שאלות בבצלאל

• מה הקשר בין המשכן שנעשה ע"י בצלאל והיותו נכד של מרים?

• האם המסירות נפש כשחור מסר עצמו בעגל צריך ליהיות בלא חקירה והתחכמות?

• מה גרם לקינאת בני ישראל לבצלאל?

• מה הנלמד באהליאב שקבל חכמה כמו בצלאל?

• מדוע שמונה עשרה פעמים הדגישה הפרשה שעשו את המשכן כאשר צוה ה’ את משה?

ויעש להם בתים - המשכן שנעשה ע"י בצלאל נכדה של מרים

בפסוק (שמות לה,ל) ראו קרא יקוק בשם בצלאל בן אורי בן חור, כתב רש"י ז"ל חור, בנה של מרים. והשפתי חכמים ביאר שלפי שהיתה נביאה, לכך זכה לזה. ובס' משכיל לדוד ביאר על פי מה דאיתא בשמות רבה כאן, מהיכן זכה בצלאל לכל החכמה הזאת, בזכות מרים, שנאמר (שמות א,כא) ויעש להם בתים, יוכבד נטלה כהונה וכו', ומרים נטלה חכמה, שהעמידה בצלאל וכו' ע"כ, והיינו דקא משמע לן קרא באומרו בן חור, וזהו שכתב רש"י, אם תאמר מהיכן זכה לחכמה גדולה כזו, בנה של מרים היה עכ"ל.

ובלבוש האורה כאן, העיר למה כתב רש"י את זה כאן, ולא בכי תשא בפסוק (לא,ב) ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן

חור וגו'. ובס' נחלת יעקב יהושע כאן, תירץ שמכיון שרש"י נתכוון להמדרש רבה, לכן דקדק רש"י לפרש זאת כאן בעשיית המשכן והארון והכלים, כי אכן אז נתגלה גודל חכמתו של בצלאל, וכמש"כ רש"י בהמשך בפקודי (לז,כב), שאפילו דברים שלא אמר לו משה רבו, הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני.

והנה בדברי הימים (א' ב,יח-יט) כתוב וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה ואת יריעות, ואלה בניה ישר ושובב וארדון, ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור. ובמס' סוטה (דף יא,ב) איתא שעזובה ויריעות ואפרת היא אשה אחת, מרים הנביאה שנשאה כלב לשם שמים, ומעלה עליו הכתוב כאילו ילדה. ומה שכתוב ותמת עזובה, שנצטרעה עיי"ש וברש"י באריכות. אבל בתרגום דרב יוסף לדברי הימים, איתא שעזובה היא יריעות, והיא שטוותה את היריעות למשכן. ואחר מותה, נשא כלב את אפרת היא מרים עיי"ש. ואם נאמר שגם לשיטת הגמ', היה מסורת שמרים טוותה את יריעות המשכן, אף שמפרשינן יריעות על שם מראה פניה. או נאמר שכוונת התרגום במתה שנצטרעה, ואינו חולק על הגמ'. אם כן מרים עצמה זכתה להקים את הבית הנרמז ב'ויעש להם בתים', הוא המשכן.

ברכת אברהם

ז״ל המשך חכמה: ״הענין דמסירת נפש צריך ליהיות בלא חקירה והתחכמות יתירה, ויהודה מסר עצמו בים במסירות נפש כמו דאיתא בתוספתא דסוטה וכן חור מסר עצמו בעגל, דהחקירה תעכב (ברצון פנימי) מלמסור נפשו על קדוש השם לכן אמר, שבעבור זה שלא חקרו ולא התחכמו יותר מדאי, לכן וימלא אותו בחכמה ובדעת׳׳.

ולכאורה מהו השכר שנתן להם השם? אם נאמר, שהחכמה והחקירה הן המעכבות מלמסור נפשו על קדוש השם, נמצא בשביל שמסרו נפשם השכר שלהם יהיה שכן יחקרו ויתחכמו, נמצא שלא יוכלו למסור נפשם על קדוש שמו יתברך. אבל נאמר, שהענין הוא בזה, יש תמימות שהיא לפני החקירה, ויש תמימות שבאה אחרי החקירה. יהודה, היה תמים כשקפץ אל הים וכן חור במעשה העגל ולכן שניהם זכו שבניהם יתחכמו ויגיעו לשלימות התמימות, כלומר לאותה התמימות שאחרי החקירה, שלימות זו אין בה שום ספקות ואין חשש להתחכמות שתקלקל את האמונה. עיין רמב׳׳ן (דברים יה, יג) שמביא את התרגום אונקלוס על הפסוק ״תמים תהיה עם ה׳ אלהיך - שלים תהי בדחלתא דה׳ אלהך׳ שלא תהיה חסר ביראתו גם ראה רמב׳׳ן על הפסוק ״התהלך לפני והיה תמים׳׳ (בראשית יז, א) וכן מפרש החזקני (דברים יה, יג) ״כלומר שלם תהיה עמו בכל מעשיך ובכל מחשבותיך׳ . יש הבדל במונח ״תמים׳׳ - פעם זו הגדרה לאיש שאינו חכם יותר מדאי אינו מתוחקם ואינו מתחכם, הוא עושה מה שמצווים עליו לעשות, ופעם ״תמים׳׳ מציין איש שלם במעשיו אין בו מום לא בגוף ולא ברוח, וזה בא אחרי התהליך של החקירה והחכמה.

נתיבי חיים

לכאורה מהו הלשון ״ראו״? הלא לא הראה להם שום דבר, מצאתי במדרש (תנחומא ד) ״כשירד משה אמר להם לישראל, כה אמר לי הקב"ה לעשות משכן קרשים ומזבח ושולחן, אמרו לו מי יעשה כל זאת? אמר להם בצלאל, התחילו ישראל מרננים ע ל משה ואמרו לא כך אמר הקב״ה למשה לעשות את המשכן ע״י בצלאל? אלא משה בעצמו ממנה אותו, על שהוא קרבו. משה מלך ואהרן אחיו כהן גדול, בניו סגני כהונה ... כל הגדולה הזו מבקש משה לכוין, אמר להם משה - אני לא עשיתי כלום מדעתי, אלא הקב״ה הוא אמר, והוא מראה להם״. והתנחומא אינו מפרש מה הראה משה לישראל.

הרמב״ן בשמות (לא, ב) ״ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור, אמר השם למשה ראה קראתי בשם, ומשה אמר לישראל ראו קרא ה׳ בשם, והטעם כי ישראל במצרים סרוכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף ובזהב ובחרשת אבן ועץ כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכל האומניות כלום והיודעים ורגילים בהם בבוא ידיהם תמיד בטיט וברפש, לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקות ויפה, ועוד שהוא גדול בחכמה בתבונה ובדעת להבין סוד המשכן, ולכן אמר למשה שיראה הפלא הזה, כי הוא מלא רוח אלהים לדעת כל אלה״.

ובכן משה הראה להם שטענתם אין לה שחר, כי הרי בצלאל מלא חכמה ויודע את סוד המשכן, משא״כ אחרים מעולם לא התעמקו בענינים אלה רק היו עסוקים בחומר ובלבנים, וכזאת ראהנגם בהקדמה שם בתנחומא ״ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה, שכבר היתה בו חכמה ללמדך שאין הקב״ה ממלא חכמה אלא למי שיש לו חכמה״.

כדאי להעיר, בני ישראל של דור דעה דאז, כיצד עלה על דעתם שלמלאכת המשכן שאליה זקוקים להיות חכמים ובעלי רוח כדי לעשותה, יתאימו אנשים מן העם? הא תינח על משה היו יכולים לחשוב שהוא יעשה מכיון שהוא היה שומע מאת השי״ת. אבל על אנשים אחרים איך זה עלתה על מחשבתם שהם יעשו? מכאן, כשאדם מתקנא ברעהו, רוצה להיות כמוהו ולעשות כמתכונתו, האיש הזה אובד את שכלו הישר והולך אחר רצונו, ומכיון שהרצון מתאווה אין שום סברא הגיונית בכחה לעצור אותו. וזה שאמר להם משה, ״ראו״ את הפלא שרק בצלאל יודע את המלאכה שהרי הוא מלא חכמת אלהים ויודע את האמנות, וזה הרגיע אותם.

נתיבי חיים

ועיין ש״ח וז״ל: ״כלומר בכל הענין כתיב ויעש ולא כתיב בצלאל כמו גבי הארון, לפי שאין בהן קדושה כ״כ כמו הארון, לא רצה בצלאל להטריח כ״כ בעשייתן אלא אהליאב ושאר תלמידיו שהיו לו והוא מראה להם והם עושין, אבל הארון שהיה בו קדושה גדולה משום הכי בצלאל עצמו היה מטריח בו ונתן נפשו על המלאכה יותר״ וכו׳ כלומר, הכל נעשה ע״י בצלאל, הוא היה האדריכל של המשכן, אבל מכיון שהראה לחכמים אחרים איך לעשות, כתוב בתורה סתם בלי להזכיר את שמו, אבל פה שעשה בעצמו במו ידיו, זו היא כבר טירחה יתירה וזה נכתב על שמו.

רבנו בחיי מביא מדרש וז״ל: ״אמר רבי חנינא דצפורי, שלש ארונות עשה בצלאל, שנים של זהב ואחד של עץ, שקע של עץ בתוך של זהב, ושל זהב לתוך של עץ, וצפה שפתותיו זהב ... אמר לו אעפ״י שהעץ נתון באמצע הוי נוהג בו כבוד, שהתורה נתונה בתוכו, והלוחות שנשתברו הוי נוהג בהן כבוד, שנאמר אעפ"י שאתה רואה בני תורה עניים נהוג בהם כבוד”. וזה חסר ביאור, לכאורה. איך היה יכול להעלות על הדעת שאם הת״ח הוא עני, שלא תנהג בו כבוד, ולזה נצטרך לדרוש פסוק מן התורה ומן הלוחות, יש שם דרש לענין ת"ח ששכח תלמודו, ויש להקשות שהלמוד משברי לוחות אינו דומה, כי כאן הת״ח שכח תלמודו וא״כ הוא כבר אינו ת"ח, משא״כ בשברי לוחות.

רש״י מפרש ״ואהליאב משבט דן מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשוהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן והוא מגדולי השבטים לקיים מה שנאמר ולא ניכר שוע לפני דל״, בחר הקב״ה באהליאב ונתן לו חכמה כמו שנתן לבצלאל, הכל כדי להראות שאין הקב״ה מבדיל בין שוע לדל והעיקר הוא הלומד תורה ומקיים מצוותיה.

נתיבי חיים

ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה’ את משה (ל”ח, כ”ב – פרשת פקודי)

אשר צוה אותו משה אין כתיב כאן אלא כל אשר צוה ה’ את משה, אפילו דברים שלא אמר לו רבו הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני, כי משה צוה לבצלאל לעשות תחילה כלים ואח”כ משכן, אמר בצלאל מנהג העולם לעשות תחילה בית ואח”כ משים כלים בתוכו, א”ל כך שמעתי מפי הקב”ה, א”ל משה בצל אל היית כי בודאי כך צוה לי הקב”ה וכן עשה המשכן תחילה ואח”כ עשה כלים – רש”י.

והוא מברכות דף נה. וכתבו שם רש”י ותוס’ שיש מקור בפסוקים גם למשה וגם לבצלאל, שבפרשת תרומה כתוב ארון תחילה, ובפרשת כי תשא כתוב משכן תחילה. ויש לעיין אם משה רבינו הבין מדברי בצלאל שצריך לעשות תחילה בית ואח”כ כלים, ועד כדי כך שאמר לבצלאל שבאמת כך אמר לו הקב”ה, א”כ מדוע משה רבינו לא הגיע בעצמו למסקנא זאת והרי בפרשת כי תשא יש מקור לדברי בצלאל, ומה הבין משה יותר מדברי בצלאל מאשר הפסוק עצמו?

ונראה לבאר ע”פ דברי ר’ ברוך מרדכי אזרחי שליט”א ב”ברכת מרדכי” בפרשת תצוה שהעיר על ששמונה עשרה פעמים הדגישה הפרשה שעשו את המשכן כאשר צוה ה’ את משה, ומה הצורך המיוחד בהדגשה זאת שלכאורה דבר פשוט הוא שעושים כאשר צוה ה’? וביאר שבטבע האדם כששומע צווי מאדם אחר לעשות מעשה מסויים מפריע לו להיות מצויית כאילו מתבטל לגמרי לדעתו של המצווה מבלי היותו שותף בתכנון או בצוואה עצמה. ולכן הוא חפץ להוסיף משלו בהבנתו של המצווה, כאילו זאת כוונתה של המצווה, אולם האמת היא שלמצווה היתה כוונה שונה במקצת, אולם רצונו של המצויית להוסיף נופך מדעתו, עוותה את הצווי במקצת, וזהו ששבח הכתוב את משה שעשה כאשר צווה ה’.

ולפי זה יש ליישב שבאמת משה רבינו היה יכול להגיע למסקנא זאת שצריך להקדים את הבנין לכלים, בגלל לשון הפסוקים שבכי תשא שהוקדם אהל מועד, אלא שאחרי שמשה חשב שהקב”ה אמר לו תחילה כלים, פחד משה שמא מחשבה זאת שצריך להקדים את הבנין תחילה באה לו בגלל הדחף הפנימי שלו לערב את הנגיעות המחשבתיות שלו בצווי ששמע מהקב”ה, ולכן רק כששמע מבצלאל אמר שבאמת כך צווהו הקב”ה.

פרפרת התורה