הקדמה
מחקרים שונים מצביעים על היתרונות והחסרונות של השפעת המדיה החברתית על בריאות הנפש ומדד האושר1. מדיה חברתית עשויה לקרב או להרחיק לבבות, בהתאם לדגשים על תוכן מפריד או מחבר2. לעיתים קרובות משמש כלי זה למחאה נגד עוולות חברתיות; לדוגמא, לביוש סרבני גט עד שישחררו את נשותיהם מעגינות, או ביזוי רב חשוב שמגן על מישהו שמתעלל בילדים. עם זאת, כאשר משתמשים בשיימינג (הלבנת פנים) באופן עקבי כדי להעביר ביקורת על אחרים, ולהפיץ שנאה ושיח שלילי, המדיה החברתית עשויה להשפיע לרעה לא רק על בודדים אלא על החברה בכללה.
במאמר זה נעיין במושגים ובעקרונות ההלכתיים המובילים את האיזון הדק בין ביקורת בונה ומחאה צודקת נגד עוול מחד, ושימוש לא ראוי בשיימינג תוך עידוד של שנאת חינם מאידך. ערך הביקורת או התוכחה בעולם המודרני הוא מורכב. כהורים ומחנכים, ביקורת עשויה להרחיק אותנו מילדים או תלמידים, וליצור תחושה שלילית כלפי מושא הביקורת. באותו זמן, ערכי הדמוקרטיה מעודדים אותנו למחות ולפעול נגד אי צדק. מהו האיזון הנכון בין הלבנת פנים לבין שימוש צודק בביקורת ותוכחה?
מאמר זה יבחן את מצוות התוכחה3, איסור הלבנת פנים, והלכות רכילות ולשון הרע, כדי למצוא את ההנחיות ההלכתיות הקשורות לשימוש במדיה חברתית. סוגיות אלה נבחנו בעבר בהקשר של יחסים בינאישיים באופן כללי. כאן נבחן גם את יישומן בעולם הווירטואלי של היום.
א. תוכחה והלבנת פנים
המקור בתורה לתוכחה והלבנת פנים (שיימינג) נמצא בספר ויקרא:
מצוות תוכחה מופיעה בין שתי מצוות אחרות:
- "לא תשנא את אחיך בלבבך"
- "ולא תשא עליו חטא"
קיום היחס בין מצוות התוכחה לאיסור "לא תשא עליו חטא" ברור בשל ו"ו החיבור, ומשמעו: בכך שאדם יוכיח את חברו על התנהגותו, הוא לא יישא חטא. לפי קריאה זו, נראה שמי שאינו מוכיח את החוטא לוקח על עצמו את החטא. מאידך, היחס בין מצוות תוכחה לצו "לא תשנא את אחיך בלבבך" אינו ברור כל צרכו.
בגמרא מובא הסבר נוסף ביחס לקשר בין מצוות תוכחה לאיסור "לא תשא עליו חטא":
הוכח תוכיח הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחנו תלמוד לומר תוכיח מכל מקום יכול אפי' משתנים פניו ת"ל לא תשא עליו חטא4
“You shall rebuke [hokhe’aḥ tokhiaḥ] your neighbor.” If one rebuked him for his action but he did not accept the rebuke, from where is it derived that he must rebuke him again? The verse states: “You shall rebuke [hokhe’aḥ tokhiaḥ],” and the double language indicates he must rebuke in any case. One might have thought that one should continue rebuking him even if his face changes due to humiliation. Therefore, the verse states: “Do not bear sin because of him”; the one giving rebuke may not sin by embarrassing the other person.
הגמרא עוסקת בדרישה להוכיח מחד ובגבולות התוכחה מאידך, כאשר הגבול מתואר במילים "משתנים פניו", כלומר, המוכח מתבייש ומוכלם. רש"י מפרש באופן תמציתי:
לפי פירוש רש"י, "לא תשא עליו חטא" משמעותו שיש להיזהר לא לבייש אדם ברבים. המקורות ההלכתיים הבאים ייבחנו מתי וכיצד יש להוכיח תוך זהירות שלא להלבין פנים.
במקרא ישנה התייחסות נרחבת לתוכחה, במפורש ושלא במפורש. המקרה הראשון של תוכחה מקראית מופיע בסיפור אברהם ואבימלך, שם אברהם מוכיח את אבימלך על כך שעבדיו גזלו בארות שאינם שייכים להם. מהמדרש עולה שמטרת התוכחה להגביר שלום ואהבה: שכן ללא תוכחה הם אינם שלום ואהבה של אמת.
וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ וגו' (בראשית כא, כה), אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא הַתּוֹכַחַת מְבִיאָה לִידֵי אַהֲבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ט, ח): הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ, הִיא דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא דְּאָמַר כָּל אַהֲבָה שֶׁאֵין עִמָּהּ תּוֹכָחָה אֵינָהּ אַהֲבָה. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ תּוֹכָחָה מְבִיאָה לִידֵי שָׁלוֹם, וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ, הִיא דַּעְתֵּיהּ דְּאָמַר כָּל שָׁלוֹם שֶׁאֵין עִמּוֹ תּוֹכָחָה אֵינוֹ שָׁלוֹם.
מן המדרש עולה שידידות עמוקה או קשר אמיץ משמעותו היכולת להעביר ביקורת על האחר, הואיל וביקורת בונה מובילה לקשר עמוק וחזק יותר.
סיפור מקראי נוסף שמתייחס לתוכחה הוא הסיפור של חנה ועלי בשמואל א'. שם, עלי מוכיח את חנה על היותה שיכורה, ומתברר שהערכתו הייתה מוטעית, ושהתוכחה לא הייתה במקום. ממקרה זה עולות מספר שאלות מעניינות: כיצד אפשר לחזור מדברי תוכחה לאחר שהדברים כבר יצאו לחלל העולם? נדון בסיפור עלי וחנה ובהשלכותיו בהמשך.
בעוד שחלק מן המקורות מדגישים את הדרישה להוכיח את האחר על חטאו, חז"ל הדגישו את ההשלכות הרות הגורל כאשר המוכיח עובר קו אדום ומבייש את רעהו באופן ציבורי. המשנה אומרת באופן מפורש שמי שמלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא:
(יא) רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר... וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים... אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:
(11) Rabbi Elazar of Modiin said... and one who causes his fellow’s face to blush in public...even though he has to his credit [knowledge of the] Torah and good deeds, he has not a share in the world to come.
חומרת הלבנת הפנים ברבים מודגשת גם בגמרא בכתובות, שם תמר יוצאת מגדרה כדי לא לבייש את חמיה, יהודה.
א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים מנא לן מתמר דכתיב (בראשית לח, כה) היא מוצאת
Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: It is preferable for a person to deliver himself into a fiery furnace so that he not whiten the face of, i.e., embarrass, his friend in public. From where do we derive this? From the conduct of Tamar, as it is written: “And Judah said: Bring her forth, and let her be burnt. When she was brought forth, she sent to her father-in-law, saying: By the man, whose these are, am I with child” (Genesis 38:24–25). Although Tamar was taken to be executed by burning, she privately and directly appealed to Judah, rather than publicly identifying him as the father of her unborn children and causing him embarrassment.
לפי המדרש, תמר הסתכנה במוות בשריפה, ובלבד שלא תבייש את חמיה.
ב. היקף מצוות תוכחה ואיסור הלבנת פנים
המקורות המקראיים מהווים יסוד למצוות תוכחה ואיסור הלבנת פנים. עם זאת, שאלות רבות נותרו פתוחות על רקע מקורות אלה, ובכללן:
- אילו סוגי התנהגות מצדיקים תוכחה? האם תוכחה חלה רק על מצוות, או גם על התנהגות ודיבור שאינם ראויים?
- כמה פעמים נדרש אדם להוכיח? האם מספיק להוכיח פעם אחת, או שיש צורך לחזור על הדברים עד שהמוכח מקשיב? כיצד אפשר לדעת מתי להפסיק להוכיח?
- האם כל אדם רשאי להוכיח, או שהתוכחה מוגבלת רק לאנשים בעלי סמכות? יתרה מכך, האם יש אנשים שאסור להוכיח אותם על מעשיהם?
- האם יש מקרים שבהם עדיף שלא להוכיח?
- מה קורה אם מתברר שדברי התוכחה לא היו נכונים? האם אפשר לכפר על תוכחה בלתי ראויה?
מספר מקורות תלמודיים מרחיבים את היריעה בנוגע לפרטי מצוות תוכחה ואיסור הלבנת פנים, ומספקים תשובות לשאלות אלה.
1. איזו התנהגות מצדיקה תוכחה?
תנו רבנן (ויקרא יט, יז) לא תשנא את אחיך בלבבך יכול לא יכנו לא יסטרנו ולא יקלקלנו ת"ל בלבבך שנאה שבלב הכתוב מדבר מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו שנאמר (ויקרא יט, יז) הוכח תוכיח הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחנו תלמוד לומר תוכיח מכל מקום יכול אפי' משתנים פניו ת"ל לא תשא עליו חטא
הגמרא לומדת כי הפסוק "לא תשנא את אחיך בלבבך" משמעותה שאסור לראות "דבר מגונה" באחר ולהימנע מלהוכיח אותו על התנהגותו. במקום לתת לשנאה לגרום למרמור, התורה מכוונת אותנו לשחרר את התוכחה כלפי חוץ. עם זאת, אסור להגיע למצב של ביזוי האחר דרך תוכחה. הביטוי "דבר מגונה" הוא מעורפל, והראשונים מבהירים את משמעותו.
הרמב"ם דן במצוות תוכחה בהלכות דעות, וגם הוא מתייחס לשאלה אם תוכחה חלה רק על מצוות, או גם על התנהגות שאינה נאותה.
(ז) הָרוֹאֶה חֲבֵרוֹ שֶׁחָטָא אוֹ שֶׁהָלַךְ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה מִצְוָה לְהַחֲזִירוֹ לַמּוּטָב וּלְהוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא חוֹטֵא עַל עַצְמוֹ בְּמַעֲשָׂיו הָרָעִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יז) "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". הַמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ. בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינוֹ. בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַמָּקוֹם. צָרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ.
(7) He who beholds his fellow stooping to sin or following an unrighteous path, is obliged to return him toward the good, and to let him know that he is actually sinning against himself in pursuing wicked deeds for, it is said: "And thou shalt indeed rebuke thy neighbor" (Lev. 19.17). He who rebukes his fellow, whether it be regarding a sin committed between man and man, or whether it be regarding matters between man and God, it is essential that the rebuke be administered only between them both
הרמב"ם מסכם שתוכחה חלה לא רק על מצוות, אלא גם על מי שבוחר ב"דרך לא טובה". הרמב"ם וראשונים אחרים מציגים את מצוות תוכחה לצד האיסור להלבין פנים, בדומה לגמרא בערכין. בהלכה הבאה, דן הרמב"ם במצבים שבהם אסור לבייש את האחר באופן ציבורי, ובמצבים בהם מותר.
(ח) הַמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ תְּחִלָּה לֹא יְדַבֵּר לוֹ קָשׁוֹת עַד שֶׁיַּכְלִימֶנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יז) "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים יָכוֹל אַתָּה מוֹכִיחוֹ וּפָנָיו מִשְׁתַּנּוֹת תַּלְמוּד לוֹמַר וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. מִכָּאן שֶׁאָסוּר לָאָדָם לְהַכְלִים אֶת יִשְׂרָאֵל וְכָל שֶׁכֵּן בָּרַבִּים. אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּכְלִים אֶת חֲבֵרוֹ אֵינוֹ לוֹקֶה עָלָיו עָוֹן גָּדוֹל הוּא. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים (גמרא סנהדרין קז א) "הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא". לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל. וְלֹא יִקְרָא לוֹ בְּשֵׁם שֶׁהוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ. וְלֹא יְסַפֵּר לְפָנָיו דָּבָר שֶׁהוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. אֲבָל בְּדִבְרֵי שָׁמַיִם אִם לֹא חָזַר בּוֹ בַּסֵּתֶר מַכְלִימִין אוֹתוֹ בָּרַבִּים וּמְפַרְסְמִים חֶטְאוֹ וּמְחָרְפִים אוֹתוֹ בְּפָנָיו וּמְבַזִּין וּמְקַלְּלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּחֲזֹר לַמּוּטָב כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ כָּל הַנְּבִיאִים בְּיִשְׂרָאֵל:
(8) He who rebukes a friend, at the beginning, no hard words should be used against him to shame him, for it is said: "And thou shalt bear no sin upon him" (Lev. 19.17). Thus did the wise men say: "Understand it not by rebuking him thou mayest cause his countenance to change expression; for, it is said: 'And thou shalt bear no sin upon him'" (Ibid.; Arakin, 16b); herefrom we learn that it is forbidden to put an Israelite to shame, needless to say publicly. Although he who does put his fellow to shame is not flogged, it is a grievous sin. Even so did the wise men say: "He who publicly puts his fellow's countenance to shame has no share in the world to come" (Pirke Abot, 3.15). A man is, therefore obliged to guard himself against putting his fellow to shame publicly, regardless of whether he be young or old; not to call him by a name of which he feels ashamed, nor tell aught in his presence of which he is ashamed. However, all these refer to matters touching the relationship between man and man; but if it concern heavenly matters, if the sinner does not repent after being rebuked privately, he should be shamed publicly, and his sin should be proclaimed, and harsh words should be used in his presence, and he should be shamed and cursed till he repent and take up the good path, even as all of the prophets in Israel did with the wicked.
הרמב"ם מבחין בין מצוות שבין אדם לחברו, שבהן יש להיזהר מלבייש אחרים בציבור, ובין מצוות שבין אדם למקום, שם מותר לבייש אדם אפילו באופן ציבורי עד יחזור בתשובה. במקרה של מצוות בין אדם למקום, הרמב"ם משווה מי שמוכיח אחרים על מעשיהם לנביאי המקרא, שהוכיחו את בני ישראל על מנת להחזירם לדרך הישרה. ההשוואה לנביאים מדגישה את החשיבות של מצוות תוכחה במצוות בין אדם למקום. נראה שעמדה זו תומכת בביוש במדיה החברתית כאשר אדם חוטא בין אדם למקום, והביזוי הציבורי עשוי להרתיע אותו מלהמשיך במנהגו.
ספר החינוך נוקט בעמדה דומה לזו של הרמב"ם במצוות לא תעשה של הלבנת פנים:
שלא להלבין פני אדם מישראל - שלא לביש אחד מישראל, וזה העון יקראו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ג טו) מלבין פני חברו ברבים. והלאו הבא על זה הוא מה שכתוב (ויקרא יט יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ואמרו בספרא (קדשים ד ח) מנין שאם הוכחתו אפילו ארבעה או חמשה פעמים חזר והוכח שנאמר הוכח תוכיח. יכול אפילו פניו משתנות? תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא. שרש המצוה ידוע, לפי שהבשת צער גדול לבריות אין גדול ממנו, ועל כן מנענו האל מלצער בריותיו כל כך, כי אפשר להוכיחם ביחוד ולא יתביש החוטא כל כך. מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא פו ב), שלא בכל הדברים הזהרנו בכך, אלא בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים אם לא חזר מן התוכחה שבסתר מצוה להכלימו ברבים ולפרסם חטאו ולבזותו ולקללו עד שיחזר למוטב, כדרך שעשו הנביאים לישראל.
To not whiten the face of an Israelite: To not embarrass an Israelite; and our Rabbis, may their memory be blessed, called this sin (Avot 3:15), "whitening the face of his fellow in public. And the negative commandment that comes about this [in the Torah] is that which is written (Leviticus 19:17), "you shall surely rebuke your compatriot, and you shall not bear a sin for him." And they said in Sifra, Kedoshim 4:8, "From where [do we know] that if you rebuked him four or five times [...] go back and rebuke [him again]? [Hence] we learn to say, 'you shall surely rebuke.' Perhaps, he should rebuke and his face change [color]? [Hence] we learn to say, 'and you shall not bear a sin for him.'" The root of the commandment is well-known - since embarrassment is very painful for the creatures - there is nothing greater than it. Therefore God prevented us from causing so much pain to His creatures, since it is possible to rebuke them in private and not to embarrass the sinner so much. From the laws of the commandment is that which they, may their memory be blessed, said (Yoma 86b) that we were not warned like this about all things, but rather [only] about things between a man and his fellow. But with Heavenly matters - if he does not return after the private rebuke - it is a commandment to shame him publicly, to publicize his sin and to disgrace and curse him until he returns to the good, as the prophets did to Israel.
כמו הרמב"ם, ספר החינוך מאפשר הלבנת פנים בנוגע למצוות שבין אדם לחברו אך ורק באופן פרטי, בעוד שבנוגע למצוות בין אדם למקום, ספר החינוך לא רק מעודד ביזוי ציבורי, אלא גם דורש זאת, ומנסח את החובה "מצוה להכלימו ברבים".
במובן מסויים ההבחנה בין סוגי המצוות אינה הגיונית. במצוות בין אדם למקום, אפשר לשער שאדם עומד מול הקב"ה, שיחליט מהו גורלו לאור התנהגותו, וכי אין מקום להתערב במקום שבו אין פגיעה באדם אחר. מאידך, בנוגע למצוות שבין אדם לחברו יש חשש אמתי שהחוטא יגרום נזק לאחרים גם בעתיד. לפי הגיון זה, המנחת חינוך מאפשר הלבנת פנים דווקא במקרה של מצוות בין אדם לחברו.
המנחת חינוך מסכם שהרמב"ם וספר החינוך עוסקים במוכיח שהוא הנפגע ממושא תוכחתו. במקרה זה, יש להימנע מביזוי ציבורי, ועדיף למחול לחוטא ולא לבייש אותו באופן ציבורי. עם זאת, אם אדם אחר נפגע על ידי החוטא, נראה שמותר להכלימו באופן ציבורי (אבל רק אחרי שתוכחה באופן פרטי התבררה כלא-יעילה). ככלות הכל, הנביאים גם הוכיחו את העם שוב ושוב נגד חוסר מוסריות ועוולות חברתיות. לעניין זה השפעה על השימוש במדיה חברתית, משום שלעיתים קרובות ביזוי ציבורי נועד לעורר מודעות למקרים של אלימות והתעללות, או אי-צדק חברתי. המנחת חינוך פותחת פתח לשימוש בפלטפורמה כמו מדיה חברתית לביוש אדם חוטא בין אדם לחברו במקרה הצורך.
2. עד כמה צריך להוכיח?
מקורות רבים דנים במגבלות מצוות התוכחה. בגמרא בערכין נאמר:
לפי הגמרא, יש להוכיח עד שהמוכח מכה, או מקלל, או נוזף במוכיח. כלומר, עד לתגובות מעין אלה, המוכיח אינו פטור ממצוות התוכחה. הגמרא בבבא מציעא מתייחסת לאותה השאלה ומרחיבה אף יותר את החובה להוכיח.
א"ל ההוא מדרבנן לרבא ואימא (ויקרא יט, יז) הוכח חדא זימנא תוכיח תרי זמני א"ל הוכח אפי' ק' פעמים
With regard to the mitzva of rebuke, the verse states: “You shall not hate your brother in your heart; you shall rebuke [hokhe’aḥ tokhiaḥ] your neighbor, and not bear sin because of him” (Leviticus 19:17). The Gemara understands that from the use of the compound form of the verb, “hokhe’aḥ tokhiaḥ,” the Sages derive that one must rebuke another multiple times if necessary. A certain one of the Sages said to Rava: Say that from “hokhe’aḥ” one derives the obligation to rebuke another once, and from “tokhiaḥ” one derives the obligation to rebuke another twice, and beyond that there is no obligation. Rava said to him: “Hokhe’aḥ” indicates that one must rebuke another even one hundred times.
רבא פוסק יש להוכיח אפילו מאה פעמים. בימי קדם ייתכן שהמשמעות הייתה שאסור להתייאש מן החוטא, ושיש להתאמץ בניסיונות חוזרים ושבים לשנות את דרכיו. מן הגמרא בבבא מציעא עולה שאין מגבלה על כמות הפעמים שאדם מוכיח. לא ברור כיצד יש ליישם רעיון זה בעולם המודרני, שבו מסרון אחד יכול להגיע למיליונים בשניות ספורות, ללא מאמץ. כיצד אפשר ליישם את העיקרון העולה כאן באינטרנט? מהם מגבלות התוכחה במדיה החברתית?
בנוסף לשאלה כמה רחוק יש לקחת את מצוות התוכחה, הראשונים גם התייחסו לאופן היעיל ביותר לקיים את המצווה.
וִידַבֵּר לוֹ בְּנַחַת וּבְלָשׁוֹן רַכָּה וְיוֹדִיעוֹ שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר לוֹ אֶלָּא לְטוֹבָתוֹ לַהֲבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אִם קִבֵּל מִמֶּנּוּ מוּטָב וְאִם לָאו יוֹכִיחֶנּוּ פַּעַם שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. וְכֵן תָּמִיד חַיָּב אָדָם לְהוֹכִיחוֹ עַד שֶׁיַּכֵּהוּ הַחוֹטֵא וְיֹאמַר לוֹ אֵינִי שׁוֹמֵעַ. וְכָל שֶׁאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְאֵינוֹ מוֹחֶה הוּא נִתְפָּשׂ בַּעֲוֹן אֵלּוּ כֵּיוָן שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִמְחוֹת בָּהֶם:
and he shall speak to him calmly, employing soft language, telling him that he does not speak of it to him, save for his own good, to bring him to a life in the world to come. If he receive it attentively from him, it is well; if not, he should rebuke him a second, even a third time. So is the constant duty of a man to continue to rebuke his fellow, even until the sinner strike him, and say unto him: "I will not listen". He in whose power it is to prevent sin and does not take the means to prevent it, he himself is ultimately overtaken by their sin, since it was possible for him to prevent them.
לפי עמדת הרמב"ם, יש להוכיח עד שהמוכח מסרב להקשיב. עם זאת, הרמב"ם מדגיש שאדם צריך לנקוט ב"לשון רכה". הרמב"ם רגיש לאיזון הדק בין הניסיון לעזור לאדם להימנע ממעשיו הרעים, לבין ההימנעות מהלבנת פנים. מקורות אלה מדגישים את חשיבות מצוות התוכחה, אך בו זמנית מכירים בכך שיש לפעמים צורך לוותר, ושאין להוכיח באופן חריף מדי.
3. מי ראוי להוכיח?
הגמרא בבבא מציעא מציעה הסבר נוסף לכפילות 'הוכח תוכיח':
נראה ברור שרב יכול להוכיח את תלמידו. החידוש של הגמרא הוא שמצוות תוכחה חלה אפילו על תלמיד ביחס לרבו. הגמרא מציגה מושג חדש ביחס למצווה זו. אפילו תלמיד, שיודע פחות, יכול להוכיח את רבו, אשר סמכותו גדולה משלו, על אף שהוא חייב בכבודו.
בניגוד לגמרא בבבא מציעא שלפיה כל אדם יכול להוכיח גם את אלה שסמכותם גדולה משלו, הגמרא בערכין מגבילה את המוכיחים, הואיל ולא כל אחד מיומן במתן תוכחה, ולא כל אחד יודע לקבל ביקורת.
הגמרא מעלה את האפשרות שלא כולם יודעים איך להוכיח, ואיך לקבל תוכחה. רבי טרפון מעלה חשש שאנשים בני דורו אינם יודעים לקבל תוכחה. הוא מדגים כיצד כוחה של הביקורת להחריף ולהסלים: אדם שמבקר אחר על קיסם בין שיניו יקבל בחזרה תוכחה לגבי קורה מבין עיניו. הדימוי של דבר פעוט כמו קיסם בין שיניים הופך לדבר גדול ומוחשי כקורה בין העיניים. רבי אלעזר בן עזריה מפקפק אם יש אדם אחד בדורו שיודע כיצד להוכיח כמו שצריך. הגמרא מסכמת באמירה של רבי יוחנן בן נורי שהוא גרם פעמים רבות לכך שבן דורו, רבי עקיבא, לקה על ידי רבם בגללו, אבל רבי עקיבא תמיד קיבל את התוכחה באהבה, מה שמזכיר אמירה של רבי עקיבא ממקום אחר, "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה". ברקע הקטע מהדהד המדרש על אברהם ואבימלך, שממנו אנו למדים שכאשר תוכחה עוברת בצורה נכונה, היא מרבה אהבה ושלום בעולם.
מצד אחד, המקורות יוצרים דמוקרטיזציה של מי ראוי לקבל תוכחה. אפילו מי שנמצא בעמדת סמכות ומנהיגות ראוי לתוכחה במקרים מסוימים. כאן טמון אחד היתרונות שבמדיה החברתית, שם מיעוטים ואנשים סובלים יכולים להתבטא ולמצוא שהם לא לבד בהתמודדויות שלהם. אף על פי כן, במקורות עלה גם שאלה לגבי האופן שבו עוברת הביקורת היום במדיה החברתית. מי יודע כיצד להוכיח? מי יודע כיצד לקבל תוכחה באהבה? כיצד אפשר להוכיח באופן שאינו מוביל למחלוקת וניכור?
4. מתי עדיף לא לקיים את מצוות תוכחה?
מקורות רבים נכתבו על סמך ההשערה שאנשים רוצים לתקן את דרכם ומעדיפים לשמוע ביקורת. השערה זו הפכה ברורה פחות בעקבות תנועת ההשכלה, שהובילה לתרבות היהודית החילונית. עם זאת, אפילו הגמרא מכירה בכך שיש מקרים שבהם עדיף לשתוק ולא להוכיח. על פי הגמרא בשבת גם אם מושאי התוכחה הם עובדיו של ראש הגולה מצווה להוכיחם, אפילו אם הוא אינו פתוח לשמוע. אך לפי מקורות אחרים יש זמנים שבהם עדיף לשתוק. בגמרא בשבת נאמר:
שני מקורות תלמודיים נוספים מציגים עמדה שמגבילה את מצוות התוכחה יותר מהגמרא בערכין. לפי הגמרא ביבמות:
אדם חייב לגלות רגישות לשאלה אם חברו פתוח לשמוע תוכחה, ורק אם אותו אדם פתוח לשמוע תוכחה, חלה מצוות תוכחה. גם כאן, הפסוק במשלי מובא כדי להדגים שמטרת התוכחה היא להפיץ ולהגביר אהבה בעולם, ולא שנאה.
יתרה מכך, הגמרא בביצה דנה במקרה שבו נשים עוברות על איסור, ואין מוכיחים אותן בשל העיקרון "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין".
תְּנַן אֵין מְטַפְּחִין וְאֵין מְסַפְּקִין וְאֵין מְרַקְּדִין וְהָאִידָּנָא דְּקָא חָזֵינַן דְּעָבְדָן הָכִי וְלָא אָמְרִינַן לְהוּ וְלָא מִידֵּי אֲמַר לֵיהּ וּלְטַעְמָךְ הָא דְּאָמַר (רָבָא) לָא לֵיתֵיב אִינִישׁ אַפּוּמָּא דְלִחְיָא דִּלְמָא מִגַּנְדַּר לֵיהּ חֵפֶץ וְאָתֵי לְאֵתוֹיֵי (אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים) וְהָא הָנֵי נְשֵׁי דְּשָׁקְלָן חַצְבַיְיהוּ וְאָזְלָן וְיָתְבָן אַפּוּמָּא דִמְבוֹאָה וְלָא אָמְרִינַן לְהוּ וְלָא מִידֵּי אֶלָּא הַנַּח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִין וְאַל יִהְיוּ מְזִידִין הָכָא נָמֵי הַנַּח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִין וְאַל יִהְיוּ מְזִידִין
We learned in a mishna: The Rabbis decreed that one may not clap, nor strike a hand on his thigh, nor dance on a Festival, lest he come to repair musical instruments. But nowadays we see that women do so, and yet we do not say anything to them. He said to him: And according to your reasoning, how do you explain that which Rava said: A person should not sit at the entrance to an alleyway, next to the side post that has been placed at the edge of an alleyway in order for it to be considered a private domain, as perhaps an object will roll away from him and he will come to carry it four cubits in the public domain, thereby transgressing a biblical prohibition? But don’t these women take their jugs, and go, and sit at the entrance to an alleyway, and we do not say anything to them? Rather, the accepted principle is: Leave the Jews alone; it is better that they be unwitting sinners and not be intentional sinners. If people engage in a certain behavior that cannot be corrected, it is better not to reprove them, as they are likely to continue regardless of the reproof, and then they will be sinning intentionally. It is therefore preferable for them to be unaware that they are violating a prohibition and remain merely unwitting sinners. Here, too, with regard to clapping and dancing, leave the Jews alone; it is better that they be unwitting sinners and not be intentional sinners.
לסיכום, גם בתקופת התלמוד היו קולות ברורים שמיתנו את מצוות התוכחה. בגמרא בערכין נאמר, שלא כל אדם יודע איך להוכיח או לקבל תוכחה. בגמרא ביבמות מודגש שיש להוכיח רק אדם שמסוגל לשמוע. הגמרא בביצה מציגה מקרה שבו נשים לא ישנו את התנהגותן גם אם ידעו את ההלכה, ובמקרה זה עדיף לא להוכיח ולהניח להן לנהוג בשגגה מתוך חוסר ידיעה, מאשר במזיד.
ראשונים ואחרונים התמודדו עם השאלה מתי מתאים להוכיח אחרים, ומתי לא נכון לעשות כן. הר"ן מציין את ההבדל בין מקורות תלמודיים שונים בנוגע להיקף המצווה, ומציע פתרון אפשרי:
הר"ן מנסה לפתור את הסתירה בין הגמרא בערכין (שם מותר להוכיח עד למצב של אלימות) לגמרא ביבמות (שם תוכחה חלה רק במקרה שבו אדם יקשיב) באומרו שהגמרא בערכין מתייחסת למקרה פרטי בין שני אנשים, ואילו הגמרא ביבמות עוסקת בתוכחה ציבורית. נראה מכאן שיש מקום נרחב יותר להוכיח באופן
פרטי, ואילו במצב של ביקורת ציבורית יש להיזהר במיוחד.
בעל הגהות מיימוניות מחבר בין הגמרות השונות בנוגע לאפשרות התוכחה ומסכם:
הגהות מיימוניות הלכות דעות פרק ו אות ג
בפרק במה בהמה ופרק שבועת הדיינין ואפילו אם ספק בידו אם יקבלו דבריו צריך להוכיחו כדמשמע התם בבמה בהמה. אמנם אם ודאי לו שלא יקבלו אז נראה דפטור כדאמרינן התם שאמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי משמע שאם היה גלוי להם לא היו נענשים. וכן משמע בתוספתא בפרק חזקת הבתים, וכן כתב ספר המצות וכתב וטוב לו לשתוק דהנח להן לישראל שיהו שוגגין וכו'. ורא"מ כתב דמענש פטור אבל מעשה דהוכח תוכיח לא איפטר. אבל ה"ר משה מקוצי כתב בההיא דהבא על יבמתו כשם שחייב לומר דבר הנשמע כך חייב שלא לומר דבר שאינו נשמע שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך, ע"כ.
מצוות תוכחה חלה במקרה של אדם שפתוח לשמוע תוכחה, אך אסור להוכיח אדם שלא יישמע, בשל הכלל המובא במסכת ביצה, לפיו מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים. גם הרמ"א הבחין בין מצבים שבהם חלה מצוות תוכחה ומצבים שבהם היא אינה חלה.
לפי עמדת הרמ"א:
הכי טוב להוכיח אדם באופן פרטי.
אם המוכח חוטא בדבר שהוא דין תורה, מצווה להוכיח אותו.
אם החוטא פתוח לקבל דברי ביקורת או תוכחה, מצווה לנסות ולהוכיח אותו לפחות פעם אחת.
מצוות תוכחה נבחנת מחדש במאה ה-19 על ידי הרב יחיאל מיכל אפשטיין, מחבר הספר ערוך השולחן, על רקע ריבוי האפיקורסות. הרב אפשטיין מפתח את הגישה לתוכחה בעולם שבו מספר הולך וגובר של יהודים דוחים את הסמכות הרבנית.
על רקע הגמרא בביצה וביבמות פוסק ערוך השולחן שמצוות תוכחה אינה חלה על יהודים שאינם מוכנים להקשיב, ושדוחים את דברי חכמים. הערוך השולחן הוא תולדה של הגמרא בערכין שלפיה לא כל אדם יכול להוכיח או לקבל תוכחה, ומקורות אחרים בגמרא שמציעים שעדיף לשתוק. יתרה מכך, הראשונים משתדלים להגדיר את המקרים שראויים לתוכחה, ומוציאים מכלל אלה מצבים שבהם המוכח אינו מסוגל לקבל את התוכחה.
היום, עם הנטייה ההולכת וגוברת להסתגרות חברתית, אפשר לתהות איזו מטרה משרתת הביקורת החברתית, כאשר הולכת ופוחתת היכולת לקרוא, לשמוע, ולהפנים דעות אחרות. לפעמים טוב יותר לשתוק ולא לתרום לליבוי המחלוקת והעוינות.
5. תוכחה שמקורה בטעות
גמרא נוספת מתייחסת לתוכחה שמקורה בטעות. מה קורה אם מתברר שהאדם המוכיח טועה? האם אפשר לכפר על עוון כזה, בייחוד אם הוא כולל הלבנת פנים ציבורית? הגמרא בברכות דנה בהקשר זה בסיפור של חנה ועלי בספר שמואל. שם, עלי מוכיח את חנה בהשערה שהיא שיכורה, והגמרא מציינת שמי שהוכיח אדם אחר בטעות חייב לתקן את טעותו. יתרה מכך, הגמרא בברכות מתייחסת לשאלה שעולה בגמרא בערכין לגבי סוג ההתנהגות שמצדיק תוכחה. גם כאן הניסוח של הגמרא עמום, באמירה שאדם חייב להוכיח אחרים לגבי התנהגות שאינה הגונה.
חנה נדרשה להוכיח את עלי, למרות שהוא היה הכהן הגדול; עלי, מאידך, נדרש לתקן את טעותו בהוכחת חנה ולברכה. מקור זה מצביע על חומרת הטעות בתוכחה שאין לה בסיס. גם כאן ישנם מסרים שאפשר ללמוד לזמננו: קל להאמין לכל דבר שקוראים באינטרנט, אבל מוטלת עלינו אחריות לוודא שאיננו מפיצים שקרים או ביקורת שאין לה בסיס.
ג. שיימינג והלכות לשון הרע
סוגיה נוספת שדורשת התייחסות בדיון על ביקורת חברתית והלבנת פנים היא איסור לשון הרע. האם פרסום פרטים באינטרנט לגבי סרבן גט למטרת שחרור עגונה נחשב ללשון הרע ורכילות? הבסיס לדיון מצוי בויקרא יט, טז:
הרמב"ם מקשר בין שני חלקי הפסוק ומסביר שרכילות עלולה להוביל למוות. בשל כך התורה מציבה את הציווי "לא תעמוד" לצד "לא תלך רכיל בעמך", כדי להדגיש את חומרת האיסור.
(א) הַמְרַגֵּל בַּחֲבֵרוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט טז) "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ". וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקִין עַל דָּבָר זֶה עָוֹן גָּדוֹל הוּא וְגוֹרֵם לַהֲרֹג נְפָשׁוֹת רַבּוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. לְכָךְ נִסְמָךְ לוֹ (ויקרא יט טז) "וְלֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". צֵא וּלְמַד מָה אֵרַע לְדוֹאֵג הָאֲדֹמִי:
(1) He who bears tales against his fellow violates a prohibitive commandment, saying: "Thou shalt not go up and down as a talebearer among thy people" (Lev. 19.16.); and although the punishment of flogging is not inflicted for violating this charge, it is a gross iniquity, and is the cause of the slaughtering of many souls in Israel; it is because thereof, that following this commandment is this Verse: "Neither shalt thou stand idly by the blood of thy neighbor" (Ibid.). Now, go ye and learn of that which happened to Doeg the Edomite.
החפץ חיים הוא הראשון שדן בפירוש בתנאים שבהם מותר ואסור לדבר באופן ציבורי על מעורבותו של אדם במעשה עוול או חטא, על מנת להציל אחרים מנזק.
(א) אִם אֶחָד רָאָה אָדָם, שֶׁעָשָׂה עַוְלָה לַחֲבֵרוֹ, כְּגוֹן שֶׁגְּזָלוֹ אוֹ עֲשָׁקוֹ אוֹ הִזִּיקוֹ, בֵּין אִם הַנִּגְזָל וְהַנִּזָּק (ב) יוֹדְעִים מִזֶּה אוֹ לֹא. אוֹ שֶׁבִּיְּשׁוֹ, אוֹ שֶׁצִּעֲרוֹ וְהוֹנָה אוֹתוֹ בִּדְבָרִים. (ג) וְנוֹדַע לוֹ בְּבֵרוּר, שֶׁלֹּא הֵשִׁיב לוֹ אֶת הַגְּזֵלָה וְלֹא שִׁלֵּם לוֹ אֶת נִזְקוֹ (ד) וְלֹא בִּקֵּשׁ פָּנָיו לְהַעֲבִיר לוֹ עַל עֲוֹנוֹ, אֲפִלּוּ רָאָה דָּבָר זֶה בִּיחִידִי, יָכוֹל לְסַפֵּר הַדְּבָרִים לִבְנֵי אָדָם כְּדֵי לַעֲזֹר לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ וּלְגַנּוֹת הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים בִּפְנִי הַבְּרִיוֹת, אַךְ יִזָּהֵר, שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ אֵלּוּ הַשִּׁבְעָה פְּרָטִים, שֶׁנְּבָאֲרֵם בְּסָמוּךְ. וְאֵלּוּ הֵן: א (ה) שֶׁיִּרְאֶה זֶה הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ, וְלֹא עַל יְדֵי שְׁמִיעָה מֵאֲחֵרִים, אִם לֹא שֶׁנִּתְבָּרֵר לוֹ אַחַר כָּךְ, שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת. ב שֶׁיִּזָּהֵר מְאֹד, שֶׁלֹּא יַחְלִיט תֵּכֶף אֶת הָעִנְיָן בְּדַעְתּוֹ לְגְזֶל וְעשֶק אוֹ לְהֶזֵּק וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, (ו) רַק יִתְבּוֹנִן הֵיטֵב אֶת עֶצֶּם הָעִנְיָן, אִם הוּא עַל פִּי דִּין בִּכְלַל גֶּזֶל אוֹ הֶזֵּק. ג (ז) שֶׁיּוֹכִיחַ אֶת הַחוֹטֵא מִתְּחִלָּה (ח) וּבְלָשׁוֹן רַכָּה, אוּלַי יוּכַל לְהוֹעִיל לוֹ, וְיֵיטִיב עַל יְדֵי זֶה אֶת דְּרָכָיו, וְאִם לֹא יִשְׁמַע לוֹ, אָז יוֹדִיעַ לָרַבִּים אֶת אַשְׁמַת הָאִישׁ הַזֶּה, מַה שֶּׁהֵזִיד עַל רֵעֵהוּ. (וְאִם יוֹדֵעַ בּוֹ, שֶׁלֹּא יְקַבֵּל תּוֹכַחְתּוֹ, יְבֹאַר לְקַמָּן, אִם יִרְצֶה ה', בְּסָעִיף ז'). ד (ט) שֶׁלֹּא יַגְדִּיל הָעַוְלָה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהִיא. ה (י) שֶׁיְּכַוֵּן לְתוֹעֶלֶת, וּכְמוֹ שֶׁנְּבָאֵר לְקַמָּן בְּסָעִיף ד', וְלֹא לֵהָנוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, מֵהַפְּגָם הַהוּא, שֶׁהוּא נוֹתֵן בַּחֲבֵרוֹ, וְלֹא מִצַּד שִׂנְאָה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו מִכְּבָר.
החפץ חיים מונה מספר תנאים לפרסום מידע על אדם שעשה עוול, ובכללם:
יש לוודא שהמידע נכון ומדויק (באופן אידיאלי, מגוף ראשון) ושהוא נחשב בפירוש לעוול.
יש לנסות ראשית ולהוכיח את החוטא באופן פרטי, ואם אין זה אפשרי, אפשר גם לפרסם את הדברים בציבור.
יש לפרסם את המידע לתועלת, ולא בשל שנאה או למטרת הנאה עצמית.
הרב עובדיה יוסף בשו"ת יחווה דעת5 מבהיר את ההגדרה ההלכתית של האופן שבו אפשר לשתף מידע באופן ציבורי אודות אדם שמזיק לאחר, מעשה שאינו ונחשב לשון הרע. בשאלה אודות אדם שמנסה להשיג רשיון נהיגה למרות שהוא מסתיר מחלה שמשפיעה על ראייתו, הרב עובדיה נשאל אם יש להודיע למשרד הרישוי על ההחלטה המסוכנת, הואיל והיא עלולה לגרום לתאונות דרכים ולפגוע באחרים.
שו"ת יחוה דעת חלק ד סימן ס
למדנו מכאן שעון רכילות ולשון הרע הוא אפילו כשאומר אמת. ...ומכל מקום נראה שכל זה הוא באופן שמתכוין רק להשמיץ את חבירו ולבזותו, אבל אם מתכוין לתועלת מסויימת או להרחיק נזק מותר. וראיה לזה ממה שכתב הרמב"ם וזו לשונו: כל היכול להציל את חבירו ואינו מצילו, עובר על לא תעמוד על דם רעך…
והדברים מסורים ללב, אם כוונת המספר לחבירו רעה, הרי זה בכלל איסור לשון הרע, אבל אם כוונתו לטובה להזהיר את חבירו... מצוה רבה היא ותבוא עליו ברכה…
והגרא"י אונטרמן בהתורה והמדינה (כרך ט' עמוד כ"ג), הביא בשם שו"ת נתיבות שמואל (נתיב ט'), שכתב, רואה חשבון בשכר שהרגיש שהמזכיר של חברה יהודית מועל בכספים ומזייף הפנקסים לבל יוודע הדבר, וגם לאחר שהוכיחו על פניו והתרה בו שאם לא יחזור בו יפרסם את הדבר ברבים, הכל ללא הועיל, רשאי ומותר לרואה החשבון לפרסמו ולביישו ברבים...
לפי עמדתו של הרב עובדיה יוסף:
אין זו רכילות אם אדם מפרסם מידע ברבים על מנת להציל אחרים מעוול. פרסום כזה למטרה טובה של הצלת אחרים למעשה נחשבת מצווה – קיום של "לא תעמוד על דם רעך".
האדם שמפרסם את העוול צריך לעשות זאת ממניעים נכונים, ומהסיבות הנכונות.
לפי עמדת הרב אונטרמן, אם ידוע באופן ישיר ומפורש על אדם שמבצע עוול, ראשית יש להנחות אותו באופן פרטי. רק אם הוא לא נשמע ומפסיק, מותר לבייש אותו באופן ציבורי.
לבסוף, הרב אשר וויס מבהיר שללשון הרע בכתב (כמו במדיה חברתית) דין דומה ללשון הרע בדיבור.6
סיכום
שאלת השימוש בשיימינג במדיה החברתית נוגעת בסוגיות של תוכחה, הלבנת פנים, לשון הרע, ו"לא תעמוד על דם רעך".
יש מקורות שתומכים בפירוש בביוש אנשים שאחראים על עוולות כלפי אחרים. עם זאת, נראה שיש דרישות מקדימות לנקיטה בפעולה קיצונית כזו, כגון, דרישה וחקירה שהמידע אמין ונכון; ניסיון להשפיע באופן אישי לפני שפונים לאפיק ציבורי; ובדיקת המניעים. לאחר השלמת הדרישות הללו, אפשר לפנות לאפיק ציבורי, שהיום בא לידי ביטוי במדיה החברתית.
במקורות מתגלה יחס אמביוולנטי למצוות תוכחה. הר"ן, ערוך השולחן, ואחרים, קבעו שתוכחה רלוונטית רק כאשר האדם המוכח פתוח לשמוע ביקורת. נראה שבאופן עקרוני חשיפה לביקורת במדיה חברתית אינה משפיעה על מי שאינו מסכים מראש עם הביקורת. אנשים נוטים לקרוא חומר שמחזק את התפיסה הקיימת אצלם. אם כן, לביקורות הנפוצות ברשת אין השפעה רבה על דעת הקהל או על שינוי המציאות.
יתרה מכך, בגמרא מפקפקים ביכולת האנושית להוכיח באופן הראוי. רבי עקיבא היה כה מיומן בקבלת התוכחה עד שהגביר על ידיה את אהבת האחר. מאידך, כאשר קיום של "הוכח תוכיח את עמיתך" מוביל להגברת השנאה, זוהי תוצאה הפוכה מכוונת התורה, שאומרת בפירוש "לא תשנא את אחיך בלבבך". על אף החשיבות במחאה נגד עוולות חברתיות, חשוב גם לעצור ולוודא שהיתרונות בתוכחה עולים על החסרונות, הן מבחינה אישית והן מבחינה ציבורית, על מנת להבטיח שהתוכחה מגבירה שלום ואהבה בעולם.
———————————————————————
- *לעילוי נשמת מינדל בת חיים ושיינדל ושושנה בת משה אהרון ורבקה
https://www.theatlantic.com/magazine/archive/2017/09/has-the-smartphone-destroyed-a-generation/534198 - https://www.google.com/url?q=http://graphics.wsj.com/blue-feed-red-feed/&sa=D&source=editors&ust=1629661501778000&usg=AOvVaw0kaGV4cWUdlQVIWWMNcrCf
המאמרים הבאים שימשו לי לעזר רב בחקירת הנושא: R. Yehuda Amital, “Rebuking a Fellow Jew: Theory and Practice,” in: Schachter (ed.), Jewish Tradition and the Non-Traditional Jew, Northvale, NJ, 1992; הרב יהודה זולדן, "ביוש פומבי (שיימינג) ברשתות חברתיות", תחומין כרך לז, עמ' 294. אני מודה לרב יובל שרלו שהקדיש מזמנו לשוחח עמי בנושא.
בעל התורה תמימה דוחה את הקריאה האלטרנטיבית בפסוק, שלפיה משמעות המילים "ולא תשא עליו חטא" היא ששתיקה נוכח עוול או חטא משמעותה שהחטא חל על השותק עצמו. בתורה תמימה מפורט שאם פירוש זה היה נכון הפסוק היה מנוסח: "לא תשא עליו חטאו".
אני מודה לרב חן שריג שהפנה את תשומת לבי למקור זה.
מנחת אשר, פרשת קדושים.