ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה
1 א
  • איך התורה מצווה את האדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו במידה שווה הרי יש בישראל גאונים וצדיקים ויש בינוניים ויש אנשים פשוטים, ואיך אפשר לאהוב את כולם במידה שוה?

  • למה מסביר רש"י את "ואהבת לרעך כמוך" לפי שיטת רבי עקיבא "זה כלל גדול בתורה״?

  • מה שאל הנכרי בגמ׳ שבת לא. שבקש מהלל ושמאי לגיירו על מנת שילמד כל התורה על רגל אחת?

  • מה הסביר הלל בתשובתו לשאלת הנכרי "ואהבת לרעך כמוך״, דעלך סני לחברך לא תעביד, ואידך זיל גמור?

  • מה כוונת ר׳ יוחנן שהרשעים מתקיימים על אלוקיהם, אבל הצדיקים אלוקיהם מתקיים עליהם?

להערות או לקבלת המאמרים בקביעות אנא צור קשר עם העורך צפריר שטרן

[email protected] (או 763-1328 (646

2 ב
(יח) לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃
(18) Thou shalt not take vengeance, nor bear any grudge against the children of thy people, but thou shalt love thy neighbour as thyself: I am the LORD.
3 ג

(יח) לא תקם. אָמַר לוֹ הַשְׁאִילֵנִי מַגָּלְךָ, אָמַר לוֹ לַאו! לְמָחָר אָמַר לוֹ הַשְׁאִילֵנִי קַרְדּוּמְךָ, אָמַר לוֹ, אֵינִי מַשְׁאִילְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתָּנִי, זוּ הִיא נְקִימָה; וְאֵיזוֹ הִיא נְטִירָה? אָמַר לוֹ הַשְׁאִילֵנִי אֶת קַרְדּוּמְךָ, אָמַר לוֹ לַאו! לְמָחָר אָמַר לוֹ הַשְׁאִילֵנִי מַגָּלְךָ, אָמַר לוֹ הֵא לְךָ! אֵינִי כְמוֹתְךָ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתָּנִי, זוּ הִיא נְטִירָה. שֶׁנּוֹטֵר הָאֵיבָה בְּלִבּוֹ, אַעַ"פִּי שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם (ספרא;יומא כ"ג):

(יט) ואהבת לרעך כמוך. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה (ספרא):

(18) לא תקם THOU SHALT NOT AVENGE — If one says to another “Lend me your sickle", and he replies, “No!", and the next day he (the latter) says to him (the former), “Lend me your hatchet”, and he retorts, “I am not going to lend it to you, just as you refused to lend me your sickle״ — this is avenging. And what is “bearing a grudge”? If one says to another, “Lend me your hatchet”, and he replies “No!” and on the next day he says to him “Lend me your sickle”, and he replies: “Here it is; I am not like you, because you would not lend me” — this is called “bearing a grudge (נטירה)” because he retains (נוטר) enmity in his heart although he does not actually avenge himself (Sifra; Yoma 23a).

(19) ואהבת לרעך כמוך THOU SHALT LOVE THY FELLOW MAN AS THYSELF —Rabbi Akiba said: “This is a fundamental principle of the Torah” (Sifra; Talmud Yerushalmi Nedarim 9:3).

4 ד

הרב ׳בן איש חי׳ (ש״ר מקץ ה) כתב בשם שער הכוונות, שיש לאדם לכוון קודם התפילה לקיים מצוות ״ואהבת לרעך כמוך״, ועל ידי זה תעלה תפילתו למעלה יחד עם תפילות כל ישראל. ולכאורה צריך להבין, איך התורה מצווה את האדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו במידה שווה (עיין רסב״ם פ״ו מהלכות דעות ה״ג), הרי יש בישראל גאונים וצדיקים ויש בינוניים ויש אנשים פשוטים, ואיך אפשר לאהוב את כולם במידה שוה?

התשובה לזה היא, שבאמת גם את גופו אין האדם אוהב במידה שווה, שהרי כשרוצים להכות את האדם כנגד ליבו, הוא יתגונן וישים את זרועותיו כנגד חזהו כדי שהמכה תבוא על זרועותיו ולא על ליבו. וכן כשירצו להכותו בראשו, יחפה עליו בידיו, כי אפילו שהוא אוהב את כל אבריו, בכל זאת ליבו וראשו יקרים לו מכל, כי הוא יודע שבהם תלוי כל חיותו.

כן הוא הדבר באהבת ישראל, התורה מצווה את האדם שאת הצדיקים וגדולי הדור יאהב כבבת עינו, שהרי הם ׳עיני העדה׳, ואת תלמידי החכמים יאהב כליבו וכראשו, ואת הבינוניים יאהב כידיו, ואת פשוטי העם - כרגליו. ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיחוש אהבה כלפי כל אחד ואחד מישראל (גר״ע יוסף שליט״א).

אין עם ישראל כאומות העולם, שאומות העולם דומים לעדר, ועל ידי כולם יחד נהיה עדר, אבל כל אחד בפני עצמו אינו נחשב כלל, שהרי כולם יתפקדו גם בלעדיו, משא״כ בני ישראל הם ערבים זה לזה, ויש לדמותם לשעון וכיוצ״ב, שכל חלק וחלק בשעון הוא חשוב כי בלעדיו לא יעבוד השעון. ואם כן, כשהחבר עושה לי רעה, עלי להתבונן ולהבין שחבירי אינו אלא כמקל המכה, שלא המקל מכה אלא האוחז בו. כך לא החבר מכה אלא הקב״ ה סובב שכך יהיה לי על פי מעשי. וכתב בספר תומר דבורה (פרק א), שכל אחד מישראל נמצא בתוך הזולת, ובכל אחד יש חלק אחד מחבירו, וכשחוטא האחד, פוגם הוא את עצמו ואת חלק בירו הנמצא בו, עכ״ד. ולפי״ז מדוקדקים דברי חז״ל שאמרו בגמ׳ ״כל ישראל ערבין זה בזה

אמת ליעקב

5 ה

על הכתוב ״ואהבת לרעך כמוך״(ויקרא י״ט) הביא רש״י את דברי ר״ע ״זה כלל גדול בתורה״, ויש להבין רש״י פרשן ואינו דרשן, ומה מצא להביא דברי ר״ע בפירוש הכתוב ״ואהבת לרעך כמוך״? את הגדרת המצוה ככלל גדול בתורה למד רבי עקיבא מהלל הזקן על פי המסופר במסכת שבת לא. ״שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל גייריה, אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא זיל גמור״. ויש להתבונן בדברי הלל הזקן מצד אחד הדגיש את חשיבותה של המצוה ואת הכלל הגדול שבה, ומאידך למעשה צמצם הלל הזקן את הוראתה, ולמד ממנה רק את ההוראה השלילית ״דעלך פני לחברך לא תעביד״, ולכאורה במצוה זו יש הוראה לאהוב בפועל ברגש ובמעשה.

כדברי הלל הזקן פירש המצוה גם יונתן בן עוזיאל בתרגומו ״ותרחמי לחברך דמן אנת סני לך לא תעביד ליה״. פירוש זה בהוראת הכתוב נראה גם מתוך הפרשה כולה, בפרשת קדושים מונה התורה מצוות רבות שבין אדם לחבירו, המצוות על האדם שלא לפגוע בזולת וברכושו ״לא תגנובו ולא תכחשו״, ״לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול״, ״לא תלך רכיל בעמיך״, ״לא תשנא את אחיך בלבבך״, ״לא תקום ולא תטור״, ובסיום כל אלה נאמר ״ואהבת לרעך כמוך אני ה״׳. משמע שמצוה זו באה כהוראה כיצד להשמר מפגיעה בזולת, וקיום כל האיסורים שבין אדם לחבירו על ידי ״ואהבת לרעך כמוך״. ועל כן מצוה זו הוגדרה ככלל גדול בתורה, ועל ידי קיום המצוה ״דעלך סני לחברך לא תעביד״, נמנעים מכל האיסורים שבין אדם לחבירו. וכך ביאר המצוה בספר החינוך מצוה רמ״ג, וז״ל ״לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש, כלומר שנחמול על ישראל ועל ממונו כמו שאדם חומל על עצמו וממונו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך, וארז״ל דעלך סני לחברך לא תעביד, ואמרו בספרי זה כלל גדול בתורה, כלומר שהרבה מצוות שבתורה תלויים בכך, שהאוהב את חבירו כנפשו לא יגנוב ממונו ולא יונהו בממון ולא ישיג גבולו ולא יזיק לו בשום צד, וכן כמה מצוות אחרות תלויות בזה״, עכ״ל. לפ״ז ההגדרה זה כלל גדול בתורה היא שע״י מצוה זו נמנעים האיסורים שבין אדם לחבירו.

הרמב״ן מפרש הכתוב כדברי הלל הזקן, ונותן טעם מדוע לא לפרש המצוה כפשוטה לאהוב את רעך כמוך בפועל וברגש, וז״ל ״וטעם ואהבת לרעך הפלגה, כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו, ועוד שכבר בא ר״ע ולימד חיך קודמים לחיי חבירך״. הרמב״ן לומד מסברא, שאין לפרש המצוה כפשוטה, לפי שאדם קרוב אצל עצמו, ואין לדרוש ממנו שיאהב את חברו כנפשו. ואת סברתו מוכיח גם מההלכה ש״חייך קודמים לחיי חבירך״, הרי שאין מצוה לאהוב את חבירו כמותו, ויש לאדם להעדיף עצמו על חבירו. וממשיך הרמב״ן ואומר ״ויתכן שלא אמר ואהבת את רעך כמוך, והשוה אותם במלת לרעך״, והכוונה שלא צותה תורה לאהוב את רעך כמוך, אלא להתנהג לרעך כפי שאהבת את עצמך. וכן המלבי״ם שם עומד על ההבדל בין ״לאהוב את״ לבין ״לאהוב לרעך״, ומוסיף שבדרך כלל האהבה מתייחסת לנפש, ואם הכוגה לאהבת הרע, היה הכתוב צריך לומר ״ואהבת לנפש רעך כנפשך״, ועל כן ההוראה היא את מה שאהבת, תעשה לרעך כמוך, ״דעלך סני לחברך לא תעביד״.

6 ו

במעשה הנכרי בגמ׳ שבת לא. שבקש מהלל ושמאי לגיירו על מנת שילמד כל התורה על רגל אחת, ביארו המפרשים בעין יעקב שם בקשתו של הנכרי, שלא התכוון ממש ללמוד את כל התורה על רגל אחת, אלא משכיל היה וידע שמצוות התורה חלוקות לשתים, מצוות שבין אדם למקום, ומצוות שבין אדם לחבירו, כפי שנתנו הלוחות בהר סיני בשנים, באחד מצוות שבין אדם למקום, ובשני מצוות שבין אדם לחבירו. ובקש הנכרי להיות יהודי על רגל אחת, להתבסם ולקיים רק מצוות שבין אדם לחבירו, שמאי דחפו באמת הבנין שבידו, שהרי בנין אינו יכול לעמוד על רגל אחת, בא הלל והעמידם על אחת, ואמר לו ״ואהבת לרעך כמוך״, דעלך סני לחברך לא תעביד, ואידך זיל גמור, לפי שיסודה של המצוה הוא בהכרת הטוב, ומי שטוב עם חבירו, מוכרח שיהא טוב לשמים, לפי שואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה גם במצוות שבין אדם למקום.

ונראה עוד שיש לפרש את ההגדרה ״ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה״, לא רק במצוות שבין אדם לחבירו אלא בכל התורה ממש, שהרי כל ישראל ערבים זה לזה. והתורה ניתנה בסיני רק אחר ״ויחן שם ישראל״ (שמות י״ט) כאיש אחד בלב אחד, והצווי היה ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״, אתם ככלל ולא כפרט. לפ״ז אין מושג של קבלת תורה או מצוות ביחיד, שהפורש מן הצבור, אפי׳ שמקיים מצוות אין לו חלק לעולם הבא. על כן ״ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה״, לפי שהערבות שבין איש לרעהו היא התנאי והבסיס לכל התורה כולה.

בנין אב

7 ז

״ואהבת לרעך כמוך אני ד׳״ כ׳ הרמב״ן וז״ל: כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים להטיבו בעושר ולא בחכמה וכו, אם יהיה אוהבו בכל יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת וחכמה ולא שישוה אליו,

אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה ויצוה הכ׳ שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו אבל יאהב ברבות הטובה לחבירו כאשר אדם עושה לנפשו ולא יתן שיעורים באהבה וע״ז אמר ביהונתן כי אהבת נפשו אהבו

בעבור שהסיר מדת הקנאה מלבו ואמר כי אתה תמלוך על ישראל עי״ש. (ויקרא יט, יח)

הרמב״ן חדר כאן לעומק נבכי הנפש של האדם, שאדם מוכן להקריב ולהתמסר עבור חבירו בכל סוגי ההטבות ללא שיור, אמנם הוא לא יוכל לסבול שחבירו ישוה אליו, וחיוב התורה הוא לא כמורגלים לחשוב שמספיק לאהוב את חבירו, אלא תוקף החיוב הוא דוקא בכמוך, וזה ע״י סילוק המניעים והשורשים שגורמים לזה שאינו יכול לראותו שוה אליו וזוהי הקנאה, וכל זמן שמקננת הקנאה בליבו אין יכול לקיים את הכמוך, וכאשר הוכיח זאת מיהונתן שהצליח להגיע לאהבה שאינה תלויה בדבר ולאהבת נפש ממש, משום שסילק את השורש שהוא הקנאה בזה שויתר מראש על המלוכה. יוצא איפא שהחיוב לא מצטמצם למעשים והטבות לחבר, אלא דורש טיפול שורש בכוחות הנפש לעקור את שורשי הרע כדי להגיע לדרגת כמוך ממש.

ובזה מובן מה דדרש ר״ע על הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך״ זה כלל גדול בתורה (ב״ר כד, ז) שר״ע בגדלותו העצומה הבין שזהו יסוד ושורש העבודה של כל התורה להגיע לסילוק המחסום הגדול ביותר בעבודת ד׳ והוא האני, וברגע שאדם מגיע לדרגת כמוך זה סימן שהוא שבר כבר את המחיצה הגדולה שחוצצת בינו לבין קונו.

8 ח

חז״ל (ב׳׳ר פט, ח) עה"פ: ״ופרעה חולם והנה עומד על היאור״ אומרים אמר ר׳ יוחנן הרשעים מתקיימים על אלוקיהם, אבל הצדיקים אלוקיהם מתקיים עליהם "והנה ה׳ נצב עליו". והביאור בזה הוא שרשעים חושבים עצמם לעיקר וכל הבריאה היא בשבילם, ולכן אף שהם עובדים את היאור והוא אלוקיהם, מ״מ סיבת התקשרותם היא כדי שיוכלו להפיק תועלת מהיאור, ולכן הם נקראים עומדים על אלוקיהם, שהם הרוכבים ואלוקיהם הוא הנרכב המשמש אותם למטרתם, וההיפך אצל הצדיקים כל מהותם היא לש״ש אין להם לעצמם כלום, כל תכלית בריאתם היא לכבוד ד׳ יתברך, ה׳ הוא רוכב ערבות והאדם הוא הנרכב, השמש שמבטל עצמיותו לבורא.

ולכן אין אצל אומות העולם כלל ענין לעשות למען אחרים, בונים גשרים לצורך עצמם, מתקנים שווקים לצורך עצמם, ולכן אם גוי נותן צדקה ע״מ שיחיה בנו אין זה צדקה כי כל מה שהם עושים רק לעצמם ולהתגדל כמ"ש (ב״ב י:), אבל ישראל גם אם עושה תנאי כזה מועיל, וכביאור רש״י שם כי ליבו לשמים. כי זהו סודו של כלל ישראל, לבטל את כל החשבונות הרבים שחשבו בני אדם, ולאמר נעשה ונשמע שמוכנים לעשות מבלי להבין, ותפיסת החיים של הגויים היא רק אם יש להם תועלת, לכן לא נותנים להם את האפשרות להתחיל יהדות בשלא לשמה ובמשך הזמן יגיעו ללשמה, כי המעבר מוכרח להיות קיצוני, בהפקעה של מהותם שעושים רק למען תועלת.

וכן אומרים להם עניני צדקה ומתנות עניים, כמ׳׳ש בגמ׳ (יבמות מז, א), וכאמור זה מאותה סיבה, שידעו שיהדות בחינתה היא שד' נצב עלינו ואנו מרכבה, ואנו צריכים לתת ולסייע לזולת כמ׳׳ש (משלי יב, יב) ״שורש צדיקים יתן" וביאר הגר׳׳א שטבע הצדיק ליתן לאחרים, עי׳׳ש. ולא כפי תפיסתם שהם עומדים על אלוהיהם. באר התורה