(טז) וַיְצַו֙ יי אֱלֹקִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃
And the LORD God commanded the man, saying, “Of every tree of the garden you shall eat.
(ב) דַּבְּר֛וּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֹ֤את הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר תֹּאכְל֔וּ מִכׇּל־הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃
Speak to the Israelite people thus: These are the creatures that you [may/ shall] eat from among all the land animals.
(ב) על הלחם מברך:בָּרוּךְ אַתָּה יְ‑יָ אֱ‑לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ:
Praised are you, Lord our G-d, Ruler of the universe, who brings forth bread from the earth.
ומן הידוע כי רוב בני האדם, לבם ישן ונרדם, אוכלים על הדם. שופכים דם עצמם, כבקר יאכל תבן אוכלים לחמם, ונפשותיהם בוקות ומבולקות. מלאות מיין התלאות ומיין השכל רקות. סר סבאם בהיותם ברדיפת המוחשות חזקות. ומדרך האמת רחוקות. הן רבים עתה העובדים לחושיהם למלאות רצונם, הבאים לחקור ממסך להנאת גרונם, וכמה המעטים בבני עליה האוכלים לקיום גופם לכבוד קונם, יש כמה שוגה ופתי איש תהפוכות, נהנה ואינו מברך ומתרשל בברכות, יש כמה סכלים טוב העולם לתוך כליהם הורק, אור שלותם ירוצץ כברק, ישכחו העיקר באכלם על שלחנם וכי ישתו במזרק, והיחיד הירא יתענג על ה' בארוחת ירק:
It is well known that the majority of the children of Adam have sleeping hearts and they slumber; they eat with the blood and they spill blood themselves. Like an ox eats straw they eat their bread, and their souls are wasted and devastated, drunk from the wine of lust and not of the wine of intellect; their drink turns on them. In their quest for more intense stimulation of their senses, their souls are far from the way of truth. There are some, witless and ignorant, or capricious, who enjoy without blessing or neglect blessings. There are some fools who spit the good of the world into their vessels; if they drink from their bowl, they will forget the point of their eating at their tables, and the light of their calm will flash away like lightning. But unique is the one who fears and delights in the Lord even over a dinner of vegetables.
ולכך היו באים לפניו שלש רגלים בשנה פסח שבועות סוכות, בחג הפסח שהוא חדש האביב וזמן קציר שעורים. ובחג השבועות שהוא זמן קציר חטים. ובחג הסוכות שהוא זמן האסיף שמאספין כל הפירות לבית, וזהו שכתוב (שמות ל״ד:כ״ג) לראות את פני האדון ה' אלהי ישראל, וכתיב (שם כג) ולא יראו פני וגו' כלומר בלא קרבן כי היו צריכים על כל פנים להביא עולה ושלמים, ועם זה היה העולם מתברך במזונותיו מתוך שפע הברכה מן המקור אל המעין ומן המעין אל הגן ומן הגן אל ד' נהרות ג"ע שבעולם השפל אשר משם העולם לד' רוחות מתברך על יושביו, נמצאת למד כי כשהאדם עומד על שלחנו והוא אוכל על המחשבה הזאת הנה האכילה ההיא ענין גופני ופעולה טבעית. והנה היא חוזרת לעבודה עלויית שכלית, וזה טעם שכתוב (משלי ג׳:ו׳) בכל דרכיך דעהו כאשר הזכרתי. וא"כ הרי אכילתו נחשבת עבודה גמורה כאחת מן העבודות האלהיות או כמצוה אחת מן המצות, וזה עיקר הכוונה בסעודת השלחן שהגוף ניזון בו ונוטל חלקו הגופני מן האכילה הגופניית, והנפש במחשבה הזאת דשנה ורוה ושבעה כמו חלב ודשן מן האכילה הודאית בדרכי השם ובנעימותו ית', ועל זה נאמר (איוב ל״ו:ט״ז) ונחת שלחנך מלא דשן:
Therefore, they used to come to Him three times a year for the pilgrimage festivals: Passover, Shavuot, and Sukkot – on the holiday of Passover because it is the month of Aviv, the time for the barley harvest; on the holiday of Shavuot because it is the time for the wheat harvest, and on the holiday of Sukkot because it is the time of gathering when all the fruits were gathered into the home.
And this is why it is written, “[three time a year all your males shall see] the face of the lord YHWH, the God of Israel,” and it is written, “none shall see My face,” that is to say, without a sacrifice, because they would need to bring in any case the olah and shlemim offerings, and through this the world would be blessed with its meals and sustenance from the flow of blessing from the source to the well, and from the well to the garden, and from the garden to the four rivers of the garden of Eden of the lower world, whose inhabitants are blessed from there throughout the four corners of the world.
So you find yourself learning that when a person stands over his table and eats with this thought in mind, see! This eating is indeed physical and a natural activity, but see! It also revolves into a higher, intellectual form of worship, and this is the reason why it is written, ‘In all your ways know Him,’ as I discussed above. And if so, you see how one’s eating is thought to be a perfect act of worship like one of the forms of divine service [i.e., the sacrifices], and the like all the commandments. And this is the point of having the right intention at a meal at the table – that the body be nourished by it and take its bodily portion from the bodily eating, and the soul by this act of thought is filled, fed, and satisfied as if from the choicest parts of “real eating” of the ways of Ha-Shem and His pleasantness, and regarding this it is said, ‘Your table is laid out with rich food.’
(א) י וְעַל־יְדֵי כְּלָלִיּוּת בֵּן וְתַלְמִיד, עַל־יְדֵי־זֶה מִי שֶׁהוּא אִישׁ־חַיִל, וְאֵינוֹ הַהֶפֶךְ (שֶׁקּוֹרִין: רֹעַ־מַזָּל, שְׁלֵימַזָּל), הוּא יָכוֹל לְקַבֵּל בְּעֵת הָאֲכִילָה הֶאָרַת הָרָצוֹן, דְּהַיְנוּ שֶׁיָּאִיר לוֹ הָרָצוֹן בְּעֵת הָאֲכִילָה, וְיִשְׁתּוֹקֵק וְיִכְסֹף מְאֹד אֵלָיו יִתְבָּרַךְ בְּרָצוֹן מֻפְלָג, בְּלִי שׁוּם יְדִיעָה, שֶׁלֹּא יֵדַע כְּלָל מָה הוּא רוֹצֶה.
(ב) וְזֶה בְּחִינַת (תהילים קמ״ה:ט״ו): וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ. בְּעִתּוֹ זֶה בְּחִינַת הֶאָרַת הָרָצוֹן הַנַּ"ל
By meshing together son and disciple it is possible for a person to experience the revelation of Desire which comes at the time of eating—provided he is a hero, and not the opposite {a shlimazel}.
The light of Desire shines into him while eating, so that he greatly yearns and longs for God with a boundless desire, knowing not at all what it is that he desires!
This is the concept of “and You give them their sustenance in its time” (Psalms 145:15). “In its time” alludes to the aforementioned revelation of Desire...
פָּתַח בְּמִזְבֵּחַ וְסִיֵּים בְּשֻׁלְחָן רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים מִזְבֵּחַ מְכַפֵּר עַל אָדָם עַכְשָׁיו שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר עָלָיו:
Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both say the following: When the Temple is standing the altar atones for a person; now that the Temple has been destroyed, it is a person’s table that atones for him, for his feeding of needy guests atones for his sins.
שולחנו מכפר עליו - בהכנסת אורחין:
a person's table makes atonement for him – through welcoming guests
וּכְשֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה חַיָּב לְהַאֲכִיל לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה עִם שְׁאָר הָעֲנִיִּים הָאֻמְלָלִים. אֲבָל מִי שֶׁנּוֹעֵל דַּלְתוֹת חֲצֵרוֹ וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה לַעֲנִיִּים וּלְמָרֵי נֶפֶשׁ אֵין זוֹ שִׂמְחַת מִצְוָה אֶלָּא שִׂמְחַת כְּרֵסוֹ. וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר (הושע ט ד) "זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם". וְשִׂמְחָה כָּזוֹ קָלוֹן הִיא לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב ג) "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם":
While eating and drinking, one must feed the stranger, the orphan, the widow, and other poor unfortunates. Anyone, however, who locks the doors of his courtyard and eats and drinks along with his wife and children, without giving anything to eat and drink to the poor and the desperate, does not observe a religious celebration but indulges in the celebration of his stomach... this kind of happiness is a curse, as it says "I will put your seed under a ban, and I will strew dung upon your faces, the dung of your festival sacrifices".
ת"ר אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא לא יין ולא מורייס ולא חלב ולא מלח סלקונדרית ולא חילתית ולא גבינה אלא מן המומחה וכולן אם נתארח אצל בעל הבית מותר
The Sages taught: One may not purchase yod, mem, ḥet; mem, ḥet, gimmel in Syria, not even from Jews. This means: One may not purchase wine [yayin], nor fish stew [morayes], nor milk [ḥalav], nor salkondarit salt [melaḥ salkondarit], nor ḥiltit, nor cheese [gevina], except when purchased from an expert with a reputation for knowing and upholding the halakhot of kashrut. And with regard to all of them, if one is a guest in the home of his host, they are permitted.
רַב נַחְמָן וְרַבִּי יִצְחָק הֲווֹ יָתְבִי בִּסְעוּדְתָּא אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַבִּי יִצְחָק לֵימָא מָר מִילְּתָא אֲמַר לֵיהּ הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין מְסִיחִין בִּסְעוּדָה שֶׁמָּא יַקְדִּים קָנֶה לְוֶשֶׁט וְיָבֹא לִידֵי סַכָּנָה
Rav Naḥman and Rabbi Yitzḥak were sitting and eating together at a meal. Rav Naḥman said to Rabbi Yitzḥak: Let the Master say a matter, i.e., share a Torah idea with me. Rabbi Yitzḥak said to Rav Naḥman that Rabbi Yoḥanan said: One may not speak during a meal, lest the trachea will precede the esophagus and choke.