים סימן ל"ט ובשו"ת שרידי אש חלק ב' סימן י"ד, והגם שלגבי מחיצה כתבתי [סימן א] שיש יותר לחוש בשעת שמחה מכל מקום שם חמור יותר שיש מורא מקדש. ואינם דומים רקודי נשים לחוד וגברים לחוד באותה שעה לרקודי נשים לבד בפני גברים שאז מוכרח המכשול כי במה יסתכלו אם לא בנשים, ואף זה תלוי במציאות, אבל כשגם אנשים רוקדים בנפרד אינו פסיק רישא גם למסובים וכן נוהגים בארצי בחתונות בני ישיבה ותלמידי חכמים. ואיתא שפיר מעשה דבר קפרא במסכת נדרים דף נ"א עמוד א' בתוספות ופרוש הרא"ש ששם גם האנשים וגם הנשים רקדו, ולשון הרא"ש שתהא אמך מרקדת לפני עכ"ל אין פרושו שהיתה מרקדת להנאתו ולתשומת לבו דוקא אלא שהיתה רוקדת באותו משתה שנמצא שם בר קפרא כלשון הגמרא שתינא חמרא בריקודא דאבוך ובקירקני דאימך עכ"ל. ואולם מהנשים שיצאו כמה פעמים במחולות לקראת שאול ודוד בספר שמואל א' משמע שאפילו כשרוקדות לבדן מותר בפני גברים וכמו שנתקשה לכבודו, וכן מעשה איזבל ששבחו אותה חכמים בפרקי דרבי אליעזר פרק י"ז, ודוחק לאמר מפני שהיתה נכריה או שהבנות שיצאו לקראת שאול היו פנויות טהורות דוקא. אבל אפשר שעדיין לא גזרו איסור הסתכלות בנשים, ובדומה למה שכתב בספר המקנה במסכת קדושין דף ע' עמוד א' שרבקה ששאבה מים בעד אליעזר ואבישג שחממה את דוד היו קודם שנאסר השמוש בנשים, וכדעת רוב ראשונים שהסתכלות בנשים כשאינה לשם זנות אינה אסורה אלא מדרבנן ושלא כרבנו יונה שאסורה מן התורה.
(י) והנה בריטב"א בסוף מסכת קדושין והובא בפתחי תשובה באבן העזר סימן כ"א סעיף קטן ג' כתב שאיסור הסתכלות וכו' תלוי לפי מה שאדם מכיר בעצמו אם נכנע יצרו או לא וסיים שאין ראוי להקל אלא בחסיד גדול, ובספר החנוך מצוה קפ"ח והובא באוצר הפוסקים סעיף קטן י"ט אות ב' כתב שאין לנו עכשיו לפרוץ אפילו כל גדר קטן בענינים אלו. אבל בים של שלמה במסכת קדושין פרק ד' אות כ"ה הביא דברי הריטב"א, וכתב בהקדמה הכל לפי מה שעיניו רואות וגם שמושל ביצרו ויכול להתגבר עליו מותר לו לדבר ולהסתכל בערוה ולשאול בשלומה ועל זה סומכים כל העולם שמשתמשים ומדברים ומסתכלים בנשים אבל מ"מ במרחץ אסור לשמש לו בשפחות ואם רואה שיצרו מושל ומתגבר עליו הרבה יעשה הרחקה לעצמו שלא ידבר כלל עם אשת איש ואפילו בבגדי צבעונים אסור להסתכל עכ"ל, והוא חדוש גדול, ולע"ד כוונת דבריו שאין היחיד רשאי להקל לעצמו יותר מאחרים בדברים אלה אם לא שהוא חסיד גדול וזו כוונת הריטב"א, אבל בדבר שנתפשט שפיר יכולים העולם לסמוך שאינם נכשלים בהסתכלות וכו' ואז יש ליחיד להחמיר בשעת הצורך.
(יא) (4)
ועתה לדברים הקשים. בכלבו סימן ס"ו כתב ואמר הר"ם מרוטנבור"ק כי שמו חרם שלא יהיו אנשים עם הנשים במחול והיו דורשים יד ליד לא ינקה רע ואמרתי כי אינו ר"ל על זה כי אם לרעה כי אינם רשעים לעשות בפרהסיא ומביא ראיה מכהן גדול על ענין סוטה שלוקח המנחה מידו לידה והתיר לכל בניו הדבר ואמרתי הדבר לר"א משונה"ם ואמר גם אני שמעתי זה ומעיד אני עליו בשבועה אבל טוב להניח הדבר עכ"ל, ודברים אלה הוסיף מחבר הכלבו בתוך דברי ספר מורה חטאים של רבי אלעזר מגרמייזא שנפטר לפני שמהר"ם נולד, והר"א משונה"ם הוא רבי אברהם בן משה תלמידו של מהר"ם ורבו של מחבר ספר ברוך שאמר. ומשמע שמהר"ם רוטנברג התיר רקודים לבניו ועיין בשו"ת יוסף אומץ סימן צ"ז שהקשה כן, ולכל היותר מדבר בפנויות ועיין להלן מה שאכתוב אי"ה בדברי מהר"י מינץ ובחילוק בין פנויות לנשואות, אבל אין לאמר שמדבר בכל איש עם אשתו, שאם באשתו נדה אסר מהר"ם אפילו לזרוק מידו לידה כמו שכתב הרמ"א בשם הגהות שערי דורא בשמו ביורה דעה סימן קצ"ה סעיף ב', ואם באשתו טהורה לא שייך על זה יד ליד לא ינקה רע.
(יב) ומה שכתב כי אינו רוצה לאמר כי אם לרעה עכ"ל, עיין במסכת ברכות דף ס"א עמוד א' תנו רבנן המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבנו לא ינקה מדינו של גיהנם שנאמר (משלי יא) יד ליד לא ינקה רע עכ"ל, אלמא בלא כוונה להסתכל אינו נכלל בפסוק, וכן מבואר בספר מורה חטאים הנדפס בנפרד שגם כן הביא מדברי הכלבו ושם הנוסח ואף על פי שאין הפסוק רומז כי אם לרעה עכ"ל. והראיה מכהן גדול היא מהירושלמי במסכת סוטה בהתחלת פרק ג' ומובא בתוספות דף י"ט עמוד א' בדבור המתחיל כהן מניח, שעל דברי המשנה שם כהן מניח ידו תחת ידה הקשו בירושלמי ואין הדבר כאור עכ"ל ותרצו שאין יצר הרע מצוי לשעה עכ"ל, הרי שמותר מגע לפי שעה.
(יג) ובשו"ת יוסף אומץ שם הקשה שאין ראוי להתיר מהירושלמי מגע בתדירות כמו רקודים, ואולי הרקודים שבימיהם היו על ידי חליפין אנשים עם נשים בזו אחר זו ובזה עוסק הכלבו ושוב אין כל איש אוחז בידי כל אשה אלא לשעה. אבל לע"ד מעיקרו אינו קשה על מהר"ם ויש לו פרוש אחר בירושלמי, ותחילה יש לדייק שהיה לירושלמי לתרץ שאין הכהן מהרהר מפני שעוסק במלאכתו כמו שאמרו במסכת עבודה זרה דף כ' עמוד א' לגבי מכבס בגדי נשים ומזווג בהמות ובמסכת בבא מציעא דף צ"א עמוד א'. ועיין בשו"ת שלמת יוסף סימן ג' שבעוסק עם נשים עצמן אין אומרים בעבידתיה טריד, אבל לע"ד אין כן דעת האחרונים שהתירו לרופא למשש בדפק של אשת איש כיון שבמלאכתו עוסק ואפילו אם אינה חולה כמו שכתבו ביורה דעה סימן קצ"ה סעיף י"ז בש"ך ובכרתי ובסדרי טהרה, וגם דעת מהר"ם אינה כן, שבשו"ת מהר"ם השלמות כרך ב' סימן קנ"ו בענין שלא תחזיק אשה את התינוק בשעת מילה כתב כאשר כתב מורנו צעקתי ימים רבים ולית דמשגח כי נראה מכוער מאד אף על גב דטרידי בעבידתייהו ולא מהרהרי מכל מקום הרואים חושדים אותו ואפילו אדם עם אשתו ועוד שאין כל אדם יודע שהיא אשתו וכו' עכ"ל, הרי שהמוהל אינו מהרהר כיון שעוסק במלאכתו ואף על פי שעוסק באשה האוחזת בתינוק. ומכאן לירושלמי שגם הכהן טריד בעבידתיה ואינו מהרהר, ואף על פי כן אינו קשה למה לא תרצו כן, כי מתשובת מהר"ם מבואר שמכוער הדבר פרושו שהרואים חושדים אותו אפילו אם העוסק אינו מהרהר, ובאמת לשון מכוער ענינו מראות הדברים כמו שנראה במסכת חולין דף מ"ד עמוד ב' ובמסכת יבמות דף כ"ד עמוד ב' וכן בירושלמי במסכת כתובות פרק ז' הלכה ו' אמרו כאור הדבר תצא עכ"ל והוא לשון ואין הדבר כאור שבמסכת סוטה. ופרוש קושית הירושלמי הוא שהרואים יחשדו בכהן השם ידו תחת יד האשה אף על פי שבאמת אינו מהרהר, ותרצו שבשעה מועטת אין יצר הרע שולט ולכן אינם חושדים בו, אבל אין הכי נמי שאפילו לשעה מרובה אין הכהן מהרהר כיון שעוסק במלאכתו אלא שאז שייך בו חשד הרואים כמבואר בתשובה לענין מוהל. ולפי זה מבואר לשון כי אינם רשעים לעשות בפרהסיא עכ"ל שבכלבו שאז היה הדבר מכוער מצד חשד הרואים, אבל כיון שרקדו שלא בפרהסיא לא היו רואים ואין חשד, ומצד הרהור בניו היו טרודים בעבידתייהו ואפילו לזמן מרובה או שהיה מכיר בבניו שאינם מהרהרים. ואף על פי שהענין נשאר תמוה, הלא היה תמוה גם בעיני תלמידי מהר"ם שלכן הוצרך הר"א משונה"ם להעיד עליו בשבועה.
(יד) (5)
וקשה מזה נמצא בתקנות חכמי פאדובה משנת רס"ז שנדפסו לאחרונה ברבעון אחד, וזה לשון התקנה הרביעית גם גזרנו שלא ירקדו עם הנשים הנשואות שום זכר עם נקבה נשואה מלבד בימי הפורים אמנם עם הפנויות יוכלו לרקוד ובתנאי שיהיו הזכרים מלובשים במלבוש אחד למעלה מן הזיפו"ן באופן שבית התורפה יהיה מכוסה לפחות וכל מי שיש כח בידו למחות ימחה והעובר על זה יהיה עובר על דת יהודית עכ"ל וחתומים עליו מהר"י מינץ ושלושים מחבריו ותלמידיו. הנה מה שהתיר לרקוד בפורים, אין ספק שהוא לשיטתו בסוף שו"ת מהר"י מינץ סימן י"ז שהתיר להתלבש בשמחת פורים גברים כנשים ונשים כגברים כיון שאין עושים כן לנאוף, ועיין ברמ"א בשלחן ערוך אורח חיים סימן תרצ"ו סעיף ח'.
(טו) והביא מהר"י מינץ שם ראיה מתשובה שכתב רבנו טוביה בשם ריב"א, כל מאכל שחוטפין הבחורים משום שמחת פורים אפילו שלא ברשות משעת קריאת מגילה עד סוף סעודת פורים שהם ב' לילות ויום אחד אין בהן משום גזל ואין להזמינם לבית דין על ככה ובלבד שלא יעשו שלא כהוגן על פי טובי העיר עכ"ל ומובאת גם בתרומת הדשן חלק התשובות סימן ק"י, וכתב על זה מהר"י מינץ הרי שכתב שבזמן הנזכר אין בו משום גזל אבל קודם לכן וכן אחרי כן יש בו משום גזל ועובר על לא תגזול מ"מ בזמנו משום שמחת פורים לא אקרי גזל כיון שאינו עושה על מנת לגזול ולהרויח אלא משום שמחת פורים הכי נמי בנדון דידן לא שנא כיון שאינו מכוון לניאוף אלא לשמחת פורים וכמו שלא עשו גדר התם לענין גזילה כיון שאינו נוהג כן כי אם ב' לילות ויום אחד הוא הדין נמי הכי דגזל ועריות יצר אחד להם עכ"ל. ובדרכי משה הביא קושית מהר"י ברין שממון ניתן למחילה דהפקר בית דין הפקר מה שאין כן באיסור עכ"ל, וכן הקשה הב"ח ביורה דעה סוף סימן קפ"ב שחטיפת מאכל בפורים מותרת מפני שהפקירו טובי העיר את הממון אבל באיסור לבישת בגד אשה אין רשות לבית דין להתיר אפילו לשמחת פורים עיי"ש. ולע"ד אינו קשה על מהר"י מינץ, כי לשון ריב"א אינו משמע שההיתר הוא מטעם הפקר טובי העיר אלא שההיתר הוא מטעם שמחת פורים ורק כח יש בידי טובי העיר לתקן גבול לזה, וזהו שסיים ובלבד שלא יעשו שלא כהוגן על פי טובי העיר, וכן משמע הלשון ברמ"א שהעתיק היתר חטיפת מזון בסתם ולא כתב שבמקום שהתירו טובי העיר מותר לחטוף, וסיים ובלבד שלא יעשו שלא כהוגן וכו'.
(טז) ובב"ח הקשה מספר יראים סימן שצ"ו שכתב וללבוש אפילו ארעי ודרך שחוק אסור שהרי לא חלק הכתוב בין קבע לארעי ולפי שראיתי בני אדם שלובשין במלבושי אשה ארעי וגם האשה במלבושי האיש ארעי במשתאות חתן וכלה וגם בענינים הרבה כתבתי כן עכ"ל הרי שאפילו מה שלובש לשם שמחת מצוה לשמח חתן וכלה אסור והוא הדין לפורים, וכתב הב"ח שאילו ראה מהר"י מינץ דברי היראים לא היה מתיר עיי"ש. ולע"ד אינו דומה, שהיראים מדבר במקצת אנשים ונשים שמתחפשים כמו שנראה בלשונו ראיתי בני אדם שלובשין במלבושי אשה וכו' עכ"ל, ואיסור בגד אשה לאן הלך באותה שעה כיון שהשאר לובשים כדרכם, ואפילו אם כל הנוכחים בחתונה לובשים כן עדיין כל הקהילה אינם מתחפשים, ונשאר מנהג המקום כפי שהוא לתקן ולהיות מלבושיהם חלוקים ממלבושי הנשים כלשון היראים שם. אבל במקום מהר"י מינץ שכל הקהילה מתחפשים כמו שכתב על דבר הפרצופים שנוהגים ללבוש בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים בפורים וכו' וגדולי וחסידי עולם אשר ראו בניהם ובנותיהם חתניהם וכלותיהם לובשים אותם פרצופים ושנוי בגדיהם מאיש לבגדי אשה וכן להפך עכ"ל, הרי באותה שעה נתבטל המנהג ללבוש אנשים ונשים בנפרד לגמרי ושלא כמו שכתב בבאור מהרי"פ סעיף קטן ה', ולא שכל האנשים התלבשו כנשים וכל הנשים התלבשו כאנשים אלא שאי אפשר לדעת מצד הלבוש והפרצוף מי האיש ומי האשה וזהו שכתב שם בדברי התוספות באתרא דנהיגי אנשים ונשים בשוה לית ביה משום לא תלבש [הערות ותיקונים: ע' פרוש רבנו אברהם מן ההר למס' נזיר דף נ"ט עמ' א'] עכ"ל, ובזה גם היראים מודה. ועוד שדעת מהר"י מינץ היא כדעת הסמ"ג שהעתיק דבריו שבכוונת הלב הלאווין האלה תלויין עכ"ל, והסמ"ג חולק על היראים ועיין בבינת אדם בשער איסור והיתר כלל ע"ו בסוף אות ע"ד, ועוד שבלשון היראים עצמו יש נוסחאות ובספר היראים השלם סימן שכ"ח חסרות המלים משתאות של חתן וכלה.
(יז) ובספר יד הקטנה הלכות עכו"ם פרק ו' לא תעשה נ"ו אות פ"ב הקשה על הב"ח והש"ך והט"ז שהתירו ללבוש בגד אשה להגן מפני הצנה וכו' וכן על מהר"י מינץ לענין פורים, שסוף סוף התורה אסרה ללבוש בגד אשה וכיון שמתכוון ללבוש מה איכפת לנו הסבה למה לובש, ולא ראה דברי מהר"י מינץ כי אם בדרכי משה כמו שכתב שם, ועיין בבאור מהרי"פ סעיף קטן ב' ובמשנת אברהם על הסמ"ג לא תעשה מצוה ס' אות ה' שתרצו קושיתו בבאור לשון לבישה וכוונה ופסיק רישא [הערות ותיקונים: נ.ב., עיין מס' שבת דף ס"ב עמוד א' פעמים מוסרת טבעת לבעלה וכו' עכ"ל ומשמע שבחול מותר]. ואם כן לשיטת מהר"י מינץ כמו שהתיר ללבוש בגד אשה בפורים כיון שאינו מתכוון לרעה אף על פי שבלא כן הוא איסור תורה, כן התיר בתקנה לרקוד עם נשים נשואות בפורים כיון שעושים כן לשמחת פורים, וכיון שאינו אלא יום בשנה לא גזרו אטו שאר ימים כמו שכתב לענין תחפושות, וגם לע"ד קל יותר כיון שכולם מתחפשים אלה כאלה ואין נודע מי הוא איש ואשה.
(יח) &(6)
(יט) אבל מה שהתיר לרקוד עם הפנויות גם בשאר ימים קשה. ואף על פי שבשו"ת בנימין זאב לא הזכירו חומר המעשה אלא עם נשואות, שבסימן ש"ג כתב חלק מפריצי בני עמנו בהיותם חלין במחולות אנשים ונשים יחד שלחו ידיהם בחיק הנשים שהיו נשואות וכו' עכ"ל, ובסימן ש"ד כתבו גאוני שלוניקי המנהגים אשר לא טובים אשר נהגו בעיר ההיא לרקוד במחולות כל איש את אשת רעהו יבחר לו ועושין חליפין בנשותיהם זה לזה בתוך המחול עכ"ל, ובסימן ש"ה כתבו גאוני קושטדינא אין לך הרגל עברה ויצר הרע כמו להיות מחזיקין בידי הנשים הנשואות במחולות עכ"ל, ובסימן ש"ו כתב מהר"ר נתן שראו קולי קולות באותם שיצאו לחול במחולות איש את אשת עמיתו עכ"ל, ובסימן ש"ז כתב מהר"ר בנדיט שמעתי שנוהגין לעת שמחתן לרקד במחולות ולחטוף איש את אשת עמיתו עכ"ל, ובשום אחת מן התשובות לא הזכירו רקודים עם פנויות ומטעם שהיו נדות, אין משם הוכחה שהתירו בפנויות, כי בלשונות התקנה כולם נזכר שלא ירקדו אנשים עם נשים בסתם ולא נאמר שאסור רק עם הנשואות, ויש לאמר שחומרת המעשה ככה היתה בנשואות שהן חמורות מפנויות וזו הניעתם לתקן אבל היתר בפנויות לא שמענו. ואף על פי שבשו"ת מהרד"ך תלמידו של מהר"י מינץ בית י"ד הזכירו נשואות גם בלשון התקנה, ומה שאמרו שלא ירקד אלא אב עם בתו ואח עם אחותו וכו' הכוונה שבאלה מותר אף על פי שהן נשואות עיי"ש, מכל מקום לא התירו שם עם פנויות בפרוש. ואם כוונת מהר"י מינץ היתה להפריש מאיסור במה שאפשר וכיון שלא היו שומעים לו לבטל כל הרקודים לכן אסר עם הנשואות והניח עם הפנויות וכמו שאמרו במסכת סוטה דף מ"ח עמוד א' לבטולי הא מקמי הא עכ"ל, עדיין לא היה לו להתיר רקודים עם הפנויות להדיא כלשון התקנה עם הפנויות יוכלו לרקוד וכו' עכ"ל.
(כ) אבל הנה עיין בשו"ת חיים שאל סימן ו' שראשי הקהל שם בקשו לתקן שלא יגלחו שם יום יום בתער כי אם במספרים ולמען יקבלו ההמון את התקנה רצו להתיר להם להסתפר בימי העומר כי בזה אפשר שיקבלו, והורה להתיר. ואף על פי שלא התיר אלא מפני שאיסור תספורת בימי העומר הוא מנהג וקל ביותר כמו שהאריך שם, הלא מהר"י מינץ בעצמו בשו"ת סימן ה' התיר לפנויה להנשא בתוך חדשי הנקה אף על פי שהוא איסור דרבנן וסכנה לולד, וטעמו שהיתה הפנויה מתרצית לזנות עיי"ש ובשלחן ערוך אבן העזר סימן י"ג סעיף י"א. ובדרכי משה שבטור כתב שעיקר טעמו של מהר"י מינץ היה מפני שהיתה מופקרת ונכשלים בה רבים לכן התירוה להנשא עכ"ל, ואם כן כאן אם לא היו מקבלים ממנו להמנע מרקודים עם הנשואות אלא אם יתירו להם לרקוד עם הפנויות לכן לשיטתו התיר האיסור הקל להציל הרבים מאיסור כבד, ועיין שם בשו"ת מהר"י מינץ שכתב שרבו עלינו פריצי הדור באופן שבדיננו בדין ישראל אי אפשר מלרעות זונות וכו' ויש צווחה מצידנו ואין משגיח כי יד הפריצים תקפה עלינו וכו' עכ"ל ובודאי לא יכלו לבטל הרקודים בסתם.
(כא) איברא בשו"ת מהר"י מינץ נראה לע"ד שלא כמו שכתב בדרכי משה, שזה לשונו בראותי שאי אפשר להציל שתי נפשות מישראל שלא יצאו לתרבות רעה או לדראון עולם ח"ו אמרתי להתיר מינקת חברו בכה"ג וכו' עכ"ל, ואחר שדן בסוגיא של פרק השולח סיים וכל שכן כי הך שנתוסף עלה פריצי הדור וחסרון מזונותיה ופרנסותיה והן הן המעבירין אדם על דעתו ועל דעת קונו וכו' דיש לחוש שמא תחזור לסורה ומנהגה הראשון אחרי שכבר נתזלזלה בארץ אשכנז ונתפרסם הדבר לכן דימיתי אותה להך דהשולח להתירה להנשא לאיש דמנטר לה ועל ידו מתוקנים כל החששות כולם שלא יצאו האשה וולדה לתרבות רעה וגם על דבר החייתם וכו' עכ"ל, הרי שהתיר כדי שלא יצאו לתרבות רעה ולא להציל את הרבים ממכשול, וגם מה הצלה תהיה לרבים לפי דברי התשובה שגם בלי האשה רבו שם הזונות והיו משכירות בתים ברחובותיהם. ואפשר שגם הרמ"א הרגיש בזה ולכן בהגהות הרמ"א השמיט ענין מכשול לרבים וכתב שיש להתיר במופקרת לזנות כדי שיהא בעלה משמרה עכ"ל, והם דברי מהר"י מינץ באמת. ועוד בענין הפנויה סמך מהר"י מינץ על דעת הר"ש שאין איסור נשואין בתוך כ"ד חודש אלא בגרושה ולא באלמנה ואם כן גם לא בפנויה, וטרח להוכיח שאפילו רבנו תם והשאלתות האוסרים גם באלמנה מודים בפנויה.
(כב) מכל מקום כיון שבעיקר טעמו התיר לאיש לעבור איסור דרבנן להציל את האשה מאיסור חמור ובאופן זה אמר שאומרים לאדם לחטוא כדי שיזכה חברו, לכן גם התיר לפריצים לרקוד עם הפנויות להמשיך לחטוא באיסור קל שכבר היו חוטאים בו כדי להציל אותם מאיסור חמור. ואף על פי שאין לאמר כאן מצוה דרבים שאני שהרי גם האיסור הקל הוא עבירת רבים, לא הוצרכו לטעם הזה אלא לכוף אדם לחטוא בעד חברו ועיין בתוספות במסכת שבת דף ד' עמוד א' בדבור המתחיל וכי אומרים ובמסכת גיטין דף מ"א עמוד ב' בדבור המתחיל כופין את רבו. ואינו דומה המקרה הזה לרדיית הפת במסכת שבת ולשפחה שנהגו בה מנהג הפקר במסכת גיטין, ששם היו איסורים נפרדים וגופות חלוקים ועדיין לא באו לכלל העבירה מה שאין כן כאן, וגם אינו דומה לאדם הנשבע שלא לצחוק בשו"ת הרשב"א חלק א' סימן תקנ"ח ששם היו איסורים נפרדים ולא בא לכלל העבירה, ולא לשו"ת חיים שאל סימן ו' ששם על כל פנים איסור גלוח בתער ותספורת בעומר אינם מאותו ענין, אבל בענין מהר"י מינץ אותם האנשים רקדו עם פנויות ונשואות וכבר היו חוטאים בשניהם וגם שני הענינים הם מאותו איסור רק האחד חמור מהשני, ונראה שאם בטל להם האיסור האחד גם פתח פתח לבטל השני כיון ששניהם מאותו הענין ואפילו אם התיר להם לפי שעה. וראיה ממסכת סוטה דף מ"ח עמוד א' זמרי גברי ועני נשי פריצותא זמרי נשי ועני גברי כאש בנעורת למאי נפקא מינה לבטולי הא מקמי הא עכ"ל ולשון לבטולי הא מקמי הא משמע לאסור את האחד לטובת השני ואפילו אם צריכים להתירו, שאם הכוונה היא לבטל את האיסור החמור תחילה ולשתוק מן האיסור הקל אבל גם לא להתירו, אם כן היה צריך לאמר לבטולי הא בקמייתא, וגם זה פשוט שיש לבטל את החמור תחילה ומה משמיע לנו, וענין זמרי גברי וכו' שוה למעשה הרקודים ששם האנשים ונשים כבר היו חוטאים בשניהם כמו שמבואר בפרש"י ושניהם מאותו הענין ורק האחד חמור מהשני. זה הנראה לע"ד לבאר המעשה החמור של מהר"י מינץ בס"ד, וזה ברוקדים עצמם ולא כשיש מכשול לאחרים שיבואו להתיר לעצמם האיסור הקל במקום שהיו נמנעים לפני כן שהרי אין אומרים לאדם לחטוא כדי שיזכה חברו, ואפשר שהיום דבר הנעשה במקום אחד נודע לשאר מקומות מה שאין כן בימי מהר"י מינץ שהרי לא נודעה התקנה מימיו ועד לאחרונה.
(כג) ואולם לדעת הכלבו ומהר"י מינץ פשוט שאין ברקודים סתם איסור מהתורה שאם לא כן לא היו מקילים, כמו שנראה מתשובת מהר"י מינץ שהתיר רק מדרבנן, ועתה אבוא להעיר במהות האיסור.
(כד) (7)
עוד כתב כבודו שברקודים יש איסור נגיעה ביד של לא תקרבו ושהאיסור הוא לשיטת הרמב"ם מן התורה ולשיטת הרמב"ן מדרבנן עכ"ל. אבל איני יודע מנין לכותבים כן, כי הרמב"ם בפרוש המשניות למסכת סנהדרין פרק ז' ובספר המצוות לא תעשה מצוה שנ"ג ובמנין המצוות שבהתחלת ספר המדע ובהלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה א' לא הזכיר נגיעה ביד אלא חיבוק ונישוק, ועיין בשו"ת פני יהושע רבו של הש"ך חלק ב' סימן מ"ד שלדעת הרמב"ם בלא חיבוק ונישוק אלא בנגיעה בלבד אין בה איסור מן התורה, ואפילו בכוונת חיבה, ולפי זה ברקודי מעגל אין איסור מן התורה של לא תקרבו אפילו אם לוחצים ידים דרך חיבה. ואם תאמר שרקודי מעגל דומים לחיבוק ונישוק ולא לנגיעה בעלמא, זה בודאי אינו, כי ענין חיבוק ונישוק הוא שהנם דברים הקשורים לתשמיש וכן מורה הכתוב לא תקרבו לגלות ערוה כאילו יאמר לא תקרבו שום קירוב שיביא לגלות ערוה כלשון הרמב"ם בספר המצוות, שהם חיבוק ונישוק ובדומה להם שאדם עושה בשעת תשמיש ולקראתו, אבל אחיזה ביד אין לזו קשר עם תשמיש שאין אדם אוחז כפה של אשתו לקראת תשמיש. ובספר המצוות דפוס ווארשא הזהיר מהקרב אל אחת מהעריות האלו ואפילו בלא ביאה כגון חיבוק ונישוק והדומה להם מן הפעולות הזרות עכ"ל ואחיזה ביד אינה בכלל פעולה זרה, ובספר המצוות שתרגם הר"י קאפח מן הערבית האזהרה שהוזהרנו מהתענג באחת מכל העריות ואפילו בלא ביאה כגון החיבוק והנישוק וכיוצא בהן ממעשי ההתעלסות עכ"ל עיי"ש וזו ראיה ברורה, וכן במשנה תורה כתב כל הבא על ערוה מן העריות דרך אברים או שחבק ונשק דרך תאוה וכו' דברים המביאים לידי גילוי ערוה עכ"ל וכן כתב הסמ"ג בלא תעשה מצוה קכ"ו בקריבה המביאה לידי גלוי ערוה הכתוב מדבר עכ"ל, ובפרוש המשניות סיים הרמב"ם שהדברים הם מעשה מן הזנות קוראין אותן חכמים ע"ה מנאפין ביד וברגל עכ"ל, אלא בודאי אם הרמב"ם אסר רק חיבוק ונישוק ובדומה להם כמשמעות לשונו אין רקודי מעגל בכלל.
(כה) איברא הבית יוסף בטור יורה דעה סימן קצ"ה בענין אם מותר לרופא למשש הדפק של אשתו נדה כתב שמי שמתיר בשעת סכנה סובר כשיטת הרמב"ן שכל הקירבות הן מדרבנן אבל להרמב"ם דנגיעת ערוה אסורה מן התורה הכא אף על פי שיש בו פקוח נפש אפשר שאסור משום דהוי אביזרייהו דגלוי עריות וצ"ע עכ"ל, ואם נאמר שמשוש הדפק שבימיהם היה על ידי אחיזה בפרק היד כמו בימינו שוב לדעת הבית יוסף בדעת הרמב"ם אפילו נגיעה שלא בדרך של חיבוק ונישוק אסורה מן התורה, וכן דעת הלבוש וכן כתב בשדי חמד מערכת חתן וכלה אות י"ב. והאחרונים כתבו שמקור הבית יוסף הוא משו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן קכ"ז שהביא הבית יוסף דבריו בענין בעל שהוא רופא ורוצה למשש הדפק של אשתו נדה, שכתב מסתבר שאסור חדא דאפשר שכל קריבה דאורייתא וכו' עכ"ל התשובה עיי"ש ושם אינו חיבוק ונישוק ומן הסתם כתב הרשב"א כן לדעת הרמב"ם שאילו לרמב"ן הכל מדרבנן, ועיין בבית שמואל באבן העזר סימן כ' סעיף קטן א'.
(כו) אבל עיין בארחות חיים חלק ב' הלכות ביאות אסורות, כתב ה"ר יונה אסור לאדם להסתכל באשת איש מן התורה וכו' ואסור ליגע באשת איש בידיה או בפניה או בכל אבר מאבריה מן התורה שנאמר איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו וכן הלכה ברורה שהקירבה הזאת היא הנגיעה בידיה או בפניה או בכל אבר מאבריה כדי ליהנות מן המגע וזאת מן העבירות החמורות שבתורה ומתברר במס' סנהדרין על כל זה כי ראוי לאיש ליהרג ואל יעבור על זה ועל זה אמר שלמה המלך בחכמתו ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה עכ"ל והוא מאגרת התשובה יום ב', ועיין בשערי תשובה שער ג' אות פ' וקל"ח ובפרוש רבנו יונה למסכת אבות פרק א' משנה ה'. ואם כן הרשב"א בתשובה לא התכוון לרמב"ם אלא לרבנו יונה רבו, ואולם על הבית יוסף אין תלונה כי לא היו דברים אלה בנוסח ארחות חיים שהיה לפניו [הערות ותיקונים: נ.ב., ע' במבוא לארחות חיים חלק השני פרק כתבי־יד] כמו שנראה בבית יוסף באבן העזר סימן כ"א בדבור המתחיל ומ"ש ואלו דברים אסורים עיי"ש, ולכן סבר שכוונת הרשב"א היא לרמב"ם. וכל זה הוא לפי מה שכתבתי שמשוש הדפק בימיהם היה כבימינו, אבל אפשר שמשוש הדפק שבמקום הבית יוסף היה באחד מהמקומות המכוסים בגוף או כנגד לבה ודומה לחיבוק ונישוק מן הפעולות הזרות, ולכן החמיר בו הבית יוסף ולא התכוון בדעת הרמב"ם לנגיעה בלבד. ומסתבר לאמר כן שהרי בתרומת הדשן כתב בפרוש בשיטת הרמב"ם והסמ"ג שיש חילוק בין נגיעה לחיבוק ונישוק, וזה סוף לשונו בחלק התשובות סימן ר"נ שאר פרישות כגון שלא יגע בה או שלא יאכל עמה ומזיגת הכוס וכה"ג דהן הרחקות ופרישות לאפוקי חביקות ונשיקות שנהנין מהן כמו מתשמיש ולא מקרי פרישות ובכלל תשמיש הן וכו' עכ"ל. וכן צריך לאמר בדעת הבית שמואל באבן העזר סימן כ' שלדבריו לדעת הרמב"ם משוש הדפק באשתו נדה אסור מן התורה אפילו אינו עושה כן דרך תאוה וחיבה, ואם בנגיעה בעלמא הלא כתב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק י"א הלכה י"ט שנגיעת נדה אסורה מפני הרגל עבירה עיי"ש ואינה אלא מדרבנן. ויש להאריך בזה בדברי נושאי כלי השלחן ערוך ואכ"מ. וגם הש"ך ביורה דעה סימן קנ"ז סעיף קטן י' שסובר שצריך דרך חיבת ביאה סובר שצריך חיבוק ונישוק על כל פנים, ועיין בשו"ת חוות יאיר סימן קפ"ב.
(כז) היוצא לע"ד שאין מקור שהרמב"ם אינו מדבר בחיבוק ונישוק בלבד והדומה להם מן הפעולות הזרות כמו שכתב בספר המצוות, ורק רבנו יונה הוא האוסר מן התורה אפילו נגיעה בלבד ובזה אין לו חבר בראשונים, שגם הרשב"א תלמידו אינו סובר כן כמו שנראה בשו"ת הרשב"א חלק א' סימן אלף קפ"ח ובתשובה המיוחסת לרמב"ן סימן קכ"ז, וכן כתב בארחות חיים סוף הלכות נדה שלדעת הרשב"א אין נגיעת נדה אסורה אלא משום שבות. וגם הריב"ש בשו"ת סימן תכ"ה כתב בגוף התשובה דרוש בספרא שאפילו קריבה לבד ר"ל קריבה של הנאה כגון חבוק ונשוק וכו' עכ"ל, והוא כדעת הרמב"ם כמו שכתבתי ושלא כלשון השאלה שם עיי"ש. ועיין בשו"ת הרדב"ז חלק ג' סימן תקנ"ד שאשה המכניסה ידה למקום סתריו של איש יש בה משום לא תקרבו לגלות ערוה, ואילו בנגיעה בלבד ומשוש הדפק כתב בחלק ד' סימן ב' שאינם אלא מדרבנן, והוא כשיטת הרמב"ם כמו שכתבתי [הערות ותיקונים: נ.ב., ע' ראב"ן סי' של"ד ישראל קדושים הם ונהגו סלסול וקדושה בעצמם שלא לאכול ולשתות עמה ולא ליגע בה עכ"ל הרי שנגיעה אינה מדאורייתא, מה שאין כן שינה בקרוב בשר היא מדאורייתא כמבואר שם והיא כשיטת הרמב"ם].
(כח) (8)
ואין לאמר שנגיעה בלבד בערוה אסורה מן התורה בחצי שעור כמו שנסתפק הרמב"ן בהשגות לספר המצוות לגבי קריבות לערוה. זה אינו שייך אלא בחיבוק ונישוק לשיטת הרמב"ן, שאינם אסורים בלאו ומכל מקום כיון שהם פעולות שאדם עושה בשעת תשמיש ולקראתו אפשר שנחשבים כחצי מעשה, וגם בזה מסקנת הרמב"ן היא שאין כאן איסור תורה כמו שכתבו האחרונים. אבל נגיעה בלבד שאינה קשורה לפעולות תשמיש אין בה קשר עם המעשה ואינו שייך בח חצי שעור, וזה פשוט לע"ד שלא כמו שהביא באוצר הפוסקים בשם ספר מעין החכמה. וראיה משיטת הר"ן במסכת עבודה זרה דף כ"ח והש"ך ביורה דעה סימן קנ"ז שדבור עם הערוה עובר עליו בלא תקרבו, והקשו האחרונים מה שייך לאו בדבור ועיין בגליון מהרש"א בסימן קנ"ז ובסדרי טהרה בסימן קצ"ה, ולע"ד כוונת הר"ן והש"ך היא שמדבר עמה בעניני תשמיש ושוב הוא ממעשה ההתעלסות כמו שכתבתי לשיטת הרמב"ם, וכן כתב בשו"ת אגרות משה חלק אבן העזר חלק ראשון סימן נ"ו. וממקומו הוא נלמד ממסכת סנהדרין דף ע"ה עמוד א' מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו וכו' תספר עמו מאחורי הגדר ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר עכ"ל, ולשון תספר עמו הוא לשון עניני תשמיש כמו שאמרה אימא שלום במסכת נדרים דף כ' עמוד ב' אינו מספר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה עכ"ל ופרשו בגמרא הא במילי דתשמיש עכ"ל וכתב הר"ן שם כדי לרצותה, ועיין במסכת חגיגה דף ה' עמוד ב' ובאגרת הקדש פרק ו'. ובאבות דרבי נתן פרק ב' תניא יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים ת"ל לא תקרב עכ"ל פרוש שמדבר בעניני תשמיש ולכן עובר על הלאו ואינו אסמכתא לדעת הר"ן, ומתורצת קושית הרמב"ן בהשגות, ועיין בהגהות מיימוניות בהלכות איסורי ביאה פרק כ"א אות א' בשם הראב"ן נוסח נכון באבות דרבי נתן לשיטת הר"ן. ולשיטת הר"ן והש"ך שבדבור בעניני תשמיש עובר על לאו, וכי דבור עם אשת איש שלא בעניני תשמיש יהיה אסור מן התורה בחצי שעור, והוא הדין לנגיעה בלבד.
(כט) לכן לע"ד אין לתא של איסור תורה של לא תקרבו בנגיעה ביד בלי חיבוק ונישוק ולדוגמת רקודי מעגל. וכן נשמע מהראשונים וראשוני האחרונים שכתבו בעניני רקודים ולא נמצא לאחד מהם שהזכיר איסור תורה של נגיעה, שבמעשים של בני ארץ ישראל שבאוצר הגאונים למסכת סוכה דף נ"ב עמוד א' הביאו מקרא של זכריה פרק י"ב ועיין מה שכתבתי עליהם בענין ישיבת אנשים ונשים [סימן לה], ובספר חסידים סימן קס"ח הביא מספר ירמיה פרק ל"א ותהלים פרק קמ"ח, ובכלבו ובספר מורה חטאים הביאו מספר משלי פרק י"א, ובשו"ת בנימין זאב ושו"ת מהרד"ך האריכו במעשים המגונים שאירעו בשעת הרקוד ובתוקף התקנות שתקנו, ובים של שלמה למסכת גיטין פרק א' אות י"ח הביא דברי חסידים ראשונים שהם ספר חסידים, ובפחד יצחק שהביא כבודו הביא מהרמב"ם בהלכות יום טוב פרק ו' הלכה כ"א שלא יתערבו אנשים ונשים ברגלים, ומאי איריא כל אלה אם בעצם המחול עברו על איסור תורה. ואינו נכון מה שכתב כבודו שבספר יערות דבש כתב שרקודים אסורים מן התורה משום קריבה אל עריות, כי בחלק א' דרשה ג' דף כ"ב וכ"ג כתב בחיבוק ונישוק בני הזוג קודם נשואין, ולשונו שם יעשו תופים ומחולות וכו' עכ"ל הוא מליצה לשמחת ההורים בחיבוק בניהם ובנותיהם, וכן בכרתי ופלתי ביורה דעה סימן קצ"ה סעיף קטן ו' כתב בחיבוק ונישוק ולא הזכיר רקודים, וביערות דבש חלק ב' בקבוצת הדרשות השניה דרשה ב' דף קנ"א וקנ"ב כתב שחיבוק ונישוק הם בלאו ויהרג ואל יעבור ושם הזכיר רקודים ולא כתב עליהם לא לאו ולא יהרג ואל יעבור. והוצרכתי להאריך בזה מפני שכבודו לא כתב במאמרו את החילוק בין רקודים לבין חיבוק ונישוק. ועיין בספר גדר עולם של בעל ספר חפץ חיים שכתב בפרק ח' שבחיבוק ונישוק בא הכתוב לא תקרבו לגלות ערוה, ובחתימת הספר כתב בענין רקודים מעורבים שמצוי שעובר על ידי הרקוד גם על הלאו של לא תקרבו וכו' ולפעמים מחבקין ומנשקין איש את רעהו בעת הרקוד שהיצר הרע בוער בקרבו ועובר על לאו זה עכ"ל הרי שברקודים בלא חיבוק ונישוק אינו עובר, וכבודו הביא תחילת דבריו ולא הביא התנאי של חיבוק ונישוק ואיני יודע למה.
(ל) (9)
ועיין בשו"ת פני יהושע חלק ב' סימן מ"ד שכתב שאפשר שנגיעה בלבד בשאר עריות שלא באשתו נדה אינה אסורה אפילו מדרבנן [הערות ותיקונים: נ.ב., ע' לקט יושר חיו"ד עמ' 21 שבעל תרומת הדשן כשהיתה אשתו חולה אמר לו אין לי רשות ליגע בה מחמת שאינה טהורה שים ידך על פדחתה ותנסה אם יש לה חמימות או קרירות ועשיתי כן עכ"ל, והטעם צ"ל כמו שכתב בס' יראים סי' קצ"ב ויראים השלם סי' כ"ו הנדה יען שהיא רגילה עם בעלה החמירו בה יותר משאר עריות עכ"ל. ומלקט יושר אין להוכיח על לכתחילה כי חולה שאני, אבל עיין ט"ז או"ח סי' תרט"ו שכתב דהא אשת חברו דאסור לישן במטה א' ומותר בנגיעה עכ"ל והעירני לזה ידידי הרב ר' יהודה ליב לואיס שליט"א מלונדון [כעת אב"ד באמסטרדם], הרי שמה שמספקא ליה לשו"ת פני יהושע פשיטא ליה לט"ז] ושמעשים בכל יום יוכיחו ושלא מצאנו ברמב"ם איסור אלא באשתו נדה, ולע"ד קצת משמע כן בספר מורה חטאים בסימן י' שכתב המנשק אשתו נדה או מחבקה קודם טבילה או הכה על בשרה יתוודה וכו' עכ"ל ואילו בסימן ו' כתב המנשק נשים ומחבקן ומגפפן ומשמשן בלא שכיבה וכו' עכ"ל ולא הזכיר הכה על בשרן. ולפי שיטתו בשו"ת פני יהושע באר מה שאמרו במסכת סוטה דף כ"א עמוד ב' היכי דמי חסיד שוטה כגון דקא טבעא איתתא בנהרא ואמר לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ואצולה עכ"ל, ומאי איריא להסתכל הלא צריך לגעת בה אלא אפשר שהסתכלות אסורה ונגיעה אינה אסורה, ואין לדמות גזרות חכמים אלו לאלו שהרי באשתו נדה אסור להושיט מידו לידה ומותר להסתכל בה להנאתו ובאשה אחרת מותר להושיט לה ואסור להסתכל באצבע קטנה אלא קים להו לחכמים במה ובמי יצרו תקפו, כמו שכתב שם בתשובה. ואולם לפי מה שדנתי בחיוב הצלה מן התורה [סימן מג] שהוא רק כשרואה את המסוכן בעיניו ולא בשומע עליו ועיין במסכת סנהדרין דף ע"ג עמוד א' ובבא מציעא דף ל"ג עמוד א', אין ראיה ממסכת סוטה כי יש לאמר שאינו רוצה להסתכל כדי שלא יכנס לחיוב הצלה ויתחייב בנגיעה, וכן דיוק הלשון חסיד שוטה שאם היה כבר חייב להצילה מאי איריא חסיד רשע מבעיא שעבר על לא תעמד על דם רעיך. ולהלכה גם בשו"ת פני יהושע לא החליט בדבר, ומכל מקום נפקא מינה למנהג להושיט יד לנשים שבזה שייכים דברי הים של שלמה במסכת קדושין פרק ד' אות כ"ה שכתבתי למעלה, ונראה שאלה המעשים בכל יום שהזכיר בשו"ת פני יהושע. ואין סתירה מספר חסידים סימן תתרצ"ה שאסר לתקוע יד לגויה אף אם היד מעוטפת בבגד, כי לא פרש שהטעם הוא משום סייג לעריות ויש לפרש שהוא משום חשד ובכורת ברית עם גויה דוקא כמו שכתב בספר משנת אברהם על ספר חסידים סימן תתתס"ו, ורק מה שהביא שם ראיה להתיר מהירושלמי שכהן מניח ידו תחת ידה שכתבתי למעלה בדברי מהר"ם, גם זו אינה ראיה לפי דברי התוספות במסכת סוכה דף מ"ז עמוד ב' ומנחות דף ס"א עמוד ב' עיי"ש שלא היו נוגעים אלא במקרה. ולהחזיר יד לנשים המושיטות תחילה קל יותר משום איבה, ושלא כשו"ת אגרות משה חלק אבן העזר סוף סימן נ"ו שמשמע שסובר שדרך תאוה גם בלא חיבוק ונישוק לוקה ולכן החמיר וכן נראה שם בחלק שני סימן י"ג לגבי רקודים, וכבר כתבתי מדברי הרמב"ם והתרומת הדשן שאי אפשר לאמר כן, ואיני מושיט יד לנשים ואם מושיטות מחזיר ביד רפה.
(לא) על כל פנים מבואר בהרבה מקומות שרקודים אינם עצם האיסור אלא נאסרו למיגדר מילתא. כן משמע בספר חסידים סימן קס"ח שכתב אל תערב בנים ובנות פן יחטיאו אז תשמח בתולה במחול לבדה אבל בחורים וזקנים יחדיו וכו' עכ"ל, הרי שאיסור רקודים הוא שמא יחטיאו ואינו עצם החטא. אבל אין לאמר שכוונתו היא שאם יתערבו בנים ובנות יבואו לידי רקודים ושהם עצם האיסור ונלמד האיסור מקרא דירמיה פרק ל"א שהקפיד שלא ירקדו ביחד, זה אינו, שהרי דרש עוד מפסוק בזכריה פרק ח' ילדים וילדות משחקים ברחובותיה ילדים לבד וילדות לבד עכ"ל והוא בודאי דוגמה להפרדה ולא דוגמה לעצם האיסור ולכן גם הפסוק על רקודים הוא דוגמה להפרדה כלומר שאין להרשות לרקוד או לשחק ביחד פן יחטיאו בענין אחר.
(לב) ובכלבו סימן ס"ו כתב בשם מהר"ם ששמו חרם שלא ירקדו אנשים ונשים ושדרשו את הפסוק יד ליד שפרושו הוא כשמתכוון להסתכל וכתבתיו למעלה, וסיים וטוב להניח הדבר עכ"ל ומשמע שהכוונה היא שאין לפרסם מה שמהר"ם התיר לבניו, אבל בספר מורה חטאים הנדפס בנפרד סימן מ"ו הנוסח הוא כתב הכלבו בשם מהר"ם כי שמו חרם שלא יהיו אנשים עם נשים והיו דורשים יד ליד לא ינקה רע ואף כי שאין הפסוק רומז כי אם לרעה מיהו טוב להניח הדבר ויש לאדם למנוע עצמו מכל דבר שהגוף נהנה ומכל ענינים המביאין את האדם להרהור עכ"ל ומשמע שטוב להניח הדבר קאי על עצם הרקודים שטוב לא לרקוד, וכן יש לפרש בכלבו, ונתנו הטעם שיש לאדם למנוע וכו' מענינים המביאים להרהור וכן הוא הסיום בכלבו עיי"ש. ומה שכתב בשו"ת יוסף אומץ סימן צ"ז שהדברים האלה אינם תורת חסידות אלא דין גמור עכ"ל, לא למד כן מן הכלבו אלא מדברי הרמב"ם והשלחן ערוך לגבי הסתכלות וכו' בנשים.
(לג) ובשו"ת מהרד"ך בית י"ד כתב בלשון השאלה, ג' בתי כנסת בעיר אחת תקנו תקנה בענין הרקוד עם הנשים הנשואות משום הדברים המכוערים שהיו עוברים בכל יום במחול כמעט שאלו המחול היתה כקובה של זנות שהיה אומר הבחור למסדר המחול תביא לי את פלונית ואם לאו איני מרקד וגם היא היתה אומרת כן ובשבת אחת אירע בלבול בתוך המחול כי בעלה של בחורה אמר לאשתו אל תרקדי עם פלוני ואחר כך מצאה בעלה מרקדת עמו ונעשה בלבול עד שהגיע הדבר בערכאות של גויים ובראות כל הקהילות הפרצה היוצאת מזה הרקוד עמדו ותקנו וכו' עכ"ל, ושם בתשובה באות א' כתב בנ"ד דמגדר מילתא היא לפי מה שבא בשאלה שהיו נעשים דברים המכוערים במחול וכמעט לפי הרגלם ומנהגם במחול היתה כמו קובה של זנות עכ"ל, ומשמע שבלא הדברים המכוערים אלא במחול בלבד לא היה למגדר מילתא ועיי"ש באות ג'. ולגבי רקודים בשבת עיין בים של שלמה במסכת גיטין פרק א' אות י"ח. וכבודו העתיק דברי שו"ת מהרד"ך שלא בדקדוק וכתב אותם במרכאות כאילו הם מלה במלה ואינם אלא גרסה חפשית, או שראה הדברים במחבר אחר ולא במקור וחשב שהם לשון מהרד"ך, אבל אם כן היה צריך לאמר דבר בשם אמרו והערתי במקרה דומה לפני שנתיים בענין שיער ארוך [סימן ז]. ולע"ד צריך להתרחק מלהביא דברים בלי לבדוק במקור וגם אין לסמוך על קובצים כמו אוצר הפוסקים בלי לבדוק במקור כמו שגם הם מזהירים בראש כל כרך, כי המאספים מקצרים במקורות לפי מה שנראה להם עיקר ואין כל הדעות שוות מהו עיקר, וגם כותבים לפי הבנתם ולפעמים כוונת המחבר אינה כפי שהבינו אותה.
(לד) ובשו"ת בנימין זאב סימן ש"ג כתב שהניעם מה שמקצת פריצי עמנו בהיותם חלין במחולות אנשים ונשים יחד שלחו ידיהם בחיק הנשים שהיו נשואות ותהי זעקה גדולה ומרה על הפועל הרע הזה ובאו לפני חכמי העיר ומנהיגיה וסיפרו להם כל זה וכאשר ראו חכמי העיר המעשים המגונים אשר נעשו קראו לממוני הקהילות והודיעו להם חומר האיסור הן בענין הרע שבעלו ארוסותיהם וכו' והן בענין הרע השני כדמפורש לעיל והחכמים השלמים רצו למגדר מילתא והסכימו וכו' גם לא יחולו אנשים ונשים יחד בשביל הפועל המגונה כדלעיל וכו' עכ"ל ומשמע שהתקנה היתה מפני משלוח יד בחיק הנשים הנשואות ובלי זה לא היו גודרים, ודומה לשו"ת מהרד"ך. אמנם שו"ת מהרד"ך ובנימין זאב הם מקהילות יון, ונראה שהיה חילוק בינן לבין קהילות טורקיא ואיטליא ששם אסרו כל רקוד עם נשים נשואות ולא רק מטעם משלוח יד בחיקן, כמו שנראה בתשובות גאוני קושטדינא ושלוניקי וונזיא שם, וכן כתב בשו"ת פרח מטה אהרן סימן ה' שהתקנה שבשו"ת מהרד"ך באה במקרה חמור יותר מהמקרה שלו. ועיין בשו"ת בנימין זאב סימן ש"ה במכתב מגאוני קושטדינא שהיה להם חרם קדמונים שלא ירקד איש עם הנשים כלל, ולע"ד אינו חרם מהר"ם אלא מגאוני טורקיא כמו שכתבו שהתקנה נתפשטה וכו' בין לתושבים בין לבאים מחוץ עכ"ל עיי"ש, ולשון בכל ישראל פרושו בכל היהודים שמה.
(לה) והעיקר לגבנו כקהילות איטליא וטורקיא כי בינתיים נתפשטה התקנה בכל התפוצות, ולא רק כשיש לחוש לדברים המכוערים אלא מפני שבכל רקוד קרובים איסורי הרהור והסתכלות והוי גרוי יצר הרע ואסור למגדר מילתא, ולא רק בנשואות אלא גם בפנויות. ואף על פי שיש חילוק ברקודים, שרקודים הנקראים סלוניים שיש בהם גוף צמוד לגוף חמורים מכולם ופחות מהם רקודים הנקראים רקודי עם בזוגות ופחות מהם רקודי מעגל, וכבודו שכתב בענין להקדים לבטל את החמור תחילה היה צריך לכתוב החילוק שיש ברקודים שיש בהם נגיעה עצמם, מכל מקום הכל אסור מטעם לא פלוג, ואפילו במקום שאינם עוברים בהרהור והסתכלות על ידי הרקוד יותר מבשאר ענינים כגון שכולם מכירים אלה את אלה ואוכלים ביחד תמיד ואינם רוקדים אלא רקודי עם במעגל מכל מקום חלה עליהם התקנה, ואפילו חסיד גדול שאינו מהרהר כלל שדבר בו הריטב"א אסור ברקודים מעורבים כיון שנאסרו בתקנה, ואין פורץ גדר בענין הזה אלא מי שאין לו זיקה של מרות ההלכה ובפרט נערים שלא הגיעו לפרקם. ואין לאמר מנהג אבותיהם בידיהם, כיון שהוא מנהג עבירה כמו שהאריכו המחברים, וגם אלה שיצאו מהקהילות ויסדו קהילות חדשות ומושבים וקבוצים לא פקע מהם חרם ותקנת אבות אבותם, כי אינו תלוי בקהילות אלא אקרקפתא דגברי רמי כמו"ש בשו"ת מהרד"ך שם אות ג'.
(לו) (10)
ויש הבדל בין אם נאמר שרקודים מעורבים אסורים מן התורה או מפני שהוא גדר ערוה דנפיש יצרה כלשון שו"ת פרח מטה אהרן, שאם יש ברקודי מעגל משום לא תקרבו הרי הדבר מפורש בתורה וצריכים למחות ברבים אפילו אם לא ישמעו, כמו שכתב בהגהות הרמ"א בשלחן ערוך אורח חיים סימן תר"ח סעיף ב' ועיין בבאור הלכה ובערוך השלחן. ואף שבשו"ת מעיל צדקה סימן י"ט כתב שלא תקרבו אינו כמפורש בתורה הואיל ונחלקו בו האמוראים ולכן אפילו בחיבוק ונישוק לשיטת הרמב"ם אין מוחין כשלא ישמעו, לע"ד אינו נראה כן אלא הוא כמפורש בתורה שלכן מנה אותו הרמב"ם בספר המצוות כיון שהוא משמעות המלים, מה שאין כן תוספת יום הכפורים שהיא הדוגמה במסכת ביצה דף ל' עמוד א' שאין מוחין בה אפילו שהיא מדאורייתא והטעם הוא שאינה אלא דרשה ולכן לא הובאה בספר המצוות ואינה משמע להו לאנשי כמו שכתב הרשב"א בביצה שם, ועיין במאירי ובשיטה מקובצת שם ובשורש השני לספר המצוות ובקנאת סופרים שם לגבי לשון דאורייתא שהזכירה הגמרא, ובתורה תמימה בויקרא פרק י"ח פסוק ו' אות כ' בסוף. אבל כיון שאין ברקודים איסור זה לכן כשלא ישמעו ואי אפשר לכופם מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, ודברי הריטב"א בשיטה מקובצת שם אינם ענין להיום כיון שאין לנו כח לכוף כמו שכתבתי לו בסוף ענין שער ארוך. ועיין בשדי חמד מערכת חתן וכלה סוף אות י"ב שרקודים נתפשטו בהרבה קהילות בעו"ה והרבנים לא מחו. ובספר חופת חתנים פרק ו' סעיף ח' כתב שרקודים מעורבים היו המנהג אצלם, ולא כתב על זה תוכחה, שהביא שם דברי הכנסת הגדולה באבן העזר סימן ס"ד וס"ה בשם רבנו אפרים שיש לכוף את החתן לקיים מנהג המנגנים והרקודים שנהגו במקומו ובשם מהרי"ל שיש לקיים נגינת התזמורת אפילו כשיש בדבר טרחה רבה והעתקת מקום הנשואין, וכתב על זה אלא דלענין ריקוד האנשים עם הנשים כמנהג שלנו או באתרא דמתקנאים הגויים מפני שאין מנהגם בכך או היכא דנפיק תקלה בשאר ענינים וכו' לא דברו כלל ולא גילו סברתם הר' הנז"ל ולדייני העיר הי"ו להם יאתה המשפט לברר ולדון כפי השעה עכ"ל, הרי אף על פי שיוצא מהם תקלה והוא כדברינו שאינם עצם האיסור, מכל מקום כתב לשון שקול שהרבנים המובאים בכנסת הגדולה לא גילו סברתם בענין זה אם כן או לא ושיש לדיינים לדון לפי השעה, ולכן לע"ד גם אין לדבריו מקום ברשימת האוסרים שמנה כבודו.
(לז) (11)
ועוד נפקא מינה לפי מה שפסק הרמ"א ביורה דעה סימן קנ"ז סעיף א' כדעת הר"ן שבאיסור לאו של גלוי עריות יהרג ואל יעבור. גם אילו היה לאו של גלוי עליות, הרבה אחרונים הקשו על הר"ן שאין ראיה לאמר יהרג ואל יעבור מן המעשה במסכת סנהדרין דף ע"ה עמוד א' במי שהעלה לבו טינא כיון ששם החולה הוא הגורם למחלתו מפני תאוותו ולכן החמירו ולא מפני שיש בדברים לאו, כמו שכתב בשו"ת הרדב"ז חלק ד' סימן ב' ובספר תוספות יום הכפורים בדף פ"ב בדבור המתחיל כתב הר"ן ובשו"ת חוות יאיר סימן קפ"ב, ועיין מה שכתבתי בענין נוכחות הבעל בחדר הלידה [סימן לג] האם גם דעת הש"ך היא שאין אומרים יהרג ואל יעבור באיסורי לאווין, ושוב מצאתי שכתב כן במנחת חנוך מצוה רצ"ו בסוף דבור המתחיל והנה באותן עבירות עיי"ש. ורק מה שהקשה בשו"ת חוות יאיר על הר"ן לדעת הש"ך שצריך דרך חיבה, שאם כן הדבר איך נמצא יהרג ואל יעבור בחייבי לאווין של גלוי עריות הלא כשאונסים אותו אינו עושה משום חיבת ביאה אלא מתוך אונס וממילא אינו עובר על הלאו, לע"ד מי לא עסקינן שכופים אותו לחבק באופן שיבוא מזה לחיבת ביאה, ולא ככפאתו השד אלא בצורת חיבוק ונישוק שתחילתו באונס וסופו ברצון, ונהי שפטור ממלקות כיון שהוא אנוס מכל מקום הוי אביזרייהו של גלוי עריות ויהרג ואל יעבור. ובעיקר מה שהבין החוות יאיר בדעת הר"ן והש"ך שצריך מחשבת וכוונת העושה לשם חיבה וכן תפסו באחרונים, יש להאריך הרבה ואכ"מ, ועיין בשו"ת הרדב"ז סימן ב' שם שכתב בשם בעל ספר כפתור ופרח מותר למשש הדפק לאשתו נדה אפילו בחולה שאין בו סכנה אפילו יש שם רופא אחר אלא שאינו בקי כזה מטעמא דאמרינן בעבידתיה טרוד כדאמרינן גבי מרביע מין במינו שמותר להכניס כמכחול בשפופרת דבעבידתיה טרוד וליכא פריצותא דלא אסרה תורה אלא קרבה המביאה לידי ערוה שנאמר לא תקרבו לגלות ערוה עכ"ל ומשמע שתלה איסור תורה בפריצותא שאם יש פריצותא מביא לגלוי ערוה, שאין לאמר שליכא פריצותא קאי על מה שמותר להכניס כמכחול בשפופרת כי שם אין הענין של פריצות אלא של הרהור וכן הוא ברמב"ם הלכה כ'. ובעניננו שמחבק ומנשק לערוה הוי פריצות אף על פי שכופים אותו, מה שאין כן במשוש הרופא אין פריצות כיון שהענין מוכיח שעוסק במלאכתו וכן חיבוק ונישוק של קרובים אינם פריצות במה שרגילים בהם העולם. ועיין היטב בתרומת הדשן חלק התשובות סימן רנ"א ורנ"ב שפרוש דרך חיבה אינו שהפעולה מוכיחה אלא שהענין מוכיח אף על פי שהפעולה היא אותה הפעולה.
(לח) אבל רקודי מעגל כיון שאין בהם לא תקרבו אינם ביהרג ואל יעבור לדעת הר"ן והרמ"א וכן הלכה. ואפילו לדעת הרמב"ן בתורת האדם שער הסכנה שכתב שבגלוי עריות לא שנא בעבירה גופא לא שנא באבקה של עבירה אין מתרפאין וכו' עכ"ל, לא אמר אלא לגבי תעמוד לפניו ערומה וכו' מהמעלה לבו טינא עיי"ש ובדומה להם שהם מעשים לקראת תשמיש כמו שכתבתי למעלה בדעת הר"ן, מה שאין כן נגיעה ביד שאינה ממעשי התשמיש. וגם שיטת שו"ת הרא"ם שגם בערוה דרבנן יהרג ואל יעבור אינה ענין לכאן, ואם לא תאמר כן גם לאכול עמה בקערה אחת ומזיגת הכוס שאינם אלא הרחקות ופרישות יהיו אסורים ביהרג ואל יעבור כמו שכלל אותם עם נגיעה בתרומת הדשן סימן ר"נ. וכל שכן שברקוד עם פנויות נדות אין בו יהרג ואל יעבור לפי שיטת שו"ת פני יהושע סימן מ"ד שאין בנדה יהרג ואל יעבור אפילו בביאה, ועיין בדרכי תשובה ליורה דעה סימן קנ"ז סעיף קטן ו' מחלוקת האחרונים בזה, ובמנחת חנוך כתב שדעת הרמב"ם היא שאין חילוק בין נדה לערוה אחרת וכן משמע בכמה מקומות בהלכות איסורי ביאה שהרמב"ם קורא לנדה ערוה ולדוגמה בפרק י"א הלכה ט"ז, אבל בספר הישר לרבנו תם חלק התשובות סימן פ' כתב אף על גב דכתיב בה ואל אשה בנדת דותה לא תקרב לגלות ערוה אין התלמוד קורא ערוה אלא דלא תליא ביומי וטבילה עכ"ל. ובפרט בנגיעה בלבד בנדה פנויה שיש בזה מחלוקת האחרונים האם היא אסורה אפילו מדרבנן לפחות במקום מצוה, ועיין באבן העזר סימן ס"א בבאר היטב סעיף קטן ח' ובעיקרי הד"ט שבסוף יורה דעה סימן כ"א אות ד' ובשדי חמד מערכת חתן וכלה. והארכתי מפני שיש מפליגים ביהרג ואל יעבור ונפקא מינה לכמה ענינים.
(לט) (12)
נותר לדון כיון שאין איסור לא תקרבו ברקודי מעגל, האם מותר להפליג לאמר שהם אסורים מן התורה כדי להרחיק את ההמון. תחילה לע"ד אין הדבר תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהלכות ממרים פרק ב' הלכה ט', שדעת הרמב"ם שאסור לבית דין לאמר על איסור דרבנן שהוא מן התורה ועוברים בזה על בל תוסיף ודעת הראב"ד היא שאין איסור מוסיף אלא במצות עשה, ובספר אור שמה הקשה על הרמב"ם שכמה פעמים התנאים דרשו מן הכתוב והגמרא נושאת ונותנת האם הדברים אסמכתא או לא ולפעמים נשארת בלא הכרע ונמצא שהתנאים בעלי הדרשות עברו על בל תוסיף כיון שלא פרשו שהדברים מדרבנן, עיי"ש מה שתרץ. ולע"ד אינו קשה, כי אף על פי שבספר החנוך מצוה תנ"ד העתיק לשון הרמב"ם חכם המורה שבשר עוף בחלב אסור מן התורה וכו' עכ"ל ומשמע שדברי הרמב"ם עוסקים בכל רב ומורה, ולכן כתב שרוב המפרשים חולקים על הרמב"ם עיי"ש, אבל בגרסות שלפנינו הנוסח הוא בית דין ולא חכם המורה ופרושו סנהדרין של ע"א דוקא, כמו שמוכח בהלכה ב' שהביא הדין שאין בית דין יכול לבטל דברי חברו אלא אם גדול ממנו בחכמה ובמנין וכתב הואיל וכל בית דין ובית דין של שבעים ואחד הוא וכו' עכ"ל הרי שמדובר בסנהדרין גדולה וכן כתב במנחת חנוך מצוה תצ"ו. והרמב"ם לשיטתו בהלכות ממרים פרק א' הלכה ב' שמצות לא תסור חלה על כל דברי סנהדרין גדולה, ולכן אם יאמרו על איסור דרבנן שהוא איסור תורה שוב נקבע הדבר כן לדורות ועוברים על בל תוסיף, ולכן אינו קשה מהתנאים שדרשו ולא גילו אם הדרש עיקר או אסמכתא כי אין אצלם בל תוסיף כיון שאינם אלא דרשות תנאים ואינם פסקי סנהדרין. נמצא שגם לרמב"ם לא שייך בל תוסיף ברב המגזים באיסור דרבנן לאמר שהוא מן התורה. ואם משום מדבר שקר תרחק, מותר לשנות בדבר השלום כמו שאמרו במסכת יבמות דף ס"ד עמוד ב' ועיין בתוספות בבא מציעא דף כ"ג עמוד ב' בדבור המתחיל באושפיזא שהרבה דברים כלולים בשלום, וכן התורה נקראת שלום שדרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום ואמר הקב"ה אם בחקתי תלכו וכו' ונתתי שלום בארץ, ולכן לע"ד מותר לשנות כדי לעשות סייג למגדר מילתא.
(מ) אבל למעשה חלילה לאמר כן היום שיש הרבה חששות, ואכתוב מה שנראה לי וכבודו יוכל להוסיף עליהם כהנה וכהנה. תחילה יש בדבר מכשול גם לחרדים לדבר ה' שאינם עוברים על האיסור, אבל כיון שהדור שטוף בלשון הרע בעו"ה לכן כששומעים מתלמיד חכם שהאיסור שאחרים עוברים עליו הוא איסור תורה הם מלעיזים ומזלזלים באחרים ויותר נכשלים בהוצאת לעז שנאה וטינה האסורות מן התורה מאשר האחרים נכשלים באיסור שהוא מדרבנן. ולעוברים על האיסור דרבנן יש מכשול אם ממשיכים לחטוא אחרי שהרב מגזים להם שהוא מן התורה, כי אז נעשה ענין איסור תורה קל בעיניהם ויבואו להקל באיסור תורה אמיתי, ועל זה אמרו במסכת יבמות שם כשם שמצוה על האדם לאמר דבר הנשמע כך מצוה על האדם שלא לאמר דבר שאינו נשמע עכ"ל, והוא אמור בדבר שאין בו הגזמה וכל שכן בדבר שיש בו הגזמה. ועיין בים של שלמה שם אות מ"ו שכתב כלל גדול לת"ח שיזהר בדבורו קודם שיצא הדבר מפיו וידע אם יהיו דבריו נשמעים או לאו וז"ל הרמב"ם בהלכות דיעות ת"ח לא יהא צועק וצווח בעת דבורו כבהמות וכו' עכ"ל המהרש"ל. ובדבר העשוי להתגלות לרבים שהוא הגזמה חמיר טפי, כי אז לא ישמעו לרב אפילו כשאינו מגזים כמו שאמרו במסכת סנהדרין דף פ"ט עמוד ב' כך עונשו של בדאי אפילו אמר אמת אין שומעין לו עכ"ל, ושוב יוצא מכשול לרבים והוא כמו שכתב הש"ך בקצור הנהגות הוראת איסור והיתר ביורה דעה סוף סימן רמ"ב אות ט' כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר וכו' מפני שעל הרוב יש בו צד הקל במקום אחר מחמת שנאסר והוי חומרא דאתי לידי קולא עכ"ל, וכאן כיון שאסר את המותר או הגזים על איסור דרבנן לאמר שהוא מן התורה ונודע הדבר, שוב לא ישמעו לו גם כשאומר על האסור אסור ועל מן התורה מן התורה, נמצא שממה שאסר את המותר בא להתיר את האסור.
(מא) (13)
לענין צורת המאמר שכתב ההלכות בראש הדף ומראה המקומות למטה, לע"ד אין ראוי לעשות כן כיון שכבודו העתיק הרבה חומרות שמצא באחרונים כאילו הן הלכות פסוקות, ולדוגמה מה שאחרון אחד אסר לרכב על כתפי חברו ממה שאסרו לרכב על הסוס בלא אוכף באבן העזר סימן כ"ג סעיף ו'. אבל באמת אין דמיון משם כי גב הבהמה הוא מקום בשר ומחמם מה שאין כן כתפיים שהן מקום עצמות, וגם צוואר הנרכב מונע קשוי, וגם אי אפשר לרכב על הכתפיים רכיבה ממושכת מה שאין כן בסוס ולכן גזרו בסוס ולא באדם, והרבה מצאנו במדרשים דארכביה על כתפיה, ואם יש מחבר שהמציא איסור אין לקבוע מזה הלכה לכל ישראל ולפחות היה לכבודו ללכת בדרך השלחן ערוך ולכתוב בלשון יש מי שאומר. ויש שכבודו כתב חומרא שאפילו יש מי שאומר אין בו כמו מה שכתב בשם ת"ח בעילום שם שיש הרבה רבנים האוסרים להרים את הכסא שהכלה יושבת עליו, אבל אין זה כלום כי כמו שבמקום אחד הרבה רבנים יקפידו כך במקום אחר הרבה רבנים אינם מקפידים ומאי חזית, ואין לכבודו רשות להשוות המנהגים לכל ישראל. והגמו"ז זצלה"ה היה מתרעם על חיבורים כמו הקצור שלחן ערוך אשר כתבו דיני תורה ודיני התלמוד וחומרות הראשונים והאחרונים ומנהגים בלא לחלק, כי יוצא מהם חורבא בדור שלנו שאין הכל חסידים וכיון שרואים איסורי תורה ומנהגים בחדא מחתא ואין המנהגים נשמרים על ידם באים לזלזל בעיקרי הדין, וכל שכן להמציא איסורים חדשים והלואי שישמרו את המוטל עליהם.
(מב) יהודה הרצל הנקין
(מג) רב אזורי