אִם שׁוֹט יָמִית פִּתְאֹם (איוב ט, כג), אַנְטוֹנִינוֹס שָׁאַל אֶת רַבֵּנוּ אָמַר לוֹ מַהוּ דִּכְתִיב: אִם שׁוֹט יָמִית פִּתְאֹם, אָמַר רַבִּי גְּזוֹר דִּיסַב מְאָה מַגְלְבִין וְהוּא יְהִיבִין מְאָה דִּינָרִים, דֵּין סָכוֹם לְדֵין וְדֵין סָכוֹם לְדֵין וְלָא מַפְקִין מִידֵיהּ כְּלוּם, כָּעִנְיָן הַזֶּה מַלְעִיג עַל הַמֻּכֶּה. (איוב ט, כג): לְמַסַּת נְקִיִּם יִלְעָג, אָמַר רַב אַחָא בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיקִים יוֹשְׁבִים בְּשַׁלְוָה וּמְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה הַשָֹּׂטָן בָּא וּמְקַטְרֵג, אָמַר, לֹא דַיָין שֶׁהוּא מְתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא שֶׁהֵם מְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה. תֵּדַע לָךְ שֶׁהוּא כֵּן, יַעֲקֹב אָבִינוּ עַל יְדֵי שֶׁבִּקֵּשׁ לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה נִזְדַּוֵּוג לוֹ שִׂטְנוֹ שֶׁל יוֹסֵף. וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב (איוב ג, כו): לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי, לֹא שָׁלַוְתִּי מֵעֵשָׂו, וְלֹא שָׁקַטְתִּי מִלָּבָן, וְלֹא נָחְתִּי מִדִּינָה, וַיָּבֹא רֹגֶז, בָּא עָלַי רָגְזוֹ שֶׁל יוֹסֵף.
ענין קריאת ימי הפורים על שם הפור והוא הגורל אלא שבלשון פרסי נקרא פור והוצרך הכתוב לזכור שמו בלשון פרסי ולתרגמו ללשון הקודש לפי שהימים קראו כשם הפרסי שכפי הנראה היה נקרא כן בפי בני ישראל אז. וזה טעם על כן קראו וגו' ולא פירש מי דרצה לומר המון בני ישראל קראו כן שכך הוא מפורסם שם ימים הללו אז. כי הפור הוא שגרם לימים אלו כי לולי נפל להמן הפור על חודש זה שבו יצליח לא היה מתחיל לעשות כלום. והנה הגורל אינו מקרה כמו שכתוב ומיהוה כל משפטו כי הכל הנהגת השם יתברך וכל האומות גם כן האמינו בגורלות אלא שכל העמים ילכו איש בשם אלהיו הם שרי האומות המנהיגים אותם שכל פעולותיהם נמשך מהם. וכמו שהם רק לשעה כך כל פעולתם וכן הוראת גורלותיהם הוא כפי מה שהענין לשעה ולא כמו שהענין באמת לאמיתו כגורלות בני ישראל שהם מהשם יתברך הם מורים האמת הקיים לעד כחלוקת הארץ בגורל שהוא חלקו ונחלתו לעולמי עד. אבל גורל המן אף דגם כן לא היה דבר ריק הוראתו היה רק כפי מה שיהיה למראית העין לשעה וכפי מחשבת הדמיון שחשבו כן הוא שהם מוכנים חס ושלום ליום הריגה לאותו חודש. אבל באמת לאמיתו נהפוך הוא כי האי עלמא שהוא עולם הדמיון כמו שכתוב בשוב וגו' היינו כחולמים נקרא עלמא דשיקרא שהוא היפך האמת וכל שליטת השרים ועניניהם הוא רק בהאי עלמא המראה הכל דמיון היפך האמת וכן כל הוראותיהם. כי כל השגתם הוא כפי הדמיון והרי בדמיון פעל המן גזירה רעה. וידוע כי הם זה לעומת זה הקליפה והחיצוניות מלבשת את הפנימיות והקדושה אבר נגד אבר ובכל ענין דמיון האמת דבני ישראל בגוים הוא גם כן דוגמתן רק שהוא בהיפך. ועל כן כפי האמת היה גם כן אותו ענין דהרוג ואבד ובין יהודים וגוים אלא שהיה נהפוך מהוראת הדמיון ולכן המשכילים יבינו האמת מתוך הדמיון. וזה טעם פור הוא הגורל כי פור הפרסי ושל אומות העולם נפילתו הוא כפי הדמיון ומברר רק איך הדבר מצד הדמיון של שעה. מכל מקום הוא עצמו הגורל שבלשון הקודש שהוא המודיע האמת לאמיתו. והמון בני ישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם קראו לימים על שם הפור והוראתו הדמיון כי זה כל קדושת ימי הפורים לברר האמת הגנוז ונעלם תוך הדמיון עד שהדמיון שב להיות כלי להאמת שבתוכו ונטפל אליו. וכמו שהיה בנס דפורים ההריגה באויבים היה רק על ידי גזירת המן להיות היהודים עתידים ליום הזה הוכרחו להפוך הדבר שיהיו עתידים להרוג באויבים. ונמצא הדמיון הוא הוא הגורם הישועה ביתר שאת ועל כן הוכרח להיות הדמיון גם כן לצורך האמת שאחר כך ונמצא גם הדמיון הוא מכלל הנס והישועה שאחר כך כי היה רק לצורך ישועה. ועל כן חייב לבסומי כי השיכור הוא מלא דמיון ואין לו מחשבת אמת כלל אבל אצל בני ישראל גם הדמיון הוא אמת. ועל כן קראו לימים פורים להורות כי הפור הוא עצמו הגורל והוא גם כן בכלל הנס. ועל כן המגילה מתחלת באות ו' ומסיימת ב-ו' שהוא אות אמת כידוע בזוהר (ריש פרשת ויקרא) והוא מדת האמת ליעקב שכולו זרע אמת דזהו מדת האמת כאשר כולו כך מבריח מקצה אל הקצה ואין בו דבר מלבר כי שפת אמת תכון לעד. וכאשר נהפך הדמיון להיות גם כן אמת זהו שלימות אות אמת שהוא הבריח התיכון המבריח מקצה אל הקצה. ותחלתו ויהי שהוא מורה צרה כמדתן של צדיקים תחלתן יסורים וסופן שלוה (בראשית רבה פרשה סו) ועל ידי היסורין הקודמין גם כן השלוה יותר גדולה והם ההכנה לשלוה שאחר כך. ועל כן גם זה מתחיל באות אמת והוא מדת יעקב אבינו ע"ה שביקש לישב בשלוה וקפצו עליו היסורין לא לנגד לרצונו של הישיבה בשלוה על ידי זה כי כל רצונותיו לשם שמים ורצון יראיו יעשה. רק למלאות רצונו ומבוקשו לישב בשלוה והשלוה שלו היינו חיים שלא בצער וביצר הרע שזכה לו כמ"ש בתנא דבי אליהו רבה (פרק ה) והיינו באותם שנים שישב במצרים שנאמר עליהם ויחי יעקב שאז היה לו שלימות החיות. ולעשות מבוקשו קפץ עליו רגזו של יוסף שעל ידי זה בא למצרים. וסופו מסיימת בזרעו לזכות לזרע אמת גם כן כאשר שמעתי כי על ידי מחיית עמלק שמצותו לאבד כל זכר למו אז בזה לעומת זה כשזה נופל זה קם ניתוסף ריבוי בנפשות דישראל וזוכה לזרע מי שצריך לה. ולדעתי נרמז זה בסיום המגילה במלת זרעו כי לעולם המלה שבהתחלה הוא שורש הדבר מצד ההתחלה והמלה האחרונה הוא שורש סוף ותכלית המכוון בדבר זה. והמכוון במחיית עמלק להיות השם שלם ונודע כי שתי אותיות ראשונות של שם הם האבות ואחרונות הם הצאצאים. וכאשר השם שלם הוא שהאבות זוכים לראות צאצאים סמוכים להם [ועיין זוהר פרשת ויקרא ז' א' עיין שם] וזוכין לזה במחיית עמלק. ועל כן אדר מזלו דגים הרומז על וידגו לרוב וכן שמעתי כי חודש זה מסוגל להוליד בו יותר מבשאר חדשים על פי מה שאמרו בפרק קמא דראש השנה (ח.) בצאן מתעברות באדר וכן בצאן ישראל. ועל ידי הריבוי דישראל ממילא בא המיעוט לזרע עמלק דכשזה קם זה נופל ועל כן חודש זה מסוגל למחיית עמלק ולאבד כל זכר למו. והמן חשב אדרבה להיפך כי אז יאבד חס ושלום כל זכר מישראל מצד כח הדמיון שלו המראה לו כן ודמיון זה גרם אדרבה לרבוי על דרך כאשר יענו אותו וחשבו למעטם כן ירבה וגו'. כי כן הוא מדת הריבוי של ישראל להיות נמשך דוקא על ידי הדמיון המראה היפך מקודם. כמו צור חצבם אברהם אבינו ע"ה דאמר לו צא מאצטגנינות שלך כו' (שבת קנו סוף ע"א) והוא הוראת הדמיון שתחת השמים דכל הוראת האצטגנינות הוא מצד הדמיון עולם הזה שתחת השמים. וכל עסק אברהם אבינו ע"ה ובנין אומה הישראלית הוא לצאת מהדמיון שהם כל הבלי העולם הזה שתחת השמש דהכל הבל ודמיון ורק עד ארגיעה. ושורש ישראל הוא לבקש שפת אמת אשר תכון לעד ודבר זה נעלם בעולם הזה שכך היה ברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא (שם עז:) שאין האור נגלה מיד רק מתוך החושך וההעלם נגלה האור למבקשיו והם בני ישראל. אבל אומות העולם נשארים בחושך אשר יכסה ארץ ולאומים ורק עליך יזרח וגו' דכי אשב בחושך יהוה אור לי.
בזוה"ק (פ' זו קע"ח א') תא חזי לא אתקיים עלמא ולא אשתלים עד ההוא שעתא דנפיק אדם בשלימו דכלא ואתקדש יומא ואתתקן כרסייא קדישא למלכא וכו' דשלימות העולם היה בבריאת האדם שזה תכלית הבריאה שיהיה אדם בעל בחירה ובבחירתו יקבל מלכותו יתברך שמו דהמלאכים אינם בעל בחירה לכן אינו ניכר כבוד מלכותו מהם. רק אחר שקלקל האדם הי' השלימות מהבריאה אחר כך על ידי ואתקדש יומא שבא יום השבת דכתיב כי בו שבת שהיה להשי"ת נייחא בעולמו שבסוף יום הששי כתיב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד והיינו בא יום השבת שאז יתוקן הכל שכן נדרש בבראשית רבה כל אשר עשה והנה טוב מאוד על כל ההיפך מהטוב שזה יהיה טוב מאוד. וזה שאמר ואתתקן כרסייא קדישא למלכא וכמו"ש ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו שזה מורה על נייחא כמו שנאמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו' ואיזה מקום מנוחתי. דכסאי מורה על נייחא וכמו שנדרש (ב"ר ר"פ וישב) וישב יעקב יעקב אבינו על ידי מה שבקש לישב בשלוה וכו' וכמ"ש (ב"ר פ' ט') עולמי עולמי הלואי תהא מעלית חן לפני תמיד כשם שהעלית חן לפני בשעה הזו. והיינו ביום השביעי על ידי שיהיו אומה שלימה שיכירו כח מלכותו שישליכו כל עסקיהם לכבודו יתברך שמו וכמו"ש (שמות רבה ר"פ כ"ג) נכון כסאך מאז משל למלך וכו' ואגוסטוס יושב וכו' משעמדת בים ואמרנו לפניך שירה באז נתיישבה מלכותך וכסאך נכון וכו' והוא על פי מ"ש (ויקרא רבה פ' ב') הן שהמליכוני תחלה על הים ואמרו לי יהוה ימלוך לעולם ועד. וכן בשבת שכל ישראל מקבלים עליהם עול מלכותו יתברך שמו אז נתיישבה מלכותו ונתעלה וישב על כסא כבודו שאז יש לו נייחא בעולמו מכל הבריאה. וכ"כ (בזוה"ק חלק ב' קל"ה א') ת"ח קוב"ה אחד לעילא לא יתיב על כרסיא דיקרי' עד דאתעבידת ברזא דאחד כגוונא דילי' למיהוי אחד באחדוהא אוקימנא רזא דה' אחד ושמו אחד וכו' והוא מ"ש בזוהר הקדוש (שם קל"ג ב') יהוה אחד יחודא עלאה בשכמל"ו יחודא תתאה. והענין על פי מה שא' (תנחומא סו"פ תצא) כל זמן שזרעו של עמלק בעולם לא השם שלם ולא הכסא שלם דכתיב כי יד על כס י"ה וכו'. ובגמרא (פסחים נ'.) בעולם הזה נכתב בי"ה ונקרא בא"ד וכו' לעלם כתיב דשם הוי"ה אינו נהגה. וצריך להבין דהרי אותיות הוי"ה מורים על ע"ס י"ה חכמה ובינה והתג שעל יו"ד על כ"ע ואותיות ו"ה מרמזים ו' על הששה מדות ואות יהוה על מלכות כידוע ולמה אותיות י"ה מהשם נהגה וביחד עם ו"ה אינו נהגה ואדרבה אותיות י"ה שמורה על ג' ראשונות שהם במעלה יותר היה צריך שלא יהיה נהגה. אך באמת מצינו (מנחות ק"י.) ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בשבמים וגו' דקרו לי' אלהא דאלהא. והיינו שכל האומות מודים שהשי"ת הוא הבורא עולם והוא רם על כל רק אומרים שמסר ח"ו הנהגת עולם הזה למזלות ועל ידי זה היו עובדים להם. ולפי טעותם אין חיבור לאותיות י"ה שמורה על ג' ראשונות עם אותיות ו"ה שמורה על מדות שהאציל השי"ת להנהגת עולם הזה. ובעולם הזה אין הכרה בזה איך שיש יחוד גמור וחבור מאותיות י"ה עם ו"ה וזה פי' שאין נהגה השם הוי"ה בעולם הזה ורק לעולם הבא יהיה זה מפורש. והיינו כל זמן שזרעו של עמלק בעולם שיש מציאות עוד מהרע אין השם שלם היינו שאינו ניכר ומפורש היחוד מאותיות הוי"ה ולא הכסא שלם שאל"ף מורה על פל"א עליון מדת עתיקא והיינו שאינו ניכר היחוד כ"ע דאיהו כתר מלכות. ובשבת שהוא מעין עולם הבא יש בו התגלות מעין עולם הבא בהכרת היחוד וחבור אותיות י"ה בו"ה. וזהו רזא דשבת דאתאחדת ברזא דאחד וכו' והיינו יהוה אחד ע"פ מ"ש (פסחים נ"ו.) כשם שאין בלבך אלא אחד והיינו שיעקב אבינו היה מפורש אצלו בבחינת אמת הכרת היחוד יהוה אחד כך אין בלבנו אף שאינו מפורש במדת אמת מכל מקום על ידי אמונה משיגין אנחנו גם כן שיהוה אחד בבחינת אמונה. ועל זה אמר יעקב אבינו ע"ה בשכמל"ו כמו"ש (רע"מ פנחס ר"ל א') איהו אמת ואיהי אמונה והוא גם כן כסא שלם כ"ע דאיהו כתר מלכות שהוא עם אות א' שמורה על פל"א עליון כ"ע. וזה שאמר בס' הבהיר אבן מאסו הבונים וגו' אבן שמאסו אברהם ויצחק שבנו את העולם היתה עתה לראש פנה. וזה הענין דשבת גדול מימי המעשה אף דו' מורה על ו' מדות בחי' קוב"ה ואות יהוה מורה על מ' מלכות שהוא שבת ואות ו' קודם לאות יהוה. אך מפני ששבת מעין עולם הבא ויש בו התגלות כ"ע דאיהו כתר מלכות שהוא היחוד כי יהוה האו אלהים שגם ההנהגה דעולם הזה מתנהג בבחינת הו"א שהוא מדת עתיקא כמ"ש בזוהר הקדוש פ' זו (קע"ח ב') וזהו פי' היתה לראש פנה. ובשבת שהוא נגד מ' מלכות אז מתגלה היחוד דמעין עולם הבא וכל אחד מישראל יכול להשיג על ידי אמונה היחוד כל חד לפום מאי דמשער בליבי'. וזה שאמר ואתקדש יומא ואתתקן כרסייא קדישא למלכא וכו':
בסעודה שלישית של שבת לא תקנו חכמינו ז"ל קידוש על היין. הענין הוא דאיתא (עירובין ס"ה.) לא נברא יין אלא לנחם אבלים ולשלם וכו' שנאמר תנו וגו' ויין למרי נפש. וצריך להבין הא יש יין דמצוה כמו דקידוש וכן איתא (יומא ע"א.) הרוצה לנסך יין על גבי המזבח ימלא גרונן של ת"ח יין וכן מצינו בר"נ שאמר כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילאי דעתאי (עירובין ס"ד.) הרי שהי' צריך היין לדברי תורה. וכן אין אומרים שירה אלא על היין (ברכות ל"ה.) וכן כגון זה ראוי לקדש עליו ולומר כל שירות ותשבחות שבעולם (פסחים ק"ז.) ואיך אמרו שלא נברא יין רק לנחם אבלים. אך באמת היין הוא רק למרי נפש שעיקר העצבון הביא הנחש שנזכר בקללות עצב בעצבון תאכלנה וזה נקרא אבלות כמו שנדרש (ב"ר ר"פ י"א) ולא יוסיף עצב עמה זה האבל המד"א נעצב המלך אל בנו וכן דרשו (שם סו"פ כ"ז) ויתעצב אל לבו ואין עציבה אלא אבילות ז' ימים נתאבל על עולמו וכו' ויעבץ שהיה הראשון שהחזיר על ידי פלפולו ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה כמ"ש (תמורה ט"ז.) כתיב ואמו קראה שמו יעבץ לאמור כי ילדתי בעצב והיינו שבא לתקן העצב שהביא הנחש. והוא על ידי תורה שבעל פה שבא לתקן הרב כעס כמו שנאמר כי ברוב חכמה רב כעס. ולכן ביקש יעבץ לבלתי עצבי שלא ישגבני יצר הרע מלשנות (כמו"ש בגמרא שם). ואף שעיקר התפשטות תורה שבעל פה היה בבבל (כמ"ש סוכ כ' סע"א) מכל מקום אמרו (ב"ר פ' ט"ז) וזהב הארץ ההוא טוב מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל. והיינו על פי מ"ש (סנהדרין כ"ד:) נועם אלו ת"ח שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה חובלים אלו ת"ח שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה שבבבל היתה התפשטות הפלפול ומלחמתה של תורה ובארץ ישראל היו מקבלין זה מזה דעתם בנועם. ולכן בתחילת ביאתם לארץ ישראל הי' שם יעבץ לתקן העצב שהביא הנחש ולזה הוצרך היין להשיב נפש וליישר הדעת וכמו שאמר ר"נ עד דלא שתינא כו' לא צילאי דעתאי ונצרך היין ליישר הדעת לדברי תורה. ועל זה אמר הרוצה לנסך יין על גבי המזבח ימלא גרונם של ת"ח יין שנצרך היין לשמח לבב אנוש מעצב של הנחש. וכן משתה יין שעשה אברהם ביום הגמל הוא גם כן אחר שכבר יש ערלה ופסולת הוצרך לזה היין לשמח העצב הזה. וכן ענין וישתו וישכרו עמו הי' אחר שראה יוסף שנמכר לעבד שהיה לברר אותו בענין זה ורצה לידע אם תיקן כהוגן גם אם בני ישראל מבוררים בזה שתה עמהם יין והיה זה בסעודת שבת כמו"ש (ב"ר פ' צ"ב) אין והכן אלא שבת. וכל זה היה נצרך רק אחר קלקול הנחש שהטיל זוהמא והי' נצרך בירורים בזה וזה נקרא לנחם אבלים וכמ"ש (וי"ר פ' ט"ז) ואשלם נחומים לו ולאבליו אלו רמ"ח אברים המתאבלים עליו. אבל זולת קלקול הנחש לא היה כלל מרי נפש ולא היה נצרך היין לנחם וליישר הדעת. וכן בשבת מן התורה הוא זכור את יום השבת לקדשו רק זכור בפה וכמו"ש (זח"ב צ"ב ב') זכור אתר דלית בי' שכחה ולא קיימא בי' שכחה. רק חכמים חששו פן יתגבר היצר הרע וכמו"ש בזוהר הקדוש (פ' זו ק"ס א') עמלק יושב בארץ הנגב וכו' הא יצרא בישא קטיגורא מקטרגא דב"נ וכו' והיינו בארץ הנגב שהוא נמצא אף באדם שהוא מנוגב ונקי מכל חמדות עולם הזה כעין שנדרש (תמורה ט"ז.) ארץ הנגב בית שמנוגב מכל טובה שהרי ראינו שהיה יכול הנחש לכנוס אף לג"ע לפתות לאדם הראשון לחטוא. ומפני חשש זה תקנו חכמים קידוש על היין והוא גם כן למרי נפש ולנחם אבלים לתקן העצב מהנחש. וכן לטעם זה תקנו כוס בהמ"ז על היין (כמו שנת' בפ' לך) וכל זה הוא רק ליישר הלב אחר שהביא הנחש העצב. וצריך ליישב הלב ולהביא שמחה כמו שנאמר ולישרי לב שמחה וזה שאמר לא נברא יין אלא לנחם אבלים. וכן מצות נסכים שהוא מצוה מפורשת בתורה מוטב היה לו לומר לא נברא יין אלא לנסכים לבית המקדש כעין שאמרו (ב"ר פ' ט"ז) בזהב ולמה נברא בשביל בית המקדש שנאמר וזהב הארץ ההוא טוב המד"א ההר הטוב הזה וגו'. אך באמת ענין הנסכים הוצרך לקרבנות גם כן רק אחר הקלקול וקרבן ראשון שהקריב אדם הראשון היה רק כשאמר עולם חשוך בעדי וכו' כיון שעלה ע"ה וכו' (כמ"ש ע"ז ח.) ולעתיד כל הקרבנות בטלין חוץ מהתודה כמו"ש (ויקרא רבה פ' ט') והתודה גם כן בא רק כשניצול מצרה וקודם הקלקול לא הוצרך לתודה גם כן. ועל זה איתא (ברכות ל"ה.) אם אנשים משמח אלהים במה משמח מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין. ובגמרא (ערכין י"א.) איזה עבדוה שבשמחה וטוב לבב הוי אומר זה שירה. טוב לבב היינו שני לבבות והיינו ליישר הלב ועל זה מורה נסכים להביא בשמחה שכיון שהאדם הוא מר נפש כביכול אף הש"י אינו בנייחא וצריך נסכים שמורה שהשי"ת בנייחא ושמחה מישראל. וזה שאמר כאן אחר פ' מרגלים ונגזר שיהיו במדבר מ' שנה נאמר פרשת נסכים וכתיב כי תבאו אל ארץ מושבותיכם אמר להם הקב"ה חייכם נתתי אותה לאברהם וכו' ובן יורש את האב וכו'. ועדיין קשה למה דווקא במקום זה נקרא ארץ מושבותיכם ללמד שהוא מוחזקת ירושה מאבותינו. אך זה בא לומר להם שאחר שקלקלו במרגלים אז אף לאחר מ' שנה כשתבאו לארץ ישראל ותהיו בנייחא שכן מורה לשון מושבותיכם וכמו שדרשו (ב"ר ר"פ וישב) וישב יעקב על ידי שבקש לישב בשלוה וכו' גם כן לא יהיה להם הנייחא זו כמו הנייחא שהיה להם אם היה כרצון הש"י שרצה להכניסם תיכף דכתיב וארון ברית יהוה וגו' לתור להם מנוחה (כמו שנת' בפ' בהעלותך) שאז הי' המנוחה האמיתית כמו שיהיה לעתיד. ודרך שלשת ימים היינו להתברר בכל הג' מדות רעות על ידי קדושת ג' מדות של האבות. וכעת אחר הקלקול אף לאחר מ' שנה כתיב לא בצדקתך וגו' כי ברשעת הגוים וגו' ולמען הקים וגו' שהוא זכות אבות והוא מוחזקת ירושה מאבותינו כנ"ל. ועדיין יהיה נצרך קרבנות וגם נסכים להורות שאף השי"ת בנייחא ושמחה מזה וכמו"ש אלהים במה משמחו מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין. וכל זה אחר הקלקול אבל זולת הקלקול לא היה נצרך כלל היין אף לקרבנות ונסכים. וזה שאמר לא נברא יין אלא לנחם אבלים כאמור ולשלם שכר טוב לרשעים שהם רוצים בשמחה של הוללות מהבלי עולם הזה ואינו ענין לכאן:
בגמרא נר חנוכה משמאל מזוזה מימין. הענין עפ"י מה שאמרנו בשם הרמב"ן (ר"פ בהעלותך) שפי' מ"ש במד"ר שם שא"ל לאהרן לגדולה מזו אתה מתוקן כו' הקרבנות כ"ז שבהמ"ק קיים אבל הנרות לעולם שלא רמזו אלא לנרות של חנוכת חשמונאי שנוהגת אף לאחר חורבן כו' שנר חנוכה מעין נרות שבמקדש וידוע דעיקר האור תורה אור ונא' לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו היינו מבחינת תושב"כ מופיע הארתו ית' על לב חכם לימינו וזהו ענין מזוזה בימין היינו פ' שמע והיה אם שמוע שנכתב בה והם קבלת עול מ"ש ועול מצות ומזה מופיע הארה על לב חכם לימינו. ונר חנוכה שמרמז על הארת תושבע"פ דזהו ענין המנורה שא' במדרש שהקב"ה אמר בא והאר לי וזהו האור דתושבע"פ דהוא מה שהחכמים מחדשים ולא בשמים היא וכמ"ש (ב"מ נט:) דהקב"ה אמר נצחוני בני ואי' (חגיגה טו:) דקאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דר"מ לא כו' השתא קאמר מאיר בני אומר כו'. וזה התחיל מאנשי כנה"ג ואז התחיל זלעו"ז חכמת יונית ובאו על ישראל להשכיחם תורתך כי החכמה שלהם נקרא חושך ולא אור וכשאז"ל (ב"ר פ"ב) וחשך זו מלכות יון כו' וע"ז מרמז הנס בנר חנוכה על הופעת האור בתושבע"פ ולכן מצות נר חנוכה בשמאל דייקא כדי להופיע גם על לב כסיל לשמאלו וכמ"ש (נדרים כב:) ע"פ כי ברוב חכמה רב כעס שאלמלא חטאו היה די ביהוה חומשי תורה כו' שדייקא על רב כעס של היצה"ר נצרך התרבות של רוב חכמת תושבע"פ מה שאדם ממציא מנפשו. וע"ז רמזו במנורה משל כו' תאירו לי כו' (כמ"ש מד"ר שם) שהקב"ה משתוקק כביכול להארת האדם דייקא מה שממציא מלבו והוא התושבע"פ. והקב"ה אומר הלכה בשם אומרה אליעזר בני אומר כו' (כמ"ש מד"ר פ' חקת). והנה אמרו (בב"ר) ע"פ וישב יעקב שביקש לישב בשלוה בעוה"ז נזדווג לו שטנו של יוסף. והיינו שביקש להיות בטוח לדורי דורות שיזכו לבחינת חיי עולם בעוה"ז וע"ז קפץ עליו רגזו של יוסף היינו מפני שבענין הזה בבחינת קדושת הברית נצרך עוד בירורים רבים בנפשות ישראל שלא יתברר בירור גמור לכל נפשות ישראל כולם עד עת קץ וזהו ענין הפחד שנז' ע"ז בזוה"ק (ח"א ריט ב) שאין לו תיקון ח"ו. והיינו שבעוה"ז אין לו עוד בירור בזה שיהיו זדונות נעשית לו כזכיות וכשלג ילבינו שזהו כשיתוקן זוהמת הנחש לגמרי שממנו התחיל זה. שתיקונו לגמרי להיות עמך כולם צדיקים וזהו כשיבולע המות לנצח שיתוקן הפגם בעת קץ ועיקר התיקון לזה ע"י העסק בתושבע"פ היינו שיהיה הלב תמיד מלא מד"ת וע"ז נא' עץ חיים היא למחזיקים בה כי ע"י הד"ת יוכל להגיע לחיי עולם. כי ענין המיתה נצמח מראשית הקלקול של אדה"ר וכ' פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. וע"י העסק בד"ת נא' בהתהלכך תנחה אותך זה העוה"ז בשכבך תשמור עליך זו מיתה והקיצות היא תשיחך לע"ל (כמ"ש סוטה כא.) כי אז לתחיית המתים יהיה תכלית הבירור בזה שהמיתה היה רק כשינה בעוה"ז וכמו שקראו חז"ל המיתה כד דמך. וטל תורה מחייהו. ובזה הכח דייקא הכניעו היונים כמ"ש וזדים ביד עוסקי תורתך דייקא ובכל ימי החנוכה מתנוצץ התיקון על פגם הזה. כי על פגם זה נא' רע בעיני יהוה שכביכול השי"ת אינו משגיח עליו וכש"נ לא יגורך רע ואמר (שבת קמט:) צדיק אתה יהוה ולא יגור במגורך רע. שמונע השראת השכינה כביכול וכמ"ש בזוה"ק (שם) דלא חמי אפי שכינתא. אמנם ע"י התיקון נא' עיני יהוה אל צדיקים וגו' ואמרו (שבת כב:) על המנורה עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. ועפ"י דברנו הנ"ל שנר חנוכה מעין נרות המנורה יוצדק הרמז הנז' במנורה על תיקון הפגם הזה שהוא עדות שיחזיר השראת השכינה בישראל שיגור במגורינו לעולם:
אִם שׁוֹט יָמִית פִּתְאֹם (איוב ט, כג), אַנְטוֹנִינוֹס שָׁאַל אֶת רַבֵּנוּ אָמַר לוֹ מַהוּ דִּכְתִיב: אִם שׁוֹט יָמִית פִּתְאֹם, אָמַר רַבִּי גְּזוֹר דִּיסַב מְאָה מַגְלְבִין וְהוּא יְהִיבִין מְאָה דִּינָרִים, דֵּין סָכוֹם לְדֵין וְדֵין סָכוֹם לְדֵין וְלָא מַפְקִין מִידֵיהּ כְּלוּם, כָּעִנְיָן הַזֶּה מַלְעִיג עַל הַמֻּכֶּה. (איוב ט, כג): לְמַסַּת נְקִיִּם יִלְעָג, אָמַר רַב אַחָא בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיקִים יוֹשְׁבִים בְּשַׁלְוָה וּמְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה הַשָֹּׂטָן בָּא וּמְקַטְרֵג, אָמַר, לֹא דַיָין שֶׁהוּא מְתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא שֶׁהֵם מְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה. תֵּדַע לָךְ שֶׁהוּא כֵּן, יַעֲקֹב אָבִינוּ עַל יְדֵי שֶׁבִּקֵּשׁ לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה נִזְדַּוֵּוג לוֹ שִׂטְנוֹ שֶׁל יוֹסֵף. וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב (איוב ג, כו): לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי, לֹא שָׁלַוְתִּי מֵעֵשָׂו, וְלֹא שָׁקַטְתִּי מִלָּבָן, וְלֹא נָחְתִּי מִדִּינָה, וַיָּבֹא רֹגֶז, בָּא עָלַי רָגְזוֹ שֶׁל יוֹסֵף.
וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם): וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב – בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, מִיָּד קָפַץ עָלָיו רֻגְזוֹ שֶׁל יוֹסֵף; הַיְנוּ מֵחֲמַת שֶׁיַּעֲקֹב הָיָה מְגַיֵּר גֵּרִים, בְּחִינַת מְגוּרֵי אָבִיו, עַל־יְדֵי־זֶה לֹא הָיָה יָכוֹל לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַגֵּרִים בֶּאֱמֶת, וְאִם יִהְיֶה לוֹ שַׁלְוָה לֹא יוּכַל לַעֲשׂוֹת גֵּרִים, כִּי אֵין מְקַבְּלִין גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ כַּנַּ"ל:
This is the explanation of what our Sages, of blessed memory, said: “Yaakov settled”—Yaakov sought to dwell in tranquility, but he was beset immediately by aggravation regarding Yosef. That is, because Yaakov made converts, the aspect of “his father’s meguray,” he was unable to settle in tranquility—in order that the converts should be sincere. Had he had tranquility, he would not have been able to make converts, for converts are not accepted in the messianic era, as explained above.
לְכָךְ נֶאֱמַר בְּיַעֲקֹב (בראשית רבה וישב פרשה פד): בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב – הַיְנוּ הָרֵאָה – לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, קָפַץ עָלָיו רֻגְזוֹ שֶׁל יוֹסֵף; הַיְנוּ הַחֲמִימוּת שֶׁבַּלֵּב.
This is the reason it is taught concerning Yaakov (Rashi on Genesis 37:2): “Yaakov sought”—namely, the lungs—“to dwell in tranquility, but he was immediately beset by the trouble regarding Yosef”—namely, the heat of the heart.
ויהי ער בכור יהודה רע בעיני יהוה. פי' רש"י שהיה מתירא שמא תתעבר ותכחיש יפיה. ענין חטא ער נצמח כמו שנתבאר, בקש יעקב לישב בשלוה היינו להשמר מכל מעשה לבל יכנוס בשום ספק, והנה זאת אין רצון הש"י בעוה"ז לכן הראה לו הש"י, ראה מי שיוצא מיוצאי חלציך שהוא ג"כ ישתמר ממעשה בכונה שלא יבא לידי הפסד, רק שהוא בענינים גופנים וראה והבן ערך דבר בזה, כי אצל יעקב היה נמצא ג"כ חסרון הזה, רק חסרונו היה בעבדות הש"י שהיה משמר עצמו מבלי להכחיש יופי עבודתו, וכאשר יסתעף זה עד הגוף אז הוא חטא מפורש וכן הוא בכל מחשבות האבות שאצלם היה קטן מאד ואח"כ כאשר יברר הקב"ה ויברא ממחשבה כזאת נפש מיוחד יתברר מה שיתברר. והנה חטא ער ואונן היה כפי המבואר במשנה (אבות פ"ב,מ"א) רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהוא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, תפארת לעושיה היינו שהמעשה שהאדם עושה תשא חן בעיני בני אדם, ותפארת לו מן האדם היינו שיהיה טוב בעומק במעמקי חיים שלו היינו צורת אדם. [כי אדם הוא במעלה גדולה יותר מאיש כמבואר (בזוה"ק תזריע מ"ח.) תשלום.] וצריך האדם להביט לכל מעשיו שיהיו מבוררים עפ"י שני אופנים הללו, ואם יארע לפני אדם מעשה שלא תשא את שני הברורים האלה, בזה היא מחלוקת ב"ש וב"ה במס' כתובות [ט"ז:] דתנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא, והוא שלפי סברתם העיקר הוא תפארת לעושיה, שאם יאמר כלה נאה וחסודה לא יהיה התפארת לעיני בני אדם משום מדבר שקר תרחק, ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה, היינו אף שאין בזה תפארת לעושיה, מ"מ אין צריך להשגיח ע"ז מפני שהוא תפארת לו מן האדם היינו, שכל האדם יכריחו לזה [כמו שכתיב (משלי ג׳:ד׳) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואח"כ בעיני אדם. תשלום.] וכמו שביארו שמה, מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנה בעיניו או יגננה בעיניו. והנה ער השגיח עיקר על תפארת לו מן האדם כי זאת ידוע, כי כל הולדה לא תבוא רק ע"י הסתרה ושכחה כמו שהגרעין הנזרע לא יצמיח בלתי אם יכלה בעפר וירקב, וכן הטיפה חיים שיורד מהמוח לא יוכל לבוא לידי הולדה עד שיתעבה ויתגשם בזרע אנשים, כי בזה הרגע נפסק ונשכח דעת האדם ובאם היה האדם עומד תמיד בדעתו נגד בוראו לא היה יכול לבוא לידי הסתר ושכחה הזאת שיבא ממנה הולדה, ולכן ער ביען שהשגיח רק על תפארת לו מן האדם והיינו שהיה לו שכל בהיר תמיד והיה עומד נוכח הש"י, ע"כ לא רצה להכחיש זאת, וזה פי' שלא תכחיש יפיה היינו שלא להכחיש תפארת ישראל, ואונן לקח לו דרך השני כי מעשיו היו לפי שראה כוונת אביו שרק יקרא הזרע ע"ש אחיו ע"כ הרע בעיניו שלא יתקן את עצמו, רק את נפש אחיו והיה לו תרעומות וזאת הענין נמצא גם בצדיקים גדולים ומעשה אונן נקרא תפארת לעושיה, ע"כ היה תיקון לנשמתם שנולדו אח"כ פרץ וזרח, פרץ היה נשמת ער כי פרץ הוא לשון תקופות היינו תפארת לו מן האדם, היינו אף שהוא הפך מתפארת נגד בני אדם לא ישגיח ע"ז, וזרח הוא נשמת אונן כי שמו מוכיח עליו שהוא תפארת נגד בני אדם. ועל אלו השנים אמר הש"י צדקה ממני ממני יצאו הדברים כבושים, היינו אף שער ואונן לא היו ראוים בעיניו, אבל אלו השנים שהיו נשמותיהם ישרו לו, כי אף שנראה שפרץ עושה נגד ההלכה כמו שמצינו במלכות בית דוד, ע"ז מעיד הש"י שהוא מפני עת לעשות ליהוה, ואף שעל המעשה היה נראה שחטא ער היה גדול מחטא של אונן מ"מ נשמתו היתה גדולה בעומק מנשמת אונן כי ממנו נולד מלכות בית דוד, כי כל הבנינים של מלכות בית דוד מנהיג הקב"ה ע"י בנינים כאלה אף שבשעת מעשה היה נראה לו שחטא, כי יהודה חשבה לזונה כי כסתה פניה, היינו שהדבר היה בסוד מהש"י וכמו שמבואר (במדרש) (סוטה י':) ממני יצאו הדברים כבושים היינו בסוד כבוש שנעלם אף מנביאים הבנין של מלכות בית דוד.
בב"ר (פפ"ד ח') למה וישנאו אותו (בראשית לז ד), כדי שיקרע הים לפניהם, נ"ל כי שנאתם שומה מאת יהוה היה כדי שיקרע הים לפניהם, על פי המבואר בהכלי יקר ריש פרשה זו על אמרם (ב"ר פ"ד ג') בקש יעקב לישב בשלוה, כי אלו היה יעקב יושב בשלוה בארץ כנען, לא היה נחשב זה בין הד' מאות שנה, עיין שם ודפח"ח. והנה מבואר בשם האר"י על הפסוק (שמות יב לט) ולא יכלו להתמהמה, דאם עוד מעט היו שם, אז היו נשקעין לעולם בטומאת מצרים ולא היו נגאלין. ועל פי זה מבואר המדרש הנ"ל, דאם לא היו שונאין ליוסף, היה יעקב יושב בשלוה ולא היו נשלמין הד' מאות שנה אחר שהיו רד"ו שנה במצרים, ואם כן שוב לא היה יכולין להגאל ולא היה נקרע הים לפניהם, כנ"ל נכון בס"ד. עוד י"ל על פי המבואר בעקדה כי מה ששנאו את יוסף, היה כונתם לשם שמים שחששו שלא יפרדו מעל יעקב ויהי זרע הנבחר רק יוסף. ועל פי זה מובן המדרש למה וישנאו אותו, כדי שיקרע הים לפניהם, ר"ל שיתקיים בהם ברית בין הבתרים, והבן. ועוד יש לפרש המדרש הנ"ל, על פי הזוהר בפרשה זו (ח"א קפ"ד ע"א) על פסוק (בראשית לז יג) ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רועים בשכם, וז"ל: אשכחנא בספרא קדמאי דבעיין אילין בני יעקב לשלטאה עליה דיוסף עד לא יחות למצרים, דאלו הוא יחות למצרים ואינון לא שלטו ביה בקדמייתא, יכלו מצראי לשלטאה לעלמין עלייהו דישראל, ואתקיימו ביה ביוסף דאזדבן לעבדא ואינון שלטי עלי', ואף על גב דיוסף הוי מלכא לבתר ומצראי הוי עבדין ליה, אשתכחו ישראל דשלטו על כלהו ת"ח וכו' וכלא הוי מעם הקב"ה כדקא יאות עיין שם, וזה פירוש אמיתי בס"ד.
ויגש אליו יהודה וגו' להבין ענין הגשה זו אחר שכבר אמר יהודה מה נאמר לאדוני וגו' שהצדיק הדין על נפשו שכולם יהיו עבדים ואח"ז כאשר הניח להם יוסף שרק מי שנמצא בידו יהיה עבד נגש בתוכחות גם על זה. וי"ל בזה דהנה כאשר נמצא הגביע בידם והיה המשפט ע"פ דיניהם שיהיו כולם עבדים וכמו שאמרו בעצמם אשר ימצא וגו' וגם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים אזי הרגיש יהודה בעצמו אשר המשפט צדק בא עליהם מן השמים לשלם להם כפי מדתם שמכרו את יוסף לעבד ועבור זה הצדיק על נפשם שיהיו כלם עבדים גם בנימין הגם שלא היה במכירתו כי העולם נידון אחר רובו וכמו ראובן שלא היה ג"כ במכירתו. והיה סבור שהוא משפט מהש"י וכמו שאמר האלהים מצא וגו' אמנם כאשר אמר להם יוסף שרק בנימין יהיה עבד אזי נתיישב יהודה בלבו שזה לא בא מצד עונש של המכירה. רק שזה בעצמו שנמכר יוסף לעבד מן השמים נסבה כדי שיתקיים על ידו גזרת בין הבתרים ועבדום ועינו אותם ודייקא ע"י יוסף מפני שהוא היה המובחר שבהם. וכמו שראו שהתאבל יעקב עליו ימיר רבים שמזה הוכיחו שיוסף היה צדיק באמת. וסבר שלזה נבחר הוא להשלים בו העינוי. שכבר אמרנו שיעקב היה סבור שכבר נתקיים על ידו העבדות והעינוי שסבל אצל לבן וכמו שאמר הייתי ביום אכלני חורב וגו' וע"כ ביקש יעקב לישב בשלוה (ונת' וישב מא' א) והיה יהודה סבור שנבחר יוסף להשלים על ידו העבדות והעינוי. והנה עתה כאשר רוצה מושל מצרים שבנימין יהיה עבד דן יהודה מזה שבודאי יוסף מת כבר וע"כ נבחר בנימין מן השמים לקיום גזרת העבדות תחתיו. ובזה יונח מה שאמר כאן ואחיו מת והלא כבר אמרו והאחד איננו והגם שפירש"י שמפני היראה אמרו כו כדי שלא יאמר הביאהו אצלי אינו מובן שכבר אמרו והאחד איננו ומה יועיל אם לא ירצה להאמינם מה שאומרים שמת. גם מהיכן יביאוהו כיון שאמרו שאיננו ולא ידעו מקומו. ולפי דברינו אמר זה לדבר אמת כפי מה שדן בדעתו שכבר מת. וע"ז התחיל עתה להתמרמר מאד בנפשו מפני שגם על יוסף היה הוא עיקר הגורם לצער את אביו באבילות ועתה נוסף עוד שע"י הערבות שלו יגרום חלילה מיתה לאביו וע"כ נגש במרירות נפשו לבקש בתפלה שיתקבל הוא לעבד ויתקיים בו העבדות והעינוי והנער יעל עם אחיו. כי כל דברי יהודה היה נשמעים לכאן ולכאן שבפשוטו דיבר ליוסף והדברים הללו בעצמם היה כונתו לתפלה להש"י בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני וגו' הכל המכוון להש"י אדני שאל וגו' שידע שכל המאורע מהשגחתו ית' מה ששאל אותם ומה שצוה שיביאו את בנימין. וכעין מה שפי' הרמ"ע גבי נחמיה דכתיב ואתפלל אל אלהי השמים ואומר למלך וגו' שאף שלא מצינו שם שום תפלה רק הדברים שדיבר למלך היה כונתו בתפלה להש"י. וכן בכאן היו דברי יהודה שאמר ליוסף במכוון להתפלל להשי"ת. וז"ש בב"ר שנגש למלחמה ולפיוס ולתפלה ע"ש אף שלא מצינו כאן שום תפלה רק הדברים שדיבר ליוסף היו דברי תפלה להש"י. וכמו שמצינו ביעקב אע"ה כשהלך נגד עשו שהתקין עצמו לדורן ולתפלה ולמלחמה כמ"ש פירש"י וישלח. כי כל מעשה אבות סימן לבנים כמ"ש הרמב"ן. וגם בפר' זו מרמז המדר"ת שכל ענין התגלות יוסף לאחיו הוא מעין התגלות הישועה לעתיד. והנה כונת יעקב אע"ה בהדורן ידוע שהיה כעין בחי' שעיר המשתלח ביוהכ"פ דאי' בזוה"ק (ח"ג סג א) למרמי ליה גרמא לכלבא וכו' וכמו כן היה ביהודה שכפי דעתו היה נדון עם מושל מצרים התקין עצמו לפיוס שהיה סבור שע"י שיכניע עצמו אליו וקיבל עליו עבדות ויקראהו אדוני ע"י זה יתפייס ויהיה יוצא בזה העבדות. ובלבו כיון הדברים להשי"ת והיה תפלה. והנה במ"ר איתא מקודם מחלוקת ר"י ור"נ ורבנן שכל א' אמר שההגשה היה על אופן א' מג' הגשות הנז' ואח"כ ר"א פשט להון שמוכן לכל הג' דברים למלחמה ולפיוס ולתפלה. והיינו מפני שהענינים האלו מרמזים על הגאולה העתידה שיוצרך ג"כ ג' הענינים האלו וגם בבחי' אחת מהם יהיה די לפנינו שיהיה התגלות הישועה על ידה אחר שכבר סבלנו וכדאי' בשם הצדיקים שענין מלחמת גוג ומגוג והריגת משיח בן יוסף כבר עבר עלינו. וכמו"כ יהודה היה סבור שכבר הוא סוף התיקון ונצרך חבלי משיח ונסתפק מה שנצרך וזה קיבל על עצמו. ואחר שקיבל עליו עבדות שיסבול הוא בעד הכלל אז ולא יכול יוסף להתאפק אף רגע א' כיון שהגיע עת התגלות שלו. כמו כן יהיה בעת קץ שלא יעכב המקום אף רגע וזש"נ אני יהוה בעתה אחישנה כשיבא העת יהיה חיש מהר:
To understand the approach of Yehuda (after he had already approached Joseph) by saying מה נאמר לאדוני - he had accepted the judgement upon himself that they would all be servants and then afterwards when Yosef allowed them all to go free except for the one who had the goblet in his possession would be a servant, he suddenly advances on Joseph with rebukes also on this (he does a 360 degree turn in his approach - why is this?
זהו סוד (שיר השירים ח, א) מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך, כי יש אהבה מסותרת ואהבה מגולה. אהבה מסותרת, הוא אהבה בין איש לאשתו שהוא בהצנע. ואהבה מגולה היא, אהבת אח ואחות, כי לפעמים מרוב אהבתם מנשקים זה את זה ואפילו לעין כל ואין בזה שום בושה. וזהו מי יתנך כאח לי יונק, כלומר מי יתן אהבתך עלי כאהבת אח ואחות, דהיינו אפילו כשאמצאך בחוץ אשקך, כלומר אפילו כשאמצא את הנצוצות קדושתך בדברים חיצונים וגשמיים גם שם אשקך, כלומר אעלה אותם אל שורשם שהוא סוד נשיקה ולא אתכוין לשום תאוה גשמי וזהו אהבה עזה וזהו כי עזה כמות אהבה (שם ח, ו) גם צריך אדם להתנהג בכל דבר שמביא עליו יתברך יקבל ממנו בנחת ובשמחה על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות נד.) בכל מאדך (דברים ו, ה) בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו מאד מאד, ויאמר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד ויבטח ויאמין שיש בזה טובה גדולה, כי מאתו לא תצא רעה חס ושלום כנחום איש גם זו שברוב הבטחתו ואמונתו בו יתברך אמר על כל דבר גם זו לטובה ובזה הוא ממתיק הדינים מעליו והופך אותם לרחמים ועושה מרע טוב, ויש גם בזה הדרך העלאת נצוצות בסוד (דברים ח, טו) המוציא לך מים מצור החלמיש, כי מים מרומז על חסדים ורחמים, וצור הוא לשון תוקף ועוז והוא המוציא לך מים, כלומר חסדים מצור החלמיש, כלומר מתוקף משפט שבא עליך לסוף הוא נהפך לטובה על ידי מחשבתך הטהורה והנאמנה שאתה מאמין בו יתברך שהכל הוא עושה לטובה ובזה אתה מורה אהבה עזה ועצומה בו יתברך. וזה הבטחון והאמונה תפס יעקב אבינו עליו השלום ועל דא וישב יעקב בארץ מגורי אביו, ופירש רש"י ז"ל ביקש לישב בשלוה, כלומר תמיד היה דרכו בכך שביקש לישב בשלוה ונחת רוח ולקבל הכל לטובה אפילו בארץ מגורי אביו, כלומר אפילו כשבא מגור ופחד שהוא מדת אביו כנודע קבל הכל בשלוה ונחת רוח מרוב צדקתו והבטחתו בו יתברך:
In support of the arguments just quoted, our author sees further proof in Song of Songs 8,1 where Solomon says: מי יתנך כאח לי, יונק שדי אמי, אמצאך בשוק אשקך, ”if only, when I find You in the street you were like a brother to me, someone who had nursed at my mother’s breast; so that I could kiss you in the street” (a public place, without feeling ashamed). In this verse Solomon alludes to two types of “love,” i.e.אהבה מגולה , “love openly displayed,” and אהבה מסותרת, “loves that is concealed.” The love between a man and his wife is considered as “hidden love,” as it is expressed within the privacy of their home. The love between brother and sister, on the other hand, is described as a love that is openly displayed; so much so, that on occasion brothers and sisters are observed kissing in public and no embarrassment attaches to this display of their fondness for one another in spite of that love being displayed openly.
Solomon portrays the כנסת ישראל, the collective soul of the Jewish people, expressing the wish to be able to display its fondness for G’d and G’d’s fondness for the Jewish people openly, publicly; [although, ideally, the relationship of G’d and the Jewish people is portrayed (allegorically) as like that between groom and bride, a brother-sister type relationship also has its advantages as it may be displayed openly before the gentiles. Ed.] This is an allegory of G’d’s proximity being found in the form of the previously mentioned “sparks” of the Shechinah, in the most unlikely places, “on the street,” as opposed to “inside the synagogue or Yeshivah.” This loving relationship is completely devoid of any physical attraction or desires between the parties concerned. Love such as this, has been described as אהבה עזה כמות, a love as powerful as death, in Song of Songs 8,6. It is recognizable when the person concerned is able to accept painful afflictions as willingly and even joyfully, as he would welcome manifestations of G’d’s grace discernible as such to any ordinary human being. Our sages in B’rachot 54 explain the word מאדך in the first paragraph of the keriyat sh’ma as referring to this kind of love, where the Torah asks us “to love the Lord your G’d with all your heart, with all your soul, and with all your capacity.” (Deut.6,5) The word מאד there is understood as an alternative for the word מדה, i.e. we are to accept with love every attribute of G’d with which He sees fit to relate to us. For a person who is truly convinced that everything that the Creator does is intended for our benefit, even if this is not immediately apparent, it is possible to say, without being hypocritical, גם זו לטובה, “this (unwelcome blow of fate), is also meant for the best.”
When a person has attained this level of spiritual maturity, what had been intended by G’d as a reminder that he must perfect himself further, will be converted into an act of Mercy rather than an act of Justice and reproof. When looked at allegorically, this is the message of Deut. 8,15 that “G’d makes water come out of a rock in the desert that is as hard as granite.” The word מים is usually a symbol of “life-giving” material, whereas the word צור, symbolizes something rock-hard, unyielding. The manner in which a person is able to accept what must at first glance appear as a harsh decree by G’d determines the extent to which it is converted into a benevolent decree, something that will be recognized as such retroactively by the person concerned. Yaakov was able to accept what appeared as harsh in such a spirit, thereby displaying what Solomon described in Song of Songs as אהבה עזה, a powerful love for G’d. This is why he was now able to settle in the land in which both his forefathers had always remained “strangers,” though they sojourned there many years, Yitzchok during all of his life. Our author understands the word מגור in the verse above as derived from ויגר, “he was afraid,” i.e. as opposed to his father who was never at ease.
וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו' אלה תולדות יעקב יוסף וגו'. בפסוקים אלו נזכר ב' פעמים בשם יעקב ואח"ז נזכר ב' פעמים בשם ישראל וישראל אהב את יוסף וגו' ויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רועים בשכם וגו'. הענין דהנה ידוע ששם יעקב הונח על פשוטי עם ושם ישראל יורה על ת"ח כמו"ש (ב"מ לג:) הגד לעמי פשעם אלו ת"ח כו' ולבית יעקב חטאתם אלו ע"ה וכו'. וזה ענין מש"נ ועתה וגו' בראך יעקב ויוצרך ישראל שידוע שבריאה בחי' עליונה נגד בחי' יצירה. ומשם נשמה ורוח שבאדם הנשמה שבמוח ועלי' נא' נשמה שנתתי בי טהורה היא שהיא מעולם הבריאה שכמעט כולו טוב. ומשכן הרוח בלב שהוא מעולם היצירה ששם מתחיל בחי' עץ הדעת טו"ר ובלב משכן היצ"ט והיצ"ר בלב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. וע"י זה יוכל לפעמים להגיע איזו פגם גם להנשמה שבמוח. ולזה יכנה הכ' שם יעקב על בריאה שהשורש של עולם הבריאה כל כלל ישראל יש להם חלק לעוה"ב כש"נ ועמך כולם צדיקים וגו'. ושם ישראל גם על יצירה שהוא מקום הבחירה בטוב והיפך מפני שיש בכח תורתם להתגבר על יצרם. כי ע"ז יורה שם ישראל ע"ש כי שרית עם אלהים וגו' ותוכל והיינו עם המלאך שהוא מבחי' היצה"ר. והנה נא' וישב יעקב בארץ מגורי אביו ואמרו (בב"ר) שיעקב אבינו בקש לישב בשלוה וכו'. והיינו שרצה בדעתו שיהיו מתוקנים בזה כל תולדותיו לדורות שאף ע"ה אשר נקראו ע"ש יעקב יהיה ג"כ מובטח בהם שהם נכללים בקדושה. והיינו ע"י בארץ מגורי אביו שיקבל על עצמו בחי' גירות ובזה יהיה נשלם גזרת כי גר יהיה זרעך וגו'. וגזרת ועבדום ועינו אותם חשב בדעתו שכבר קיבל הוא עליו בעד כל כלל זרעו כמו שאמר ללבן עבדתיך ארבע עשרה שנה וגו'. וגם העינוי סבל כש"נ הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה וע"י הגירות יהיה שלימות הבירור בעד כלל נפשות צאצאיו לדורות אפילו אשר בשם יעקב יכונה כנ"ל. וע"ז נאמר אלה תולדות יעקב יוסף וגו' וכמו שאמרו קפץ עליו רוגזו של יוסף. היינו שהראו לו שיש עוד בירורים בזרעו מה שצריך עוד לתיקון כענין הוצאת דבה של יוסף וגם ענין מכירת יוסף כידוע. ואח"כ נא' וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו. והיינו שחשב יעקב אע"ה שע"י בחי' ישראל דהיינו ע"י כח התורה יהיה עכ"פ בזה שלימות הבירור שע"ז יורה שם ישראל כנ"ל. וכמ"ש (קדושין ל:) בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין ובזוה"ק (ח"א רב א) לית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא. ועי"ז אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו וכת"א ארי בר חכים הוא וכמשמעות תיבת זקן זה קנה חכמה (כמש"ש לב:) והיינו שהחכמה יש לה קנין בלבו. וע"ז נא' אח"ז ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רועים בשכם לך ואשלחך אליהם. היינו מצד בחי' ישראל אמר אל יוסף שהוא בכח התורה כנ"ל יתקן את הקלקול אשר בשכם שהוא המקום המוכן לפרעניות ששם נפרצה הערוה. וזהו לכה ואשלחך שתיבת לכה נראה כמיותר. רק הרמז הוא שזה הדבר הנוגע לך דייקא שבכחך לתקן. וע"ז יורה גם אות יהוה המיותר המרמז לכנס"י שע"י כח התורה שלך תוכל לתקן כלל נפשות ישראל. וגם בזה הראו לו שאין עוד תכלית הבירור בשלימות כי ע"י שליחות זה בשכם מכרו את יוסף שזה הוא ג"כ מעין פגם הברית כמש"נ על מכרם בכסף צדיק. וגם בשכם נחלקה מלכות בית דוד והוא ג"כ שייכות לזה שהיה ע"י ירבעם בן נבט שהיה לו ג"כ כח התורה כמו"ש (סנהדרין קב.) ע"פ לבדם בשדה שכל ת"ח דומין לפניהם כעשבי השדה. וע"פ והוא מתכסה בשמלה חדשה שתורתו של ירבעם לא היה בה שום דופי כשמלה חדשה. ושמענו מרה"ק זצוקללה"ה שעבור זה היה לו חן לירבעם בעיני אחיה השילוני מפני שהיה ירבעם מנוקה מתאוות וכמו שנא' בו אפרתי שמורה ע"ז ואחיה היה משילה שהוא מחלקו של יוסף. וכן באמת יצא ממנו משיח בן יוסף מאביה בן ירבעם כמ"ש (בזוה"ח בלק) וכש"נ בו יען נמצא בו דבר טוב. והראו לו שגם בזה אין תכלית הבירור עוד כדאי' בב"ר ע"פ הנה בעל החלומות זה עתיד להשיאם לבעלים והיינו ע"י עגלי ירבעם (כמ"ש במת"כ). כי גם ע"י משיח בן יוסף לא יהיה הגאולה בשלימות רק דייקא ע"י משיח בן דוד:
וְזֶה בְּחִינַת פּוּרִים, כִּי עִקַּר הוּא הַשָּׁלוֹם, כִּי בְּוַדַּאי בְּכָל דּוֹר נִמְצָאִים צַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים וּכְשֵׁרִים אֲמִתִּיִּים, כִּי אֵין דּוֹר יָתוֹם וְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק בְּדוֹרוֹ בְּוַדַּאי יֵשׁ לוֹ כֹּחַ לְהַחֲזִיר כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְמוּטָב, וְעִקַּר הַמְּנִיעָה הוּא רַק מֵחֲמַת גֹּדֶל הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר עַל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁבַּדּוֹר. כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּכָל הַדּוֹרוֹת מֵעוֹלָם, שֶׁתָּמִיד הָיָה מַחֲלֹקֶת גָּדוֹל עַל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁבַּדּוֹר. וְעִקַּר הַמַּחֲלֹקֶת בְּיוֹתֵר הוּא עַל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁעוֹסֵק לְקָרֵב בְּנֵי אָדָם לַיהוה יִתְבָּרַךְ. עָלָיו מִתְגַּבֵּר הַמַּחֲלֹקֶת יוֹתֵר וְיוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, עַל פָּסוּק, "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב". בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה וְכוּ' (עַיֵּן שָׁם סִימָן רכח). וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּכָל הַדּוֹרוֹת מִלְּפָנָיו, כִּי אַבְרָהָם אָבִינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הָיָה עוֹסֵק לְגַיֵּר גֵּרִים וְהָיָה עָלָיו מַחֲלֹקֶת עָצוּם כָּל יָמָיו, וּכְשֶׁבָּא לְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל וְהָיָה שָׁם רָעָב אָמְרוּ שֶׁהָרָעָב בִּשְׁבִילוֹ, כַּמּוּבָא בַּמִּדְרָשׁ, שֶׁאָמְרוּ עַל אַבְרָהָם, בִּשְׁבִיל הַמִּין הַזֶּה שֶׁבָּא אֵלֵינוּ נַעֲשָֹה רָעָב. וְכֵן יִצְחָק הָיָה לוֹ גַּם כֵּן מַחֲלֹקֶת מִן הַפְּלִשְׁתִּים, וּבִפְרָט יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁרָדְפוּ אוֹתוֹ לָבָן וְעֵשָֹו וְהָיָה עָלָיו שְֹנָאוֹת וּמַחֲלֹקֶת כָּל יָמָיו. וְכֵן דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁרַבּוּ עָלָיו הַמַּחֲלֹקֶת מְאֹד מְאֹד כָּל יְמֵי חַיָּיו מִשָּׁאוּל הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְדוֹאֵג וַאֲחִיתֹפֶל וְשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי. וְכָל הָאֻמּוֹת חָלְקוּ עָלָיו וְהָיָה לוֹ מִלְחָמוֹת רַבּוֹת כָּל יָמָיו וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בְּכָל דּוֹר וָדוֹר. וְכֵן עַל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הָיָה מַחֲלֹקֶת גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, "וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה", וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, מְלַמֵּד, שֶׁחֲשָׁדוּהוּ בְּאֵשֶׁת אִישׁ, וְכָל אֶחָד קִנֵּא לְאִשְׁתּוֹ מִמֹּשֶׁה. וְכֵן מַחֲלֹקֶת קֹרַח וְדָתָן וַאֲבִירָם וְכוּ' וְכֵן עַל יְשַׁעְיָה, יִרְמִיָּה וּשְׁאָר נְבִיאִים, וְעַל שְׁאָר צַדִּיקִים הָיָה תָּמִיד מַחֲלֹקֶת גָּדוֹל בְּכָל דּוֹר וָדוֹר. וְזֶה עִקַּר הַמְּנִיעָה מַה שֶּׁאֵין הַצַּדִּיק בְּדוֹרוֹ מַחֲזִיר כָּל הָעוֹלָם לְמוּטָב. כִּי אִם הָיָה לָהֶם שָׁלוֹם עִמּוֹ וְהָיוּ יוֹדְעִים וּמַאֲמִינִים שֶׁהוּא צַדִּיק אֲמִתִּי וְדוֹרֵשׁ טוֹבָתָם וְאַהֲבָתָם וְהַצְלָחָתָם הַנִּצְחִית, בְּוַדַּאי הָיוּ מִתְקָרְבִים אֵלָיו וְשׁוֹמְעִים דְּבָרָיו הָאֲמִתִּיִּים, וְהָיָה מְדַבֵּר עַל לִבָּם וּמַסְבִּיר לָהֶם הָאֱמֶת, וְהָיָה נוֹתֵן לָהֶם עֵצוֹת טוֹבוֹת אֵיךְ לְהִתְקָרֵב לַיהוה יִתְבָּרַךְ וּבְוַדַּאי הָיוּ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שָׁבִים אֶל הָאֱמֶת לַיהוה יִתְבָּרַךְ עַל יָדוֹ, אַךְ מֵחֲמַת הַמַּחֲלֹקֶת אֵינָם שׁוֹמְעִים דְּבָרָיו כְּלָל, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁשּׁוֹמְעִים מִמֶּנּוּ אֵיזֶה דָּבָר הָגוּן וְנִפְלָא, אֵינוֹ נִכְנָס בְּלִבָּם כְּלָל, וְהֵם חוֹתְרִים לְסָתְרוּ וְלִדְחוֹתוֹ מִלִּבָּם. נִמְצָא, שֶׁעִקַּר הַהִתְרַחֲקוּת מַה שֶּׁאֵין הָעוֹלָם מִתְקָרְבִים לַיהוה יִתְבָּרַךְ הוּא מֵחֲמַת הֶעְדֵּר הַשָּׁלוֹם:
ויאמר אלהים לישראל וגו' ויאמר יעקב יעקב וגו'. הנה אחר דכ' ותחי רוח יעקב נקרא בכל הפר' בשם ישראל. ויאמר ישראל רב וגו' ויסע ישראל ויאמר אלהים לישראל. ואח"כ נקרא בשם יעקב יעקב וכן אח"כ נקרא כ"פ יעקב. וכן כשבא עם בניו למצרים כתיב ג"כ יעקב ובניו. ואח"כ נקרא ישראל כבראשונה דכ' ויעל לקראת ישראל ויאמר ישראל אל יוסף. והנה קודם לזה כ' ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק ופירש"י מב"ר חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם. אכן הענין הוא דיעקב מצד עצמו היה שלם בתכלית השלימות כמ"ש (ב"ר פר' פב) שאיקונין שלו קבועה בכסא הכבוד. ופירש"י ע"פ הבה את אשתי וגו' והלא קל שבקלים אינו אומר כו אלא להוליד תולדות אמר כך. והוא כמו לעתיד שאז"ל (זח"א קלז סע"ב) ע"פ והסירותי וגו' ונתתי לכם לב בשר לב להוציא בשר. וכמו אדה"ר קודם הקלקול דכ' בו ולא יתבוששו שלא היה לו שום צד תאוה גופניית. ואמרו ז"ל שביקש יעקב לישב בשלוה כו' והיינו שהיה סבור שנשלם תכלית מכוון הבריאה כרצונו ית'. קפץ עליו רגזו של יוסף שנפל עליו פחד מבחי' יוסף שלא נתקן עדיין פגם אדה"ר. וכשנתבשר בבשורת יוסף כתיב ותחי רוח יעקב. אמנם כשראה שצריך לירד עם בניו למצרים ושיתחיל גלות מצרים שהוא לתיקון קלקול הק"ל שנה מאדה"ר ופגם דור המבול שהיה בפגה"ב. ומדת יעקב היה תורה וכמ"ש (במד"ת) ע"פ ואת יהודה שלח לפניו להתקין לו בית תלמוד ועיקר תיקון הברית ע"י ההשתדלות בעסק התורה. ובמצרים שיהיו בניו בגלות ולא יהיו פנוים לעסוק בד"ת היה ירא שישלוט בהם היצה"ר וכמ"ש בזוה"ק (ח"א רב א) דהא לית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא. והש"י שברא היצה"ר אמר ובראתי לו תורה תבלין. ונפל עליו הפחד מצד ביטול ד"ת במצרים. ועדמ"ש (ברכות ס.) פחדו בציון חטאים והא כתיב אשרי אדם מפחד תמיד א"ל ההוא בד"ת כתיב. היינו אשרי מפחד תמיד שלא יהיה לו בטולים מעסק התורה. ולכך כתיב ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. שהיה מענין פחד ויראה מפני שהיה מפחד שיבטלו בניו מדברי תורה. וע"כ קרא לו הקב"ה בזה יעקב יעקב לרמז מדרגת זרעו כשיהיו במצרים במדריגה התחתונה. וע"ד מה שנדרש (ב"מ לג:) ולבית יעקב חטאתם אלו ע"ה שזדונות נעשות להם כשגגות. ואמר לו דאעפ"כ אל תירא מרדה מצרימה. ואמרו (ב"ר פ' עו) אינו אומר אל תירא אלא למי שנתיירא. וכן יעקב נתיירא מצד בניו וזרעו שיוכלו להבטל מן התורה במצרים וא"ל הקב"ה אל תירא מרדה מצרימה וגו' אנכי ארד עמך. והיינו שאהיה עמהם במצרים ואנכי אעלך גם עלה כי דייקא משם יהיה להם עליה גדולה. כי שם זכו ישראל והשיגו בחי' האהבה והחסד בהתפשטות כדכתיב זכרתי לך חסד נעוריך וגו'. ויוסף ישית ידו על עיניך היינו שיתקנו במצרים ענין פגם הברית. כי עינים הם סרסורי דחטאה (כמ"ש ירושלמי פ"א דברכות ה"ה). וכמו שדרשו (ברכות יב:) אחרי עיניכם זה הרהור עבירה. וז"ש ויוסף ישית ידו על עיניך שקדושת יוסף יועיל שיגדרו כל ישראל עצמן בקדושת הברית. וכמ"ש (שהש"ר פר' ד) יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל הזכרים בזכותו. ובאמת היו גדורים מן הערוה במצרים וכמ"ש שם שבזכות גדירת הערוה נגאלו ישראל ממצרים:
איתא בסי"צ המליך אות ע' ברוגז כו' גדי בעולם וטבת בשנה וכבד בנפש כו' ואי' ברע"מ (זח"ג רלד א) דכבד איהו דרגא דעשו הוא כניש כל דמין כו' ולהבין הענין הלא כל האיברים המה כדוגמא דלעילא כמש"נ נעשה אדם בצלמנו וגו' ואיך שייך הכבד שהוא עשו מדת הכעס בשורש הקדושה. אמנם י"ל שבאמת יש ב' ענינים ברוגז. ענין הרוגז של כעס הוא דרגא דעשו שהוא הפסולת דגבורה דיצחק שבקדושה. ויש רוגז בקדושה שנקרא פחד יצחק והיינו היראה והפחד מהשי"ת לבל יעבור רצונו ית' וכמו"כ נמצא בכתוב לשון רוגז על ב' אופנים על ענין כעס וגם על לשון פחד כעין מש"נ שמעו עמים ירגזון והיינו שהיה להם פחד ומורא ועד"ז אמרו (ברכות ה.) לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר שנא' רגזו ואל תחטאו. והיינו רגזו של יוסף שנא' בו את האלהים אני ירא שכדי להתגבר על היצה"ר נצרך להתלבש ברוגז ופחד ביראת יהוה. ואמרו (בב"ר) ע"פ וישב יעקב שביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רגזו של יוסף והוא כמ"ש (תענית טו.) לא הכל כו' צדיקים לאורה וישרים לשמחה היינו מי שכבר לבו ישר ואין לו שום נטייה להרע יוכל להיות תמיד בשמחה אמנם הצדיק שהוא מי שי"ל עוד מלחמות ואין לבו מבורר עוד אין לו שמחה עדיין מפני שנצרך להתלבש ברוגז ויראת יהוה ורק נשלח לו הארה מן השמים שהוא דבוק להקדושה. ויעקב אע"ה שהיה לבו מבורר שלא היה לו שום נגיעה להיצה"ר ביקש לישב בשלוה בעוה"ז להתענג מהקדושה וקפץ עליו רגזו של יוסף. שהראו לו מן השמים שעוד נצרך בירור בזרעו שכל זמן שהאדם בחיים יש לו עוד עסק שנצרך להתלבש ביראה ובחי' הרוגז שבקדושה. וזה ענין החודש הזה שנברא ברוגז וכבד בנפש כי בודאי הכבד שהוא כולו דם כמ"ש (בכורות נה.) זכרותא דדמא כבדא. הוא דרגא וחלקו של עשו וכמ"ש (ב"ב נח:) בריש כל מרעין אנא דם. אמנם יש בו רביעית דם שהוא צחותא דדמא הניתן ללב (כמ"ש בר"מ שם ותוס' סוטה ה.) והיינו בחי' הרוגז שבקדושה והוא היראה הנצרך ללב וכמ"ש (יומא עב:) שעל העוסקין בתורה ואין בהם יראת שמים נא' למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין כי זהו עצם שורש הלב להיות מלא יראה ופחד מלמרות עיני השי"ת. וע"ז רומז ג"כ אות ע' שנא' הנה עין יהוה אל יראיו וביחוד בחודש טבת שהוא בחי' עיינין דמלכא. והעיקר לתקן בו שמירת העינים כמש"נ ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ואמרו אחרי עיניכם זה הרהור עבירה (כמ"ש ברכות יב:) רק שיהיה העין שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. והנה חודש זה לפי מה דחשב האריז"ל החדשים נגד השבטים כסדר הדגלים נמצא חודש טבת מיוחס לשבט דן ונא' עליהם בשופטים פן יפגעו בכם אנשים מרי נפש וגו' ומרי נפש היינו כעסנים ויש בתי' זו בקדושה הרוגז להרגיז יצ"ט על יצה"ר. והנה שבט דן הירוד שבשבטים (כמ"ש שמו"ר ס"פ מ) וכמו כן חודש טבת הירוד שבחדשים וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב יב א) ותצפנהו שלשה ירחים אלין כו' תמוז אב טבת ומזל אב אריה היינו במעלות הקדושה ומזל טבת הוא גדי היינו שעיר וכמו שהביא הראב"ד ז"ל על מזל גדי מש"נ ושעירים ירקדו שם ע"ש ושעיר חלקו של עשו שנקרא איש שעיר. ועכ"ז כתיב ונשא השעיר את כל עונותם שנדרש (ב"ר פ' סה) עונות תם שבחודש זה הזמן לתקן הפגם מהנחש. וכמו כן נאמר בדן גור אריה לזווגו עם הגדול שבשבטים שהוא יהודה דכ' גור אריה יהודה וכמו שהמשכן נעשה בשניהם בצלאל מיהודה ואהליאב מדן וכן המקדש (כמ"ש שמו"ר שם) כי היה אז התגלות מעין לעתיד שיתגלו העיגולים כמ"ש (סוף תענית) עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים כו' והיינו כי בהעגול מגיע דייקא הסוף להתחבר עם הראש. וע"ז אמר יעקב אע"ה על דן לישועתך קויתי יהוה דאי' (בב"ר) שהיה רואה שמשון וסבור שהוא יהיה משיח וכיון שראה אותו מת אמר לישועתך וגו' והיינו שקיוה על הישועה שלע"ל שאז יהיה המחול בהתגלות בחי' העיגולים. וגם אז יהיה שריה מדן דזמין למיתי בהדי משיחא דאפרים כמ"ש בזוה"ק (ח"ג קצד ב). וזה מורה כי כאשר באים לתחתית המדרגה יש קיווי להוושע ולהגיע דוקא עי"ז לראש הישועה. והנה איתא בזוה"ק (שם רמח א) ובראשי חדשיכם וכי כמה ראשין אינון לסיהרא כו' אלא ראשי תרין ואינון יעקב ויוסף כו' דהנה כנס"י נמשלו לירח המקבלים האור מהשמש כמאמר (שם רלא) איהו אמת ואיהי אמונה ונפשות ישראל בחי' כנס"י יש בכחם לקבל עול מלכות שמים בלב ע"י אמונה כמ"ש בריש הג"ה שו"ע שויתי יהוה לנגדי תמיד כו' כשישים האדם אל לבו שהמלך הקב"ה עומד עליו כו' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת. והוא הקדמה להש"ע שצריך האדם לקבוע זאת בלבו שממ"ה עומד עליו. והיינו רק ע"י האמונה שבלב הגם שאינו מרגיש זה בחוש. אמנם כשיקבל האור מהשמש כש"נ כי שמש ומגן יהוה והיינו כשמופיע בלבו התגלות אלהות בבחי' אמת זהו עיקר התחדשות הירח וזהו הראש חודש שמופיע בחי' יעקב על כנס"י דהיינו נקודה של אמת כש"נ תתן אמת ליעקב ויעקב נקרא שמש כמש"נ והנה השמש וא' (בב"ר) מי גילה לו ששמי שמש. ועכ"ז נצרך לזה גם קדושת יוסף להיות נשמר ברוחו להחזיק במעוזו ביראת יהוה להיות שומר הברית שעי"ז נעשה ההתקשרות ויחוד קוב"ה ושכינתיה דהיינו יחוד אמת ואמונה ע"י בחי' יוסף כי אי אפשר לכנוס בלב הארת האמת ולהיות יהוה אורי כשהלב מלא תאוות. וע"י קדושת יוסף יכולים לזכות לקדושת יעקב בחינת אמת:
במד"ר ר"פ זו לא שלותי מעשו ולא שקטתי מלבן ולא נחתי מדינה ויבא רוגז בא עלי רגזו של יוסף והיינו כמו"ש קודם לזה שביקש יעקב לישב בשלוה וכו'. והוא שיעקב אבינו שהיה נשלם באמת ועוד מבטן אמו נמשך להקדושה כמו"ש (ב"ר ר"פ תולדות) בשעה שהיתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת. והיה נדמה לו שיכול לישב בשלוה שלא יבא לנגדו שום צד מבחינת ההיפך ולא עלה בידו ע"י שראה שהיה נרדף מפני עשו. ואח"ז היה נדמה לו שישקוט ובא עליו צרת לבן וז"ש ולא שקטתי מלבן. ולא נחתי היינו בעת שבא יעקב שלם לשכם דכ' ויחן את פני העיר שאמרו (בב"ר) שבא על קדושת שבת שהוא יום מנוחה. ועז"א ולא נחתי שגם מנוחת שבת לא הועיל לו שעכ"ז בא עליו אח"כ צרת דינה והראו לו בזה שאינו נשלם עוד. ואחר כל זה ויבא רוגז שהוא ענין חרדה גדולה המרגיז ומפחיד לב האדם זה רגזו של יוסף שהיה נראה לו בזה שכבר אבד תקותו מכל וכל. כש"נ כי ארד אל בני אבל שאולה ופירש"י ממדרש גיהנם שהיה מסור בידו שאם לא ימות א' מבניו בחייו אינו רואה פני גיהנם וכשאירע לו מעשה זו ביוסף שהיה אהוב לו מכל בניו היה נדמה לו שחלילה אבדה תקותו מכל וכל. ואי' בזוה"ק (ח"א מח ב וש"מ) שקדושת נייחא של שבת פועל להסיר העצב והרוגז כד"א ביום הניח יהוה לך מעצבך ומרגזך וגו' ודרש על השבת שהוא יום הניח. וענין עצבון משמעו על דאגה מדבר שעבר כש"נ נעצב המלך על בנו וכדומה במקרא. וענין רוגז הוא מה שמפחד האדם וחרד מדבר העתיד לבא עליו כש"נ שמעו עמים ירגזון. והנה קדושת שבת כברייתו של עולם היה להופיע ולתקן את ששת ימי המעשה שעברו וכש"נ וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וגו' ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. והיינו שהופיע קדושת השבת לתקן כל המעשים שעברו בו' ימי המעשה שיהיו טוב מאד. וזהו בחי' הנייחא מעצבך והיינו שבכל שבת נמצא קדושה זו לתקן העצב מכל מה שאירע בכל ו' ימי המעשה שעברו. ואצל אדה"ר היה השבת קודם ימי המעשה כי מיד נכנס לשבת כדי שהשבת יופיע בקדושתו על ו' ימי המעשה הבאים. וזהו להניח מרגזך שמזה נמצא בכל שבת הכח להופיע קדושה לימי המעשה שאחריו להנצל מפחד ורוגז. וי"ל הרמז בזה במשנה (שבת עג.) אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ולכאורה מה לו להזכיר מנין ארבעים הול"ל שלשים ותשע (וכמו שהק' התוי"ט). ויובן ע"ד מה שאמרו (שם מט:) של"ט מלאכות כנגד מלאכה ומלאכתו שבתורה ארבעים חסר אחת. ובעי ר"י אם והמלאכה היתה דים ממנינא הוא ויבא הביתה לעשות מלאכתו לאו ממנינא וכמ"ד לעשות צרכיו נכנס או דילמא ויבא הביתה לעשות מלאכתו ממנינא הוא והאי והמלאכה היתה דים ה"ק דשלים ליה עבידתיה ע"ש. והיינו שבאמת יש מספר ארבעים מלאכות בתורה ול"ט מהם המה נגד ל"ט מלאכות של ו' ימי המעשה שהם נקראים ימי מלאכה שנתונים לאדם לעמול במלאכתו ולקדשם בכונה לש"ש. כמלאכת המשכן שהם במספר ל"ט שע"ז היה מחשבת הבריאה של ששת ימי המעשה כש"נ נעשה אדם בצלמנו כדמותנו שיהיה השראת השכינה במעשה התחתונים. ואחר החטא סילקו את השכינה מהארץ עד רקיע ז' עד שבמתן תורה הוריד משה השכינה לארץ (כמ"ש ב"ר פ' יט). ואחר הקלקול צוה השי"ת לעשות המשכן שיהיה עכ"פ השראת השכינה במקום מיוחד ואז נגמרו הל"ט מלאכות שבמשכן. וקדושת שבת המנוחה נחשב ג"כ למלאכה הסוכם מספר של ארבעים מלאכות שנרמז בתורה. והנה אותו מ"ד דיבא הביתה לעשות מלאכתו מלאכתו ממש והוא ממנין ל"ט מלאכות ממילא והמלאכה היתה דים הוא נגד מלאכה הארבעים של שבת. והיינו כמ"ד דשלים ליה עבידתא והיינו בעצם המלאכה של שבת שנשלם בה כל המלאכות של ששת ימי המעשה שעברו להיות נתקנים כמלאכת המשכן. וכש"נ ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה והוא בעצם המלאכה של שבת דשלים ליה עבידתא של ו' ימי המעשה. וזהו אחד מהדברים ששינו לתלמי המלך שכ' ויכל ביום הששי (כמ"ש מגילה ט.) כי אין להם השגה להרגיש שזהו עצם מלאכתו ית' שיתוקנו ו' ימי המעשה שעברו. וזה (שפירש"י שם) שהוא לא יקבל מדרש חכמים מה היה העולם חסר מנוחה באתה שבת באתה מנוחה וזהו גמרו. ולזה נקראו שבעה ימי בראשית כמ"ש (סנהדרין לח.) ע"פ חצבה עמודיה שבעה אלו שבעה ימי בראשית וכמ"ש תוס' שאע"פ שבששה ימים נברא העולם מ"מ היה חסר מנוחה עד שבא שבת בא מנוחה. וע"כ השבת ג"כ מהמנין שהשלים את המלאכה וזה מרמז על יום הניח לך מעצבך לתקן העצב של ו' ימי המעשה שעברו כנ"ל. ואי נימא דפסוק והמלאכה היתה דים ממנינא הוא ממנין הל"ט מלאכות וממילא ויבא הביתה לעשות מלאכתו כמ"ד לעשות צרכיו נכנס נמצא שזהו סוכם למנין ארבעים המרמז למלאכת השבת. דהנה באמת אין לו הבנה עפ"י פשוטו שיוסף הצדיק יהיה נפתה חלילה אף לפי שעה על מעשה כזו בפועל. אמנם הגם שבודאי שבאותו שעה היה לו מלחמה לעמוד בנסיון כמו שאומרים בשם הרה"ק ר' ר' בינם זצוק"ל עמ"ש (סוטה יא:) ותיראן המילדות את האלהים ולא עשו כאשר דיבר אליהן וגו' מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו שדקדקו בלשונם הצח ולא נתבעו שלשון זה יורה שלא בא בלבם שום הרגש תאוה לזה שיהיו נתבעים. אבל ביוסף כ' לשון וימאן היינו שבאמת היה לו הרגש תאוה בלבו רק שהתגבר על יצרו לעמוד בנסיון. והיינו עפמ"ש (בב"ר פ' פה) שאשתו של פוטיפר לש"ש נתכונה שרואה היתה באסטרולוגין שלה שהיא עתידה להעמיד ממנו בן וכו' ומכש"כ שיוסף הצדיק ראה זאת בודאי שעתיד נהעמיד מנשה ואפרים מבתה. וזה ענין אמרם ז"ל לעשות צרכיו נכנס כידוע שזה עיקר מדת יוסף שורש השפעת הברכה לכלל ישראל וכש"נ ויכלכל יוסף וגו' ולכן הוליד את אפרים שכל ישראל נקראו על שמו שנ' הבן יקיר לי אפרים. וזה בעצמו היה גודל הנסיון שלו שנדמה לו לפי שעה שיעשה מצוה בזה וזהו לעשות צרכיו מה שמוטל עליו בחינת יסוד להוליד את אפרים שהוא בחי' השפעה לכלל ישראל להשפיע האור כש"נ אור זרוע לצדיק וכ' וירא אלהים את האור כי טוב ואין טוב אלא צדיק שנ' אמרו צדיק כי טוב (כמ"ש חגיגה יב.). כי כן דרך היצה"ר להראות בעת הנסיון שיעשה מצוה בזה וכמש"נ שמים חושך לאור. אלא שנראה לו דמות דיוקנו של אביו והיינו שבזה נזכר בעצמו ע"י דיוקנו של אביו שמדתו אמת וממילא עמד על האמת שהוא הסתה של היצה"ר בשקר ואין לו קיום. ונמצא דלמ"ד לעשות צרכיו נכנס מלאכתו מרמז ג"כ על מלאכת שבת שהוא סוכם מספר הארבעים שהוא בעצם מלאכת שבת שהוא שורש השפעת הברכה מבועא דבירא להשפיע האור של מדת יסוד כש"נ מה רב טובך אשר צפנת. והאור הזה נתגלה בקדושת שבת להשפיע שפע וברכה לששת ימי המעשה הבאים כמו"ש בזוה"ק (ח"ב סג ב) כל שיתא יומין מתברכאן מיומא שביעאה. ובחינת מלאכה זו של שבת מרומז על הניח מרגזך שהיא הנייחא לבל לרגז ולפחוד מקלקול של ו' ימי המעשה הבאים מפני שקדושת שבת משפיע בהם קדושה ושפע ברכה. ועל רמז זה נרמז בפ' ויבא הביתה לעשות מלאכתו שהוא רגזו של יוסף שנתהפך הכל אח"כ לטוב:
אלה תולדות יעקב. וְאֵלֶּה שֶׁל תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב, אֵלּוּ יִשּׁוּבֵיהֶם וְגִלְגּוּלֵיהֶם עַד שֶׁבָּאוּ לִכְלַל יִשּׁוּב, סִבָּה רִאשׁוֹנָה יוֹסֵף בֶּן י"ז וְגוֹמֵר, עַל יְדֵי זֶה נִתְגַּלְגְּלוּ וְיָרְדוּ לְמִצְרַיִם, זֶהוּ אַחַר יִשּׁוּב פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא לִהְיוֹת דָּבָר דָּבוּר עַל אָפְנָיו. וּמִ"אַ דּוֹרֵשׁ תָּלָה הַכָּתוּב תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב בְּיוֹסֵף מִפְּנֵי כַמָּה דְבָרִים, אַחַת, שֶׁכָּל עַצְמוֹ שֶׁל יַעֲקֹב לֹא עָבַד אֵצֶל לָבָן אֶלָּא בְרָחֵל, וְשֶׁהָיָה זִיו אִיקוֹנִין שֶׁל יוֹסֵף דּוֹמֶה לוֹ, וְכָל מַה שֶּׁאֵרַע לְיַעֲקֹב אֵרַע לְיוֹסֵף: זֶה נִשְׂטַם וְזֶה נִשְׂטַם, זֶה אָחִיו מְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ וְזֶה אֶחָיו מְבַקְּשִׁים לְהָרְגוֹ, וְכֵן הַרְבֵּה בִּבְ"רַ. וְעוֹד נִדְרָשׁ בּוֹ וישב, בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, קָפַץ עָלָיו רָגְזוֹ שֶׁל יוֹסֵף – צַדִּיקִים מְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, אָמַר הַקָּבָּ"ה לֹא דַיָּן לַצַּדִּיקִים מַה שֶּׁמְּתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא שֶׁמְּבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה:
אלה תלדות יעקב THESE ARE THE PROGENY OF JACOB — And these are an account of the generations of Jacob: these are their settlements and the events that happened to them until they formed a permanent settlement. The first cause is found in the narrative, “Joseph being seventeen years old, etc. etc.” — it was through this incident that it came about that they went down to Egypt. This is the real explanation of the text and in it each statement finds its proper setting. The Midrash, however, explains that by the words, “These are the progeny of Jacob — Joseph”, Scripture regards all Jacob’s sons as secondary to Joseph for several reasons: first, the whole purpose of Jacob in working for Laban was only for Rachel, Joseph’s mother, (and all his children were born only in consequence of this); then, again, Joseph’s facial features bore a striking resemblance to those of Jacob. Further, whatever happened to Jacob happened to Joseph: the one was hated, the other was hated; in the case of the one his brother wished to kill him so, too, in the case of the other, his brethren wished to kill him. Many such similarities are pointed out in (Genesis Rabbah 84:5-6; Genesis Rabbah 84:8). Another comment on this verse is: וישב AND HE ABODE — Jacob wished to live at ease, but this trouble in connection with Joseph suddenly came upon him. When the righteous wish to live at ease, the Holy one, blessed be He), says to them: “Are not the righteous satisfied with what is stored up for them in the world to come that they wish to live at ease in this world too! (Genesis Rabbah 84:3)
לֹ֤א שָׁלַ֨וְתִּי ׀ וְלֹ֖א שָׁקַ֥טְתִּי וְֽלֹא־נָ֗חְתִּי וַיָּ֥בֹא רֹֽגֶז׃ (פ)
I had no repose, no quiet, no rest, And trouble came.
אִם־שׁ֭וֹט יָמִ֣ית פִּתְאֹ֑ם לְמַסַּ֖ת נְקִיִּ֣ם יִלְעָֽג׃
When suddenly a scourge brings death, He mocks as the innocent fail.
לֹ֤א שָׁלַ֨וְתִּי ׀ וְלֹ֖א שָׁקַ֥טְתִּי וְֽלֹא־נָ֗חְתִּי וַיָּ֥בֹא רֹֽגֶז׃ (פ)
I had no repose, no quiet, no rest, And trouble came.
אֶ֤רֶץ ׀ נִתְּנָ֬ה בְֽיַד־רָשָׁ֗ע פְּנֵֽי־שֹׁפְטֶ֥יהָ יְכַסֶּ֑ה אִם־לֹ֖א אֵפ֣וֹא מִי־הֽוּא׃
The earth is handed over to the wicked one; He covers the eyes of its judges. If it is not He, then who?
שַׁלַּ֥ח לַחְמְךָ֖ עַל־פְּנֵ֣י הַמָּ֑יִם כִּֽי־בְרֹ֥ב הַיָּמִ֖ים תִּמְצָאֶֽנּוּ׃
Send your bread forth upon the waters; for after many days you will find it.
בַּבֹּ֙קֶר֙ זְרַ֣ע אֶת־זַרְעֶ֔ךָ וְלָעֶ֖רֶב אַל־תַּנַּ֣ח יָדֶ֑ךָ כִּי֩ אֵֽינְךָ֨ יוֹדֵ֜ע אֵ֣י זֶ֤ה יִכְשָׁר֙ הֲזֶ֣ה אוֹ־זֶ֔ה וְאִם־שְׁנֵיהֶ֥ם כְּאֶחָ֖ד טוֹבִֽים׃
Sow your seed in the morning, and don’t hold back your hand in the evening, since you don’t know which is going to succeed, the one or the other, or if both are equally good.
(א) וַיֹּ֤אמֶר יהוה אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃(ב) וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה׃(ג) וַאֲבָֽרֲכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה׃(ד) וַיֵּ֣לֶךְ אַבְרָ֗ם כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר אֵלָיו֙ יהוה וַיֵּ֥לֶךְ אִתּ֖וֹ ל֑וֹט וְאַבְרָ֗ם בֶּן־חָמֵ֤שׁ שָׁנִים֙ וְשִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּצֵאת֖וֹ מֵחָרָֽן׃
(1) The LORD said to Abram, “Go forth from your native land and from your father’s house to the land that I will show you.(2) I will make of you a great nation, And I will bless you; I will make your name great, And you shall be a blessing.(3) I will bless those who bless you And curse him that curses you; And all the families of the earth Shall bless themselves by you.”(4) Abram went forth as the LORD had commanded him, and Lot went with him. Abram was seventy-five years old when he left Haran.