Orayta Parsha Study Group: ​​​​​​​Lech Lecha - לך לך
1) Was Avraham’s strategy in Egypt legitimate?

(יא) וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יב לָב֣וֹא מִצְרָ֑יְמָה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׂרַ֣י אִשְׁתּ֔וֹ הִנֵּה־נָ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִשָּׁ֥ה יְפַת־מַרְאֶ֖ה אָֽתְּ׃

(11) As he was about to enter Egypt, he said to his wife Sarai, “I know what a beautiful woman you are.

(א) ויהי רעב בארץ ... ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו כי יש באלקים כח לעזור ולהציל גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה מפני הרעב עון אשר חטא כי האלקים ברעב יפדנו ממות ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה במקום המשפט שמה הרשע והחטא:

(1) AND THERE WAS A FAMINE IN THE LAND...
Know that Abraham our father unintentionally committed a great sin by bringing his righteous wife to a stumbling-block of sin on account of his fear for his life. He should have trusted that G-d would save him and his wife and all his belongings for G-d surely has the power to help and to save. His leaving the Land, concerning which he had been commanded from the beginning, on account of the famine, was also a sin he committed, for in famine G-d would redeem him from death. It was because of this deed that the exile in the land of Egypt at the hand of Pharaoh was decreed for his children. In the place of justice, there is wickedness and sin.

(א) והיה כי יראו אתך המצרים, בני מצרים אינם יפים כמו בני ארץ כנען, אבל הם כעורים כי הם דרומים והם שטופים בזמה לפיכך כשהיה קרוב למצרים והיה בגבולה וראה אנשיה כעורים היה ירא כשיראו אשתו שהיא יפת תאר שיחמדו אותה, כי אם היה יודע זה מתחלה לא הלך למצרים אלא היה סובל הרעב ולא שיפקיר את אשתו; ולא ירא שיאנסו אותה ממנה וישכבו עמה כי אם יעשו זה פעם אחת לא יעשו פעמים רבות שישכבו אותה לעיניו כי זה יהיה חמס רב וחמס תמידי לא יסבלו אנשי העולם, אבל להרוג אותו אינו אלא פעם אחת ואחר כך תהיה מופקרת להם בלא חמס, כי לא יהיה לה בעל ומזה פחד אברהם, ולא סמך על הבטחת האל שהבטיחו, כי אמר שמא יגרום החטא וכן פחד יעקב אבינו אחר הבטחת האל וכן ראוי לכל צדיק שלא יסמוך במקום סכנה על הנס וישמור עצמו בכל תחבולה אשר יוכל, ועל זה אמר שלמה אשרי אדם מפחד תמיד (משלי כ״ח:י״ד) וכן אחז"ל (תענית ט') מניין שאין סומכים על הנס שנאמר לא תנסו את ה' אלקיכם (דברים ו') וכן ראינו שמואל הנביא כשהלך בשליחות האל ופחד משאול, ואמר "ושמע שאול והרגוני" (שמואל א' ט"ז) וגם האל שבח פחדו ולא אמר לו אל תפחד כי לא יהרגך, אבל אמר לו "עגלת בקר תקח בידך" והודה לו כי טובה היתה מחשבתו שהיה מפחד, וכן ראוי לכל צדיק שיעשה כן ולא יבטח על הנס.

(1) והיה כי יראו אותך המצרים, the Egyptians themselves are physically not as attractive as the Canaanites, their relative ugliness being due to their living in a southerly extremely hot climate. Moreover, they are steeped in sexual licentiousness that makes them disregard moral mores and causes them to ignore obstacles to satisfying their lust. Avram therefore was concerned that when such ugly people see as beautiful a creature as Sarai, and they find out that she is married, they will simply dispose of the husband to remove him as an obstacle to satisfy their lust. Had Avram been aware of this situation, he would never have set out on his journey towards Egypt, but would have been content to endure the famine just as did most of the other inhabitants of the land of Canaan. He most certainly would not have put his wife at risk. Even now, Avram was not concerned that Sarai might be exposed to many rapes, something which would have been considered as ongoing violence and not have been tolerated even in Egypt. He was afraid that the Egyptians would commit only a single act of violence, namely to murder him, which would make Sarai a widow, and anyone sleeping with her would not violate the local laws of the sanctity of marriage. As to why he did not trust G’d, Who had promised to make him into a great nation, a promise that had not yet begun to be fulfilled, and preferred to resort to subterfuge, this is not surprising. We find that Yaakov also took extreme precautions in spite of having been given many assurances by G’d. The promises by G’d are based on man having taken every reasonable precaution not to require a miracle to save him from danger. When one is aware that one finds oneself in a situation where danger to one’s life is likely, one must first take every precaution at one’s disposal to counter such danger. Our sages (Pessachim 64) have told us that it is inadmissible to sit with one’s hands in one’s hands, waiting for G’d to perform a miracle to save one’s life. They base this advice on the verse in Deut. 6,16 לא תנסו את ה' אלוקיכם, “do not put the Lord your G’d in a position of having to perform a miracle for you.” When the prophet Samuel went to anoint a son of Yishai (David as it turned out) as replacement for King Sha-ul (Samuel I 16,2) he told G’d that he was afraid to do this as King Sha-ul would kill him if he heard about this, G’d did not criticise him for being afraid, but instructed him to use subterfuge so as to avoid suspicion of traitorous conduct. We learn from these examples how a righteous person must behave when he faces danger in carrying out what he knows to be G’d’s will. One must not leave matters to miracles.

2) What is the relevance of the Perizi and Canani being in the land?
(ז) וַֽיְהִי־רִ֗יב בֵּ֚ין רֹעֵ֣י מִקְנֵֽה־אַבְרָ֔ם וּבֵ֖ין רֹעֵ֣י מִקְנֵה־ל֑וֹט וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י אָ֖ז יֹשֵׁ֥ב בָּאָֽרֶץ׃

(7) And there was quarreling between the herdsmen of Abram’s cattle and those of Lot’s cattle.—The Canaanites and Perizzites were then dwelling in the land.—

(א) ויהי ריב. לְפִי שְׁהָיוּ רוֹעִים שֶׁל לוֹט רְשָׁעִים וּמַרְעִים בְּהֶמְתָּם בִּשְׂדוֹת אֲחֵרִים, וְרוֹעֵי אַבְרָם מוֹכִיחִים אוֹתָם עַל הַגֶּזֶל, וְהֵם אוֹמְרִים נִתְּנָה הָאָרֶץ לְאַבְרָם, וְלוֹ אֵין יוֹרֵשׁ, וְלוֹט יוֹרְשׁוֹ, וְאֵין זֶה גֶּזֶל, וְהַכָּתוּב אוֹמֵר וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ, וְלֹא זָכָה בָהּ אַבְרָם עֲדַיִן (ב"):
(1) ויהי ריב AND THERE WAS A QUARREL because Lot’s shepherds were wicked men and grazed their cattle in other people’s fields. Abram's shepherds rebuked them for this act of robbery, but they replied, “The land has been given to Abram, and since he has no son as heir, Lot will be his heir: consequently this is not robbery”. Scripture, however, states: “The Canaanite and the Perizzite abode then in the land”, so that Abram was not yet entitled to possession (Genesis Rabbah 41:5).
(א) בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט ולא היה בידם להרחיב מקומם למרעה מקניהם שהרי הכנעני והפרזי אז ישב בארץ.
(1) בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט, “between Avram’s shepherds and Lot’s shepherds.” Neither of them could locate additional grazing land which was not privately owned. The reason was that the Canaanites had claimed all that land as theirs.

(א) ויהי ריב ... ועל דרך הפשט היתה המריבה על המרעה כי לא נשא אותם הארץ וכאשר היה מקנה אברם רועה באחו היו רועי לוט באים בגבולם ורועים שם והנה אברם ולוט היו גרים ותושבים בארץ ופחד אברם פן ישמע הכנעני והפריזי יושב הארץ כובד מקניהם ויגרשום או יכו אותם לפי חרב ויקחו להם מקניהם ורכושם כי ישיבת הארץ עתה להם לא לאברם וזה טעם והכנעני והפריזי כי הזכיר שהיו עמים רבים יושבים בארץ ההיא ולהם ולמקניהם אין מספר ולא ישא אותם הארץ ואת אברם ולוט וממלת אז יראה לי כי העמים היו בארץ בימים ההם יושבי אהל ומקנה נאספים מקצתם אל עיר אחת ורועים שם שנה או שנתים ונוסעים משם אל גבול אחר אשר לא רעו אותו וכן יעשו תמיד כמנהג בני קדר והכנעני והפריזי היו אז בארץ הנגב ובשנה האחרת יבואו שם היבוסי והאמורי:

(1) AND THERE WAS A QUARREL...
By way of the plain meaning of Scripture the quarrel concerned the pasture as the land could not support them both. When Abram’s cattle were grazing in the pasture, Lot’s shepherds would come into their territory and graze their cattle there. Now Abram and Lot were both strangers and sojourners in the land. Abram, therefore, feared that the Canaanite and the Perrizite, who inhabit the land, might hear of the abundance of their cattle, [whose great number was made apparent when Lot’s shepherds encroached on Abram’s land, thereby combining the flocks], and drive them out of the land or slay them by sword and take their cattle and wealth since the mastery of the land belonged to them, not to Abram. This is the purport of the verse, And the Canaanite and the Perrizite. Scripture thus mentioned that there were many peoples dwelling in that land, they and their cattle being innumerable, and the land could not support them and Abram and Lot.
From the word oz (then) — [And the Canaanite and the Perrizite abode ‘then’ in the land] — it appears to me that the nations dwelling in the land at that time were those who live in tents and have cattle, some of them converging on one district and grazing there for a year or two and then journeying from there to another district in which they had not previously pastured. And so they continued to do, as is customary among “the children of the east.” The Canaanite and the Perrizite were thus “then” in the land of the south, and in the following years the Jebusite and the Amorite would come there.

(ב) והכנעני והפריזי אז יושב בארץ ולכן היה הריב בין שני אחים גרים מבאיש את ריחם בעיני התושבים כי בהיות מריבה בין האחים הגרים יחשבו אותם התושבים לאנשי ריב וישאו ק''ו בעצמם:
(2) והכנעני והפריזי אז יושב בארץ. This is why a quarrel between two brothers who lived side by side was especially embarrassing and harmful to the image of Avram among the surrounding tribes. When those tribes would see the brothers quarrel, they would assume that neither of them was a peace-loving individual and they would reason that they had even more reason to quarrel with either one of those recent immigrants.
3) Who was the פליט?
(יג) וַיָּבֹא֙ הַפָּלִ֔יט וַיַּגֵּ֖ד לְאַבְרָ֣ם הָעִבְרִ֑י וְהוּא֩ שֹׁכֵ֨ן בְּאֵֽלֹנֵ֜י מַמְרֵ֣א הָאֱמֹרִ֗י אֲחִ֤י אֶשְׁכֹּל֙ וַאֲחִ֣י עָנֵ֔ר וְהֵ֖ם בַּעֲלֵ֥י בְרִית־אַבְרָֽם׃

(13) A fugitive brought the news to Abram the Hebrew, who was dwelling at the terebinths of Mamre the Amorite, kinsman of Eshkol and Aner, these being Abram’s allies.

(א) ויבא הפליט. לְפִי פְשׁוּטוֹ זֶה עוֹג, שֶׁפָּלַט מִן הַמִּלְחָמָה, וְהוּא שֶׁכָּתוּב כִּי רַק עוֹג נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים (דבר' ג') וְזֶהוּ נִשְׁאַר, שֶׁלֹּא הֲרָגוּהוּ אַמְרָפֶל וַחֲבֵרָיו כְּשֶׁהִכּוּ הָרְפָאִים בְּעַשְׁתְּרוֹת קַרְנַיִם, תַּנְחוּמָא וּמִדְרַשׁ בְּ"רַ זֶה עוֹג, שֶׁפָּלַט מִדּוֹר הַמַּבּוּל; וְזֶהוּ מִיֶּתֶר הָרְפָאִים, שֶׁנֶּאֱמַר הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ וְגוֹ' (לְעֵיל ו') וּמִתְכַּוֵּן שֶׁיֵּהָרֵג אַבְרָם וְיִשָּׂא אֶת שָׂרָה:
(1) ויבא הפליט AND THERE CAME THE ONE WHO ESCAPED — According to the real meaning this was Og who had escaped from the battle with the Rephaim (see Genesis 5:5) and it is to this that the text refers (Deuteronomy 3:11) “For only Og king of Bashan was left of the remnant of the Rephaim”, and this is what is meant by נשאר “left”, for Amraphel and his allies did not kill him when they smote the Rephaim in Ashteroth Karnaim. So is the statement in the Tanchuma 4:6:25 (Chukat). But according to the Midrash Genesis Rabbah (Genesis Rabbah 42:8) it refers to Og in allusion to him as the only one of the generation of the Flood who escaped that catastrophe, and this is what is meant (Deuteronomy 3:11) “of the remnant of the Rephaim”, for it is said. (Genesis 6:4) “The Nephilim (= Rephaim cf. Genesis Rabbah 26) were in the earth etc.” His intention in telling Abraham that his nephew was captured was that Abraham should wage war against the kings and that he should be killed so that he, himself, might marry Sarah.
(א) הפליט: בה"א הידיעה, אולי מעטים נשארו, ע"ד ובא הארי (ש"א י"ז ל"ד), להיות האריות בלתי מצויים ביישוב, אומרים בא האריה, לא בא אריה, שטעמו אריה אחד, ומשמעו כי אחרים הרבה מצויים שם מלבדו.
4) How many men did Avraham’s army consist of?
(יד) וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָ֔ם כִּ֥י נִשְׁבָּ֖ה אָחִ֑יו וַיָּ֨רֶק אֶת־חֲנִיכָ֜יו יְלִידֵ֣י בֵית֗וֹ שְׁמֹנָ֤ה עָשָׂר֙ וּשְׁלֹ֣שׁ מֵא֔וֹת וַיִּרְדֹּ֖ף עַד־דָּֽן׃
(14) When Abram heard that his kinsman had been taken captive, he mustered his retainers, born into his household, numbering three hundred and eighteen, and went in pursuit as far as Dan.
(ג) שמנה עשר וגו'. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ אֱלִיעֶזֶר לְבַדּוֹ הָיָה (נדרים ל"ב), וְהוּא מִנְיַן גִּימַטְרִיָּא שֶׁל שְׁמוֹ:
(3) 'שמנה עשר וגו THREE HUNDRED AND EIGHTEEN — Our Rabbis said, “It was Eliezer alone whom he armed and it (318) is the numerical value of his name” (Nedarim 32a).
(ב) חניכיו. שחנכם פעמים רבות במלחמה ואם לא נזכר. וחשבון אותיות אליעזר דרך דרש כי אין הכתוב מדבר בגימטריא כי יכול יוכל הרוצה להוציא כל שם לטוב ולרע רק השם כמשמעו:

(2) HIS TRAINED MEN. Abraham had trained them many times for battle. This is the meaning of the term chanikhav (his trained men) even though Scripture does not previously note that Abraham trained young men for war. Those who identify Abraham’s trained men with his servant Eliezer on the basis of the numerical value of the latter’s name are indulging in Midrash, as Scripture does not speak in gematria (numericals). With this type of interpretation one can interpret any name as he wishes, both in a positive and a negative manner. The 318 is to be taken literally.

5) Whose fourth generation and why?
(טז) וְד֥וֹר רְבִיעִ֖י יָשׁ֣וּבוּ הֵ֑נָּה כִּ֧י לֹא־שָׁלֵ֛ם עֲוֺ֥ן הָאֱמֹרִ֖י עַד־הֵֽנָּה׃

(16) And they shall return here in the fourth generation, for the iniquity of the Amorites is not yet complete.”

(א) ודור רביעי. לְאַחַר שֶׁיִּגְלוּ לְמִצְרַיִם יִהְיוּ שָׁם ג' דּוֹרוֹת, וְהָרְבִיעִי יָשׁוּבוּ לָאָרֶץ הַזֹּאת, לְפִי שֶׁבְּאֶרֶץ כְּנַעַן הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ, וְכָרַת בְּרִית זוֹ, כְּדִכְתִיב: לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ. וְכֵן הָיָה: יַעֲקֹב יָרַד לְמִצְרַיִם, צֵא וַחֲשֹׁב דּוֹרוֹתָיו: יְהוּדָה, פֶּרֶץ, וְחֶצְרוֹן, וְכָלֵב בֶּן חֶצְרוֹן מִבָּאֵי הָאָרֶץ הָיָה:
(1) ודור רביעי BUT A FOURTH GENERATION — i.e. after they go into exile in Egypt they will be there three generations, and the fourth will return to this land (הֵנָה hither). For He was then speaking to him in the land of Canaan and it was there that He made this covenant, as it is written (v.7) “to give thee this land to inherit it”. Thus it really was: Jacob went down to Egypt. Go and count up his generations: Judah, Perez, Hezron— and Caleb (whose father Jephuneh is identified with Hezron, see Sotah 11b) was amongst those who entered the land of Canaan.
(א) ודור רביעי ישוב הנה - המפרש דור רביעי של ישראל [טועה הוא] , כי מאחר שנתן קצבה של ארבע מאות שנה , מה לנו אם דור רביעי או חמישי, והלא מכל מקום יתעכבו ארבע מאות שנה, אלא טעם נתן הקב"ה לדבריו, למה אני צריך לעכב ארבע מאות שנה שאחר דור רביעי של אמוריים ישובו ישראל הנה, שהדור מאה שנה כאשר נמצא במסכת עדויות. והרי ארבעה דורות, שאע"פ שיושבי הארץ חטאו ודינם להקיא הארץ את יושביה, צריך אני להמתין ארבעה דורות כדכתיב: פוקד עוון אבות על בנים ועל שלשים ועל ריבעים לשונאי, אולי יחזרו הבנים בתשובה כי לא שלם זמן פירעון שאני עתיד להיפרע אליו מן האמוריים החוטאים עד הנה ועד אחר דור רביעי של אמוריים כדכתיב: על שלשים וגו' זהו פשוטו.
(1) ודור רביעי ישובו הנה, anyone interpreting these words as referring to the fourth generation of Israelites is in error. Seeing that G'd had already told Avram that the process of inheriting the land of Canaan would not be complete until after 400 years from the time his true seed had been born, what was the point in telling him how many generations down the line this would occur? Until the 400 years would be up, G'd's promise would not be due for fulfillment in any event! The reason G'd mentioned the "fourth generation" was to explain to Avram why the delay in fulfilling His promise would require 400 ears. A generation in those days was considered a period of 100 years, as we know from Ediyot 12,9 so that 400 years equal 4 generations. We know from the second of the Ten Commandments, (Exodus 20,5 that G'd frequently extends His patience to sinners and their offspring until the fourth generation, waiting if finally someone will redeem the errant parents and grandparents by returning to the true lifestyle approved by G'd. This is why G'd described the sin of the Emorites at this time as לא שלם, "not complete," in the sense of not yet irreversible, עד הנה until such time.
6) How do the verses convey that Avraham marrying Hagar was purely a Sarah initiative?
(ב) וַתֹּ֨אמֶר שָׂרַ֜י אֶל־אַבְרָ֗ם הִנֵּה־נָ֞א עֲצָרַ֤נִי ה' מִלֶּ֔דֶת בֹּא־נָא֙ אֶל־שִׁפְחָתִ֔י אוּלַ֥י אִבָּנֶ֖ה מִמֶּ֑נָּה וַיִּשְׁמַ֥ע אַבְרָ֖ם לְק֥וֹל שָׂרָֽי׃ (ג) וַתִּקַּ֞ח שָׂרַ֣י אֵֽשֶׁת־אַבְרָ֗ם אֶת־הָגָ֤ר הַמִּצְרִית֙ שִׁפְחָתָ֔הּ מִקֵּץ֙ עֶ֣שֶׂר שָׁנִ֔ים לְשֶׁ֥בֶת אַבְרָ֖ם בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַתִּתֵּ֥ן אֹתָ֛הּ לְאַבְרָ֥ם אִישָׁ֖הּ ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃ (ד) וַיָּבֹ֥א אֶל־הָגָ֖ר וַתַּ֑הַר וַתֵּ֙רֶא֙ כִּ֣י הָרָ֔תָה וַתֵּקַ֥ל גְּבִרְתָּ֖הּ בְּעֵינֶֽיהָ׃
(2) And Sarai said to Abram, “Look, the LORD has kept me from bearing. Consort with my maid; perhaps I shall have a son through her.” And Abram heeded Sarai’s request. (3) So Sarai, Abram’s wife, took her maid, Hagar the Egyptian—after Abram had dwelt in the land of Canaan ten years—and gave her to her husband Abram as concubine. (4) He cohabited with Hagar and she conceived; and when she saw that she had conceived, her mistress was lowered in her esteem.
(א) וישמע אברם לקול שרי לא אמר הכתוב "ויעש כן" אבל אמר כי שמע לקול שרי ירמוז כי אף על פי שאברם מתאוה מאד לבנים לא עשה כן בלא רשות שרי וגם עתה לא נתכוון שיבנה הוא מהגר ויהיה זרעו ממנה אבל כל כוונתו לעשות רצון שרה שתבנה ממנה שיהיה לה נחת רוח בבני שפחתה או זכות שתזכה היא לבנים בעבור כן כדברי רבותינו (ב"ר מב ב עא ז) ואמר עוד ותקח שרי להודיע שלא מהר אברם לדבר עד שלקחה שרי ונתנה בחיקו והזכיר הכתוב שרי אשת אברם לאברם אישה לרמוז כי שרה לא נתיאשה מאברם ולא הרחיקה עצמה מאצלו כי היא אשתו והוא אישה אבל רצתה שתהיה גם הגר אשתו ולכך אמר לו לאשה שלא תהיה כפלגש רק כאשה נשואה לו וכל זה מוסר שרה והכבוד שהיא נוהגת בבעלה:
(1) AND ABRAM HEARKENED TO THE VOICE OF SARAI. Scripture does not state, “And he did so.” Rather it says that he hearkened to the voice of Sarai, thus indicating that even though Abram was very desirous of having children, he did not do so without permission of Sarai. Even now it was not his intention to build up a family from Hagar, and that his children be from her. His intent was merely to do Sarai’s will so that she may build a family from Hagar for she will find satisfaction in her handmaid’s children, or that by the merit of this act she will become worthy to have children, as our Rabbis have said.
Scripture further says, And Sarai took, to inform us that Abram did not hurry the matter until Sarai took Hagar and gave her to him. Again, Scripture mentions Sarai Abram’s wife… to Abram her husband, to allude that Sarah did not despair of Abraham and that she did not render herself distant from him as she was his wife and he her husband, but she wanted that Hagar also be his wife. This is why the verse states, And she gave her to Abram her husband to be his wife, meaning that she was not to be as a concubine but as a woman married to him. All this reflects the ethical conduct of Sarah and her respect towards her husband.