Kiddush Hachodesh

(א) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃ (ב) הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחׇדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה׃ (ג) דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כׇּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת... (ו) וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃

Exodus 12

(1) יהוה said to Moses and Aaron in the land of Egypt: (2) This month shall mark for you the beginning of the months; it shall be the first of the months of the year for you. (3) Speak to the community leadership of Israel and say that on the tenth of this month each of them shall take a lamb to a family, a lamb to a household. (4) But if the household is too small for a lamb, let it share one with a neighbor who dwells nearby, in proportion to the number of persons: you shall contribute for the lamb according to what each household will eat. (5) Your lamb shall be without blemish, a yearling male; you may take it from the sheep or from the goats. (6) You shall keep watch over it until the fourteenth day of this month; and all the assembled congregation of the Israelites shall slaughter it at twilight. (7) They shall take some of the blood and put it on the two doorposts and the lintel of the houses in which they are to eat it. (8) They shall eat the flesh that same night; they shall eat it roasted over the fire, with unleavened bread and with bitter herbs. (9) Do not eat any of it raw, or cooked in any way with water, but roasted—head, legs, and entrails—over the fire. (10) You shall not leave any of it over until morning; if any of it is left until morning, you shall burn it. (11) This is how you shall eat it: your loins girded, your sandals on your feet, and your staff in your hand; and you shall eat it hurriedly: it is a passover offering to יהוה. (12) For that night I will go through the land of Egypt and strike down every [male] first-born in the land of Egypt, both human and beast; and I will mete out punishments to all the gods of Egypt, I יהוה. (13) And the blood on the houses where you are staying shall be a sign for you: when I see the blood I will pass over you, so that no plague will destroy you when I strike the land of Egypt. (14) This day shall be to you one of remembrance: you shall celebrate it as a festival to יהוה throughout the ages; you shall celebrate it as an institution for all time. (15) Seven days you shall eat unleavened bread; on the very first day you shall remove leaven from your houses, for whoever eats leavened bread from the first day to the seventh day, that person shall be cut off from Israel. (16) You shall celebrate a sacred occasion on the first day, and a sacred occasion on the seventh day; no work at all shall be done on them; only what every person is to eat, that alone may be prepared for you. (17) You shall observe the [Feast of] Unleavened Bread, for on this very day I brought your ranks out of the land of Egypt; you shall observe this day throughout the ages as an institution for all time. (18) In the first month, from the fourteenth day of the month at evening, you shall eat unleavened bread until the twenty-first day of the month at evening. (19) No leaven shall be found in your houses for seven days. For whoever eats what is leavened, that person—whether a stranger or a citizen of the country—shall be cut off from the community of Israel. (20) You shall eat nothing leavened; in all your settlements you shall eat unleavened bread. (21) Moses then summoned all the elders of Israel and said to them, “Go, pick out lambs for your families, and slaughter the passover offering. (22) Take a bunch of hyssop, dip it in the blood that is in the basin, and apply some of the blood that is in the basin to the lintel and to the two doorposts. None of you shall go outside the door of your house until morning. (23) For יהוה, when going through to smite the Egyptians, will see the blood on the lintel and the two doorposts, and יהוה will pass over the door and not let the Destroyer enter and smite your home. (24) “You shall observe this as an institution for all time, for you and for your descendants. (25) And when you enter the land that יהוה will give you, as promised, you shall observe this rite. (26) And when your children ask you, ‘What do you mean by this rite?’ (27) you shall say, ‘It is the passover sacrifice to יהוה, who passed over the houses of the Israelites in Egypt when smiting the Egyptians, but saved our houses.’”Those assembled then bowed low in homage. (28) And the Israelites went and did so; just as יהוה had commanded Moses and Aaron, so they did. (29) In the middle of the night יהוה struck down all the [male] first-born in the land of Egypt, from the first-born of Pharaoh who sat on the throne to the first-born of the captive who was in the dungeon, and all the first-born of the cattle. (30) And Pharaoh arose in the night, with all his courtiers and all the Egyptians—because there was a loud cry in Egypt; for there was no house where there was not someone dead. (31) He summoned Moses and Aaron in the night and said, “Up, depart from among my people, you and the Israelites with you! Go, worship יהוה as you said! (32) Take also your flocks and your herds, as you said, and begone! And may you bring a blessing upon me also!” (33) The Egyptians urged the people on, impatient to have them leave the country, for they said, “We shall all be dead.” (34) So the people took their dough before it was leavened, their kneading bowls wrapped in their cloaks upon their shoulders. (35) The Israelites had done Moses’ bidding and borrowed from the Egyptians objects of silver and gold, and clothing. (36) And יהוה had disposed the Egyptians favorably toward the people, and they let them have their request; thus they stripped the Egyptians. (37) The Israelites journeyed from Rameses to Succoth, about six hundred thousand fighting men on foot, aside from noncombatants. (38) Moreover, a mixed multitude went up with them, and very much livestock, both flocks and herds. (39) And they baked unleavened cakes of the dough that they had taken out of Egypt, for it was not leavened, since they had been driven out of Egypt and could not delay; nor had they prepared any provisions for themselves. (40) The length of time that the Israelites lived in Egypt was four hundred and thirty years; (41) at the end of the four hundred and thirtieth year, to the very day, all the ranks of יהוה departed from the land of Egypt. (42) That was for יהוה a night of vigil to bring them out of the land of Egypt; that same night is יהוה’s, one of vigil for all the children of Israel throughout the ages. (43) יהוה said to Moses and Aaron: This is the law of the passover offering: No foreigner shall eat of it. (44) But any householder’s purchased male slave may eat of it once he has been circumcised. (45) No bound or hired laborer shall eat of it. (46) It shall be eaten in one house: you shall not take any of the flesh outside the house; nor shall you break a bone of it. (47) The whole community of Israel shall offer it. (48) If a male stranger who dwells with you would offer the passover to יהוה, all his males must be circumcised; then he shall be admitted to offer it; he shall then be as a citizen of the country. But no uncircumcised man may eat of it. (49) There shall be one law for the citizen and for the stranger who dwells among you. (50) And all the Israelites did so; as יהוה had commanded Moses and Aaron, so they did. (51) That very day יהוה freed the Israelites from the land of Egypt, troop by troop.

שמות י״ג

(ה) וְהָיָ֣ה כִֽי־יְבִיאֲךָ֣ יְהֹוָ֡ה אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽ֠כְּנַעֲנִ֠י וְהַחִתִּ֨י וְהָאֱמֹרִ֜י וְהַחִוִּ֣י וְהַיְבוּסִ֗י אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע לַאֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֣תֶת לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ וְעָבַדְתָּ֛ אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את בַּחֹ֥דֶשׁ הַזֶּֽה׃ (ו) שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצֹּ֑ת וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י חַ֖ג לַיהֹוָֽה׃ (ז) מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכׇל־גְּבֻלֶֽךָ׃ (ח) וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יְהֹוָה֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם... (י) וְשָׁמַרְתָּ֛ אֶת־הַחֻקָּ֥ה הַזֹּ֖את לְמוֹעֲדָ֑הּ מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָה׃ {פ}

Exodus 13

(1) יהוה spoke further to Moses, saying, (2) “Consecrate to Me every male first-born; human and beast, the first [male] issue of every womb among the Israelites is Mine.” (3) And Moses said to the people,“Remember this day, on which you went free from Egypt, the house of bondage, how יהוה freed you from it with a mighty hand: no leavened bread shall be eaten. (4) You go free on this day, in the month of Abib. (5) So, when יהוה has brought you into the land of the Canaanites, the Hittites, the Amorites, the Hivites, and the Jebusites, which was sworn to your fathers to be given you, a land flowing with milk and honey, you shall observe in this month the following practice: (6) “Seven days you shall eat unleavened bread, and on the seventh day there shall be a festival of יהוה. (7) Throughout the seven days unleavened bread shall be eaten; no leavened bread shall be found with you, and no leaven shall be found in all your territory. (8) And you shall explain to your child on that day, ‘It is because of what יהוה did for me when I went free from Egypt.’ (9) “And this shall serve you as a sign on your hand and as a reminder on your forehead —in order that the Teaching of יהוה may be in your mouth—that with a mighty hand יהוה freed you from Egypt. (10) You shall keep this institution at its set time from year to year. (11) “And when יהוה has brought you into the land of the Canaanites, as [God] swore to you and to your fathers, and has given it to you, (12) you shall set apart for יהוה every first issue of the womb: every male firstling that your cattle drop shall be יהוה’s. (13) But every firstling ass you shall redeem with a sheep; if you do not redeem it, you must break its neck. And you must redeem every male first-born among your children. (14) And when, in time to come, a child of yours asks you, saying, ‘What does this mean?’ you shall reply, ‘It was with a mighty hand that יהוה brought us out from Egypt, the house of bondage. (15) When Pharaoh stubbornly refused to let us go, יהוה slew every [male] first-born in the land of Egypt, the first-born of both human and beast. Therefore I sacrifice to יהוה every first male issue of the womb, but redeem every male first-born among my children.’ (16) “And so it shall be as a sign upon your hand and as a symbol on your forehead that with a mighty hand יהוה freed us from Egypt.” (17) Now when Pharaoh let the people go, God did not lead them by way of the land of the Philistines, although it was nearer; for God said, “The people may have a change of heart when they see war, and return to Egypt.” (18) So God led the people round about, by way of the wilderness at the Sea of Reeds. Now the Israelites went up armed out of the land of Egypt. (19) And Moses took with him the bones of Joseph, who had exacted an oath from the children of Israel, saying, “God will be sure to take notice of you: then you shall carry up my bones from here with you.” (20) They set out from Succoth, and encamped at Etham, at the edge of the wilderness. (21) יהוה went before them in a pillar of cloud by day, to guide them along the way, and in a pillar of fire by night, to give them light, that they might travel day and night. (22) The pillar of cloud by day and the pillar of fire by night did not depart from before the people.

דברים ט״ז

(א) שָׁמוֹר֙ אֶת־חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֞י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֗יב הוֹצִ֨יאֲךָ֜ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ מִמִּצְרַ֖יִם לָֽיְלָה׃

Deuteronomy 16

(1) Observe the month of Abib and offer a passover sacrifice to your God יהוה, for it was in the month of Abib, at night, that your God יהוה freed you from Egypt. (2) You shall slaughter the passover sacrifice for your God יהוה, from the flock and the herd, in the place where יהוה will choose to establish the divine name. (3) You shall not eat anything leavened with it; for seven days thereafter you shall eat unleavened bread, bread of distress—for you departed from the land of Egypt hurriedly—so that you may remember the day of your departure from the land of Egypt as long as you live. (4) For seven days no leaven shall be found with you in all your territory, and none of the flesh of what you slaughter on the evening of the first day shall be left until morning. (5) You are not permitted to slaughter the passover sacrifice in any of the settlements that your God יהוה is giving you; (6) but at the place where your God יהוה will choose to establish the divine name, there alone shall you slaughter the passover sacrifice, in the evening, at sundown, the time of day when you departed from Egypt. (7) You shall cook and eat it at the place that your God יהוה will choose; and in the morning you may start back on your journey home. (8) After eating unleavened bread six days, you shall hold a solemn gathering for your God יהוה on the seventh day: you shall do no work. (9) You shall count off seven weeks; start to count the seven weeks when the sickle is first put to the standing grain. (10) Then you shall observe the Feast of Weeks for your God יהוה, offering your freewill contribution according as your God יהוה has blessed you. (11) You shall rejoice before your God יהוה with your son and daughter, your male and female slave, the [family of the] Levite in your communities, and the stranger, the fatherless, and the widow in your midst, at the place where your God יהוה will choose to establish the divine name. (12) Bear in mind that you were slaves in Egypt, and take care to obey these laws. (13) After the ingathering from your threshing floor and your vat, you shall hold the Feast of Booths for seven days. (14) You shall rejoice in your festival, with your son and daughter, your male and female slave, the [family of the] Levite, the stranger, the fatherless, and the widow in your communities. (15) You shall hold a festival for your God יהוה seven days, in the place that יהוה will choose; for your God יהוה will bless all your crops and all your undertakings, and you shall have nothing but joy. (16) Three times a year—on the Feast of Unleavened Bread, on the Feast of Weeks, and on the Feast of Booths—all your males shall appear before your God יהוה in the place that [God] will choose. They shall not appear before יהוה empty-handed, (17) but each with his own gift, according to the blessing that your God יהוה has bestowed upon you. (18) You shall appoint magistrates and officials for your tribes, in all the settlements that your God יהוה is giving you, and they shall govern the people with due justice. (19) You shall not judge unfairly: you shall show no partiality; you shall not take bribes, for bribes blind the eyes of the discerning and upset the plea of the just. (20) Justice, justice shall you pursue, that you may thrive and occupy the land that your God יהוה is giving you. (21) You shall not set up a sacred post—any kind of pole beside the altar of your God יהוה that you may make— (22) or erect a stone pillar; for such your God יהוה detests.

ראש השנה כ״ה א

מַתְנִי׳ מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: רְאִינוּהוּ שַׁחֲרִית בַּמִּזְרָח, וְעַרְבִית בַּמַּעֲרָב. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: עֵדֵי שֶׁקֶר הֵם. כְּשֶׁבָּאוּ לְיַבְנֶה קִיבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל. וְעוֹד, בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: רְאִינוּהוּ בִּזְמַנּוֹ, וּבְלֵיל עִיבּוּרוֹ לֹא נִרְאָה, וְקִיבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הוֹרְכִּינָס: עֵדֵי שֶׁקֶר הֵן, הֵיאַךְ מְעִידִים עַל הָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה וּלְמָחָר כְּרֵיסָהּ בֵּין שִׁינֶּיהָ? אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דְּבָרֶיךָ. שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבִמְעוֹתֶיךָ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנֶךָ. הָלַךְ וּמְצָאוֹ רַבִּי עֲקִיבָא מֵיצֵר, אָמַר לוֹ: יֵשׁ לִי לִלְמוֹד שֶׁכׇּל מַה שֶּׁעָשָׂה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עָשׂוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה׳ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם״, בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּן — אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ. בָּא לוֹ אֵצֶל רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הוֹרְכִּינָס, אָמַר לוֹ: אִם בָּאִין אָנוּ לָדוּן אַחַר בֵּית דִּינוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, צְרִיכִין אָנוּ לָדוּן אַחַר כׇּל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין שֶׁעָמַד מִימוֹת מֹשֶׁה וְעַד עַכְשָׁיו. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל״, וְלָמָּה לֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָן שֶׁל זְקֵנִים? אֶלָּא לְלַמֵּד שֶׁכׇּל שְׁלֹשָׁה וּשְׁלֹשָׁה שֶׁעָמְדוּ בֵּית דִּין עַל יִשְׂרָאֵל — הֲרֵי הוּא כְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. נָטַל מַקְלוֹ וּמְעוֹתָיו בְּיָדוֹ, וְהָלַךְ לְיַבְנֶה אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּיּוֹם שֶׁחָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ. עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אָמַר לוֹ: בּוֹא בְּשָׁלוֹם רַבִּי וְתַלְמִידִי! רַבִּי — בְּחׇכְמָה, וְתַלְמִידִי — שֶׁקִּבַּלְתָּ אֶת דְּבָרַי.

גְּמָ׳ הָלַךְ רַבִּי עֲקִיבָא וּמְצָאוֹ מֵיצֵר כּוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מִי מֵיצֵר? רַבִּי עֲקִיבָא מֵיצֵר, אוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מֵיצֵר? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: הָלַךְ רַבִּי עֲקִיבָא וּמְצָאוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁהוּא מֵיצֵר, אָמַר לוֹ: [רַבִּי] מִפְּנֵי מָה אַתָּה מֵיצֵר? אָמַר לוֹ: רַבִּי עֲקִיבָא, רָאוּי לוֹ שֶׁיִּפּוֹל לַמִּטָּה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְאַל יִגְזוֹר עָלָיו גְּזֵירָה זוֹ. אָמַר לוֹ: רַבִּי, תַּרְשֵׁינִי לוֹמַר לְפָנֶיךָ דָּבָר אֶחָד שֶׁלִּמַּדְתַּנִי. אָמַר לוֹ: אֱמוֹר. אָמַר לוֹ: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״אֹתָם״ ״אֹתָם״ ״אֹתָם״ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. ״אַתֶּם״ — אֲפִילּוּ שׁוֹגְגִין, ״אַתֶּם״ — אֲפִילּוּ מְזִידִין, ״אַתֶּם״ — אֲפִילּוּ מוּטְעִין. בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא נִחַמְתַּנִי, נִחַמְתַּנִי. בָּא לוֹ אֵצֶל רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הוֹרְכִּינָס כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: לָמָּה לֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָם שֶׁל זְקֵנִים הַלָּלוּ? שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם: פְּלוֹנִי כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן? פְּלוֹנִי כְּנָדָב וַאֲבִיהוּא? פְּלוֹנִי כְּאֶלְדָּד וּמֵידָד?

Rosh Hashanah 25a

and that same day we saw the new moon in the evening in the west. Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: They are false witnesses, as it is impossible to see the new moon so soon after the last sighting of the waning moon. However, when they arrived in Yavne, Rabban Gamliel accepted them as witnesses without concern. And there was another incident in which two witnesses came and said: We saw the new moon at its anticipated time, i.e., on the night of the thirtieth day of the previous month; however, on the following night, i.e., the start of the thirty-first, which is often the determinant of a full, thirty-day month, it was not seen. And nevertheless Rabban Gamliel accepted their testimony and established the New Moon on the thirtieth day. Rabbi Dosa ben Horkinas disagreed and said: They are false witnesses; how can witnesses testify that a woman gave birth and the next day her belly is between her teeth, i.e., she is obviously still pregnant? If the new moon was already visible at its anticipated time, how could it not be seen a day later? Rabbi Yehoshua said to him: I see the logic of your statement; the New Moon must be established a day later. Upon hearing that Rabbi Yehoshua had challenged his ruling, Rabban Gamliel sent a message to him: I decree against you that you must appear before me with your staff and with your money on the day on which Yom Kippur occurs according to your calculation; according to my calculation, that day is the eleventh of Tishrei, the day after Yom Kippur. Rabbi Akiva went and found Rabbi Yehoshua distressed that the head of the Great Sanhedrin was forcing him to desecrate the day that he maintained was Yom Kippur. In an attempt to console him, Rabbi Akiva said to Rabbi Yehoshua: I can learn from a verse that everything that Rabban Gamliel did in sanctifying the month is done, i.e., it is valid. As it is stated: “These are the appointed seasons of the Lord, sacred convocations, which you shall proclaim in their season” (Leviticus 23:4). This verse indicates that whether you have proclaimed them at their proper time or whether you have declared them not at their proper time, I have only these Festivals as established by the representatives of the Jewish people. Rabbi Yehoshua then came to Rabbi Dosa ben Horkinas, who said to him: If we come to debate and question the rulings of the court of Rabban Gamliel, we must debate and question the rulings of every court that has stood from the days of Moses until now. As it is stated: “Then Moses went up, and Aaron, Nadav and Avihu, and seventy of the Elders of Israel” (Exodus 24:9). But why were the names of these seventy Elders not specified? Rather, this comes to teach that every set of three judges that stands as a court over the Jewish people has the same status as the court of Moses. Since it is not revealed who sat on that court, apparently it is enough that they were official judges in a Jewish court. When Rabbi Yehoshua heard that even Rabbi Dosa ben Horkinas maintained that they must submit to Rabban Gamliel’s decision, he took his staff and his money in his hand, and went to Yavne to Rabban Gamliel on the day on which Yom Kippur occurred according to his own calculation. Upon seeing him, Rabban Gamliel stood up and kissed him on his head. He said to him: Come in peace, my teacher and my student. You are my teacher in wisdom, as Rabbi Yehoshua was wiser than anyone else in his generation, and you are my student, as you accepted my statement, despite your disagreement. GEMARA: It is taught in a baraita that Rabban Gamliel said to the Sages, in explanation of his opinion that it is possible for the new moon to be visible so soon after the last sighting of the waning moon: This is the tradition that I received from the house of my father’s father: Sometimes the moon comes by a long path and sometimes it comes by a short one. Rabbi Yoḥanan said: What is the reason for the opinion of the house of Rabbi Yehuda HaNasi, i.e., the house of the heads of the Great Sanhedrin, the source of Rabban Gamliel’s ruling? As it is written: “Who appointed the moon for seasons; the sun knows its going down” (Psalms 104:19). This verse indicates that it is only the sun that knows its going down, i.e., its seasons and the times that it shines are the same every year. In contrast, the moon does not know its going down, as its course is not identical every month. § The Gemara relates that Rabbi Ḥiyya once saw the waning moon standing in the sky on the morning of the twenty-ninth of the month. He took a clump of earth and threw it at the moon, saying: This evening we need to sanctify you, i.e., the new moon must be visible tonight so that we may declare the thirtieth of the month as the New Moon, and you are still standing here? Go and cover yourself for now, so that the new moon will be seen only after nightfall. The Gemara further relates that Rabbi Yehuda HaNasi once said to Rabbi Ḥiyya: Go to a place called Ein Tav and sanctify the New Moon there, and send me a sign that you have sanctified it. The sign is: David, king of Israel, lives and endures. The Sages taught in a baraita: Once the sky was covered with clouds, and the form of the moon was visible on the twenty-ninth of the month. The people thought to say that the day was the New Moon, and the court sought to sanctify it. However, Rabban Gamliel said to them: This is the tradition that I received from the house of my father’s father: The monthly cycle of the renewal of the moon takes no less than twenty-nine and a half days, plus two-thirds of an hour, plus seventy-three of the 1,080 subsections of an hour. The baraita continues: And on that day the mother of the Sage ben Zaza died, and Rabban Gamliel delivered a great eulogy on her behalf. He did this not because she was worthy of this honor; rather, he eulogized her so that the people would know that the court had not sanctified the month, as eulogies are prohibited on the New Moon. § The mishna taught that Rabbi Akiva went and found him distressed that the head of the Great Sanhedrin was forcing him to desecrate the day that he maintained was Yom Kippur. A dilemma was raised before the Sages: Who was distressed? Was Rabbi Akiva distressed or was Rabbi Yehoshua distressed? The Gemara answers: Come and hear, as it is taught in a baraita: Rabbi Akiva went and found Rabbi Yehoshua in a state of distress, and he said to him: My teacher, for what reason are you distressed? Rabbi Yehoshua said to him: Rabbi Akiva, it is fitting for one to fall sick in bed for twelve months, rather than to have this decree issued against him that he should have to desecrate Yom Kippur. Rabbi Akiva said to him: My teacher, allow me to say before you one matter that you yourself once taught me. He said to him: Speak. He said to him: It states with respect to the Festivals: “The appointed seasons of the Lord, which you shall proclaim them [otam] to be sacred convocations (Leviticus 23:2). And it is written: “These are the appointed seasons of the Lord, sacred convocations; you shall proclaim them [otam] in their season” (Leviticus 23:4). And it is written: “These are the appointed seasons of the Lord; you shall proclaim them [otam] to be sacred convocations” (Leviticus 23:37). Three times the verses use the term: Them [otam], which can also be read as you [atem], in plural. This comes to teach: You [atem] are authorized to determine the date of the new month, even if you unwittingly establish the New Moon on the wrong day; you, even if you do so intentionally; you, even if you are misled by false witnesses. In all cases, once the court establishes the day as the New Moon, it is sanctified, and God grants His consent. After hearing this, Rabbi Yehoshua said to him in these words: Akiva, you have consoled me; you have consoled me. § The mishna taught that Rabbi Yehoshua next came to Rabbi Dosa ben Horkinas, who proved to him that the court of Rabban Gamliel has the same legal status as the court of Moses. The Sages taught in a baraita: Why were the names of these seventy Elders who sat together with Moses on his court not specified? The reason is so that a person not say: Is so-and-so the judge in my time, like Moses and Aaron? Is so-and-so like Nadav and Avihu? Is so-and-so like Eldad and Medad? Therefore, the names of the other elders were not specified, so that there is no way of knowing the qualifications of the elders in the time of Moses to compare them to later judges. And similarly it says: “And Samuel said to the people: It is the Lord Who made Moses and Aaron” (I Samuel 12:6). And it says further: “And the Lord sent Jerubaal and Bedan and Jephthah and Samuel” (I Samuel 12:11). The Gemara explains: Jerubaal, this is Gideon. And why is he called Jerubaal? The reason is that he waged a quarrel against Baal. Bedan, this is Samson. And why is he called Bedan? As he came from the tribe of Dan. Jephthah, in accordance with its regular meaning, i.e., this is referring to Jephthah himself and is not a nickname.

פסיקתא דרב כהנא ה׳:י״ג

[יג] החדש הזה לכם (שמות יב:ב), מסור הוא לכם. א"ר יהושע בן לוי למלך שהיה לו אורלוגין, וכיון שעמד בנו מסר לו אורולוגין שלו. א"ר יוסה בר' חנינה למלך שהיה לו שומירה, וכיון שעמד בנו מסר לו שומירה שלו. א"ר אחא למלך שהיתה לו טבעת, וכיון שעמד בנו מסר לו את טבעתו. א"ר יצחק למלך שהיו לו אוצרות הרבה והיה מפתח לכל אחד ואחד, וכיון שעמד בנו מסר לו את המפתחות. א"ר חייא בר אבא לנגר שהיו לו כלי אומנות, וכיון שעמד בנו מסר לו כלי אומנותו. ורבנין אמרין לרופא שהיה לו נרתיק של רפואות, וכיון שעמד בנו מסר לו את נרתיקו.

תני ר' הושעיה גזרו בית דין למטן ואמרו היום ראש השנה, א' הקב"ה למלאכי השרת העמידו בימה, ויעמדו סניגורין ויעמדו סקיפטורין שגזרו בית דין למטן ואמרו היום ראש השנה. נשתהו העדים מלבא או שנמלכו בית דין לעבר את השנה למחר, הקב"ה אומר למלאכי השרת העבירו בימה, ויעבירו סניגורין ויעבירו סקיפטורין שגזרו בית דין למטן ואמרו למחר ראש השנה... ר' קריספא בשם ר' יוחנן לשעבר, אלא מועדי י"י (שם), מיכן והילך, אשר תקראו אותם (שם), אמ' להם אם קריתם אתם מועדיי, ואם לאו אינם מועדיי.

Pesikta DeRav Kahana 5:13

...

משנה תורה, הלכות קידוש החודש א׳:א׳

חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה הֵם חָדְשֵׁי הַלְּבָנָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כח יד) "עלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ" וְנֶאֱמַר (שמות יב ב) "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים". כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה דְּמוּת לְבָנָה וְאָמַר לוֹ כָּזֶה רְאֵה וְקַדֵּשׁ. וְהַשָּׁנִים שֶׁאָנוּ מְחַשְּׁבִין הֵם שְׁנֵי הַחַמָּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז א) "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב:"

א׳:ב׳ וְכַמָּה יְתֵרָה שְׁנַת הַחַמָּה עַל שְׁנַת הַלְּבָנָה קָרוֹב מֵאַחַד עָשָׂר יוֹם. לְפִיכָךְ כְּשֶׁיִּתְקַבֵּץ מִן הַתּוֹסֶפֶת הַזֹּאת כְּמוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹ פָּחוֹת מְעַט אוֹ יוֹתֵר מְעַט מוֹסִיפִין חֹדֶשׁ אֶחָד וְעוֹשִׂין אוֹתָהּ הַשָּׁנָה שְׁלֹשָׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ וְהִיא הַנִּקְרֵאת שָׁנָה מְעֵבֶּרֶת. שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת הַשָּׁנָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְכָךְ וְכָךְ יָמִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב ב) "לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". חֳדָשִׁים אַתָּה מוֹנֶה לְשָׁנָה וְאֵין אַתָּה מוֹנֶה יָמִים:

א’:ה’ אֵין רְאִיַּת הַיָּרֵחַ מְסוּרָה לְכָל אָדָם כְּמוֹ שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית שֶׁכָּל אֶחָד מוֹנֶה שִׁשָּׁה וְשׁוֹבֵת בַּשְּׁבִיעִי. אֶלָּא לְבֵית דִּין הַדָּבָר מָסוּר עַד שֶׁיְּקַדְּשׁוּהוּ בֵּית דִּין וְיִקְבְּעוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ הוּא שֶׁיִּהְיֶה רֹאשׁ חֹדֶשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב ב) "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" עֵדוּת זוֹ תִּהְיֶה מְסוּרָה לָכֶם:

א׳:ח׳ אֵין מְחַשְּׁבִין וְקוֹבְעִין חֳדָשִׁים וּמְעַבְּרִין שָׁנִים אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ב ג) "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם". וְאִם הָיָה אָדָם גָּדוֹל בְּחָכְמָה וְנִסְמַךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְיָצָא לְחוּצָה לָאָרֶץ וְלֹא הִנִּיחַ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּמוֹתוֹ הֲרֵי זֶה מְחַשֵּׁב וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים וּמְעַבֵּר שָׁנִים בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְאִם נוֹדַע לוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָדָם גָּדוֹל כְּמוֹתוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר גָּדוֹל מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה אָסוּר לִקְבֹּעַ וּלְעַבֵּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְאִם עָבַר וְקָבַע וְעִבֵּר לֹא עָשָׂה כְּלוּם:

ה׳:א׳ כָּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ מִקְּבִיעוֹת רֹאשׁ חֹדֶשׁ עַל הָרְאִיָּה וְעִבּוּר הַשָּׁנָה מִפְּנֵי הַזְּמַן אוֹ מִפְּנֵי הַצֹּרֶךְ. אֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ אֶלָּא סַנְהֶדְרִין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אוֹ בֵּית דִּין הַסְּמוּכִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּתְנוּ לָהֶן הַסַּנְהֶדְרִין רְשׁוּת... אֲבָל בִּזְמַן שֶׁאֵין שָׁם סַנְהֶדְרִין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵין קוֹבְעִין חֳדָשִׁים וְאֵין מְעַבְּרִין שָׁנִים אֶלָּא בְּחֶשְׁבּוֹן זֶה שֶׁאָנוּ מְחַשְּׁבִין בּוֹ הַיּוֹם:

ה׳:ב׳ וְדָבָר זֶה הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי הוּא. שֶׁבִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ סַנְהֶדְרִין קוֹבְעִין עַל פִּי הָרְאִיָּה וּבִזְמַן שֶׁאֵין שָׁם סַנְהֶדְרִין קוֹבְעִין עַל פִּי הַחֶשְׁבּוֹן הַזֶּה שֶׁאָנוּ מְחַשְּׁבִין בּוֹ הַיּוֹם וְאֵין נִזְקָקִין לִרְאִיָּה. אֶלָּא פְּעָמִים שֶׁיִּהְיֶה יוֹם שֶׁקּוֹבְעִין בּוֹ בְּחֶשְׁבּוֹן זֶה הוּא יוֹם הָרְאִיָּה אוֹ קוֹדֵם לוֹ בַּיּוֹם אוֹ אַחֲרָיו בַּיּוֹם...

ה׳:ג׳ וּמֵאֵימָתַי הִתְחִילוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְחַשֵּׁב בְּחֶשְׁבּוֹן זֶה. מִסּוֹף חַכְמֵי הַגְּמָרָא בְּעֵת שֶׁחָרְבָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא נִשְׁאַר שָׁם בֵּית דִּין קָבוּעַ. אֲבָל בִּימֵי חַכְמֵי מִשְׁנָה וְכֵן בִּימֵי חַכְמֵי הַגְּמָרָא עַד יְמֵי אַבַּיֵּי וְרָבָא עַל קְבִיעַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָיוּ סוֹמְכִין:

ה׳:י׳׳ג זֶה שֶׁאָנוּ מְחַשְּׁבִין בַּזְּמַן הַזֶּה כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּעִירוֹ וְאוֹמְרִין שֶׁרֹאשׁ חֹדֶשׁ יוֹם פְּלוֹנִי וְיוֹם טוֹב בְּיוֹם פְּלוֹנִי. לֹא בַּחֶשְׁבּוֹן שֶׁלָּנוּ אָנוּ קוֹבְעִין וְלֹא עָלָיו אָנוּ סוֹמְכִין. שֶׁאֵין מְעַבְּרִין שָׁנִים וְקוֹבְעִין חֳדָשִׁים בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְאֵין אָנוּ סוֹמְכִין אֶלָּא עַל חֶשְׁבּוֹן בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּקְבִיעָתָם. וְזֶה שֶׁאָנוּ מְחַשְּׁבִין לְגַלּוֹת הַדָּבָר בִּלְבַד הוּא. כֵּיוָן שֶׁאָנוּ יוֹדְעִין שֶׁעַל חֶשְׁבּוֹן זֶה הֵן סוֹמְכִין אָנוּ מְחַשְּׁבִין לֵידַע יוֹם שֶׁקָּבְעוּ בּוֹ בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵי זֶה יוֹם הוּא. וּקְבִיעַת בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ הוּא שֶׁיִּהְיֶה רֹאשׁ חֹדֶשׁ אוֹ יוֹם טוֹב. לֹא מִפְּנֵי חֶשְׁבּוֹן שֶׁאָנוּ מְחַשְּׁבִין:

Mishneh Torah, Sanctification of the New Month 1:1

The months of the year are lunar months, as it is stated (Numbers 28:14), "the monthly burnt-offering for each new moon"; and it is [also] stated (Exodus 12:2), "This month shall be for you the beginning of the months." Thus did the Sages say: The Holy One, blessed be He, showed Moshe a likeness of the moon in a prophetic vision and said to him, "See [when] it is like this, and sanctify it (as the beginning of the month)." But the years that we calculate are solar years, as it is stated (Deuteronomy 16:1), "Guard the month of the Spring."

ספר המצוות, מצוות עשה קנ״ג:א׳

היא שצונו לקדש חדשים (ס"א ולחשוב חדשים) ושנים, וזו היא מצות קדוש החדש. והוא אמרו יתעלה החדש הזה לכם ראש חדשים... מצוה זו לא יעשה אותה לעולם אלא בית דין הגדול לבד ובארץ ישראל לבד. ולכן בטלה הראיה אצלנו היום בהעדר בית דין הגדול כמו שבטל הקרבת הקרבנות בהעדר המקדש...

והידוע תמיד שבית דין הגדול אמנם היה בארץ ישראל והם שיקבעו חדשים ויעברו שנים בפנים המקובלים אצלם ובקבוצם גם כן, ובכאן שורש גדול משרשי האמונה לא ידעהו ולא יתבונן במקומו אלא מי שדעתו עמוקה,

וזה שהיותנו היום בחוצה לארץ מונים במלאכת העבור שבידינו ואומרים שזה היום ראש חדש וזה היום יום טוב, לא מפני חשבוננו נקבענו יום טוב בשום פנים אבל מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעוהו זה היום ראש חדש או יום טוב. ומפני אמרם שזה היום ראש חדש או יום טוב יהיה ר"ח או יו"ט, בין שהיתה פעולתם זאת בחשבון או בראיה, כמו שבא בפירוש (ר"ה כ"ה) אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם כו' אין לי מועדות אלא אלו, כלומר שיאמרו הם שהם מועדות אפילו אנוסין אפילו מוטעין אפילו שוגגין כמו שבאה הקבלה..

ואנחנו אמנם נחשב היום שקבעו הם רוצה לומר בני ארץ ישראל בו ראש חדש, כי במלאכה הזאת בעצמה מונין וקובעין לא בראיה ועל קביעותם נסמוך לא על חשבוננו, אבל חשבוננו הוא לגלויי מילתא בעלמא, והבן זה. ואני אוסיף לך באור. אילו הנחנו דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו כלום בשום פנים, לפי שאין לנו לחשב חדשים ולעבר שנים בחוצה לארץ אלא בתנאים הנזכרים, כמו שביארנו כי מציון תצא תורה. וכשיתבונן מי שיש לו שכל שלם לשונות התלמוד בכונה הזאת יתבאר לו כל מה שאמרנוהו באור אין ספק בו.

Sefer HaMitzvot, Positive Commandments 153:1

...

השגות הרמב"ן על ספר המצוות, מצוות עשה קנ״ג:א׳-ג׳

כתב הרב והמצוה קנ"ג היא שנצטוינו בחשבון חדשים ושנים וזאת היא מצות קדוש החדש והוא אמרו יתעלה החדש הזה לכם. וכבר כתבתי כי בעל ההלכות ישים קידוש החדש בראיה או בחשבון מצוה אחת, וישים עבור השנה בתוספת חדש מצוה אחרת, והדין עמו והודעתי זה בעיקר הראשון, אבל עתה אוסיף עיון בדברי הרב...

אמר הכותב ידעתי כי שכלי איננו שלם ובריא בתלמוד ועם כל זה אינני חושד אותי להיותי בלתי שלם בדבר הזה, שמן הידוע כי קידוש החדש ועבור שנה צריכין מומחין כלומר ב"ד שנסמכו בארץ הסמיכה הידועה בתלמוד איש מאיש עד משה רבינו ע"ה... והתימה מן הרב כי הוא אומר שהמצוה הזאת לא יעשו אותה לעולם אלא ב"ד הגדול ובארץ ישראל בלבד ולפיכך בטלה הראיה אצלנו היום בהעדר הב"ד הגדול... והנה דבר ברור הוא וידוע הוא שב"ד הגדול בטל מא"י ואפילו קודם החרבן... ומאותה שעה בטלו כל הדינין התלויין בב"ד הגדול ואם כן לא היו יכולין לקדש ע"פ הראיה מזמן הארבעים שנה קודם החרבן, וידוע הוא בכמה מקומות בגמרא שהיו עושין כך עד זמן קרוב לסתימת התלמוד ובין בראיה בין בחשבון בזמן הרע הזה שאין בא"י סנהדרין ולא בית דין סמוכין כלל ואין בחו"ל ב"ד שנסמך בארץ לא יועיל חשבוננו שום תועלת בשום פנים כפי דברי הרב...

ויש בכל שבושים גדולים, אבל הענין שהוא שלם מכל דופי ומנופה מכל עפרורית בסוגיות התלמוד בענין הזה הוא מה שאמר בקידוש החדש ועיבור השנה אינם צריכין בית דין הגדול אלא שלשה והם מומחים כמו ששנו משנה שלימה בתחלת סנהדרין (דף ב') עבור החדש בשלשה עבור שנה בשלשה... הרי שני התלמודים שוים שמחשבין ומעברין את השנה בשאר בתי דינין ובכל זמן, שלא היו החכמים האלו מכלל סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה שכבר נתבטל דינה משעת חרבן כמו שבארנו...

וזהו הדין הנהוג להם מן התורה בין קודם חורבן בין לאחר חורבן אלא בזמן שהיה להם ב"ד הגדול היה הדבר מסור להם והם היו המקדשים החדש והמעברים השנים לא בית דין אחר מפני שרשות כל ישראל נטולה מכל ב"ד אחר עמהם. והיו מסכימין שאין מעברין את השנה אלא אם כן ירצה הנשיא... כמו שאמרו בפרק בתרא של ברכות (דף ס"ג) כשירד חנניה בן אחי רבי יהושע לגולה היה מעבר שנים וקובע חדשים בח"ל אמר להם שכך מצינו בעקיבא בן יוסף שהיה מעבר שנים וקובע חדשים בח"ל אמרו הנח לעקיבא בן יוסף שלא הניח כמותו וירד אמר להם אף אני לא הנחתי כמותי וירדתי אמרו לו גדיים שהנחת נעשו תיישים... אבל יראה לי שבזמן שבית המקדש קיים שהיו ב"ד הגדול במקומם ולהם הרשות נתונה... והוא הענין שפירשנו שהיה להם רשות מכל ישראל והסכמה של כולם לא שיהיו שאר הסמוכין פסולין לזה אבל כיון שגלו ובטל כח המשפט מהם שהמקום גורם ואין להם כח אפילו בסנהדרי קטנה לדון דיני נפשות מאותה שעה תהיה הרשות ביד הגדול שבישראל לעבר ולקדש אפי' בח"ל, וזה דבר הגון...

[ואם אין בא"י] ב"ד של שלשה סמוכין ולא בח"ל כדין הסמיכה מן התורה עד יהושע מפי משה מפי הגבורה באמת שיתבטלו המועדות ולא יועיל חשבוננו בשום פנים כאשר הזכיר הרב, ואין חלוק והפרש בדבר בין שנמחה משם אותות האומה לגמרי שכבר היה זה... וכן בהיות שם אנשים רבים מעמנו אחר שאין שם ב"ד ראוי לקדש ולעבר ר"ל ב"ד של שלשה סמוכין כדין והיום בעונותינו כבר בטל הב"ד הזה ונעדר מכל ישראל... ועם כל זה לפי דבריו בספר הזה שהוא מודה שאפילו בקביעות החשבון צריך שיהיה שם בארץ ב"ד או שיהיה בח"ל ב"ד שנסמך בארץ בטלו המועדות היום מכמה שנים שהרי אין בארץ ב"ד נסמך ולא בח"ל. וכן אפי' לדברינו שגם אנו מצריכין מן התורה בין בראיה בין בחשבון ב"ד של שלשה והן מומחין והנה היום נעדר ב"ד הזה מכל ישראל.

אבל מרפא הקושיא הגדול הזה הוא שרבי הלל הנשיא בנו של רבי יהודה הנשיא תקן חשבון העבור הוא קדוש חדשים ועיבור שנים הראויים להתעבר לפי מנינו עד שיבוא אליהו ז"ל ונחזור על פי הראיה בב"ד הגדול והקדוש אמן במהרה בימינו יהיה, שהוא ע"ה ראה שיתבטלו המועדות מפני הפסד הסמיכה כמו שנתבטלו דיני קנסות וכל דבר שצריך מומחין ועמד ותקן החשבון וקדש ועבר בו חדשים ושנים עד שיבנה בית המקדש ולפיכך היא שבטלה הראיה אצלנו לפי שאין לנו ב"ד הראויין לקבל העדות ולקדש על פיהם...

ולפי כל זה נאמר שמשעה שהסכים ר' הלל הנשיא ובית דינו על החשבון הזה ותקן אותו לדורות בחדשים ובשנים קורא אני בהם אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם ועל זה הענין הוא היום החדשים והמועדות עד יבוא ויורה צדק לנו:

Hasagot HaRamban on Sefer HaMitzvot, Positive Commandments 153:1-3

...

Composed: Middle-Age Spain, c.1255 - c.1285 CE
The Sefer HaChinukh (“Book of Education”) is an anonymous work written in 13th-century Spain that clearly details the 613 commandments and explains the reasons behind them. In his introduction, the author explains that he wrote the book to “awaken the hearts'' of his teenage son and his peers, hoping to foster in them a sense of connection to the commandments. For each commandment, the author cites a biblical source, addresses the philosophical underpinnings of the commandment, presents a brief overview of the details of its observance, and summarizes the commandment’s applicability.

ספר החינוך ד׳:א׳

מצות קדוש החדש - לקדש חדשים ולעבר שנים בבית דין גדול בחכמה סמוך בארץ, ולקבע מועדי השנה על פי אותו קדוש, שנאמר (שמות יב ב) החדש הזה לכם ראש חדשים, כלומר כשתראו חדושה של לבנה, תקבעו לכם ראש חדש, או אפילו לא תראוה, מכיון שהיא ראויה להראות על פי החשבון המקבל. וכן תכלל מצוה זו מצות עבור השנה, לפי שיסוד מצות קדוש החדש, כדי שיעשו ישראל מועדי השם במועדם. וכמו כן מצות עבור השנה מזה היסוד היא. ואולם מלבד זה המקרא באו הערות בכתובי התורה יורו על מצות העבור, והוא מה שכתוב (שם יג י) ושמרת את החקה הזאת למועדה. וכן (דברים טז א) שמור את חדש האביב.

וענין המצוה, שבאים שני ישראלים כשרים לפני הבית דין ומעידים לפניהם שראו הלבנה בחדושה, וקובעים ראש חדש על פיהם, שאומרים, היום מקדש. וטעם שאין מצוה זו אלא בסמוכין, לפי שבא בפרוש החדש הזה לכם גדולים וסמוכין כמותכם, (ר''ה כב, א) כי למשה ואהרן נאמר. ועוד דרשו הדבר, מדסמך לו דברו אל כל עדת בני ישראל, כלומר שיהא להם לאותן שיקדשו החדש, רשות כל ישראל, כלומר חכמים גדולים שבישראל, כגון בית דין הגדול. וכן כל מי שהוא חכם גדול בישראל ונסמך בארץ ישראל, והסמיכות ידוע איך עושין אותו, יש לו רשות לעשות מצוה זו אפילו בחוצה לארץ, והוא שלא הניח כמותו בארץ, וכן מצינו (ברכות סג, א) שעשו כן חנניה בן אחי רבי יהושע ועקיבא בן יוסף שהיו בענין זה. אבל בלתי תנאים אלו אין רשות לשום אדם מישראל לקבע חדשים ולעבר שנים. ואם תשאל, אם כן היאך אנו עושין היום, שאין לנו חכמים סמוכין? דע שכך קבלנו שר' הלל הנשיא בנו של ר' יהודה הנשיא, שהיה גדול בדורו ונסמך בארץ, והוא החכם שתקן לנו חשבון העבור, הוא קדש חדשים ועבר שנים העתידים לבוא עד שיבא אליה, ועל זה אנו סומכין היום. זה שאמרנו הוא על דעת הרמב''ם ז''ל. והרמב''ן ז''ל (בספה''מ מ''ע קנג) יחשב קדוש החדש מצוה אחת ועבור שנים מצוה אחת. וראיותיו בספר המצות שלו. וכן בעל הלכות גם כן. והפסוק המורה על מצות העבור, כלומר שנחשב התקופות כדי שנעשה המועדים בזמן הקבוע להם, ושמרת את החקה הזאת למועדה (שמות יג י). וכן שמור את חדש האביב (דברים טז א). כמו שכתבנו.

משרשי מצוה זו, כדי שיעשו ישראל מועדי השם בזמנם, שהשם יתברך צוה לעשות פסח בזמן שהתבואה באביב כמו שכתוב שמור את חדש האביב ועשית פסח. וחג הסכות בזמן האסיף, כמו שכתוב (שמות לד כב) וחג האסיף תקופת השנה. ואלולי עבור השנים, יבאו המועדים שלא בזמנים אלו, לפי שישראל מחשבים חדשיהם ומועדיהם לימות שנת הלבנה, שהם שנ''ד יום ח' שעות תתעו חלקים, והיא חסרה משנת החמה י' ימים, כ''א שעות, ר''ד חלקים, סימן י' כ''א ר''ד. ובשול התבואות והפרות בכחה של חמה, נמצא שאלולי העבור, שאנו משוים בו שנות הלבנה בשנות החמה, לא יבא הפסח בזמן האביב והסכות בזמן האסיף. ונתקן הדבר להעשות בגדולי הדור, לפי שהוא ענין חכמה גדולה, גם יאמרו כי ממנו יודע מקרה השנה בתבואות, ואין ראוי למסרו אלא לגדולים וחסדים...

Sefer HaChinukh 4:1

The commandment of sanctifying the new month To sanctify months and intercalate [months into] years in the court [whose members are the] great in wisdom and ordained in the Land of Israel, and to establish the year's holidays according to that sanctification; as it is stated (Exodus 12:2), "This month shall be to you the first of months." This means, when you see the renewal of the moon, establish for yourselves the new month - or even if you do not see it, since it is appropriate for [the moon] to appear according to the accepted calculation. Likewise, this commandment includes the commandment of intercalation, since the basis of the commandment to sanctify the month is for Israel to observe God's holidays at their appointed times. And the commandment of intercalation has the same basis. However, beyond this verse are more Torah passages concerning the commandment of intercalation, and that is what is written (Exodus 13:10), "You shall observe this commandment in its proper time"; and likewise, "Observe the month of Spring" (Deuteronomy 16:1).

ברכות מ״ט א

רַבִּי אַבָּא אוֹמֵר... וְכׇל הַחוֹתֵם ״מַנְחִיל אֲרָצוֹת״ בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ, וּ״מוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל״ בְּ״בוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם״ — הֲרֵי זֶה בּוּר...

רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אִיקְּלַע לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא, פְּתַח בַּחֲדָא וְסַיֵּים בְּתַרְתֵּי. אָמַר רַב חִסְדָּא: גְּבוּרְתָּא לְמֶחְתַּם בְּתַרְתֵּי! וְהָתַנְיָא רַבִּי אוֹמֵר: אֵין חוֹתְמִין בִּשְׁתַּיִם! גּוּפָא. רַבִּי אוֹמֵר: אֵין חוֹתְמִין בִּשְׁתַּיִם. אֵיתִיבֵיהּ לֵוִי לְרַבִּי, ״עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן״! — אֶרֶץ דְּמַפְּקָא מָזוֹן. ״עַל הָאָרֶץ וְעַל הַפֵּירוֹת״! — אֶרֶץ דְּמַפְּקָא פֵּירוֹת. ״מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים״! — יִשְׂרָאֵל דְּקַדְּשִׁינְהוּ לִזְמַנִּים. ״מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים״! — יִשְׂרָאֵל דְּקַדְּשִׁינְהוּ לְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים. ״מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים״! — חוּץ מִזּוֹ.

Berakhot 49a

and that, the covenant of circumcision, was given with thirteen covenants, as the word brit, covenant, appears thirteen times in the portion dealing with the circumcision of Abraham (Genesis 17:1–14). Rabbi Abba says: One must mention thanks in the blessing of thanksgiving in Grace after Meals at the beginning and the end of the blessing. And one who decreases the number of expressions of thanksgiving may not decrease their number to fewer than one, and if anyone decreases their number to fewer than one, it is reprehensible. The Gemara added that the conclusions of the blessing of the land and the blessing: Who builds Jerusalem, may also not be changed. Anyone who concludes the blessing of the land: Who bequeaths lands and concludes the blessing: Who builds Jerusalem, with the formula: Who redeems Israel, is an ignoramus, as he thereby corrupts the intention of the blessing. And anyone who does not mention covenant and Torah in the blessing of the land and the royal house of David in the blessing: Who builds Jerusalem, did not fulfill his obligation. The Gemara notes: This baraita supports the opinion of Rabbi Il’a, as Rabbi Il’a said that Rabbi Ya’akov bar Aḥa said in the name of Rabbeinu, Rabbi Yehuda HaNasi: Anyone who did not mention covenant and Torah in the blessing of the land and the royal house of David in the blessing: Who builds Jerusalem, did not fulfill his obligation. Abba Yosei ben Dostai and the Rabbis disagreed whether or not God’s sovereignty must be invoked in the blessing: Who is good and does good. One said: Who is good and does good, requires mention of God’s sovereignty, and one said: It does not require mention of God’s sovereignty. The Gemara explains: The one who said that it requires mention of God’s sovereignty holds that this blessing was instituted by the Sages, so it is not a continuation of the previous blessings. As an independent blessing, God’s sovereignty must be mentioned. The one who said that it does not require mention of God’s sovereignty holds that the obligation to recite this blessing is by Torah law. Therefore, it is a continuation of the previous blessings. The Sages taught in a baraita: With what formula does he conclude the third blessing of Grace after Meals, which discusses the building of Jerusalem? Rabbi Yosei son of Rabbi Yehuda says: He concludes it with: Who redeems Israel. This is perplexing: Is that to say that with: Who redeems Israel, yes, he concludes the blessing; with: The building of Jerusalem, no, he does not conclude the blessing? The Gemara responds: Rather, say that Rabbi Yosei son of Rabbi Yehuda said the following: One who recites the blessing concludes either with: The building of Jerusalem, or even with: Who redeems Israel. The Gemara recounts: Rabba bar Rav Huna happened to come to the house of the Exilarch. While reciting the blessing: Who builds Jerusalem in Grace after Meals, he opened with one theme: Have compassion on Jerusalem, and concluded with two themes: Both the building of Jerusalem and Who redeems Israel. Rav Ḥisda said derisively: It takes great fortitude to conclude with two themes. How could you conclude with two themes? Wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: One may not conclude with two themes? Each blessing has its own particular ending. The Gemara discusses the matter itself: Rabbi Yehuda HaNasi says: One may not conclude with two themes. Levi, his student, raised an objection to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi based on the standard conclusions of various blessings. The second blessing of Grace after Meals concludes: For the land and for the food. Rabbi Yehuda HaNasi explained that the conclusion to that blessing is actually a single theme: The land that produces food. Levi raised a similar objection from the blessing that concludes: For the land and for the fruit. Rabbi Yehuda HaNasi explained that there, too, it means: The land that produces fruit. Levi cited two other blessings: Who sanctifies Israel and the seasons. It means: Who sanctifies Israel, who sanctify the seasons. Who sanctifies Israel and the New Moon. It means: Who sanctifies Israel, who sanctify the New Moons. Levi cited an additional blessing that concludes with two themes, the blessing recited when Shabbat coincides with a Festival: Who sanctifies Shabbat, Israel, and the seasons. Rabbi Yehuda HaNasi answered: Except for that one. The Gemara asks: What is different about this blessing? The Gemara answers: Here, the blessing thanks God for one matter, the sanctity of the day. However, there, in the conclusion of the third blessing of Grace after Meals, the building of Jerusalem and redemption of Israel are two themes, and each one is distinct from the other. The Gemara asks: And what is the reason that one does not conclude a blessing with two themes? The Gemara responds: Because there is a general principle: One does not perform mitzvot in bundles; rather, each mitzva must have its own blessing. The Gemara has yet to arrive at a clear conclusion regarding the conclusion of the third blessing of Grace after Meals. The Gemara asks: What conclusion was reached about it? Rav Sheshet said: If he opened with: Have compassion on Your people, Israel, mentioning redemption of Israel at the start, he concludes with: Who redeems Israel; if he opened with: Have compassion on Jerusalem, he concludes with: Who builds Jerusalem. Rav Naḥman said: Even if he opened with: Have compassion on Israel, he concludes with: Who builds Jerusalem, because it is stated: “The Lord builds Jerusalem; He gathers in the exiles of Israel” (Psalms 147:2). This verse is interpreted to mean: When does God build Jerusalem? When He gathers in the exiles of Israel. The rebuilding of Jerusalem symbolizes Israel’s redemption. On a similar topic, the Gemara relates: Rabbi Zeira said to Rav Ḥisda: Let the Master come and teach Mishna. He responded: I have not yet learned Grace after Meals, and I will teach Mishna? He responded: What is this? Why do you say that you have not yet learned Grace after Meals? He said to him: I happened to come to the house of the Exilarch and recited Grace after Meals, and Rav Sheshet stiffened his neck over me like a snake, i.e., he got angry and challenged me. Rabbi Zeira asked: And why did Rav Sheshet become angry with you? He answered: I did not mention covenant, Torah, or sovereignty in Grace after Meals. Rabbi Zeira wondered: And why did you not mention those themes? He answered that he did so in accordance with the opinion that Rav Ḥananel said that Rav said, as Rav Ḥananel said that Rav said: If one does not mention covenant, Torah or sovereignty in Grace after Meals, he nevertheless fulfilled his obligation because these themes are not applicable to all of Israel. Covenant does not apply to women; Torah and sovereignty apply neither to women nor to slaves. Rabbi Zeira said to him: Rav Sheshet should have been angry with you. And you abandoned all of these tanna’im and amora’im who disagree with him, and followed Rav? Evidently, many tanna’im and amora’im hold that covenant, Torah, and sovereignty must be mentioned in the second blessing of Grace after Meals. Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The blessing: Who is good and does good, requires mention of God’s sovereignty. The Gemara asks: What is he teaching us that we did not already know? If you say that he is teaching us that any blessing that does not contain mention of God’s sovereignty is not considered a blessing, didn’t Rabbi Yoḥanan already say that halakha once? Rabbi Zeira said: Rabba bar bar Ḥana is saying that the blessing: Who is good and does good, requires two mentions of sovereignty, one for itself and one for the blessing: Who builds Jerusalem. The Gemara asks: If so, that God’s sovereignty must be mentioned a second time in the blessing: Who is good and does good, to compensate for the fact that it was not mentioned in the blessing: Who builds Jerusalem, it should require three mentions; one of its own, one for the blessing: Who builds Jerusalem, and one for the blessing of the land, in which sovereignty is also not mentioned. Rather, in the blessing of the land, what is the reason that sovereignty is not mentioned? Because it is a blessing juxtaposed to another preceding blessing. Who builds Jerusalem, should also not require its own mention of God’s sovereignty, as it is a blessing juxtaposed to another preceding blessing. The Gemara responds: The same is true even with regard to the blessing: Who builds Jerusalem, that it does not require mention of sovereignty. However, since he mentioned the royal house of David in the blessing, it would not be proper if he did not mention God’s sovereignty as well. On the other hand, Rav Pappa said: The blessing: Who is good and does good, requires two mentions of sovereignty besides its own; one to compensate for its lack of mention in the blessing: Who builds Jerusalem, and one for the blessing of the land. The Gemara recounts: Rabbi Zeira sat behind Rav Giddel in the study hall, and Rav Giddel sat before Rav Huna, and he sat and he said: One who erred and did not mention the formula for Shabbat in Grace after Meals, says the following abridged version instead: Blessed…Who gave Shabbatot for rest to His people Israel with love, as a sign and a covenant; Blessed…Who sanctifies the Shabbat. Rav Huna said to him: Who said this halakha? He answered: Rav. Again Rav Giddel sat and said: One who erred and did not mention the formula for Festivals in Grace after Meals, says: “Blessed…Who gave Festivals to His people Israel for joy and for commemoration; Blessed…Who sanctifies Israel and the seasons.” Rav Huna said to him: Who said this halakha? He answered: Rav. Again Rav Giddel sat and said: If one erred and did not mention the New Moon, he says: “Blessed…Who gave the New Moon to His people Israel for commemoration. Rabbi Zeira, who related this incident, said: I do not know whether he mentioned joy in the formula or whether he did not mention joy, whether he concluded this formula with a blessing as he did in the parallel formulas for Shabbat and Festivals or if he did not conclude it with a blessing; and whether this halakha is his or whether it is his teacher Rav’s statement. The Gemara relates: Giddel bar Manyumi was standing before Rav Naḥman, Rav Naḥman erred and did not mention the special formula for Shabbat in Grace after Meals,