ויצחק בא מבוא וכו' ויצא יצחק לשוח וכו' וירא והנה וכו'. היינו כי יצחק היה שורש לכל היראות שבעולם אף בשב ואל תעשה כמ"ש והוא יושב בארץ הנגב היינו מנוגב מכל חמדה, לזאת אברהם אבינו שהכיר את נפש יצחק בזה וידע כי מאד נמצא בו יראה לעשות איזה מעשה בקום ועשה, שלח הוא את עבדו לזווג לו זיווג. אך באמת מאת ה' היתה זאת, כי בא העת שישא יצחק אבינו אשה, וגם יצחק התחיל להתעורר בלבו לא תוהו בראה וכו', אך ביען שהיה ירא לעשות איזה מעשה בפועל לזאת יצא לשוח בשדה ולהתפלל להש"י שיעזרו בזה ויזמין לו זווגו, כי יש שזיווגו בא אצלו (מועד קטן י"ח:) ומיד נענה בתפלתו וישא עיניו וכו' כי טרם יקראו ואני אענה.
Yitzchak was the root of all fear of God in the world, and even when (the mitzvah, or God’s will) involves “sitting” and refraining from action, as it says, “he dwelt [sat] in the south country [Negev]” or dry (menugav) from all desire not directed to Kedusha. And concerning this, since Avraham Avinu understood that the soul of Yitzchak had a great desire to serve God with active performance, he sent his servant to find him his soulmate. And here truly, “this has come from God” (Tehilim, 118:23), for the time had come for Yitzchak to marry a wife. Furthermore, Yitzchak’s heart woke to the understanding of (Yeshaya, 45:18), “God did not create a desolation for his creations,” yet since he feared the actual performance of something in this direction, he went out to meditate, to pour out his heart in the field and ask God to help him and to prepare his zivug (mate). “For some, their zivug comes to them,” (Moed Katan, 18b), and his prayer was answered immediately, “and he raised his eyes, and saw the camels coming,” for “before you cry out, I will answer you” (Yesahya, 65:24).
The Creator of heaven who alone is God,
Who formed the earth and made it,
Who alone established it—
He did not create it a waste,
But formed it for habitation:
I am the LORD, and there is none else.
מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִּקַּנְתֶּם לִישָּׂא שִׁפְחָה אֵינוֹ יָכוֹל בַּת חוֹרִין אֵינוֹ יָכוֹל לִיבְטֵּיל וַהֲלֹא לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ אֶלָּא מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין וְכוֹתֵב לוֹ שְׁטָר עַל חֲצִי דָּמָיו וְחָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי
One who is half-slave half-freeman serves his master one day and works for himself one day. This is the statement of Beit Hillel. Beit Shammai said to them: You have remedied the situation of his master, who benefits fully from all his rights to the slave, but his own situation you have not remedied. How so? He is unable to marry a maidservant, as half of him is already free, and a free Jew may not marry a Canaanite maidservant. He is likewise unable to marry a free woman, as half of him is still a slave. And if you say he should be idle and not marry, but isn’t it true that the world was created only for procreation, as it is stated: “He did not create it to be a waste; He formed it to be inhabited” (Isaiah 45:18)? Rather, for the betterment of the world we force his master to make him a freeman, and the slave writes a bill to his master accepting his responsibility to pay half his value to him. And Beit Hillel ultimately retracted their opinion, to rule in accordance with the statement of Beit Shammai that a half-slave must be set free.
רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן פָּתַח (תהלים סח, ז): אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מַטְרוֹנָה שָׁאֲלָה אֶת רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא אָמְרָה לוֹ לְכַמָּה יָמִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, אָמַר לָהּ לְשֵׁשֶׁת יָמִים, כְּדִכְתִיב (שמות כ, יא): כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. אָמְרָה לוֹ מַה הוּא עוֹשֶׂה מֵאוֹתָהּ שָׁעָה וְעַד עַכְשָׁו, אָמַר לָהּ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וּמְזַוֵּג זִוּוּגִים, בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, אִשְׁתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, מָמוֹנוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי. אָמְרָה לֵיהּ, וְדָא הוּא אֻמָּנוּתֵיהּ, אַף אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת כֵּן, כַּמָּה עֲבָדִים כַּמָּה שְׁפָחוֹת יֵשׁ לִי, לְשָׁעָה קַלָּה אֲנִי יְכוֹלָה לְזַוְּגָן. אָמַר לָהּ, אִם קַלָּה הִיא בְּעֵינַיִךְ, קָשָׁה הִיא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּקְרִיעַת יַם סוּף. הָלַךְ לוֹ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא, מֶה עָשְׂתָה נָטְלָה אֶלֶף עֲבָדִים וְאֶלֶף שְׁפָחוֹת וְהֶעֱמִידָה אוֹתָן שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, אָמְרָה פְּלַן יִסַּב לִפְלוֹנִית וּפְלוֹנִית תִּסַּב לִפְלוֹנִי, וְזִוְּגָה אוֹתָן בְּלַיְלָה אַחַת. לְמָחָר אֲתוֹן לְגַבָּהּ דֵּין מוֹחֵיהּ פְּצִיעָא, דֵּין עֵינוֹ שְׁמִיטָא, דֵּין רַגְלֵיהּ תְּבִירָא. אָמְרָה לְהוֹן מַה לְּכוֹן, דָּא אֲמָרָה לֵית אֲנָא בָּעֵי לְדֵין, וְדֵין אֲמַר לֵית אֲנָא בָּעֵי לְדָא. מִיָּד שָׁלְחָה וְהֵבִיאָה אֶת רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא, אָמְרָה לוֹ לֵית אֱלוֹהַּ כֶּאֱלָהֲכוֹן, אֱמֶת הִיא תּוֹרַתְכוֹן נָאָה וּמְשֻׁבַּחַת יָפֶה אָמַרְתָּ. אָמַר לֹא כָךְ אָמַרְתִּי לָךְ, אִם קַלָּה הִיא בְּעֵינַיִךְ קָשָׁה הִיא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּקְרִיעַת יַם סוּף, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה עוֹשֶׂה לָהֶן מְזַוְּגָן בְּעַל כָּרְחָן שֶׁלֹא בְּטוֹבָתָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, מַהוּ בַּכּוֹשָׁרוֹת, בְּכִי וְשִׁירוֹת, מַאן דִּבְעֵי אוֹמֵר שִׁירָה וּמַאן דְּלָא בְעֵי בָּכֵי. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כַּלָּשׁוֹן הַזֶּה הֱשִׁיבָהּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְעוֹשֶׂה סֻלָּמוֹת מַשְׁפִּיל לָזֶה וּמֵרִים לָזֶה, וּמוֹרִיד לָזֶה וּמַעֲלֶה לָזֶה. הֱוֵי אוֹמֵר (תהלים עה, ח): אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים, יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק בָּא זִוּוּגוֹ אֶצְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כד, סג): וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע.
גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל מוּתָּר לְאָרֵס אִשָּׁה בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד שֶׁמָּא יִקְדְּמֶנּוּ אַחֵר [...] וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל שֶׁמָּא יִקְדְּמֶנּוּ אַחֵר?! וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל בְּכׇל יוֹם וְיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי שְׂדֵה פְלוֹנִי לִפְלוֹנִי! אֶלָּא שֶׁמָּא יִקְדְּמֶנּוּ אַחֵר בְּרַחֲמִים.
GEMARA: Shmuel said: It is permitted to betroth a woman on the intermediate days of a Festival, lest another come and betroth her first. [...] And did Shmuel actually say that we are concerned that perhaps another man will come and betroth the woman first? But didn’t Rav Yehuda say that Shmuel said: Every day a Divine Voice issues forth and says: The daughter of so-and-so is destined to be the wife of so-and-so; the field of so-and-so will belong to so-and-so? If this is the case, why should one be concerned lest another betroth her first? It is predestined that he will marry his designated mate. Rather, Shmuel’s statement should be understood as follows: Perhaps another man will come and betroth her first by means of praying for divine mercy. In other words, Shmuel is concerned that the rival may beseech God to cancel the decree of the Divine Voice, and therefore the first man needs to hurry and betroth the woman before the other one has a chance to pray that he should take her from him.