צלחת שנטרפה והתערבבה עם כל שאר הצלחות

תוכן עניינים

  • תשובה
  • מקורות

טבת תשפ"א

שאלה

ביתי המסה גבינה על צלחת קרמיקה בשרית. הצלחת נשטפה עם הצלחות הבשריות והתערבבה עם כל הסט. מה דין סט הצלחות הבשרי?

תשובה מאת הרבנית חניטל אופן

דין ביטול ברוב

כלל בסיסי בהלכות תערובות הוא ש”חד בתרי בטל ברוב” (גיטין נד ע”ב) דהיינו: אם נפל דבר אחד בין שניים הרי הוא בטל ברוב. הלכה זו נאמרת בכמה מקומות בש”ס. בין השאר במסכת חולין (יא ע”א, צח ע”ב) שם נקבע כי תערובת איסור יבש ביבש “מין במינו” (לדוגמה: מצת חמץ שהתערבה לפני הפסח במצות כשרות לפסח) – האיסור בטל ברוב. בגמרא שם מובא כי דין זה נלמד מהפסוק “אחרי רבים להטות” (שמות כג ב) – כשם שדעת המיעוט בסנהדרין בטלה לגבי הרוב, כך מיעוט הטרפה בטל אל הרוב הכשר. ומכיוון שכאן מדובר בתערובת צלחת איסור בצלחות כשרות הרי זה תערובת “יבש ביבש” והיא זהה לשאר הצלחות כך שמדובר ב”מין במינו”.

דין “דבר שיש לו מתירים”

על אף האמור לעיל, ישנו מצב חריג שבו אין המיעוט בטל ברוב, וזאת כאשר איסורו של הדבר שהתערב בהיתר, עתיד לפקוע בלאו הכי לאחר זמן. במצב כזה החמירו חכמים וקבעו שהאיסור אינו בטל ברוב וצריך להמתין שיפקע האיסור מאליו ועד אז כל התערובת אסורה. מצב זה נקרא “דבר שיש לו מתירין”.

כאשר לדבר מסוים “יש מתירין”, הרי הוא איננו בטל אפילו באלף. הלכה זו נלמדת במסכת ביצה (ג ע”ב, לט ע”א).

לפי כלל זה יש לדון לגבי כלי שהוטרף וניתן להכשירו – אם דינו כ”דבר שיש לו מתירים” ואינו בטל בכלים אחרים, מכיוון שיש לו היתר ע”י הגעלה.

האם לכלי חרס/חרסינה יש היתר?

במקרה שלפנינו, אמנם נראה שדין זה לא שייך, משום שמדובר בצלחת קרמיקה אשר לא ניתן להכשירה, כדין כלי חרס שבולעים איסור אך אינך פולטים אותו ואין להם תקנה. כפי שנלמד בגמרא מהפסוק (ע”ז עה ע”ב, ופסחים ל ע”ב ורש”י שם ד”ה “אינו יוצא מידי דופנו”): “וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר”. (ויקרא פרק ו, כא)

כלי חרסינה (פורצלאן) – אמנם לשיטות מסוימות יש דרך במצב של הפסד מרובה להכשיר כלי חרסינה בהגעלה, משום שהעיבוד שלהם שונה מבעבר, כי מעורבים בהם גם זכוכית ולעיתים מתכת.

בשו”ת שאילת יעבץ טען כי אינם בולעים כלל את האיסור (חלק א סימן סז).

בעל העיטור (ספר העיטור שער א – הכשר הבשר דף יד טור ג) התיר להכשיר כלי חרס בג’ פעמים בהגעלה כשאינם ‘בני יומם’ דהיינו: שלא נעשה בהם שימוש לבשרי או חלבי ב24 שעות האחרונות (חלק א סימן סז).

החכם צבי התירם לאחר המתנת י”ב חודש (שו”ת סימן עה).

שיורי כנסת הגדולה משווה אותם לכלי זכוכית אשר לדעת השולחן ערוך (או”ח תנא כו) אינם דורשים הכשרה וניתן להשתמש בהם הן לבשר והן לחלב (א”ח סי’ תנא הגב”י אות ל) [1].

אולם, פוסקים רבים סוברים כי כלי חרסינה (פורצלאן) הינם ככלי חרס ואין יכולת להכשירם (שו”ת הרדב”ז ח”ג סימן תא). וכך נקבע עיקר ההלכה.

האם כלי שיש לו היתר ע”י הגעלה נחשב כ”דבר שיש לו מתירים”?

מסתבר שגם במקרה שהצלחת לא הייתה מחרסינה, אלא מכלי שאפשר להכשירו בהגעלה, כגון צלחת מתכת, לא היינו מחילים על הצלחת הטרפה דין של “דבר שיש לו מתירים”, משום שההיתר כרוך בטרחה מרובה של הגעלת כל הצלחות.

כך סובר הרשב”א לגבי כל איסור שהיתרו כרוך בהוצאת ממון (תה”ב הקצר בית ד’ דף ל”ח ע”א ובארוך לח ע”ב).

וכן פסק השו”ע (יו”ד קב ג), וכן בהלכות הכשר וטבילת כלים (קכב ח).

הרמ”א מביא את סברת הרשב”א כי היתר זה נובע מכך שיש בזה הפסד מרובה להגעיל את כל הכלים.

שימוש בכל הצלחות בו-זמנית

הט”ז (קב סק”ח) טוען שכל ההיתר הוא כאשר אנו דנים על כל צלחת בפני עצמה, שאז על כל צלחת וצלחת אנו יכולים לטעון שלא היא זו שנטרפה אלא חברתה.

אבל כשעושים שימוש בכל הצלחות בו זמנית, אין לסמוך על הביטול ברוב משום שאז בטוח שאחד מן הכלים הוא הכלי האסור בשימוש! לכן הוא כותב שאין לסמוך על היתר ביטול ברוב כתחליף להכשרת הכלים, שמא בעתיד ישתמש בכל הכלים בו-זמנית ויבוא לידי תקלה, אלא רק כהיתר זמני עד שיכשיר את כל הכלים. מהו טעמו של הט”ז להחמיר בצלחות שנתערבבו?

שיטת הט”ז מתבססת על השו”ע בסימן קט א, שהביא חומרה זו, והרמ”א שם כתב שצריך להחמיר לכתחילה.[2]

בסימן קט עוסקים בתערובת יבש ביבש של מין במינו. לדוגמה: בתערובת חתיכות בשר טריפות שהתערבבו בכשרות (ללא בישולן יחד) וכעת כל חתיכה עומדת בפני עצמה.

מכיוון שהחתיכות הן בגדר של “יבש” ( משום שאין מעבר טעם ביניהן), מדין תורה התערובת מותרת בביטול של מיעוט הטריפה ברוב ההיתר. אך הרמ”א פוסק כאן כתוס’ אשר החמירו לומר שאע”פ שאין איסור בתערובת, הרי חכמים אסרו מצד החומרה לאדם אחד לאכול את כל החתיכות, משום שאז בוודאות יאכל חתיכת איסור וודאי העומדת בפני עצמה.

הט”ז מאמץ את החומרה של הרמ”א ומחיל אותה על תערובת צלחות.

אמנם מפשט לשון השו”ע והרמ”א (בסי’ קב) נראה שאינם חוששים לחומרה זו לעניין תערובת כלים אלא רק לתערובות איסור והיתר אחרות, ונראה שכמה סברות עומדות ביסוד היתרם:

א. גם התוס’ שאסרו כתבו זאת בלשון ספק “מיהו שמא לחד גברא היה אסור”. ובעקבותיהם הרמ”א לא אסר אלא לאוכלם כולם כאחד לכתחילה, אבל אף הוא לא חשש להשהות את התערובת שמא תיאכל כאחד.

ב. השימוש בצלחות ע”י אנשים שונים, אפילו בו-זמנית, אינו חשוב כאכילה ע”י אדם אחד, אלא ע”י שני אנשים, ולכן כל אחד אינו מחויב לחשוש שמא צלחתו היא האסורה.

ג. הטעם הבלוע בכלים פגום ואינו יכול לאסור מאכל. השימוש בכלי אמנם אסור, אך זהו איסור דרבנן בלבד.

ואכן ערוך השולחן בסימן קב (סעיף יח) פוסק כי אין לחשוש לדעת הט”ז. הוא נסמך על המהרש”ל (פרק כח) והש”ך (סק”ח) אשר כותבים שמן התורה יש להמתין מעת לעת כדי שהכלי לא יהיה בן יומו ודי בכך. הוא מייחס שיטה זו לכל גדולי האחרונים. לדעתו, אף למי שסובר שיש ליטול כלי אחד ולהגעילו, הרי בכלי חרס שלא ניתן לעשות זאת, אין לחשוש לשיטה זו.

מסקנה

לפיכך, במקרה שבו כלים אשר אינם מחרסינה נטרפו, כאשר אין טורח גדול להכשיר את כל הכלים, מן הראוי להכשיר את כולם ולחשוש לשיטת הט”ז, אך כאשר ישנה טרחה אפשר להשתמש בהם ללא הכשרה ויש על מי לסמוך.

קל וחומר במקרה הנידון, שהצלחת הייתה מקרמיקה שאינה ניתנת להכשרה – נראה שאף לשיטת המחמירים (כתוס’) מותר להשתמש בכלים ללא שום הכשרה, כפשט פסיקת השו”ע בסימן קב.

הרבנית חניטל אופן בוגרת המכון התלמודי העיוני במתן, MA בתלמוד – אוניברסיטת בר-אילן, בוגרת תוכנית יועצות הלכה במדרשת 'נשמת'. מלמדת גמרא ומדרש מזה 18 שנה בבתי מדרש שונים לנשים. בוגרת תוכנית תכנית 'הלכתא' ומרצה בתכנית 'מתיבתא' במתן. משמשת כיועצת הלכה ומהווה כתובת לייעוץ הלכתי בתחומי הלכה שונים


יש לך שאלה הלכתית? https://bit.ly/ask-shayla

[1] הבנה זו נסמכת על הרא”ש עבודה זרה פרק ב סימן כג, אשר טוען כי כלי החרס היו עשויים בעבר בעיקר מאדמה אשר הייתה סופחת בתחילה את האיסור ולא ניתן היה להפליט אותו.

[2] יסוד העניין במחלוקת הראשונים: הרא”ש והטור (חולין פרק ז סי’ לב) מתירים לאכול את כל התערובת יחד. הרשב”א (תוה”ב הארוך בית ד שער א דף יז) מתיר לאדם אחד, בתנאי שיאכלם בזה אחר זה. ואילו התוס’ (חולין ק ע”א ד”ה “בריה” והסמ”ג (לאוין סי’ קמ-קמא ד”ה שנינו) אסרו לאדם אחד לאכול את כל התערובת אפילו בזה אחר זה. ורש”י (ע”ז עד ע”א ד”ה תרתי, והמהר”ם כתבו שצריך להשליך חתיכה אחת ולא לאוכלה כלל (או לתת אותה לגוי).

השו”ע הביא בסתם את שיטת הרשב”א, וב”יש מי” את שיטת התוס’. הרמ”א החמיר לכתחילה כתוס’ כי אין לאכול כלל אדם אחד לבד, ושלל את שיטת רש”י והנהגת המהר”ם.

מקורות

והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטל ורבנן הוא דגזור וקא קניס ר' יהודה התם היינו טעמא דר' יהודה משום דאתי לאיערומי

The Gemara asks: But here, by Torah law the forbidden substance is nullified if its ratio in the mixture is not more than one in two, i.e., when the majority of the mixture is permitted, and it was the Sages who decreed that significant items are not subject to nullification. And nevertheless, Rabbi Yehuda penalizes an unintentional offender due to an intentional offender. This seems to contradict what was stated previously, that Rabbi Yehuda does not impose a penalty for an unintentional offense if the transgression involves the violation of a rabbinic law. The Gemara answers: There, this is the reasoning of Rabbi Yehuda, that a penalty was imposed in the case where he unintentionally broke the nuts due to the concern that without a penalty he will come to employ artifice and intentionally break the nuts in order to effect nullification of the Perekh nuts.
אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל
The Gemara explains: Is that to say that we learn that forbidden food is nullified in sixty or one hundred times its volume of permitted food as a leniency? We learn it only as a stringency, as if it were not for this derivation, we would say that by Torah law forbidden food is nullified in a mixture in which there is a simple majority of permitted food.
מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא מנלן דכתיב (שמות כג, ב) אחרי רבים להטות
§ After discussing the role of presumptive status in determining halakha, the Gemara discusses the role of the majority. From where is this matter that the Sages stated: Follow the majority, derived? The Gemara is surprised at the question: From where do we derive it? Obviously, it is derived from a verse, as it is written explicitly: “After the majority to incline” (Exodus 23:2).
אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא נִתְעָרְבָה בְּאֶלֶף כּוּלָּן אֲסוּרוֹת אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא סָפֵק יוֹם טוֹב סָפֵק חוֹל הָוֵי דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין וְכׇל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין אֲפִילּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָּטֵיל
The Gemara raises a difficulty with this response: If so, say the latter clause of that same baraita: If it became intermingled with a thousand other eggs, they are all prohibited. Granted, if you say that there is uncertainty whether the egg was laid on a Festival and uncertainty whether it was laid on a weekday, then it is an object whose prohibition is temporary, as the egg will be permitted on the following day, and the principle is: Any object whose prohibition is temporary is not nullified, even by a thousand permitted items. Since its prohibition will lapse on its own, there is no need to make use of the option of nullification.
וְרַב אָשֵׁי אָמַר מִשּׁוּם דְּהָוֵי לֵיהּ דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין וְכׇל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין אֲפִילּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָּטֵיל:
And Rav Ashi said a different explanation as to why the spices, water, and salt are not subject to nullification: It is because any one of these ingredients is an object whose prohibition is temporary, as the prohibition against their being taken out of the Shabbat limits lapses once the Festival has passed, and the general principle is that anything whose prohibition is temporary cannot become nullified, even by one part in one thousand.
אֲמַר לֵיהּ: חֲזֵינָא לְהוּ דְּמִידַיְּיתֵי, אַלְמָא בָּלְעִי, וַאֲסִירִי. וְהַתּוֹרָה הֵעִידָה עַל כְּלִי חֶרֶס שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִידֵי דּוֹפְיוֹ לְעוֹלָם.
Ameimar said to him: I saw that some of the liquid is expelled [demidayeti]? from the outside of the vessel. Apparently they absorb and are therefore prohibited, as they cannot be prepared for use on Passover through cleansing, and the Torah testified about earthenware vessels that when they absorb the flavor of a prohibited substance, they will never leave their defective status and they remain permanently prohibited. The Torah states that a person may cleanse other vessels by scouring and rinsing them, whereas it states that earthenware vessels must be broken.
דמידייתי - פולטין המשקין מדופנן החיצון ובלע"ז טרשטדט"ש וכיון דמידייתי ודאי בלעי והואיל ובלעי שוב אינן פולטין שהתורה העידה על כלי חרס שכיון שבלע אינו יוצא מידי דופיו לעולם שהרי בכלי עץ ומתכות כתב לך ישטף תעבירו באש ומורק ושוטף אבל בכלי חרס ישבר:
וּכְלִי־חֶ֛רֶשׂ אֲשֶׁ֥ר תְּבֻשַּׁל־בּ֖וֹ יִשָּׁבֵ֑ר וְאִם־בִּכְלִ֤י נְחֹ֙שֶׁת֙ בֻּשָּׁ֔לָה וּמֹרַ֥ק וְשֻׁטַּ֖ף בַּמָּֽיִם׃
An earthen vessel in which it was boiled shall be broken; if it was boiled in a copper vessel, [the vessel] shall be scoured and rinsed with water.
כלי זכוכית אפי' מכניסן לקיום ואפילו משתמש בהם בחמין אין צריכים שום הכשר שאינם בולעים ובשטיפה בעלמא סגי להו. הגה ויש מחמירים ואומרים דכלי זכוכית אפי' הגעלה לא מהני להו וכן המנהג באשכנז ובמדינות אלו (סמ"ג ואגור) וכן כלי כסף שיש בתוכן התוך זכוכית שקורין גשמעלצ"ט אין להגעילו אבל מבחוץ אינו מזיק. (תה"ד סימן קלב):
...Glass containers, even if one put [hametz] inside for an extended amount of time, and even if they are used with hot food, do not need any kashering, because they do not absorb. Normal washing is sufficient for them. Rem"a: There are those who are stringent and say that even scouring does not work for glass objects, and such is the practice in Ashkenaz and in in these lands (Sma"k and Agur). Silver objects that have glass lining inside called "gishmaltzt" should not be scoured, but if it is on the outside, it does not damage [the kosher status of] the object (Trumat HaDeshen chapter 132).
כלי שנאסר בבליעת איסור שנתערב באחרים ואינו ניכר בטל ברוב ואין דנין אותו כדבר שיש לו מתירין (לפי שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו וכל כיוצא בזה):
כלי שנאסר בבליעת איסור ונתערב באחרים ואינו ניכר בטל ברוב (טור בשם רשב"א):
כלי שנאסר כו'. ק"ל למה צריך הרשב"א לטעם זה דצריך הוצאות שזכר רמ"א אח"כ הא אין הנאסר שהוא הכלי יכול לאסור טפי מן האוסר ואילו האוסר שהוא הבלוע בו לא יהיה עליו דין דבר שיש לו מתירין דהא האיסור ההוא אין לו מתירין וא"כ לא יהא הנאסר חמיר מן האוסר וסברא זו מצינו הרבה פעמים בתוס' לענין מלח הבלוע מדם מביאו הטור סוף סי' ק"ה וי"ל דכיון שיש לו מתירין אין לנו להשגיח בשום סברא לקולא דאין לנו לסמוך על שום קולא כיון שבלאו הכי יש לו מתירין וכבר כתבתי בסי' ס"ט סעיף י"ד שיש ללמוד מזה דין אחר לענין בשר שלא נמלח וזה שרמז כאן רמ"א במ"ש וכן כל כיוצא בזה ורש"ל פכ"ה סי' פ"ו כתב גם כן טעם אחר על הכלי שלא הוה שיש לו מתירין כיון שאין ההיתר ממילא מכח זמן ומ"מ נראה דאע"פ שמותר להשתמש בכל הכלים האלו שנתערבו כמ"ש הרשב"א הביאו ב"י סוף סי' קכ"ב מ"מ אין להשהותם זמן מרובה אא"כ יכשיר כולם מספק כיון שהאיסור בטל ברוב הוה עלייהו דין יבש שבטל ברוב יבש שמבואר דינו בסי' ק"י שאסור לאוכלם כולם יחד ויש כאן לחוש שמא בזמן מרובה ישתכח התערובות ויבא לערב התבשיל שמתבשל בכל התערובת יחד ויאכלם ויבא לידי איסור על כן ראוי לו להכשיר כולם מספק כנלע"ד ועיין מ"ש בסי' קכ"ב בדין זה:
דין יבש ביבש שנתערב. ובו ב' סעיפים:
חתיכה שאינה ראויה להתכבד שנתערבה באחרות מין במינה יבש ביבש (דהיינו שאין נבלל והאיסור עומד בעצמו אלא שנתערב ואינו מכירו) (ב"י בשם תשובת הרשב"א והרמב"ן וסה"ת) חד בתרי בטיל ומותר לאכלן אדם אחד כל אחת בפני עצמה אבל לא יאכל שלשתם יחד ויש מי שאוסר לאכלם אדם אחד אפילו זה אחר זה: הגה וכן יש לנהוג לכתחילה ויש מחמירין להשליך אחד או ליתן לעובד כוכבים (הגהות ש"ד בשם מוהר"ם ורש"י בעבודת כוכבים דף ע"ד ע"א) ואינו אלא חומרא בעלמא וכל זה כשנתערב במינו אבל שלא במינו ואין מכירו אפילו יבש ביבש צריך ששים (טור בשם בעל התרומה ועוד הרבה פוסקים) ואין חלוק בכל זה בין אם האיסור מדרבנן או מדאורייתא (בית יוסף בשם הפוסקים דלא כהגהת ש"ד) וע"ל סימן קכ"ב אם נתערבו כלים ביחד:
ויש מי שאומר דעכ"פ צריך להגעיל כל התערובות כשרוצה להשהותם זמן מרובה דהא דבר זה הוה כיבש ביבש ויתבאר בסי' ק"ט שאין לאוכלם כולם כאחד והכא בהמשך הזמן יכול להיות שישתמש בהם כולם כאחד [ט"ז שם] ולענ"ד נראה דאין שום חשש בזה דא"צ ליזהר בזה רק יום ראשון ולמחר הרי יהיה נט"ל והעיקר כהכרעת גדולי האחרונים שימתין מעל"ע וישתמש בהם [ש"ך סק"ח] ויש מי שמצריך להשליך כלי אחת כדין יבש ביבש ואינו עיקר [שם] ומ"מ נוהגים כן ליטול כלי אחד ולהגעילה ולכן בכלי חרס אין להחמיר כלל אם הוא חס על הקדרה:
כלי כו' לפי שצריך כו'. כתב מהרש"ל פכ"ה ס"ס פ"ו דלא היה צריך לזה הטעם של פיזור מעותיו כי בלאו הכי נמי כיון דלא בא ההיתר ממילא מכח זמן לא חשיב דשיל"מ עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דהא אפילו בא ההיתר בלא זמן חשיב דשיל"מ כגון נדרים וכה"ג והרא"ה בב"ה דף קכ"ח ע"ב משיג על הרשב"א ואומר דהכא טעמא אחרינא איכא דאין לו ביטול לבד מטעמא דשיל"מ דכל היכא דניכר האיסור אין לו ביטול וכיון דאפשר להוציא האיסור מתוכו ע"י הגעלה הוי כניכר האיסור ותו לא סגיא בכלים אלו שלא יתן האיסור טעם בהיתר ע"ש שהאריך ומהרי"ל בתשובה סימן קצ"ד חולק גם כן אהרשב"א דההוצאה להגעילו הפסד מועט הוא וכדחשבינן בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ג) ובפ"ז דנדרים מעשר שני יש לו מתירין ע"י העלאה לירושלים כו' ע"ש ויש לחוש לדבריו במקום שאין הפסד מרובה וגם נ"ל שיש לשהות הכלים עד שלא יהיו בני יומן דאז שרי מן התורה וכ"כ בסוף תשובות מ"ב אלא דכ' שם דהיינו דוקא להשתמש בהן בכלל יחד אבל בפני עצמו לא דכיון דליכא אלא טעמא לא הוי דשיל"מ ע"ש ולפעד"נ דאפילו בכל אחד בפני עצמו אסור להשתמש עד אחר מעל"ע דהא הרשב"א והטור לא כתבו (דהוי) [דלא הוי] דשיל"מ אלא משום שצריך להוציא עליו הוצאות ובכה"ג דיש לו מתירין מן התורה בלא שום הוצאות לכ"ע אסור וגם לקמן ס"ק ט' העליתי דגם טעמא לא בטיל ובת' ן' לב פסק דקערה של חלב שנתערבה בקערות של בשר לא בטיל ברוב כיון דהוי שלא במינו וכולן אסורין וכבר תפס עליו הב"ח וגם מה שהחמיר הב"ח להסיר כלי אחד לחומרא בעלמא כמו שנהג מהר"ם גבי חתיכות עכ"ל ל"ד דהא כל הפוסקים הסכימו לקמן סימן ק"ט דא"צ להסיר אפילו בחתיכה ומהר"מ דעבד הכי הא כתב מהרא"י טעמא דצדיק ות"ח היה והחמיר שהיה נראה דרך גנאי שיזדמן אכילת איסור לפיו כו' ומביאו ב"י בסי' ק"ט וזה לא שייך בכלים ומ"מ כיון דליכא פסידא יש להחמיר כדברי הב"ח ודוק: