Foresight/Planning for the Future
(ט) אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר טוֹב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן טוֹב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב טוֹב. אָמַר לָהֶם, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלָל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם.
(9) He [Rabban Yohanan] said unto them: go forth and observe which is the right way to which a man should cleave? Rabbi Eliezer said, a good eye; Rabbi Joshua said, a good companion; Rabbi Yose said, a good neighbor; Rabbi Shimon said, foresight. Rabbi Elazar said, a good heart. He [Rabban Yohanan] said to them: I prefer the words of Elazar ben Arach, for in his words your words are included.
(יד) הֶֽחָכָם֙ עֵינָ֣יו בְּרֹאשׁ֔וֹ וְהַכְּסִ֖יל בַּחֹ֣שֶׁךְ הוֹלֵ֑ךְ וְיָדַ֣עְתִּי גַם־אָ֔נִי שֶׁמִּקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד יִקְרֶ֥ה אֶת־כֻּלָּֽם׃
(14) A wise man has his eyes in his head, Whereas a fool walks in darkness. But I also realized that the same fate awaits them both.
Hishtadlus for a Dvar Mitzvah
We see throughout the Torah that Moshe had to do his Hishtadlus - go to the front of the Leviim tent, put the gold into the fire.
(ד) וְזֶ֨ה מַעֲשֵׂ֤ה הַמְּנֹרָה֙ מִקְשָׁ֣ה זָהָ֔ב עַד־יְרֵכָ֥הּ עַד־פִּרְחָ֖הּ מִקְשָׁ֣ה הִ֑וא כַּמַּרְאֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֤ה ה' אֶת־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשָׂ֖ה אֶת־הַמְּנֹרָֽה׃ {פ}
(4) Now this is how the lampstand was made: it was hammered work of gold, hammered from base to petal. According to the pattern that the LORD had shown Moses, so was the lampstand made.
אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ (תהלים מ, ה), זֶה יוֹסֵף. (תהלים מ, ה): וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים, עַל יְדֵי שֶׁאָמַר לְשַׂר הַמַּשְׁקִים (בראשית מ, יד): זְכַרְתַּנִּי וְהִזְכַּרְתַּנִּי, נִתּוֹסַף לוֹ שְׁתֵּי שָׁנִים. אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ, רַבִּי יוּדָן אָמַר הָמוֹן רִבֵּי רַבְרְבַיָא שֶׁהֵם שָׂטִים אַחֲרֵי כָּזָב, אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁהוּא בּוֹטֵחַ בָּהֶם. (קהלת ה, ב): כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן, אָמַר פַּרְעֹה מִי מִתְקַיֵּם עַל מִי אֲנִי עַל אֱלֹקָי אוֹ אֱלֹקָי עָלַי, אָמַר לוֹ אַתָּה עַל אֱלֹקֶיךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי מִקֵּץ וגו'. (קהלת ד, יד): כִּי מִבֵּית הָסוּרִים יָצָא לִמְלֹךְ, זֶה יוֹסֵף שֶׁיָּצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִים שֶׁל פַּרְעֹה. יָצָא לִמְלֹךְ, (בראשית מא, יד): וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה, (קהלת ד, יד): כִּי גַּם בְּמַלְכוּתוֹ נוֹלַד רָשׁ, בְּמַלְכוּתוֹ שֶׁל יוֹסֵף נוֹלְדָה רָשְׁתּוֹ שֶׁל פּוֹטִיפֶרַע. דָּבָר אַחֵר, וַיְהִי מִקֵּץ (קהלת ד, טו): רָאִיתִי אֶת כָּל הַחַיִּים הַמְהַלְּכִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, זֶה יוֹסֵף. (קהלת ד, טו): עִם הַיֶּלֶד הַשֵּׁנִי, אֵלּוּ שְׁתֵּי שָׁנִים שֶׁנִּתּוֹסְפוּ לוֹ, וְלָמָּה נִתּוֹסַף לוֹ שְׁתֵּי שָׁנִים, כְּדֵי שֶׁיַּחֲלֹם פַּרְעֹה וְיִתְגַּדֵּל עַל יְדֵי חֲלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים.
Reliance on Hashem
וַיָּמֹ֣דּוּ בָעֹ֔מֶר וְלֹ֤א הֶעְדִּיף֙ הַמַּרְבֶּ֔ה וְהַמַּמְעִ֖יט לֹ֣א הֶחְסִ֑יר אִ֥ישׁ לְפִֽי־אׇכְל֖וֹ לָקָֽטוּ׃
But when they measured it by the omer, he who had gathered much had no excess, and he who had gathered little had no deficiency: they had gathered as much as they needed to eat.
ואולם תדע אשר אף השתדלות שזה הוא החיוב על האדם לעשות ביגיע כפיו, גם זה הוא סיבות מאת הבורא ברוך הוא שמזמין לפני האדם סיבה זו ועסק זה וכדומה, כי הקב"ה הוא סיבת כל הסיבות והוא מסבב כל הסיבות שיבואו אל האדם, ועל כן אמרו חז"ל (סוטה מ"ח:) כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה, כי זאת היא בלתי ספק אשר למחר ודאי יסבבנו ה' הטוב אופן שיהיה לו לחם לאכול לפי אשר נגזר עליו, וכל אדם מובטח מאת הבורא ברוך הוא וברוך שמו על לחם לפי הטף ובגדים לכסות עצמו על צד סיפוק ההצטרכות ההכרחי כמאמר הכתוב (תהלים קל"ו, כ"ה) נותן לחם לכל בשר ואומר (שם קמ"ו. ז') נותן לחם לרעבים, והנה אמר מפורש לכל בשר, כי הכל מובטחין על פת במלח לשבוע, ויותר ממה שגזר עליו לא יועיל לו אף אם יעשה כל היום, ועל כן מי שיש לו היום פת ואומר מה אוכל למחר, ויגע ועובד על למחר הרי זה מקטני אמנה, כי למחר ודאי ישפיע לו ה' מה שיצטרך למחר, ובכדי להורות לעם ה' בחינה זו, שלא יהיה אדם אומר מה אוכל למחר, ויאמין באמונה שלימה כי ה' הוא העושה לו תמיד כל צרכו ויזמין מזונו למחר וליומא אחרא, עשה ה' הטוב, נס במן, שלא העדיף המרבה מן אכילת יום אחד, בכדי שלא יהיה אדם טורח להזמין מיום זה על למחר, רק יאמר ברוך ה' יום יום, ויאמין באמונה כי ה' אשר השפיע לו היום, ישפיע לו גם למחר בהשתדלות מה וגם במן היה להם השתדלות מה כמו הלקיטה וההולכה לביתו, אשר על כן הנה תחילה וילקטו המרבה והממעיט שאחד היה מרבה בלקיטה, כי חשש אולי לא יהיה לו מחר והזמין למחרתו, ואחד המעיט בלקיטה כי סמך על ברכת ה' שיברכנו ה' במעט כמרובה, וכן נעשה שלזה בירך ה' במעשה ידיו, והמרבה לא פעל כלום כי לא העדיף, ומשה רבינו כאשר הביט אל דבר זה, ראה מעשה ונזכר הלכה הליכות עולם, לומר להם דבר בעתו שאיש אל יותר ממנו עד בוקר, כי כן היה הצווי בפירוש, בכדי להשריש בעם ה' האמונה והבטחון על צד היותר שלם, וללמוד לדורות הבאים שלא יהיה אדם עובד בכל ימיו מיראתו על חסרון מזונותיו להבא רק כאשר יהיה לאדם על פרנסת יום זה, לא יעסוק עוד ביום זה בהשתדלות הפרנסה, ויניח הנשאר ביומו לעבודת בוראו, וכה יתנהג כל ימיו, ובנתינת לחם הראשון לישראל הקדים לצוות להם אופן התנהגותם שלא יעבוד האדם יומם ולילה על מזונותיו למלאות אוכל פיהו כי הרי במן הממעיט לא החסיר ולא העדיף המרבה, ועל כן מתמה הקרא ואומר.
But know - though Hishtadlus is a Chiyuv for a person to work, also this is arranged by Hashem, who prepares for him this job/arrangement. Hashem arranges all the opportunities a person has. That is why Chazal say: anyone who has bread in his basket and asks what he will eat tomorrow is lacking in Emunah - he should know that surely Hashem will provide for him tomorrow just as he did today - according to whatever was decreed upon him. Every person is promised by Hashem that he will be provided with the necessary food and clothes. Gives bread to all flesh - the commentator says - every person is guaranteed bread with salt, and getting more than what was decreed for him will not help, even if he works all day. Therefore, anyone who has bread today and questions what he will have tomorrow, and works and toil for tomorrow's bread, because tomorrow surely Hashem will provide him with what he needs for tomorrow. To show Bnai Yisrael this, that a person should not question what he will eat tomorrow and should believe with a full belief that Hashem is always the one who provides him with what he needs for tomorrow and the next day. So Hashem did a nice thing and made the Nes of the Man, that there was no extra of what he ate one day, so a person should not be bothered to prepare today for tomorrow, but say Baruch Hashem Yom Yom. When they got the Man they had to do a measure of Hishtadlus - go out and collect it and bring it home. And Moshe told them to not collect more or less to put this complete Bitachon in Hashem in them. And to teach the future generations that they should not be afraid every day that they will be lacking tomorrow. And instead of constantly working non stop he should take time to serve Hashem.
(ז) בָּר֣וּךְ הַגֶּ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר יִבְטַ֖ח בַּֽה' וְהָיָ֥ה ה' מִבְטַחֽוֹ׃
(7) Blessed is he who trusts in the L-RD, Whose trust is the L-RD alone.
הַשְׁלֵ֤ךְ עַל־ה' ׀ יְהָבְךָ֮ וְה֪וּא יְכַ֫לְכְּלֶ֥ךָ לֹא־יִתֵּ֖ן לְעוֹלָ֥ם מ֗וֹט לַצַּדִּֽיק׃
Cast your burden on the LORD and He will sustain you; He will never let the righteous man collapse.
גּ֣וֹל עַל־ה' דַּרְכֶּ֑ךָ וּבְטַ֥ח עָ֝לָ֗יו וְה֣וּא יַעֲשֶֽׂה׃
Leave all to the LORD; trust in Him; He will do it.
בִּטְח֥וּ בַֽה' עֲדֵי־עַ֑ד כִּ֚י בְּיָ֣הּ ה' צ֖וּר עוֹלָמִֽים׃
Trust in the LORD for ever and ever, For in Yah the LORD you have an everlasting Rock.
ה' יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִישֽׁוּן׃ (פ)
The LORD will battle for you; you hold your peace!”
ופסקו אנשי אמנה אמר רבי יצחק אלו בני אדם שהן מאמינין בהקב"ה דתניא רבי אליעזר הגדול אומר כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה
§ The mishna states that from the time when the Second Temple was destroyed men of faith ceased. Rabbi Yitzḥak says: These are people who believe in the Holy One, Blessed be He, and place their trust in Him in all their ways. As it is taught in a baraita: Rabbi Eliezer the Great says that whoever has bread in his basket to eat today and says: What shall I eat tomorrow, meaning he does not know how he will acquire bread for tomorrow, he is nothing other than from those of little faith. One must trust in God to provide him with his sustenance.
כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ וְאוֹמֵר "מָה אוֹכַל לְמָחָר", אֵינוֹ אֶלָּא מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה (זכריה ד, י). קשה למה אמר מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ? והלא אפילו אין לו פת בסלו גם כן צריך שיהיה לו בטחון בהשם יתברך ולא ידאג לומר מה אוכל למחר!
ונראה לי דאם אין לו פת בסלו נמצא הוא רעב ואם יאמר 'מָה אוֹכַל לְמָחָר' אף על פי שלא דבר כהוגן אין להאשימו על זאת דאין אדם נתפס על צערו (בבא בתרא טז.) אך אם יש לו פת בסלו אינו רעב ולכן אשום יאשם אם יאמר מה אוכל למחר!
ועוד נראה לי מי שיש לו פת בסלו לצורך מחר ודואג על הלפתן לומר 'מָה אוֹכַל לְמָחָר' הרי זה מקטני אמנה דהיה לו להאמין מי שהזמין לו הפת יזמין לו הלפתן גם כן.
ונראה לי דאם אין לו פת בסלו נמצא הוא רעב ואם יאמר 'מָה אוֹכַל לְמָחָר' אף על פי שלא דבר כהוגן אין להאשימו על זאת דאין אדם נתפס על צערו (בבא בתרא טז.) אך אם יש לו פת בסלו אינו רעב ולכן אשום יאשם אם יאמר מה אוכל למחר!
ועוד נראה לי מי שיש לו פת בסלו לצורך מחר ודואג על הלפתן לומר 'מָה אוֹכַל לְמָחָר' הרי זה מקטני אמנה דהיה לו להאמין מי שהזמין לו הפת יזמין לו הלפתן גם כן.
This dispute highlights two opinions of how a person should act.
דְּאָמַר רַב אַחָא: הַנִּכְנָס לְהַקִּיז דָּם, אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹקַי שֶׁיְּהֵא עֵסֶק זֶה לִי לִרְפוּאָה, וּתְרַפְּאֵנִי. כִּי אֵל רוֹפֵא נֶאֱמָן אָתָּה וּרְפוּאָתְךָ אֱמֶת, לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְרַפּאוֹת אֶלָּא שֶׁנָּהֲגוּ״.
As Rav Aḥa said: One who enters to let blood says:
May it be Your will, O Lord my God,
that this enterprise be for healing and that You should heal me.
As You are a faithful God of healing and Your healing is truth.
Because it is not the way of people to heal, but they have become accustomed.
Rav Aḥa is saying that people should not practice medicine as they lack the ability to heal; rather, healing should be left to God.
May it be Your will, O Lord my God,
that this enterprise be for healing and that You should heal me.
As You are a faithful God of healing and Your healing is truth.
Because it is not the way of people to heal, but they have become accustomed.
Rav Aḥa is saying that people should not practice medicine as they lack the ability to heal; rather, healing should be left to God.
אָמַר אַבָּיֵי: לָא לֵימָא אִינָשׁ הָכִי, דְּתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְרַפֹּא יְרַפֵּא״ — מִכָּאן שֶׁנִּיתְּנָה רְשׁוּת לָרוֹפֵא לְרַפּאוֹת.
Abaye responded and said: One should not say this, as it was taught in the school of Rabbi Yishmael that from the verse, “And shall cause him to be thoroughly healed” (Exodus 21:19), from here we derive that permission is granted to a doctor to heal. The practice of medicine is in accordance with the will of God.
וכן נאמר בענין הבריאות והחלי כי על האדם לבטח בבורא בזה ולהשתדל בהתמדת הבריאות בסבות אשר מטבען זה ולדחות המדוה במה שנהגו לדחותו כמו שצוה הבורא יתעלה (שמות כא יט) ורפא ירפא מבלי שיבטח על סבות הבריאות והחלי שהן מועילות או מזיקות אלא ברשות הבורא.
Similarly, we will say regarding health and sickness. A man is placed under a duty to trust in the Creator in this, while working on maintaining his health according to the means whose nature promotes this, and to fight sickness according to the customary ways, as the Creator commanded "and he shall surely heal him" (shmos 21:19). All of this, without trusting in the means of health or illness that they could help or hurt without the permission of the Creator.
כָּל עִיר שֶׁאֵין בָּהּ עֲשָׂרָה דְּבָרִים הָאֵלּוּ אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לָדוּר בְּתוֹכָהּ. וְאֵלּוּ הֵן: רוֹפֵא. וְאֻמָּן. וּבֵית הַמֶּרְחָץ. וּבֵית הַכִּסֵּא. וּמַיִם מְצוּיִין כְּגוֹן נָהָר וּמַעְיָן. וּבֵית הַכְּנֶסֶת. וּמְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת. וְלַבְלָר. וְגַבַּאי צְדָקָה. וּבֵית דִּין מַכִּים וְחוֹבְשִׁים:
In any city where these ten conveniences are not found a disciple of the wise is not permitted to live: a physician, a surgeon, a bath-house, a comfort-station, running water, as a river or spring, a house of worship, a school teacher, a recorder, a collector of charity, and a tribunal with police powers.
עוד להיות שאוכל שדה העיר [אשר] (נתן) סביבותיה [נתן בתוכה] לזה נתחכם ופתח כל האוצרות שבכל מקום ומקום כדי שכל עיר ועיר תהיה סמוכה על מה שלפניה ואינו דומה מי שיש לו פת בסלו. גם לא יצטרכו לטרוח להביא כולן ממקום אחד.
Another reason why Joseph opened all the silos simultaneously was that he had arranged for the silos to be close to the various population centres. Had he opened only one silo at a time the people would have had to travel long distances to receive their rations. As it was, Joseph made sure the people knew that there was a supply of food close by. This made the famine a great deal easier to bear. Our rabbis have described this psychological fact by coining the phrase אינו דומה מי שיש לו פס בסלו למי שאין לו. "One cannot compare a person who has bread in his basket to someone whose basket is empty."
So now we will use the Hashkafa to come to a conclusion of how a person should act.
ולפיכך סובר רבי אבהו שנראה באברהם שלא היה בוטח בה' לגמרי, שהרי עשה אנגריא בתלמידי חכמים, ולקחם למלחמה מיראתו. ואילו לקח הראוי למלחמה, אין זה חטא, שאין סומכין על הנס. אבל מה שלקח* תלמידי חכמים מורה שהיה ירא, והיה לו לבטוח בו יתברך, ולא ליקח למלחמה אשר אין ראוי ליקח. ולפיכך נשתעבדו בניו ארבע מאות שנה, שיראו גבורותיו אשר עשה, ובזה יקנו אמונה שלימה.
אנגריא - drafted
חור שבין יהודי לחבירו – זה בודק עד מקום שידו מגעת, וזה בודק עד מקום שידו מגעת; והשאר מבטלו בלבו, ודיו. אבל ביטול צריך, דשמא נתגלגל שם מעט חמץ. ושבינו לבין אינו יהודי – אינו צריך בדיקה כלל, דשמא יאמר האינו יהודי שהוא עושה לו כשפים, ויבוא לידי סכנה. ולכן די בביטול. ואף על גב דשלוחי מצוה אין נזוקין – היכא דשכיח הזיקא שאני (ח ב), ואין סומכין על הנס. ומכל מקום בוודאי חמץ – צריך להוציאו ביום (ט"ז סעיף קטן ו). וכמדומה שהאידנא חייב לבדוק, דבימינו לא יאמרו האינו יהודי שעושה כשפים, ויודעים שעוסק בדתו.
לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כֹּל ישְׁבֵי תֵבֵל, אַרְבָּעָה מְלָכִים הָיוּ, מַה שֶּׁתָּבַע זֶה לֹא תָבַע זֶה, וְאֵלּוּ הֵן: דָּוִד, וְאָסָא, יְהוֹשָׁפָט, וְחִזְקִיָּהוּ. דָּוִד אָמַר (תהלים יח, לח): אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִֹּׂיגֵם וגו', אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עוֹשֶׂה כֵן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל א ל, יז): וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם. מַהוּ לְמָחֳרָתָם, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר לִשְׁתֵּי לֵילוֹת וְיוֹם אֶחָד, וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאִיר לוֹ בַּלֵּילוֹת בְּזִיקִין וּבְרָקִים, כְּמָה דִּתְנֵינַן תַּמָּן עַל הַזִּיקִין וְעַל הַזְּוָעוֹת וְעַל הַבְּרָקִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים יח, כט): כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי וגו'. עָמַד אָסָא וְאָמַר, אֵין בִּי כֹּחַ לַהֲרֹג לָהֶם, אֶלָּא אֲנִי רוֹדֵף אוֹתָם וְאַתָּה עוֹשֶׂה. אָמַר לוֹ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב יד, יב): וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וגו' כִּי נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי ה' וְלִפְנֵי מַחֲנֵהוּ וַיִּשְׂאוּ שָׁלָל הַרְבֵּה מְאֹד, לִפְנֵי אָסָא אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לִפְנֵי ה' וְלִפְנֵי מַחֲנֵהוּ. עָמַד יְהוֹשָׁפָט וְאָמַר, אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף, אֶלָּא אֲנִי אוֹמֵר שִׁירָה וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב כ, כב): וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה וגו'. עָמַד חִזְקִיָּהוּ וְאָמַר, אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף וְלֹא לוֹמַר שִׁירָה, אֶלָּא אֲנִי יָשֵׁן עַל מִטָּתִי וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב יט, לה): וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר וגו'. כַּמָּה נִשְׁתַּיֵּר מֵהֶם, רַב אָמַר עֲשָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה י, יט): וְנַעַר יִכְתְּבֵם, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל נַעַר לִהְיוֹת כּוֹתֵב יו"ד. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר שִׁשָּׁה, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל נַעַר לִהְיוֹת שׂוֹרֵט שְׂרִיטָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה יז, ו): שְׁנַיִם שְׁלשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר תִּשְׁעָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה יז, ו): אַרְבָּעָה חֲמִשָּׁה בִּסְעִפֶיהָ פֹּרִיָּה. רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאי אָמַר אַרְבָּעָה עָשָׂר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה יז, ו): שְׁנַיִם שְׁלשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר אַרְבָּעָה חֲמִשָׁה בִּסְעִפֶיהָ פֹּרִיָּה. בֵּין כְּדִבְרֵי אֵלּוּ בֵּין כְּדִבְרֵי אֵלּוּ הַכֹּל מוֹדִים שֶׁנְּבוּכַדְנֶצַּר אֶחָד מֵהֶם הָיָה, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵה וְהַחֲרֵב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אָמַר לָא בָּעֵי אֶלָּא מְצַמְצְמָא יָתִי מֶיעֱבַד לִי כְּמָה דַּעֲבַד לְסָבִי, מֶה עָשָׂה בָּא וְיָשַׁב בְּדַפְנֵי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא, וְשָׁלַח נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים לְהַחֲרִיב אֶת יְרוּשָׁלַיִם, עָשָׂה שָׁם שָׁלשׁ שָׁנִים וּמֶחֱצָה, בְּכָל יוֹם מַקִּיף אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְלֹא הָיָה יָכוֹל לְכָבְשָׁהּ, וְכֵיוָן שֶׁלֹא הָיָה יָכוֹל לִכְבּשׁ בִּקֵּשׁ לַחֲזֹר, נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּלִבּוֹ הִתְחִיל מְמַדֵּד בַּחוֹמָה וְהָיְתָה שׁוֹקַעַת בְּכָל יוֹם טְפָחַיִּם וּמֶחֱצָה עַד שֶׁשָּׁקְעָה כֻּלָּהּ, וְכֵיוָן שֶׁשָּׁקְעָה כֻּלָּהּ נִכְנְסוּ הַשֹּׂוֹנְאִים לִירוּשָׁלַיִם, עַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר: לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כֹּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָיִם.
“The kings of the earth did not believe, nor all the inhabitants of the world, that a foe or enemy could enter the gates of Jerusalem.” (Lamentations 4:12) There were four kings, and each one demanded what the others did not demand. They are David, Asa, Jehosaphat and Hezekiah. Regarding David it says “I have pursued my enemies and overtaken them” (Psalms 18:38). The Holy One said to him: I will do so. This is what is written “And David smote them from evening until evening to their morrow” (Samuel I 30:17) What does ‘to their morrow’ mean? R’ Yehoshua son of Levi said: for two nights and one day. The Holy One lit up the night for him with shooting stars and lightning, as it is taught (Mishna Berachot 2:9) ‘on shooting stars, on earthquakes and on lightning.’ This is what is written “For You light my lamp” (Psalms 18:29). Asa stood up and said: I do not have the strength to kill them, rather I will pursue them and You do the rest. This is what is written “And Asa and the people who were with him pursued them… for they were broken before the Lord and before His camp, and they carried away very much spoils.” (Chronicles II 14:12) It is not written ‘before Asa’ but rather ‘before the Lord and before His camp.’ Jehosaphat stood up and said: I have no strength to kill or to pursue, rather I will sing a song and You do the rest. The Holy One said to him: I will do so, as it says “And at the time they commenced with song and praise…” (Chronicles II 20:22) Hezekiah stood up and said: I have no strength to kill, or to pursue or to sing a song, rather I will sleep on my bed and You do the rest. The Holy One said to him: I will do so, as it says “And it came to pass on that night that an angel of the Lord went out and slew one hundred eighty-five thousand of the camp of Assyria” (Kings II 19:35). How many remained from them? Rab said: "Ten, as it is said: "Shall be so few that a boy may record them (Isaiah 10:19)" and the way of a child is to be able to write a yod [which represents the number 10]". Rabbi Eliezer says: "Six, because the way of a child is to be able to write a straight stroke [for vav which represents the number 6]". Rabbi Yehoshua says: "Five, as it is said: "Two berries or three on the topmost branch (Isaiah 17:6)"". Rabbi Yehudah son of Rabbi Simon said: "Nine. See! It is written: "Two berries or three on the topmost branch, four or five on the boughs of the crown (Isaiah 17:6)"". Between the opinions of these men and between the opinions of those men everyone agrees that Nebuchadnezzar was one of them. When the Holy One, blessed be He, said to him: "Ascend and destroy the Temple", he said "He does not want that but rather he is trapping me doing to me as he did to my father". What did he do? He went and stayed in Daphne of Antioch and he sent Nebuzaradan, the leader of the guards to destroy Jerusalem. He was besieging it for three years and every day he attacked Jerusalem and he was not able to capture it and when he was not able to capture it and he was seeking to go away, the Holy One, blessed be He, placed it in his heart to start measuring the wall which was sinking every day by tefachim and he stayed until the whole thing sank and when it all sank the enemies entered Jerusalem. About this time it says: "The kings of the earth did not believe, nor any of the inhabitants of the world, that foe or adversary could enter The gates of Jerusalem".
[] וראית את אחורי ופני לא יראו י"ל על פי רמז הנה אנו רואין כמה דבריה סיבות מסיבות שונות הנעשים בארץ מתחת אשר אנו מתמיהים למה עשה השי"ת ככה אבל לאחר רבות הזמן אנו רואים ומבינים למפרע הכל כאשר לכל כל הסיבות תכלית כוונתם כי כולם הי' הכנות כדי שתיעשה דבר גדול כזה וכאשר היתה בנס פורים הריגת ושתי ולקיחת אסתר וכל הסיבות שהסביבו לדבר הזה והכל הי' הכנה להצלת ישראל אבל קודם שנעשה פתגם המלך אין אנו מבינים רק מאמינים כי בלי ספק לא דבר רק הוא רק ממנו טעם הדבר כמוס ונעלם וזה האמונה טובה גדולה הוא לנו כי מקבלין שכר על האמונה וזה וראית את אחרי לאחר שנעשה תכלית הדבר תראה ותבין למפרע מה שהי' ומה שנעשה אבל לפני לא יראו קודם עשיית הדבר לא יראו ולא יבינו תכליתו וזה ופני לא יראו:
תֶּן־חֵ֥לֶק לְשִׁבְעָ֖ה וְגַ֣ם לִשְׁמוֹנָ֑ה כִּ֚י לֹ֣א תֵדַ֔ע מַה־יִּהְיֶ֥ה רָעָ֖ה עַל־הָאָֽרֶץ׃
Distribute portions to seven or even to eight, for you cannot know what misfortune may occur on earth.
ט֛וֹב אַחֲרִ֥ית דָּבָ֖ר מֵֽרֵאשִׁית֑וֹ ט֥וֹב אֶֽרֶךְ־ר֖וּחַ מִגְּבַהּ־רֽוּחַ׃
The end of a matter is better than the beginning of it. Better a patient spirit than a haughty spirit.
לֵ֤ב חָכָם֙ לִֽימִינ֔וֹ וְלֵ֥ב כְּסִ֖יל לִשְׂמֹאלֽוֹ׃
A wise man’s mind tends toward the right hand, a fool’s toward the left.
בַּבֹּ֙קֶר֙ זְרַ֣ע אֶת־זַרְעֶ֔ךָ וְלָעֶ֖רֶב אַל־תַּנַּ֣ח יָדֶ֑ךָ כִּי֩ אֵֽינְךָ֨ יוֹדֵ֜עַ אֵ֣י זֶ֤ה יִכְשָׁר֙ הֲזֶ֣ה אוֹ־זֶ֔ה וְאִם־שְׁנֵיהֶ֥ם כְּאֶחָ֖ד טוֹבִֽים׃
Sow your seed in the morning, and don’t hold back your hand in the evening, since you don’t know which is going to succeed, the one or the other, or if both are equally good.
שַׁלַּ֥ח לַחְמְךָ֖ עַל־פְּנֵ֣י הַמָּ֑יִם כִּֽי־בְרֹ֥ב הַיָּמִ֖ים תִּמְצָאֶֽנּוּ׃
Send your bread forth upon the waters; for after many days you will find it.
וְהַסָּכָ֖ל יַרְבֶּ֣ה דְבָרִ֑ים לֹא־יֵדַ֤ע הָאָדָם֙ מַה־שֶּׁיִּֽהְיֶ֔ה וַאֲשֶׁ֤ר יִֽהְיֶה֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו מִ֖י יַגִּ֥יד לֽוֹ׃
Yet the fool talks and talks! A man cannot know what will happen; who can tell him what the future holds?
(ד) וְזֶ֨ה מַעֲשֵׂ֤ה הַמְּנֹרָה֙ מִקְשָׁ֣ה זָהָ֔ב עַד־יְרֵכָ֥הּ עַד־פִּרְחָ֖הּ מִקְשָׁ֣ה הִ֑וא כַּמַּרְאֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֤ה ה' אֶת־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשָׂ֖ה אֶת־הַמְּנֹרָֽה׃ {פ}
(4) Now this is how the lampstand was made: it was hammered work of gold, hammered from base to petal. According to the pattern that the LORD had shown Moses, so was the lampstand made.
שנצטוינו להיות לבבנו תמים עמו יתעלה והוא שנאמר (דברים י״ח:י״ג) תמים תהיה עם ה' אלקיך, וענין הצוואה הזאת שנייחד לבבנו אליו לבדו יתברך, ושנאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמתת כל עתיד וממנו לבדו נדרוש הבאות מנביאיו או מאנשי חסידיו רוצה לומר אורים ותומים, ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם ולא נבטח שיבאו דבריהם על כל פנים אבל אם נשמע דבר מהם נאמר הכל בידי שמים כי הוא משנה מערכת הכוכבים והמזלות כרצונו מפר אותות בדים וקוסמים יהולל ונאמין שכל הבאות תהיינה אלינו כפי התקרבנו לעבודתו, כענין שהבטיח אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו, ואמרו בפרק בתרא דפסחים (דף קי"ג:) מנין שאין שואלים דבר מן הכלדיים שנאמר תמים תהיה עם ה' אלקיך, והכלדיים הם שארית האומה המתעסקת במלאכת הכוכבים, ולשון ספרי אם עשית כל האמור בענין הרי אתה תם לה' אלקיך, ופירוש זה שאסר הכתוב לשאול העתיד מאוב וידעוני ומתים ומן מעונן וקוסם ואחרי כן צוה שיהיה לבנו תמים עמו באלה ולא נירא מדברי מגיד עתידות מהנזכרים או מזולתם אבל מן נביאיו נדרוש ואליהם נשמע כמו שאומר בפרשה וזהו תרגומו של אונקלוס שלים תהא בדחלתא דה' אלקך וכן אמר הכתוב יהי לבי תמים בחוקיך, והמצוה הזאת נצטוה אברהם אבינו כאשר בא לכרות לו ברית לתת לו זרע אמר התהלך לפני והיה תמים כי מפני שהיה הוא עליו השלום יסוד באמונה והחולק על הכשדים שהיו מייחסים הכחות כלם לשמש ולירח ולכוכבים והוא ראה שיש עליהם יוצר מנהיג צוהו עוד להתהלך לפניו ולהיות תמים עמו ולא יתן בלבו שיהא בזולתו שום אמת ולא יסתכל בענינם כלל עם דעתו שיוצרו מנהיג אותם אלא יהיה לבו אליו לבדו יתעלה כי היא המצוה אותם והמשנה מערכתם כרצונו, כענין שאמרו (שבת דף קנ"ו) צא מאצטגנינות שלך. זהו ענין המצוה הזאת והזכירה בה"ג וכתב להיות תמים, ואולי חשב הרב שהיא צוואה כוללת המצות וללכת בדרכי התורה כענין אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' ולכן לא הביא בחשבונו. והמתבאר מדברי רבותינו והנכון כפי מה שכתבנו:
את ד' וכו' ובו תדבק. רבינו משה פירשו לענין להדבק בת"ח, והרמב"ן ביארו על הדבקות המיוחד ליחידים ישתוקקו לשמו בכל פעולותיהם ומחשבותיהם והמה מעון לשכינה. וזה אין מדרך המצוה על רמי המעלה לבד. אמנם לדעתי היא מצוה פרטית כוללת כל אנשי האומה כ"א לפי ערכו, וזה מה שלא מצאנו בתורה רק רמזים עליה. וזהו ענין הבטחון שהפליג ירמיהו וקלל כל אשר שם בשר זרועו, ודוד בכל תהלותיו אחז בה, בד' בטחתי כו' בית ישראל בטחו בד', וישעי' אמר בטחו בד' עדי עד. והענין, כי יש בטחון מוסרי, כבטחון העם בהמלך כי הוא ידאג למחסורם, ויש בטחון טבעי, כמו האשה תבטח בבעלה כי הוא ידאג בעד מחסורה, ויש בטחון יותר חזק, כבטחון הבן באביו המלך, כי ידאג בעדו, כמו שדואג עבור עניני עצמו ויזמין לו כל מחסורו, כל אלה הענינים נקבצו אצל השי"ת הוא מלכנו, הוא אבינו, אם כן הוא יושיענו, ומסבת האמונה כי השם דבוק לנבראיו להכין להם טרפם וצרכם ולהגן עליהם מהמדוה והחולי, והעדר הענינים הנדרשים ומרגיש עליהם יותר ממה שמרגיש האדם, וכביכול בכל צרתם לו צר והוא בעל היכולת האחד האמיתי, הנצחיי, ויודע כל מקריו ומצפוניו ועלילות בני אדם, אם כן הוא חושש לטובתם יותר מהם על עצמם, אם כן הלא יהיה האדם יושב בטח ושליו ושקט ולא יעשה הסבות המוכרחות רק למה שהטילה על הנבראים גזירת הבורא יתברך, כמו שדבר בארוכה החסיד בשער הבטחון, וזה הענין נקרא ובו תדבק, שכיון שיצייר האדם שהוא דבוק לההשגחה העליונה מהשי"ת ומרגיש השי"ת בעניניו יותר ממה שמרגיש האדם בעצמו ורוצה בהצלחת האדם יותר ממה שחפץ לבב האדם בעצמו, וכמו שדרשו על כי ידעתי את מכאוביו, ובאג"ב על מה אקוב כו', אז האדם בטוח ונח ואינו דואג מאומה לעניניו, כי מה יועיל יכלתו נגד יכולת הבורא הדבוק עמו ומרגיש בהעדריו כביכול, וזה נקרא דביקות, והיא מצוה כוללת בבחינות שונות לכל אנשי האומה בלא הבדל, וכמו שאמרו על קרא רבים מכאובים לרשע והבוטח בד' חסד יסובבנו, אפילו רשע ובוטח בד' חסד יסובבנו שבענין שהוא בוטח יושיעהו ד' מצד החסד. והנה ענין הבטחון חשב החסיד עשרה מדרגות, והאחרונה העליונה שבכולן, שימאס בעוה"ז ובמחמדיו ויברח במחשבתו, ונפשו, וגופו אל ד', וישתעשע בזכרו בבדידות, ואם יהיה במקהלות לא יתאוה כ"א לרצונו ותטרידהו שמחתו באהבתו יותר משמחת אנשי העולם בעולם, וזה עצם הדביקות שכתב הרמב"ן. והנה דברי יהושע לנו לעד שקודם מותו צוה לישראל לבטוח בד' כי הוא ילחום עבורם ולא יבקשו סבות לבקש קרבת העמים ולהיות שלום עמהם ולהתחתן בם, רק יהיו בטוחים בד', כי הוא ירדפם וירשו את ארצם, וע"ז אמר כ"א בד' אלדיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה. ומלת עשיתם לעד, כי לא אמר כאשר הייתם, להורות שלחמו כאריות והיו בטוחים בד' ויורש מפניכם כו' [ולא מפני] ואתם כו' כי ד' אלדיכם הנלחם לכם, זהו מצות הבטחון האמיתית, ובענין המזון הראה להם למשמרת צנצנת המן, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, וכל מי שדואג על מחר הוא מחוסר אמנה (סוף סוטה), ובענין האויב במלחמה באו אזהרות בזה, לא ירך לבבכם, ואל תחפזו, ואל תערצו כו', וכ"ז לאומה הישראלית בכללה, אבל לכל יחיד ויחיד באה מצות עשה ובו תדבק כמו שבארנו. ודרש הגמרא בסוף כתובות הוא על קרא דולדבקה בו בסוף נצבים, שזה כתוב אחר לאהבה את ד' לשמוע בקולו ולדבקה בו, שקאי אל הדבקות אל הקול, הוא משיא בתו לת"ח, אבל ובו תדבק שבא אחר מצות יראה, הוא על הבטחון שזה גדר האמיתי שלא לירא זולת השי"ת, כי אינו מפחד משום אדם ואויב ושום סבה רק מהשי"ת, אחרי כי הוא בוטח בד' לבדו. ובעוה"ר העדר הבטחון גרם לדורנו להתרחק מת"ח ולהרחיק הבנים מת"ת כי יחקורו על התכלית מה תהיה אחריתם. והמעיין יראה כי הבטחון גורם להדבק בת"ח. וזה דרוש ארוך אכמ"ל.
Cling to Him. In my opinion this is a separate mitzvah that includes every person in the nation, each according to his ability. For this reason we only find allusions and hints to it in the Torah. It refers to trust … the concept is that there is moral trust, like the trust of a nation in their king that he will be concerned with their needs, and there is natural trust, like a woman who trusts that her husband will provide for her needs. And there is a stronger trust, like the trust of a son in his father, the king that he will look after him and provide for everything that he needs. All of these concepts apply to Hashem, for He is our King and He is our Father… He knows everything that happens to us and what is in our hearts, and the actions of every person. Therefore he is more concerned with our wellbeing than we are ourselves. If so, a person can sit securely, at peace and tranquility, and not take any more precautions than those that Hashem decreed on us to take… This is the meaning of the verse, “Cling to Him.” When a person understands that he is clinging to Hashem, and attached to the Higher Providence from Hashem, and Hashem is aware of everything he does more than he himself is aware, and Hashem wants each of us to succeed more than we do ourselves… This is called “attachment.” This is a general mitzvah which has different aspects to each member of the nation without exception… With this a person will not be afraid of any person or enemy or any event other than Hashem, since he trusts in Hashem alone. Due to our many sins, this trust has been lost and caused the people of our generation to distance themselves from Torah scholars, and to distance their children from learning Torah. When we look to the future what will become of them?
וַֽיְעַנְּךָ֮ וַיַּרְעִבֶ֒ךָ֒ וַיַּאֲכִֽלְךָ֤ אֶת־הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽיעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כׇּל־מוֹצָ֥א פִֽי־ה' יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם׃
He subjected you to the hardship of hunger and then gave you manna to eat, which neither you nor your fathers had ever known, in order to teach you that man does not live on bread alone, but that man may live on anything that the LORD decrees.
ונאמר על אחד מן הפרושים כי הלך אל ארץ רחוקה לבקש הטרף בתחלת פרישותו ופגע אדם אחד מעובדי כוכבים בעיר אשר הלך אליה. אמר לו הפרוש כמה אתם בתכלית העורון ומעוט ההבנה בעבודתכם לכוכבים. אמר לו האמגושי ומה אתה עובד? אמר לו הפרוש אני עובד הבורא היכול, המכלכל האחד, המטריף, אשר אין כמוהו. אמר לו האמגושי פעלך סותר את דבריך. אמר לו הפרוש והיאך? אמר לו אילו היה מה שאמרת אמת, היה מטריפך בעירך, כמו שהטריפך הנה, ולא היית טורח לבוא אל ארץ רחוקה כזאת. ונפסקה טענת הפרוש ושב לארצו וקבל הפרישות מן העת ההיא ולא יצא מעירו אחר כך.
It is said about a novice ascetic who travelled to a distant land in search of a livelihood. He met one of the idolaters of the city where he arrived and said to him: "how completely blind and ignorant you are to worship idols!". The idolater asked him: "And what do you worship?". The ascetic answered "I worship the Creator, the Omnipotent, the Sustainer of all, the One, the Provider of all, which there is none like Him". The idolater countered "your actions contradict your words!" The ascetic asked "How so?", the idolater said "if what you say were true, He would have provided a livelihood for you in your own city, just like He provided for you here, and it would not have been necessary for you to trouble yourself to travel to a faraway land like this." The ascetic, unable to answer, returned to his city and reassumed his asceticism from that time on, and never again left his city.
וכאשר נסתכל בצרך האדם לסבב ולהתגלגל לגמר עניניו נמצאהו בראות העין. כי הצריך אל המזון כשיושם לפניו המאכל כראוי לו אם לא יתגלגל לאכלו בהגבהתו אל פיו ולעסו לא ישבר רעבונו. וכן הצמא בצרכו אל המים וכל שכן אם ימנע המאכל ממנו עד שיתגלגל לתקנו בטחינה ולישה ואפיה והדומה לזה. ויותר גלגול מזה וקשה אם יצטרך לקנותו ולתקנו. ויותר מזה עוד אם לא יזדמנו לו הדמים שיקנה אותו בהם ויצטרך לגלגול ולסבוב גדול ממה שזכרנו קדם שישתכר בדמים או שימכר מה שהוא צריך לו מחפצים וקנינים וכיוצא בהם. והעלה אשר בעבורה חיב הבורא את האדם לחזר ולסבב על סבות הטרף ושאר מה שהוא צריך אליו לשני פנים.
When we examine the need for a man to pursue means and exert himself to complete his needs, we can see with our own eyes that for one who needs food and proper food is served before him, if he does not exert himself to eat it by lifting the food to his mouth, chewing it, etc., he will not break his hunger. Likewise for someone thirsty, who needs water. And all the more so, if he has no food prepared, until he needs to exert himself through milling flour, kneading, baking, etc . And more so, if he needs to buy the food and prepare it. And even more still, if he has no money to buy them and will need even greater exertion to pursue means to earn the money or to sell the amount he needs from the objects he uses or his other possessions, or the like. There are two reasons why the Creator obligated a man to pursue means and exert himself for his livelihood and other needs.
וכאשר נסתכל בצרך האדם לסבב ולהתגלגל לגמר עניניו נמצאהו בראות העין. כי הצריך אל המזון כשיושם לפניו המאכל כראוי לו אם לא יתגלגל לאכלו בהגבהתו אל פיו ולעסו לא ישבר רעבונו. וכן הצמא בצרכו אל המים וכל שכן אם ימנע המאכל ממנו עד שיתגלגל לתקנו בטחינה ולישה ואפיה והדומה לזה. ויותר גלגול מזה וקשה אם יצטרך לקנותו ולתקנו. ויותר מזה עוד אם לא יזדמנו לו הדמים שיקנה אותו בהם ויצטרך לגלגול ולסבוב גדול ממה שזכרנו קדם שישתכר בדמים או שימכר מה שהוא צריך לו מחפצים וקנינים וכיוצא בהם. והעלה אשר בעבורה חיב הבורא את האדם לחזר ולסבב על סבות הטרף ושאר מה שהוא צריך אליו לשני פנים.
When we examine the need for a man to pursue means and exert himself to complete his needs, we can see with our own eyes that for one who needs food and proper food is served before him, if he does not exert himself to eat it by lifting the food to his mouth, chewing it, etc., he will not break his hunger. Likewise for someone thirsty, who needs water. And all the more so, if he has no food prepared, until he needs to exert himself through milling flour, kneading, baking, etc . And more so, if he needs to buy the food and prepare it. And even more still, if he has no money to buy them and will need even greater exertion to pursue means to earn the money or to sell the amount he needs from the objects he uses or his other possessions, or the like. There are two reasons why the Creator obligated a man to pursue means and exert himself for his livelihood and other needs.
יְגִ֣יעַ כַּ֭פֶּיךָ כִּ֣י תֹאכֵ֑ל אַ֝שְׁרֶ֗יךָ וְט֣וֹב לָֽךְ׃
You shall enjoy the fruit of your labors; you shall be happy and you shall prosper.
ואם יבוא לו טרפו על פנים מאפני הסבות אשר התעסק בהן ראוי לו שלא יבטח על הסבה ההיא וישמח בה ויוסיף להחזיק בה ויטה לבו אליה כי יחלש בטחונו באלקיו. אך אין ראוי לו לחשב כי תועילנו יותר ממה שקדם בדעת הבורא ואל ישמח בהדבקו בה וסבובו עליה אך יודה הבורא אשר הטריפו אחר יגעתו ולא שם עמלו וטרחו לריק כמו שכתוב (תהלים קכח ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך.
If one's livelihood comes through one of the means he worked on, it is proper for him not to trust in this source, rejoice in it, intensify in it, and turn his heart to it, because this will weaken his trust in the Al-mighty. It is improper to think that this source will be more beneficial to him than what was predecreed from the Creator. He should not rejoice for having pursued and engaged in it. Rather, he should thank the Creator who provided for him after his labor, and that He did not make his work and struggle result in nothing, as written "If you eat the toil of your hands, you are praiseworthy, and it is good for you" (Tehilim 128:2).
ועל איזה פנים שיהיה ראוי לו להתעסק בסבות ואל ירפה מחזר עליהן כשהם ראויות למדותיו ולגופו ולאמונתו ולעולמו כאשר קדמתי ויבטח עם זה על אלקיו שלא יעזבהו ולא ירפהו ולא יתעלם ממנו כמו שנאמר (נחום א ז) טוב ה׳ למעוז ביום צרה וגו'.
However the case, it is proper for him to engage in the means of earning a livelihood and not to be lax in pursuing after them, provided they are suited to his traits and physical abilities, as I previously explained. And all the while, he should trust in G-d, that He will not abandon him (in providing his needs - PL), neglect him (regarding his physical health - PL), or ignore him (in whatever trouble befalls him - PL) as written "The L-ord is good, a stronghold on a day of trouble and knows (Rashi - the needs of) those who trust in Him" (Nachum 1:7).
וכן נאמר בענין הבריאות והחלי כי על האדם לבטח בבורא בזה ולהשתדל בהתמדת הבריאות בסבות אשר מטבען זה ולדחות המדוה במה שנהגו לדחותו כמו שצוה הבורא יתעלה (שמות כא יט) ורפא ירפא מבלי שיבטח על סבות הבריאות והחלי שהן מועילות או מזיקות אלא ברשות הבורא.
Similarly, we will say regarding health and sickness. A man is placed under a duty to trust in the Creator in this, while working on maintaining his health according to the means whose nature promotes this, and to fight sickness according to the customary ways, as the Creator commanded "and he shall surely heal him" (shmos 21:19). All of this, without trusting in the means of health or illness that they could help or hurt without the permission of the Creator.
לִֽהְי֣וֹת בַּ֭ה' מִבְטַחֶ֑ךָ הוֹדַעְתִּ֖יךָ הַיּ֣וֹם אַף־אָֽתָּה׃
That you may put your trust in the LORD. I let you know today—yes, you—
אמר להם אידין מתקרי חכים אמרו ליה איזהו חכם הרואה את הנולד אמר להם אידין מתקרי גבור אמרו לו איזהו גבור הכובש את יצרו אמר להן אידין מתקרי עשיר אמרו ליה איזהו עשיר השמח בחלקו
Alexander said to the Elders: Who is truly worthy of being called wise? They said to him, citing a tradition (see Avot 2:9): Who is the wise person? The one who sees and anticipates the consequences of his behavior. He said to them: Who is truly worthy of being called mighty? They said to him, again citing a tradition (see Avot 4:1): Who is the mighty person? The one who masters his desire. He said to them: Who is worthy of being called wealthy? They said to him: Who is the wealthy person? The one who is pleased with his own portion (see Avot 4:1).
א״ל איזהו חכם הרואה את הנולד כו׳ ואיזהו גבור כו׳. בפ״ד דאבות קאמר גבי גבור ועשיר כי הכא אבל בחכם קאמר בע״א איזהו חכם הלומד מכל אדם והך דרואה את הנולד קא״ל בפ״ב דאבות גבי איזה דרך שידבק בה אדם ונראה דאלו השאלות כלפי עצמו שאלם שישבחו ויהללו אותו בהן לפי שהיה חכם בחכמת הפיליסופיא שהיה תלמידו של אריסטוטלוס והיה גבור כובש כמה ארצות וגם עושר בנכסים שאסף במלחמה אבל הם השיבו לו ע״פ מ״ש הכתוב אל יתהלל חכם בחכמתו גו׳ כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל גו׳ דהוא תכלית ואושר האמיתי וז״ש לו כששאלן שישבחו אותו בחכמתו הפילוסופיא א״ל דאין זה חכם אמיתי אבל הרואה את הנולד שהוא מביט ורואה לתכלית שהוא נולד לבסוף דהיינו וידוע אותי הוא החכם האמיתי ואח״כ שאלן איזו גבור שישבחו אותו על שכבש כמה ארצות והשיבו לו שאין זה גבורה אמיתית אלא כובש את יצרו כדמייתי לה מקרא בפ״ג דאבות וכן קא״ל איזהו עשיר כו׳ שישבחו אותו בעושר וא״ל שאין זה עושר אמיתי הבא לו בגזילה במלחמה אבל זה השמח בחלקו ונהנה מיגיע כפו כדמייתי לה מקרא שם זהו עושר האמיתי:
והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג עניינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו כו): כי אני ה' רופאך. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עוון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כעניין חזקיהו בחלותו (מ"ב כ ב ג). ואמר הכתוב (דהי"ב טז יב): גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים, ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם. אבל הוא כאשר יאמר אדם, לא אכל פלוני מצה בחג המצוות כי אם חמץ. אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו. וכך אמרו (ברכות סד א): כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא, והמשל להם (במדב"ר ט ג): תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא. והוא מאמרם (ברכות ס א): שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, אילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים. וזו היא כוונתם באמרם (שם): ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות. לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו. ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כא יח): יש על המכה תשלומי הרפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה (דברים טו יא): כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, מדעתו שכן יהיה. אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים.
The rule is that when the Jewish People are in a state of spiritual perfection, neither their physical bodies nor their country, nor any of their other affairs are governed by nature at all. This applies to the nation as a whole and to each individual Jew. For God `will bless their bread and their water, and remove illness from their midst' (Exodus 23:25). They will have no need of doctors, nor will they have to follow medical procedures even as precautionary measures, `For I, God, am your healer' (Exodus 15:26). In the era of prophecy, the tzaddikim acted accordingly. Even if they happened to sin and became sick, they consulted not doctors but prophets, as did King Hezekiah when he was sick (Kings II, 20, 2-3). It is said of King Asa that `even in his sickness he did not seek out God, but he turned to the doctors' (Chronicles II, 16:13). If it was common for them to go to doctors, why should the verse mention doctors at all? Asa's only guilt would have lain in the fact that he did not seek out God. But this phrasing is similar to saying, `He did not eat matzah on Pesach but chametz.' Someone who seeks out God through the priest will not consult doctors.
"What place do doctors have in the house of those who carry out the will of God, after He promised that `He will bless their bread and their water, and remove illness from their midst'? The only function of the medical profession should be to give nutritional advice - what to eat and drink and what to avoid. Thus the Rabbis said, `For the entire twenty-two years of Rabbah's leadership, Rav Yosef did not even call a bloodletter to his house' (Berakhot 64a). They went by the principle that `a door that does not open to charity will open to the doctor' (Bemidbar Rabbah 9:3). It is true that the Rabbis said, `because it is not the way of human beings to bring about a cure, but this is the practice' (Berakhot 60a,). But this merely means that, had they not been in the habit of resorting to medicine, a person who became sick because of his sin could have been healed through the will of God alone. However, since they resorted to medicines, God abandoned them to the vicissitudes of nature.
"As for the rabbinic comment on the verse, `He shall cause him to be thoroughly healed' (Exodus 21:19) - `from here we learn that the physician has been given sanction to heal' (Berakhot 60a) - they did not say that license has been given to the sick to resort to medicine! What they meant is that if a doctor is approached by a patient who was in the habit of resorting to medicine and was not part of the community of God whose share is life, the doctor should not refrain from treating him, not from fear that the patient might die under his hand - seeing as the doctor is expert in his craft - nor on the grounds that God alone is the healer of all flesh - because this patient is already in the habit of resorting to medicine. It is true that if two people quarrel and one hits the other with a stone or his fist, the Torah lays down that the attacker must pay the medical expenses of the injured party (Exodus 21:18). But this is because Torah law does not rely on miracles, for God knew that `the needy will not cease from the midst of the earth' (Deuteronomy 15:11). But when a person's ways find favor in God's eyes, he has no business with doctors."
וְזָֽכַרְתָּ֙ אֶת־ה' אֱלֹקֶ֔יךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל לְמַ֨עַן הָקִ֧ים אֶת־בְּרִית֛וֹ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (פ)
Remember that it is the LORD your God who gives you the power to get wealth, in fulfillment of the covenant that He made on oath with your fathers, as is still the case.
לא על הלחם לבדו. על הלחם שהאדם רגיל בו אין חיותו של אדם בו לבדו בלתי הכח המצמיח אותו והוא מזלו וכחו, וכמו שאמרו רז"ל אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדל, שנאמר (איוב ל״ח:ל״ג) הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ, ואותו כח המצמיח יש לו כח אחר ממונה, ואותו כח אחר יש לו כח גבורה מושל עליו שהוא מעמידו ומקיימו, וכן מכח לכח עד הסבה העליונה שהוא כח הכחות כלן וגבוה על כל גבוהים והוא מקור חיים וחיות כל חי, שהרי ישראל כל ארבעים שנה במדבר לא אכלו לחם וחיו, זהו על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, כלומר על הכח הנגזר מפי עליון, כלשון (אסתר ז׳:ח׳) הדבר יצא מפי המלך, שפירושו גזר, וכל הכחות האלו האמצעיים קראם הכתוב מוצא פי ה', כלומר כי הם כלם נגזרים ויוצאים מכחו, ובא הכתוב הזה להודיע שאין עקר החיות במזון הבא מסבה אחר סבה כענין הלחם שאנו אוכלים שהאמצעיים רבו בו, אלא שעיקר החיות במזון הכח המתקרב אל הסבה העליונה, כי כל מה שיתקרב מכחו יתברך ויתמעטו האמצעים הוא עיקר החיות, וזהו שאמרו רז"ל (שמות כ״ד:י״א) ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, ר' יוחנן אמר אכילה ודאית שנאמר (משלי ט״ז:ט״ו) באור פני מלך חיים. נתכוין רבי יוחנן לומר כי האור העליון שהוא חיי הנפש ומזונה ותענוגיה היא האכילה הודאית, אבל מזון הגוף הבא מסבה אחר סבה אינה אכילה ודאית. נראה לי כי קרא הכתוב המן מוצא פי ה' כי אע"פ שכל האמצעיים כלן מוצא פי ה' הם וזהו שאמר כל, מ"מ המן היה מוצא פי ה' ממש, ממה שכתוב (שמות ט״ז:ד׳) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, והבן זה. ויהיה באור הכתוב, כי על כל מוצא פי ה' שהם האמצעיים כלן, יחיה האדם, אין צריך לומר על מוצא פי ה' שהוא המן, ואין שם רבויי אמצעיים, והוא מוצא פי ה' ממש, וכאשר רמזתי.
לא על הלחם לבדו, “not on bread alone, etc.,” the bread that people normally eat does not possess the power by itself to keep man alive but it must contain also ingredients enabling it to grow, to be assimilated by the body through a digestive process. These ingredients are usually referred to as the power and mazzal of bread. The Torah here reflects a well known statement by our sages (Bereshit Rabbah 10,7) that there is not a blade of grass in this world which does not have its own mazzal, i.e. properties which enable it to accomplish the purpose of its Creator in calling it into existence. This mazzal tells the blade of grass: “grow!” We know all this from Job 38,33: “do you know the laws of heaven or impose its authority on earth? Can you send up an order to the clouds for an abundance of water to cover you?” Each of these powers reposing in any of the phenomena G’d created contains within it an adjacent power, all of which combined amount to what we call the laws of nature, the symphony of instruments which combine to keep this universe on track. Moses sums it all up as the מוצא פי ה', “the utterances of the Lord’s mouth.” Just as historic decisions are attributed to הדבר יצא מפי המלך, “the word had emerged from the mouth of the king,” (Esther 7,8) so Moses uses an idiom understandable to us human beings when describing G’d’s activities.
The principal message Moses teaches us here is that contrary to appearances, the power to keep us alive does not reside in the purely physical properties of bread, or any other food for that matter, but in the potential G’d has placed within that physical food to sustain and make grow the people who consume it. Bread was chosen as the example seeing that in order for man to even produce it so many steps are necessary that one could have thought that the finished product reflects man’s accomplishment more than it does G’d’s.
The closer we are to direct divine input and reduced reliance on intermediaries such as the eleven stages needed to convert a kernel of wheat into bread, the closer we are to the true life-giving forces of heaven. This is the meaning of Exodus 24,11: “they ‘saw’ G’d and they ate and drank.” The ability of the nobles of Israel described in that verse to have a vision of G’d is what gave them the energy they normally thought they derived by eating and drinking physical, conventional food.
Rabbi Yochanan in expounding this verse in Vayikra Rabbah 20,7 said: אכילה ודאית. This sounds as if he meant that the people described ate regular food after or in spite of having been granted such a vision of G’d. I do not believe that this is what Rabbi Yochanan had in mind. If that had been his meaning he need not have commented at all, as the matter is self-evident. I believe that Rabbi Yochanan meant that the effect of the vision described in the Torah was the same as the effect of consuming regular terrestrial food. Even though all the phenomena in the world are in the last analysis “intermediaries” having originated with G’d, i.e. are מוצא פי ה’, as we know from the very word כל, “everything,” the manna came more directly from G’d more than any other kinds of food. This is why G’d described it as לחם מן השמים, “bread from heaven” in Exodus 16,4. The complete meaning of the verse then is: “man lives by means of all the various divine sources of food and energy. Seeing that this is so the words מוצא פי ה’ mean that this food, the manna is even superior to the other foods which come from G’d only indirectly.
The principal message Moses teaches us here is that contrary to appearances, the power to keep us alive does not reside in the purely physical properties of bread, or any other food for that matter, but in the potential G’d has placed within that physical food to sustain and make grow the people who consume it. Bread was chosen as the example seeing that in order for man to even produce it so many steps are necessary that one could have thought that the finished product reflects man’s accomplishment more than it does G’d’s.
The closer we are to direct divine input and reduced reliance on intermediaries such as the eleven stages needed to convert a kernel of wheat into bread, the closer we are to the true life-giving forces of heaven. This is the meaning of Exodus 24,11: “they ‘saw’ G’d and they ate and drank.” The ability of the nobles of Israel described in that verse to have a vision of G’d is what gave them the energy they normally thought they derived by eating and drinking physical, conventional food.
Rabbi Yochanan in expounding this verse in Vayikra Rabbah 20,7 said: אכילה ודאית. This sounds as if he meant that the people described ate regular food after or in spite of having been granted such a vision of G’d. I do not believe that this is what Rabbi Yochanan had in mind. If that had been his meaning he need not have commented at all, as the matter is self-evident. I believe that Rabbi Yochanan meant that the effect of the vision described in the Torah was the same as the effect of consuming regular terrestrial food. Even though all the phenomena in the world are in the last analysis “intermediaries” having originated with G’d, i.e. are מוצא פי ה’, as we know from the very word כל, “everything,” the manna came more directly from G’d more than any other kinds of food. This is why G’d described it as לחם מן השמים, “bread from heaven” in Exodus 16,4. The complete meaning of the verse then is: “man lives by means of all the various divine sources of food and energy. Seeing that this is so the words מוצא פי ה’ mean that this food, the manna is even superior to the other foods which come from G’d only indirectly.
בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען (משלי ג, ה)
בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען, “Trust in the Lord with all your heart, and do not rely on your own insights” (Proverbs 3,5).
וְכִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה־נֹּאכַ֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת־תְּבוּאָתֵֽנוּ׃
And should you ask, “What are we to eat in the seventh year, if we may neither sow nor gather in our crops?”
ט֛וֹב אַחֲרִ֥ית דָּבָ֖ר מֵֽרֵאשִׁית֑וֹ ט֥וֹב אֶֽרֶךְ־ר֖וּחַ מִגְּבַהּ־רֽוּחַ׃
The end of a matter is better than the beginning of it. Better a patient spirit than a haughty spirit.
שהזהירנו מלירא מהאויבים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם, אבל חובה עלינו להתגבר ולעמוד ולחזק כנגד העם האחר וכל מי שיסוג אחור ויברח כבר עבר על לא תעשה. והוא אמרו יתעלה לא תערוץ מפניהם, ונכפלה זאת האזהרה ואמר לא תיראום, ונכפל הצווי בזה הענין גם כן שלא יברחו ושלא ישובו אחור בעת המלחמה, כי בענין זה אפשר לקיים אמונת האמת. והתבארו משפטי מצוה זו בשמיני מסוטה. (והיה עקב, מלכים פ"ז):
That He prohibited us from being afraid of the enemies during the time of war, and that we not run away from them. Rather, it is an obligation upon us to be resilient and to stand firm and be strong against the other people. And anyone who retreats and runs away has already transgressed this negative commandment. And that is His, may He be exalted, saying, "You shalt not be terrified by them" (Deuteronomy 7:21). And this prohibition was repeated when He said, "Do not fear them" (Deuteronomy 3:22). And this command was repeated frequently - not to run away and not to retreat during the time of war - since it is possible to confirm the true faith with this matter. And the regulations of this commandment have already been explained in the eighth [chapter] of Sotah. (See Parashat Ekev; Mishneh Torah, Kings and Wars 7.)
ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם. יאמר יצטרך לאיש נבון וחכם שיהיה ממונה על הארץ, וזהו וישיתהו על ארץ מצרים כלומר ישיתהו עליון על כל בני ארץ מצרים. ואמר נבון, שידע לנהל עם ארץ מצרים בלחם לפי הטף בידו ולתת להם לחם כדי חיותם למכור המותר לארצות לאסוף ממון לפרעה. ואמר חכם, שידע לקיים התבואה שלא תרקב שיערב בכל מין דבר המקיים אותו בטבעו, ואמר כן בעבור שיבחר בו המלך כי החכם עינו בראשו, כן פירש הרמב"ן ז"ל.
. ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם, “and now, let Pharaoh seek out a discerning and wise man.” Joseph meant that there was now a need for a discerning and wise man to be appointed as being in charge of the land of Egypt, i.e. וישיתהו על ארץ מצרים, “who would have authority over all the people in Egypt.” He employed the term נבון as an attribute of someone who is discerning enough to establish a fair rationing system, a system which allowed for the sizes of the different families. Such a man, after having provided for the needs of the local population first, could export the surplus to other paying customers. He added the word חכם, “wise,” as an additional attribute of such an economic czar to describe someone who knew how to prevent the stored surpluses of the next seven years from rotting or otherwise becoming unfit to eat. Joseph’s suggestions were designed to promote his own appointment to this position. According to Nachmanides, Joseph displayed the truism of Solomon’s statement (Kohelet 2,14) that החכם עיניו בראשו, “the wise man has eyes in his head.”
השאלה הח' למה יעקב הטיל קנאה בין הבנים בהיותו אוהב את יוסף מכל בניו ועשה לו כתונת פסים ויעקב חכם היה ורואה את הנולד ואיך לא ראה שיקנאו בו אחיו וימשך מזה ביניהם ריב ומדון ושנאה הלא תראה כמה כחה של שנאת האחים ממה שעבר בינו ובין עשו אחיו ואיך לא ירא מזה:
וְאָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב ״אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ״ — מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד יִפָּה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוּמָּנוּתוֹ בְּפָנָיו.
And Rav Zutra bar Toviya said that Rav said: What is the meaning of that which is written: “He has made everything beautiful in its time, and he has placed the world in their heart, yet so man cannot find out the work that God has done from the beginning even to the end” (Ecclesiastes 3:11)? This teaches that each and every individual, God has made his work pleasant for him in his own eyes. In that way, each individual will be satisfied with his work, enabling the world to function properly.
והוסיף רבי שמעון בן נתנאל לומר 'הרואה את הנולד', כי הרואה מה הנולד להיות, מטיב עם אחר. כי השכנים, אף שהאחד הטיב עם אחר, אין מטיב עמו רק בהשאלת כליהם, וזה נהנה וזה לא חסר (ב"ק כ.), וכיוצא בזה, שהוא מחזיר אליו תיכף כשהוא צריך, ואותו כלי מחזיר אליו מיד, והוא לפי שעה, ואינו חסר דבר כלל בעל הטובה. ואין זה נקרא גמילות חסדים כמו אדם שיעשה טוב לאחר להלוות לו ממון, או לעשות עמו חסד אחר. ולפיכך אמר 'הרואה את הנולד', וכאשר רואה את הנולד, בודאי הוא גומל חסד לאחר. שחושב כי פעם אחר יהיה צריך אל דבר, יחזור ויעשה לו גם כן טובה, והוא עומד להשלים גמול. וכמו שאמר הכתוב (קהלת יא, א) "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו". ולא נמצא שום חסד שאינו עומד לתשלום גמול, רק החסד שעושים עם המתים, מפני שאינו עומד לתשלום גמול. וכל זה מפני כי כל עושה חסד, עומד לזה שיחזור ויעשה עמו חסד. והרואה את הנולד, אין אדם בזה מונע עצמו משום שלא לעשות לחבירו, כי יחזור לו ויגמול עמו חסד. ולפיכך כאשר אמר להם 'צאו וראו איזה דרך שיתרחק האדם ממנו', אמר רבי שמעון 'הלוה ואינו משלם', וזהו הפך 'הרואה את הנולד', כמו שיתבאר*.
והא אמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן סולם רעוע הוה דקביע היזיקא וכל היכא דקביע היזיקא לא סמכינן אניסא דכתיב (שמואל א טז, ב) ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני
The Gemara asks: But didn’t Rabbi Elazar say that those on the path to perform a mitzva are not susceptible to harm, neither when they are on their way to perform the mitzva nor when they are returning from performing the mitzva? The Gemara answers: In that case it was a rickety ladder, and therefore the danger was established; and anywhere that the danger is established one may not rely on a miracle, as it is written with regard to God’s command to Samuel to anoint David as king in place of Saul: “And Samuel said: How will I go, and Saul will hear and kill me; and God said: Take in your hand a calf and say: I have come to sacrifice an offering to God” (I Samuel 16:2). Although God Himself issued the command, there was concern with regard to the established dangers.
שהזהירנו מלירא מהאויבים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם, אבל חובה עלינו להתגבר ולעמוד ולחזק כנגד העם האחר וכל מי שיסוג אחור ויברח כבר עבר על לא תעשה. והוא אמרו יתעלה לא תערוץ מפניהם, ונכפלה זאת האזהרה ואמר לא תיראום, ונכפל הצווי בזה הענין גם כן שלא יברחו ושלא ישובו אחור בעת המלחמה, כי בענין זה אפשר לקיים אמונת האמת. והתבארו משפטי מצוה זו בשמיני מסוטה. (והיה עקב, מלכים פ"ז):
That He prohibited us from being afraid of the enemies during the time of war, and that we not run away from them. Rather, it is an obligation upon us to be resilient and to stand firm and be strong against the other people. And anyone who retreats and runs away has already transgressed this negative commandment. And that is His, may He be exalted, saying, "You shalt not be terrified by them" (Deuteronomy 7:21). And this prohibition was repeated when He said, "Do not fear them" (Deuteronomy 3:22). And this command was repeated frequently - not to run away and not to retreat during the time of war - since it is possible to confirm the true faith with this matter. And the regulations of this commandment have already been explained in the eighth [chapter] of Sotah. (See Parashat Ekev; Mishneh Torah, Kings and Wars 7.)
שלא לערץ ולפחד במלחמה - שנמנענו שלא לערץ ולפחד מן האויבים בעת המלחמה, ושלא נברח מפניהם, אבל החובה עלינו, להתגבר כנגדם ולהתחזק ולעמד בפניהם, ועל זה נאמר (דברים ז כא) לא תערץ מפניהם, ונכפלה המניעה במקום אחר, באמרו (שם ג, כב) ''לא תיראום''.
To not be terrified or to be afraid in war: That we have been prevented to not be terrified and be afraid from the enemies at the time of war and not to run away from them. Rather the obligation upon us is to strengthen ourselves against them and to stand in front of them. And about this is it stated (Deuteronomy 7:21), "You shall not be terrified in front of them." And the prevention was repeated in another place, in its stating (Deuteronomy 3:22), "You shall not dread them."
היא שצונו להתחבר עם החכמים ולהתיחד עמהם ולהתמיד בישיבתם בכל אופן מאופני העבודה והחברה במאכל ובמשתה והעסק כדי שיגיע לנו להדמות במעשיהם ולהאמין האמתיות מדבריהם. והוא אמרו יתעלה ובו תדבק וכבר נכפל זה הצווי גם כן ולדבקה בו. ובא בספרי ולדבקה בו הדבק בחכמים ותלמידיהם. וכן הביאו ראיה על זה חיוב האדם לישא בת תלמיד חכם ולהאכיל תלמידי חכמים ולתת להם עסק מאמרו ובו תדבק ואמרו וכי אפשר לו לאדם לידבק בשכינה והא כתיב כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והנושא בת תלמיד חכם והמהנה תלמיד חכם מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה. (בפרשת עקב, מדע הלכות דעות פרק ו'):
That is that He commanded us to associate with the sages, to gather with them and to constantly be involved with them in all manner of work and interaction - in eating and drinking and business, so that it comes to us to imitate their actions and believe the truth of their words. And that is His, may He be exalted, saying, "and to Him shall you cling" (Deuteronomy 10:20). And this command has also already been repeated - "and to cling to Him" (Deuteronomy 11:22). And in the Sifrei (Sifrei Devarim 49:2), it appears, "'And to cling to Him' - cling to the sages and their students." And they accordingly brought a proof about this obligation of a person - to marry the daughter of a Torah scholar, to feed Torah scholars and to give them business - from His saying, "and to Him shall you cling": And they said, "And is it possible for a person to cling to the Divine Presence? And behold, it is written (Deuteronomy 4:24), 'For the Lord, your God, is a consuming fire!' Rather, anyone who marries his daughter to a Torah scholar, or who marries the daughter of a Torah scholar or who benefits a Torah scholar - Scripture considers it as if he clung to the Divine presence." (See Parashat Ekev; Mishneh Torah, Human Dispositions 6.)
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא יִרְעֶה רַוָּק בְּהֵמָה, וְלֹא יִישְׁנוּ שְׁנֵי רַוָּקִים בְּטַלִּית אֶחָת. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. כָּל שֶׁעִסְקוֹ עִם הַנָּשִׁים, לֹא יִתְיַחֵד עִם הַנָּשִׁים. וְלֹא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת בֵּין הַנָּשִׁים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה, וְיִתְפַּלֵּל לְמִי שֶׁהָעשֶׁר וְהַנְּכָסִים שֶׁלּוֹ, שֶׁאֵין אֻמָּנוּת שֶׁאֵין בָּהּ עֲנִיּוּת וַעֲשִׁירוּת, שֶׁלֹּא עֲנִיּוּת מִן הָאֻמָּנוּת וְלֹא עֲשִׁירוּת מִן הָאֻמָּנוּת, אֶלָּא הַכֹּל לְפִי זְכוּתוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ חַיָּה וָעוֹף שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֻמָּנוּת, וְהֵן מִתְפַּרְנְסִין שֶׁלֹּא בְצַעַר. וַהֲלֹא לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא לְשַׁמְּשֵׁנִי, וַאֲנִי נִבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי, אֵינוֹ דִין שֶׁאֶתְפַּרְנֵס שֶׁלֹּא בְצַעַר. אֶלָּא שֶׁהֲרֵעוֹתִי מַעֲשַׂי וְקִפַּחְתִּי אֶת פַּרְנָסָתִי. אַבָּא גֻרְיָן אִישׁ צַדְיָן אוֹמֵר מִשּׁוּם אַבָּא גֻרְיָא, לֹא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ, חַמָּר, גַּמָּל, סַפָּר, סַפָּן, רוֹעֶה, וְחֶנְוָנִי, שֶׁאֻמָּנוּתָן אֻמָּנוּת לִסְטִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, הַחַמָּרִין, רֻבָּן רְשָׁעִים, וְהַגַּמָּלִין, רֻבָּן כְּשֵׁרִים. הַסַּפָּנִין, רֻבָּן חֲסִידִים. טוֹב שֶׁבָּרוֹפְאִים, לְגֵיהִנֹּם. וְהַכָּשֵׁר שֶׁבַּטַּבָּחִים, שֻׁתָּפוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר, מַנִּיחַ אֲנִי כָּל אֻמָּנוּת שֶׁבָּעוֹלָם וְאֵינִי מְלַמֵּד אֶת בְּנִי אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁאָדָם אוֹכֵל מִשְּׂכָרָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְקֶרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא. וּשְׁאָר כָּל אֻמָּנוּת אֵינָן כֵּן. כְּשֶׁאָדָם בָּא לִידֵי חֹלִי אוֹ לִידֵי זִקְנָה אוֹ לִידֵי יִסּוּרִין וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲסֹק בִּמְלַאכְתּוֹ, הֲרֵי הוּא מֵת בְּרָעָב. אֲבָל הַתּוֹרָה אֵינָהּ כֵּן, אֶלָּא מְשַׁמַּרְתּוֹ מִכָּל רָע בְּנַעֲרוּתוֹ וְנוֹתֶנֶת לוֹ אַחֲרִית וְתִקְוָה בְזִקְנוּתוֹ. בְּנַעֲרוּתוֹ, מַה הוּא אוֹמֵר, (ישעיה מ) וְקֹוֵי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ. בְּזִקְנוּתוֹ, מַהוּ אוֹמֵר, (תהלים צב) עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, (בראשית כד) וְאַבְרָהָם זָקֵן, וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. מָצִינוּ שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם כו) עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי:
Rabbi Yehuda says: A bachelor may not herd cattle, nor may two bachelors sleep with one covering, lest they transgress the prohibition against homosexual intercourse, but the Rabbis permit it. Anyone who has professional dealings primarily with women may not be secluded with women. There is more of a concern that such a man might sin due to his familiarity with the women. And a person may not teach his son a trade that necessitates frequent interaction with women, for the same reason. With regard to teaching one’s son a trade, Rabbi Meir says: A person should always teach his son a clean and easy trade and pray for success to the One to Whom wealth and property belong, as ultimately there is no trade that does not include both poverty and wealth, since a person can become rich from any profession. Poverty does not come from a particular trade, nor does wealth come from a particular trade, but rather, all is in accordance with a person’s merit. Therefore, one should choose a clean and easy trade, and pray to God for success. Rabbi Shimon ben Elazar says: Have you ever seen a beast or a bird that has a trade? And yet they earn their livelihood without anguish. But all these were created only to serve me, and I, a human being, was created to serve the One Who formed me. Is it not right that I should earn my livelihood without anguish? But I, i.e., humanity, have committed evil actions and have lost my livelihood. This is why people must work to earn a living. Abba Guryan of Tzadyan says in the name of Abba Gurya: A person may not teach his son the trades of a donkey driver, a camel driver, a pot maker, a sailor, a shepherd, or a storekeeper. The reason for all these is the same, as their trades are the trades of robbers; all of these professions involve a measure of dishonesty and are likely to lead to robbery. Rabbi Yehuda says in Abba Gurya’s name: Most donkey drivers are wicked, since they engage in deceit, and most camel drivers, who traverse dangerous places such as deserts, are of fit character, as they pray to God to protect them on their journeys. Most sailors are pious, since the great danger of the seas instills in them the fear of Heaven. The best of doctors is to Gehenna, and even the fittest of butchers is a partner of Amalek. Rabbi Nehorai says: I set aside all the trades in the world, and I teach my son only Torah, as a person partakes of its reward in this world and the principal reward remains for him in the World-to-Come, which is not true of other professions, whose rewards are only in this world. Furthermore, if a person comes to be ill, or old, or undergoes suffering, and is unable to be involved in his trade, behold, he dies in hunger. But with regard to the Torah it is not so, since one can study it under all circumstances. Rather, it preserves him from all evil and sin in his youth, and provides him with a future and hope in his old age. The mishna explains: With regard to his youth, what does it say about a Torah scholar? “But they that wait for the Lord shall renew their strength” (Isaiah 40:31). With regard to his old age, what does it say? “They shall still bring forth fruit in old age” (Psalms 92:15), and it likewise states with regard to Abraham our forefather: “And Abraham was old, well stricken in age; and the Lord had blessed Abraham in all things” (Genesis 24:1). We found that Abraham our forefather fulfilled the entire Torah before it was given, as it is stated: “Because that Abraham listened to My voice, and kept My charge, My commandments, My statutes, and My laws” (Genesis 26:5), which indicates that Abraham observed all the mitzvot of his own accord and was rewarded in his old age as a result.
אָמַר רָבָא חַיֵּי בְּנֵי וּמְזוֹנֵי לָא בִּזְכוּתָא תַּלְיָא מִילְּתָא אֶלָּא בְּמַזָּלָא תַּלְיָא מִילְּתָא דְּהָא רַבָּה וְרַב חִסְדָּא תַּרְוַיְיהוּ רַבָּנַן צַדִּיקֵי הֲווֹ מָר מְצַלֵּי וְאָתֵי מִיטְרָא וּמָר מְצַלֵּי וְאָתֵי מִיטְרָא
Rava said: Length of life, children, and sustenance do not depend on one’s merit, but rather they depend upon fate. As, Rabba and Rav Ḥisda were both pious Sages; one Sage would pray during a drought and rain would fall, and the other Sage would pray and rain would fall.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר, יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן. וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיַּעְתָּן וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד. וְאַתֶּם, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם:
Rabban Gamaliel the son of Rabbi Judah Hanasi said: excellent is the study of the Torah when combined with a worldly occupation, for toil in them both keeps sin out of one’s mind; But [study of the] Torah which is not combined with a worldly occupation, in the end comes to be neglected and becomes the cause of sin. And all who labor with the community, should labor with them for the sake Heaven, for the merit of their forefathers sustains them (the community), and their (the forefather’s) righteousness endures for ever; And as for you, [God in such case says] I credit you with a rich reward, as if you [yourselves] had [actually] accomplished [it all].
הוּא הָיָה אוֹמֵר, בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד, בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה, בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדֹּף, בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ, בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה, בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה, בֶּן שִׁשִּׁים לַזִּקְנָה, בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה, בֶּן שְׁמֹנִים לַגְּבוּרָה, בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ, בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם:
He used to say: At five years of age the study of Scripture; At ten the study of Mishnah; At thirteen subject to the commandments; At fifteen the study of Talmud; At eighteen the bridal canopy; At twenty for pursuit [of livelihood]; At thirty the peak of strength; At forty wisdom; At fifty able to give counsel; At sixty old age; At seventy fullness of years; At eighty the age of “strength”; At ninety a bent body; At one hundred, as good as dead and gone completely out of the world.
ר"מ אומר לעולם ילמד אדם לבנו אומנות נקיה וקלה ויבקש רחמים למי שהעושר והנכסים שלו שאין עניות מן האומנות ואין עשירות מן האומנות אלא למי שהעושר שלו שנאמר (חגי ב, ח) לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות
Rabbi Meir says: A person should always teach his son a clean and easy trade, and he should request compassion from the One to Whom wealth and property belong, as poverty does not come from a trade, nor does wealth come from a trade; rather, they come from the One to Whom wealth belongs, as it is stated: “Mine is the silver, and Mine the gold, says the Lord of hosts” (Haggai 2:8).
ר"ש בן אלעזר אומר אם ראית מימיך תניא ר"ש בן אלעזר אומר מימי לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל ושועל חנוני והם מתפרנסים שלא בצער והם לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער ואני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי שנאמר (ירמיהו ה, כה) עונותיכם הטו
The mishna taught that Rabbi Shimon ben Elazar says: Have you ever seen a beast or a bird that has a trade? It is taught in the Tosefta (5:13): Rabbi Shimon ben Elazar says: I never saw a deer work as one who dries figs, nor a lion work as a porter, nor a fox work as a storekeeper. And yet they earn their livelihood without anguish. But all these were created only to serve me, and I, a human being, was created to serve the One Who formed me. If these, who were created only to serve me, earn their livelihood without anguish, then is it not right that I, who was created to serve the One Who formed me, should earn my livelihood without anguish? But I, i.e., humanity, have committed evil actions and have lost my livelihood, as it is stated: “Your iniquities have turned away these things, and your sins have held back good from you” (Jeremiah 5:25).
ללמדו אומנות מנלן אמר חזקיה דאמר קרא (קהלת ט, ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת אם אשה ממש היא כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות אם תורה היא כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות
§ The baraita further states that a father is commanded to teach his son a trade. The Gemara asks: From where do we derive this? Ḥizkiyya said: As the verse states: “Enjoy life with the wife whom you love” (Ecclesiastes 9:9). If this verse is interpreted literally, and it is referring to an actual woman, then one can derive as follows: Just as a father is obligated to marry his son to a woman, so too, he is obligated to teach him a trade, as indicated by the term: Life. And if the wife mentioned in this verse is allegorical, and it is the Torah, then one should explain the verse in the following manner: Just as he is obligated to teach him Torah, so too, he is obligated to teach him a trade.
וְאָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב ״אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ״ — מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד יִפָּה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוּמָּנוּתוֹ בְּפָנָיו.
And Rav Zutra bar Toviya said that Rav said: What is the meaning of that which is written: “He has made everything beautiful in its time, and he has placed the world in their heart, yet so man cannot find out the work that God has done from the beginning even to the end” (Ecclesiastes 3:11)? This teaches that each and every individual, God has made his work pleasant for him in his own eyes. In that way, each individual will be satisfied with his work, enabling the world to function properly.
ללמדו אומנות מנלן אמר חזקיה דאמר קרא (קהלת ט, ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת אם אשה ממש היא כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות אם תורה היא כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות
§ The baraita further states that a father is commanded to teach his son a trade. The Gemara asks: From where do we derive this? Ḥizkiyya said: As the verse states: “Enjoy life with the wife whom you love” (Ecclesiastes 9:9). If this verse is interpreted literally, and it is referring to an actual woman, then one can derive as follows: Just as a father is obligated to marry his son to a woman, so too, he is obligated to teach him a trade, as indicated by the term: Life. And if the wife mentioned in this verse is allegorical, and it is the Torah, then one should explain the verse in the following manner: Just as he is obligated to teach him Torah, so too, he is obligated to teach him a trade.
יְגִ֣יעַ כַּ֭פֶּיךָ כִּ֣י תֹאכֵ֑ל אַ֝שְׁרֶ֗יךָ וְט֣וֹב לָֽךְ׃
You shall enjoy the fruit of your labors; you shall be happy and you shall prosper.
אַ֥שְֽׁרֵי הַגֶּ֗בֶר אֲשֶׁר־שָׂ֣ם ה' מִבְטַח֑וֹ וְֽלֹא־פָנָ֥ה אֶל־רְ֝הָבִ֗ים וְשָׂטֵ֥י כָזָֽב׃
Happy is the man who makes the LORD his trust, who turns not to the arrogant or to followers of falsehood.
הַשְׁלֵ֤ךְ עַל־ה' ׀ יְהָבְךָ֮ וְה֢וּא יְכַ֫לְכְּלֶ֥ךָ לֹא־יִתֵּ֖ן לְעוֹלָ֥ם מ֗וֹט לַצַּדִּֽיק׃
Cast your burden on the LORD and He will sustain you; He will never let the righteous man collapse.
יִ֭שְׂרָאֵל בְּטַ֣ח בַּה' עֶזְרָ֖ם וּמָגִנָּ֣ם הֽוּא׃
O Israel, trust in the LORD! He is their help and shield.
The Maggid of Dubno told the following parable: A poor man with a heavy bundle on his shoulders was walking along the highway. A rich man with a fancy carriage came by and generously offered him a ride. The poor man gladly accepted the offer. You can imagine the surprise of the wealthy man when he glanced at his passenger and noticed that he was still carrying the giant load on his shoulders. He called out to him, “My good man, what in the world are you doing? Why don’t you put your sack on the floor?” The humble traveler replied, “My dear sir you have been kind enough to me already. Your carriage has to bear the weight of my body even now. How can I presume to burden you with my bundle too?” At this point the host laughed heartily and lectured his guest, “Silly man, why strain your back? Don’t you see that all is the same for me whether you hold your parcel on your shoulder or whether you place it beside you? It’s still in the carriage and whatever you do the carriage is bearing its weight. You might as well let your burden down.”
We all acknowledge that ultimately our parnasah, our material success or lack thereof, is not dependent on us. So why, asks the Dubner Maggid, do we spend so much time fretting over it? Why do we vainly attempt to carry the psychological burden of making a living upon our shoulders, if in the end it’s really not up to us? Throw down your burden – and let Hashem, Who carries us and all our needs, do His job. This is precisely what David HaMelech says in Tehilim (Psalms 55:23), יהבך' ה על השלך Throw your ‘baggage’ upon Hashem, יכלכלך והוא ,and He will sustain you.”
אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי. דרש בר קפרא לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה. מאי היא אמר רב יהודה מחטא דתלמיותא:
רב פפא says: Thieves corrupt Rachamim by using it oppositely? Bar Kafra teaches: a person should always teach his son easy and clean Emunah?
That a thief has Emunah and will call out to Hashem for help - a person should teach his son so he won't have this bad Emunah.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן. אֵינִי יוֹדֵעַ מֶה הָיָה, אִם שֶׁל כֶּסֶף, אִם שֶׁל זָהָב, אִם שֶׁל בַּרְזֶל, אִם שֶׁל עוֹפֶרֶת. תַּלְמוּד לוֹמַר: צִנְצֶנֶת. לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא דָּבָר הַמֵּצִיץ מֵחֲבֵרוֹ. אֵין אַתְּ מוֹצֵא אֶלָּא כְּלִי חֶרֶס. וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לְדוֹרוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר יִרְמְיָה לְיִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי מָה אֵין אַתֶּם עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה? אָמְרוּ לוֹ: אִם אָנוּ עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה בַּמֶּה נִתְפַּרְנֵס? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הוֹצִיא לָהֶן צִנְצֶנֶת הַמָּן וְאוֹמֵר לָהֶם, הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר ה', הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ לוֹ נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ (ירמיה ב, לא). אֲבוֹתֵיכֶם שֶׁעָסְקוּ בַּתּוֹרָה, רְאוּ מֵהֵיכָן נִתְפַּרְנְסוּ, וְאַתֶּם עִסְקוּ בַּתּוֹרָה וַאֲנִי אֲפַרְנֵס אֶתְכֶם מִזֶּה. זוּ אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁעָתִיד אֵלִיָּהוּ לְהַעֲמִיד לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל, צִנְצֶנֶת הַמָּן, וּצְלוֹחִית שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. וּצְלוֹחִית הַמַּיִם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מַקְלוֹ שֶׁל אַהֲרֹן שְׁקֵדָיו וּפְרָחָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי (במדבר יז, כה).
And Moses said unto Aaron: “Take a jar and put an omerful of manna therein” (Exod. 16:33). I would not know of what substance the jar was fashioned, whether of silver or of gold or of iron or of lead, except for the fact that Scripture says tzintzenet, a word that suggests something that keeps a thing cooler than anything else. And that could only be a clay vessel. And put an omerful of manna therein. R. Eleazar held: It was stored there for future generations. While R. Eliezer was of the opinion that it was put there for the Messianic era, for the time about which the prophet Jeremiah said to Israel: Why do you not devote yourself to the Torah? And they replied: If we do, how shall we obtain our sustenance? Then they brought forth the jar of manna and said: O generation; see the word of the Lord: Have I been a wilderness unto Israel? or a land of thick darkness? Wherefore say My people: “We roam at large; we will come no more unto Thee?” (Jer. 2:31). Your fathers occupied themselves with the Law, and see how they were fed; concern yourselves with the Law, and I shall feed you from this jar. This is one of the three things that Elijah will restore to Israel in the future: the jar of manna, the bottle of anointing oil, and the bottle of sprinkling water. Others add, Aaron’s rod with its ripe almonds and blossoms, as is said: Put back the rod of Aaron before the testimony, to be kept there, for a token against rebellious children (Num. 17:25).
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ וְנִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּנָיו לְמִצְרַיִם מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנִים מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂה אַנְגַּרְיָיא בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁנֶּאֱמַר וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ
Rabbi Abbahu said that Rabbi Elazar said: For what reason was Abraham our Patriarch punished and his children enslaved to Egypt for 210 years? Because he made a draft [angarya] of Torah scholars, as it is stated: “He led forth his trained men, born in his house” (Genesis 14:14). These trained men that he took to war were actually his disciples, who were Torah scholars.
אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ (תהלים מ, ה), זֶה יוֹסֵף. (תהלים מ, ה): וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים, עַל יְדֵי שֶׁאָמַר לְשַׂר הַמַּשְׁקִים (בראשית מ, יד): זְכַרְתַּנִּי וְהִזְכַּרְתַּנִּי, נִתּוֹסַף לוֹ שְׁתֵּי שָׁנִים. אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ, רַבִּי יוּדָן אָמַר הָמוֹן רִבֵּי רַבְרְבַיָא שֶׁהֵם שָׂטִים אַחֲרֵי כָּזָב, אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁהוּא בּוֹטֵחַ בָּהֶם. (קהלת ה, ב): כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן, אָמַר פַּרְעֹה מִי מִתְקַיֵּם עַל מִי אֲנִי עַל אֱלֹקָי אוֹ אֱלֹקָי עָלַי, אָמַר לוֹ אַתָּה עַל אֱלֹקֶיךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי מִקֵּץ וגו'. (קהלת ד, יד): כִּי מִבֵּית הָסוּרִים יָצָא לִמְלֹךְ, זֶה יוֹסֵף שֶׁיָּצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִים שֶׁל פַּרְעֹה. יָצָא לִמְלֹךְ, (בראשית מא, יד): וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה, (קהלת ד, יד): כִּי גַּם בְּמַלְכוּתוֹ נוֹלַד רָשׁ, בְּמַלְכוּתוֹ שֶׁל יוֹסֵף נוֹלְדָה רָשְׁתּוֹ שֶׁל פּוֹטִיפֶרַע. דָּבָר אַחֵר, וַיְהִי מִקֵּץ (קהלת ד, טו): רָאִיתִי אֶת כָּל הַחַיִּים הַמְהַלְּכִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, זֶה יוֹסֵף. (קהלת ד, טו): עִם הַיֶּלֶד הַשֵּׁנִי, אֵלּוּ שְׁתֵּי שָׁנִים שֶׁנִּתּוֹסְפוּ לוֹ, וְלָמָּה נִתּוֹסַף לוֹ שְׁתֵּי שָׁנִים, כְּדֵי שֶׁיַּחֲלֹם פַּרְעֹה וְיִתְגַּדֵּל עַל יְדֵי חֲלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים.
אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ (תהלים מ, ה), זֶה יוֹסֵף. (תהלים מ, ה): וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים, עַל יְדֵי שֶׁאָמַר לְשַׂר הַמַּשְׁקִים (בראשית מ, יד): זְכַרְתַּנִּי וְהִזְכַּרְתַּנִּי, נִתּוֹסַף לוֹ שְׁתֵּי שָׁנִים. אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ, רַבִּי יוּדָן אָמַר הָמוֹן רִבֵּי רַבְרְבַיָא שֶׁהֵם שָׂטִים אַחֲרֵי כָּזָב, אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁהוּא בּוֹטֵחַ בָּהֶם. (קהלת ה, ב): כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן, אָמַר פַּרְעֹה מִי מִתְקַיֵּם עַל מִי אֲנִי עַל אֱלֹקָי אוֹ אֱלֹקָי עָלַי, אָמַר לוֹ אַתָּה עַל אֱלֹקֶיךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי מִקֵּץ וגו'. (קהלת ד, יד): כִּי מִבֵּית הָסוּרִים יָצָא לִמְלֹךְ, זֶה יוֹסֵף שֶׁיָּצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִים שֶׁל פַּרְעֹה. יָצָא לִמְלֹךְ, (בראשית מא, יד): וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה, (קהלת ד, יד): כִּי גַּם בְּמַלְכוּתוֹ נוֹלַד רָשׁ, בְּמַלְכוּתוֹ שֶׁל יוֹסֵף נוֹלְדָה רָשְׁתּוֹ שֶׁל פּוֹטִיפֶרַע. דָּבָר אַחֵר, וַיְהִי מִקֵּץ (קהלת ד, טו): רָאִיתִי אֶת כָּל הַחַיִּים הַמְהַלְּכִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, זֶה יוֹסֵף. (קהלת ד, טו): עִם הַיֶּלֶד הַשֵּׁנִי, אֵלּוּ שְׁתֵּי שָׁנִים שֶׁנִּתּוֹסְפוּ לוֹ, וְלָמָּה נִתּוֹסַף לוֹ שְׁתֵּי שָׁנִים, כְּדֵי שֶׁיַּחֲלֹם פַּרְעֹה וְיִתְגַּדֵּל עַל יְדֵי חֲלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים.
אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ (תהלים מ, ה), זֶה יוֹסֵף. (תהלים מ, ה): וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים, עַל יְדֵי שֶׁאָמַר לְשַׂר הַמַּשְׁקִים (בראשית מ, יד): זְכַרְתַּנִּי וְהִזְכַּרְתַּנִּי, נִתּוֹסַף לוֹ שְׁתֵּי שָׁנִים. אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ, רַבִּי יוּדָן אָמַר הָמוֹן רִבֵּי רַבְרְבַיָא שֶׁהֵם שָׂטִים אַחֲרֵי כָּזָב, אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁהוּא בּוֹטֵחַ בָּהֶם. (קהלת ה, ב): כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן, אָמַר פַּרְעֹה מִי מִתְקַיֵּם עַל מִי אֲנִי עַל אֱלֹקָי אוֹ אֱלֹקָי עָלַי, אָמַר לוֹ אַתָּה עַל אֱלֹקֶיךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי מִקֵּץ וגו'. (קהלת ד, יד): כִּי מִבֵּית הָסוּרִים יָצָא לִמְלֹךְ, זֶה יוֹסֵף שֶׁיָּצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִים שֶׁל פַּרְעֹה. יָצָא לִמְלֹךְ, (בראשית מא, יד): וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה, (קהלת ד, יד): כִּי גַּם בְּמַלְכוּתוֹ נוֹלַד רָשׁ, בְּמַלְכוּתוֹ שֶׁל יוֹסֵף נוֹלְדָה רָשְׁתּוֹ שֶׁל פּוֹטִיפֶרַע. דָּבָר אַחֵר, וַיְהִי מִקֵּץ (קהלת ד, טו): רָאִיתִי אֶת כָּל הַחַיִּים הַמְהַלְּכִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, זֶה יוֹסֵף. (קהלת ד, טו): עִם הַיֶּלֶד הַשֵּׁנִי, אֵלּוּ שְׁתֵּי שָׁנִים שֶׁנִּתּוֹסְפוּ לוֹ, וְלָמָּה נִתּוֹסַף לוֹ שְׁתֵּי שָׁנִים, כְּדֵי שֶׁיַּחֲלֹם פַּרְעֹה וְיִתְגַּדֵּל עַל יְדֵי חֲלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים.
אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ (תהלים מ, ה), זֶה יוֹסֵף. (תהלים מ, ה): וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים, עַל יְדֵי שֶׁאָמַר לְשַׂר הַמַּשְׁקִים (בראשית מ, יד): זְכַרְתַּנִּי וְהִזְכַּרְתַּנִּי, נִתּוֹסַף לוֹ שְׁתֵּי שָׁנִים. אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ, רַבִּי יוּדָן אָמַר הָמוֹן רִבֵּי רַבְרְבַיָא שֶׁהֵם שָׂטִים אַחֲרֵי כָּזָב, אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁהוּא בּוֹטֵחַ בָּהֶם. (קהלת ה, ב): כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן, אָמַר פַּרְעֹה מִי מִתְקַיֵּם עַל מִי אֲנִי עַל אֱלֹקָי אוֹ אֱלֹקָי עָלַי, אָמַר לוֹ אַתָּה עַל אֱלֹקֶיךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי מִקֵּץ וגו'. (קהלת ד, יד): כִּי מִבֵּית הָסוּרִים יָצָא לִמְלֹךְ, זֶה יוֹסֵף שֶׁיָּצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִים שֶׁל פַּרְעֹה. יָצָא לִמְלֹךְ, (בראשית מא, יד): וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה, (קהלת ד, יד): כִּי גַּם בְּמַלְכוּתוֹ נוֹלַד רָשׁ, בְּמַלְכוּתוֹ שֶׁל יוֹסֵף נוֹלְדָה רָשְׁתּוֹ שֶׁל פּוֹטִיפֶרַע. דָּבָר אַחֵר, וַיְהִי מִקֵּץ (קהלת ד, טו): רָאִיתִי אֶת כָּל הַחַיִּים הַמְהַלְּכִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, זֶה יוֹסֵף. (קהלת ד, טו): עִם הַיֶּלֶד הַשֵּׁנִי, אֵלּוּ שְׁתֵּי שָׁנִים שֶׁנִּתּוֹסְפוּ לוֹ, וְלָמָּה נִתּוֹסַף לוֹ שְׁתֵּי שָׁנִים, כְּדֵי שֶׁיַּחֲלֹם פַּרְעֹה וְיִתְגַּדֵּל עַל יְדֵי חֲלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים.
כי אם זכרתני אתך. בקש ממנו ב' דברים, האחד שיזכירהו הוא עצמו, והשני שיזכירנו לפרעה, ומפני זה כתוב ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, כלומר שלא זכרו לעצמו, וישכחהו מלהזכירו אל פרעה, וזה טעם ולא זכר וישכחהו, זהו והזכרתני אל פרעה, וח"ו שיתלה יוסף הצדיק בטחונו בשר המשקים רק בה' לבדו, אבל היתה כוונתו שהשם יתעלה הזמין אליו שר המשקים זה כדי שיעשה לו נס על ידו, כי מן הידוע שהצלת הקב"ה את הצדיקים על ידי סבות הוא, ומה שנענש באחורו שם שתי שנים עוד כמו שדרשו רז"ל, זה היה על דבור שדבר עם שר המשקים מענין הצלתו וחלה פניו לדבר, ולפי שבקש סבה בשר המשקים שיזכירנו ויוציאנו כמו שאמר לו והזכרתני והוצאתני, ואין ראוי לצדיקים כיוצא בו לבקש סבה לכך נענש בזה, כי היה לו לבטוח בהקב"ה לבדו שהוא בעל הסבות כולן שהוא יזמין אליו הסבה מבלתי שיבקש הוא אותה, ולצדיק כמוהו נחשב לעון שהרי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה. וכן דרך הצדיקים השלמים בבטחון שלא יבקשו סבה כלל, וכן מצינו באליהו שעמד במדבר חסר המזון ובטח בהקב"ה והקב"ה הזמין לו שם עורבים וכלכלו אותו כמו שכתוב (מלכים א י״ז:ו׳) והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר, ולחם ובשר בערב, והנה העורבים היו סבה לפרנסתו, או בדרך הנס או משולחנו של יהושפט, והקב"ה הזמין לו אותה הסבה והוא לא בקש אותה. והעולה לנו מזה כי יוסף הצדיק לא תלה בטחונו בבשר ודם כלל, והעונש היה על שבקש סבה.
כי אם זכרתני אתך , “if only you would remember me with you, etc.” Joseph made two requests of the Chief of the butlers. 1) That he personally should remember who had foretold him his good fortune. 2) He should bring Joseph’s plight to the attention of Pharaoh. It is because of these two separate requests that the Torah reported at the very end of our Parshah that 1) the Chief of the butlers did “not remember Joseph”, and 2) that “he forgot him (mentioning him to Pharaoh).”
We must not commit the error of believing that Joseph placed his faith in the Chief of the butlers. He most certainly placed his faith exclusively in G’d. He only thought that G’d might employ the Chief of the butlers as a tool to bring about his release from the dungeon. He had some reason to believe this seeing that the dream the Chief of the butler had dreamt in jail in which Joseph was imprisoned appeared to him as part of a miraculous chain of circumstances.
How do we reconcile this with the comment of Bereshit Rabbah 89,3 that Joseph had two years added to the time he had to stay in jail because he said the above-cited two words to the Chief of the butlers (as we pointed out in our commentary on 39,5) that he was punished for pleading with the Chief of the butlers to become the instrument of orchestrating his release? It was not fitting for someone of Joseph’s caliber to be on the lookout for an instrument that G’d should appoint to bring about changes in his fate. He should have been content to trust that G’d would be able to find such opportunities when He deemed the time right for this. G’d does not need Joseph or anyone else to prompt Him in such matters. Joseph’s conduct was accounted a sin only because he was on such a high moral level, and G’d is especially strict in His dealings with people who have attained such a level (Baba Kama 50). To illustrate how someone else behaved in similar circumstances, compare the situation of the prophet Elijah in Kings I 17,6. The prophet was hiding in an inhospitable part of the country and had no access to food. He was told by G’d to drink from the waters of the river Krit (there could not have been much water due to the drought) and G’d told him that He would summon the raven to bring him food. He followed G’d’s instructions. The instrument of keeping him alive, i.e. providing him with food, was the raven. It is also possible that the food the ravens brought Elijah came from the palace of Yehoshaphat, King of Yehudah (compare Vayikra Rabbah 19). In either event the provision G’d made for Elijah was of a miraculous nature. Elijah did not involve himself in bringing about means of sustaining himself in a natural way. At any rate, Joseph did not think of the butler as the source of his release from jail but as an instrument to be used by G’d to that end. He should not even have done this and this is why he was punished.
We must not commit the error of believing that Joseph placed his faith in the Chief of the butlers. He most certainly placed his faith exclusively in G’d. He only thought that G’d might employ the Chief of the butlers as a tool to bring about his release from the dungeon. He had some reason to believe this seeing that the dream the Chief of the butler had dreamt in jail in which Joseph was imprisoned appeared to him as part of a miraculous chain of circumstances.
How do we reconcile this with the comment of Bereshit Rabbah 89,3 that Joseph had two years added to the time he had to stay in jail because he said the above-cited two words to the Chief of the butlers (as we pointed out in our commentary on 39,5) that he was punished for pleading with the Chief of the butlers to become the instrument of orchestrating his release? It was not fitting for someone of Joseph’s caliber to be on the lookout for an instrument that G’d should appoint to bring about changes in his fate. He should have been content to trust that G’d would be able to find such opportunities when He deemed the time right for this. G’d does not need Joseph or anyone else to prompt Him in such matters. Joseph’s conduct was accounted a sin only because he was on such a high moral level, and G’d is especially strict in His dealings with people who have attained such a level (Baba Kama 50). To illustrate how someone else behaved in similar circumstances, compare the situation of the prophet Elijah in Kings I 17,6. The prophet was hiding in an inhospitable part of the country and had no access to food. He was told by G’d to drink from the waters of the river Krit (there could not have been much water due to the drought) and G’d told him that He would summon the raven to bring him food. He followed G’d’s instructions. The instrument of keeping him alive, i.e. providing him with food, was the raven. It is also possible that the food the ravens brought Elijah came from the palace of Yehoshaphat, King of Yehudah (compare Vayikra Rabbah 19). In either event the provision G’d made for Elijah was of a miraculous nature. Elijah did not involve himself in bringing about means of sustaining himself in a natural way. At any rate, Joseph did not think of the butler as the source of his release from jail but as an instrument to be used by G’d to that end. He should not even have done this and this is why he was punished.
וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו (בראשית לב, ה), רַבֵּנוּ אָמַר לְרַבִּי אַפָּס כְּתוּב חַד אִגְרָא מִן שְׁמִי לְמָרָן מַלְכָּא אַנְטוֹנִינוֹס, קָם וּכְתַב מִן יְהוּדָה נְשִׂיאָה לְמָרָן מַלְכָּא אַנְטוֹנִינוֹס, נְסַבֵּיהּ וּקְרָיֵהּ וּקְרָעֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ כְּתוּב מִן עַבְדָּךְ יְהוּדָה לְמָרָן מַלְכָּא אַנְטוֹנִינוֹס. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְבַזֶּה עַל כְּבוֹדֶךָ, אֲמַר לֵיהּ מָה אֲנָא טַב מִן סָבִי, לֹא כָּךְ אָמַר (בראשית לב, ה): כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב. (בראשית לב, ה): עִם לָבָן גַּרְתִּי, לָבָן, דְּהוּא רַבְּהוֹן דְּרַמָּאֵי יְהִיבְתֵּיהּ בַּחֶפְתִּי לְהַהוּא גַּבְרָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, וְלָמָּה עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה, שֶׁעֲדַיִן לֹא נוֹלַד שְׂטָנוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ, אֲבָל עַכְשָׁו נוֹלַד שְׂטָנוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ, דְּאָמַר רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, מָסֹרֶת הוּא שֶׁאֵין עֵשָׂו נוֹפֵל אֶלָּא בְּיַד בָּנֶיהָ שֶׁל רָחֵל. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה מט, כ): אִם לֹא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן, וְלָמָּה קוֹרֵא אוֹתָן צְעִירֵי הַצֹּאן, שֶׁהֵם צְעִירֵיהֶם שֶׁל שְׁבָטִים.
Judah haNasi once directed Rabbi Afes to write a letter in Judah’s name to Emperor Antoninus. Rabbi Afes wrote: “From Judah the Prince to our Sovereign the Emperor Antoninus.” Judah read the letter, tore it up, and wrote: “From your servant Judah to our Sovereign the Emperor Antoninus.” Rabbi Afes remonstrated that Judah treated his honor too lightly. Judah replied that he was not better than his ancestor, who in Genesis 32:5 sent a message saying: “Thus says your servant Jacob.”
וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב (בראשית לב, ד), רַב הוּנָא פָּתַח (משלי כו, יז): מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לׂא לוֹׁ, שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר מָשָׁל לְאַרְכִי לִיסְטִים שֶׁהָיָה יָשֵׁן בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים עֲבַר חַד וּשְׁרֵי מְעִיר לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ קוּם לָךְ דְּבִישָׁא שְׁכִיחַ הָכָא, קָם וּשְׁרֵי מְקַפַּח בֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ נִיעַר בִּישָׁא, אֲמַר לֵיהּ דָּמֵיךְ הֲוָה וְעוֹרַרְתַּנֵּיהּ, כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְדַרְכּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ וְאַתָּה מְשַׁלֵּחַ אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר לוֹ בְּהַכְנָעָה כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן פָּתַח (ירמיה יג, כא): מַה תֹּאמְרִי כִּי יִפְקֹד עָלַיִךְ וְאַתְּ לִמַּדְתְּ אֹתָם עָלַיִךְ אַלֻּפִים לְרֹאשׁ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדַרְכּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ וְאַתָּה מְשַׁלֵּחַ אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר לוֹ כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב.
"And Jacob sent messengers." Rabbi Huna applied the verse: "He that passeth by and meddleth with strife not his own is like one that taketh a dog by the ears." Said the Holy One blessed be He: He was going his own way, and you despatch a delegation to his saying: "Thus saith thy servant Jacob?!"...
מה תצעק אלי לפי הפשט בטוח היה משה שיהיו נושעים שהרי אמר לו הקב״ה ואכבדה בפרעה וגו'. אלא על ישראל הוא אומר שהיו צועקים כלומר מה אתם צועקים, שכן בכל מקום הוא מדבר עם משה במקום ישראל. דבר אל בני ישראל ויסעו הרי כבר אמרת להם בשמי ה׳ ילחם לכם בטוחים היו שלא אניח לנצחני.
?מה תצעק אלי, Why do you cry out to Me?” According to the plain meaning of the text Moses was quite sure that the Israelites would be helped and saved. Had G-d not told him: “I will deal very severely with Pharaoh? (verse 4) The question was addressed to the Israelites through Moses. The Torah is full of examples when G-d speaks to Moses, as representative of the whole Jewish nation. He is taking issue with the fact that the Israelites were complaining instead of displaying a little bit of faith by wading into the sea. G-d tells Moses to command them to get moving. He had already told them that He would fight on their behalf. (verse 14) They should therefore have been certain that G-d would not let the Egyptians defeat them.
שלח לך אנשים לדעתך אני איני מצוה לך אם תרצה שלח לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו כמו שנאמר (דברים א כב) ותקרבון אלי כולכם וגו' ומשה נמלך בשכינה אמר אני אמרתי להם שהיא טובה שנאמר (שמות ג יז) אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדבר המרגלים למען לא יירשוה לשון רש"י (רש"י על במדבר י״ג:ב׳) מדברי אגדה ויש כאן לשאול אם כן משה עצמו חטא בענין שנאמר וייטב בעיני הדבר (דברים א כג) ולמה אמר להם בענין הארץ הטובה היא אם רעה (במדבר י״ג:י״ט) אחר שנאמר לו מתחלה שהיא טובה ורחבה ועוד מה עשו המרגלים כי משה אמר להם (במדבר י״ג:י״ח) וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב ואמר להם בערים (במדבר י״ג:י״ט) הבמחנים אם במבצרים ועל כל פנים היו צריכין להשיבו על מה שצוה אותם ומה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו (במדבר י״ג:כ״ח) אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם ואל תחשוב כי היה פשעם באמרם ארץ אוכלת יושביה (במדבר י״ג:ל״ב) בלבד כי טרם שיאמרו להם כן היה מריבת כלב עמהם וכן כתוב (דברים א כח) אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו וגו' ובכאן כתיב (במדבר י״ד:ג׳) לנפול בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז והנה משה רבינו אמר לבניהם כדברים האלה והפליג להם בחוזק העם ובמבצר עריהם וכח הענקים יתר מאד ממה שאמרו המרגלים לאבותם כדכתיב (דברים ט א ב) שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק ואם היה פשע המרגלים וחטאתם בזה למה יניא את לב בניהם כהניא המרגלים את לב אבותם ועוד מה טעם למשה רבינו בשליחות הזאת אם הארץ טובה והעם רפה הרי טוב ואם רעה או שהעם חזק סבור הוא שיחזירם למצרים אבל ישוב הענין בזה כי ישראל אמרו כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכריה ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים כענין שנאמר (שופטים א כד) הראנו נא את מבוא העיר ושיתנו להם עצה באיזו עיר ילחמו תחלה ומאיזה צד יהיה נוח לכבוש את הארץ וכך אמרו בפירוש (דברים א כב) וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים וגו' כלומר הערים אשר נבא אליהן תחילה ומשם נבא בכל הארץ וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות וכן עשה עוד משה עצמו שנאמר (במדבר כ״א:ל״ב) וישלח משה לרגל את יעזר וכן ביהושע בן נון (יהושע ב א) שנים אנשים מרגלים ועל כן היה טוב בעיני משה כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס אבל יצוה בנלחמים להחלץ ולהשמר ולארוב כאשר בא הכתוב במלחמת העי (שם ח ב) שהיתה על פי השם ובמקומות רבים אז נמלך משה בשכינה ונתן לו השם רשות ואמר לו שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען וידעוה ויגידו לכם ועל פיהם תתיעצו בענין הכבוש והנה משה אמר להם (במדבר י״ג:י״ז) עלו זה בנגב וטעמו עלו זה הדרך בנגב שידעו את העם היושב בארץ הנגב מפאת הרוח אשר ישראל שם החזק הוא ויצטרכו בענינם להשתמר מאד ולהחלץ וכן הערים אם הם בצורות שישגבו בהן ויצטרכו לבנות דיק וסוללות או שיבואו מצד אחר ואמר עוד שידעו בארץ עצמה הטובה היא אם רעה כי אם היא רעה יכבשו תחלה מן המקומות האחרים כי הם היו תרים הר האמורי מצד חברון כי גם יהושע לא כבש את כולם וזה טעם ומה הארץ אשר הוא יושב בה (במדבר י״ג:י״ט) על העם היושב בנגב ויתכן כי משה בעבור שידע כי היא שמנה וטובה כמו שנאמר לו (שמות ג ח) אל ארץ טובה ורחבה וגו' בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כח לעלות שם בשמחה ולכך אמר להם והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ (במדבר י״ג:כ׳) כדי שיראו בעיניהם בשבח הארץ ומן הידוע כי אין מצרים רחוק מאד מחברון רק כמהלך שבעת ימים וארץ כנען מגעת בתחומה קרוב למצרים ואי אפשר שלא ידעו הדרים במצרים ענין ארץ כנען הטובה היא אם רעה אבל כוונתו של משה לדעת את הדרך אשר יעלה בה ואת הערים אשר יכבוש תחלה כאשר פירשתי ואמנם היו ישראל במצרים עבדים בעבודת פרך לא ידעו ולא יבינו על כן רצה משה שיגידו להם כל עניני הארץ לשמחם במעלותיה כי יודע היה בהם והנראה בעיני בלשון הכתוב כי לא נמלך משה בשכינה אבל טעם שלח לך כי הסכימו לשלוח מרגלים והיה במנהג שישלחו שנים אנשים מרגלים חרש לאמר ושישלחו מקצתם והשם היודע עתידות צוהו שישלח איש אחד איש אחד מכל מטות ישראל ושיהיו הנשיאים שבהם כי חפץ השם שיהיו שוים בענין כל הגדולים אולי יזכרו וישובו אל ה' ואם אין שתהיה הגזירה שוה בכל העם וזה טעם על פי ה' (במדבר י״ג:ג׳) שיהיו במצות השם נשיאים וראשי בני ישראל והנראה אלי לפי פשט הכתוב כי לא הזכיר השם למשה שאלתם ששאלו לשלח מרגלים ולא הסכמת משה עמהם שאלו היה כן היה הכתוב מספר בכאן ויקרבו בני ישראל אל משה ויאמרו נשלחה אנשים לפנינו וגו' וייטב הדבר בעיני משה ואח"כ היה כותב וידבר ה' אל משה לאמר שלח לך אנשים כאשר דברו אליך איש אחד וגו' אבל היה הענין כך ששאלו ישראל השליחות וייטב הדבר בעיני משה ואחר כך בא הדבור אל משה כשאר הדברות ואמר לו סתם שלח לך אנשים וזה טעם ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל כי הוא מדבר בענין חדש לא סופר בו כלל והיה כל זה כי ה' חפץ למען צדקו שתהיה השליחות במצותו ושתהיה בכל שבטיהם ובגדוליהם למען ינצלו וכן נראה עוד שהם שאלו ממשה נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ (דברים א כב) והוא חפוש בדרכים ובענין הכבוש מלשון חפר אוכל (איוב לט כט) וזה טעם לפנינו שילכו הם אחריהם על דרכם כלשון וארון ברית ה' נוסע לפניהם (במדבר י׳:ל״ג) אבל השם צוה ויתורו את ארץ כנען והוא כטעם ברירה כבאים לקנות דבר מלשון לבד מאנשי התרים והסוחרים (דברי הימים ב ט יד) וכן אל הארץ אשר תרתי להם (יחזקאל כ ו) וכן לתור להם מנוחה (במדבר י׳:ג׳) ועל כן צוה אותן משה לפרוט הטובה היא אם רעה וגו' השמנה היא אם רזה וגו' והכל לשמחם כי צבי היא לכל הארצות ויעלו בה בחפץ גדול והנה נאמר כאן הענין בסתם כי כן היה אבל במשנה תורה הזכיר להם משה כל הדברים מתחילתן להגיד להם פשעם כי חטאו במה שבקשו ושאלו הם עצמם ועל דעת רבותינו חטאו באמרם נשלחה אנשים לפנינו בעבור שהם רואים את ישועת ה' אשר יעשה להם תמיד והיה להם ללכת אחרי הענן אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ומשה קבל מהם למלאות תאוותם ויהיה טעם וייטב בעיני הדבר (דברים א כג) שסבלתי רעתכם והוריתי לעשותו והשם צוהו שישלח איש אחד איש אחד למטה אבותיו וגו' כענין שנאמר בשמואל (שמואל א ח ז) שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם והנה האנשים האלה לא נקבו בשמות על פי השם כאשר היה בפקודים (לעיל א ה-טו) ובחלוק הארץ (להלן לד יט-כח) כי מצות ה' לא תבא בה תקלה לעושיה ושומר מצוה לא ידע דבר רע רק הוא יתברך צוה למשה איש אחד למטה אבותיו תשלחו וגו' ושיהיו נשיאים ומשה מדעתו בירר את אלה ושלחם והם גמלו לנפשם רעה:
SEND ‘LECHA’ (THEE) MEN. “As you see fit. I do not command you [to send them], but if you wish [to do so], send them. [G-d said this] because the Israelites came [to Moses] and said, Let us send men before us, as it is said, And ye came near unto me every one of you, and Moses inquired [what to do] of the Divine Presence, whereupon G-d said: ‘I told them [at the time of the exodus] that it is a good [Land], as it is said, I will bring you up out of the affliction of Egypt … [unto a Land flowing with milk and honey]. By their lives! I will give them an opportunity to fall into error through the incident of the spies, so that they should not come to possess the Land.” This is Rashi’s language, from the words of Agadah.
Here one may ask, if this is so, then Moses himself sinned in this matter, as it is said, And the thing pleased me well! And furthermore why did he tell [the spies] to find out about the Land, whether it is good or bad, since he had already been told at the beginning that it is a good Land, and a large one? Moreover, what did the spies do [wrong], since Moses told them, And see the Land what it is; and the people that dwelleth therein, whether they are strong or weak, whether they are few or many, and he said to see about the cities [that they dwell in] whether in camps, or in strongholds, and at the least they had to give him an answer to [the questions] that he commanded them [to find out about]! And what was their trespass, and what was their sin when they told Moses, Nevertheless the people that dwell in the Land are fierce, and the cities are fortified, and very great? Did he then send them on the understanding that they would give him a false report! And do not think that their trespass consisted only in their report that it is a Land that eateth up the inhabitants thereof, for prior telling this to the people, Caleb already quarrelled with them! And likewise it is written, [that the people said], Our brethren [i.e., the spies] have made our heart to melt, saying: The people is greater and taller than we etc., and here it is written, to fall by the sword; our wives and our little ones will be a prey. And yet Moses our teacher [himself] said similar things to the children [of the generation of the spies], and he emphasized to them the power of the people and the strength of their cities, and the might of the giants to a much greater extent than what the spies had told their fathers, as it is written, Hear O Israel: thou art to pass over the Jordan this day, to go in to dispossess nations greater and mightier than thyself, cities great and fortified up to heaven, a people great and tall, the sons of the Anakim, whom thou knowest, and of whom thou hast heard say: ‘Who can stand before the sons of Anak!’ Now if the trespass of the spies and their sin consisted of this [discouraging report that they gave about the strength of the people in Canaan], why did he [Moses] dismay the heart of their children in the same way that the spies dismayed the heart of their fathers? Moreover, what reason was there for Moses our teacher to send this mission? If [they would report that] the Land is good, and its inhabitants are weak — well and good; but if [they would say that] it is bad, or that the people are strong — would it enter his mind to take them back to Egypt!
But the explanation of this subject is as follows: The Israelites wanted [to act] in the way that all those who come to wage war in a foreign country do, namely to send out men to become acquainted with the roads and entrances to the cities; so that when they return [from their mission], the scouts will go at the head of the army, to show them the way, in a similar manner to that which it says, Show us, we pray thee, the entrance into the city. Thus [the Israelites wanted the reconaissance party] to advise them which city they should attack first, and from which direction it would be easy to capture the Land. This is what they said explicitly, and they [the spies] shall bring us back word of the way by which we must go up, and the cities unto which we shall come, that is to say, the cities into which we shall come first, and from which we will enter the whole country. Now this is the correct guidance [to give] to anyone who [plans to] conquer a country. And so did Moses himself do, as it is said, And Moses sent to spy out Jazer, and Joshua the son of Nun also [sent] two spies. It was for this reason that [the people’s request to send out scouts] pleased Moses, for Scripture does not [allow man] to rely on a miracle in any of its affairs. Instead, it commands those who go out to battle to arm themselves, to take [all necessary] precautions, and to set ambushes [if needed], as Scripture relates in connection with the battle for [the city of] Ai, which was by command of G-d, and similarly in many places. Then Moses consulted the Divine Presence and G-d gave him permission, saying, “Send thee men, that they may spy out the land of Canaan and become acquainted with it, and bring back a report to you, and according to their information you should take counsel regarding the conquest.” Now Moses told the spies, Get you up here into the south, meaning: “Go up by this road into the south so that you will get to know the people who live in the land of the south — [this being] the direction from which Israel was [approaching] — [and see] whether they are strong and [the Israelites] when dealing with them will need to be very much on their guard and well-armed; similarly, [see] the cities, and whether they are fortified so that [the inhabitants] are well-entrenched, and it will therefore be necessary to build forts and ramps, or [even] to come against them from another direction.” Moses further told them that they should get to know the Land itself, whether it is good or bad, and if it is bad, they should first conquer other parts [of it]; for they spied out the hill-country of the Amorites from the side of Hebron, and even Joshua did not conquer all [areas of the Land], — this being the meaning of the expression and what the Land is that they dwell in, meaning the people who live in the land of the south.
[Furthermore] it is possible that it was because Moses knew that it is a fertile and good land, — as he was told, unto a good Land and a large one, unto a Land flowing with milk and honey, — that he told them to set their minds ascertaining this [fact], so that [upon their return] they would tell the people about it, and they would rejoice and gain renewed strength to go up there in joy. Therefore he told them, And be ye of good courage, and bring of the fruit of the Land, so that they [the people] would see with their own eyes the goodness of the Land. Now it is well-known that Egypt is not very far from Hebron — approximately a seven-days’ journey distant — and the border of the land of Canaan comes close to Egypt, and it is therefore impossible that people who live in Egypt should not know about the land of Canaan whether it is good or bad. And indeed Moses’ intention was to find out the way by which he should go up, and the cities which he was to capture first, as I have explained. However, since the Israelites in Egypt were slaves doing most rigorous work, they did not know, neither did they understand [the nature of the Land], therefore Moses wanted the spies to tell them all the particulars of the Land in order to cause them to rejoice in its qualities, since he [himself] knew of them [as explained above.].
Now it appears to me from the language of Scripture that Moses did not [in fact] consult the Divine Presence [as to whether he should send spies at all], but the meaning of Send thee men is that they [the people] had decided [already] to send spies, and it was customary to send two spies secretly, saying: [‘Go view the Land’], and that they be taken [only] from some [tribes of the people]; but G-d Who knows the future commanded Moses [here] to send one man from each of the tribes of Israel, every one a prince among them. [This is because] G-d wanted all the great men to be [represented] equally in this matter, so that perhaps they would remember and turn unto the Eternal, and if not, so that the decree [of punishment] would apply equally to the whole people, this being the meaning of the expression [that Moses sent them] according to the commandment of the Eternal, for it was by command of G-d that they were to be princes and heads of the children of Israel.
It [further] appears to me according to the plain meaning of Scripture that G-d [in speaking] to Moses did not refer [at all] to the request which the people had made, to send out spies, nor to Moses’ consent to that request, for if that were the case, Scripture here would have related: “And the children of Israel approached Moses and said: Let us send men before us etc. And the thing pleased Moses well,” and afterwards it would have written: “And the Eternal spoke unto Moses, saying: ‘Send thee men as they have spoken to you, one man etc.’” But the matter was as follows. The Israelites asked to send [spies], and the thing pleased Moses well, and afterwards a Divine communication came to Moses, as did all other such communications, merely saying, Send thee men, this being the reason [for the necessity of the subsequent explanatory words], that they may spy out the land of Canaan, which I give unto the children of Israel, as He is speaking of a new matter about which nothing has [hitherto] been related. All this was because the Eternal was pleased, for His righteousness’ sake that the mission be at His command, and that it be with [the participation of] all their tribes and their great men, so that [the people] should be saved.
Similarly it appears that they asked of Moses, Let us send men before us, ‘v’yachperu’ (that they may search) the Land for us, which means spying out the roads and [working out] the strategy of conquest, similar to the expression from there ‘chaphar’ (he spieth out) the prey. This is the meaning of [the words] before us [Let us send men ‘before us’], for they [the Israelites] would follow them [later on] in their route, similar to the expression, and the ark of the covenant went ‘before them’. G-d, however, commanded ‘v’yathuru’ the land of Canaan, which refers to a choice, as is made by those who come to buy something, similar in expression to the verse, beside that which ‘mei’anshei hatarim’ (the traffickers) and merchants. Similarly: into a land that ‘tarti’ (I had sought out) for them; also, ‘lathur’ (to seek out) a resting-place for them. Therefore Moses commanded them to state specifically whether it is good or bad … whether it is fat or lean etc., all this being in order to cause them to rejoice, for it is the beauty of all lands, and they would go up to it with great eagerness. Thus this subject is related here without explanation [of the exact sequence of events leading up to the sending of the spies], as it occurred, but in the Book of Deuteronomy Moses mentioned to them all the happenings from their beginning, in order to declare to them their transgression, that they sinned by their [very] request which they themselves initiated.
In the opinion of our Rabbis their sin was in saying Let us send men before us, because they had seen the salvation of the Eternal which He continually did for them, and they should have followed the cloud whither the spirit was to go, and Moses accepted their request to fulfill their desire. The meaning, then, of [the verse] And the thing pleased me well is: “I endured your evil plan and directed that it be done”. And G-d commanded him that he send one man of every tribe of their fathers etc., just like it is said in the case of Samuel, Hearken unto the voice of the people in all that they say unto thee; for they have not rejected thee, but they have rejected Me, that I should not be King over them. Now these men [who were sent out as spies] were not pointed out by name by the word of G-d, as was the case at the census and at the division of the Land, for no mishap occurs to those who carry out the command of G-d, and whoso keepeth the commandment shall know no evil thing. Therefore He, blessed be He, only commanded Moses one man of every tribe of their fathers shall ye send etc., and that they be princes, and Moses at his own discretion chose these men and sent them, and they wrought evil unto themselves.
Here one may ask, if this is so, then Moses himself sinned in this matter, as it is said, And the thing pleased me well! And furthermore why did he tell [the spies] to find out about the Land, whether it is good or bad, since he had already been told at the beginning that it is a good Land, and a large one? Moreover, what did the spies do [wrong], since Moses told them, And see the Land what it is; and the people that dwelleth therein, whether they are strong or weak, whether they are few or many, and he said to see about the cities [that they dwell in] whether in camps, or in strongholds, and at the least they had to give him an answer to [the questions] that he commanded them [to find out about]! And what was their trespass, and what was their sin when they told Moses, Nevertheless the people that dwell in the Land are fierce, and the cities are fortified, and very great? Did he then send them on the understanding that they would give him a false report! And do not think that their trespass consisted only in their report that it is a Land that eateth up the inhabitants thereof, for prior telling this to the people, Caleb already quarrelled with them! And likewise it is written, [that the people said], Our brethren [i.e., the spies] have made our heart to melt, saying: The people is greater and taller than we etc., and here it is written, to fall by the sword; our wives and our little ones will be a prey. And yet Moses our teacher [himself] said similar things to the children [of the generation of the spies], and he emphasized to them the power of the people and the strength of their cities, and the might of the giants to a much greater extent than what the spies had told their fathers, as it is written, Hear O Israel: thou art to pass over the Jordan this day, to go in to dispossess nations greater and mightier than thyself, cities great and fortified up to heaven, a people great and tall, the sons of the Anakim, whom thou knowest, and of whom thou hast heard say: ‘Who can stand before the sons of Anak!’ Now if the trespass of the spies and their sin consisted of this [discouraging report that they gave about the strength of the people in Canaan], why did he [Moses] dismay the heart of their children in the same way that the spies dismayed the heart of their fathers? Moreover, what reason was there for Moses our teacher to send this mission? If [they would report that] the Land is good, and its inhabitants are weak — well and good; but if [they would say that] it is bad, or that the people are strong — would it enter his mind to take them back to Egypt!
But the explanation of this subject is as follows: The Israelites wanted [to act] in the way that all those who come to wage war in a foreign country do, namely to send out men to become acquainted with the roads and entrances to the cities; so that when they return [from their mission], the scouts will go at the head of the army, to show them the way, in a similar manner to that which it says, Show us, we pray thee, the entrance into the city. Thus [the Israelites wanted the reconaissance party] to advise them which city they should attack first, and from which direction it would be easy to capture the Land. This is what they said explicitly, and they [the spies] shall bring us back word of the way by which we must go up, and the cities unto which we shall come, that is to say, the cities into which we shall come first, and from which we will enter the whole country. Now this is the correct guidance [to give] to anyone who [plans to] conquer a country. And so did Moses himself do, as it is said, And Moses sent to spy out Jazer, and Joshua the son of Nun also [sent] two spies. It was for this reason that [the people’s request to send out scouts] pleased Moses, for Scripture does not [allow man] to rely on a miracle in any of its affairs. Instead, it commands those who go out to battle to arm themselves, to take [all necessary] precautions, and to set ambushes [if needed], as Scripture relates in connection with the battle for [the city of] Ai, which was by command of G-d, and similarly in many places. Then Moses consulted the Divine Presence and G-d gave him permission, saying, “Send thee men, that they may spy out the land of Canaan and become acquainted with it, and bring back a report to you, and according to their information you should take counsel regarding the conquest.” Now Moses told the spies, Get you up here into the south, meaning: “Go up by this road into the south so that you will get to know the people who live in the land of the south — [this being] the direction from which Israel was [approaching] — [and see] whether they are strong and [the Israelites] when dealing with them will need to be very much on their guard and well-armed; similarly, [see] the cities, and whether they are fortified so that [the inhabitants] are well-entrenched, and it will therefore be necessary to build forts and ramps, or [even] to come against them from another direction.” Moses further told them that they should get to know the Land itself, whether it is good or bad, and if it is bad, they should first conquer other parts [of it]; for they spied out the hill-country of the Amorites from the side of Hebron, and even Joshua did not conquer all [areas of the Land], — this being the meaning of the expression and what the Land is that they dwell in, meaning the people who live in the land of the south.
[Furthermore] it is possible that it was because Moses knew that it is a fertile and good land, — as he was told, unto a good Land and a large one, unto a Land flowing with milk and honey, — that he told them to set their minds ascertaining this [fact], so that [upon their return] they would tell the people about it, and they would rejoice and gain renewed strength to go up there in joy. Therefore he told them, And be ye of good courage, and bring of the fruit of the Land, so that they [the people] would see with their own eyes the goodness of the Land. Now it is well-known that Egypt is not very far from Hebron — approximately a seven-days’ journey distant — and the border of the land of Canaan comes close to Egypt, and it is therefore impossible that people who live in Egypt should not know about the land of Canaan whether it is good or bad. And indeed Moses’ intention was to find out the way by which he should go up, and the cities which he was to capture first, as I have explained. However, since the Israelites in Egypt were slaves doing most rigorous work, they did not know, neither did they understand [the nature of the Land], therefore Moses wanted the spies to tell them all the particulars of the Land in order to cause them to rejoice in its qualities, since he [himself] knew of them [as explained above.].
Now it appears to me from the language of Scripture that Moses did not [in fact] consult the Divine Presence [as to whether he should send spies at all], but the meaning of Send thee men is that they [the people] had decided [already] to send spies, and it was customary to send two spies secretly, saying: [‘Go view the Land’], and that they be taken [only] from some [tribes of the people]; but G-d Who knows the future commanded Moses [here] to send one man from each of the tribes of Israel, every one a prince among them. [This is because] G-d wanted all the great men to be [represented] equally in this matter, so that perhaps they would remember and turn unto the Eternal, and if not, so that the decree [of punishment] would apply equally to the whole people, this being the meaning of the expression [that Moses sent them] according to the commandment of the Eternal, for it was by command of G-d that they were to be princes and heads of the children of Israel.
It [further] appears to me according to the plain meaning of Scripture that G-d [in speaking] to Moses did not refer [at all] to the request which the people had made, to send out spies, nor to Moses’ consent to that request, for if that were the case, Scripture here would have related: “And the children of Israel approached Moses and said: Let us send men before us etc. And the thing pleased Moses well,” and afterwards it would have written: “And the Eternal spoke unto Moses, saying: ‘Send thee men as they have spoken to you, one man etc.’” But the matter was as follows. The Israelites asked to send [spies], and the thing pleased Moses well, and afterwards a Divine communication came to Moses, as did all other such communications, merely saying, Send thee men, this being the reason [for the necessity of the subsequent explanatory words], that they may spy out the land of Canaan, which I give unto the children of Israel, as He is speaking of a new matter about which nothing has [hitherto] been related. All this was because the Eternal was pleased, for His righteousness’ sake that the mission be at His command, and that it be with [the participation of] all their tribes and their great men, so that [the people] should be saved.
Similarly it appears that they asked of Moses, Let us send men before us, ‘v’yachperu’ (that they may search) the Land for us, which means spying out the roads and [working out] the strategy of conquest, similar to the expression from there ‘chaphar’ (he spieth out) the prey. This is the meaning of [the words] before us [Let us send men ‘before us’], for they [the Israelites] would follow them [later on] in their route, similar to the expression, and the ark of the covenant went ‘before them’. G-d, however, commanded ‘v’yathuru’ the land of Canaan, which refers to a choice, as is made by those who come to buy something, similar in expression to the verse, beside that which ‘mei’anshei hatarim’ (the traffickers) and merchants. Similarly: into a land that ‘tarti’ (I had sought out) for them; also, ‘lathur’ (to seek out) a resting-place for them. Therefore Moses commanded them to state specifically whether it is good or bad … whether it is fat or lean etc., all this being in order to cause them to rejoice, for it is the beauty of all lands, and they would go up to it with great eagerness. Thus this subject is related here without explanation [of the exact sequence of events leading up to the sending of the spies], as it occurred, but in the Book of Deuteronomy Moses mentioned to them all the happenings from their beginning, in order to declare to them their transgression, that they sinned by their [very] request which they themselves initiated.
In the opinion of our Rabbis their sin was in saying Let us send men before us, because they had seen the salvation of the Eternal which He continually did for them, and they should have followed the cloud whither the spirit was to go, and Moses accepted their request to fulfill their desire. The meaning, then, of [the verse] And the thing pleased me well is: “I endured your evil plan and directed that it be done”. And G-d commanded him that he send one man of every tribe of their fathers etc., just like it is said in the case of Samuel, Hearken unto the voice of the people in all that they say unto thee; for they have not rejected thee, but they have rejected Me, that I should not be King over them. Now these men [who were sent out as spies] were not pointed out by name by the word of G-d, as was the case at the census and at the division of the Land, for no mishap occurs to those who carry out the command of G-d, and whoso keepeth the commandment shall know no evil thing. Therefore He, blessed be He, only commanded Moses one man of every tribe of their fathers shall ye send etc., and that they be princes, and Moses at his own discretion chose these men and sent them, and they wrought evil unto themselves.
וְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה׃
and you say to yourselves, “My own power and the might of my own hand have won this wealth for me.”
וְעָשִׂ֥יתָ מְנֹרַ֖ת זָהָ֣ב טָה֑וֹר מִקְשָׁ֞ה תֵּעָשֶׂ֤ה הַמְּנוֹרָה֙ יְרֵכָ֣הּ וְקָנָ֔הּ גְּבִיעֶ֛יהָ כַּפְתֹּרֶ֥יהָ וּפְרָחֶ֖יהָ מִמֶּ֥נָּה יִהְיֽוּ׃
You shall make a lampstand of pure gold; the lampstand shall be made of hammered work; its base and its shaft, its cups, calyxes, and petals shall be of one piece.
תיעשה המנורה. מֵאֵלֶיהָ, לְפִי שֶׁהָיָה מֹשֶׁה מִתְקַשֶּׁה בָהּ, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה הַשְׁלֵךְ אֶת הַכִּכָּר לָאוּר וְהִיא נַעֲשֵׂית מֵאֵלֶיהָ, לְכָךְ לֹא נִכְתַּב תַּעֲשֶׂה (תנחומא):
תיעשה המנורה [OF BEATEN WORK] SHALL THE CANDELABRUM BE MADE — The passive form used here in contradistinction to the active forms of עשה used throughout this section in connection with the making of the vessels indicates that it shall be made of itself (automatically). Because Moses was puzzled by it (the work of the candlestick), the Holy One, blessed be He, said to him, “Cast the talent of gold into fire and it will be made of itself.” For this reason it does not say here תַּעֲשֶׂה “thou shalt make” (Midrash Tanchuma, Beha'alotcha 3)
בְּהַעֲלוֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת. אַתָּה מוֹצֵא, שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים שֶׁהִקְרִיבוּ קָרְבָּנוֹת לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, לֹא הִקְרִיב שֵׁבֶט לֵוִי כְּלוּם. וְהָיוּ מְצֵירִים וְאוֹמְרִים: לָמָּה רָחַקְנוּ מֵהַקְרָבָה לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לַמֶּלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה, וְהָיָה קוֹרֵא בְּכָל יוֹם אֻמָּנִיּוֹת. הָיָה לוֹ אוֹהֵב אֶחָד שֶׁהָיָה אוֹהֵב יוֹתֵר מִדַּאי, לֹא קָרָא אוֹתוֹ עִמָּהֶם. וְהָיָה מֵיצֵר לוֹמַר, שֶׁמָּא יֵשׁ בְּלִבּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ עָלַי כְּלוּם לְפִיכָךְ לֹא זִמְּנַנִי מִכָּל הַסְּעוּדוֹת הָאֵלּוּ. כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ כָּל יְמֵי הַסְּעוּדָה, קָרָא לְאוֹתוֹ אוֹהֵב וְאָמַר, לְכָל בְּנֵי הַמְּדִינָה עָשִׂיתִי סְעוּדָה, וּלְךָ לְעַצְמְךָ אֲנִי עוֹשֶׂה סְעוּדָה אַחַת בִּלְבַד יְחִידָה. לוֹמַר, שֶׁאוֹהֲבִי אַתָּה. כָּךְ, הַמֶּלֶךְ, זֶה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אַתְּ מוֹצֵא שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים הִקְרִיבוּ לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, וְקִבְּלָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: קַח מֵאִתָּם. וְשִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי לֹא הִקְרִיבוּ. כֵּיוָן שֶׁעָבְרָה חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, כָּל הַשְּׁבָטִים עָשׂוּ לְעָצְמָם חֲנֻכָּה, וְאַתֶּם לְעַצְמְכֶם עָשׂוּ חֲנֻכָּה. לְכָךְ נֶאֱמַר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן בְּהַעֲלוֹתְךָ, וְאַחֲרֵי כֵן, קַח אֶת הַלְּוִיִּם. דָּבָר אַחֵר, בְּהַעֲלוֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת. אַתְּ מוֹצֵא שֶׁנִּתְקַשָּׁה מֹשֶׁה בְּמַעֲשֵׂה הַמְּנוֹרָה יוֹתֵר מִכָּל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן, עַד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאֶצְבַּע. בִּשְׁלֹשָה דְּבָרִים נִתְקַשָּׁה מֹשֶׁה כוּ'. מִקְשָׁה זָהָב, מַהוּ מִקְשָׁה. כְּלוֹמַר, מַה קָּשָׁה הִיא לַעֲשׂוֹת. שֶׁהַרְבֵּה יָגַע מֹשֶׁה עַד שֶׁלֹּא עָשָׂה הַמְּנוֹרָה, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה (שמות כה, לא). כֵּיוָן שֶׁנִּתְקַשָּׁה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, טוֹל כִּכָּר זָהָב וְהַשְׁלִיכֵהוּ לָאֵשׁ וְהוֹצִיאֵהוּ, וְהִיא נַעֲשֵׂית מֵעַצְמָהּ, וְכַפְתּוֹרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ גְּבִיעֶיהָ וְקָנֶיהָ מִמֶּנָּה. אַתָּה הֶיֵה מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ, וּמֵעַצְמָהּ נַעֲשֵׂית. לְכָךְ הוּא אוֹמֵר, מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה, יוּ״ד מָלֵא, וְלֹא כְּתִיב תַּעֲשֶׂה. כְּלוֹמַר, מֵעַצְמָהּ תֵּעָשֶׂה. מֶה עָשָׂה מֹשֶׁה. נָטַל אֶת הַכִּכָּר וְהִשְׁלִיכוּ לָאוּר, וְאָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲרֵי הַכִּכָּר נִשְׁלַךְ בְּתוֹךְ הָאֵשׁ, כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה רוֹצֶה, תֵּעָשֶׂה לְפָנֶיךָ. מִיָּד יָצָאת הַמְּנוֹרָה עֲשׂוּיָה כְּתִקּוּנָהּ. לְכָךְ כְּתִיב: כְּמַרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' וְגוֹ'. כֵּן עָשָׂה מֹשֶׁה אֵין אוֹמֵר כָּאן, אֶלָּא כֵּן עָשָׂה, סְתָם. מִי עָשָׂה. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לְפִיכָךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַזְהִיר אֶת אַהֲרֹן לְהַדְלִיק, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּהַעֲלוֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אִם הִזְהַרְתָּם לִהְיוֹת מַדְלִיקִים לְפָנַי, אֲנִי מְשַׁמֵּר אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם מִכָּל דָּבָר רַע, שֶׁנִּמְשְׁלוּ נַפְשׁוֹתֵיכֶם כַּנֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם (משלי כ, כז).
(Numb. 8:2:) “When you set up the lamps.” You find that, when twelve tribes presented offerings at the dedication of the altar, the tribe of Levi did not offer anything. They were depressed and said, “Why were we removed from making an offering at the dedication of the altar?” A parable: To what is the matter comparable? To a king who made a banquet and each day invited various artisans. Now he had a certain friend who he loved exceedingly, but he did not invite him along with them. So he was depressed saying, “Perhaps the king harbors [some grievance] against me in his heart. [Perhaps] it is for this reason that the king has not invited me to any of the feasts.” When the days of the feast had passed [the king] called the friend [and] said to him, “For all the people of the province I made [that] feast, but for you only I am making one single feast for yourself. Why? Because you are my friend.” So this king is the King of kings, the Holy One, blessed be He. You find that the twelve tribes brought offerings for the dedication of the altar and the Holy One, blessed be He, accepted them, as stated (in Numb. 7:5), “Take it from them.” But the tribe of Levi did not bring an offering. When the dedication of the altar had passed, the Holy One, blessed be He, said to Aaron and his sons, “All the tribes have made a dedication. Now you make a dedication by yourselves.” It is therefore stated (in Numb. 8:2), “Speak unto Aaron [and say unto him], ‘When you set up the lamps,’” and afterwards [it is written] (in vs. 6), “Take the Levites.” Another interpretation (of Numb. 8:2), “Speak unto Aaron [and say unto him], ‘When you set up the lamps.’” You find that Moses experienced more difficulty in making the menorah then for all the [other] vessels of the tabernacle; until the Holy One, blessed be He, showed him with [His] finger. Moshe experienced difficulty with three things.... What is the meaning of hammered work (mqshh)? It is meaning to say, how difficult (mh qshh) it is to make. For Moses spent a lot of effort before the menorah was made; as it says so (in Exod. 25:31), “with difficulty (mqshh, revoweled as miqqashah) shall the menorah be made.” When it became difficult for him, the Holy One, blessed be He, said to him, “Moses, take a talent of gold and cast it into the fire. Then take it out, and it will have been made automatically.” (Ibid. cont.:) “Its base, its shaft, its cups, its knobs, and its flowers from it,” [is to mean] “Make a blow with a hammer, and it will be made automatically.” It was therefore stated (in Exod. 25:31), “of hammered work (i.e. with difficulty) shall [the menorah] be made (ty'sh).” [The verb is spelled] fully with a y (yod in Hebrew) and not written [with the normal spelling] as t'sh (which could be translated, "you shall make"). [It is written with the extra letter] so as to say [that] it shall be made automatically. What did Moses do? He took a talent of gold and threw it into the fire. Then Moses said, “Master of the world, here is the talent; it is cast into the midst of the fire. Let it be made (ty'sh) in front of You just as You wish.” Immediately the menorah came forth made as it should be. It is therefore written (in Numb. 8:4 end), “according to the pattern which the Lord had shown Moses, [so did he make the menorah].” "Moses made" is not written here, but merely “he made.” [So] who did make it? The Holy One, blessed be He. Therefore, the Holy One, blessed be He, told Moses to warn Aaron to light [the lamps] as stated (in Numb. 8:2), “When you set up the lamps.” The Holy One, blessed be He, said to Israel, “If you light [the lamps] before Me, I will preserve your souls from everything evil.” Thus their souls are likened to a lamp, as stated (in Prov. 20:27), “A person's soul is the lamp of the Lord.”
טוב אחרית דבר. רוצה לומר כמו שאחרית הדבר הוא טוב יותר מן הראשית כי בראשית הדבר לא נודע מה יעשה בה, אבל כשנגמר הדבר נודע הכל, כן טוב יותר המאריך רוגזו ואינו ממהר לריב, ממי שהוא גבה רוח אשר בעבור זה ימהר להתקצף, כי הממהר להתקצף עומד הוא עדיין בתחלת הריב ולא נודע מה יהיה בסוף בהכלים אותו רעהו אבל אם מאריך אף מאליו ישקע הריב וכאלו נשלם הדבר:
אך עתה מסר השם יתעלה שתי עבודות ביד האדם: האחת עבודתו והשנית עבודת התורה. וצריך האדם להיות ממוצע בית שתי העבודות, ולייחד שעות מיוחדות לעבודת התורה ולעבודת העולם הזה. וצריך שתתחזק, שתעשה עבודת שניהם לעולם לטוב לך לאחריתך; ולא יהיה אחד מפסיד לחברו, כמו שנאמר (ירמיהו כב טו): "אביך הלוא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה, אז טוב לו"; ואומר (קהלת י יח): "טוב אשר תאחז בזה, וגם מזה אל תנח את ידך". וצריך שיבטח בשם יתברך שיצליחהו בעסקיו, ולא יבטח על מלאכתו ועסקיו, אך יחשוב אשר מלאכתו ועסקיו הם דרך לפרנסתו מאת השם יתברך. כמו אדם הבוקע עצים בגרזן, אף על פי שהגרזן חותך העץ, אין הכוח בא מן הברזל אלא מן האיש הבוקע עם הברזל לחתוך בו העץ.
So now we see that the Lord, may He be Exalted, has placed two types of service in the hands of man — one — his own necessary labor for a livelihood and the second — his Service of the Torah, and a man must follow the middle road between both of these services — and devote special hours to the service of the Torah and special hours to work for the needs of this world. And you must strengthen yourself to always accomplish both for the good of yourself and your posterity. And one type of service should not be considered a loss as against the other service as it is said : "Did not your father eat and drink and do justice and righteousness? Then it was well with him" (Jer. 22:15). And it says : "It is good that you should take hold of the one and from the other not withdraw your hand" (Eccl. 7:18). And he must trust in the Lord, may He be Blessed, that He will cause him to prosper in his affairs, and he ought not to trust in his work and his occupations, but consider that his work and occupation are merely means to his support from the Lord, may He be Blessed; just as when a man splits wood with an axe, even though the axe splits the wood, the power does not come from the iron blade of the axe but from the man who wields the axe and splits the wood with it.
וכן האדם אשר כל חיותו וצרכיו תלויים באדם אחד – לא ישים בטחונו בלבו על האדם ההוא, אך ישים שורש בטחונו מעומק הלב בבורא יתברך. ואין די שיאמר כך ולבו בל עמו, אלא יתן שבח והודיה לבורא יתברך, על זה אשר לא עזב חסדו מאתו. וקח בידך משל נאה על עניין זה: והוא כמו מאה עיוורים ההולכים זה אחר זה, וכל אחד שם ידו על כתף חברו, ובראש כולם יש איש הרואה, והוא מנהיג כולם אחריו. הנה כל אחד יודע, שאף על פי ששם ידו על כתף חברו והוא מנהיגו, שאין זאת ההנהגה באה מכוחו של חברו, אך כולם נמשכים אחר האיש הרואה הראשון. ואם יהיה נשמט מהם – ייכשלו כולם ויפלו. זה ישים האדם אל לבו, ויחשוב כי אין מנהיג זולתי הקדוש ברוך הוא וכולנו כעוורים, וכל אחד ממנו מסתייע ונעזר בעזר חברו. אך אין כוח בחברו לולי המנהיג העליון, הנותן הכל, וכל דרכיו ישרים, ואין להרהר אחריו. וכמו שהמתפרנס לא יחשוב אלא בקדוש ברוך הוא, כך המפרנס לא יתגאה שהוא מפרנס, אך הוא כעיוור המנהיג עיוור חברו בעזרת המנהיג הראשון, שהוא הרואה.
And thus the man, whose whole livelihood and the fulfillment of whose needs depend on another, should not in his heart put his trust in that man, but should root his trust in the very depth of his heart in the Creator, may He be Blessed. And it is not enough that he should say this merely in his heart, but he must verbally give praise and thanks to the Creator, may He be Blessed, for not having removed His kindness from him. He should accept willingly this fitting parable concerning this matter : It is like a hundred blind people walking in single file and each one's hand is on the shoulder of his companion, but at the head of all of them there is a man who sees, and it is he who leads them all. In that case each blind man knows, that even though he places his hand on the shoulder of his companion and his companion leads him, that this "leading" is not actually in the power of the man in front of him, but that all of the men in single file are being led by the man who sees and is leading the whole line, and that if this man is taken from them — they will all stumble and fall. This is what a man should say to his heart and consider, that the Holy One, Blessed is He, is the Leader and that we are all of us like the blind, and each one of us is helped and aided by a companion, but there is no power in the companion to aid if it were not for the First and Uppermost Leader who directs all of His paths in straight lines, and none can find fault with Him. And just as the one who is being supported by another human being should regard only the Holy One, Blessed is He, so should the one who supports another not vaunt himself that he supports another, but consider himself like the blind man who precedes another blind man and leads him only through the help of the First Leader, who is the one that sees.
(א) מה תצעק אלי. קשה ולמול מי יצעק אם לא לה' אלקיו ובפרט בעת צרה דכתיב (יונה ב׳:ג׳) קראת מצרה לי, (תהילים קי״ח:ה׳) מן המצר קראתי יה, ואם לצד שהרבה להתפלל הלא כל עוד שלא נענה מהעונה בצר לו לא ירף מתפלה. עוד רואני כי נתקבלה תפלתו ואמר לו ה' הרם את מטך וגו' אם כן קבלנות זה שאמר מה תצעק אלי למה. עוד קשה אומרו דבר אל בני ישראל ויסעו להיכן יסעו אם רודף מאחור והים לפניהם, ואם הכוונה אחר שיבקע הים אם כן היה לו לומר הרם את מטך וגו' ואחר כך יאמר דבר אל בני ישראל וגו': (ב) אכן יתבאר הענין על פי מאמרם ז''ל (שמות רבה פכ''א) שישראל היו נתונין בדין מה אלו אף אלו, ודבר ידוע הוא כי כח הרחמים הוא מעשים טובים אשר יעשה האדם למטה יוסיפו כח במדת הרחמים ולהיפך ב''מ ימעיטו הכח, והוא אומרו (דברים לב יח) צור ילדך תשי, והנה לצד שראה אל עליון כי ישראל קטרגה עליהם מדת הדין, והן אמת כי חפץ ה' לצדק ישראל אבל אין כח ברחמים לצד מעשיהם כנזכר, אשר על כן אמר למשה תשובה נצחת מה תצעק אלי פירוש כי אין הדבר תלוי בידי הגם שאני חפץ עשות נס כיון שהם אינם ראוים מדת הדין מונעת ואין כח ברחמים כנגד מדת הדין המונעת, ואמר אליו דבר אל בני ישראל פירוש זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל לבם ויסעו אל הים קודם שיחלק על סמך הבטחון כי אני אעשה להם נס ובאמצעות זה תתגבר הרחמים ואתה הרם את מטך פירוש באמצעות מעשה הטוב נעשה להם הנס ובקע הים כי גדול הבטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה. ותמצא שכן היה וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו ולא נבקע הים עד שאמר כי באו מים עד נפש כמאמרם ז''ל (סוטה ל''ז.) ובזה נתישבו הכתובים על נכון. ונראה לי לומר כי רשם ה' לומר להם טעם תגבורת הדין עליהם לצד שהם המעיטו בלבם האמונה ואמרו הלא טוב לנו את עבוד מצרים לזה צוה ה' לעשות כנגד עון זה הצדקת האמונה בכל תוקף. גם בזה רמזם לדעת הסובב תגבורת הדין מחדש:
(1) מה תצעק אלי, "why are you crying out to Me, etc.?" The word "to Me" is difficult. Who else was Moses supposed to cry out to if not to G'd? We find both in Jonah 2,3 and in Psalms 118,5 that in times of distress one is supposed to cry out to G'd as did both Jonah and David successfully. If G'd meant that Moses indulged in too much prayer that would seem an unjustified criticism as long as Moses' prayer had not yet been answered. Besides, we see from G'd's instructions in verse 16 that Moses was to raise his staff that G'd did answer his prayer. If so, why did G'd ask Moses: "why do you cry out to Me? What is G'd's answer "speak to the children of Israel so that they will move on" supposed to mean? Where were they supposed to move to? The Egyptians were behind them and the sea was in front! If G'd meant that they should move after they would observe the sea split, G'd should first have told Moses to raise his staff and afterwards have given the command that the Israelites were to move into the bed of the sea! (2) We have to refer to Shemot Rabbah 21,7 where Samael is described as opposing the impending miracle claiming that until very recently the Israelites had worshiped idols with the same fervor as the Egyptians. In other words, the Israelites were subject to the attribute of Justice. G'd (i.e. the attribute of Mercy) told Moses that the Israelites (or he) were addressing themselves to the wrong attribute in their prayers for help. We have a tradition based on Deut. 32,18 צור ילדך תשי, "you have weakened the Rock which begot you," that G'd's respective attributes are "strengthened" or "weakened" in accordance with the deeds we perform or do not perform here on earth. While it was true that the attribute of Mercy was anxious to perform a life-saving miracle on behalf of the Israelites, they had not yet qualified for such a miracle by their deeds. G'd advised Moses "speak to the children of Israel to perform an act of faith such as entering the sea so that I can activate My attribute of Mercy and perform the miracle that I have in mind." Following such a demonstration of faith Moses was to raise his staff to enable G'd to perform the splitting of the Sea of Reeds. When G'd said to Moses: "why do you cry out to Me?," He meant: "the matter is altogether not in My hands." If and when Moses had spoken to the children of Israel and they had demonstrated the necessary mesasure of faith, only then: "raise your staff, etc., and divide the sea!" This is precisely what happened after Nachshon ben Aminadav of the tribe of Yehudah walked into the sea up to his neck before the sea had split. Sotah 69 reports concerning him that the waters of the sea were about to drown him. In view of the foregoing none of the verses present a problem, neither as to content nor as to their sequence. The principal reason the Israelites had been handed over to the attribute of Justice was that they had said they were better off serving Egypt than dying in the desert. This is why G'd (the attribute of Mercy) had declared that their appeal to Him at that stage was useless.
ועתה נחזור לעניין השמחה: כי המאמין בלב שלם והבוטח בעזר הצור – הוא שמח לעולם. והוא סובל כל דבר, כמו החולה שאוכל סמים המרים בשביל הרפואה. והסובל הוא חופשי מדאגת העולם. גם הסובל מסתפק במעט שיש לו, כי יאמר: די לי במה שגזר לי הבורא.
And now let us return to the matter of Joy. For he who believes with a complete heart and trusts in the help of the Rock (God) will always be happy and bear everything — just as a sick person eats bitter medicines in order to be healed. And he who bears problems willingly is free from the worry of the world. The one who bears all things willingly is satisfied with the little he has, for he says, "Whatever the Creator has decreed for me is enough for me."