To be added to the email list for the weekly parsha write-up please contact [email protected]
מדוע בתי המקדש נבנו מכספי מסים שהעלה המלך, ולא ע"י ה"אשר ידבנו לבו" כבמשקם?
ביאור השייכות של נדיבות הלב להשראת השכינה ושהמשכן יבנה דוקא מנדיבות הלב
למה הביאו בלא שום כפייה או השתדלות מצד הגבאים את כל הדרוש לבנין המשכן?
ההבדל בפסוק בין נתינת בני ישראל לערב רב
מה הקשר שבין פרשתינו לפרשת משפטים הקודמת?
מה הרמז שהקב״ה מבקש 'ויתנו לי לשמי'?
מי ראשון ומי אחרון – לימוד חשיבות לדורות
מה הלימוד והמוסר מאסיפת כסף וזהב לעשות מהם משכן
מה הכוונה מאחורי נדיבות לב?
(ב) דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי׃
(2) ’Speak unto the children of Israel, that they take for Me an offering; of every man whose heart maketh him willing ye shall take My offering.
(ב) ויקחו לי תרומה. לי לשמי:
(ג) תרומה. הפרשה, יפרישו לי מממונם נדבה:
(ד) ידבנו לבו. לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב, פרישנ"ט בלעז :
(ה) תקחו את תרומתי. אמרו רבותינו שלש תרומות אמורות כאן, אחת תרומת בקע לגלגלת, שנעשו מהם האדנים, כמו שמפורש באלה פקודי (שמות לח כו כז) , ואחת תרומת המזבח בקע לגלגלת לקפות לקנות מהן קרבנות צבור, ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד. שלשה עשר דברים האמורים בענין כלם הצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהנה, כשתדקדק בהם:
יש להקשות: מדוע בתי המקדש נבנו מכספי מסים שהעלה המלך, ולא ע"י ה"אשר ידבנו לבו" כבמשקם, כדכתיב "ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל”(מלכים א, ה-ב)? נאמר שהמס היה רק היה בשביל תשלום עבור העבודה - כי לעצם מה שנצרך לבנין היה לו לשלמה המלך כסף די. ואפילו אם נאמר כן, עדיין קשה האם תשלום שעות העבודה לא חשיב לעיכובא להשראת השכינה? מתרץ ה'משך חכמה', שיש חילוק מהותי בין הקדושה שהיתה במשכן לקדושה שהיתה במקדש, שבמשכן הקדושה תלוי בבנין - דפעמים קבוע היה כאן ופעמים היה קבוע כאן [כי המשכן נועד מלכתחילה להיות כך], משא"כ מקדש הלא היה הקדושה תלוי במקום. ומקריבין אפילו שאין בית, א"כ הקדושה תלוי בקרקע.
להוסיף עפ"י מה שכתוב לגבי בנין בית המקדש, "הכל בכתב מיד יקוק עלי השכיל" (דברי הימים כח-יט), דמקום המקדש מקומו מכוון ונקבע קדושתו משמים, וכ"כ הרמב"ם (פ"ב מהל' בית הבחירה ה"א) "המזבח מקומו מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו" וכו', ומכאן שהקדושה בבית המקדש תלויה במקום, משא"כ במשכן דלא נאמר בו דין מקום. לכן יש לומר, דבמשכן שחלות הקדושה היתה בעצם בנין המשכן והבנין בא מהנתינה של בני ישראל, וקדושת המשכן נובעת מהך נתינה, צריך שיבוא דוקא מנדיבות לב ובכונה לשמה, ורק על ידי כך שרתה השכינה. מה ששונה בבית המקדש שעצם המקום מקודש כי "הכל בכתב מיד יקוק", אין קדושתו מכח תרומת האנשים וע"כ אינו תלוי בנדיבות הלב.
אהל משה
יש לבאר, את השייכות של נדיבות הלב להשראת השכינה. הגר"א עה"פ "קרות בתינו ארזים" (שיר השירים, א-יז) אומר והענין, כמש"נ (שמות כה-ח) "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", פירוש, בתוך ישראל, כמ"ש (ברכות, ל.) תלפיות, תל שכל פיות פונים אליו ולכן בחר מקום מובחר בארץ. שם הוא מוכן שתשרה השכינה בישראל על כן ציוה הקב"ה "ויקחו לי תרומה מאת כל איש וגו'", וכל אחד התנדב כפי נדבת לבו עכ"ל. והביאור הוא שנדיבות הלב גורם לאיחוד לבבות כי זה נובע מביטול העצמיות, ובאופן זה זוכים להשראת השכינה, וכמו שמבואר בתורה שזה גם היה הגורם לזכות לקבלת התורה ע"י שהגיעו לדרגת "כאיש אחד בלב אחד"
אהל משה
הלכה היא בבנין בית הכנסת, שכל מקום שיש עשרה מישראל כופין זא"ז לבנות להם מקום לתפלה (רמב"ם פי"א מהל' תפלה ה"א, שו"ע או"ח סי' קנ), ולמה הקפיד הקב"ה במשכן שיבנו אותו דוקא מנדיבת הלב? וכן קשה, למה הביאו בלא שום כפייה או השתדלות מצד הגבאים את כל הדרוש לבנין המשכן, די והותיר, עד שהוכרחו להעביר "קול במחנה לאמר, איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש", ורק אז "ויכלא העם מהביא"?
ההסבר אומר הספר בכור שור שלא היו מביאין אלא הדברים הראויין לתת למלאכה, ולא כשאר נדבות שמנדבין לכל דבר... לנדב למזבח או לבדק הבית ברזל ועופרת בהמה ובגדים, ומוכרין אותו ולוקח מהדמים מה שצריך לבדק הבית או למזבח, אבל בכאן לא היו מנדבין שום דבר כדי למוכרו וליקח ממנו אלא מה שצריך למשכן, שלא היו מנדבין אלא מה שראוי למלאכה כדמפרש ואזיל, כי כל אלו י"ג דברים ראויין למלאכה, ע"כ. ומילתא דמסתבר הוא, כי באופן אחר, למה מנה "זהב וכסף...", ינדב איש מה שינדב, והגבאים והאומנין ימכרו ויקנו מה שצריך למלאכת המשכן, אבל למה באמת פרט הכתוב שיביאו דוקא מי"ג המינים האלה ולא לקחו סתם נדבות מכל מה שיביאו.
ונראה שמכיון שהמשכן היה צריך קיום לעד - רבנו בחיי' כתב שאפילו הכלים שלא נגנזו, ולמראית עין נאבדו בגלות "לא אבד סיברם ולא בטל סיכויין" ודוגמתן נשארו קיימין בשמים. ולכן רצה יקוק שיביאו החמרים שעתידים להתקיים לעולם בלי שום כפיה, ושהנדיבים יביאו בעצמם את הזהב ואת הכסף ואת הנחושת... ושישימו את כל החומר הזה, שנקדש בקדושה יתירה ובנדיבות הלב, למלאכת המשכן. וכששמעו שמה שמנדבין למלאכת המשכן, לא יחליפו ולא ימירו אותם, וישאר קיים לעולם ולעולמי עולמים - הרבו להביא וכמעט במעל"ע אחד הביאו כל הצריך למלאכת המשכן די והותר. והוכרחו להעביר קול במחנה שלא יביאו עוד, אף שאפשר היה לקבל עוד ולהניח בשביל קרבנות ציבור ובדק הבית, אבל יהיה בזה אונאת דעת עכ"ד.
האזנים לתורה
אומר הזוה"ק, דהא דאה"כ "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" קאי על הערב רב שגם מהם יוכלו ליקח. דהנה עפ"י מסקנת הגמ' (ב"ב י ע"ב), ישראל המאמין גם אם אינו מכוין בהנתינה לש"ש כוונתו שבזכות הנתינה יגיע לו טובת הנאה, היא מצוה גמורה וקרי ליה בגמ' צדיק גמור, ולכן אפשר לקבל תרומתו אפילו שאין תחילת כוונתו לש"ש. משא"כ מן האינו מאמין צריך שתהיה כוונתו מתחילה רק לש"ש ומנדבת לבו. וטעם החילוק כתב רש"י כי האינו יהודי אם לא נעשה לו אח"כ רצונו הוא מתחרט על מה שנתן ומבעט, משא"כ בישראל המאמין ביקוק והשגחתו. ולפי"ז שפיר מתפרש "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" קאי על ישראל המאמינים ואצלם לא הטיל שום תנאי, רק יקבלו מכולם מכל מי שיתן. ואמר עוד "מאת כל איש" דהיינו הערב רב, מהם רק "מאת אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי", הטיל בהם תנאי דרק כשמכונים לש"ש תקחו מהם, ע"כ.
בית הלוי
מה הקשר שבין פרשתינו לפרשת משפטים הקודמת? כאשר אדם מישראל בא לקיים מצות צדקה בממונו, צריך הוא לודא שלא יהיה תחת ידו שום חשש כל שהוא של גזל דאי לאו הכי הרי שבכסף זה שהוא נותן לצדקה תתקים מצוה הבאה בעבירה ואין זה מברך אלא מנאץ (סנהדרין ד, ב). כמו בלולב הגזול שהנו פסול ואין הוא מקיים בו מצות לולב כלל, כך גם כאן כאשר יש בידו גזל הרי מצות הצדקה שנותן אינה מועילה כלל. וזהו שאמר הפסוק: ״והוסג אחור משפט וצדקה מרחוק תעמוד״ - (ישעיה נס יד) דאחר שהוסג המשפט וא״כ יש בידו גזל שלא הגיעו בדין אזי גם הצדקה שעושין עומדת מרחוק ולא יוצאים בה ידי המצווה כלל. וזהו גם מה שאמר הנביא: ״שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא״ שלעשות צדקה אפשר רק אם מקודם שומרים המשפט והדין. ולכן אמר להם משה רבינו את פרשת משפטים קודם ורק אח״כ ציום על נדבת המשכן.
הגאון ר' יוסף דובר הלוי סולובייצ'ק מבריסק
מסביר הרבי ר' יהונתן על רש׳י (במדבר יקוק יב) בפרשת נשא בתחילת פרשת סוטה. רש׳״י מביא שם את הדרש: מה נאמר לעיל מיניה: נתינת מתנות כהונה לכהן ללמדינו שאם אדם לא בא אל הכהן לתת לו את מתנות הכהונה, סופו שיזדקק לכהן בנסיבות מצערות כאלו של אשה סוטה. והנה בסוטה הדין כי כותבים פרשת סוטה על קלף ומוחים את הקלף אל המים המרים ושם יקוק הנכתב בקדושה נמחק. (רמב״״ם הל' סוטה פ״ג ה״ס).
זה הרמז אצלינו שהקב״ה מבקש 'ויתנו לי לשמי' היינו בשביל ששמי לא ימחה אח״כ אני מבקש שתתנו עכשיו תרומה, כי אם לא תתנו תרומה, הרי שיתצטרכו למחות את שמי בעניני סוטה וזהו ״לי לשמי״.
כוסי רוויה
הערה מפליאה מוצאים אנו בדברי הגאון הקדוש רבינו חיים עטר זצ״ל, בעל ״אור החיים״ הקדוש, המעורר, שהלוא לתרומת המשכן הוצרכו בני ישראל להביא מינים ממינים שונים, אשר כולם נמנו בפרשתינו. ותמצא, שהמינים היקרים והחשובים ביותר - ״אבני שוהם ואבני מילואים״, כמפורש בגמרא (קידושין ל״א.), ששלחו חכמים לדמא בן נתינה, לרכוש ממנו את האבנים הללו, בעד שש מאות או שמונה מאות אלף דינרים - דוקא מינים אלו לבי-המחיר ולבי-הערך, איה מקומם ברשימה שבפרשה? בסופה! ישתוממו כל אנשי לבב - וכי אינם ראויים להימנות בראש הרשימה?
מכאן - יסוד גדול, מאלף לנו ה״אור החיים״ הקדוש: אבני השוהם ואבני המילואים, נדבתן של הנשיאים, לא בא להם על ידי עמל ויגיעה, כי ענני הכבוד הביאום אל פתח ביתם. נדבה הבאה בקלות, אינה נחשבת כנדבה הבאה בטירחה, ומשום כך נמנו נדבתן של שאר העם בתחילה, ונדבת הנשיאים לבסוף.
הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ״ל, ראש ישיבת מיר, העמיק כדברי ה״אור החיים״ הקדוש, והרחיב את הדיבור בנושא זה: לתרומת המשכן היה דרוש תנאי עיקרי: ״מאת בל איש אשר ידבנו לבו״ - נדיבות הלב״. כיצד זוכים למידה זו ומאין רוכשים אותה? ומהי ההשקעה בכדי להפיק את נדיבות הלב? עמל ויגיעה. ככל שעמל האדם על ממונו יותר, כך הוא מתחבב עליו, וככל שמתחבב עליו, ובכל זאת מוכן הוא להיפרד הימנו - הרי אין לך נדיבות הלב יותר חשובה מזו.
משום כך, החשיבה התורה את תרומת שאר המינים - זהב וכסף ונחושת, תכלת וארגמן, שמן למאור - משום שבעליהם עמלו וטרחו להשיגם. לא כן נדבת הנשיאים - אבנים טובות ומרגליות - שעלה להם בנקל ללא טורח, נדבה כזו פחותה בערך, ומנויה לבסוף.
חיים שיש בהם ...
מה שהקב״ה צוה להביא כםף וזהב לעשות מהם משכן, מפני שכל תכלית המשכן לא היתה שהשראת השכינה תהיה רק במשכן אלא התורה אמרה 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם׳, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם. כונת התורה היא: שהמשכן יביא קדושה בכל החיים הגשמיים. המטבח של ישראל צריך להיות בית המקדש שיחיה בתכלית הכשרות. חדר האוכל צריך להיות בית המקדש, כי כל מה שאוכל ידע שאין בזה גזלה ויתן מלחמו לרעבים! חדר השינה בודאי צריך להיות בית המקדש ממש, לשמור טהרת המשפחה. וכן כל אחד במסחרו צריך להיות מקודש שלא יהיה בו אונאה. והן שלך צדק ולאו שלך צדק. והעיקר לקדש את הדברים הגשמיים. בשעה שעוסק בדברים גשמיים יהיה הכל מקודש. וכן צותה התורה לעשות המשכן מכסף וזהב, שזה יהיה סמל לקדש את הכסף והזהב. זאת אומרת לקדש החיים הגשמיים. שכל פרוטה ופרוטה שאדם רוכש לו תהיה מקודשת ולא יהיה בה גזילה, אונאה, רבית וביטולתודה ותפילה.
וכן מצינו אצל כהן גדול שחזיל אומרים שהמכנסיים היו מכפרים על ג״ע, האבנט היה מכפר על הרהור הלב, הציץ היה מכפר על עזות, המעיל היה מכפר על רציחה; כ״כ היה מקדש את הדברים הגשמיים שלו - עד שהבגדים שלו הביאו כפרה לבני ישראל. וכן מצינו בחז״ל שהשולחן של אדם מכפר. כי יכולים להגיע למדרגה כזו לקדש את השולחן שיהיה כמו מזבח וזהו רצון התורה שתהיה קדושה בכל הדברים הגשמיים. כי לא מספיק שישמור על הקדושה רק בשעה שלומד ומתפלל ואח״כ יהיה איש חילוני - אלא בכל מה שעושה יעשה בקדושה ובזה מקיימים ״שויתי ד׳ לנגדי תמיד״
דרכי מוסר
רבינו יונה כותב בפרושו למסכת אבות על המשנה: ״ארבע מדות בנותני צדקה. הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים עינו רעה בשל אחרים״ (אבות ה, יד) אומר רבינו יונה כי זה הרוצה לתת צדקה וליטול את השבח לעצמו איננו נקרא נדיב לב אלא עדיין נכלל בין אלה שיש להם עין רעה. הרב יחזקאל לוינשטיין אומר שישנם אנשים שנותנים צדקה כדי לקיים מצוה אך לא נקראים נדיבי לב, התורה אומרת במצות הצדקה: ״נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו״ (דברים טו, י) כוונת הדברים שהקב״ה תובע מהאדם לא רק לתת צדקה אלא גם לא לתת לו ברוע לב אלא במאור פנים ובשמחה, ואין דבר זה קל כלל ועיקר. על האדם לעבוד קשה ולתרגל את עצמו להגיע למדת נדיבות הלב.
עתה מובנים היטב דברי הקב״ה למשה: אני מבקש שעם ישראל יתן תרומה מנדבת לבו ולא רק בגלל הצווי שלי, כי יתכן שאדם כל חייו יתן צדקה בכמויות גדולות אך אין הנתינה נובעת מנדבת לב אלא משקולים אחרים לחלוטין.
אמרי חן