(יא) הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין. הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין, אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים (וְאֶחָד עֲבָדִים). נָשָׂא אִשָּׁה בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְגֵרְשָׁהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. נָשָׂא אִשָּׁה בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְגֵרְשָׁהּ בְּקַפּוֹטְקִיָּא, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. נָשָׂא אִשָּׁה בְקַפּוֹטְקִיָּא וְגֵרְשָׁהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת קַפּוֹטְקִיָּא. נָשָׂא אִשָּׁה בְקַפּוֹטְקִיָּא וְגֵרְשָׁהּ בְּקַפּוֹטְקִיָּא, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת קַפּוֹטְקִיָּא:
(11) All may force their family to ascend to Eretz Yisrael, i.e., one may compel his family and household to immigrate to Eretz Yisrael, but all may not remove others from Eretz Yisrael, as one may not coerce one’s family to leave. Likewise, all may force their family to ascend to Jerusalem, and all may not, i.e., no one may, remove them from Jerusalem. Both men and women may force the other spouse to immigrate to Eretz Yisrael or to move to Jerusalem. The mishna lists other halakhic distinctions between various geographic locations: If one married a woman in Eretz Yisrael and divorced her in Eretz Yisrael, and the currency of the sum in the marriage contract was not specified, he gives her the sum of her marriage contract in the currency of Eretz Yisrael. If one married a woman in Eretz Yisrael and divorced her in Cappadocia, where the currency holds greater value, he gives her the currency of Eretz Yisrael. If one married a woman in Cappadocia and divorced her in Eretz Yisrael, he likewise gives her the currency of Eretz Yisrael. Rabban Shimon ben Gamliel says: He gives her the currency of Cappadocia. Everyone agrees that if one married a woman in Cappadocia and divorced her in Cappadocia, he gives her the currency of Cappadocia.
גמ׳ הכל מעלין לאתויי מאי לאתויי עבדים ולמאן דתני עבדים בהדיא לאתויי מאי לאתויי מנוה היפה לנוה הרעה ואין הכל מוציאין לאתויי מאי לאתויי עבד שברח מחוצה לארץ לארץ דאמרינן ליה זבניה הכא וזיל משום ישיבת ארץ ישראל הכל מעלין לירושלים לאתויי מאי לאתויי מנוה היפה לנוה הרעה:
(יט) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים מִחוּצָה לָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ אוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲבָל מִחוּצָה לָאָרֶץ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כּוֹפִין אוֹתָהּ לַעֲלוֹת אֲפִלּוּ מִנָּוֶה הַיָּפֶה לַנָּוֶה הָרַע וַאֲפִלּוּ מִמָּקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ עַכּוּ''ם מַעֲלִין. וְאֵין מוֹצִיאִין מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִלּוּ מִנָּוֶה הָרַע לַנָּוֶה הַיָּפֶה [וַאֲפִלּוּ מִמָּקוֹם] שֶׁרֻבּוֹ עַכּוּ''ם לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל:
(כ) אָמַר הָאִישׁ לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. אָמְרָה הִיא לַעֲלוֹת וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וְהוּא הַדִּין לְכָל מָקוֹם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עִם יְרוּשָׁלַיִם. שֶׁהַכּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֵין הַכּל מוֹצִיאִין מִשָּׁם. הַכּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם וְאֵין הַכּל מוֹצִיאִין מִשָּׁם:
(ד) אמר האיש לעלות לא"י והיא אינה רוצה תצא בלא כתובה: הגה אבל נכסי מלוג שלה ונצ"ב הקיימי' נוטלת ואם אינם קיימים אם הוא הפסידן נצ"ב א"צ לשלם ונ"מ צריך לשלם ואם נגנבו או נאבדו נ"מ לית לה ונצ"ב צריך לשלם (במרדכי סוף כתובות בשם מוהר"ם) והא דכתובה אין לה דוקא שנשאר בא"י אבל אם הוא חוזר לסוף כמה שנים להתיישב בח"ל צריך לשלם לה או ליורשיה אף הכתובה (ג"ז שם): אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה יוציא ויתן כתובה וה"ה לכל מקום מא"י לירושלים שהכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין משם הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין משם:
(ה) יש מי שאומר דהא דכופין לעלות לא"י היינו בדאפשר בלא סכנה הילכך מסוף המערב עד נוא אמון אין כופין לעלות ומנוא אמון ולמעלה כופין לעלות דרך יבשה וגם דרך ים בימות החמה אם אין שם לסטים:
(4) If he proposes to ascend to Eretz Yisrael and she does not want to, he must divorce her without her dower. Rem"a: But she keeps her milog assets, and takes extant tzon barzel assets; if they are no longer extant, then if he ruined them, he need not repay the tzon barzel assets, but must pay the milog assets. If they were stolen or lost, she has no claim on the milog assets, but he must repay the tzon barzel assets (Mordechai at the end of Ketubot, citing Maharam). Her forfeiture of the dower applies only as long ashe remains in Eretz Yisrael. However, if he returns to settle in the Diaspora after a a few years, he must pay the dower to her or her inheritors (ibid.). If she proposes ascending [to Eretz Yisrael] and he does not want to, he must divorce her and give her dower. The same applies for anyplace in Eretz Yisrael to Jerusalem. Anyone may initiate ascent to Eretz Yisrael, and no one may compel departure; anyone may initiate ascent to Jerusalem, and no one may compel departure.
(5) There is one who says, that which we compel to go up to the land of Israel, that's when it's possible without danger. Therefore, from the end of the West until Noe Amon we don't compel to go up, and from Noe Amon and upwards, we compel to go up by the way of the dry land, and also the way of the sea during the "days of sun" (summer), if there are no robbers.
(א) שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה... ואומר אני כי המצוה שחכמים מפליגים בה והוא דירת ארץ ישראל עד שאמרו כתובות (דף ק':) כל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד ע"ז שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים, וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה הכל הוא ממצות עשה הוא שנצטוינו לרשת הארץ לשבת בה, א"כ היא מצות עשה לדורות מתחייב כל אחד ממנו ואפילו בזמן גלות

פשוט בעיני שישיבת ירושלים יש בה מצוה יותר מישיבת שאר ערי א"י... לא משום
מצוות התלויים בא"י וירושלים כופין (לעלות), אלא משום קדושת עצמה וכל הדר
בחו"ל דומה כמי שאין לו א-לוה... וכיוון שכל עצמו הוא משום קדושתה אין
להיכנס... אי קדושה ראשונה (קידשה לשעתה) וקידשה לעתיד לבוא... רק בקדושה
עליונה שירושלים היא שער השמים... קדושת שניהם (=א"י וירושלים) קדושת
עולמים... אלא שקדושת ירושלים חמורה מקדושת שאר א"י... הארץ עצמה קדושה
וירושלים קדושה יותר.
(א) ענין רא:
(ב) וצריך לדקדק מה קדושה נשארה לירושלים לענין חיוב מצות משאר א"י שיהיו מעלין מא"י לירושלים שהי' נרא' שאם בטלה קדושת א"י שהוא הדין שבטלה קדושת ירושלים ... ומשמע דאיכא לחלק בין קדושת הארץ לקדושת הבית וירושלים דקדוש' הארץ בטלה וקדושת חומת העיר וקדוש' מקדש לא בטלה והנכנס שם היום חייב כרת...
והדבר העולה לנו להלכה הוא שקדושת הארץ כלה בטלה מן התור' ואינן חייבין בתרומה ומעשרות ובשאר חובת הקרקע אלא מדרבנן ובזה שוות שלש ארצות יהודה ועבר הירדן וגליל וקדושת העיר לא בטלה לענין דברים שנאמרו בירושלים
ומה שהקשה כל עבדים יפקיעו עצמן מרשות אדוניהם יותר מזה עשו חכמים משום ישוב ארץ ישראל שאשה יכולה להפקיע עצמה מבעלה וכן כתוב בתוס' הרא"ש:
עיקר טעמא... משום יוקר מצווה זו ששקולה ככל התורה עשו כמה דברים יותר מהדין. כן הכא אמרו חכמים שכופין זה את זה כדי שיעלו ויוגרם ישיבת א"י... ולכן אמרו שכופין לאיש גם כן. לא משום מצוות התלויות ולא משום מצוות ישיבת האישה בה.



מכוחה של קדושת ירושלים. יש כאן סגירת מעגל. תחילת התהליך הוא קידושה של ארץ ישראל, כשהמטרה היא ירושלים. קדושת ירושלים נמצאת בכוח בתוך ארץ ישראל, שהרי הארץ כולה מיועדת לשכינה (במדבר רבה שם). ואילו בקדושה השנייה הסדר הוא הפוך: לאחר קידוש ירושלים בפועל, ניתן להשליך את הקדושה ממנה חזרה לכל רחבי ארץ ישראל. ולכן אין צורך באותו קידוש שהיה בקדושה ראשונה.
לעומת זה, האפשרות השלישית שהביא הרב זיסברג (שם, אות ד), שדין "הכל מעלין לארץ ישראל ולירושלים" הוא תקנת חז"ל כדי להרבות בהן אוכלוסין, יש לה מקור במקרא והובא שם בגמרא בכתובות. בנחמיה (יא, א) מסופר שהחוזרים לא"י "הפילו גורלות להביא אחד מן העשרה לשבת בירושלים עיר הקודש". פשוט שבמצוה מן התורה אין לחלק בין עשרה אחוזים מן העם לבין השאר. אלא, הרגישו צורך לאומי שיהודים ישבו בירושלים החריבה, ולכן הפילו גורלות לקבוע את מי לחייב לעשות כן. מצאנו שיקול דומה של "מצוה ותועלת לכל ישראל" לגבי "כותבין עליו אונו אפילו בשבת", בחידושי הרמב"ן למסכת (שבת קל, ב) ובשו"ת הריב"ש (סי‘ קא). הוא הדין, בלא קשר למצוה מן התורה, תקנו חכמים שהכל מעלין לא"י ולירושלים כי היה צורך לאומי לאכלס אותן