(א) שלא לאכל כלאי הכרם - שנמנענו מלאכל כלאי הכרם לבד, וכבר פרשנו במצוה הקודמת, מהו כלאי הכרם, ועל זה נאמר (דברים כב ט) פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם, ופרשו זכרונם לברכה (קדושין נו, ב) פן תוקד אש, כלומר, שאין ראוי להיות תועלת, שהכל אסור בהנאה, והראיה שיש בזה לאו, שכתוב במניעה ''פן'' ואמרו זכרונם לברכה (עירובין צו, א), שכל מקום שנאמר השמר, פן, ואל, אינו אלא לא תעשה.
(ב) משרשי המצוה. הקדמה, ידוע הדבר בכל מצות התורה, כי כל דבר לפי הכשלון שמצוי בו יותר ירחיקנו האל ממנו, ואין ספק כי נטיעת הכרם סבה ליין, שבו כמה מכשולות לבני אדם, הפיל רבים חללים בחמדם אותו, כי יתאדם מעורר יצר לב האדם רע ומדיח יצר טוב, וכל עצתו אכול ושתה ולשכב להיות נרדם, וכענין שכתוב (חבקוק ב, ה) ואף כי היין בוגד, ואשר יזיר ממנו יקרא קדוש ככתוב (במדבר ו ח) ואולם התירו לנו השם ברוך הוא בשביל קצת תועלת שנמצא במעוטו אל הגופים, ואחר שלא הותר רק לצורך גדול חייבנו הכתוב, שאם גם בתחלת נטיעתו או זריעתו יהיה בענינו צד עון וחטא שלא נקימו ולא נהנה בו כלל, אבל ישרף הכל ויאבד מן העולם, הלא די ברוב המכשולות היוצאין ממנו אחר גמר בישולו, לא טוב להיות עוד גם התחלתו בעברה, אבל תוקד הכל הפרי והקש והעצים וכל אשר בו.
(ג) מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (כלאים פ''ה מ''ה) אחד הזורע ואחד המקיים כלאים בכרמו, כלומר שראה שצמחו כלאים בכרמו והניחן שם נתקדשו, כלומר נתחייבו בשרפה, והוא שעמדו בכרם לרצונו אחר שידע בהם שעור שהוסיפו בגדולן חלק אחד ממאתים ממה שהיו גדולים בשעה שידע בהם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (פסחים כה, א) זרוע מעקרו בהשדשה, זרוע ובא בתוספת, וזאת התוספת פרשוהו זכרונם לברכה מפי הקבלה, שהוא במאתים. וזה שאנו אומרים שלא יתקדש אלא אם כן הוא רוצה בקיומן, משום דכתיב בהו אשר תזרע, כלומר לדעתך. וטעם דבר זה מבואר בשרש כלאים דהרבעה ומכשפה, שכתבתי במקומן בסדר קדושים (מצוה רמד) ומשפטים (מצוה סב), וזהו שאמרו זכרונם לברכה (ב''ק ק א) מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדר, כלומר שאף על פי שהוסיף במאתים בעודנו משתדל לעשות הגדר לא קדש, מכיון שלא נפרצה ולא עמדה פרוצה לרצונו, וכן אמרו זכרונם לברכה (רמב''ם מאכלות אסורות ה ח), שהמסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו הרי זה קדש גפנו, ולא נתקדשה התבואה, ואמרו בטעם זה גם כן, לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, שאין אסור זה אלא לדעת הבעלים, ומפני זה אמרו גם כן, שהמסכך גפן חברו על גבי תבואת חברו לא קדש אחת מהן, ומטעם זה (רמב''ם שם) הזורע כרמו בשביעית לא קדש, שבשנה [ה] שביעית הארץ הפקר היא לכל. ואמרו זכרונם לברכה בענין זה (כלאים שם), שהזורע ירק, או תבואה בכרם, או המקיימו עד שהוסיף במאתים הרי זה קדש מן הגפנים שסביבותיו שש עשרה אמה לכל רוח. והבא לזרע ירק או תבואה בצד הכרם צריך להרחיק ממנו ארבע אמות וכרם נקרא חמש גפנים, והוא שיהיו נטועות כסדר הזה: שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב. ואמרו שמרחיקין התבואה והירק מגפן יחידית שלשה טפחים לכל רוח, מפני שהגפן רכה ושרשי התבואה נכנסין בה, ויש בזה אסור הרכבה, אבל בשאר אילנות שהן קשין אין בהן חשש זה ואין צרך להרחיק מהם כלום. ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת כלאים.
(ד) ונוהג אסור זה שלא להנות בכלאי הכרם בזכרים ונקבות, בארץ ישראל מדאוריתא, ובחוצה לארץ מדרבנן. ויש אומרים דבחוצה לארץ, אף על פי שאסור הזריעה נוהג בה אסור ההנאה אינו נוהג אלא בכלאי הכרם של ארץ ישראל דוקא ודבריהם צריכין חזוק. ועובר על זה ואכל או נהנה בכלאי הכרם של ארץ ישראל חיב מלקות, ואפילו מי שאכלן שלא כדרך הנאתן, כלומר שלא נהנה באכילתן, חייב עליהן ולוקה, מה שאין כן בכל שאר אסורין שבתורה, שאין לוקין עליהם, אלא דרך הנאתם, כלומר שיהנה האדם בהן, וכדאמר אביי בפרק שני מפסחים (כד, ב) הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהם אפילו שלא כדרך הנאתן, מאי טעמא? דלא כתיב בהו אכילה, דכתיב פן תקדש, ודרשו זכרונם לברכה, פן תוקד אש. ובכלאי הכרם שבחוצה לארץ, האוכל או הנהנה מהן עובר אסור מדרבנן, לדעת קצת המפרשים, כמו שאמרנו.
(1) To not eat forbidden mixtures of the vineyard: That we are forbidden from eating forbidden mixtures of the vineyard only. And we have already explained in the previous commandment what forbidden mixtures of the vineyard are. And about this is it stated (Deuteronomy 22:9), "lest it be set aside (tikdash), the crop, the seed that you planted and the produce of the vineyard." - and they, may their memory be blessed, explained (Kiddushin 56b), "Lest it be incinerated by fire (tukad esh)," which is to say that it is not fitting that there be a purpose [from it], as it should all be forbidden in benefit. And the proof that there is a negative commandment in it, is that it is written in its prevention, "lest (pen)." And they, may their memory be blessed, said (Eruvin 96a) that in every place that it states, "guard yourself," "lest," and "do not" (heeshamer, pen ve-al), it is certainly a negative commandment.
(2) From the roots of the commandment, [there is a need to] preface: The matter is known that in all of the commandments of the Torah, God distances us form a thing according to [the degree] of the stumbling found in it. And there is no doubt that the planting of a vineyard is the cause of wine, which [brings] several stumbling blocks to people. From its desire have many casualties fallen , since [wine] stimulates the 'impulse of the heart of man which is evil,' and it pushes off the good impulse. And all of its counsel is, "Eat, drink and lay down to fall asleep." And [it is] like the matter that is written (Habakuk 2:8), "And surely the one that wine betrays," and the one who separates from it is called holy. And nonetheless God, may He be blessed, allowed it to us because of its slight purpose for bodies that its found in its slight [consumption]. And since it is only permitted for a great need, the verse obligated us that if also the start of its planting or its seeding will be in such a way that there is an angle of iniquity and sin in it, that we not keep it and that we should not benefit from it at all, but [rather] that it should all be burnt and destroyed from the world. Are all of the stumbling blocks that come out from at it after the end of its ripening not enough for us? [Hence,] it is not good for also its beginning to be in sin, but [rather] all of it should be incinerated - the fruit and the chaff and the wood and everything that is in it.
(3) From the laws of the commandment is that which they, may their memory be blessed, said (Mishnah Kilayim 5:5), "Whether one plants, or whether one keeps a forbidden mixture in his vineyard" - meaning to say that he saw that a forbidden mixture grew in his vineyard and he left it there - "it has become set aside," meaning it became obligated to be burnt. And that is when they were standing in the vineyard by his will, once he knew about them, in the measure that they increased one two-hundredth from what they were at the time that he knew about them. As they, may their memory be blessed, said (Pesachim 25a), "[If] it is planted from its start, with the taking root; [if] it has already been planted and increased, with the [further] increase." And, they, may their memory be blessed, explained from the tradition that this increase is one two-hundredth. And that which we say that they have not become set aside unless he wants their existence is because it is written about them, "which you have planted" - meaning to say, according to his will. And the explanation for this thing is elucidated in the root of forbidden mixtures on inter-breeding and of witchcraft that I have written in their place in the Order of Kedoshim (Sefer HaChinukh 244) and Mishpatim (Sefer HaChinukh 62). And this is what they, may their memory be blessed, said (Bava Kamma 100a), "[If the] partition of the vineyard is breached (such that a forbidden mixture is created), we say to him, 'Fix [it].'" [This] means to say that even though it increased one two-hundredth while he was still attempting to make the fence, it did not become set aside; since it did not become breached, and it did not stay breached, according to his will. And so [too] they, may their memory be blessed, said that one who suspends his grapevine over the produce of his fellow, behold, this one set aside his grapevine, but the produce did not become set aside (see Mishneh Torah, Diverse Species 5:8). And for this reason, they also said that - since a person cannot set aside something that is not his - this prohibition is only [operative] by the will of the owners. And because of this, they also said that one who suspends the grapevine of his fellow over the produce of his fellow, did not set aside any one of them. And for this reason, one who plants his vineyard on the seventh year did not set it aside, since in the seventh year the land is ownerless to everyone (see Mishneh Torah, Diverse Species 5:8). And they, may their memory be blessed, said (Mishnah Kilayim 5:5) that one who plants vegetables or produce in a vineyard or leaves it until it increased one two-hundredth, behold, he has set aside (forbidden) from the grapevines surrounding it sixteen ells in every direction. And one who comes to plant vegetables or produce next to a vineyard must distance it four ells from it. And five vines is called a vineyard; and this is when they are planted in this order: Two across from two and one sticking out as a tail. And they said that we distance produce and vegetables three hand-breadths from a single grapevine in every direction, because the grapevine is soft and the roots of the produce go into it and there is in this a prohibition of [forbidden] grafting. But with other trees which are hard, this concern is not there and one does not need to distance [other plantings] from them at all. And the rest of the details of this commandment are explained in Tractate Kilayim.
(4) And this prohibition not to derive benefit from forbidden mixtures from the vineyard is practiced in the Land of Israel from Torah writ, and outside of the Land rabbinically. And there are those that say that outside the Land - even though the prohibition of planting is practiced there - the prohibition of benefit is only specifically with the forbidden mixtures of the vineyard of the Land of Israel, but their words need support. And the one that transgresses this, and eats or derives benefit from a forbidden mixture of the vineyard of the Land of Israel, is liable for lashes. And even one who eats it not in the way of its enjoyment - meaning to say, he did not derive enjoyment from eating it - is obligated by it and is lashed; which is not the case with all other prohibitions in the Torah, in which we only give lashes for them [if they are consumed] according to the way of their enjoyment - meaning to say that the person derives enjoyment from them. [This is] as Abbaye says in the second chapter of Pesachim 24b, "Everyone concedes about forbidden mixtures of the vineyard that we lash for them even not in the ways of their enjoyment. What is the explanation? Since it is not written about them, 'eating.'" As it is written, "lest it be set aside (tikdash)" - and they, may their memory be blessed, expounded (Kiddushin 56b), "Lest it be incinerated by fire (tukad esh)." And outside of the Land, one who eats or derives benefit from them transgresses a rabbinic prohibition, according to some of the commentators, as we said.
(א) שלא למשכן בגד אלמנה - שנמנענו מלמשכן את האלמנות, שנאמר ולא תחבל בגד אלמנה. ולשון המשנה (ב''מ קטו א), אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה.
(ב) משרשי המצוה. שחס השם על בריותיו ורצה לזכותנו לקנות בנפשנו מדת החמלה וצונו שנרחם על האלמנה, שלבבה שבור ודואג שלא למשכנה, וכל דרכי התורה נעם, ונתיבותיה שלום.
(ג) מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם קיג, א) שאין ממשכנין אותה לא על פי עצמו ולא על פי בית דין (רמב''ם מלוה ולוה פ''ג ה''א), כלומר בשום צד אין מצערין אותה למשכנה, שנאמר ולא תחבל בגד אלמנה. ויתר פרטיה, מבארין בפרק תשיעי מבבא מציעא.
(ד) ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה וחבל בגדיה או כליה או שום דבר מכל אשר לה שלא בשעת הלואה מחזירין אותו בית דין ממנו אליה בעל כרחו (רמב''ם שם). ואם תודה לו החוב בית דין מכריחין אותה לשלם מה שהיא חיבת. ואם תכפר תשבע ותפטר. ואם אבד המשכון או שנשרף קודם שיחזירנו חיב מלקות, כן כתב הרמב''ם זכרונו לברכה, ובודאי יקבל אותו בעל החוב בפרעון חובו, ואם כן אני תמה היאך הוא לוקה ומשלם.
(1) To not take the garment of a widow as surety: That we have been prevented from taking surety from a widow, as it states (Deuteronomy 24:17), "you shall not take a widow’s garment in pawn." And the language of the mishnah is (Mishnah Bava Metzia 9:13) "From a widow, whether she be poor or she be rich, we do not extract surety."
(2) It is from the roots of the commandment that God was concerned about his creatures and wanted to give us merit to acquire the trait of mercy for ourselves; and [so,] He commanded us that we should pity the widow - as her heart is broken and worried - and not take surety form her. And all the ways of the Torah 'are pleasantness, and all of its paths are peace.'
(3) From the laws of this commandment is that which they, may their memory be blessed, said (Bava Metzia 113a) that we not take surety form a widow - not by oneself, and not through the court (see Mishneh Torah, Creditor and Debtor 3:1). [This] is to say, in no way at all do we cause her pain to take surety from her, as it is stated, "you shall not take a widow’s garment in pawn." And the rest of its details are elucidated in the ninth chapter of Bava Metzia.
(4) And this prohibition is practiced in every place and at all times by males and females. And regarding one who transgresses it and takes in pawn her garments or her vessels or anything from all that she has - not during the time of the loan - we return it to her against his will (see Mishneh Torah, Creditor and Debtor 3:1). And if she admits the debt to him, the court forces her to pay him that which she owes him. And if she denies [it], she takes an oath and is exempted. And if the surety gets lost or burnt before he returns it, he is liable for lashes. So wrote Rambam, may his memory be blessed; but certainly the debtor accepts to pay the payment of his debt. And, if so, I wonder how it is [that he should] be lashed and [also] pay.
(א) שלא יצא החתן מביתו כל השנה אפילו לצרכי צבור - שנמנע החתן מלצאת מביתו כל השנה, כלומר ללכת במסעות רחוקים. ונמנע גם כן שר הצבא מלהוציאו בעל כרחו, כלומר להוציאו ללכת למלחמה, או לעשות מהמלאכות הצריכות בשביל המלחמה, כגון לספק מים ומזון לאחיו, או לתקן עניני העיר לשמרה מהאויב, ועל זה נאמר (דברים כד ה) ולא יעבר עליו לכל דבר. ואמרו במסכת סוטה (מד, א) לא יצא בצבא יכול בצבא הוא דלא יצא, אבל יתקן כלי זין ויספק מים ומזון? תלמוד לומר ולא יעבר עליו לכל דבר. ודקדקו עוד, עליו הוא דאין אתה מעביר, אבל אתה מעביר על אחרים, כלומר לשבים מהמלחמה בשביל רכות הלב, או בשביל חנוך בית וכרם. ועוד אמרו שם, וכי מאחר דנפקא ליה מלא יעבר עליו, לא יצא בצבא למה לי? לעבר עליו בשני לאוין.
(ב) וכבר כתבתי הצריך במצוה זו, לפי ענין הספר במצות עשה שלו שבסדר זה (מצוה תקפב), קחנו משם.
(1) That a groom should not go out from his home the whole year, even for the needs of the community: That the groom is prevented from going out from his house the entire [first] year, meaning to say to go on distant trips. And also the army officer is prevented from taking him out by force, meaning to say, from taking him out to war or to do work needed for the war - for example, to supply water and food to his brothers or to fix matters in the city, to guard it from the enemy. And about this is it stated (Deuteronomy 24:5), "nor have any purpose assigned to him." And they said in Tractate Sotah 44a, "'He shall not go out with the army' - it is possible that with the army he shall not go out, but he should fix weapons or supply water and food; [hence] it is taught to say, 'nor have any purpose assigned to him.'" And they inferred further,"[it is] 'to him' that you do not assign, but you do assign to others," meaning to say to those that return from the war because of weak-heartedness, or because of the dedication of a house or vineyard. And there they also said, "And since it comes out from 'nor have assigned to him,' why do I have 'he shall not go out with the army?' To have him transgress on two negative commandments."
(2) And I have already written that which is needed about this commandment, according to the fashion of the book, in its positive commandment in this Order (Sefer HaChinukh 582) - take it from there.
(א) מצוה שישמח החתן עם אשתו שנה אחת - שנצטוינו שישמח החתן עם אשתו שנה אחת, כלומר שלא יסע חוץ לעיר לצאת למלחמה ולא לענינים אחרים לשבת זולתה ימים רבים, אלא ישב עמה שנה שלמה מיום הנשואין, ועל זה נאמר (דברים כד ה) נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח.
(ב) משרשי המצוה. כי האל ברוך הוא עלה במחשבה לפניו לבראת העולם, וחפצו שיתישב בבריות טובות הנולדות מזכר ונקבה, שיזדוגו בהכשר, כי הזנות תועבה היא לפניו, על כן גזר עלינו העם אשר בחר להיות נקרא על שמו, שנשב עם האשה המיחדת לנו להקים זרע שנה שלמה, מעת שנשא אותה, כדי להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה ולהכניס ציורה וכל פעלה בלב, עד שיבוא אצל הטבע כל מעשה אשה אחרת וכל עניניה דרך זרות, כי כל טבע ברב יבקש ויאהב מה שרגיל בו, ומתוך כך ירחיק האדם דרכו מאשה זרה, ויפנה אל האשה הראויה לו מחשבתו, ויכשרו הולדים שתלד לו, ויהיה העולם מעלה חן לפני בוראו, וזהו שאמרו זכרונם לברכה (סוטה מד, א), שאחד הנושא את הבתולה, או את האלמנה, או את היבמה חייב בזה, שכלן ראויין לכך לפי הטעם הנזכר, אבל לא המחזיר גרושתו.
(ג) מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה שם רמב''ם מלכים פ''ז הי''א), שכל השנה כולה אינו יוצא למלחמה ואף לא מספק מים ומזון לאחיו שהם במלחמה, ולא נותן לפסי העיר, ולא יעבר עליו שום דבר, שנאמר לא יצא בצבא ולא יעבר עליו לכל דבר, כלומר לא לצרכי המלחמה, ולא לצרכי העיר. ויתר פרטיה, מבארים בפרק שמיני מסוטה.
(ד) ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, לענין שאין בני העיר מכריחין אותו למלחמה, כי אז היינו נלחמים לפעמים. ולענין שראוי לכל אדם לשמחה ולישב עמה שנה אחת, נוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה ופרש ממנה תוך שנה לעמד זולתה ימים רבים ואפילו במחילתה בטל עשה זה, ומכל מקום הרוצה לצאת לדבר מצוה או לשמח עם רעיו על דעת שישוב לימים מועטים בשמחה, מן הדומה שאין בזה בטול המצוה, ויש אומרים שבמחילתה מתר (עי, שו''ע אבהע''ז סי' סד ס''א ובבית שמואל וחלקת מחוקק שם).
(1) The commandment that a groom rejoice with his wife for one year: That we have been commanded that a groom rejoice with his his wife for one year - meaning to say that he not travel outside of the city to go out to war, nor for other matters, [such that] he would dwell without her for many days; but rather he should dwell with her for a whole year from the day of the marriage. And about this is it stated (Deuteronomy 24:5), "he shall be exempt one year for the sake of his household, to give happiness to the woman he has married."
(2) It is from the roots of the commandment that God, may He be blessed, had it come up in thought in front of Him to create the world; and His desire was that it be inhabited with good creatures born from male and female that mate properly - as licentiousness is an abomination in front of Him. Therefore, He decreed upon us - the nation that He chose to be called for His name - that we should dwell with the woman that is designated for us to raise seed, for a whole year from the time that he marries her. [This is] so that [his] nature becomes used to her and to have [his] desire cling to her and to bring her form and all of her acts into the [heart] - to the point that all the acts of another woman be foreign to his nature; as every nature generally seeks and loves that to which it is accustomed. And from this, a man will distance his path from an [other] woman, and he will turn his thought to the woman that is fitting for him; and the offspring that she will bare him will be proper, and the world will bring up grace in front of its Creator. And that is [the understanding of] what they, may their memory be blessed, said (Sotah 44a) that it is the same whether one marries a virgin, or a widow or a levirate (yivamah) - he is obligated in this; as all of them are fitting for this according to the explanation mentioned [above], but not one who brings back the woman he has divorced.
(3) From the laws of the commandment is that which they, may their memory be blessed, said (Sotah 44a, see Mishneh Torah, Kings and Wars 7:11), that the whole year, he does not go out to war and he also does not supply water and food to his brothers who are at war, and he does not place barriers for the city and he shall have no purpose assigned to him; as it states, "he shall not go out with the army nor have any purpose assigned to him" - meaning to say, not the needs of the war and not the needs of the city. And the rest of its details are elucidated in the eighth chapter of Sotah.
(4) And this commandment, regarding that the people of the city not force him to go to war, is practiced at the time of the [Temple], as then we would sometimes go out to war. And regarding that which it is fitting for every man to gladden her and to dwell with her for a year, it is practiced in every place and at all times. And one who transgresses it and separates from her within the year to stay without her for many days - even with her dispensation - has violated this positive commandment. And nonetheless, it appears that [in the case of] one who wants to go away for the matter of a commandment or to gladden his friends - with the intention of returning joyfully after a few days - there is no violation of the commandment. And there are some that say it is permissible [to go away] with her dispensation (See Shulchan Arukh, Even HaEzer 64:1 and Beit Shmuel and Chelkat Mechokek there).
(א) הזהיר החתן מצאת מביתו שנה אחת כלה לטורח מהטרחים לא לצאת בצבא ולא לזולתו אבל נסלק ממנו כל טורח וכל משא שיהיה חייב בהם לעזוב אותם כל השנה. והוא אמרו ולא יעבור עליו לכל דבר נקי יהיה לביתו. ובגמרא סוטה לא יצא בצבא יכול בצבא הוא דלא יצא אבל יתקן כלי זיין ויספק מים ומזון תלמוד לומר ולא יעבור עליו [לכל דבר, יכול שאני מרבה אף הבונה בית ולא חנכו נטע כרם ולא חללו ארס אשה ולא לקחה תלמוד לומר עליו] עליו אי אתה עובר אבל אתה מעביר לאחרים וכי מאחר דנפקא ליה מלא יעבור עליו לא יצא בצבא למה לי לעבור בשני לאוין. וכבר בארנו בשרש ט' שלא כל מה שיתחייבו עליו שני לאוין יהיו שתי מצות. ודע כי החתן עצמו מוזהר מלצאת מביתו בסחורה כל שנתו (*ברדב"ז ח"א סי' רל"ח כתב שזה טעות המעתיק). וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפ"ח מסוטה. (תצא, הלכות מלכים פ"ו ז'):
(ה) וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ (בראשית כה, כא), רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר שֶׁשָּׁפַךְ תְּפִלּוֹת בְּעשֶׁר. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר שֶׁהִפֵּךְ אֶת הַגְּזֵרָה, וּלְפוּם כֵּן קָרְיִן לֵיהּ עַתְרָא דְּאַפֵּךְ אִדְּרָא. לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה יִצְחָק שָׁטוּחַ כָּאן, וְהִיא שְׁטוּחָה כָּאן, וְאוֹמֵר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כָּל בָּנִים שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לִי יִהְיוּ מִן הַצַּדֶּקֶת הַזּוֹ, אַף הִיא אָמְרָה כֵּן, כָּל בָּנִים שֶׁאַתְּ עָתִיד לִתֵּן לִי יִהְיוּ מִן הַצַּדִּיק הַזֶּה. (בראשית כה, כא): כִּי עֲקָרָה הִוא, רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי לָקִישׁ, עִקַּר מַטְרִין לָא הֲוָה לָהּ וְגָלַף לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִקַּר מַטְרִין. (בראשית כה, כא): וַיֵּעָתֶר לוֹ ה', רַבִּי לֵוִי אָמַר מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁהָיָה חוֹתֵר עַל אָבִיו לִטֹּל לִיטְרָא שֶׁל זָהָב, וְהָיָה זֶה חוֹתֵר מִבִּפְנִים, וְזֶה חוֹתֵר מִבַּחוּץ, שֶׁכֵּן בַּעֲרָבְיָא קוֹרִין לַחֲתִירְתָא עֲתִירְתָא.
(א) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם (בראשית כה, יט), (משלי כג, כד): גִּיל יָגִיל אֲבִי צַדִּיק וְיוֹלֵד חָכָם יִשְׂמַח בּוֹ, גִּילָה אַחַר גִּילָה, בִּזְמַן שֶׁהַצַּדִּיק נוֹלַד (ישעיה ז, א): וַיְהִי בִּימֵי אָחָז וגו', אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים וַוי שֶׁמָּלַךְ אָחָז, אָמַר לָהֶן בֶּן יוֹתָם הוּא, וְאָבִיו צַדִּיק וְאֵינִי יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדִי בּוֹ. וְיוֹלֵד חָכָם יִשְׂמַח בּוֹ, רַבִּי לֵוִי אָמַר מִנַיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁכָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן יָגֵעַ בַּתּוֹרָה שֶׁהוּא מִתְמַלֵּא עָלָיו רַחֲמִים, תַּלְמוּד לוֹמַר (משלי כג, טו): בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַּם אָנִי. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר, אֵין לִי אֶלָּא לֵב אָבִיו שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְמַלֵּא רַחֲמִים עָלָיו בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יָגֵעַ בַּתּוֹרָה, תַּלְמוּד לוֹמַר יִשְׂמַח לִבִּי גַּם אָנִי, גִּילָה אַחַר גִּילָה בִּזְמַן שֶׁהוּא צַדִּיק בֶּן צַדִּיק, וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם.
(ב) עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים (משלי יז, ו), הָאָבוֹת עֲטָרָה לַבָּנִים, וְהַבָּנִים עֲטָרָה לָאָבוֹת. הָאָבוֹת עֲטָרָה לַבָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יז, ו): וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם. הַבָּנִים עֲטָרָה לָאָבוֹת, דִּכְתִיב: עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק אָמַר אַבְרָהָם לֹא נִצֹּל מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ אֶלָּא בִּזְכוּת שֶׁל יַעֲקֹב, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ דִּין לִפְנֵי הַשִּׁלְטוֹן וְיָצָא דִינוֹ מִלִּפְנֵי הַשִּׁלְטוֹן לִשָֹּׂרֵף, וְצָפָה אוֹתוֹ הַשִּׁלְטוֹן בְּאַסְטְרוֹלוֹגְיָאה שֶׁלּוֹ שֶׁהוּא עָתִיד לְהוֹלִיד בַּת וְהִיא נִשַֹּׂאת לַמֶּלֶךְ, אָמַר כְּדַאי הוּא לְהִנָּצֵל בִּזְכוּת בִּתּוֹ שֶׁהוּא עָתִיד לְהוֹלִיד וְהִיא נִשַֹּׂאת לַמֶּלֶךְ. כָּךְ אַבְרָהָם יָצָא דִינוֹ מִלִּפְנֵי נִמְרוֹד לִשָֹּׂרֵף, וְצָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיַּעֲקֹב עָתִיד לַעֲמֹד מִמֶּנּוּ, אָמַר כְּדַאי הוּא אַבְרָהָם לְהִנָּצֵל בִּזְכוּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה כט, כב): לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם, יַעֲקֹב פָדָה אֶת אַבְרָהָם. דָּבָר אַחֵר, עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים, (בראשית כה, יט): וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם.
(ג) אַבְרָם נִקְרָא אַבְרָהָם. יִצְחָק, נִקְרָא אַבְרָהָם, דִּכְתִיב (בראשית כה, יט): וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם. יַעֲקֹב נִקְרָא שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (בראשית לב, כט): לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, יִצְחָק נִקְרָא שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (שמות א, א): וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב. אַבְרָהָם נִקְרָא יִשְׂרָאֵל, רַבִּי נָתָן אָמַר מִלְּתָא עֲמִיקְתָּא הִיא (שמות יב, מ): וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן וּבְאֶרֶץ גּוֹשֶׁן שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.
(ד) וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וגו' (בראשית כה, כ), אָמַר רַבִּי יִצְחָק אִם לְלַמֵּד שֶׁהִיא מֵאֲרַם נַהֲרַיִם וַהֲלוֹא כְּבָר נֶאֱמַר: מִפַּדַן אֲרָם, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר אֲרַמִּי, בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי, אֶלָּא בָּא לְלַמֶּדְךָ אָבִיהָ רַמַּאי וְאָחִיהָ רַמַּאי וְאַף אַנְשֵׁי מְקוֹמָהּ כֵּן, וְהַצַּדֶּקֶת הַזּוֹ שֶׁהִיא יוֹצְאָה מִבֵּינֵיהֶם לְמָה הִיא דּוֹמָה, לְשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים. רַבִּי פִּנְחָס אָמַר כְּתִיב (בראשית כח, ז): וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר (בראשית כח, ה): אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי, מְלַמֵּד שֶׁכֻּלָּן כְּלָלָן בָּרַמָּאוּת.
(ה) וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ (בראשית כה, כא), רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר שֶׁשָּׁפַךְ תְּפִלּוֹת בְּעשֶׁר. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר שֶׁהִפֵּךְ אֶת הַגְּזֵרָה, וּלְפוּם כֵּן קָרְיִן לֵיהּ עַתְרָא דְּאַפֵּךְ אִדְּרָא. לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה יִצְחָק שָׁטוּחַ כָּאן, וְהִיא שְׁטוּחָה כָּאן, וְאוֹמֵר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כָּל בָּנִים שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לִי יִהְיוּ מִן הַצַּדֶּקֶת הַזּוֹ, אַף הִיא אָמְרָה כֵּן, כָּל בָּנִים שֶׁאַתְּ עָתִיד לִתֵּן לִי יִהְיוּ מִן הַצַּדִּיק הַזֶּה. (בראשית כה, כא): כִּי עֲקָרָה הִוא, רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי לָקִישׁ, עִקַּר מַטְרִין לָא הֲוָה לָהּ וְגָלַף לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִקַּר מַטְרִין. (בראשית כה, כא): וַיֵּעָתֶר לוֹ ה', רַבִּי לֵוִי אָמַר מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁהָיָה חוֹתֵר עַל אָבִיו לִטֹּל לִיטְרָא שֶׁל זָהָב, וְהָיָה זֶה חוֹתֵר מִבִּפְנִים, וְזֶה חוֹתֵר מִבַּחוּץ, שֶׁכֵּן בַּעֲרָבְיָא קוֹרִין לַחֲתִירְתָא עֲתִירְתָא.
(ו) וַיִתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ (בראשית כה, כב), רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר זֶה רָץ לַהֲרֹג אֶת זֶה וְזֶה רָץ לַהֲרֹג אֶת זֶה. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר זֶה מַתִּיר צִוּוּיוֹ שֶׁל זֶה וְזֶה מַתִּיר צִוּוּיוֹ שֶׁל זֶה. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי שֶׁלֹא תֹאמַר מִשֶּׁיָּצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ נִזְדַּוֵּג לוֹ, אֶלָּא עַד שֶׁהוּא בִּמְעֵי אִמּוֹ זִרְתֵּהּ מְתוּחָה לְקִבְלֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים נח, ד): זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם. וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת יַעֲקֹב מְפַרְכֵּס לָצֵאת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה א, ה): בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיְתָה עוֹבֶרֶת עַל בָּתֵּי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עֵשָׂו רָץ וּמְפַרְכֵּס לָצֵאת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם. וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶה אָנֹכִי, רַבִּי יִצְחָק אָמַר מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה אִמֵּנוּ רִבְקָה מְחַזֶּרֶת עַל פִּתְחֵיהֶן שֶׁל נָשִׁים וְאוֹמֶרֶת לָהֶן הִגִּיעַ לָכֶם הַצַּעַר הַזֶּה בִּימֵיכֶם, אִם כָּךְ הוּא צַעֲרוֹ שֶׁל בָּנִים וְהַלְוַאי לֹא עִבַּרְתִּי. רַבִּי הוּנָא אָמַר אִם כָּךְ אֲנִי עָתִיד לְהַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים הַלְּוַאי לֹא עִבַּרְתִּי מִנְיַן זֶה. תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי נְחֶמְיָה רְאוּיָה הָיְתָה רִבְקָה שֶׁיַּעַמְדוּ מִמֶּנָּה שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית כה, כג): וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, דָּא תְּרֵין, (בראשית כה, כג): וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, הָא אַרְבָּעָה, (בראשית כה, כג): וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, הָא שִׁתָּא, (בראשית כה, כג): וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר, הָא תְּמַנְיָא, (בראשית כה, כד): וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת, הָא עֲשָׂרָה, (בראשית כה, כה): וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, הָא חַד עֲשַׂר, (בראשית כה, כו): וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו, הָא תְּרֵין עֲשַׂר. וְאִית דְּמַיְתִין לָהּ מִן הָדֵין קְרָא, (בראשית כה, כב): וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי, ז' שִׁבְעָה, ה' חֲמִשָּׁה, הָא תְּרֵין עֲשַׂר, מִנְיַן זֶה. (בראשית כה, כב): וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת ה', וְכִי בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת הָיוּ בְּאוֹתָן הַיָּמִים, וַהֲלוֹא לֹא הָלְכָה אֶלָּא לַמִּדְרָשׁ שֶׁל שֵׁם וְעֵבֶר, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מַקְבִּיל פְּנֵי זָקֵן כְּמַקְבִּיל פְּנֵי שְׁכִינָה.
(ז) וַיֹּאמֶר ה' לָהּ (בראשית כה, כג), רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן רַבִּי שִׁמְעוֹן מֵעוֹלָם לֹא נִזְקַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָשִׂיחַ עִם אִשָּׁה אֶלָּא עִם אוֹתָהּ הַצַּדֶּקֶת, וְאַף הִיא עַל יְדֵי עִלָּה. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אוֹמֵר כַּמָּה כִּרְכּוּרִין כִּרְכֵּר בִּשְׁבִיל לְהָשִׂיחַ עִמָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, טו): וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ. וְהָכְתִיב (בראשית טז, יג): וַתִּקְרָא שֵׁם ה' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ, רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר עַל יְדֵי מַלְאָךְ. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר עַל יְדֵי שֵׁם בֶּן נֹחַ. (בראשית טז, יג): שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, שְׁנֵי גֵאֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, זֶה מִתְגָּאֶה בְּעוֹלָמוֹ וְזֶה מִתְגָּאֶה בְּמַלְכוּתוֹ. שְׁנֵי גֵאֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, אַדְרִיָּאנוֹס בְּעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, שְׁלֹמֹה בְּיִשְׂרָאֵל. דָּבָר אַחֵר שְׁנֵי שׂוֹנְאֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, כָּל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שׂוֹנְאִים אֶת עֵשָׂו, וְכָל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שׂוֹנְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל, סְנָאֵיהוֹן דִּבְנַיָא בְּמֵעַיִךְ, דִּכְתִיב (מלאכי א, ג): וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי. וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה מִכָּאן שֶׁנּוֹלַד מָהוּל. וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר עַד כָּאן קְרָיָין (בראשית י, ז): סַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא, מִינָךְ יְקוּמוּן יְהוּדָאִין וְאַרְמָאִין. וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר, אָמַר רַבִּי הוּנָא אִם זָכָה יַעֲבֹד, וְאִם לָאו יֵעֲבֵד.
(ח) וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת (בראשית כה, כד), לְהַלָּן חֲסֵרִים וְכָאן מְלֵאִים, לְהַלָּן כְּתִיב (בראשית לח, כז): תְאוֹמִים, פֶּרֶץ וְזֶרַח שְׁנֵיהֶם צַדִּיקִים, וְכָאן תוֹמִם, יַעֲקֹב צַדִּיק וְעֵשָׂו רָשָׁע. (בראשית כה, כה): וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, אָמַר רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק בִּזְכוּת (ויקרא כג, מ): וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, אֲנִי נִגְלֶה לָכֶם רִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מד, ו): אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן, וּפוֹרֵעַ לָכֶם מִן הָרִאשׁוֹן, זֶה עֵשָׂו, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן, וּבוֹנֶה לָכֶם רִאשׁוֹן, זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב בֵּיהּ (ירמיה יז, יב): כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן, וְאָבִיא לָכֶם רִאשׁוֹן, זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, דִּכְתִיב בֵּיהּ (ישעיה מא, כז): רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם. דָּבָר אַחֵר, וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, לָמָה יָצָא עֵשָׂו תְּחִלָּה כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הוּא וְתֵצֵא סַרְיוּתוֹ עִמּוֹ, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ כְּהָדֵין פָּרָבִיטָא שֶׁהוּא מְשַׁטֵּף אֶת בֵּית הַמֶּרְחָץ וְאַחַר כָּךְ מַרְחִיץ בְּנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, כָּךְ לָמָּה יָצָא עֵשָׂו תְּחִלָּה כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הוּא וְתֵצֵא סַרְיוּתוֹ עִמּוֹ. מַטְרוֹנָא שָׁאֲלָה אֶת רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא אָמְרָה לֵיהּ לָמָּה יָצָא עֵשָׂו תְּחִלָּה, אָמַר לָהּ, טִפָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁל יַעֲקֹב הָיְתָה, אָמַר לָהּ מָשָׁל אִם תַּנִּיחוּ שְׁתֵּי מַרְגָּלִיּוֹת בִּשְׁפוֹפֶרֶת אַחַת, לֹא זוֹ שֶׁאַתְּ נוֹתְנָהּ רִאשׁוֹנָה יוֹצְאָה אַחֲרוֹנָה, כָּךְ טִפָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁל יַעֲקֹב הָיְתָה. אַדְמוֹנִי, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה שְׁמוּאֵל אֶת דָּוִד אַדְמוֹנִי, דִּכְתִיב (שמואל א טז, יב): וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי, נִתְיָרֵא וְאָמַר אַף זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים כְּעֵשָׂו. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמואל א טז, יב): עִם יְפֵה עֵינַיִם, עֵשָׂו מִדַּעַת עַצְמוֹ הוּא הוֹרֵג אֲבָל זֶה מִדַּעַת סַנְהֶדְרִין הוּא הוֹרֵג. דִּקְלִיטְיָינוֹס מַלְכָּא הֲוָה רָעֵי חֲזִירִין בַּהֲדָא טְבֶרְיָה, וְכֵיוָן דַּהֲוָה מָטֵי סִדְרֵיהּ דְּרַבִּי הֲוֵי מֵינוֹקָא נָפְקִין וּמָחֲיִין לֵיהּ, לְבָתַר יוֹמִין אִיתְעֲבֵד מֶלֶךְ, נְחַת וִיתֵיב לֵיהּ בַּהֲדָא פַּנְיָיס נ"א: פַּמְיָיס, וּשְׁלַח כְּתָבִים לִטְבֶרְיָא מִפְּנֵי רַמְשָׁא דַעֲרוֹבְתָה, אֲמַר אֲנָא יָהֵיב קֵלֶווֹן דְּיֶהֱווֹן רַבְרְבָנֵי דִּיהוּדָאֵי קָיְימִין קֳדָמִי בְּצַפְרָא דְחַד בְּשַׁבָּא. פַּקְדֵּיהּ לִשְׁלִיחָא אֲמַר לֵיהּ לָא תִתֵּן יָתְהוֹן לְהוֹן אֶלָּא עִם מַטְעֲמֵי יוֹמָא דַעֲרוֹבְתָא. נְחַת רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן לְמִיסְחֵי, חַמְתֵי לְרַבִּי דַּהֲוָה קָאֵים קוֹמֵי סִדְרָא רַבָּה רָאָה פָּנָיו חוֹלָנִיּוֹת, אָמַר לוֹ לָמָּה פָנֶיךָ חוֹלָנִיּוֹת, אֲמַר כֵּן וְכֵן אִשְׁתַּדַּר לִי כְּתָבִין מִן מַלְכוּתָא. אֲמַר לֵיהּ אִיתָא סְחֵי דְּבָרְיָיךְ עֲבֵיד לָנָא נִסִּין. עָלוֹן לְמִסְחֵי וַאֲתָא הָדֵין אַרְגִּינִיטוֹן מְגַחֵךְ וּמְרַקֵּד קֳדָמֵיהוֹן. בְּעָא רַבִּי דְּיִזְעוֹף בֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן רַבִּי שַׁבְקֵיהּ דְּזִמְנִין עַל נִסִּין הוּא מִתְחֲמָא. אֲמַר לֵיהּ מָרָיךְ בְּעָקָא וְאַתְּ קָאֵים גָּחֵךְ וּמְרַקֵּד. אֲמַר לְהוֹן אֲזַלוּן וְאַכְלוּן וּשְׁתוֹן וְעַבְדוּן שַׁבָּא טָבָא דְּמָרֵיכוֹן עָבֵיד לְכוֹן נִסִּין וַאֲנָא מְקִים לְכוֹן קֳדָמוֹי בְּצַפְרָא דְחַד בְּשַׁבְּתָא. בַּאֲפוּקֵי שַׁבְּתָא בָּתַר סִידְרָא, נְסַבוֹן וַאֲקִימוֹן קֳדָם פְּיָילֵי דְּפַנְיָיס. עָלוּן וְאָמְרִין לֵיהּ הָא קָיְימִין קֳדָם פְּיָילֵי. אֲמַר סִגְרוּן פְּיָילִי. נְסַבוּהוֹן וַאֲקִימוֹן עַל מְטַכְּסָא דִּמְדִינְתָּא. עָלוּן וְאָמְרִין לֵיהּ, אֲמַר אֲנָא קֵלֶווֹן אֲנָא דְּיִתְּזוּן בֵּי בַּנֵּי תְּלָתָא יוֹמֵי וְיַעֲלוּן וְיִסְחוּן וְיֶאֱתוֹן לְגַבָּאי, אֲזַלוּן וְאִתְּזוּן בֵּי בַּנֵּי תְּלָתָא יוֹמִין וְעָאל חַד אַרְגִינִיטוֹן וּמוֹזְגָהּ קֳדָמֵיהוֹן וְעָלוּ וּסְחוּן וַאֲתוֹן לְגַבֵּיהּ. אֲמַר לְהוֹן בְּגִין דְּאַתּוּן יָדְעִין דֵּאלָהֵיכוֹן עָבֵיד לְכוֹן נִסִּין אַתּוּן מְקִילִין לְמַלְכָּא. אָמְרִין לֵיהּ לְדִיקְלֵיטְיָינוֹס רָעֵי חֲזִירִין אֲקֵילֵינַן, בְּרַם לְדִיקְלֵיטְיָינוּס מַלְכָּא אֲנַן מְשֻׁעְבָּדִים. אֲמַר לְהוֹן אֲפִלּוּ כֵּן לָא תִבְזוֹן לָא בְּרוֹמִי זְעֵיר וְלָא בְּגוּלְיָיר זְעֵיר. (בראשית כה, כה): כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר, אָמַר רַבִּי חֲנִינָה כֻּלּוֹ רָאוּי לְאַדֶּרֶת. רַבָּנָן דָּרוֹמָאֵי בְּשֵׁם רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי וְרַחֲבָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר יָצָא כֻּלּוֹ מְפֹזָר וּמְפֹרָד כְּאַדֶּרֶת, לִזְרוֹתוֹ כְּמוֹץ וּכְקַשׁ מֵאִדְּרָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דניאל ב, לה): בֵּאדַיִן דָּקוּ כַחֲדָה פַּרְזְלָא וגו' וַהֲווֹ כְּעוּר מִן אִדְּרֵי קַיִט, רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק אָמַר מִי גָרַם לָהֶם לְהֵעָשׂוֹת כְּעוּר, מִן אִדְּרֵי קַיִט, עַל שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בָּאַדִּירִים. (בראשית כה, כה): וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו, הֵא שָׁוְא שֶׁבָּרָאתִי בְּעוֹלָמִי. אָמַר רַבִּי יִצְחָק אַתּוּן קְרֵיתוּן לַחֲזִירַתְכוֹן שֵׁם, אַף אֲנָא קוֹרֵא לִבְנִי בְכוֹרִי שֵׁם, (שמות ד, כב): כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְּכֹרִי יִשְׂרָאֵל.
(ט) וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו (בראשית כה, כו), הֶגְמוֹן אֶחָד שָׁאַל לְחַד מִן אִילֵין דְּבֵית סִלוֹנִי, אָמַר לוֹ מִי תּוֹפֵס הַמַּלְכוּת אַחֲרֵינוּ. הֵבִיא נְיָיר חָלָק וְנָטַל קוּלְמוֹס וְכָתַב עָלָיו וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב, אָמְרוּ רְאוּ דְּבָרִים יְשָׁנִים מִפִּי זָקֵן חָדָשׁ, לְהוֹדִיעֲךָ כַּמָּה צַעַר נִצְטָעֵר אוֹתוֹ צַדִּיק.
(י) וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים (בראשית כה, כז), רַבִּי לֵוִי אָמַר מָשָׁל לַהֲדַס וְעִצְבוֹנִית שֶׁהָיוּ גְּדֵלִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, וְכֵיוָן שֶׁהִגְדִּילוּ וְהִפְרִיחוּ זֶה נוֹתֵן רֵיחוֹ וְזֶה חוֹחוֹ, כָּךְ כָּל י"ג שָׁנָה שְׁנֵיהֶם הוֹלְכִים לְבֵית הַסֵּפֶר וּשְׁנֵיהֶם בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר, לְאַחַר י"ג שָׁנָה זֶה הָיָה הוֹלֵךְ לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְזֶה הָיָה הוֹלֵךְ לְבָתֵּי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר צָרִיךְ אָדָם לְהִטָּפֵל בִּבְנוֹ עַד י"ג שָׁנָה, מִיכָּן וָאֵילָךְ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בָּרוּךְ שֶׁפְּטָרַנִּי מֵעָנְשׁוֹ שֶׁל זֶה. (בראשית כה, כז): וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, צָד אֶת הַבְּרִיּוֹת בְּפִיו, לָא גְנַבְתְּ מַאן גְּנַב עִמָּךְ, וְלָא קְטַלִית מַאן קְטַל עִמָּךְ. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ שׂוֹדָנִי, צַיְדָנִי. צָד בַּבַּיִת, צָד בַּשָּׂדֶה. בַּבַּיִת, הֵיךְ מְתַקְנִין מִלְחָא. בַּשָּׂדֶה, הֵיךְ מְתַקְנִין תִּבְנָא. רַבִּי חִיָּא אָמַר הִפְקִיר עַצְמוֹ כַּשָּׂדֶה. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים לֹא דַיֵּינוּ שֶׁנִּשְׁתַּעְבַּדְנוּ לְשִׁבְעִים אֻמּוֹת, אֶלָּא אַף לֹא זוֹ שֶׁנִּבְעֶלֶת כַּנָּשִׁים. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף אֲנִי בּוֹ בַּלָּשׁוֹן אֲנִי פּוֹרֵעַ הֵימֶנּוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה מט, כב): וְהָיָה לֵב גִּבּוֹרֵי מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא כְּלֵב אִשָּׁה מְצֵרָה. (בראשית כה, כז): וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים, שְׁנֵי אֹהָלִים, בֵּית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל שֵׁם וּבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל עֵבֶר. (בראשית כה, כח): וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו, קוֹפַּרָא טָבָא לְפוּמֵיהּ, וְכַסָּא טָבָא לְפוּמֵיהּ. (בראשית כה, כח): וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב, כָּל שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַעַת קוֹלוֹ הָיְתָה מוֹסֶפֶת לוֹ אַהֲבָה עַל אַהֲבָתוֹ.
(יא) וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד (בראשית כה, כט), אָמַר לוֹ, מַה טִּיבוֹ שֶׁל נָזִיד זֶה. אָמַר לוֹ, שֶׁמֵּת אוֹתוֹ זָקֵן. אָמַר, בְּאוֹתוֹ הַזָּקֵן פָּגְעָה מִדַּת הַדִּין, אָמַר לוֹ, הֵן. אָמַר, אִם כֵּן לֹא מַתַּן שָׂכָר וְלֹא תְּחִיַּת הַמֵּתִים. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת (ירמיה כב, י): אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ, זֶה אַבְרָהָם. (ירמיה כב, יד): בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ, זֶה עֵשָׂו.
(יב) וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה (בראשית כה, כט), רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַיְּבוּ וְרַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי וְרַבָּנָן בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אַתְּ מוֹצֵא אַבְרָהָם חָיָה קע"ה שָׁנָה, וְיִצְחָק ק"פ, אֶלָּא אוֹתָן חָמֵשׁ שָׁנִים שֶׁמָּנַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵחַיָּיו מִפְּנֵי שֶׁעָבַר עֵשָׂו שְׁתֵּי עֲבֵרוֹת, שֶׁבָּא עֵשָׂו עַל נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב, כז): כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ. (בראשית כה, כט): וְהוּא עָיֵף, שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (ירמיה ד, לא): כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים. רַבִּי אָמַר אַף גָּנַב, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (עובדיה א, ה): אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לְךָ אִם שׁוֹדְדֵי לַיְלָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ הִבְטַחְתִּי אֶת אַבְרָהָם וְאָמַרְתִּי לוֹ (בראשית טו, טו): וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם, זוֹ הִיא שֵׂיבָה טוֹבָה וְהוּא רוֹאֶה לְבֶן בְּנוֹ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמְגַלֶּה עֲרָיוֹת וְשׁוֹפֵךְ דָּמִים, מוּטָב לוֹ שֶׁיִּפָּטֵר בְּשָׁלוֹם, זֶה הוּא שֶׁכָּתוּב (תהלים סג, ד): כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים. (בראשית כה, ל): וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם, אָמַר רַבִּי זְעִירָא פָּעַר פִּיו אוֹתוֹ הָרָשָׁע כַּגָּמָל, אֲמַר לֵיהּ אֲנָא פָּתַח פּוּמִי תְּהֵי מְשַׁתְּדֵר וְאָזֵיל, כַּהֲדָא דִּתְנֵינַן אֵין אוֹבְסִין אֶת הַגָּמָל וְלֹא דוֹרְסִין, אֲבָל מַלְעִיטִין. (בראשית כה, ל): מִן הָאָדֹם הָאָדֹם, רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מִינֵיהּ וּמִן פַּטְרוֹנֵיהּ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר מִינֵיהּ וּמִן דִּכְוָתֵיהּ, הוּא אָדֹם וְתַבְשִׁילוֹ אָדֹם, אַרְצוֹ אֲדֻמָּה, גִּבּוֹרָיו אֲדֻמִּים, לְבוּשָׁיו אֲדֻמִּים, פּוֹרֵעַ מִמֶּנּוּ אָדֹם, בִּלְבוּשׁ אָדֹם. הוּא אָדֹם (בראשית כה, כה): וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי. תַּבְשִׁילוֹ אָדֹם: הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם. אַרְצוֹ אֲדֻמָּה, (בראשית לב, ד): אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם. גִּבּוֹרָיו אֲדֻמִּים (נחום ב, ד): מָגֵן גִּבֹּרֵיהוּ מְאָדָּם, לְבוּשָׁיו אֲדֻמִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (נחום ב, ד): אַנְשֵׁי חַיִל מְתֻלָּעִים. פּוֹרֵעַ מִמֶּנּוּ אָדֹם, (שיר השירים ה, י): דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם. בִּלְבוּשׁ אָדֹם (ישעיה סג, ב): מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ.
(יג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם (בראשית כה, לא), אָמַר לוֹ זַבֵּין לִי חַד יוֹם מִן דִּידָךְ, אָמַר רַבִּי אַחָא כָּל מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לְחַשֵּׁב יְמֵי הַגָּלוּת, יִמְצָא שֶׁיּוֹם אֶחָד יָשַׁב יַעֲקֹב בְּשַׁלְוָה בְּצִלּוֹ שֶׁל עֵשָׂו. (בראשית כב, לב): וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר הִתְחִיל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף, לָמָּה לִי אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא (בראשית כב, לב): לָמָּה זֶּה לִי, מְלַמֵּד שֶׁכָּפַר בְּזֶה אֵלִי (שמות טו, ב). דָּבָר אַחֵר, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת, שֶׁהָיָה נִמְרוֹד מְבַקֵּשׁ לְהָמִית אוֹתוֹ בִּשְׁבִיל אוֹתוֹ הַבֶּגֶד שֶׁהָיָה לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה לוֹבְשׁוֹ וְיוֹצֵא לַשָּׂדֶה הָיוּ בָּאִים כָּל חַיָּה וָעוֹף שֶׁבָּעוֹלָם וּמִתְקַבְּצִין אֶצְלוֹ. (בראשית כה, לג): וַיֹּאמֶר הִשְּׁבְעָה לִי, מָה רָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עַל הַבְּכוֹרָה, דִּתְנֵינַן עַד שֶׁלֹא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן הָיוּ הַבָּמוֹת מֻתָּרוֹת וַעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרִים, מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת וַעֲבוֹדָה בַּכֹּהֲנִים, אָמַר יִהְיֶה רָשָׁע זֶה עוֹמֵד וּמַקְרִיב, לְפִיכָךְ נָתַן נַפְשׁוֹ עַל הַבְּכוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יחזקאל לה, ו): כִּי לְדָם אֶעֶשְׂךָ וְדָם יִרְדֳּפֶךָ אִם לֹא דָם שָׂנֵאתָ וְדָם יִרְדֳּפֶךָ, וְעֵשָׂו הוּא שׂוֹנֵא אֶת הַדָּם. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר זֶה דַּם בְּכוֹרָה וְקָרְבָּנוֹת. רַבִּי לֵוִי אָמַר זֶה דַּם שֶׁל מִילָה. רַבָּנָן אָמְרֵי שָׂנֵאתָ דָּמוֹ שֶׁל אָדָם בְּגוּפוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קט, יז): וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא אָמַר לֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה וְלֹא חָפֵץ בְּכוֹרָה. רַבִּי הוּנָא אָמַר זֶה דַּם הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהוּא קָרוּי בְּרָכָה, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שמות כ, כד): מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי.
(יד) וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים (בראשית כה, לד), מָה עֲדָשָׁה זוֹ עֲשׂוּיָה כְגַלְגַּל, כָּךְ הָעוֹלָם עָשׂוּי כְגַלְגַּל. מָה עֲדָשָׁה זוֹ אֵין לָהּ פֶּה, כָּךְ אָבֵל אָסוּר לוֹ לְדַבֵּר. מָה עֲדָשָׁה זוֹ יֵשׁ בָּהּ אֵבֶל וְיֵשׁ בָּהּ שִׂמְחָה, כָּךְ אֵבֶל, שֶׁמֵּת אָבִינוּ אַבְרָהָם, שִׂמְחָה, שֶׁנָּטַל יַעֲקֹב אֶת הַבְּכוֹרָה. (בראשית כה, לד): וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, הִכְנִיס עִמּוֹ כַּתְ שֶׁל פָּרִיצִים, אָמְרִין נֵיכוֹל דִּידֵיהּ וְנֵיחוּךְ עָלָיו, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת (ישעיה כא, ה): עָרֹךְ הַשֻּׁלְחָן, סְדַר פָּתוֹרָא. (ישעיה כא, ה): צָפֹה הַצָּפִית, סְדַר מְנַרְתָּא. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אִית אַתְרָא דְּקָרְיִין לִמְנַרְתָּא צָפִיתָא. (ישעיה כא, ה): קוּמוּ הַשָֹּׂרִים, זֶה מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל. (ישעיה כא, ה): מִשְׁחוּ מָגֵן, כִּתְבוּ שֶׁהַבְּכוֹרָה לְיַעֲקֹב, תָּנֵי בַּר קַפָּרָא וּלְפִי שֶׁהָיוּ כִּמְשַׂחֲקִים, הִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשָׂחַק עִמָּהֶם וְקִיֵּים הַבְּכוֹרָה לְיַעֲקֹב, מִנַּיִן, דִּכְתִיב (שמות ד, כב): כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְּכֹרִי יִשְׂרָאֵל. (בראשית כה, לד): וַיָּקָם וַיֵּלַךְ, רַבִּי לֵוִי אָמַר מֵעוֹלָמוֹ יָצָא. (בראשית כה, לד): וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה, וּמַה בִּזָּה עִמָּהּ, אָמַר רַבִּי לֵוִי תְּחִיַּת הַמֵּתִים בִּזָּה עִמָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי יח, ג): בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז. בְּבוֹא רָשָׁע, זֶה עֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי א, ד): וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה. בָּא גַם בּוּז, שֶׁבָּא בִּזְיוֹנוֹ עִמּוֹ. (משלי יח, ג): וְעִם קָלוֹן חֶרְפָּה, שֶׁנִּתְלַוָּה לוֹ קְלוֹנוֹ שֶׁל רָעָב, וְאֵין חֶרְפָּה אֶלָּא רָעָב, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (יחזקאל לו, ל): אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם.
(1) Esav came from the field (sadeh) (Bereshit 25:29), Rabbi Yudan in the name of Rabbi Ayevo and Rabbi Pinchas in the name of Rabbi Levi and the rabbi in Rabbi Simon’s name: You find that Avraham lived to 175 years, and Yitzchak to 180?! Those 5 years were withheld by God from his life because Esav committed two sins—Esav came upon an engaged woman as is said : “if in the field (sadeh) you come upon an engaged woman” (Deuteronomy 22:27)*. It says: “He was tired (ayef)” (Genesis 25:29), which means he murdered, as it says (Jeremiah 4:31)*: “Because my soul was tired (ayef) before the murderers.” Rabbis said he also committed theft, as it says : “If thieves come to you, if marauders (shodede) at night,” (Obadiah 1:5)*—God said: I made an agreement with Abraham and said to him: and you will come towards your fathers in peace, you shall be buried at a good, old age” (Bereshit 15:15)*. Is this a good old age as he sees he sees his grandson committing idolatry, immorality, and murder? It’s better that he pass on in peace, as it is written: “For your loving kindness is better than life” (Psalms 63:4).
(8) “And her days to give birth were completed…” (Genesis 25:24) Below they were lacking, here they were full. Below where the word twins is written full, with the letter aleph, Peretz and Zerach were both righteous. Here it is written without an aleph, Yaakov was righteous and Esau was wicked. “And the first one emerged ruddy…” (Genesis 25:25) R’ Chaggai said in the name of R’ Yitzchak: in the merit of “And you shall take for yourselves on the first day…” (Leviticus 23:40) I will be revealed to you first, as it says “I am first and I am last” (Isaiah 44:6) and I will exact retribution on your behalf from the first who is Esau, as it is written “And the first one emerged” and I will build the first for you, which is the Holy Temple of which it is written “As a Throne of Glory, exalted from the beginning…” (Jeremiah 17:12) and I will bring for you the first who is the King Messiah of whom it is written “The first one to Zion, behold, behold them…” (Isaiah 41:27)
(ז) וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל (בראשית ל, ב), רַבָּנָן דְּרוֹמָאָה בְּשֵׁם רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר (איוב טו, ב): הֶחָכָם יַעֲנֶה דַּעַת רוּחַ, זֶה אַבְרָהָם, (בראשית טז, ב): וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי. (איוב טו, ב): וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ, זֶה יַעֲקֹב, וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר וגו', אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ עוֹנִים אֶת הַמְּעִיקוֹת, חַיֶּיךָ שֶׁבָּנֶיךָ עֲתִידִים לַעֲמֹד לִפְנֵי בְּנָה. וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן, מִמֵּךְ מָנַע מִמֶּנִּי לֹא מָנַע. אָמְרָה לוֹ כָּךְ עָשָׂה אָבִיךָ לְאִמְּךָ, לֹא חָגַר מָתְנָיו כְּנֶגְדָהּ. אָמַר לָהּ אָבִי לֹא הָיָה לוֹ בָנִים אֲבָל אֲנִי יֵשׁ לִי בָנִים. אָמְרָה לוֹ וּזְקֶינְךָ לֹא הָיָה לוֹ בָנִים, וְחָגַר מָתְנָיו כְּנֶגֶד שָׂרָה. אָמַר לָהּ יְכוֹלָה אַתְּ לַעֲשׂוֹת כְּשֵׁם שֶׁעָשְׂתָה זְקֶנְתִּי. אָמְרָה לוֹ מֶה עָשְׂתָה, אָמַר לָהּ הִכְנִיסָה צָרָתָהּ לְתוֹךְ בֵּיתָהּ. אָמְרָה לוֹ אִם הַדָּבָר הַזֶּה מְעַכֵּב (בראשית ל, ג): הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְאִבָּנֶה גַּם אָנֹכִי, מַה זּוֹ נִבְנֵית עַל יְדֵי צָרָתָהּ אַף זוֹ נִבְנֵית עַל יְדֵי צָרָתָהּ. (בראשית ל, ו): וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים, דָּנַנִּי וְחִיְּבַנִי דָּנַנִּי וְזִכַּנִּי. דָּנַנִּי וְחִיְּבַנִּי, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כט, לא): וְרָחֵל עֲקָרָה. דָּנַנִּי וְזִכַּנִּי, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל, ו): וַיִּתֶּן לִי בֵּן. (בראשית ל, ו): עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן, בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר עַל כֵּן מְרֻבֶּה בְּאֻכְלוּסִין.