רס״ג שם
אל תונו: אל תרמו בעניני מקח וממכר.
(יד) וכי תמכרו בשום ממכר לא תהיה שום מין אונאה כמו שאמרו ז''ל (מציעא פרק הזהב [ס׳ ע״א]) לא יבור מעל פי המגורה שאינו אלא כגונב את העין:
(14) וכי תמכרו, in any sale it is forbidden to disadvantage the seller or the purchaser. For instance, the seller must not skim off any dust particles from the top of the drawer to create the impression that the purchaser receives completely refined merchandise none of which turns out to be substandard or useless. (Baba Metzia 60)
(15) או קנה, when the purchaser is unaware of the true worth of the merchandise, even if by then it had already come into his possession and he had an opportunity to show it to a friend who is more knowledgeable.
(16) אל תונו, even though the sages said that there is no overcharging when land is involved. (Baba Metzia 56), this applies to the price charged for the land itself. When it comes to calculating the remaining number of years before the next Jubilee year one must not mislead the purchaser [such as saying that there are 18 years left before the next Jubilee year, withholding the information that for at least 2 of those years the land may not be worked so that the purchaser should pay only for 16 anticipated harvests instead of 18. Ed.]
ויאמר הכתוב, אל תשנא את אחיך בלבבך בעשותו לך שלא כרצונך, אבל תוכיחנו מדוע ככה עשית עמדי, ולא תשא עליו חטא לכסות שנאתו בלבך ולא תגיד לו, כי בהוכיחך אותו יתנצל לך, או ישוב ויתוודה על חטאו ותכפר לו. ואחרי כן יזהיר שלא תנקום ממנו ולא תיטור בלבבך מה שעשה לך, כי יתכן שלא ישנא אותו אבל יזכור החטא בלבו, ולפיכך יזהירנו שימחה פשע אחיו וחטאתו מלבו. ואחרי כן יצווה שיאהב לו כמוהו.
א"ל ההוא מדרבנן לרבא ואימא (ויקרא יט, יז) הוכח חדא זימנא תוכיח תרי זמני א"ל הוכח אפי' ק' פעמים משמע תוכיח אין לי אלא הרב לתלמיד תלמיד לרב מנין ת"ל הוכח תוכיח מ"מ.
כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו, נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו, נתפס על כל העולם כולו.
ואמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע רבי אבא אומר חובה שנאמר (משלי ט, ח) אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך.
(ב) הַגָּה: וְהוּא הַדִּין בְּכָל דְּבַר אִסּוּר אַמְרִינָן: מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִין וְלֹא יִהְיוּ מְזִידִין; וְדַוְקָא שֶׁאֵינוֹ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא דְּאוֹרַיְתָא; אֲבָל אִם מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה, מוֹחִין בְּיָדָן (רַ''ן פ''ד דְּבֵיצָה וְרֹא''שׁ בְּשֵׁם הָעִטּוּר). וְאִם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין דְּבָרָיו נִשְׁמָעִין, לֹא יֹאמַר בָּרַבִּים לְהוֹכִיחָן, רַק פַּעַם אַחַת, אֲבָל לֹא יַרְבֶּה בְּתוֹכָחוֹת מֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ אֵלָיו; אֲבָל בְּיָחִיד חַיָּב לְהוֹכִיחוֹ עַד שֶׁיַּכֶּנּוּ אוֹ יְקַלְּלֶנּוּ. (רַ''ן סוֹף פֶּרֶק הבע''י).
(יא) (יא) יקללנו - וי"א דדי עד שינזוף בו החוטא ומכאן ואילך אסור להוכיחו שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאיך:
הַגָּה: אַף עַל פִּי שֶׁחַיָּב אָדָם לִמְחוֹת בְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה, וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹחֶה, וּבְיָדוֹ לִמְחוֹת, נִתְפָּס בְּאוֹתוֹ עָוֹן, מִכָּל מָקוֹם אֵין אָדָם חַיָּב לְהוֹצִיא מָמוֹנוֹ עַל זֶה.
וכבר אמרו שמי שיכבוש עדות תכללהו גם כן זאת האזהרה כי הוא רואה ממון חבירו אבד והוא יכול להחזירו אליו באמרו האמת. וכבר בא בזה הענין גם כן אם לא יגיד ונשא עונו.
שולחן ערוך הרב (ר׳ שניאור זלמן מלאדי), חושן משפט, הלכות מציאה ופקדון
סעיף לג
הרואה מים באים לשטוף שדה חבירו או להשחית בניינו חייב לגדור בפניהם למנעם שנאמר לכל אבדת אחיך לרבות אבדת קרקע. וכן כל כיוצא בזה אם אפשר לו להציל חבירו מהפסד חייב הוא לטרוח בכל כחו להצילו.
אבל אינו חייב להוציא ממון על זה אלא אם כן ידוע לו בבירור שחבירו ישלם לו מעצמו. לפיכך אין חיוב השבת אבדה חל על מי שהוא בעל עסק בין במלאכה בין בחנות או בשאר משא ומתן בענין שעל ידי טרחו בהשבת אבדה יגיע לו איזה הפסד מניעת הריוח ושמא לא יחזירנו לו בעל האבדה:
סעיף לד
ואפילו הפסד הריוח שלו אינו אלא דינר והאבדה או שאר הפסד של חבירו הוא מאה מנה שלו קודם שנאמר אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודםלכל אדם.
ואף על פי כן יש לו לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק ולומר שלי קודם. ואם תמיד מדקדק פורק ממנו עול גמילות חסדים וסוף שיצטרךלבריות. ומכל מקום בהפסד מוכיח וברור שלו קודם. ואפילו לשל אביו ורבו. ושל רבו ושל אביו איזה מהם קודם נתבאר בהלכות כבוד רבו ותלמידחכם:
אבקת רוכל (ר׳ יוסף קארו), סימן קצה
[בתגובה לשאלה האם אדם צריך להעיד כדי להגן על רכוש של אחר גם כאשר זה מסכן את הרכוש של עצמו] שאפילו לא היה בדבר סכנת גוף אלא סכנת ממון בלבד, היה מותר לכבוש עדותו אפי' אם היה ראוי להעיד. ומודה ראב"ן שלא חל עליו החרם [על מי שכובש עדות] ואין אומרים לזה הפסד ממונך כדי שיזכה חברך בממון שהרי אין אדם חייב להעיד על חבירו אלא מדין גמילות חסדים, (כמ"ש נמקי יוסף פרק הכונם /הכונס/ בשם הרא"ה) ואין גמילו' חסד שיפסיד אדם ממונו בשבילו דיותר הוא חייב להיותו חס על נכסיו מעל נכסי חבירו.
אגרות משה, ר׳ משה פיינשטיין, חושן משפט, כרך ב׳, סי׳ מה
אבל אין מטריחין המוצא (את האבידה) יותר מלהכריז במקומות שרבים מצויים. ובעיתונים שידוע שקוראין אותם, גם שהוא דבר טוב להכריז שם אבל אינו מחוייב להוציא הוצאות ולחייב למאבד לשלמו, וגם יכול המאבד לטעון כי אף על ידי המודעות האחרות היה יודע מי מצא אבידתו.
(ט) זָכ֕וֹר אֵ֧ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לְמִרְיָ֑ם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃
(ט) זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. אם באת להזהר שלא תלקה בצרעת, אל תספר לשון הרע זכור העשוי למרים שדברה באחיה ולקתה בנגעים:
חפץ חיים הלכות לשון הרע כלל י׳
א) אִם אֶחָד רָאָה אָדָם, שֶׁעָשָׂה עַוְלָה לַחֲבֵרוֹ, כְּגוֹן שֶׁגְּזָלוֹ אוֹ עֲשָׁקוֹ אוֹ הִזִּיקוֹ, בֵּין אִם הַנִּגְזָל וְהַנִּזָּק יוֹדְעִים מִזֶּה אוֹ לֹא. אוֹ שֶׁבִּיְּשׁוֹ, אוֹ שֶׁצִּעֲרוֹ וְהוֹנָה אוֹתוֹ בִּדְבָרִים. וְנוֹדַע לוֹ בְּבֵרוּר, שֶׁלֹּא הֵשִׁיב לוֹ אֶת הַגְּזֵלָה וְלֹא שִׁלֵּם לוֹ אֶת נִזְקוֹ וְלֹא בִּקֵּשׁ פָּנָיו לְהַעֲבִיר לוֹ עַל עֲוֹנוֹ, אֲפִלּוּ רָאָה דָּבָר זֶה בִּיחִידִי, יָכוֹל לְסַפֵּר הַדְּבָרִים לִבְנֵי אָדָם כְּדֵי לַעֲזֹר לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ וּלְגַנּוֹת הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים בִּפְנִי הַבְּרִיוֹת, אַךְ יִזָּהֵר, שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ אֵלּוּ הַשִּׁבְעָה פְּרָטִים, שֶׁנְּבָאֲרֵם בְּסָמוּךְ.
ב)וְאֵלּוּ הֵן:
א שֶׁיִּרְאֶה זֶה הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ, וְלֹא עַל יְדֵי שְׁמִיעָה מֵאֲחֵרִים, אִם לֹא שֶׁנִּתְבָּרֵר לוֹ אַחַר כָּךְ, שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת.
ב שֶׁיִּזָּהֵר מְאֹד, שֶׁלֹּא יַחְלִיט תֵּכֶף אֶת הָעִנְיָן בְּדַעְתּוֹ לְגְזֶל וְעשֶק אוֹ לְהֶזֵּק וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, רַק יִתְבּוֹנִן הֵיטֵב אֶת עֶצֶּם הָעִנְיָן, אִם הוּא עַל פִּי דִּין בִּכְלַל גֶּזֶל אוֹ הֶזֵּק.
ג שֶׁיּוֹכִיחַ אֶת הַחוֹטֵא מִתְּחִלָּה וּבְלָשׁוֹן רַכָּה, אוּלַי יוּכַל לְהוֹעִיל לוֹ, וְיֵיטִיב עַל יְדֵי זֶה אֶת דְּרָכָיו, וְאִם לֹא יִשְׁמַע לוֹ, אָז יוֹדִיעַ לָרַבִּים אֶת אַשְׁמַת הָאִישׁ הַזֶּה, מַה שֶּׁהֵזִיד עַל רֵעֵהוּ.
ד שֶׁלֹּא יַגְדִּיל הָעַוְלָה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהִיא.
ה שֶׁיְּכַוֵּן לְתוֹעֶלֶת, וּכְמוֹ שֶׁנְּבָאֵר לְקַמָּן בְּסָעִיף ד', וְלֹא לֵהָנוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, מֵהַפְּגָם הַהוּא, שֶׁהוּא נוֹתֵן בַּחֲבֵרוֹ, וְלֹא מִצַּד שִׂנְאָה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו מִכְּבָר.
ו אִם הוּא יָכוֹל לְסַבֵּב אֶת הַתּוֹעֶלֶת הַזֹּאת גּוּפָא בְּעֵצָּה אַחֶרֶת, שֶׁלֹּא יִצְּטָרֵךְ לְסַפֵּר אֶת עִנְיַן הַלָשׁוֹן הָרָע עָלָיו, אֲזַי בְּכָל גַּוְנִי אָסוּר לְסַפֵּר.
ז שֶׁלֹּא יְסוֹבֵב עַל יְדֵי הַסִפּוּר הֶזֵּק לְהַנִּדּוֹן יוֹתֵר מִכְּפִי הַדִּין, שֶׁהָיָה יוֹצֵּא, אִלּוּ הוּעַד עָלָיו בְּאֹפֶן זֶה עַל דָּבָר זֶה בְּבֵית דִּין, וּבֵאוּר דָּבָר זֶה עַיֵּן לְקַמָּן בְּהִלְכוֹת רְכִילוּת בִּכְלָל ט', כִּי שָׁם מְקוֹמוֹ.
ד) הַפְּרָט הַחֲמִישִׁי, שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל, שֶׁיְּכַוֵּן לְתוֹעֶלֶת, הוּא כְּמוֹ שֶׁנְּבָאֵר, דְּהַיְנוּ לָא מִבָּעֵי אִם הָאֲנָשִׁים, שֶׁהוּא מְסַפֵּר לִפְנֵיהֶם יְכוֹלִים הֵם לַעֲזֹר לַנִּגְזָל וְהַנֶּעֱשָׁק וְהַנִּזָּק וְהַ מִּתְבַּיֵּשׁ בְּעִנְיָנָם, בְּודַּאי נָכוֹן לַעֲשׂוֹת הדָּבָר כֵּן. וַאֲפִלּוּ אִם הַתּוֹעֶלֶת הַזֹּאת לֹא תּוּכַל לְהַגִּיעַ עַל יְדֵי סִפּוּרוֹ, רַק שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן שֶׁיִּתְרַחֲקוּ בְּנֵי אָדָם מִדֶּרֶךְ רֶשַׁע כְּשֶׁיִּשְׁמְעוּ, שֶׁהַבְּרִיּוֹת מְגַנּוֹת פּוֹעֲלֵי אָוֶן, וְאוּלַי הוּא בְּעַצְמוֹ יָשׁוּב עַל יְדֵי זֶה מִדְּרָכָיו הָרָעִים וִיתַקֵּן מַעֲשָׂיו, כְּשֶׁיִּשְׁמַע, שֶׁהַבְּרִיּוֹת מְגַנּוֹת אוֹתוֹ עֲבוּר זֶה, גַּם זֶה אֵינֶנּוּ בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע, וּלְתוֹעֶלֶת יֵחָשֵׁב, כֵּיוָן שֶׁעַל כָּל פָּנִים אֵין מְכַוֵּן לֵהָנוֹת מֵהַפְּגָם הַהוּא שֶׁהוּא נוֹתֵן בַּחֲבֵרוֹ, רַק לְקַנִּא לָאֱמֶת, וְאוּלַי תָּבוֹא עַל יְדֵי זֶה תּוֹעֶלֶת עַל לְהַבָּא.
ר׳ אלישע אבינר, אמונת החינוך
הלשנה מותרת כחלק מקיום מצות תוכחה. אם אין לנו אפשרות להוכיח את העבריין באופן ישיר או אנו מעריכים שהשפעתנו עליו היא מועטה, רשאים אנו לדווח על מעשיו בפני מי שהיכולת בידו להוכיחו בצורה יעילה ולהרחיקו מהחטא. המגמה היא תוכחה ולא "הלשנה" מכוערת במטרה לפגוע בתדמיתו של הזולת.
הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחווה דעת חלק ד סי׳ ס
כוונת הפסוק, לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך, שאף על פי שאסור לך להיות רכיל, ולגלות סוד חבירך, וכמו שנאמר: הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר, מכל מקום לא תעמוד על דם רעך, ועליך להודיע לחבירך כדי שישמר מנזק וסכנה.
הפתחי תשובה (וילנא תרל"ה סימן קנו, מצוטט ע״י יוסף ומובא בתוך אבינר)
הנה המגן אברהם וכן בספרי המוסר האריכו בחומר איסור לשון הרע. וראיתי לנכון להעיר לאידך גיסא, שיש עוון גדול יותר מזה וגם הוא מצוי ביותר, וזהו מי שמונע עצמו מלגלות אוזן חבירו במקום שיש צורך להציל עשוק מיד עושקו, מפני שחושש לאיסור לשון הרע. כגון הרואה מי שאורב לחבירו להרגו בערמה, או שחותר מחתרת באישון לילה ואפלה בביתו או בחנותו של חבירו, ומונע את עצמו מלהודיע לחבירו ולהזהירו בעוד מועד, מפני שחושב שהוא בכלל איסור לשון הרע. ובאמת שהנוהג כן גדול עוונו מנשוא, ועובר על "לא תעמוד על דם רעך". והוא הדין גם לעניין ממון, כי מה לי חותר מחתרת או שרואה את משרתיו של חבירו שגונבים ממנו, או שותפו שגונב מהעסק שלו, או שחבירו מטעהו ומאנה אותו במקח וממכר, או שבתמימותו מלווה מעות לאדם שהוא לווה רשע ולא ישלם.
ותניא רבי נתן אומר מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ת"ל (ויקרא יט, יד) ולפני עור לא תתן מכשול.
(א) אסור לקנות מהגנב החפץ שגנב ועון גדול הוא שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה וגורם לו לגנוב גניבות אחרות שאם לא ימצא לוקח אינו גונב (וכן אסור לסייע לגנוב בשום דבר כדי שיגנוב) (ב"י בשם ריב"ש סי' ק"ח):
נחמה ליבוביץ, עיונים בספר ויקרא, עמ׳ 257
התורה מלמדת אותנו כי גם בשב ואל תעשה, גם תוך פאסיביות גמורה, גם בהתרחקות מחיי חברה ומפעילות בחברה, גם תוך הסתגרות גמורה בד׳ אמות שלך, של חייך הפרטיים, אינך יכול לגול מעל עצמך את האחריות לנעשה בחברה, לעוול, לחמס, לרוע. כי בזה שלא מחית, שלא הרמת כשופר קולך, שלא ציינת קברים ומקומות תורפה -- בזה כבר האחריות לרע נעשה רובצת עליך ועברת על ״לפני עור אל תתן מכשל״.