יום הכיפורים והעינוי במקורות חז"ל

Byאליסף איל

יום הכיפורים ועינויו

מבחינה תפיסתית, העינוי הוא עונש - נדבך נוסף ודרמטי שאינו קיים בשבת בראשית = שבת רגילה, וקיים ביוה"כ.
מסקנתו - הן על עבירת עינוי והן איסור מלאכה נענשים רק לאחר הזהרה.
קושיה: קיימת אלטרנטיבה בה ייכתב כאן עניין עינוי על אזהרתו ועונשו, ללא אזהרת מלאכה.

בחינת התורה מתוך נקודת מבט לוגית חושפת שני סוגי לאווים.

בכל הנוגע למצוות לא תעשה אשר מעבר עליהן גורר השלכות משפטיות (עונש), חז"ל קבעו כי "אין מענישים לפני שמזהירין" - ישנה חובה להתריע קודם להוצאת העונש לפועל.

העונש על איסור מלאכה בשבתות וימים טובים, וכן על עינוי ביוה"כ הינו עונש כרת - מלשון כריתה, אבדן. כלומר, בפועל, פטירתו של אדם ערירי כאשר שושלתו הפוטנציאלית העתידית אובדת אל הריק.

אמנם, כאשר כותבת הגמרא בלשונה על עניין עינוי ביוה"כ, היא אינה מתארת את הנושא כמצוות לא תעשה - "תענו את נפשותיכם" ולא "לא תאכלו", למשל. הלשון המקראית כאן דומה יותר למצוות עשה מאשר לאחותה המוגדרת אסורה. אולם, יש לזכור כי יש במושג העינוי שליליות החבויה בחיוביות - כלומר, המעשה הוא חיובי, נעשה, מתקיים, אמנם קיומו יוצר שליליות. דוגמה נוספת וקלה יותר לדבר הינה מצוות שביתה, כאשר האדם שובת בפועל, אך מוביל מתוך כך, בהכרח, לשלילת מעשים כאלה ואחרים המתבטלים מחייו באופן זמני.

לעניין המדרש שלנו, זה האחרון מציב בפנינו שתי שאלות עיקריות:

הראשונה נוגעת לחסרונה של אזהרה במצוות העינוי, השנייה לגבי תוכנו של העינוי.

ננסה לענות, קודם כל, על השאלה השנייה:

התורה מציגה בפנינו שני ימים הנקראים בלשונה "שבת שבתון" – שבת בראשית ויוה"כ. במובן זה, המוטיב המקשר בין שתיהן הינו הינו השביתה. מתוך כך ניתן טעון כי העינוי ביוה"כ משמעותו שביתה באופן הטוטאלי ביותר האפשרי.

נעבור לשאלה הראשונה:

המדרש תמה על אזכורן הן של מצוות איסור מלאכה והן של מצוות עינוי, ומנסה לתת תשובה מתוך נקודת הנחה (שיטת ייתור) שהיה ניתן לקשר את שתיהן ליוה"כ גם ללא כתיבתן. בפועל, אפשרי היה לציין את אזהרת העינוי ולהסתפק בכך, ללא אזכור עונש איסור מלאכה.

ננסה לענות על השאלה הראשונה באמצעות התשובה לשאלה השנייה, בצירוף למה שנכתב קודם:

בהנחה והעינוי הינו מוטיב חיובי הטומן בחובו שליליות, רצון התורה היה, כביכול, להציג את שניהם בתוצר המקראי. על כן נכתב ראשון העינוי כביטוי לחיוביות, ואחריו איסור מלאכה כביטוי השליליות.

ספרא, אחרי מות, פרק ז א׳-ד׳

(א) [א] "והיתה לכם" – ולא לאחרים. "לחוקת עולם" – לבית עולמים. "בחדש השביעי" – יכול כולו? ת"ל "בעשור לחדש". "תענו את נפשותיכם" – יכול יֵשֵב לו בחמה ובצינה כדי שיצטער? ת"ל "וכל מלאכה לא תעשו". אסרתי לך במקום אחר מלאכה ואסרתי לך במקום אחר עינוי. מה מלאכה אסרתי לך במקום אחר – מלאכה שחייבים עליה כרת, אף עינוי שאסרתי לך במקום אחר – עינוי שחייבים עליה כרת.

(ב) [ב] ואלו הם הנותרים והפיגולים. מנין לרבות את הטבלים? ת"ל "תענו את נפשותיכם" ריבה. ארבה את הטבלים שהן במיתה ולא ארבה את הנבלות שאינם במיתה?... ת"ל "תענו את נפשותיכם" ריבה. ארבה את הנבלות שהן בלא תעשה ולא ארבה את החולין שאינם בלא תעשה?... ת"ל "תענו את נפשותיכם" ריבה.

(ג) [ג] ארבה את החולין שאינם בעמוד ואכול ולא ארבה את התרומה ומעשר שני שהם בעמוד ואכול?... ת"ל "תענו את נפשותיכם" ריבה. ארבה את התרומה ומעשר שני שאינם בבל תותירו ולא ארבה את הקדשים שהם בבל תותירו?... ת"ל "תענו את נפשותיכם" ריבה. דבר אחר: "תענו את נפשותיכם" – עינוי שיהא בבית נפשותיכם, ואיזו זה? זו אכילה ושתיה.

(ד) [ד] משום ר' ישמעאל אמרו נאמר כאן "תענו את נפשותיכם" ונאמר להלן "ויענך וירעיבך". מה "עינוי" האמור להלן רעבון אף "עינוי" האמור כאן רעבון.

Sifra, Acharei Mot, Chapter 7 1-4

(1) 1) (Vayikra 16:29) ("And it shall be to you an eternal statute: In the seventh month, on the tenth day of the month, you shall afflict your souls. And all work you shall not do, the citizen and the stranger that sojourns in your midst.") "And it shall be to you" (for atonement): and not to idolators. "an eternal statute": for the eternal house (i.e., the Temple, to exclude sacrificial mounds, where those offerings are not sacrificed.) "in the seventh month": I might think all of it; it is, therefore, written "on the tenth day of the month." "you shall afflict your souls": I might think that one should sit in the sun or in the cold in order to afflict himself; it is, therefore, written, (following:) "And all work you shall not do." I have forbidden work to you in a different context (Shabbath), and I have forbidden (non-) affliction (by eating) in a different context. Just as the work that I forbade you in a different context is work which is liable to kareth (cutting off), so, the (non-) affliction that I forbade you in a different context is such that is liable to kareth.

(2) 2) And these are (the eating of) nothar (portions of sacrifices "left over" beyond the permitted eating time) and (the eating of) piggul (sacrifices invalidated by improper intent of the officiating Cohein). Whence is (the eating of) tevel (untithed produce) to be derived? From "shall you afflict your souls," this ("your souls") serving as an inclusion.

(3) 3) I would then include tevel, which is subject to the death penalty; but I would not include neveilah (carcass), which is not subject to the death penalty; it is, therefore, written (in several places) "you shall afflict your souls" to include (all these). I would include neveilah, which is subject to a negative commandment, but I would not include chullin (mundane food), which is not subject to a negative commandment; it is, therefore, written (in several places) "you shall afflict your souls" (to include (all these). I would include chullin, which is not subject to a positive commandment, but I would not include terumah and second-tithe, which are (in some instances) subject to a positive commandment (e.g., in respect to Cohanim). It is, therefore, written "you shall afflict your souls," for inclusion. I would include terumah and second-tithe, which are not subject to "And you shall not leave over" (Vayikra 22:30); but I would not include consecrated food, which is subject to it; it is, therefore, written "you shall afflict your souls," for inclusion. Variantly: "You shall afflict your souls" — affliction which affects (the preservation of) your souls. Which is that? (Abstention from) eating and drinking.

(4) 4) It was said in the name of R. Yishmael: It is written here "you shall afflict your souls," and, elsewhere, (Devarim 8:3) "And He afflicted you, and caused you to hunger, and fed you with manna." Just as the affliction there is hunger, so, the affliction here is hunger.

ע"פ המדרש השני, ישנם ציפייה וצורך לייבא אל נושא העינוי ביוה"כ את דיני האכילה המצויים במקרא במקומות אחרים:

ההקשה הראשונית נעשית על ידי מלאכה ופיגול, אשר שניהם נאסרים ונענשים בכרת, ומשם אל ריבוי, כלילת ומניית כלל דיני האכילה המקראיים, הן המחייבים שבהם והן האוסרים שבהם.

נחדד את נקודת ההנחה: בחיפושינו אחר המקרה הדומה בדינו, בעונשו ובהשלכה המענה שלו, הגענו אל הפיגול. משם ריבינו את שאר דיני האכילה.

נסכם עד כאן:

שיטת ההבנה הראשונה שלנו תופסת את יוה"כ כיום בו העינוי הינו שביתה – ועל כן עינוי דרסטי הינו שביתה טוטאלית.

שיטת הבנה שניה מחדדת את השליליות שבחיוביות, ועל כן מגדירה את העינוי כאיסור מלאכה.

שיטת הבנה שלישית מחפשת ומנסה לקשר בין העינוי לדין דומה שעונשו כרת וגורם לעינוי במשמעות סבל, ומתוך כך מגדירה את העינוי כאיסור אכילה ושתיה: ראשית בקשר ישיר לפיגול, ומתוך כך לריבוי כלל דיני האכילה האחרים.

יומא ע״ד ב

...תָּנוּ רַבָּנַן: ״תְּעַנּוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם״, יָכוֹל יֵשֵׁב בַּחַמָּה אוֹ בַּצִּנָּה כְּדֵי שֶׁיִּצְטַעֵר — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ״. מָה מְלָאכָה שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, אַף עִנּוּי נֶפֶשׁ שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה. וְאֵימָא: הֵיכָא דְּיָתֵיב בְּשִׁימְשָׁא וְחָיֵים לֵיהּ לָא נֵימָא לֵיהּ קוּם תּוּב בְּטוּלָּא, יָתֵיב בְּטוּלָּא וְקָרֵיר לֵיהּ לָא נֵימָא לֵיהּ קוּם תּוּב בְּשִׁימְשָׁא! דּוּמְיָא דִּמְלָאכָה: מָה מְלָאכָה לֹא חִלַּקְתָּ בָּהּ, אַף עִנּוּי לֹא תַּחְלוֹק בּוֹ. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״תְּעַנּוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם״, יָכוֹל יֵשֵׁב בַּחַמָּה וּבַצִּנָּה וְיִצְטַעֵר — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ״, מָה מְלָאכָה דָּבָר שֶׁחַיָּיבִין עָלָיו בִּמְקוֹם אַחֵר, אַף עִנּוּי נֶפֶשׁ שֶׁחַיָּיבִין עָלָיו בִּמְקוֹם אַחֵר, וְאִי זֶה זֶה? זֶה פִּגּוּל וְנוֹתָר. אָבִיא פִּגּוּל וְנוֹתָר שֶׁהֵן בְּכָרֵת, וְלֹא אָבִיא אֶת הַטֶּבֶל שֶׁאֵינוֹ בְּכָרֵת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תְּעַנּוּ״, ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם״ — רִיבָּה. אָבִיא הַטֶּבֶל שֶׁהוּא בְּמִיתָה וְלֹא אָבִיא אֶת הַנְּבֵילָה שֶׁאֵינָהּ בְּמִיתָה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תְּעַנּוּ״, ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם״ — רִיבָּה. אָבִיא אֶת הַנְּבֵילָה שֶׁהוּא בְּלָאו, וְלֹא אָבִיא אֶת הַחוּלִּין שֶׁאֵינָן בְּלָאו? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תְּעַנּוּ״, ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם״ — רִיבָּה. אָבִיא הַחוּלִּין שֶׁאֵינָן בְּקוּם אֱכוֹל, וְלֹא אָבִיא אֶת הַתְּרוּמָה שֶׁהִיא בְּקוּם אֱכוֹל, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תְּעַנּוּ״, ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם״ — רִיבָּה. אָבִיא אֶת הַתְּרוּמָה שֶׁאֵינָהּ בְּבַל תּוֹתִירוּ, וְלֹא אָבִיא אֶת הַקֳּדָשִׁים שֶׁהֵן בְּבַל תּוֹתִירוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תְּעַנּוּ״, ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם״ — רִיבָּה. וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא״, עִנּוּי שֶׁהוּא אֲבֵידַת הַנֶּפֶשׁ, וְאֵי זֶה זֶה? זֶה אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. מַאי ״וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר״? וְכִי תֵּימָא: בַּעֲרָיוֹת קָא מִישְׁתַּעֵי קְרָא, — הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְהַאֲבַדְתִּי הַנֶּפֶשׁ״, עִנּוּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֲבֵידַת נֶפֶשׁ, וְאֵי זֶה זֶה? זֶה אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: נֶאֱמַר כָּאן עִנּוּי, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן עִנּוּי. מָה לְהַלָּן עִנּוּי רְעָבוֹן, אַף כָּאן עִנּוּי רְעָבוֹן. וְנֵילַף מֵ״אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנוֹתַי״? דָּנִין עִנּוּי דְּרַבִּים מֵעִנּוּי דְּרַבִּים, וְאֵין דָּנִין עִנּוּי דְּרַבִּים מֵעִנּוּי דְּיָחִיד. וְנֵילַף מֵעִנּוּי דְּמִצְרַיִם, דִּכְתִיב: ״וַיַּרְא אֶת עׇנְיֵנוּ״, וְאָמְרִינַן: זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ! אֶלָּא: דָּנִין עִנּוּי בִּידֵי שָׁמַיִם מֵעִנּוּי בִּידֵי שָׁמַיִם, וְאֵין דָּנִין עִנּוּי בִּידֵי שָׁמַיִם מֵעִנּוּי בִּידֵי אָדָם...

Yoma 74b

that a koy is its own species, and the uncertainty pertains not only to whether it is a wild or domestic animal, but also to whether it even can fit into one of those two categories. For if you do not say so and maintain that it might be its own species, how can we understand that which Rav Idi bar Avin said, that also the word “all” stated in the verse: “All blood you may not eat, whether of birds or of beasts” (Leviticus 7:26), comes to include the koy. Now, if you say that the koy is a case of uncertainty, is a verse necessary to include an uncertainty? Rather, the koy is obviously its own species, and therefore it is different and needs a special verse to include it. Here too, in the case of the forbidden fat, we could say that the koy is its own species, and therefore it is different. Consequently, Reish Lakish’s opinion cannot be proven by this baraita. § After clarifying the wording of the mishna, the Gemara brings a halakhic midrash to analyze the mishna’s laws. The Sages taught: The verse states: “And this shall be a statute to you forever: In the seventh month on the tenth day of the month you shall afflict your souls” (Leviticus 16:29). I might have thought that one should sit in the sun or in the cold to suffer and afflict his soul; therefore the continuation of the verse states: “And you shall not do any labor, the home-born, or the stranger that lives among you” (Leviticus 16:29). This teaches that just as prohibited labor is a mitzva that requires one to sit and do nothing, as one is commanded to refrain from action, so too, affliction of one’s soul is also a mitzva requiring one to sit and do nothing. One is not commanded to be proactive in order to afflict his soul. Rather, one must refrain from specified actions such as eating and drinking. The Gemara asks: And say that it means that when one sits in the sun and it is too hot for him, we do not say to him: Get up and sit in the shade. Or, if one sits in the shade and it is too cold for him, we do not say to him: Get up and sit in the sun. These are also cases of affliction involving sitting and doing nothing. The Gemara rejects this: It must be similar to the prohibition of labor. Just as with regard to prohibited labor you did not distinguish between situations, since the prohibition is independent of one’s personal circumstance, so too, you do not distinguish with regard to affliction, which is not affected by one’s circumstance. It was taught in another baraita that as the verse states: “You shall afflict your souls” (Leviticus 16:29), I might have thought that one must sit in the sun or the cold and be uncomfortable; therefore, the continuation of the verse states: “And you shall not do any labor” (Leviticus 16:29). Just as prohibited labor is something that incurs karet in other circumstances, like Shabbat, so too, affliction relates to acts that in other circumstances incur karet. And what is that circumstance? That is referring to piggul and notar, which lead to karet if eaten, and which therefore may not be eaten on Yom Kippur. The baraita continues: I will include the categories of piggul and notar, for which one is punished with karet if eaten during the year, but I will not include untithed produce, which does not cause one to incur the punishment of karet if eaten. Therefore, the verse states: “You shall afflict” (Leviticus 16:29), and it also states: “And you shall afflict your souls” (Leviticus 16:31). The Torah comes to include another affliction of a serious eating prohibition, i.e. untithed produce. The baraita continues: I will include untithed produce, for which one receives death at the hand of Heaven; but I will not include an unslaughtered animal carcass, which, although it is prohibited for consumption, one who eats it is not punishable by death at the hands of Heaven. Therefore, the verse states “you shall afflict” and also “and you shall afflict your souls.” The Torah includes foods that are associated with a prohibition even if one who eats them is not punishable by death. The baraita continues: I will include an unslaughtered animal carcass, which is prohibited by a negative mitzva, but I will not include non-sacred, regular food, which is not prohibited by a negative mitzva. Therefore, the verse states both “you shall afflict” and “and you shall afflict your souls.” Although non-sacred food is not prohibited in general, the Torah includes it in the prohibition of eating on Yom Kippur. The baraita continues: I will include non-sacred food, which is not associated with any positive mitzva to arise and eat, i.e., there is no obligation to eat non-sacred food; but I will not include teruma, which one is required to arise and eat, as priests are commanded to eat teruma. Therefore, the verse states “you shall afflict” and “and you shall afflict your souls.” The Torah includes teruma as well in the foods one is prohibited to eat on Yom Kippur. I will include teruma, which is not subject to the command: “You shall not leave over” (Leviticus 22:30), since teruma need not be consumed within a specific time, but I will not include sacred food, which is subject to the command “you shall not leave over”; it is prohibited to leave the meat uneaten after a certain amount of time. Therefore, the verse states “you shall afflict” and “and you shall afflict your souls,” to include the category of sacred food in the prohibition of eating on Yom Kippur. Consequently, the Gemara has demonstrated that it is prohibited to eat any type of food on Yom Kippur. And if it is your wish to say something to challenge this reasoning, the Gemara brings an additional proof: Surely, the verse states with regard to one who violates Yom Kippur: “I will destroy that soul from among his people” (Leviticus 23:30). Therefore, affliction is something that destroys a soul. And what is that? That is refraining from eating and drinking, since someone who does not eat and drink at all will die. The Torah is not referring to other afflictions that do not lead to death. These are the words of the baraita. The Gemara explains: What is meant by: And if it is your wish to say? What flaw did the first proof have? The Gemara explains: And if you say the verse is discussing relations with those with whom relations are forbidden, avoidance of which is also called affliction, and it is not discussing eating and drinking, the verse states: I will destroy that soul, meaning an affliction that can cause death. And what is that? That is refraining from eating and drinking. The school of Rabbi Yishmael taught the following concerning the nature of Yom Kippur: The word affliction is stated here with regard to Yom Kippur, and the word affliction is stated further on in a different place, concerning the Jews in the desert: “And He afflicted you and caused you to hunger” (Deuteronomy 8:3). Just as further on the meaning of affliction is hunger, so too, here, the meaning of the word affliction is hunger. The Gemara asks: And let us derive it not from the verse that indicates affliction of hunger but from the verse where Laban warns Jacob: “If you shall afflict my daughters” (Genesis 31:50), which is referring not to hunger but to marital relations. The Gemara answers: We derive affliction commanded to the public on Yom Kippur from affliction relating to the public, i.e., the Jewish people in the desert, and we do not derive affliction of the public from affliction of an individual, as in the case of Jacob’s wives. The Gemara continues to challenge the view of Rabbi Yishmael: And let us derive it from affliction stated with regard to Egypt, as it is written: “And He saw our affliction” (Deuteronomy 26:7). We say that this verse is referring to abstinence from conjugal relations. The Egyptians prevented the Jewish people from having relations. This affliction is an example of public affliction that is not abstention from eating or drinking. Rather, the prohibition to eat or drink on Yom Kippur should not be learned as stated previously, but as follows: We derive affliction by the hand of God from affliction by the hand of God, i.e., affliction caused directly by God or through His mitzvot; and we do not derive affliction by the hand of God from affliction by the hand of man. § Apropos the verse: “And he afflicted you and caused you to hunger, and fed you with manna” (Deuteronomy 8:3), the Gemara expounds related verses. The Torah states: “Who feeds you manna in the desert which your fathers did not know, in order to afflict you” (Deuteronomy 8:16). What affliction was there in eating the manna? Rabbi Ami and Rabbi Asi disagreed on the matter. One said: There is no comparison between one who has bread in his basket and one who does not have bread in his basket. The affliction in eating the manna lay in there being no leftover food for the next day. Each day the people worried that they might not have any food to eat the next day. And one said: There is no comparison between one who sees the food and eats it and one who does not see the food and eats it. Though the manna could taste like anything, it always looked the same and did not look as it tasted. Being unable to see the food that they tasted was an affliction. Rav Yosef said: From here there is an allusion to the idea that blind people eat but are not fully satisfied when they eat because they cannot see their food. Seeing the food contributes to the enjoyment of eating. Abaye said: Therefore, from what we have just learned, one who has a meal should eat it only during daytime, when there is light to see the food that is being eaten. Rabbi Zeira said: What is the verse that alludes to this? “Better is the seeing of the eyes than the wandering of the desire” (Ecclesiastes 6:9). On the same verse, Reish Lakish said: The sight of a woman is better than the actual act of relations, as it is stated: “Better is the seeing of the eyes than the wandering of the desire.” § Apropos the dispute between Rabbi Ami and Rabbi Asi, the Gemara continues with another dispute they had with regard to the correct interpretation of a verse. It is stated: “Do not look upon the wine when it is red, when it gives its color in the cup, when it glides down smoothly [bemeisharim]” (Proverbs 23:31). Rabbi Ami and Rabbi Asi disagreed. One said: Whoever casts

רבינו חננאל על מסכת יומא ע״ד ב:ג׳

הרי הוא אומר והאבדתי את הנפש ההיא איזהו דבר שיש בו איבוד נפש הוי אומר זו אכילה ושתיה דבי ר' ישמעאל תנא כאן תענו את נפשותיכם ונאמר ויענך וירעיבך.

מה להלן עינוי רעבון אף כאן ביוה"כ עינוי רעבון כתיב ביוה"כ תענו את נפשותיכם וכתיב [תהילים לה] עניתי בצום נפשי ועוד כתיב [ישעיה נח] למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע. מיכן שהצום נקרא עינוי נפש:

Rabbeinu Chananel on Yoma 74b:3

...

נראה כי הגמרא אינה מביאה את המן כהוכחה מן הטעם שהביאו רבי אמי רבי אסי.

תוספות ישנים על יומא ע״ד ב

מרבה את הפיגולין והנותרות כו'. פי' ה"ר יוסף דהני חמשה עינויים דמייתי הכא חמש פעמים תענו את נפשותיכם ריבה לאו היינו חמשה עינויים דאמר לקמן (דף עו.) הני חמשה עינויים כנגד מי וקאמר כנגד חמשה עינויים שבתורה אלא כולהו מלשון ועניתם קאמר לחודיה והוה מצי למימר ולמיפרך דלאו שיתא כתיבי אלא חמשה אלא דלא רצה לדקדק דעיקרייהו צריכי לדרשא דלקמן דהני ה' עינויים כנגד מי כו' ואומר רבי כי אין צריך לכך דמתענו ועניתם נפקי כולהו ובכי האי גוונא איכא במעילה פרק הנהנה מההקדש דמפיק מתמעול מעל ריבה דרשות טובא. מ"ר:

Tosafot Yeshanim on Yoma 74b

...

נזכיר ונסכם באמצעות טבלה את עיקרי המהלכים הקודמים, בצירוף שיטות הבנה עדכניות יותר לאור המקורות החדשים בהם נפגשנו: