בין נאמנות לבגידה?/ רוני רוזיליו, בר גבאי וספיר שעשוע

סש

נושא השיעור:
הגדרת הגבול בין נאמנות לבגידה והצבת גבולות הנאמנות
מטרות השיעור:
1. התלמידים יכירו את ההגדרה למושג נאמנות.
2. התלמידים ישפטו בעצמם סוגיות שונות העוסקות בנאמנות בעזרת מקרי מבחן.
3. התלמידים ידונו בשאלת גבולות הנאמנות.
השאלות עליהן בא השיעור לענות: מהי נאמנות? מהם גבולות הנאמנות? אילו סוגים של נאמנות קיימים? כיצד נאמנות באה לידי ביטוי בחיי היום יום?

מהלך השיעור
פתיחת שיעור:
5 דקות: נציג בפני התלמידים את המילה נאמנות על הלוח, נבצע עם התלמידים שמש אסוציאציות למילה נאמנות.
גוף השיעור:
3 דקות: נציג בפני התלמידים את הגדרה - נאמנות.
"נאמנות היא ערך מוסרי, שבבסיסו דבקות ומסירות לבני אדם ולערכי החברה והתרבות אליהם הם משתייכים. מושאי הנאמנות רבים: אל הזולת הקרוב: בן זוג, ילד, הורה, משפחה, ואל הפחות קרוב: מקום מגורים, קבוצת התייחסות, ארץ, לאום, עבודה, מפלגה, אלוהים וערכים חברתיים. מגוון הנאמנויות הללו עלול ליצור קונפליקט בין הנאמנויות".
2 דקות: צפייה בסרטון המצורף -מריו: נאמנות.. כן אבל בתנאי ש.. - YouTube
10 דקות: לאחר הצפייה בסרטון נשאל את התלמידים- האם תמיד ניתן להיות נאמנים בלי גבולות? האם נאמנות מגיעה עם סייגים? ומהי נאמנות ללא תנאים?
20 דקות: התלמידים יתחלקו לקבוצות, כל קבוצה תקבל דמות אותה היא צריכה לחקור ולחפש עליה פרטים בנוגע לנושא הנאמנות. לאחר מכן על התלמידים לענות על השאלות הבאות:
1. מהי סוג הנאמנות שהדמות מייצגת\לא מייצגת?
2. למי נאמנה הדמות? מה הסיבה לכך?
3. האם אני מסכים/לא מסכים עם הדרך שפעלה בה הדמות? למה?
10 דקות: נציב על רצפה ציר של נאמנות (מצד אחד נאמנות יתר ומצד שני בגידה) בכל פעם קבוצה תציג את הדמות שלה ואת סוגיית הנאמנות עליה חקרו. על הקבוצות למקם את הדמויות השונות על הרצף שבין נאמנות יתר - לבגידה.
הדמויות:
דוד המלך
דלילה
אתי אלון
הפגנות נגד ביבי
אברהם לשרה במצרים
רועי קליין
סיום-
7 דקות: קריאת משנה אבות ו' ופירושו. נסביר לתלמידים כי נאמנות באה לידי ביטוי בכל מיני סיטואציות בחיי היום יום. כל אחד יכול לפרש בדרך שונה את המושג נאמנות ולהחליט מהם הגבולות שלו.

דף מקורות:
1. 929 - "לא תחמוד אשת רעך": דף שלנו
2. סרטון מתוך יוטיוב- מריו: נאמנות.. כן אבל בתנאי ש..
3. שופטים פרק ט"ז
4. שמואל ב פרק י"א
5. בראשית פרק י"ב
6. משנה אבות ו': ה'
7. פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות ו': ה'

צפו בסרטון ודונו בשאלות הבאות: האם ניתן להיות נאמנים מבלי להציב גבולות? האם נאמנות מגיעה עם סייגים? מהי נאמנות ללא תנאים?

קראו את שמואל ב' י"א דונו בשאלות הבאות:

1. מהי סוג הנאמנות שהדמות של דוד מייצגת?

2. למי נאמנה דמותו של דוד? מה הסיבה לכך?

3. האם אני מסכים/לא מסכים עם הדרך שדוד פעל בה? למה?

שמואל ב י״א

(א) וַיְהִי֩ לִתְשׁוּבַ֨ת הַשָּׁנָ֜ה לְעֵ֣ת ׀ צֵ֣את הַמַּלְאֿכִ֗ים וַיִּשְׁלַ֣ח דָּוִ֡ד אֶת־יוֹאָב֩ וְאֶת־עֲבָדָ֨יו עִמּ֜וֹ וְאֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיַּשְׁחִ֙תוּ֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן וַיָּצֻ֖רוּ עַל־רַבָּ֑ה וְדָוִ֖ד יוֹשֵׁ֥ב בִּירוּשָׁלִָֽם׃ (ס) (ב) וַיְהִ֣י ׀ לְעֵ֣ת הָעֶ֗רֶב וַיָּ֨קָם דָּוִ֜ד מֵעַ֤ל מִשְׁכָּבוֹ֙ וַיִּתְהַלֵּךְ֙ עַל־גַּ֣ג בֵּית־הַמֶּ֔לֶךְ וַיַּ֥רְא אִשָּׁ֛ה רֹחֶ֖צֶת מֵעַ֣ל הַגָּ֑ג וְהָ֣אִשָּׁ֔ה טוֹבַ֥ת מַרְאֶ֖ה מְאֹֽד׃ (ג) וַיִּשְׁלַ֣ח דָּוִ֔ד וַיִּדְרֹ֖שׁ לָֽאִשָּׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר הֲלוֹא־זֹאת֙ בַּת־שֶׁ֣בַע בַּת־אֱלִיעָ֔ם אֵ֖שֶׁת אוּרִיָּ֥ה הַחִתִּֽי׃ (ד) וַיִּשְׁלַח֩ דָּוִ֨ד מַלְאָכִ֜ים וַיִּקָּחֶ֗הָ וַתָּב֤וֹא אֵלָיו֙ וַיִּשְׁכַּ֣ב עִמָּ֔הּ וְהִ֥יא מִתְקַדֶּ֖שֶׁת מִטֻּמְאָתָ֑הּ וַתָּ֖שָׁב אֶל־בֵּיתָֽהּ׃ (ה) וַתַּ֖הַר הָֽאִשָּׁ֑ה וַתִּשְׁלַח֙ וַתַּגֵּ֣ד לְדָוִ֔ד וַתֹּ֖אמֶר הָרָ֥ה אָנֹֽכִי׃ (ו) וַיִּשְׁלַ֤ח דָּוִד֙ אֶל־יוֹאָ֔ב שְׁלַ֣ח אֵלַ֔י אֶת־אֽוּרִיָּ֖ה הַחִתִּ֑י וַיִּשְׁלַ֥ח יוֹאָ֛ב אֶת־אֽוּרִיָּ֖ה אֶל־דָּוִֽד׃ (ז) וַיָּבֹ֥א אוּרִיָּ֖ה אֵלָ֑יו וַיִּשְׁאַ֣ל דָּוִ֗ד לִשְׁל֤וֹם יוֹאָב֙ וְלִשְׁל֣וֹם הָעָ֔ם וְלִשְׁל֖וֹם הַמִּלְחָמָֽה׃ (ח) וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ לְא֣וּרִיָּ֔ה רֵ֥ד לְבֵיתְךָ֖ וּרְחַ֣ץ רַגְלֶ֑יךָ וַיֵּצֵ֤א אֽוּרִיָּה֙ מִבֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ וַתֵּצֵ֥א אַחֲרָ֖יו מַשְׂאַ֥ת הַמֶּֽלֶךְ׃ (ט) וַיִּשְׁכַּ֣ב אוּרִיָּ֗ה פֶּ֚תַח בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֖ת כָּל־עַבְדֵ֣י אֲדֹנָ֑יו וְלֹ֥א יָרַ֖ד אֶל־בֵּיתֽוֹ׃ (י) וַיַּגִּ֤דוּ לְדָוִד֙ לֵאמֹ֔ר לֹֽא־יָרַ֥ד אוּרִיָּ֖ה אֶל־בֵּית֑וֹ וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־אוּרִיָּ֗ה הֲל֤וֹא מִדֶּ֙רֶךְ֙ אַתָּ֣ה בָ֔א מַדּ֖וּעַ לֹֽא־יָרַ֥דְתָּ אֶל־בֵּיתֶֽךָ׃ (יא) וַיֹּ֨אמֶר אוּרִיָּ֜ה אֶל־דָּוִ֗ד הָ֠אָרוֹן וְיִשְׂרָאֵ֨ל וִֽיהוּדָ֜ה יֹשְׁבִ֣ים בַּסֻּכּ֗וֹת וַאדֹנִ֨י יוֹאָ֜ב וְעַבְדֵ֤י אֲדֹנִ֨י עַל־פְּנֵ֤י הַשָּׂדֶה֙ חֹנִ֔ים וַאֲנִ֞י אָב֧וֹא אֶל־בֵּיתִ֛י לֶאֱכֹ֥ל וְלִשְׁתּ֖וֹת וְלִשְׁכַּ֣ב עִם־אִשְׁתִּ֑י חַיֶּ֙ךָ֙ וְחֵ֣י נַפְשֶׁ֔ךָ אִֽם־אֶעֱשֶׂ֖ה אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ (יב) וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־אוּרִיָּ֗ה שֵׁ֥ב בָּזֶ֛ה גַּם־הַיּ֖וֹם וּמָחָ֣ר אֲשַׁלְּחֶ֑ךָּ וַיֵּ֨שֶׁב אוּרִיָּ֧ה בִירוּשָׁלִַ֛ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא וּמִֽמָּחֳרָֽת׃ (יג) וַיִּקְרָא־ל֣וֹ דָוִ֗ד וַיֹּ֧אכַל לְפָנָ֛יו וַיֵּ֖שְׁתְּ וַֽיְשַׁכְּרֵ֑הוּ וַיֵּצֵ֣א בָעֶ֗רֶב לִשְׁכַּ֤ב בְּמִשְׁכָּבוֹ֙ עִם־עַבְדֵ֣י אֲדֹנָ֔יו וְאֶל־בֵּית֖וֹ לֹ֥א יָרָֽד׃ (יד) וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיִּכְתֹּ֥ב דָּוִ֛ד סֵ֖פֶר אֶל־יוֹאָ֑ב וַיִּשְׁלַ֖ח בְּיַ֥ד אוּרִיָּֽה׃ (טו) וַיִּכְתֹּ֥ב בַּסֵּ֖פֶר לֵאמֹ֑ר הָב֣וּ אֶת־אֽוּרִיָּ֗ה אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֤י הַמִּלְחָמָה֙ הַֽחֲזָקָ֔ה וְשַׁבְתֶּ֥ם מֵאַחֲרָ֖יו וְנִכָּ֥ה וָמֵֽת׃ (ס) (טז) וַיְהִ֕י בִּשְׁמ֥וֹר יוֹאָ֖ב אֶל־הָעִ֑יר וַיִּתֵּן֙ אֶת־א֣וּרִיָּ֔ה אֶל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔ע כִּ֥י אַנְשֵׁי־חַ֖יִל שָֽׁם׃ (יז) וַיֵּ֨צְא֜וּ אַנְשֵׁ֤י הָעִיר֙ וַיִּלָּחֲמ֣וּ אֶת־יוֹאָ֔ב וַיִּפֹּ֥ל מִן־הָעָ֖ם מֵעַבְדֵ֣י דָוִ֑ד וַיָּ֕מָת גַּ֖ם אוּרִיָּ֥ה הַחִתִּֽי׃ (יח) וַיִּשְׁלַ֖ח יוֹאָ֑ב וַיַּגֵּ֣ד לְדָוִ֔ד אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַמִּלְחָמָֽה׃ (יט) וַיְצַ֥ו אֶת־הַמַּלְאָ֖ךְ לֵאמֹ֑ר כְּכַלּוֹתְךָ֗ אֵ֛ת כָּל־דִּבְרֵ֥י הַמִּלְחָמָ֖ה לְדַבֵּ֥ר אֶל־הַמֶּֽלֶךְ׃ (כ) וְהָיָ֗ה אִֽם־תַּעֲלֶה֙ חֲמַ֣ת הַמֶּ֔לֶךְ וְאָמַ֣ר לְךָ֔ מַדּ֛וּעַ נִגַּשְׁתֶּ֥ם אֶל־הָעִ֖יר לְהִלָּחֵ֑ם הֲל֣וֹא יְדַעְתֶּ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־יֹר֖וּ מֵעַ֥ל הַחוֹמָֽה׃ (כא) מִֽי־הִכָּ֞ה אֶת־אֲבִימֶ֣לֶךְ בֶּן־יְרֻבֶּ֗שֶׁת הֲלֽוֹא־אִשָּׁ֡ה הִשְׁלִ֣יכָה עָלָיו֩ פֶּ֨לַח רֶ֜כֶב מֵעַ֤ל הַֽחוֹמָה֙ וַיָּ֣מָת בְּתֵבֵ֔ץ לָ֥מָּה נִגַּשְׁתֶּ֖ם אֶל־הַֽחוֹמָ֑ה וְאָ֣מַרְתָּ֔ גַּ֗ם עַבְדְּךָ֛ אוּרִיָּ֥ה הַחִתִּ֖י מֵֽת׃ (כב) וַיֵּ֖לֶךְ הַמַּלְאָ֑ךְ וַיָּבֹא֙ וַיַּגֵּ֣ד לְדָוִ֔ד אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר שְׁלָח֖וֹ יוֹאָֽב׃ (כג) וַיֹּ֤אמֶר הַמַּלְאָךְ֙ אֶל־דָּוִ֔ד כִּֽי־גָבְר֤וּ עָלֵ֙ינוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיֵּצְא֥וּ אֵלֵ֖ינוּ הַשָּׂדֶ֑ה וַנִּהְיֶ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם עַד־פֶּ֥תַח הַשָּֽׁעַר׃ (כד) ויראו [וַיֹּר֨וּ] המוראים [הַמּוֹרִ֤ים] אֶל־עֲבָדֶ֙ךָ֙ מֵעַ֣ל הַחוֹמָ֔ה וַיָּמ֖וּתוּ מֵעַבְדֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וְגַ֗ם עַבְדְּךָ֛ אוּרִיָּ֥ה הַחִתִּ֖י מֵֽת׃ (ס) (כה) וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־הַמַּלְאָ֗ךְ כֹּֽה־תֹאמַ֤ר אֶל־יוֹאָב֙ אַל־יֵרַ֤ע בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה כִּֽי־כָזֹ֥ה וְכָזֶ֖ה תֹּאכַ֣ל הֶחָ֑רֶב הַחֲזֵ֨ק מִלְחַמְתְּךָ֧ אֶל־הָעִ֛יר וְהָרְסָ֖הּ וְחַזְּקֵֽהוּ׃ (כו) וַתִּשְׁמַע֙ אֵ֣שֶׁת אֽוּרִיָּ֔ה כִּי־מֵ֖ת אוּרִיָּ֣ה אִישָׁ֑הּ וַתִּסְפֹּ֖ד עַל־בַּעְלָֽהּ׃ (כז) וַיַּעֲבֹ֣ר הָאֵ֗בֶל וַיִּשְׁלַ֨ח דָּוִ֜ד וַיַּאַסְפָ֤הּ אֶל־בֵּיתוֹ֙ וַתְּהִי־ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֥לֶד ל֖וֹ בֵּ֑ן וַיֵּ֧רַע הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה דָוִ֖ד בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃ (פ)

II Samuel 11

(1) At the turn of the year, the season when kings go out [to battle], David sent Joab with his officers and all Israel with him, and they devastated Ammon and besieged Rabbah; David remained in Jerusalem. (2) Late one afternoon, David rose from his couch and strolled on the roof of the royal palace; and from the roof he saw a woman bathing. The woman was very beautiful, (3) and the king sent someone to make inquiries about the woman. He reported, “She is Bathsheba daughter of Eliam [and] wife of Uriah the Hittite.” (4) David sent messengers to fetch her; she came to him and he lay with her—she had just purified herself after her period—and she went back home. (5) The woman conceived, and she sent word to David, “I am pregnant.” (6) Thereupon David sent a message to Joab, “Send Uriah the Hittite to me”; and Joab sent Uriah to David. (7) When Uriah came to him, David asked him how Joab and the troops were faring and how the war was going. (8) Then David said to Uriah, “Go down to your house and bathe your feet.” When Uriah left the royal palace, a present from the king followed him. (9) But Uriah slept at the entrance of the royal palace, along with the other officers of his lord, and did not go down to his house. (10) When David was told that Uriah had not gone down to his house, he said to Uriah, “You just came from a journey; why didn’t you go down to your house?” (11) Uriah answered David, “The Ark and Israel and Judah are located at Succoth, and my master Joab and Your Majesty’s men are camped in the open; how can I go home and eat and drink and sleep with my wife? As you live, by your very life, I will not do this!” (12) David said to Uriah, “Stay here today also, and tomorrow I will send you off.” So Uriah remained in Jerusalem that day. The next day, (13) David summoned him, and he ate and drank with him until he got him drunk; but in the evening, [Uriah] went out to sleep in the same place, with his lord’s officers; he did not go down to his home. (14) In the morning, David wrote a letter to Joab, which he sent with Uriah. (15) He wrote in the letter as follows: “Place Uriah in the front line where the fighting is fiercest; then fall back so that he may be killed.” (16) So when Joab was besieging the city, he stationed Uriah at the point where he knew that there were able warriors. (17) The men of the city sallied out and attacked Joab, and some of David’s officers among the troops fell; Uriah the Hittite was among those who died. (18) Joab sent a full report of the battle to David. (19) He instructed the messenger as follows: “When you finish reporting to the king all about the battle, (20) the king may get angry and say to you, ‘Why did you come so close to the city to attack it? Didn’t you know that they would shoot from the wall? (21) Who struck down Abimelech son of Jerubbesheth? Was it not a woman who dropped an upper millstone on him from the wall at Thebez, from which he died? Why did you come so close to the wall?’ Then say: ‘Your servant Uriah the Hittite was among those killed.’” (22) The messenger set out; he came and told David all that Joab had sent him to say. (23) The messenger said to David, “First the men prevailed against us and sallied out against us into the open; then we drove them back up to the entrance to the gate. (24) But the archers shot at your men from the wall and some of Your Majesty’s men fell; your servant Uriah the Hittite also fell.” (25) Whereupon David said to the messenger, “Give Joab this message: ‘Do not be distressed about the matter. The sword always takes its toll. Press your attack on the city and destroy it!’ Encourage him!” (26) When Uriah’s wife heard that her husband Uriah was dead, she lamented over her husband. (27) After the period of mourning was over, David sent and had her brought into his palace; she became his wife and she bore him a son. But the LORD was displeased with what David had done,

קראו את שופטים ט"ז דונו בשאלות הבאות:

1. מהי סוג הנאמנות שדמותה של דלילה מייצגת?

2. למי נאמנה דמותה של דלילה? מה הסיבה לכך?

3. האם אני מסכים/לא מסכים עם הדרך שדלילה פעלה בה? למה?

שופטים ט״ז

(א) וַיֵּ֥לֶךְ שִׁמְשׁ֖וֹן עַזָּ֑תָה וַיַּרְא־שָׁם֙ אִשָּׁ֣ה זוֹנָ֔ה וַיָּבֹ֖א אֵלֶֽיהָ׃ (ב) לַֽעַזָּתִ֣ים ׀ לֵאמֹ֗ר בָּ֤א שִׁמְשׁוֹן֙ הֵ֔נָּה וַיָּסֹ֛בּוּ וַיֶּאֶרְבוּ־ל֥וֹ כָל־הַלַּ֖יְלָה בְּשַׁ֣עַר הָעִ֑יר וַיִּתְחָרְשׁ֤וּ כָל־הַלַּ֙יְלָה֙ לֵאמֹ֔ר עַד־א֥וֹר הַבֹּ֖קֶר וַהֲרְגְנֻֽהוּ׃ (ג) וַיִּשְׁכַּ֣ב שִׁמְשׁוֹן֮ עַד־חֲצִ֣י הַלַּיְלָה֒ וַיָּ֣קָם ׀ בַּחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה וַיֶּאֱחֹ֞ז בְּדַלְת֤וֹת שַֽׁעַר־הָעִיר֙ וּבִשְׁתֵּ֣י הַמְּזוּז֔וֹת וַיִּסָּעֵם֙ עִֽם־הַבְּרִ֔יחַ וַיָּ֖שֶׂם עַל־כְּתֵפָ֑יו וַֽיַּעֲלֵם֙ אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֔ר אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י חֶבְרֽוֹן׃ (פ) (ד) וַֽיְהִי֙ אַחֲרֵי־כֵ֔ן וַיֶּאֱהַ֥ב אִשָּׁ֖ה בְּנַ֣חַל שֹׂרֵ֑ק וּשְׁמָ֖הּ דְּלִילָֽה׃ (ה) וַיַּעֲל֨וּ אֵלֶ֜יהָ סַרְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֗ים וַיֹּ֨אמְרוּ לָ֜הּ פַּתִּ֣י אוֹת֗וֹ וּרְאִי֙ בַּמֶּה֙ כֹּח֣וֹ גָד֔וֹל וּבַמֶּה֙ נ֣וּכַל ל֔וֹ וַאֲסַרְנֻ֖הוּ לְעַנֹּת֑וֹ וַאֲנַ֙חְנוּ֙ נִתַּן־לָ֔ךְ אִ֕ישׁ אֶ֥לֶף וּמֵאָ֖ה כָּֽסֶף׃ (ו) וַתֹּ֤אמֶר דְּלִילָה֙ אֶל־שִׁמְשׁ֔וֹן הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י בַּמֶּ֖ה כֹּחֲךָ֣ גָד֑וֹל וּבַמֶּ֥ה תֵאָסֵ֖ר לְעַנּוֹתֶֽךָ׃ (ז) וַיֹּ֤אמֶר אֵלֶ֙יהָ֙ שִׁמְשׁ֔וֹן אִם־יַאַסְרֻ֗נִי בְּשִׁבְעָ֛ה יְתָרִ֥ים לַחִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לֹא־חֹרָ֑בוּ וְחָלִ֥יתִי וְהָיִ֖יתִי כְּאַחַ֥ד הָאָדָֽם׃ (ח) וַיַּעֲלוּ־לָ֞הּ סַרְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֗ים שִׁבְעָ֛ה יְתָרִ֥ים לַחִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לֹא־חֹרָ֑בוּ וַתַּאַסְרֵ֖הוּ בָּהֶֽם׃ (ט) וְהָאֹרֵ֗ב יֹשֵׁ֥ב לָהּ֙ בַּחֶ֔דֶר וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו פְּלִשְׁתִּ֥ים עָלֶ֖יךָ שִׁמְשׁ֑וֹן וַיְנַתֵּק֙ אֶת־הַיְתָרִ֔ים כַּאֲשֶׁ֨ר יִנָּתֵ֤ק פְּתִֽיל־הַנְּעֹ֙רֶת֙ בַּהֲרִיח֣וֹ אֵ֔שׁ וְלֹ֥א נוֹדַ֖ע כֹּחֽוֹ׃ (י) וַתֹּ֤אמֶר דְּלִילָה֙ אֶל־שִׁמְשׁ֔וֹן הִנֵּה֙ הֵתַ֣לְתָּ בִּ֔י וַתְּדַבֵּ֥ר אֵלַ֖י כְּזָבִ֑ים עַתָּה֙ הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י בַּמֶּ֖ה תֵּאָסֵֽר׃ (יא) וַיֹּ֣אמֶר אֵלֶ֔יהָ אִם־אָס֤וֹר יַאַסְר֙וּנִי֙ בַּעֲבֹתִ֣ים חֲדָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־נַעֲשָׂ֥ה בָהֶ֖ם מְלָאכָ֑ה וְחָלִ֥יתִי וְהָיִ֖יתִי כְּאַחַ֥ד הָאָדָֽם׃ (יב) וַתִּקַּ֣ח דְּלִילָה֩ עֲבֹתִ֨ים חֲדָשִׁ֜ים וַתַּאַסְרֵ֣הוּ בָהֶ֗ם וַתֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ פְּלִשְׁתִּ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ שִׁמְשׁ֔וֹן וְהָאֹרֵ֖ב יֹשֵׁ֣ב בֶּחָ֑דֶר וַֽיְנַתְּקֵ֛ם מֵעַ֥ל זְרֹעֹתָ֖יו כַּחֽוּט׃ (יג) וַתֹּ֨אמֶר דְּלִילָ֜ה אֶל־שִׁמְשׁ֗וֹן עַד־הֵ֜נָּה הֵתַ֤לְתָּ בִּי֙ וַתְּדַבֵּ֤ר אֵלַי֙ כְּזָבִ֔ים הַגִּ֣ידָה לִּ֔י בַּמֶּ֖ה תֵּאָסֵ֑ר וַיֹּ֣אמֶר אֵלֶ֔יהָ אִם־תַּאַרְגִ֗י אֶת־שֶׁ֛בַע מַחְלְפ֥וֹת רֹאשִׁ֖י עִם־הַמַּסָּֽכֶת׃ (יד) וַתִּתְקַע֙ בַּיָּתֵ֔ד וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו פְּלִשְׁתִּ֥ים עָלֶ֖יךָ שִׁמְשׁ֑וֹן וַיִּיקַץ֙ מִשְּׁנָת֔וֹ וַיִּסַּ֛ע אֶת־הַיְתַ֥ד הָאֶ֖רֶג וְאֶת־הַמַּסָּֽכֶת׃ (טו) וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֵ֚יךְ תֹּאמַ֣ר אֲהַבְתִּ֔יךְ וְלִבְּךָ֖ אֵ֣ין אִתִּ֑י זֶ֣ה שָׁלֹ֤שׁ פְּעָמִים֙ הֵתַ֣לְתָּ בִּ֔י וְלֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י בַּמֶּ֖ה כֹּחֲךָ֥ גָדֽוֹל׃ (טז) וַ֠יְהִי כִּֽי־הֵצִ֨יקָה לּ֧וֹ בִדְבָרֶ֛יהָ כָּל־הַיָּמִ֖ים וַתְּאַֽלֲצֵ֑הוּ וַתִּקְצַ֥ר נַפְשׁ֖וֹ לָמֽוּת׃ (יז) וַיַּגֶּד־לָ֣הּ אֶת־כָּל־לִבּ֗וֹ וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מוֹרָה֙ לֹֽא־עָלָ֣ה עַל־רֹאשִׁ֔י כִּֽי־נְזִ֧יר אֱלֹהִ֛ים אֲנִ֖י מִבֶּ֣טֶן אִמִּ֑י אִם־גֻּלַּ֙חְתִּי֙ וְסָ֣ר מִמֶּ֣נִּי כֹחִ֔י וְחָלִ֥יתִי וְהָיִ֖יתִי כְּכָל־הָאָדָֽם׃ (יח) וַתֵּ֣רֶא דְלִילָ֗ה כִּֽי־הִגִּ֣יד לָהּ֮ אֶת־כָּל־לִבּוֹ֒ וַתִּשְׁלַ֡ח וַתִּקְרָא֩ לְסַרְנֵ֨י פְלִשְׁתִּ֤ים לֵאמֹר֙ עֲל֣וּ הַפַּ֔עַם כִּֽי־הִגִּ֥יד לה [לִ֖י] אֶת־כָּל־לִבּ֑וֹ וְעָל֤וּ אֵלֶ֙יהָ֙ סַרְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֔ים וַיַּעֲל֥וּ הַכֶּ֖סֶף בְּיָדָֽם׃ (יט) וַתְּיַשְּׁנֵ֙הוּ֙ עַל־בִּרְכֶּ֔יהָ וַתִּקְרָ֣א לָאִ֔ישׁ וַתְּגַלַּ֕ח אֶת־שֶׁ֖בַע מַחְלְפ֣וֹת רֹאשׁ֑וֹ וַתָּ֙חֶל֙ לְעַנּוֹת֔וֹ וַיָּ֥סַר כֹּח֖וֹ מֵעָלָֽיו׃ (כ) וַתֹּ֕אמֶר פְּלִשְׁתִּ֥ים עָלֶ֖יךָ שִׁמְשׁ֑וֹן וַיִּקַ֣ץ מִשְּׁנָת֗וֹ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֵצֵ֞א כְּפַ֤עַם בְּפַ֙עַם֙ וְאִנָּעֵ֔ר וְהוּא֙ לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י יְהוָ֖ה סָ֥ר מֵעָלָֽיו׃ (כא) וַיֹּאחֲז֣וּהוּ פְלִשְׁתִּ֔ים וַֽיְנַקְּר֖וּ אֶת־עֵינָ֑יו וַיּוֹרִ֨ידוּ אוֹת֜וֹ עַזָּ֗תָה וַיַּאַסְר֙וּהוּ֙ בַּֽנְחֻשְׁתַּ֔יִם וַיְהִ֥י טוֹחֵ֖ן בְּבֵ֥ית האסירים [הָאֲסוּרִֽים׃] (כב) וַיָּ֧חֶל שְׂעַר־רֹאשׁ֛וֹ לְצַמֵּ֖חַ כַּאֲשֶׁ֥ר גֻּלָּֽח׃ (פ) (כג) וְסַרְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֗ים נֶֽאֱסְפוּ֙ לִזְבֹּ֧חַ זֶֽבַח־גָּד֛וֹל לְדָג֥וֹן אֱלֹהֵיהֶ֖ם וּלְשִׂמְחָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ נָתַ֤ן אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ בְּיָדֵ֔נוּ אֵ֖ת שִׁמְשׁ֥וֹן אוֹיְבֵֽינוּ׃ (כד) וַיִּרְא֤וּ אֹתוֹ֙ הָעָ֔ם וַֽיְהַלְל֖וּ אֶת־אֱלֹהֵיהֶ֑ם כִּ֣י אָמְר֗וּ נָתַ֨ן אֱלֹהֵ֤ינוּ בְיָדֵ֙נוּ֙ אֶת־א֣וֹיְבֵ֔נוּ וְאֵת֙ מַחֲרִ֣יב אַרְצֵ֔נוּ וַאֲשֶׁ֥ר הִרְבָּ֖ה אֶת־חֲלָלֵֽינוּ׃ (כה) וַֽיְהִי֙ כי טוב [כְּט֣וֹב] לִבָּ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ קִרְא֥וּ לְשִׁמְשׁ֖וֹן וִישַֽׂחֶק־לָ֑נוּ וַיִּקְרְא֨וּ לְשִׁמְשׁ֜וֹן מִבֵּ֣ית האסירים [הָאֲסוּרִ֗ים] וַיְצַחֵק֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַיַּעֲמִ֥ידוּ אוֹת֖וֹ בֵּ֥ין הָעַמּוּדִֽים׃ (כו) וַיֹּ֨אמֶר שִׁמְשׁ֜וֹן אֶל־הַנַּ֨עַר הַמַּחֲזִ֣יק בְּיָדוֹ֮ הַנִּ֣יחָה אוֹתִי֒ והימשני [וַהֲמִשֵׁ֙נִי֙] אֶת־הָֽעַמֻּדִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הַבַּ֖יִת נָכ֣וֹן עֲלֵיהֶ֑ם וְאֶשָּׁעֵ֖ן עֲלֵיהֶֽם׃ (כז) וְהַבַּ֗יִת מָלֵ֤א הָֽאֲנָשִׁים֙ וְהַנָּשִׁ֔ים וְשָׁ֕מָּה כֹּ֖ל סַרְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וְעַל־הַגָּ֗ג כִּשְׁלֹ֤שֶׁת אֲלָפִים֙ אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֔ה הָרֹאִ֖ים בִּשְׂח֥וֹק שִׁמְשֽׁוֹן׃ (כח) וַיִּקְרָ֥א שִׁמְשׁ֛וֹן אֶל־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֡ה זָכְרֵ֣נִי נָא֩ וְחַזְּקֵ֨נִי נָ֜א אַ֣ךְ הַפַּ֤עַם הַזֶּה֙ הָאֱלֹהִ֔ים וְאִנָּקְמָ֧ה נְקַם־אַחַ֛ת מִשְּׁתֵ֥י עֵינַ֖י מִפְּלִשְׁתִּֽים׃ (כט) וַיִּלְפֹּ֨ת שִׁמְשׁ֜וֹן אֶת־שְׁנֵ֣י ׀ עַמּוּדֵ֣י הַתָּ֗וֶךְ אֲשֶׁ֤ר הַבַּ֙יִת֙ נָכ֣וֹן עֲלֵיהֶ֔ם וַיִּסָּמֵ֖ךְ עֲלֵיהֶ֑ם אֶחָ֥ד בִּימִינ֖וֹ וְאֶחָ֥ד בִּשְׂמֹאלֽוֹ׃ (ל) וַיֹּ֣אמֶר שִׁמְשׁ֗וֹן תָּמ֣וֹת נַפְשִׁי֮ עִם־פְּלִשְׁתִּים֒ וַיֵּ֣ט בְּכֹ֔חַ וַיִּפֹּ֤ל הַבַּ֙יִת֙ עַל־הַסְּרָנִ֔ים וְעַל־כָּל־הָעָ֖ם אֲשֶׁר־בּ֑וֹ וַיִּהְי֤וּ הַמֵּתִים֙ אֲשֶׁ֣ר הֵמִ֣ית בְּמוֹת֔וֹ רַבִּ֕ים מֵאֲשֶׁ֥ר הֵמִ֖ית בְּחַיָּֽיו׃ (לא) וַיֵּרְד֨וּ אֶחָ֜יו וְכָל־בֵּ֣ית אָבִיהוּ֮ וַיִּשְׂא֣וּ אֹתוֹ֒ וַֽיַּעֲל֣וּ ׀ וַיִּקְבְּר֣וּ אוֹת֗וֹ בֵּ֤ין צָרְעָה֙ וּבֵ֣ין אֶשְׁתָּאֹ֔ל בְּקֶ֖בֶר מָנ֣וֹחַ אָבִ֑יו וְה֛וּא שָׁפַ֥ט אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָֽה׃ (פ)

Judges 16

(1) Once Samson went to Gaza; there he met a whore and slept with her. (2) The Gazites [learned] that Samson had come there, so they gathered and lay in ambush for him in the town gate the whole night; and all night long they kept whispering to each other, “When daylight comes, we’ll kill him.” (3) But Samson lay in bed only till midnight. At midnight he got up, grasped the doors of the town gate together with the two gateposts, and pulled them out along with the bar. He placed them on his shoulders and carried them off to the top of the hill that is near Hebron. (4) After that, he fell in love with a woman in the Wadi Sorek, named Delilah. (5) The lords of the Philistines went up to her and said, “Coax him and find out what makes him so strong, and how we can overpower him, tie him up, and make him helpless; and we’ll each give you eleven hundred shekels of silver.” (6) So Delilah said to Samson, “Tell me, what makes you so strong? And how could you be tied up and made helpless?” (7) Samson replied, “If I were to be tied with seven fresh tendons that had not been dried, I should become as weak as an ordinary man.” (8) So the lords of the Philistines brought up to her seven fresh tendons that had not been dried. She bound him with them, (9) while an ambush was waiting in her room. Then she called out to him, “Samson, the Philistines are upon you!” Whereat he pulled the tendons apart, as a strand of tow comes apart at the touch of fire. So the secret of his strength remained unknown. (10) Then Delilah said to Samson, “Oh, you deceived me; you lied to me! Do tell me now how you could be tied up.” (11) He said, “If I were to be bound with new ropes that had never been used, I would become as weak as an ordinary man.” (12) So Delilah took new ropes and bound him with them, while an ambush was waiting in a room. And she cried, “Samson, the Philistines are upon you!” But he tore them off his arms like a thread. (13) Then Delilah said to Samson, “You have been deceiving me all along; you have been lying to me! Tell me, how could you be tied up?” He answered her, “If you weave seven locks of my head into the web.” (14) And she pinned it with a peg and cried to him, “Samson, the Philistines are upon you!” Awaking from his sleep, he pulled out the peg, the loom, and the web. (15) Then she said to him, “How can you say you love me, when you don’t confide in me? This makes three times that you’ve deceived me and haven’t told me what makes you so strong.” (16) Finally, after she had nagged him and pressed him constantly, he was wearied to death (17) and he confided everything to her. He said to her, “No razor has ever touched my head, for I have been a nazirite to God since I was in my mother’s womb. If my hair were cut, my strength would leave me and I should become as weak as an ordinary man.” (18) Sensing that he had confided everything to her, Delilah sent for the lords of the Philistines, with this message: “Come up once more, for he has confided everything to me.” And the lords of the Philistines came up and brought the money with them. (19) She lulled him to sleep on her lap. Then she called in a man, and she had him cut off the seven locks of his head; thus she weakened him and made him helpless: his strength slipped away from him. (20) She cried, “Samson, the Philistines are upon you!” And he awoke from his sleep, thinking he would break loose and shake himself free as he had the other times. For he did not know that the LORD had departed from him. (21) The Philistines seized him and gouged out his eyes. They brought him down to Gaza and shackled him in bronze fetters, and he became a mill slave in the prison. (22) After his hair was cut off, it began to grow back. (23) Now the lords of the Philistines gathered to offer a great sacrifice to their god Dagon and to make merry. They chanted, “Our god has delivered into our hands Our enemy Samson.” (24) When the people saw him, they sang praises to their god, chanting, “Our god has delivered into our hands The enemy who devastated our land, And who slew so many of us.” (25) As their spirits rose, they said, “Call Samson here and let him dance for us.” Samson was fetched from the prison, and he danced for them. Then they put him between the pillars. (26) And Samson said to the boy who was leading him by the hand, “Let go of me and let me feel the pillars that the temple rests upon, that I may lean on them.” (27) Now the temple was full of men and women; all the lords of the Philistines were there, and there were some three thousand men and women on the roof watching Samson dance. (28) Then Samson called to the LORD, “O Lord GOD! Please remember me, and give me strength just this once, O God, to take revenge of the Philistines, if only for one of my two eyes.” (29) He embraced the two middle pillars that the temple rested upon, one with his right arm and one with his left, and leaned against them; (30) Samson cried, “Let me die with the Philistines!” and he pulled with all his might. The temple came crashing down on the lords and on all the people in it. Those who were slain by him as he died outnumbered those who had been slain by him when he lived. (31) His brothers and all his father’s household came down and carried him up and buried him in the tomb of his father Manoah, between Zorah and Eshtaol. He had led Israel for twenty years.

קראו את בראשית י"ב דונו בשאלות הבאות:

1. מהי סוג הנאמנות שדמותו של אברהם מייצגת?

2. למי נאמנה דמותו של אברהם? מה הסיבה לכך?

3. האם אני מסכים/לא מסכים עם הדרך שאברהם פעל בה? למה?

בראשית י״ב

(א) וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃ (ב) וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה׃ (ג) וַאֲבָֽרֲכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה׃ (ד) וַיֵּ֣לֶךְ אַבְרָ֗ם כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר אֵלָיו֙ יְהוָ֔ה וַיֵּ֥לֶךְ אִתּ֖וֹ ל֑וֹט וְאַבְרָ֗ם בֶּן־חָמֵ֤שׁ שָׁנִים֙ וְשִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּצֵאת֖וֹ מֵחָרָֽן׃ (ה) וַיִּקַּ֣ח אַבְרָם֩ אֶת־שָׂרַ֨י אִשְׁתּ֜וֹ וְאֶת־ל֣וֹט בֶּן־אָחִ֗יו וְאֶת־כָּל־רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁוּ וְאֶת־הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן וַיֵּצְא֗וּ לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃ (ו) וַיַּעֲבֹ֤ר אַבְרָם֙ בָּאָ֔רֶץ עַ֚ד מְק֣וֹם שְׁכֶ֔ם עַ֖ד אֵל֣וֹן מוֹרֶ֑ה וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י אָ֥ז בָּאָֽרֶץ׃ (ז) וַיֵּרָ֤א יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַיהוָ֖ה הַנִּרְאֶ֥ה אֵלָֽיו׃ (ח) וַיַּעְתֵּ֨ק מִשָּׁ֜ם הָהָ֗רָה מִקֶּ֛דֶם לְבֵֽית־אֵ֖ל וַיֵּ֣ט אָהֳלֹ֑ה בֵּֽית־אֵ֤ל מִיָּם֙ וְהָעַ֣י מִקֶּ֔דֶם וַיִּֽבֶן־שָׁ֤ם מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽיהוָ֔ה וַיִּקְרָ֖א בְּשֵׁ֥ם יְהוָֽה׃ (ט) וַיִּסַּ֣ע אַבְרָ֔ם הָל֥וֹךְ וְנָס֖וֹעַ הַנֶּֽגְבָּה׃ (פ) (י) וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨רֶד אַבְרָ֤ם מִצְרַ֙יְמָה֙ לָג֣וּר שָׁ֔ם כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב בָּאָֽרֶץ׃ (יא) וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יב לָב֣וֹא מִצְרָ֑יְמָה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׂרַ֣י אִשְׁתּ֔וֹ הִנֵּה־נָ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִשָּׁ֥ה יְפַת־מַרְאֶ֖ה אָֽתְּ׃ (יב) וְהָיָ֗ה כִּֽי־יִרְא֤וּ אֹתָךְ֙ הַמִּצְרִ֔ים וְאָמְר֖וּ אִשְׁתּ֣וֹ זֹ֑את וְהָרְג֥וּ אֹתִ֖י וְאֹתָ֥ךְ יְחַיּֽוּ׃ (יג) אִמְרִי־נָ֖א אֲחֹ֣תִי אָ֑תְּ לְמַ֙עַן֙ יִֽיטַב־לִ֣י בַעֲבוּרֵ֔ךְ וְחָיְתָ֥ה נַפְשִׁ֖י בִּגְלָלֵֽךְ׃ (יד) וַיְהִ֕י כְּב֥וֹא אַבְרָ֖ם מִצְרָ֑יְמָה וַיִּרְא֤וּ הַמִּצְרִים֙ אֶת־הָ֣אִשָּׁ֔ה כִּֽי־יָפָ֥ה הִ֖וא מְאֹֽד׃ (טו) וַיִּרְא֤וּ אֹתָהּ֙ שָׂרֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיְהַֽלְל֥וּ אֹתָ֖הּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וַתֻּקַּ֥ח הָאִשָּׁ֖ה בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה׃ (טז) וּלְאַבְרָ֥ם הֵיטִ֖יב בַּעֲבוּרָ֑הּ וַֽיְהִי־ל֤וֹ צֹאן־וּבָקָר֙ וַחֲמֹרִ֔ים וַעֲבָדִים֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וַאֲתֹנֹ֖ת וּגְמַלִּֽים׃ (יז) וַיְנַגַּ֨ע יְהוָ֧ה ׀ אֶת־פַּרְעֹ֛ה נְגָעִ֥ים גְּדֹלִ֖ים וְאֶת־בֵּית֑וֹ עַל־דְּבַ֥ר שָׂרַ֖י אֵ֥שֶׁת אַבְרָֽם׃ (יח) וַיִּקְרָ֤א פַרְעֹה֙ לְאַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר מַה־זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לִּ֑י לָ֚מָּה לֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י כִּ֥י אִשְׁתְּךָ֖ הִֽוא׃ (יט) לָמָ֤ה אָמַ֙רְתָּ֙ אֲחֹ֣תִי הִ֔וא וָאֶקַּ֥ח אֹתָ֛הּ לִ֖י לְאִשָּׁ֑ה וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֥ה אִשְׁתְּךָ֖ קַ֥ח וָלֵֽךְ׃ (כ) וַיְצַ֥ו עָלָ֛יו פַּרְעֹ֖ה אֲנָשִׁ֑ים וַֽיְשַׁלְּח֥וּ אֹת֛וֹ וְאֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לֽוֹ׃

Genesis 12

(1) The LORD said to Abram, “Go forth from your native land and from your father’s house to the land that I will show you. (2) I will make of you a great nation, And I will bless you; I will make your name great, And you shall be a blessing. (3) I will bless those who bless you And curse him that curses you; And all the families of the earth Shall bless themselves by you.” (4) Abram went forth as the LORD had commanded him, and Lot went with him. Abram was seventy-five years old when he left Haran. (5) Abram took his wife Sarai and his brother’s son Lot, and all the wealth that they had amassed, and the persons that they had acquired in Haran; and they set out for the land of Canaan. When they arrived in the land of Canaan, (6) Abram passed through the land as far as the site of Shechem, at the terebinth of Moreh. The Canaanites were then in the land. (7) The LORD appeared to Abram and said, “I will assign this land to your offspring.” And he built an altar there to the LORD who had appeared to him. (8) From there he moved on to the hill country east of Bethel and pitched his tent, with Bethel on the west and Ai on the east; and he built there an altar to the LORD and invoked the LORD by name. (9) Then Abram journeyed by stages toward the Negeb. (10) There was a famine in the land, and Abram went down to Egypt to sojourn there, for the famine was severe in the land. (11) As he was about to enter Egypt, he said to his wife Sarai, “I know what a beautiful woman you are. (12) If the Egyptians see you, and think, ‘She is his wife,’ they will kill me and let you live. (13) Please say that you are my sister, that it may go well with me because of you, and that I may remain alive thanks to you.” (14) When Abram entered Egypt, the Egyptians saw how very beautiful the woman was. (15) Pharaoh’s courtiers saw her and praised her to Pharaoh, and the woman was taken into Pharaoh’s palace. (16) And because of her, it went well with Abram; he acquired sheep, oxen, asses, male and female slaves, she-asses, and camels. (17) But the LORD afflicted Pharaoh and his household with mighty plagues on account of Sarai, the wife of Abram. (18) Pharaoh sent for Abram and said, “What is this you have done to me! Why did you not tell me that she was your wife? (19) Why did you say, ‘She is my sister,’ so that I took her as my wife? Now, here is your wife; take her and begone!” (20) And Pharaoh put men in charge of him, and they sent him off with his wife and all that he possessed.

קראו את משנה אבות ו':ה' וחשבו כיצד הנאמנות באה לידי ביטוי בחיי היום יום שלנו? באילו סיטואציות?

משנה אבות ו׳:ה׳

(ה) אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה לְעַצְמְךָ, וְאַל תַּחְמֹד כָּבוֹד, יוֹתֵר מִלִּמּוּדְךָ עֲשֵׂה, וְאַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל מְלָכִים, שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם, וְכִתְרְךָ גָדוֹל מִכִּתְרָם, וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ:

Pirkei Avot 6:5

(5) Do not seek greatness for yourself, and do not covet honor. Practice more than you learn. Do not yearn for the table of kings, for your table is greater than their table, and your crown is greater than their crown, and faithful is your employer to pay you the reward of your labor.

חומר עזר למורה-

תוכל להיעזר בפירוש בכדי לכוון את התלמידים להשיג את המטרה הרצויה: הבנת קטע המשנה ויצירת דיון הקשור לסיטואציות הנוגעות בנאמנות בחיי היום יום.

פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות ו׳:ה׳

(א) גם משנה זו ממשיכה בתיאור דרך החיים הראויה ללומדי התורה, אלא שבניגוד לקודמתה, שהציעה כיצד לנהוג, מצביעה משנה זו על דברים שיש להימנע מהם.

(ב) אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה לְעַצְמְךָ, וְאַל תַּחְמֹד כָּבוֹד. אסור שלומד התורה ירדוף בשל הצלחתו והישגיו אחר מעמד של שררה ("גדוּלה") או יתאווה לכבוד (והשוו לעיל ד, ז).

(ג) יוֹתֵר מִלִּמּוּדְךָ עֲשֵׂה. שהרי למדנו כי "כל שמעשיו מרובין מחכמתו – חכמתו מתקיימת" (ג, יב), וראוי ללומד התורה לא רק נאה לדרוש אלא גם, ובעיקר, נאה לקיים ולעשות.

(ד) וְאַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁלַּמְלָכִים, שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָּדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם וְכִתְרְךָ גָּדוֹל מִכִּתְרָם. אל לו לאדם להתאוות לא לחיי פאר, כנהוג בארמונות, ולא לסממני השלטון והגדוּלה, כגון הכתר, כיוון שמה שנזקף לזכותו, היינו תורתו ולימודו, גדולים מהם בערכם, וכתר תורה (ראו ד, ז) חשוב ועדיף על כתר המלוכה.

(ה) וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶך. מובטח לו ללומד התורה שהקב"ה ישלם לו את שכרו במלואו (לביטוי זהה ראו לעיל ב, יט). אף לומד התורה איננו חסין בפני הפיתויים שאליהם נחשף כל בן אנוש, כגון השררה, הכבוד וחיי המותרות, ועליו לחזור ולהזכיר לעצמו מה הם הדברים החשובים באמת.

A New Israeli Commentary on Pirkei Avot 6:5

...