(א) כַּמָּה תְּקִיעוֹת חַיָּב אָדָם לִשְׁמֹעַ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר תְּרוּעָה בְּיוֹבֵל וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְכָל תְּרוּעָה פְּשׁוּטָה לְפָנֶיהָ וּפְשׁוּטָה לְאַחֲרֶיהָ.
(ב) תְּרוּעָה זוֹ הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה נִסְתַּפֵּק לָנוּ בָּהּ סָפֵק לְפִי אֹרֶךְ הַשָּׁנִים וְרֹב הַגָּלוּת וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין הֵיאַךְ הִיא. אִם הִיא הַיְלָלָה שֶׁמְּיַלְּלִין הַנָּשִׁים בֵּינֵיהֶן בְּעֵת שֶׁמְּיַבְּבִין. אוֹ הָאֲנָחָה כְּדֶרֶךְ שֶׁיֵּאָנַח הָאָדָם פַּעַם אַחַר פַּעַם כְּשֶׁיִּדְאַג לִבּוֹ מִדָּבָר גָּדוֹל. אוֹ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד הָאֲנָחָה וְהַיְלָלָה שֶׁדַּרְכָּהּ לָבוֹא אַחֲרֶיהָ הֵן הַנִּקְרָאִין תְּרוּעָה. שֶׁכָּךְ דֶּרֶךְ הַדּוֹאֵג מִתְאַנֵּחַ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מְיַלֵּל. לְכָךְ אָנוּ עוֹשִׂין הַכּל:
And every teruah requires a simple blast (tekiah) before it and a simple blast after it...
Due to the length of the years and the great burdens of exile, we have a doubt about this teruah that is mentioned in the Torah, and we do not know how it is. It may be the wail that women wail amongst themselves at the time that they weep. Or it may be the sigh that one sighs, time after time, whilst his heart is worried about a big thing. Or both of them together — the sigh and the wail, as it is the way [of a wail] to come after it — may be called teruah. For this is the way of a worrier, to first sigh, and then wail. Hence we do all three possibilities.
וְהִנֵּה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אָנוּ צְרִיכִין לְהוֹצִיא מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, כִּי רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא הַתְחָלַת הַבְּרִיאָה.
On Rosh Hashana, you must bring out potential into actuality, since Rosh Hashana is the beginning of creation.
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה צְרִיכִין לְהוֹצִיא מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל שֶׁיִּפָּתְחוּ וְיִתְחַלְּקוּ הַיָּדַיִם בִּבְחִינַת פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶיךָ. אַל תִּקְרִי "יָדֶיךָ", אֶלָּא יוּדֶי"ךָ, דְּהַיְנוּ הַשְּׁנֵי יוּדִי"ן שֶׁל הַשְּׁנֵי שֵׁמוֹת יקו"ק-אדני, שֶׁהֵם בְּחִינַת יוּ"ד בְּרֹאשׁ וְיוּ"ד בַּסוֹף, בְּחִינַת כֹּחַ וּפֹעַל. וְעַל בְּחִינַת סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה שֶׁיִּתְחַלְּקוּ וְיִפָּתְחוּ עַל-יְדֵי הַשִּׁשָּׁה אוֹתִיּוֹת שֶׁבְּאֶמְצַע, שֶׁהֵם בְּחִינַת מָקוֹם וְצִיּוּר וּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בַּכֹּחַ, וּמְקוֹם וְצִיּוּר וּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בַּפֹּעַל, שֶׁהֵם ג' אוֹתִיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּשֵׁם הָעֶצֶם וְשָׁלֹשׁ אוֹתִיּוֹת שֶׁל שֵׁם הַכִּנּוּי שֶׁעַל-יְדֵי אֵלּוּ הַשִּׁשָּׁה אוֹתִיּוֹת שֶׁהֵם שֵׁשׁ בְּחִינוֹת הַנַּ"ל, עַל-יְדֵי זֶה יוֹצֵא הַדָּבָר מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל וְזֶה נַעֲשֶׂה עַל-יְדֵי שְׁלֵמוּת הַדִּבּוּר.
This is seen in the spreading out of hands, which hints at the letter yud, and specifically the two yuds of the written and the pronounced divine Name, with a yud at the beginning and one at the end - representing potential and actuality.
The six letters in the middle represent space, form and time in potential, and then space, form and time in actuality.
עַל-יְדֵי קוֹל הַשּׁוֹפָר, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱמֶת, בְּחִינַת עָלְמָא דְּאָתֵי, עַל-יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה בְּחִינַת שָׂפָה בְּרוּרָה כַּנַּ"ל וְעַל-יְדֵי זֶה מוֹצִיאִין מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל (כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם).
וְעַל-כֵּן כָּל תְּרוּעָה תְּקִיעָה בָּרֹאשׁ וּתְקִיעָה בַּסּוֹף. זֶה בְּחִינַת יוּ"ד בָּרֹאשׁ וְיוּ"ד בַּסּוֹף שֶׁהֵם בְּחִינַת כֹּחַ וּפֹעַל, כִּי תְּקִיעָה הוּא קוֹל פָּשׁוּט, שֶׁהוּא בְּחִינַת יוּ"ד שֶׁאֵין בָּהּ שׁוּם צִיּוּר, רַק בְּחִינַת קוֹל פָּשׁוּט. וְהַתְּרוּעָה בְּאֶמְצַע הַתְּקִיעוֹת, כִּי הַתְּרוּעָה הוּא בְּחִינַת אֱמֶת, בְּחִינַת וָא"ו, בְּחִינַת הַשֵּׁשׁ אוֹתִיּוֹת שֶׁבֵּין שְׁנֵי הַיּוּדִין שֶׁעַל יָדָם מוֹצִיאִים מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל
The sound of the shofar is the sound of Truth, the sound of the World-that-is-coming, a clear language. All this allows for the transformation of potential into actuality.
That is why each teruah has a tekiah at the beginning and one at the end, like the yud at the beginning and end, representing potential and actuality. The sounds in the middle represent the middle six letters.
כִּי צָרִיךְ לְתַקֵּן כֻּלָּם, דְּהַיְנוּ לְתַקֵּן פְּגַם הַמַּעֲשֶׂה וְהַמַּחֲשָׁבָה יַחַד, דְּהַיְנוּ פְּגַם עֲבֵרָה בְּמֵזִיד שֶׁבָּזֶה פּוֹגֵם בַּמַּחֲשָׁבָה וְהַמַּעֲשֶׂה. וּכְנֶגֶד זֶה הוּא תְּקִיעָה שְׁבָרִים תְּרוּעָה תְּקִיעָה שֶׁכּוֹלֵל שְׁנֵיהֶם מַחֲשָׁבָה וּמַעֲשֶׂה כַּנַּ"ל וְלִפְעָמִים בְּמַחֲשָׁבָה לְבַד וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה הָעֲבֵרָה בְּפֹעַל וּכְנֶגֶד זֶה הוּא תְּקִיעָה שְׁבָרִים תְּקִיעָה כַּנַּ"ל, וְלִפְעָמִים יֵשׁ מַעֲשֶׂה בְּלֹא מַחֲשָׁבָה כְּגוֹן שׁוֹגֵג וּכְנֶגֶד זֶה הוּא תְּקִיעָה תְּרוּעָה תְּקִיעָה, וְכָל הַתִּקּוּן הוּא בִּבְחִינַת מוֹצִיא מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל
We have to relate to all possibilities of sin, of things we've messed up.
There are things which we have done on purpose, turning a potential thought into an action. That is the formulation of tekiah - shevarim teruah - tekiah.
There are things which are only sins in thought, and are never actualised. That's tekiah - shevarim - tekiah.
And there are sins which are thoughtless actions, like mistakes, and that's tekiah - teruah - tekiah.
All these relate to turning potential into action.