How to eat bread again: The Omer - Neukölln 5776
by Josh W

ליקוטי הלכות אורח חיים ג – פסח ב

וְזֶהוּ מִצְוַת אֲכִילַת מַצָּה, כִּי מַצָּה בְּחִינַת שִׂמְחָה, (כַּמּוּבָא בְּמַאֲמַר "בַּחֲצֹצְרוֹת" סִימָן ה) שֶׁמַּצָּה מְרַמֵּז עַל תִּקּוּן הַמֹּחַ שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁמֹר הַמֹּחַ מֵחָמֵץ שֶׁלֹּא יַחֲמִיץ אֶת מֹחוֹ בְּמַחֲשָׁבוֹת וְהִרְהוּרִים וְכוּ', (עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב). וְעַל-יְדֵי זֶה יוּכַל שֶׁיִּהְיֶה קוֹלוֹ נַעֲשֶׂה רְעָמִים, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין לְשִׂמְחָה, (כַּמְבֹאָר שָׁם, עַיֵּן שָׁם). וְזֶהוּ בְּחִינַת שֶׁנִּקְרָא הַמַּצָּה לֶחֶם עֹנִי, שֶׁעוֹנִין עָלָיו דְּבָרִים הַרְבֵּה, הַיְנוּ בְּחִינַת הַקּוֹלוֹת שֶׁצּוֹעֲקִין עַל הַמַּצָּה בְּסִפּוּר הַהַגָּדָה. לְהוֹרוֹת שֶׁעַל-יְדֵי הַמַּצָּה יְכוֹלִים לִצְעֹק אֶל ה', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֵינוּ". הַיְנוּ, כִּי עַל-יְדֵי הַמַּצָּה יְכוֹלִין לִצְעֹק וּלְהִתְפַּלֵּל אֶל ה', כִּי קוֹלוֹ יִהְיֶה נַעֲשֶׂה רְעָמִים וַאֲזַי יוּכַל לְכַוֵּן בִּתְפִלָּתוֹ, כִּי הַלֵּב יִשְׁמַע דִבּוּרָיו, (כַּמְבֹאָר שָׁם, עַיֵּן שָׁם). וְעַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין לְשִׂמְחָה כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ בְּחִינַת מִצְוַת אֲכִילַת מַצָּה כְּדֵי לִזְכּוֹת לְשִׂמְחָה עַל-יְדֵי אֲכִילָה קְדוֹשָׁה כָּזוֹ, דְּהַיְנוּ מַצָּה כַּנַּ"ל. וּלְהִפּוּךְ, חָמֵץ וּשְׂאוֹר, שֶׁהֵם ס"מ וְלִילִית, בְּחִינַת יָגוֹן וַאֲנָחָה, כַּמּוּבָא, "לֹא יֵרָאֶה וְלֹא יִמָּצֵא", כִּי אֲזַי צְרִיכִין לְשִׂמְחָה דַּיְקָא כַּנַּ"ל (זֶה שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר שֶׁמַּצָּה אַסְוָתָא), כִּי הַשִּמְחָה הִיא רְפוּאָה לְכָל הַחוֹלַאַת כַּנַּ"ל, כִּי הַשִּמְחָה הִיא בְּחִינַת עֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה, שֶׁהֵן מְחַיִּין עֲשָׂרָה מִינֵי דְּפִיקִין כַּנַּ"ל, וְעַל זֶה מְרַמֵּז מַצָּה, כִּי הַחִלּוּק שֶׁבֵּין חָמֵץ לְמַצָּה הוּא רַק בְּה' כַּמּוּבָא. כִּי מַצָּה בְּה' וְהַה' הוּא בְּחִינַת דָּלֵית יוּד בִּבְחִינַת הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּ"י אֲכָלוּ אֲבְהָתָנָא, כַּמּוּבָא בַּכַּוָּנוֹת. וְדִ"י, הַיְנוּ דָּלֶת יוּ"ד. הִיא בְּחִינַת שִׁיר פָּשׁוּט כָּפוּל מְשֻׁלָּשׁ מְרֻבָּע. וַעֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת ה', הַיְנוּ דָּלֶת יוּד, כַּמּוּבָא. נִמְצָא, שֶׁמַּצָּה הִיא בְּחִינַת שִׂמְחָה, בְּחִינַת עֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה הַגְּאֻלָּה וְהַחֵרוּת וְתִקּוּן קְרִי, שֶׁזֶּה הָיָה סוֹד יְצִיאַת מִצְרַיִם כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ שֶׁבְּשָׁבוּעוֹת מִצְוָה לְהָבִיא שְׁתֵּי הַלֶּחֶם מֵחָמֵץ דַּיְקָא, כִּי בְּפֶסַח בִּשְׁעַת יְצִיאַת מִצְרַיִם קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה וַאֲזַי עֲדַיִן הָיָה קְצָת כֹּחַ וַאֲחִיזָה לְהַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְעַל-כֵּן הֻצְרְכוּ לָצֵאת בְּחִפָּזוֹן, כִּי עֲדַיִן לֹא נִכְנַעַת מִכֹּל וָכֹל, רַק לְפִי שָׁעָה, כַּמּוּבָא. עַל-כֵּן אָז צְרִיכִין לִבְרֹחַ מִן הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת חָמֵץ וּשְׂאוֹר, וַאֲסוּרִים בְּבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא לְבַל יִתְעָרְבוּ הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה, חַס וְשָׁלוֹם, בְּתוֹךְ שִׂמְחָתֵנוּ וִיבַלְבְּלוּ הַשִּמְחָה חַס וְשָׁלוֹם, וְעַל-כֵּן צְרִיכִין לֶאֱכֹל רַק מַצָּה וְלֹא חָמֵץ כַּנַּ"ל, אֲבָל בְּשָׁבוּעוֹת שֶׁאָז מַתַּן תּוֹרָה וְאָז הַשִּמְחָה בִּשְׁלֵמוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ", וְאָז הַסִּטְרָא אָחֳרָא נִכְנַעַת לְגַמְרֵי מִכֹּל וָכֹל, כִּי יִשְׂרָאֵל שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי פָּסְקָה זֻהֲמָתָן, וְעַל-כֵּן אֲזַי בְּשָׁבוּעוֹת מִצְוָה עָלֵינוּ לְהָבִיא שְׁתֵּי הַלֶּחֶם לְקָרְבָּן מֵחָמֵץ דַּיְקָא כְּדֵי לִתְפֹּס וּלְהַכְרִיחַ אֶת הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת חָמֵץ שֶׁיִּתְהַפֵּךְ לְשִׂמְחָה וּקְדֻשָּׁה, בִּבְחִינַת שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּיגוּ וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן לֶעָתִיד לָבֹא שֶׁאָז תִּגְדַּל הַשִּמְחָה מְאֹד, אֲזַי כָּל הַקָּרְבָּנוֹת בְּטֵלִין חוּץ מִקָּרְבַּן תּוֹדָה, כִּי בַּתּוֹדָה הָיָה חָמֵץ וּמַצָּה רֶמֶז שֶׁהַשִּמְחָה בִּשְׁלֵמוּת, שֶׁתּוֹפֶסֶת גַּם אֶת הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה לְתוֹךְ הַשִּמְחָה כַּנַּ"ל. וְזֶה יִהְיֶה לֶעָתִיד, כִּי אֲזַי נֶאֱמַר, "כִּי לֹא בְּחִפָּזוֹן תֵּצְאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן", כִּי אָז יִהְיֶה הַסִּטְרָא אָחֳרָא נִכְנַעַת לְגַמְרֵי וְתִתְהַפֵּךְ לִקְדֻשָּׁה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים וְכוּ'". וְעַל-כֵּן אֲזַי עִקַּר הַחֲשִׁיבוּת קָרְבַּן תּוֹדָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חָמֵץ דַּיְקָא, הַיְנוּ שֶׁתּוֹפְסִין גַּם אֶת הֶחָמֵץ, שֶׁהוּא בְּחִינַת יָגוֹן וְכוּ', לְתוֹךְ שִׂמְחַת הַקְּדֻשָּׁה כַּנַּ"ל, וְכֵן שָׁבוּעוֹת שֶׁהוּא רַק יוֹם אֶחָד וּמְרַמֵּז עַל עוֹלָם הַבָּא, כַּמּוּבָא, עַל-כֵּן הָיוּ מְבִיאִין בּוֹ קָרְבָּן מֵחָמֵץ דַּיְקָא כְּדֵי לַחֲטֹף וְלִתְפֹּס אֶת הַיָּגוֹן לְתוֹךְ הַשִּמְחָה, לַהֲפֹךְ מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, שֶׁזֶּה עִקַּר שְׁלֵמוּת הַשִּמְחָה כַּנַּ"ל:

Likutei Halachot, Orach Hayim, Pesach 3:2

The essence of matza is happiness. Matza hints at the purification of the mind, because we are called upon to keep our mind clean of thoughts and ruminations that are like 'hametz'. If one does so, their voice becomes like thunder, since doing so leads to simple happiness, as we have seen. This is why matza is called lechem oni, because we answer (onim) many things over it, (i.e, the voices shouted above the matza at the recitation of the Haggadah), and this shows us that we can use the Matza to shout out to God, as it says, "And we cried out to our God". Therefore, Matza inspires us to shout out and pray to God and turn our voice into thunder, and then we can truly have intention in our prayers, since our heart can finally hear our words, and then we will finally merit happiness. This is the reason we eat matzah: we attain happiness through this sacred act of eating.

The opposite of this is leaven (hametz) and yeast, which are like Samael and Lilith, or sadness and crying - these "shall not be found or seen by you", because we need to be happy at this stage! For happiness is the cure for all ills... this is seen in the word 'matzah', which has the same letters as 'hametz' apart from the letter hey... and the power of matzah is such happiness that it brings about redemption, freedom and fixes sins, which is the secret of the exodus from Egypt.

And this is the reason that on Shavuot, we are especially commanded to bring an offering of hametz. On Pesach, before the giving of the Torah, the evil forces had some strength in this world, and they therefore had to rush out of Egypt. So too do we sometimes need to flee from sadness and crying, which are symbolised by hametz, which may not be seen or possessed so that sadness does not mix into our happiness, God forbid, and we eat only matzah at these times. However, on Shavuot, our happiness is complete, it is "the day of his wedding and the happiness of his heart", and the evil forces retreat completely, for as Israel stood at Sinai they were completely pure, and we need to bring an offering of hametz in order to capture and subdue our sadness, and bring it in together with our happiness, in order to elevate it to the level of happiness, as it says: "Joy and happiness will overtake" (Isaiah 35:10).

And this is why, at the end of days, when happiness will abound, all the sacrifices will be annulled except the Thanks-offering, because the Thanks-offering combined both hametz and matzah, showing that the happiness was complete - happiness would catch hold of sadness and elevate it and integrate it within itself, and so it shall be at the end of days... and Shavuot itself is only one day, which hints at the end of days, and we bring an offering of hametz, to try and catch hold of our sadness and bring it into our happiness, for that is the essential meaning of happiness.