דף ק"ד

Byגילעד בן-צור

עמוד א

קושייה א

שבת ק״ד א:א׳

..... דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: האותיות מֵ״ם וְסָמֶ״ךְ שֶׁבַּלּוּחוֹת הברית - בְּנֵס הָיוּ עוֹמְדִין. .......

Shabbat 104a:1

he elevates its status, as Rav Ḥisda said: The letters mem and samekh that were in the tablets were standing miraculously. Each letter was chiseled all the way through the tablets. In that case, the segment of the tablets at the center of the samekh and final mem, letters that are completely closed, should have fallen. Miraculously, they remained in place. Consequently, rendering an open mem closed elevates its status. However, if one rendered a closed letter open, he diminishes its status, as Rabbi Yirmeya said, and some say that it was Rabbi Ḥiyya bar Abba who said: The prophets instituted the difference between the open and closed forms of the letters mem, nun, tzadi, peh, kaf. Since the closed letters date back to the Ten Commandments, apparently the prophets introduced the open versions of the letters, which are therefore less significant.

היכן מצויה האות סמ"ך בעשרת הדברות?

לחזור על השאלה בהמשך.

קושייה ב

שבת ק״ג ב:ט״ז

שנינו בגמרא: בספר תורה, שבו אות מ"ם פתוחה (רגילה) וּמִדְּפָתוּחַ וַעֲשָׂאוֹ ובמקום זה כתבו אותה סָתוּם סתומה (סופית) — הספר כָּשֵׁר,

וגם סָתוּם נָמֵי סָתוּם וַעֲשָׂאוֹ פָּתוּחַ (אם ההפך) — כָּשֵׁר.

דעת תומכי רב חסדא

Shabbat 103b:16

And from the fact that an open letter that one rendered closed is valid, in the case of a closed letter, too, a closed letter that one rendered open is valid. This homiletic interpretation supports Rav Ḥisda’s opinion.

שבת ק״ג ב:י״ז

ומקשים, מִי דָּמֵי? האם 2 המקרים הם דומים?? כשפָּתוּחַ וַעֲשָׂאוֹ סָתוּם —

Shabbat 103b:17

The Gemara rejects this comparison: Is it similar? If one rendered an open letter closed,

שבת ק״ד א:א׳

עַלּוֹיֵי קָא מְעַלֵּי לֵיהּ עושה לו עילוי (כלומר 'ם' גדולה בחשיבותה מ 'מ')!, ומסבירים עוד:

דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: מֵ״ם וְסָמֶ״ךְ שֶׁבַּלּוּחוֹת בְּנֵס הָיוּ עוֹמְדִין.

אֶלָּא סָתוּם וַעֲשָׂאוֹ פָּתוּחַ — גָּרוֹעֵי קָא מְגָרַע לֵיהּ ולכאורה, הפך 'ם' ל 'מ' הוריד את ערכה של האות, אם כך מדוע רב חסדא אומר שכשר?,

דְּאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, וְאִיתֵּימָא רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: אותיות מַנְצְפַךְ (סופיות) צוֹפִים נביאים אֲמָרוּם הוסיפו.

דעת מתנגדי רב חסדא

Shabbat 104a:1

שבת ק״ד א:ב׳

וְתִיסְבְּרָא?! האם אתה סובר כך? וְהָכְתִיב (לפני שניתנו עשרת הדברות): ״אֵלֶּה הַמִּצְוֹת״ — שֶׁאֵין הַנָּבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה! דעת תומכי רב חסדא

אֶלָּא מִיהְוָה הֲוַאי מה קרה?, מִידָּע לָא הֲוָה יָדְעִין לא ידעו הֵי האם בְּאֶמְצַע תֵּיבָה הֵי בְּסוֹף תֵּיבָה, וַאֲתוֹ צוֹפִים תַּקְּנִינְהוּ. דעת מתנגדי רב חסדא

ומקשים: וְאַכַּתִּי ״אֵלֶּה הַמִּצְוֹת״ — שֶׁאֵין הַנָּבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה!

אֶלָּא, עם ישראל שְׁכָחוּם (שכחו האם 'מ' ו'ם' נכתבות באמצע או בסוף) וְחָזְרוּ הנביאים וְיִסְּדוּם והזכירו להם. דעת תומכי רב חסדא

Shabbat 104a:2

The Gemara rejects this: And is that reasonable? Isn’t it written: “These are the commandments that the Lord commanded Moses to tell the children of Israel at Mount Sinai” (Leviticus 27:34). The word “these” underscores that a prophet is not permitted to introduce any new element related to the Torah and its mitzvot from here on. Rather, the prophets did not innovate these forms. Both the open and closed versions existed before then. However, people did not know which form appeared in the middle of a word and which form at the end of a word. And the prophets came and instituted their set positions. The Gemara asks: And still the question remains: Didn’t the Sages derive from the verse: “These are the commandments,” that a prophet is not permitted to introduce any new element from here on? How could they institute the position of the letters? Rather, over the course of time, the people forgot their positions in the words and the prophets then reestablished their positions. Apparently, closed letters are no more significant than the open ones.

והנה מכאן מוכח שהאותיות האמצעיות והסופיות הן באותה רמה, ולא מתקיים בזה

"אֶלָּא סָתוּם וַעֲשָׂאוֹ פָּתוּחַ — גָּרוֹעֵי קָא מְגָרַע לֵיהּ".

היש להגיד שרב חסדא צודק?

קושייה ג

שבת ק״ד א:ה׳

למדנו מה שדרשו תינוקות על האותיות: האותיות ה״ו ('ה', 'ו') — זֶה עיקר שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

ז״ח ט״י כ״ל — וְאִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָן ('ז') אוֹתְךָ, וְחָן ('ח') אוֹתְךָ, וּמֵטִיב ('ט') לְךָ, וְנוֹתֵן לְךָ יְרוּשָּׁה ('י'), וְקוֹשֵׁר לְךָ כֶּתֶר ('כ') לָעוֹלָם ('ל') הַבָּא.

ועוד הם מוסיפים: מֵ״ם פְּתוּחָה ('מ'), מֵ״ם סְתוּמָה ('ם') — מַאֲמָר פסוק בתורה שהוא פָּתוּחַ מובן, ומַאֲמָר סָתוּם.

..........

Shabbat 104a:5

The children continued to interpret the letters.
Heh vav: That is the principal name of the Holy One, Blessed be He.
Zayin ḥet, tet yod, kaf lamed: And if you do so, the Holy One, Blessed be He, feeds [zan] you, and shows you favor [ḥan], and bestows goodness [meitiv] upon you, and gives you an inheritance [yerusha], and ties a crown [keter] for you in the World to Come [la’olam haba].
The open mem and closed mem indicate that the Torah contains an open statement, understood by all, and an esoteric statement.
The bent nun and the straight nun at the end of a word refer to a faithful person who is bent [ne’eman kafuf] and is modest now, who will ultimately become a well-known faithful person [ne’eman pashut].

והנה בנוסף לקושייה ב' ששם רשמתי שהכלל "סָתוּם וַעֲשָׂאוֹ פָּתוּחַ — גָּרוֹעֵי קָא מְגָרַע לֵיהּ" הוא לא נכון, ע"פ דרשות התלמידים שמובאת כאן, מ"ם סופית (סגורה) נחשבת לפסוק שלא מובן בתורה - ומ"ם אמצעית (פתוחה) נחשבת לפסוק שמובן בתורה.

ודרשה זו סותרת את הכלל "אֶלָּא סָתוּם וַעֲשָׂאוֹ פָּתוּחַ — גָּרוֹעֵי קָא מְגָרַע לֵיהּ".

מדוע? כיוון שאם "סָתוּם" (פסוק שלא מובן) - "וַעֲשָׂאוֹ פָּתוּחַ" (פירש את הפסוק בכדי שיובן), שיבח את הפסוק ולא "מְגָרַע לֵיהּ".

קושייה ד

שבת ק״ד א:ז׳

עוד דרשו התינוקות באותיות: קוּ״ף — הקָדוֹשׁ ברוך הוא. רֵי״שׁ — רָשָׁע.

מַאי טַעְמָא מְהַדַּר אַפֵּיהּ דְּקוּ״ף מֵרֵי״שׁ מה הטעם שפני ה'ק' כלפי גב ה'ר'? — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אֲנִי יָכוֹל רוצה לְהִסְתַּכֵּל בָּרָשָׁע.

וּמַאי טַעְמָא מְהַדַּר תָּגֵיהּ הכתר של הדְּקוּ״ף לְגַבֵּי קרוב לרֵי״שׁ — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם חוֹזֵר בּוֹ (הרשע) אֲנִי קוֹשֵׁר לוֹ כֶּתֶר כְּמוֹתִי.

וּמַאי טַעְמָא כַּרְעֵיהּ דְּקוּ״ף תַּלְיָא שהפתח של ה'ק' קרוב ל'ר'? — דְּאִי הָדַר בֵּיהּ, לִיעַיֵּיל שיוכל הרשע לחזור להשם ברוך הוא במהרה.

Shabbat 104a:7

The children continued:
Kuf: Holy [kadosh], referring to God.
Reish: A wicked person [rasha]. Why is the kuf facing away from the reish? This question was phrased euphemistically, as it is the reish that is facing away from the kuf. The Holy One, Blessed be He, said: I am unable look at a wicked person, i.e., the wicked person does not want to look toward God. And why is the crown of the letter kuf turned toward the reish? The Holy One, Blessed be He, said: If the wicked person repents his evil ways I will tie a crown for him like My own. And why is the leg of the kuf suspended and not connected to the roof of the letter? Because if the wicked person repents he can enter through this opening if he so desires.

מה הטעם לומר שהקדוש ברוך מיוצג ע"י האות "ק", והלא כבר אמרו התלמידים שהאותיות "ה" ו- "ו" מייצגות את השם יתברך? כפי ששנינו:

שבת ק״ד א:ה׳

ה״ו — זֶה שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

Shabbat 104a:5

קושייה ה

שבת ק״ד א:ט׳

ובנוסף שנו התלמידים: שִׁי״ן — שֶׁקֶר. תָּי״ו — אֱמֶת.

מַאי טַעְמָא שבמילה "שֶׁקֶר" מְקָרְבָן מִילֵּיהּ האותיות קרובות (-צ-ק-ר-ש-ת-), אֱמֶת מְרַחֲקָא מִילֵּיהּ והאותיות של "אמת" רחוקות אחת מהשניה? — שִׁיקְרָא השקר שְׁכִיחַ, קוּשְׁטָא האמת לָא שְׁכִיחַ נדירה.

וּמַאי טַעְמָא שִׁיקְרָא אַחֲדָא כַּרְעֵיהּ קָאֵי שאותיות "שקר" כולן עומדות על רגל אחת, וֶאֱמֶת מְלַבַּן לַבּוֹנֵי ואותיות "אמת" עומדות על רגליים יציבות? — קוּשְׁטָא קָאֵי האמת מתקיימת, שִׁיקְרָא לָא קָאֵי והשקר לא מתקיים (נופל).

Shabbat 104a:9

They further taught:
Shin: Falsehood [sheker]. Tav: Truth [emet].
Why are the letters of the word sheker adjacent to one another in the alphabet, while the letters of emet are distant from one another? That is because while falsehood is easily found, truth is found only with great difficulty. And why do the letters that comprise the word sheker all stand on one foot, and the letters that comprise the word emet stand on bases that are wide like bricks? Because the truth stands eternal and falsehood does not stand eternal.

ובהמשך לקושייה הקודמת, נאמר על אותיות "שקר" שכמו שאותיותיו עומדות על רגל אחת ואינן מתקיימות, כך גם השקר לא מתקיים לאורך זמן. אבל האות "ק" שמייצגת את השם ברוך הוא - גם היא כחלק מהאותיות, וגם היא עומדת על רגל אחת, אז לכאורה וח"ו הדרשה אומרת שהשם ברוך הוא לא יתקיים??

עמוד ב

קושייה ו

שבת ק״ד ב:א׳

מַתְנִי׳ שנינו במשנה: הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בְּהֶעְלֵם אֶחָד — חַיָּיב.

כָּתַב אותיות בִּדְיוֹ בְּסַם בְּסִיקְרָא בְּקוֹמוֹס וּבְקַנְקַנְתּוֹם וּבְכׇל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם - חייב.

...........

Shabbat 104b:1

MISHNA: One who writes two letters on Shabbat during one lapse of awareness is liable. The following substances used as ink are explained in the Gemara. One is liable if he wrote with deyo, with sam, with sikra, with gum [komos], or with copper sulfate [kankantom] or with any substance that makes a mark. If one wrote on two walls of a house that form a corner, or on two parts of a writing tablet, and the two items are read together, he is liable. One who writes on his flesh on Shabbat is liable. If one unwittingly scratches letters on his flesh on Shabbat, Rabbi Eliezer deems him liable to bring a sin-offering and the Sages deem him exempt.

את הנושא של כתיבה בצבעים/חומרים שונים, למדנו כבר במשנה הקודמת.

כאמור:

משנה שבת י״ב:ג׳

הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, .......... בֵּין מִשְּׁנֵי סַמְמָנִיּוֹת, בְּכָל לָשׁוֹן, חַיָּב.

.................

Mishnah Shabbat 12:3

One who writes two letters on Shabbat, whether he did so with his right hand or his left, whether they were the same letter or two different letters, whether he did so using two different types of ink, in any language, he is liable. Rabbi Yosei said: One is deemed liable for writing two letters only due to marking, as they would write symbols on adjacent beams of the Tabernacle to know which beam was another beam’s counterpart. Rabbi Yehuda said: We found that one is liable for writing even if he did not complete what he was writing, so that he wrote a small name that constituted part of a longer name, e.g., Shem [shin mem] from the name Shimon or from Shmuel; Noaḥ [nun ḥet] from Naḥor; Dan [dalet nun] from Daniel; Gad [gimmel dalet] from Gaddiel. In all of these cases, the first two letters of the longer name constitute the shorter name.

רש"י על שבת ק״ג א:ח׳:ג׳

משתי סמניות - אחת בדיו ואחת בסיקרא:

Rashi on Shabbat 103a:8:3

...

מה הצורך לאומרם שוב?