5 Tishrei 5781

הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי׃ יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי־דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵֽשֶׂב׃ כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ׃ הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פָּעֳל֔וֹ כִּ֥י כָל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא׃ שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל׃ הֲ־לַיְהוָה֙ תִּגְמְלוּ־זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָֽשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ׃ זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דּוֹר־וָד֑וֹר שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ׃ בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑ם יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כִּ֛י חֵ֥לֶק יְהֹוָ֖ה עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ׃ יִמְצָאֵ֙הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן יְסֹֽבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ׃ כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל־אֶבְרָתֽוֹ׃ יְהוָ֖ה בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר׃ יַרְכִּבֵ֙הוּ֙ עַל־במותי [בָּ֣מֳתֵי] אָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר׃ חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַחֲלֵ֣ב צֹ֗אן עִם־חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים וְאֵילִ֤ים בְּנֵֽי־בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים עִם־חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑ה וְדַם־עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה־חָֽמֶר׃ וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ׃ יַקְנִאֻ֖הוּ בְּזָרִ֑ים בְּתוֹעֵבֹ֖ת יַכְעִיסֻֽהוּ׃ יִזְבְּח֗וּ לַשֵּׁדִים֙ לֹ֣א אֱלֹ֔הַ אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א יְדָע֑וּם חֲדָשִׁים֙ מִקָּרֹ֣ב בָּ֔אוּ לֹ֥א שְׂעָר֖וּם אֲבֹתֵיכֶֽם׃ צ֥וּר יְלָדְךָ֖ תֶּ֑שִׁי וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל מְחֹלְלֶֽךָ׃ וַיַּ֥רְא יְהוָ֖ה וַיִּנְאָ֑ץ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו׃ וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם׃ הֵ֚ם קִנְא֣וּנִי בְלֹא־אֵ֔ל כִּעֲס֖וּנִי בְּהַבְלֵיהֶ֑ם וַאֲנִי֙ אַקְנִיאֵ֣ם בְּלֹא־עָ֔ם בְּג֥וֹי נָבָ֖ל אַכְעִיסֵֽם׃ כִּי־אֵשׁ֙ קָדְחָ֣ה בְאַפִּ֔י וַתִּיקַ֖ד עַד־שְׁא֣וֹל תַּחְתִּ֑ית וַתֹּ֤אכַל אֶ֙רֶץ֙ וִֽיבֻלָ֔הּ וַתְּלַהֵ֖ט מוֹסְדֵ֥י הָרִֽים׃ אַסְפֶּ֥ה עָלֵ֖ימוֹ רָע֑וֹת חִצַּ֖י אֲכַלֶּה־בָּֽם׃ מְזֵ֥י רָעָ֛ב וּלְחֻ֥מֵי רֶ֖שֶׁף וְקֶ֣טֶב מְרִירִ֑י וְשֶׁן־בְּהֵמוֹת֙ אֲשַׁלַּח־בָּ֔ם עִם־חֲמַ֖ת זֹחֲלֵ֥י עָפָֽר׃ מִחוּץ֙ תְּשַׁכֶּל־חֶ֔רֶב וּמֵחֲדָרִ֖ים אֵימָ֑ה גַּם־בָּחוּר֙ גַּם־בְּתוּלָ֔ה יוֹנֵ֖ק עִם־אִ֥ישׁ שֵׂיבָֽה׃ אָמַ֖רְתִּי אַפְאֵיהֶ֑ם אַשְׁבִּ֥יתָה מֵאֱנ֖וֹשׁ זִכְרָֽם׃ לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אוֹיֵב֙ אָג֔וּר פֶּֽן־יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימוֹ פֶּן־יֹֽאמְרוּ֙ יָדֵ֣ינוּ רָ֔מָה וְלֹ֥א יְהוָ֖ה פָּעַ֥ל כָּל־זֹֽאת׃ כִּי־ג֛וֹי אֹבַ֥ד עֵצ֖וֹת הֵ֑מָּה וְאֵ֥ין בָּהֶ֖ם תְּבוּנָֽה׃ ל֥וּ חָכְמ֖וּ יַשְׂכִּ֣ילוּ זֹ֑את יָבִ֖ינוּ לְאַחֲרִיתָֽם׃ אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶף וּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה אִם־לֹא֙ כִּי־צוּרָ֣ם מְכָרָ֔ם וַֽיהוָ֖ה הִסְגִּירָֽם׃ כִּ֛י לֹ֥א כְצוּרֵ֖נוּ צוּרָ֑ם וְאֹיְבֵ֖ינוּ פְּלִילִֽים׃ כִּֽי־מִגֶּ֤פֶן סְדֹם֙ גַּפְנָ֔ם וּמִשַּׁדְמֹ֖ת עֲמֹרָ֑ה עֲנָבֵ֙מוֹ֙ עִנְּבֵי־ר֔וֹשׁ אַשְׁכְּלֹ֥ת מְרֹרֹ֖ת לָֽמוֹ׃ חֲמַ֥ת תַּנִּינִ֖ם יֵינָ֑ם וְרֹ֥אשׁ פְּתָנִ֖ים אַכְזָֽר׃ הֲלֹא־ה֖וּא כָּמֻ֣ס עִמָּדִ֑י חָתֻ֖ם בְּאוֹצְרֹתָֽי׃ לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם אֵידָ֔ם וְחָ֖שׁ עֲתִדֹ֥ת לָֽמוֹ׃ כִּֽי־יָדִ֤ין יְהוָה֙ עַמּ֔וֹ וְעַל־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּי־אָ֣זְלַת יָ֔ד וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב׃ וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ׃ אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֙ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם יָק֙וּמוּ֙ וְיַעְזְרֻכֶ֔ם יְהִ֥י עֲלֵיכֶ֖ם סִתְרָֽה׃ רְא֣וּ ׀ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל׃ כִּֽי־אֶשָּׂ֥א אֶל־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָנֹכִ֖י לְעֹלָֽם׃ אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם׃ אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב׃ הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ׃ (פ) וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָֽה־הַזֹּ֖את בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם ה֖וּא וְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן׃ וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֗ה לְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃ וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם לְכָל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיּ֑וֹם אֲשֶׁ֤ר תְּצַוֻּם֙ אֶת־בְּנֵיכֶ֔ם לִשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃ כִּ֠י לֹֽא־דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי־ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ (פ) וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר׃ עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה׃ וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃ עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)

Deuteronomy 32:1-52

Give ear, O heavens, let me speak; Let the earth hear the words I utter! May my discourse come down as the rain, My speech distill as the dew, Like showers on young growth, Like droplets on the grass. For the name of the LORD I proclaim; Give glory to our God! The Rock!—His deeds are perfect, Yea, all His ways are just; A faithful God, never false, True and upright is He. Children unworthy of Him— That crooked, perverse generation— Their baseness has played Him false. Do you thus requite the LORD, O dull and witless people? Is not He the Father who created you, Fashioned you and made you endure! Remember the days of old, Consider the years of ages past; Ask your father, he will inform you, Your elders, they will tell you: When the Most High gave nations their homes And set the divisions of man, He fixed the boundaries of peoples In relation to Israel’s numbers. For the LORD’s portion is His people, Jacob His own allotment. He found him in a desert region, In an empty howling waste. He engirded him, watched over him, Guarded him as the pupil of His eye. Like an eagle who rouses his nestlings, Gliding down to his young, So did He spread His wings and take him, Bear him along on His pinions; The LORD alone did guide him, No alien god at His side. He set him atop the highlands, To feast on the yield of the earth; He fed him honey from the crag, And oil from the flinty rock, Curd of kine and milk of flocks; With the best of lambs, And rams of Bashan, and he-goats; With the very finest wheat— And foaming grape-blood was your drink. So Jeshurun grew fat and kicked— You grew fat and gross and coarse— He forsook the God who made him And spurned the Rock of his support. They incensed Him with alien things, Vexed Him with abominations. They sacrificed to demons, no-gods, Gods they had never known, New ones, who came but lately, Who stirred not your fathers’ fears. You neglected the Rock that begot you, Forgot the God who brought you forth. The LORD saw and was vexed And spurned His sons and His daughters. He said: I will hide My countenance from them, And see how they fare in the end. For they are a treacherous breed, Children with no loyalty in them. They incensed Me with no-gods, Vexed Me with their futilities; I’ll incense them with a no-folk, Vex them with a nation of fools. For a fire has flared in My wrath And burned to the bottom of Sheol, Has consumed the earth and its increase, Eaten down to the base of the hills. I will sweep misfortunes on them, Use up My arrows on them: Wasting famine, ravaging plague, Deadly pestilence, and fanged beasts Will I let loose against them, With venomous creepers in dust. The sword shall deal death without, As shall the terror within, To youth and maiden alike, The suckling as well as the aged. I might have reduced them to naught, Made their memory cease among men, But for fear of the taunts of the foe, Their enemies who might misjudge And say, “Our own hand has prevailed; None of this was wrought by the LORD!” For they are a folk void of sense, Lacking in all discernment. Were they wise, they would think upon this, Gain insight into their future: “How could one have routed a thousand, Or two put ten thousand to flight, Unless their Rock had sold them, The LORD had given them up?” For their rock is not like our Rock, In our enemies’ own estimation. Ah! The vine for them is from Sodom, From the vineyards of Gomorrah; The grapes for them are poison, A bitter growth their clusters. Their wine is the venom of asps, The pitiless poison of vipers. Lo, I have it all put away, Sealed up in My storehouses, To be My vengeance and recompense, At the time that their foot falters. Yea, their day of disaster is near, And destiny rushes upon them. For the LORD will vindicate His people And take revenge for His servants, When He sees that their might is gone, And neither bond nor free is left. He will say: Where are their gods, The rock in whom they sought refuge, Who ate the fat of their offerings And drank their libation wine? Let them rise up to your help, And let them be a shield unto you! See, then, that I, I am He; There is no god beside Me. I deal death and give life; I wounded and I will heal: None can deliver from My hand. Lo, I raise My hand to heaven And say: As I live forever, When I whet My flashing blade And My hand lays hold on judgment, Vengeance will I wreak on My foes, Will I deal to those who reject Me. I will make My arrows drunk with blood— As My sword devours flesh— Blood of the slain and the captive From the long-haired enemy chiefs. O nations, acclaim His people! For He’ll avenge the blood of His servants, Wreak vengeance on His foes, And cleanse the land of His people. Moses came, together with Hosea son of Nun, and recited all the words of this poem in the hearing of the people. And when Moses finished reciting all these words to all Israel, he said to them: Take to heart all the words with which I have warned you this day. Enjoin them upon your children, that they may observe faithfully all the terms of this Teaching. For this is not a trifling thing for you: it is your very life; through it you shall long endure on the land that you are to possess upon crossing the Jordan. That very day the LORD spoke to Moses: Ascend these heights of Abarim to Mount Nebo, which is in the land of Moab facing Jericho, and view the land of Canaan, which I am giving the Israelites as their holding. You shall die on the mountain that you are about to ascend, and shall be gathered to your kin, as your brother Aaron died on Mount Hor and was gathered to his kin; for you both broke faith with Me among the Israelite people, at the waters of Meribath-kadesh in the wilderness of Zin, by failing to uphold My sanctity among the Israelite people. You may view the land from a distance, but you shall not enter it—the land that I am giving to the Israelite people.

שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר יהוה אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק

לא תטה משפט ולא תכיר פנים ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדקים

צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר יהוה אלהיך נתן לך

לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח יהוה אלהיך אשר תעשה לך

ולא תקים לך מצבה אשר שנאה יהוה אלהיך

לא תזבח ליהוה אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת יהוה אלהיך הוא

כי ימצא בקרבך באחת שעריך אשר יהוה אלהיך נתן לך איש או אשה אשר יעשה את הרע בעיני יהוה אלהיך לעבר בריתו

וילך ויעבד אלהים אחרים וישתחוי להם ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתיו

והגידו לך ושמעת ודרשת הייטב והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בישראל

והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך את האיש או את האשה וסקלתם באבנים ומתו

על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד

יד העדים תהיה בו בראישונה להמיתו ויד כל העם באחרנה ובערת הרע מקרבך

כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם ובין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר בחר יהוה אלהיך .

ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשו והגידו לך את דבר המשפט

ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר בחר יהוה אלהיך ושמרת לעשות ככל אשר יורוך

על פי התורה אשר יורוך ועל פי המשפט אשר יאמרו לך תעשה ולא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל

והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמע אל הכהן העמד לשרת שם את יהוה אלהיך או אל השפט ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל

וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידו עוד

כי תבוא אל הארץ אשר יהוה אלהיך נתן לך וירשתה וישבת בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי

שים תשים עליך מלך אשר יבחר יהוה אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא

רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס ויהוה אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד

ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד

והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים

והיתה עמו וקרא בה כל ימי חייו למען ילמד ליראה את יהוה אלהיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם

לבלתי רם לבבו מאחיו ולבלתי סר מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על כסא ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל

לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי יהוה ונחלתו יאכלון

ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו יהוה הוא נחלתו כאשר דבר לו

וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זבחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחים והקבה

ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו

כי בו בחר יהוה אלהיך מכל שבטיך לעמד לפני יהוה אלהיך ולשרתו ולברך בשמו . הוא ובניו כל הימים

וכי יבוא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר בחר יהוה

ושרת בשם יהוה אלהיו ככל אחיו הלוים העמדים שם לפני יהוה

חלק כחלק יאכלון לבד ממכרו ועל האבות

כי אתה בא אל הארץ אשר יהוה אלהיך נתן לך לא תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם

לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קסם קסמים מענן מנחש מכשף

חבר חבר שאל אוב וידעני ודרש אל המתים

כי תועבת יהוה אלהיך כל עשה אלה ובגלל התועבת האלה יהוה אלהיך מורשם . מפניך

תמים תהיה עם יהוה אלהיך

כי הגוים האלה אשר אתם ירשים אתם אל המעננים ואל הקסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך יהוה אלהיך

נביא מקרב אחיך כמוני יקים לך יהוה אלהיך אליו תשמעון

ככל אשר שאלת מעם יהוה אלהיך בחורב ביום הקהל לאמר לא אוסף לשמע את קול יהוה אלהי ואת אשו הגדלה הזאת לא אראה עוד ולא אמות

ויאמר יהוה אלי הטיבו אשר דברו

נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו

והיה האיש אשר לא ישמע אל דבריו אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו

אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא

וכי תאמר בלבבך איך נודע את הדבר אשר לא דברו יהוה

אשר ידבר הנביא בשם יהוה לא יהיה הדבר ולא יבוא הוא הדבר אשר לא דברו יהוה בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו

כי יכרית יהוה אלהיך את הגוים אשר יהוה אלהיך נתן לך את ארצם וירשתם וישבת בעריהם ובבתיהם

שלש ערים תבדיל לך בתוך ארצך אשר יהוה אלהיך נתן לך לרשתה

תכן לך הדרך ושלשת את גבול ארצך אשר ינחילך יהוה אלהיך והיה לנוס שמה כל רצח

וזה דבר הרצח אשר ינוס שמה וחי אשר יכה את רעהו בבלי דעת והוא לא שנא לו מתמול שלשום

ואשר יבוא את רעהו ביער לחטב עצים ונדח ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת מן הערים האלה וחי

פן ירדף גאל הדם אחרי הרצח כי יחם לבבו והשיגו כי ירבה הדרך והכהו נפש ולו אין משפט מות כי לא שנא הוא לו מתמול שלשום

על כן אנכי מצוך לאמר שלש ערים תבדל לך

ואם ירחיב יהוה אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבתיך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבתיך

כי תשמר את כל המצוה הזאת לעשותה אשר אנכי מצוך היום לאהבה את יהוה אלהיך וללכת בדרכיו כל הימים ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה

ולא ישפך דם נקיא בקרב ארצך אשר יהוה אלהיך נתן לך נחלה והיה עליך דמים

כי יהיה איש שנא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת ונס אל אחת . הערים האלה

ושלחו זקני עירו ולקחו אתו משם ונתנו אתו ביד גאל הדם והומת

לא תחוס עינך עליו ובערת הדם הנקיא מישראל וטוב לך

לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראישונים בנחלתך אשר תנחל בארץ אשר יהוה אלהיך נתן לך לרשתה

לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטא בכל חטא אשר יחטא על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר

וכי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה

ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני יהוה לפני הכהנים והשפטים אשר יהיו בימים ההם

ודרשו השפטים הייטב והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו

ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ובערת הרע מקרבך

והנשארים ישמעו וייראו ולא יוסיפו עוד לעשות כדבר הרע הזה בקרבך

לא תחוס עינך נפש בנפש עין בעין שן בשן יד ביד רגל ברגל

כי תצא למלחמה על איביך וראית סוס ורכב ועם רב ממך לא תירא מהם כי יהוה אלהיך עמך המעלך מארץ מצרים

והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם

ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על איביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תערצו ואל תחפזו מפניהם

כי יהוה אלהיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם ולהושיע אתכם

ודברו השטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו

ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו

ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה

ויוסיפו השטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימיס את לבב אחיו כלבבו

והיה ככלות השטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם

כי תקרב על עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום

והיה אם שלום תענך ופתחה לך והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך

ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה וצרת עליה

ונתנה יהוה אלהיך בידך והכית את כל זכורה לפי חרב

רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבז לך ואכלת את שלל איביך אשר נתן יהוה אלהיך לך

כן תעשה לכל הערים הרחקת ממך מאד אשר לא מערי הגוים האלה הנה

רק מערי העמים האלה אשר יהוה אלהיך נתן לך נחלה לא תחיה כל נשמה

כי החרם תחרימם הכנעני והאמרי והחתי והגרגשי והפרזי והחוי והיבוסי כאשר צוך יהוה אלהיך

למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם אשר עשו לאלהיהם וחטאתם ליהוה אלהיכם

כי תצור על עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרית כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור

רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אתו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר

אשר היא עשתה עמך מלחמה עד רדתה

כי ימצא חלל באדמה אשר יהוה אלהיך נתן לך לרשתה נפל בשדה לא נודע מי הכהו

ויצאו זקניך ושטריך ומדדו אל הערים אשר סביבת החלל

והיה העיר הקרובה אל החלל ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר אשר לא עבד בה ואשר לא משכה בעל

והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע וערפו שם את העגלה בנחל

ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר יהוה אלהיך לשרת ולברך בשם יהוה ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע

וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל

וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו

כפר לעמך ישראל אשר פדית יהוה ואל תתן דם נקיא בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם

ואתה תבער הדם הנקיא מקרבך כי תעשה הישר בעיני יהוה

כי תצא למלחמה על איביך ונתנו יהוה אלהיך בידך ושבית שביו

וראית בשביו אשה יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה

והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה

והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה

והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עניתה

כי תהיינה לאיש שתי נשים אחת אהובה ואחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה והיה הבן הבכור לשנואה

והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור

כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אונו ולו משפט הבכרה

כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שמע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אתו ולא ישמע אליהם

ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אתו אל זקני עירו אל שער מקומו

ואמרו אל אנשי עירו בננו זה סורר ומורה איננו שמע בקולנו זולל וסובא

ורגמהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו וייראו

כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אתו על העץ

לא תלין נבלתו על העץ כי קבר תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים תלאי ולא תטמא את אדמתך אשר יהוה אלהיך נתן לך נחלה

לא תראה את שור אחיך או את שיו או את כל בהמתו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך

ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו מעמך והשבתו לו

כן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם

לא תראה את חמור אחיך או את שורו או את כל בהמתו נפלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו

לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה כי הועבת יהוה אלהיך כל עשה אלה

כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרחים או בצים והאם רבצת על האפרחים או על הבצים לא תקח האם על הבנים

שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים

כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו

לא תזרע כרמך כלאים פן תקדיש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם

לא תחריש בשור ובחמור יחדו

לא תלבש שעטניז צמר ופשתים יחדו

גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה

Samaritan Torah Deuteronomy 16:18-22:22

Judges and officers shalt thou make thee in all thy gates, which the LORD thy God giveth thee, throughout thy tribes: and they shall judge the people with just judgment.

Thou shalt not wrest judgment; and thou shalt not respect persons, neither take a gift: for a gift doth blind the eyes of the wise, and pervert the words of the righteous.

That which is altogether just shalt thou follow, that thou mayest live, and inherit the land which the LORD thy God giveth thee.

Thou shalt not plant thee a grove of any trees near unto the altar of the LORD thy God, which thou shalt make thee.

Neither shalt thou set thee up any image; which the LORD thy God hateth.

Thou shalt not sacrifice unto the LORD thy God any bullock, or sheep, wherein is blemish, or any evilfavouredness: for that is an abomination unto the LORD thy God.

If there be found among you, within any of thy gates which the LORD thy God giveth thee, man or woman, that hath wrought wickedness in the sight of the LORD thy God, in transgressing his covenant

And hath gone and served other gods, and worshipped them, either the sun, or moon, or any of the host of heaven, which I have not commanded;

And it be told thee, and thou hast heard of it, and inquired diligently, and, behold, it be true, and the thing certain, that such abomination is wrought in Israel:

Then shalt thou bring forth that man or that woman, which have committed that wicked thing, unto thy gates, even that man or that woman, and shalt stone them with stones, till they die.

At the mouth of two witnesses, or at the mouth of three witnesses, shall he that is worthy of death be put to death; but at the mouth of one witness he shall not be put to death.

The hands of the witnesses shall be first upon him to put him to death, and afterward the hands of all the people. So thou shalt put the evil away from among you.

If there arise a matter too hard for thee in judgment, between blood and blood, and between plea and plea, and between stroke and stroke, being matters of controversy within thy gates: then shalt thou arise, and get thee up into the place which the LORD thy God shall choose;

And thou shalt come unto the priests the Levites, and unto the judge that shall be in those days, and inquire; and they shall show thee the sentence of judgment:

And thou shalt do according to the sentence, which they of that place which the LORD God of you shall choose shall shew thee; and thou shalt observe to do according to all that they inform thee:

According to the sentence of the law which they shall teach thee, and according to the mouth of judgment which they shall tell thee, thou shalt do: and thou shalt not decline from the sentence which they shall shew thee, to the right hand, nor to the left.

And the man that will do presumptuously, and will not hearken unto the priest that standeth to minister there before the LORD thy God, or unto the judge, even that man shall die: and thou shalt put away the evil from Israel.

And all the people shall hear, and fear, and do no more presumptuously.

When thou art come unto the land which the LORD thy God giveth thee, and shalt possess it, and shalt dwell therein, and shalt say, I will set a king over me, like as all the nations that are about me;

Thou shalt in any wise set him king over thee, whom the LORD thy God shall choose: one from among thy brethren shalt thou set king over thee: thou mayest not set a stranger over thee, which is not thy brother.

But he shall not multiply horses to himself, nor cause the people to return to Egypt, to the end that he should multiply horses: forasmuch as the LORD hath said unto you, Ye shall henceforth return no more that way.

Neither shall he multiply wives to himself, that his heart turn not away: neither shall he greatly multiply to himself silver and gold.

And it shall be, when he sitteth upon the throne of his kingdom, that he shall write him a copy of this law in a book out of that which is before the priests the Levites:

And it shall be with him, and he shall read therein all the days of his life: that he may learn to fear the LORD his God, to keep all the words of this law and these statutes, to do them:

That his heart be not lifted up above his brethren, and that he turn not aside from the commandment, to the right hand, or to the left: to the end that he may prolong his days over throne of his kingdom, he, and his children, in the midst of Israel.

The priests the Levites, and all the tribe of Levi, shall have no part nor inheritance with Israel: they shall eat the offerings of the LORD made by fire, and his inheritance.

Therefore shall they have no inheritance among their brethren: the LORD is their inheritance, as he hath said unto them.

And this shall be the priest's due from the people, from them that offer a sacrifice, whether it be ox or sheep; and they shall give unto the priest the shoulder, and the two cheeks, and the maw.

The firstfruit also of thy corn, of thy wine, and of thine oil, and the first of the fleece of thy sheep, shalt thou give him.

For the LORD thy God hath chosen him out of all thy tribes, to stand to minister before the LORD God of you and to minister and to bless in the name of the LORD, him and his sons for ever.

And if a Levite come from any of thy gates out of all Israel, where he sojourned, and come with all the desire of his mind unto the place which the LORD shall choose;

Then he shall minister in the name of the LORD his God, as all his brethren the Levites do, which stand there before the LORD.

They shall have like portions to eat, and beside that which cometh of the sale of his patrimony.

When thou art come into the land which the LORD thy God giveth thee, thou shalt not learn to do after the abominations of those nations.

There shall not be found among you any one that maketh his son or his daughter to pass through the fire, or that useth divination, or an observer of times, an enchanter, a witch

A charmer, or a consulter with familiar spirits, a wizard, or a necromancer.

For all that do these things are an abomination unto the LORD God of you: and because of these abominations the LORD thy God doth drive them out from before thee.

Thou shalt be perfect with the LORD thy God.

For these nations, which thou shalt possess, hearkened unto observers of times, and unto diviners: but as for thee, the LORD thy God hath not suffered thee so to do.

The LORD thy God will raise up unto thee a Prophet from the midst of thee, of thy brethren, like unto me; unto him ye shall hearken;

According to all that thou desiredst of the LORD thy God in Horeb in the day of the assembly, saying, Let me not hear again the voice of the LORD my God, neither let me see this great fire any more, that I die not.

And the LORD said unto me, They have well spoken that which they have spoken.

I will raise them up a Prophet from among their brethren, like unto thee, and will put my words in his mouth; and he shall speak unto them all that I shall command him.

And it shall come to pass, that whosoever will not hearken unto my words which he shall speak in my name, I will require it of him.

But the prophet, which shall presume to speak a word in my name, which I have not commanded him to speak, or that shall speak in the name of other gods, even that prophet shall die.

And if thou say in thine heart, How shall we know the word which the LORD hath not spoken?

When a prophet speaketh in the name of the LORD, if the thing follow not, nor come to pass, that is the thing which the LORD hath not spoken, but the prophet hath spoken it presumptuously: thou shalt not be afraid of him.

When the LORD thy God hath cut off the nations, whose land the LORD thy God giveth thee, and thou succeedest them, and dwellest in their cities, and in their houses;

Thou shalt separate three cities for thee in the midst of thy land, which the LORD thy God giveth thee to possess it.

Thou shalt prepare thee a way, and divide the coasts of thy land, which the LORD thy God giveth thee to inherit, into three parts, that every slayer may flee thither.

And this is the case of the slayer, which shall flee thither, that he may live: Whoso killeth his neighbour ignorantly, whom he hated not in time past;

As when a man goeth into the wood with his neighbour to hew wood, and his hand fetcheth a stroke with the axe to cut down the tree, and the head slippeth from the helve, and lighteth upon his neighbour, that he die; he shall flee unto one of those cities, and live:

Lest the avenger of the blood pursue the slayer, while his heart is hot, and overtake him, because the way is long, and slay him; whereas he was not worthy of death, inasmuch as he hated him not in time past.

Wherefore I command thee, saying, Thou shalt separate three cities for thee.

And if the LORD thy God enlarge thy coast, as he hath sworn unto thy fathers, and give thee all the land which he promised to give unto thy fathers;

If thou shalt keep all these commandments to do them, which I command thee this day, to love the LORD thy God, and to walk ever in his ways; then shalt thou add three cities more for thee, beside these three:

That innocent blood be not shed in thy land, which the LORD thy God giveth thee for an inheritance, and so blood be upon thee.

But if any man hate his neighbour, and lie in wait for him, and rise up against him, and smite him mortally that he die, and fleeth into one of these cities:

Then the elders of his city shall send and fetch him thence, and deliver him into the hand of the avenger of blood, that he may die.

Thine eye shall not pity him, but thou shalt put away the guilt of innocent blood from Israel, that it may go well with thee.

Thou shalt not remove thy neighbour's landmark, which they of old time have set in thine inheritance, which thou shalt inherit in the land that the LORD thy God giveth thee to possess it.

One witness shall not rise up against a man for any iniquity, or for any sin, in any sin that he sinneth: at the mouth of two witnesses, or at the mouth of three witnesses, shall the matter be established.

And if a false witness rise up against any man to testify against him that which is wrong;

Then both the men, between whom the controversy is, shall stand before the LORD, before the priests and the judges, which shall be in those days;

And the judges shall make diligent inquisition: and, behold, if the witness be a false witness, and hath testified falsely against his brother;

Then shall ye do unto him, as he had thought to have done unto his brother: so shalt thou put the evil away from among you.

And those which remain shall hear, and fear, and shall henceforth commit no more any such evil among you.

Thine eye shall not pity; but life shall go for life, eye for eye, tooth for tooth, hand for hand, foot for foot.

When thou goest out to battle against thine enemies, and seest horses, and chariots, and a people more than thou, be not afraid of them: for the LORD thy God is with thee, which brought thee up out of the land of Egypt.

And it shall be, when ye are come nigh unto the battle, that the priest shall approach and speak unto the people

And shall say unto them, Hear, O Israel, ye approach this day unto battle against your enemies: let not your hearts faint, fear not, and do not tremble, neither be ye terrified because of them;

For the LORD your God is he that goeth with you, to fight for you against your enemies, and to save you.

And the officers shall speak unto the people, saying, What man is there that hath built a new house, and hath not dedicated it? let him go and return to his house, lest he die in the battle, and another man dedicate it.

And what man is he that hath planted a vineyard, and hath not yet eaten of it? let him also go and return unto his house, lest he die in the battle, and another man eat of it.

And what man is there that hath betrothed a wife, and hath not taken her? let him go and return unto his house, lest he die in the battle, and another man take her.

And the officers shall speak further unto the people, and they shall say, What man is there that is fearful and fainthearted? let him go and return unto his house, lest his brethren's heart faint as well as his heart.

And it shall be, when the officers have made an end of speaking unto the people, that they shall make captains of the armies to lead the people.

When thou comest nigh unto a city to fight against it, then proclaim peace unto it.

And it shall be, if it make thee answer of peace, and open unto thee, then it shall be, that all the people that is found therein shall be tributaries unto thee, and they shall serve thee.

And if it will make no peace with thee, but will make war against thee, then thou shalt besiege it:

And when the LORD thy God hath delivered it into thine hands, thou shalt smite every male thereof with the edge of the sword:

But the women, and the little ones, and the cattle, and all that is in the city, even all the spoil thereof, shalt thou take unto thyself; and thou shalt eat the spoil of thine enemies, which the LORD thy God hath given thee.

Thus shalt thou do unto all the cities which are very far off from thee, which are not of the cities of these nations.

But of the cities of these people, which the LORD thy God doth give thee for an inheritance, thou shalt save alive nothing that breatheth:

But thou shalt utterly destroy them; namely, the Canaanites, and the Amorites, and the Hittites, and the Gergashites, and the Perizzites, and the Hivites, and the Jebusites; as the LORD thy God hath commanded thee:

That they teach you not to do after all their abominations, which they have done unto their gods; so should ye sin against the LORD your God.

When thou shalt besiege a city a long time, in making war against it to take it, thou shalt not destroy the trees thereof by forcing an axe against them: for thou mayest eat of them, and thou shalt not cut them down (for the tree of the field is man's life) to employ them in the siege:

Only the trees which thou knowest that they be not trees for meat, thou shalt destroy and cut them down; and thou shalt build bulwarks against the city that maketh war with thee, until it be subdued.

If one be found slain in the land which the LORD thy God giveth thee to possess it, lying in the field, and it be not known who hath slain him:

Then thy elders and thy judges shall come forth, and they shall measure unto the cities which are round about him that is slain:

And it shall be, that the city which is next unto the slain man, even the elders of that city shall take an heifer, which hath not been wrought with, and which hath not drawn in the yoke;

And the elders of that city shall bring down the heifer unto a rough valley, which is neither eared nor sown, and shall strike off the heifer's neck there in the valley:

And the priests the sons of Levi shall come near; for them the LORD thy God hath chosen to minister, and to bless in the name of the LORD; and by their word shall every controversy and every stroke be tried:

And all the elders of that city, that are next unto the slain man, shall wash their hands over the heifer that is beheaded in the valley:

And they shall answer and say, Our hands have not shed this blood, neither have our eyes seen it.

Be merciful, O LORD, unto thy people Israel, whom thou hast redeemed, and lay not innocent blood unto thy people of Israel's charge. And the blood shall be forgiven them.

So shalt thou put away the guilt of innocent blood from among you, when thou shalt do that which is right in the sight of the LORD.

When thou goest forth to war against thine enemies, and the LORD thy God hath delivered them into thine hands, and thou hast taken them captive

And seest among the captives a beautiful woman, and hast a desire unto her, that thou wouldest have her to thy wife;

Then thou shalt bring her home to thine house; and she shall shave her head, and pare her nails;

And she shall put the raiment of her captivity from off her, and shall remain in thine house, and bewail her father and her mother a full month: and after that thou shalt go in unto her, and be her husband, and she shall be thy wife.

And it shall be, if thou have no delight in her, then thou shalt let her go whither she will; but thou shalt not sell her at all for money, thou shalt not make merchandise of her, because thou hast humbled her.

If a man have two wives, one beloved, and another hated, and they have born him children, both the beloved and the hated; and if the firstborn son be hers that was hated:

Then it shall be, when he maketh his sons to inherit that which he hath, that he may not make the son of the beloved firstborn before the son of the hated, which is indeed the firstborn:

But he shall acknowledge the son of the hated for the firstborn, by giving him a double portion of all that he hath: for he is the beginning of his strength; and the right of the firstborn is his.

If a man have a stubborn and rebellious son, which will not obey the voice of his father, or the voice of his mother, and that, when they have chastened him, will not hearken unto them:

Then shall his father and his mother lay hold on him, and bring him out unto the elders of his city, and unto the gate of his place;

And they shall say unto the mortals of his city, This our son is stubborn and rebellious, he will not obey our voice; he is a glutton, and a drunkard.

And all the men of his city shall stone him with stones, that he die: so shalt thou put evil away from among you; and all Israel shall hear, and fear.

And if a man have committed a sin worthy of death, and he be to be put to death, and thou hang him on a tree:

His body shall not remain all night upon the tree, but thou shalt in any wise bury him that day; (for he that is hanged is accursed of God;) that thy land be not defiled, which the LORD thy God giveth thee for an inheritance.

Thou shalt not see thy brother's ox or his sheep or any animal of his go astray, and hide thyself from them: thou shalt in any case bring them again unto thy brother.

And if thy brother be not nigh unto thee, or if thou know him not, then thou shalt bring it unto thine own house, and it shall be with thee until thy brother seek after it from you, and thou shalt restore it to him again.

In like manner shalt thou do with his ass; and so shalt thou do with his raiment; and with all lost thing of thy brother's, which he hath lost, and thou hast found, shalt thou do likewise: thou mayest not hide thyself.

Thou shalt not see thy brother's ass or his ox or any animal of him fall down by the way, and hide thyself from them: thou shalt surely help him to lift them up again.

The woman shall not wear that which pertaineth unto a man, neither shall a man put on a woman's garment: for all that do so are abomination unto the LORD thy God.

If a bird's nest chance to be before thee in the way in any tree, or on the ground, whether they be young ones, or eggs, and the dam sitting upon the young, or upon the eggs, thou shalt not take the dam with the young:

But thou shalt in any wise let the dam go, and take the young to thee; that it may be well with thee, and that thou mayest prolong thy days.

When thou buildest a new house, then thou shalt make a battlement for thy roof, that thou bring not blood upon thine house, if any man fall from thence.

Thou shalt not sow thy vineyard with divers seeds: lest the fruit of thy seed which thou hast sown, and the fruit of thy vineyard, be defiled.

Thou shalt not plow with an ox and an ass together.

Thou shalt not wear a garment of divers sorts, as of woollen and linen together.

Thou shalt make thee fringes upon the four quarters of thy vesture, wherewith thou coverest thyself.

הושע י״ד:ב׳-י׳

שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּעֲוֺנֶֽךָ׃ קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ דְּבָרִ֔ים וְשׁ֖וּבוּ אֶל־יְהוָ֑ה אִמְר֣וּ אֵלָ֗יו כָּל־תִּשָּׂ֤א עָוֺן֙ וְקַח־ט֔וֹב וּֽנְשַׁלְּמָ֥ה פָרִ֖ים שְׂפָתֵֽינוּ׃ אַשּׁ֣וּר ׀ לֹ֣א יוֹשִׁיעֵ֗נוּ עַל־סוּס֙ לֹ֣א נִרְכָּ֔ב וְלֹא־נֹ֥אמַר ע֛וֹד אֱלֹהֵ֖ינוּ לְמַעֲשֵׂ֣ה יָדֵ֑ינוּ אֲשֶׁר־בְּךָ֖ יְרֻחַ֥ם יָתֽוֹם׃ אֶרְפָּא֙ מְשׁ֣וּבָתָ֔ם אֹהֲבֵ֖ם נְדָבָ֑ה כִּ֛י שָׁ֥ב אַפִּ֖י מִמֶּֽנּוּ׃ אֶהְיֶ֤ה כַטַּל֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל יִפְרַ֖ח כַּשּֽׁוֹשַׁנָּ֑ה וְיַ֥ךְ שָׁרָשָׁ֖יו כַּלְּבָנֽוֹן׃ יֵֽלְכוּ֙ יֹֽנְקוֹתָ֔יו וִיהִ֥י כַזַּ֖יִת הוֹד֑וֹ וְרֵ֥יחַֽ ל֖וֹ כַּלְּבָנֽוֹן׃ יָשֻׁ֙בוּ֙ יֹשְׁבֵ֣י בְצִלּ֔וֹ יְחַיּ֥וּ דָגָ֖ן וְיִפְרְח֣וּ כַגָּ֑פֶן זִכְר֖וֹ כְּיֵ֥ין לְבָנֽוֹן׃ (ס) אֶפְרַ֕יִם מַה־לִּ֥י ע֖וֹד לָֽעֲצַבִּ֑ים אֲנִ֧י עָנִ֣יתִי וַאֲשׁוּרֶ֗נּוּ אֲנִי֙ כִּבְר֣וֹשׁ רַֽעֲנָ֔ן מִמֶּ֖נִּי פֶּרְיְךָ֥ נִמְצָֽא׃ מִ֤י חָכָם֙ וְיָ֣בֵֽן אֵ֔לֶּה נָב֖וֹן וְיֵֽדָעֵ֑ם כִּֽי־יְשָׁרִ֞ים דַּרְכֵ֣י יְהוָ֗ה וְצַדִּקִים֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔ם וּפֹשְׁעִ֖ים יִכָּ֥שְׁלוּ בָֽם׃

Hosea 14:2-10

Return, O Israel, to the LORD your God, For you have fallen because of your sin. Take words with you And return to the LORD. Say to Him: “Forgive all guilt And accept what is good; Instead of bulls we will pay [The offering of] our lips. Assyria shall not save us, No more will we ride on steeds; Nor ever again will we call Our handiwork our god, Since in You alone orphans find pity!” I will heal their affliction, Generously will I take them back in love; For My anger has turned away from them. I will be to Israel like dew; He shall blossom like the lily, He shall strike root like a Lebanon tree. His boughs shall spread out far, His beauty shall be like the olive tree’s, His fragrance like that of Lebanon. They who sit in his shade shall be revived: They shall bring to life new grain, They shall blossom like the vine; His scent shall be like the wine of Lebanon. Ephraim [shall say]: “What more have I to do with idols? When I respond and look to Him, I become like a verdant cypress.” Your fruit is provided by Me. He who is wise will consider these words, He who is prudent will take note of them. For the paths of the LORD are smooth; The righteous can walk on them, While sinners stumble on them.

מיכה ז׳:י״ח-כ׳

מִי־אֵ֣ל כָּמ֗וֹךָ נֹשֵׂ֤א עָוֺן֙ וְעֹבֵ֣ר עַל־פֶּ֔שַׁע לִשְׁאֵרִ֖ית נַחֲלָת֑וֹ לֹא־הֶחֱזִ֤יק לָעַד֙ אַפּ֔וֹ כִּֽי־חָפֵ֥ץ חֶ֖סֶד הֽוּא׃ יָשׁ֣וּב יְרַֽחֲמֵ֔נוּ יִכְבֹּ֖שׁ עֲוֺֽנֹתֵ֑ינוּ וְתַשְׁלִ֛יךְ בִּמְצֻל֥וֹת יָ֖ם כָּל־חַטֹּאותָֽם׃ תִּתֵּ֤ן אֱמֶת֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב חֶ֖סֶד לְאַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתָּ לַאֲבֹתֵ֖ינוּ מִ֥ימֵי קֶֽדֶם׃

Micah 7:18-20

Who is a God like You, Forgiving iniquity And remitting transgression; Who has not maintained His wrath forever Against the remnant of His own people, Because He loves graciousness! He will take us back in love; He will cover up our iniquities, You will hurl all our sins Into the depths of the sea. You will keep faith with Jacob, Loyalty to Abraham, As You promised on oath to our fathers In days gone by.

יואל ב׳:ט״ו-כ״ז

תִּקְע֥וּ שׁוֹפָ֖ר בְּצִיּ֑וֹן קַדְּשׁוּ־צ֖וֹם קִרְא֥וּ עֲצָרָֽה׃ אִסְפוּ־עָ֞ם קַדְּשׁ֤וּ קָהָל֙ קִבְצ֣וּ זְקֵנִ֔ים אִסְפוּ֙ עֽוֹלָלִ֔ים וְיֹנְקֵ֖י שָׁדָ֑יִם יֵצֵ֤א חָתָן֙ מֵֽחֶדְר֔וֹ וְכַלָּ֖ה מֵחֻפָּתָֽהּ׃ בֵּ֤ין הָאוּלָם֙ וְלַמִּזְבֵּ֔חַ יִבְכּוּ֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים מְשָׁרְתֵ֖י יְהוָ֑ה וְֽיֹאמְר֞וּ ח֧וּסָה יְהוָ֣ה עַל־עַמֶּ֗ךָ וְאַל־תִּתֵּ֨ן נַחֲלָתְךָ֤ לְחֶרְפָּה֙ לִמְשָׁל־בָּ֣ם גּוֹיִ֔ם לָ֚מָּה יֹאמְר֣וּ בָֽעַמִּ֔ים אַיֵּ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃ וַיְקַנֵּ֥א יְהוָ֖ה לְאַרְצ֑וֹ וַיַּחְמֹ֖ל עַל־עַמּֽוֹ׃ וַיַּ֨עַן יְהוָ֜ה וַיֹּ֣אמֶר לְעַמּ֗וֹ הִנְנִ֨י שֹׁלֵ֤חַ לָכֶם֙ אֶת־הַדָּגָן֙ וְהַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָ֔ר וּשְׂבַעְתֶּ֖ם אֹת֑וֹ וְלֹא־אֶתֵּ֨ן אֶתְכֶ֥ם ע֛וֹד חֶרְפָּ֖ה בַּגּוֹיִֽם׃ וְֽאֶת־הַצְּפוֹנִ֞י אַרְחִ֣יק מֵעֲלֵיכֶ֗ם וְהִדַּחְתִּיו֮ אֶל־אֶ֣רֶץ צִיָּ֣ה וּשְׁמָמָה֒ אֶת־פָּנָ֗יו אֶל־הַיָּם֙ הַקַּדְמֹנִ֔י וְסֹפ֖וֹ אֶל־הַיָּ֣ם הָאַֽחֲר֑וֹן וְעָלָ֣ה בָאְשׁ֗וֹ וְתַ֙עַל֙ צַחֲנָת֔וֹ כִּ֥י הִגְדִּ֖יל לַעֲשֽׂוֹת׃ אַל־תִּֽירְאִ֖י אֲדָמָ֑ה גִּ֣ילִי וּשְׂמָ֔חִי כִּֽי־הִגְדִּ֥יל יְהוָ֖ה לַעֲשֽׂוֹת׃ אַל־תִּֽירְאוּ֙ בַּהֲמ֣וֹת שָׂדַ֔י כִּ֥י דָשְׁא֖וּ נְא֣וֹת מִדְבָּ֑ר כִּֽי־עֵץ֙ נָשָׂ֣א פִרְי֔וֹ תְּאֵנָ֥ה וָגֶ֖פֶן נָתְנ֥וּ חֵילָֽם׃ וּבְנֵ֣י צִיּ֗וֹן גִּ֤ילוּ וְשִׂמְחוּ֙ בַּיהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם כִּֽי־נָתַ֥ן לָכֶ֛ם אֶת־הַמּוֹרֶ֖ה לִצְדָקָ֑ה וַיּ֣וֹרֶד לָכֶ֗ם גֶּ֛שֶׁם מוֹרֶ֥ה וּמַלְק֖וֹשׁ בָּרִאשֽׁוֹן׃ וּמָלְא֥וּ הַגֳּרָנ֖וֹת בָּ֑ר וְהֵשִׁ֥יקוּ הַיְקָבִ֖ים תִּיר֥וֹשׁ וְיִצְהָֽר׃ וְשִׁלַּמְתִּ֤י לָכֶם֙ אֶת־הַשָּׁנִ֔ים אֲשֶׁר֙ אָכַ֣ל הָֽאַרְבֶּ֔ה הַיֶּ֖לֶק וְהֶחָסִ֣יל וְהַגָּזָ֑ם חֵילִי֙ הַגָּד֔וֹל אֲשֶׁ֥ר שִׁלַּ֖חְתִּי בָּכֶֽם׃ וַאֲכַלְתֶּ֤ם אָכוֹל֙ וְשָׂב֔וֹעַ וְהִלַּלְתֶּ֗ם אֶת־שֵׁ֤ם יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה עִמָּכֶ֖ם לְהַפְלִ֑יא וְלֹא־יֵבֹ֥שׁוּ עַמִּ֖י לְעוֹלָֽם׃ וִידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י בְקֶ֤רֶב יִשְׂרָאֵל֙ אָ֔נִי וַאֲנִ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם וְאֵ֣ין ע֑וֹד וְלֹא־יֵבֹ֥שׁוּ עַמִּ֖י לְעוֹלָֽם׃ (ס)

Joel 2:15-27

Blow a horn in Zion, Solemnize a fast, Proclaim an assembly! Gather the people, Bid the congregation purify themselves. Bring together the old, Gather the babes And the sucklings at the breast; Let the bridegroom come out of his chamber, The bride from her canopied couch. Between the portico and the altar, Let the priests, the LORD’s ministers, weep And say: “Oh, spare Your people, LORD! Let not Your possession become a mockery, To be taunted by nations! Let not the peoples say, ‘Where is their God?’” Then the LORD was roused On behalf of His land And had compassion Upon His people. In response to His people The LORD declared: “I will grant you the new grain, The new wine, and the new oil, And you shall have them in abundance. Nevermore will I let you be A mockery among the nations. I will drive the northerner far from you, I will thrust it into a parched and desolate land— Its van to the Eastern Sea And its rear to the Western Sea; And the stench of it shall go up, And the foul smell rise.” For [the LORD] shall work great deeds. Fear not, O soil, rejoice and be glad; For the LORD has wrought great deeds. Fear not, O beasts of the field, For the pastures in the wilderness Are clothed with grass. The trees have borne their fruit; Fig tree and vine Have yielded their strength. O children of Zion, be glad, Rejoice in the LORD your God. For He has given you the early rain in [His] kindness, Now He makes the rain fall [as] formerly— The early rain and the late— And threshing floors shall be piled with grain, And vats shall overflow with new wine and oil. “I will repay you for the years Consumed by swarms and hoppers, By grubs and locusts, The great army I let loose against you. And you shall eat your fill And praise the name of the LORD your God Who dealt so wondrously with you— My people shall be shamed no more. And you shall know That I am in the midst of Israel: That I the LORD am your God And there is no other. And My people shall be shamed no more.”

שמואל ב כ״ב:א׳-נ״א

וַיְדַבֵּ֤ר דָּוִד֙ לַֽיהוָ֔ה אֶת־דִּבְרֵ֖י הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֑את בְּיוֹם֩ הִצִּ֨יל יְהוָ֥ה אֹת֛וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹיְבָ֖יו וּמִכַּ֥ף שָׁאֽוּל׃ וַיֹּאמַ֑ר יְהוָ֛ה סַֽלְעִ֥י וּמְצֻדָתִ֖י וּמְפַלְטִי־לִֽי׃ אֱלֹהֵ֥י צוּרִ֖י אֶחֱסֶה־בּ֑וֹ מָגִנִּ֞י וְקֶ֣רֶן יִשְׁעִ֗י מִשְׂגַּבִּי֙ וּמְנוּסִ֔י מֹשִׁעִ֕י מֵחָמָ֖ס תֹּשִׁעֵֽנִי׃ מְהֻלָּ֖ל אֶקְרָ֣א יְהוָ֑ה וּמֵאֹיְבַ֖י אִוָּשֵֽׁעַ׃ כִּ֥י אֲפָפֻ֖נִי מִשְׁבְּרֵי־מָ֑וֶת נַחֲלֵ֥י בְלִיַּ֖עַל יְבַעֲתֻֽנִי׃ חֶבְלֵ֥י שְׁא֖וֹל סַבֻּ֑נִי קִדְּמֻ֖נִי מֹֽקְשֵׁי־מָֽוֶת׃ בַּצַּר־לִי֙ אֶקְרָ֣א יְהוָ֔ה וְאֶל־אֱלֹהַ֖י אֶקְרָ֑א וַיִּשְׁמַ֤ע מֵהֵֽיכָלוֹ֙ קוֹלִ֔י וְשַׁוְעָתִ֖י בְּאָזְנָֽיו׃ ותגעש [וַיִּתְגָּעַ֤שׁ] וַתִּרְעַשׁ֙ הָאָ֔רֶץ מוֹסְד֥וֹת הַשָּׁמַ֖יִם יִרְגָּ֑זוּ וַיִּֽתְגָּעֲשׁ֖וּ כִּֽי־חָ֥רָה לֽוֹ׃ עָלָ֤ה עָשָׁן֙ בְּאַפּ֔וֹ וְאֵ֥שׁ מִפִּ֖יו תֹּאכֵ֑ל גֶּחָלִ֖ים בָּעֲר֥וּ מִמֶּֽנּוּ׃ וַיֵּ֥ט שָׁמַ֖יִם וַיֵּרַ֑ד וַעֲרָפֶ֖ל תַּ֥חַת רַגְלָֽיו׃ וַיִּרְכַּ֥ב עַל־כְּר֖וּב וַיָּעֹ֑ף וַיֵּרָ֖א עַל־כַּנְפֵי־רֽוּחַ׃ וַיָּ֥שֶׁת חֹ֛שֶׁךְ סְבִיבֹתָ֖יו סֻכּ֑וֹת חַֽשְׁרַת־מַ֖יִם עָבֵ֥י שְׁחָקִֽים׃ מִנֹּ֖גַהּ נֶגְדּ֑וֹ בָּעֲר֖וּ גַּחֲלֵי־אֵֽשׁ׃ יַרְעֵ֥ם מִן־שָׁמַ֖יִם יְהוָ֑ה וְעֶלְי֖וֹן יִתֵּ֥ן קוֹלֽוֹ׃ וַיִּשְׁלַ֥ח חִצִּ֖ים וַיְפִיצֵ֑ם בָּרָ֖ק ויהמם [וַיָּהֹֽם׃] וַיֵּֽרָאוּ֙ אֲפִ֣קֵי יָ֔ם יִגָּל֖וּ מֹסְד֣וֹת תֵּבֵ֑ל בְּגַעֲרַ֣ת יְהוָ֔ה מִנִּשְׁמַ֖ת ר֥וּחַ אַפּֽוֹ׃ יִשְׁלַ֥ח מִמָּר֖וֹם יִקָּחֵ֑נִי יַֽמְשֵׁ֖נִי מִמַּ֥יִם רַבִּֽים׃ יַצִּילֵ֕נִי מֵאֹיְבִ֖י עָ֑ז מִשֹּׂ֣נְאַ֔י כִּ֥י אָמְצ֖וּ מִמֶּֽנִּי׃ יְקַדְּמֻ֖נִי בְּי֣וֹם אֵידִ֑י וַיְהִ֧י יְהוָ֛ה מִשְׁעָ֖ן לִֽי׃ וַיֹּצֵ֥א לַמֶּרְחָ֖ב אֹתִ֑י יְחַלְּצֵ֖נִי כִּי־חָ֥פֵֽץ בִּֽי׃ יִגְמְלֵ֥נִי יְהוָ֖ה כְּצִדְקָתִ֑י כְּבֹ֥ר יָדַ֖י יָשִׁ֥יב לִֽי׃ כִּ֥י שָׁמַ֖רְתִּי דַּרְכֵ֣י יְהוָ֑ה וְלֹ֥א רָשַׁ֖עְתִּי מֵאֱלֹהָֽי׃ כִּ֥י כָל־משפטו [מִשְׁפָּטָ֖יו] לְנֶגְדִּ֑י וְחֻקֹּתָ֖יו לֹא־אָס֥וּר מִמֶּֽנָּה׃ וָאֶהְיֶ֥ה תָמִ֖ים ל֑וֹ וָאֶשְׁתַּמְּרָ֖ה מֵעֲוֺנִֽי׃ וַיָּ֧שֶׁב יְהוָ֛ה לִ֖י כְּצִדְקָתִ֑י כְּבֹרִ֖י לְנֶ֥גֶד עֵינָֽיו׃ עִם־חָסִ֖יד תִּתְחַסָּ֑ד עִם־גִּבּ֥וֹר תָּמִ֖ים תִּתַּמָּֽם׃ עִם־נָבָ֖ר תִּתָּבָ֑ר וְעִם־עִקֵּ֖שׁ תִּתַּפָּֽל׃ וְאֶת־עַ֥ם עָנִ֖י תּוֹשִׁ֑יעַ וְעֵינֶ֖יךָ עַל־רָמִ֥ים תַּשְׁפִּֽיל׃ כִּֽי־אַתָּ֥ה נֵירִ֖י יְהוָ֑ה וַיהוָ֖ה יַגִּ֥יהַּ חָשְׁכִּֽי׃ כִּ֥י בְכָ֖ה אָר֣וּץ גְּד֑וּד בֵּאלֹהַ֖י אֲדַלֶּג־שֽׁוּר׃ הָאֵ֖ל תָּמִ֣ים דַּרְכּ֑וֹ אִמְרַ֤ת יְהוָה֙ צְרוּפָ֔ה מָגֵ֣ן ה֔וּא לְכֹ֖ל הַחֹסִ֥ים בּֽוֹ׃ כִּ֥י מִי־אֵ֖ל מִבַּלְעֲדֵ֣י יְהוָ֑ה וּמִ֥י צ֖וּר מִֽבַּלְעֲדֵ֥י אֱלֹהֵֽינוּ׃ הָאֵ֥ל מָעוּזִּ֖י חָ֑יִל וַיַּתֵּ֥ר תָּמִ֖ים דרכו [דַּרְכִּֽי׃] מְשַׁוֶּ֥ה רגליו [רַגְלַ֖י] כָּאַיָּל֑וֹת וְעַ֥ל בָּמוֹתַ֖י יַעֲמִדֵֽנִי׃ מְלַמֵּ֥ד יָדַ֖י לַמִּלְחָמָ֑ה וְנִחַ֥ת קֶֽשֶׁת־נְחוּשָׁ֖ה זְרֹעֹתָֽי׃ וַתִּתֶּן־לִ֖י מָגֵ֣ן יִשְׁעֶ֑ךָ וַעֲנֹתְךָ֖ תַּרְבֵּֽנִי׃ תַּרְחִ֥יב צַעֲדִ֖י תַּחְתֵּ֑נִי וְלֹ֥א מָעֲד֖וּ קַרְסֻלָּֽי׃ אֶרְדְּפָ֥ה אֹיְבַ֖י וָאַשְׁמִידֵ֑ם וְלֹ֥א אָשׁ֖וּב עַד־כַּלּוֹתָֽם׃ וָאֲכַלֵּ֥ם וָאֶמְחָצֵ֖ם וְלֹ֣א יְקוּמ֑וּן וַֽיִּפְּל֖וּ תַּ֥חַת רַגְלָֽי׃ וַתַּזְרֵ֥נִי חַ֖יִל לַמִּלְחָמָ֑ה תַּכְרִ֥יעַ קָמַ֖י תַּחְתֵּֽנִי׃ וְאֹ֣יְבַ֔י תַּ֥תָּה לִּ֖י עֹ֑רֶף מְשַׂנְאַ֖י וָאַצְמִיתֵֽם׃ יִשְׁע֖וּ וְאֵ֣ין מֹשִׁ֑יעַ אֶל־יְהוָ֖ה וְלֹ֥א עָנָֽם׃ וְאֶשְׁחָקֵ֖ם כַּעֲפַר־אָ֑רֶץ כְּטִיט־חוּצ֥וֹת אֲדִקֵּ֖ם אֶרְקָעֵֽם׃ וַֽתְּפַלְּטֵ֔נִי מֵרִיבֵ֖י עַמִּ֑י תִּשְׁמְרֵ֙נִי֙ לְרֹ֣אשׁ גּוֹיִ֔ם עַ֥ם לֹא־יָדַ֖עְתִּי יַעַבְדֻֽנִי׃ בְּנֵ֥י נֵכָ֖ר יִתְכַּֽחֲשׁוּ־לִ֑י לִשְׁמ֥וֹעַ אֹ֖זֶן יִשָּׁ֥מְעוּ לִֽי׃ בְּנֵ֥י נֵכָ֖ר יִבֹּ֑לוּ וְיַחְגְּר֖וּ מִמִּסְגְּרוֹתָֽם׃ חַי־יְהוָ֖ה וּבָר֣וּךְ צוּרִ֑י וְיָרֻ֕ם אֱלֹהֵ֖י צ֥וּר יִשְׁעִֽי׃ הָאֵ֕ל הַנֹּתֵ֥ן נְקָמֹ֖ת לִ֑י וּמוֹרִ֥יד עַמִּ֖ים תַּחְתֵּֽנִי׃ וּמוֹצִיאִ֖י מֵאֹֽיְבָ֑י וּמִקָּמַי֙ תְּר֣וֹמְמֵ֔נִי מֵאִ֥ישׁ חֲמָסִ֖ים תַּצִּילֵֽנִי׃ עַל־כֵּ֛ן אוֹדְךָ֥ יְהוָ֖ה בַּגּוֹיִ֑ם וּלְשִׁמְךָ֖ אֲזַמֵּֽר׃ מגדיל [מִגְדּ֖וֹל] יְשׁוּע֣וֹת מַלְכּ֑וֹ וְעֹֽשֶׂה־חֶ֧סֶד לִמְשִׁיח֛וֹ לְדָוִ֥ד וּלְזַרְע֖וֹ עַד־עוֹלָֽם׃ (פ)

II Samuel 22:1-51

David addressed the words of this song to the LORD, after the LORD had saved him from the hands of all his enemies and from the hands of Saul. He said: O LORD, my crag, my fastness, my deliverer! O God, the rock wherein I take shelter: My shield, my mighty champion, my fortress and refuge! My savior, You who rescue me from violence! All praise! I called on the LORD, And I was delivered from my enemies. For the breakers of Death encompassed me, The torrents of Belial terrified me; The snares of Sheol encircled me, The coils of Death engulfed me. In my anguish I called on the LORD, Cried out to my God; In His Abode He heard my voice, My cry entered His ears. Then the earth rocked and quaked, The foundations of heaven shook— Rocked by His indignation. Smoke went up from His nostrils, From His mouth came devouring fire; Live coals blazed forth from Him. He bent the sky and came down, Thick cloud beneath His feet. He mounted a cherub and flew; He was seen on the wings of the wind. He made pavilions of darkness about Him, Dripping clouds, huge thunderheads; In the brilliance before Him Blazed fiery coals. The LORD thundered forth from heaven, The Most High sent forth His voice; He let loose bolts, and scattered them; Lightning, and put them to rout. The bed of the sea was exposed, The foundations of the world were laid bare By the mighty roaring of the LORD, At the blast of the breath of His nostrils. He reached down from on high, He took me, Drew me out of the mighty waters; He rescued me from my enemy so strong, From foes too mighty for me. They attacked me on my day of calamity, But the LORD was my stay. He brought me out to freedom, He rescued me because He was pleased with me. The LORD rewarded me according to my merit, He requited the cleanness of my hands. For I have kept the ways of the LORD And have not been guilty before my God; I am mindful of all His rules And have not departed from His laws. I have been blameless before Him, And have guarded myself against sinning— And the LORD has requited my merit, According to my purity in His sight. With the loyal You deal loyally; With the blameless hero, blamelessly. With the pure You act in purity, And with the perverse You are wily. To humble folk You give victory, And You look with scorn on the haughty. You, O LORD, are my lamp; The LORD lights up my darkness. With You, I can rush a barrier, With my God, I can scale a wall. The way of God is perfect, The word of the LORD is pure. He is a shield to all who take refuge in Him. Yea, who is a god except the LORD, Who is a rock except God— The God, my mighty stronghold, Who kept my path secure; Who made my legs like a deer’s, And set me firm on the heights; Who trained my hands for battle, So that my arms can bend a bow of bronze! You have granted me the shield of Your protection And Your providence has made me great. You have let me stride on freely, And my feet have not slipped. I pursued my enemies and wiped them out, I did not turn back till I destroyed them. I destroyed them, I struck them down; They rose no more, they lay at my feet. You have girt me with strength for battle, Brought low my foes before me, Made my enemies turn tail before me, My foes—and I wiped them out. They looked, but there was none to deliver; To the LORD, but He answered them not. I pounded them like dust of the earth, Stamped, crushed them like dirt of the streets. You have rescued me from the strife of peoples, Kept me to be a ruler of nations; Peoples I knew not must serve me. Aliens have cringed before me, Paid me homage at the mere report of me. Aliens have lost courage And come trembling out of their fastnesses. The LORD lives! Blessed is my rock! Exalted be God, the rock Who gives me victory; The God who has vindicated me And made peoples subject to me, Rescued me from my enemies, Raised me clear of my foes, Saved me from lawless men! For this I sing Your praise among the nations And hymn Your name: Tower of victory to His king, Who deals graciously with His anointed, With David and his offspring evermore.

זכריה י״ב-י״ד

מַשָּׂ֥א דְבַר־יְהוָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל נְאֻם־יְהוָ֗ה נֹטֶ֤ה שָׁמַ֙יִם֙ וְיֹסֵ֣ד אָ֔רֶץ וְיֹצֵ֥ר רֽוּחַ־אָדָ֖ם בְּקִרְבּֽוֹ׃ (פ) הִנֵּ֣ה אָ֠נֹכִי שָׂ֣ם אֶת־יְרוּשָׁלִַ֧ם סַף־רַ֛עַל לְכָל־הָעַמִּ֖ים סָבִ֑יב וְגַ֧ם עַל־יְהוּדָ֛ה יִֽהְיֶ֥ה בַמָּצ֖וֹר עַל־יְרוּשָׁלִָֽם׃ וְהָיָ֣ה בַיּוֹם־הַ֠הוּא אָשִׂ֨ים אֶת־יְרוּשָׁלִַ֜ם אֶ֤בֶן מַֽעֲמָסָה֙ לְכָל־הָ֣עַמִּ֔ים כָּל־עֹמְסֶ֖יהָ שָׂר֣וֹט יִשָּׂרֵ֑טוּ וְנֶאֶסְפ֣וּ עָלֶ֔יהָ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ בַּיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻם־יְהוָ֗ה אַכֶּ֤ה כָל־סוּס֙ בַּתִּמָּה֔וֹן וְרֹכְב֖וֹ בַּשִּׁגָּע֑וֹן וְעַל־בֵּ֤ית יְהוּדָה֙ אֶפְקַ֣ח אֶת־עֵינַ֔י וְכֹל֙ ס֣וּס הָֽעַמִּ֔ים אַכֶּ֖ה בַּֽעִוָּרֽוֹן׃ וְאָֽמְר֛וּ אַלֻּפֵ֥י יְהוּדָ֖ה בְּלִבָּ֑ם אַמְצָ֥ה לִי֙ יֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֔ם בַּיהוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵיהֶֽם׃ בַּיּ֣וֹם הַה֡וּא אָשִׂים֩ אֶת־אַלֻּפֵ֨י יְהוּדָ֜ה כְּֽכִיּ֧וֹר אֵ֣שׁ בְּעֵצִ֗ים וּכְלַפִּ֥יד אֵשׁ֙ בְּעָמִ֔יר וְאָ֨כְל֜וּ עַל־יָמִ֧ין וְעַל־שְׂמֹ֛אול אֶת־כָּל־הָעַמִּ֖ים סָבִ֑יב וְיָשְׁבָ֨ה יְרוּשָׁלִַ֥ם ע֛וֹד תַּחְתֶּ֖יהָ בִּירוּשָׁלִָֽם׃ (פ) וְהוֹשִׁ֧יעַ יְהוָ֛ה אֶת־אָהֳלֵ֥י יְהוּדָ֖ה בָּרִֽאשֹׁנָ֑ה לְמַ֨עַן לֹֽא־תִגְדַּ֜ל תִּפְאֶ֣רֶת בֵּית־דָּוִ֗יד וְתִפְאֶ֛רֶת יֹשֵׁ֥ב יְרוּשָׁלִַ֖ם עַל־יְהוּדָֽה׃ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יָגֵ֤ן יְהוָה֙ בְּעַד֙ יוֹשֵׁ֣ב יְרוּשָׁלִַ֔ם וְהָיָ֞ה הַנִּכְשָׁ֥ל בָּהֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא כְּדָוִ֑יד וּבֵ֤ית דָּוִיד֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים כְּמַלְאַ֥ךְ יְהוָ֖ה לִפְנֵיהֶֽם׃ וְהָיָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא אֲבַקֵּ֗שׁ לְהַשְׁמִיד֙ אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֔ם הַבָּאִ֖ים עַל־יְרוּשָׁלִָֽם׃ וְשָׁפַכְתִּי֩ עַל־בֵּ֨ית דָּוִ֜יד וְעַ֣ל ׀ יוֹשֵׁ֣ב יְרוּשָׁלִַ֗ם ר֤וּחַ חֵן֙ וְתַ֣חֲנוּנִ֔ים וְהִבִּ֥יטוּ אֵלַ֖י אֵ֣ת אֲשֶׁר־דָּקָ֑רוּ וְסָפְד֣וּ עָלָ֗יו כְּמִסְפֵּד֙ עַל־הַיָּחִ֔יד וְהָמֵ֥ר עָלָ֖יו כְּהָמֵ֥ר עַֽל־הַבְּכֽוֹר׃ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִגְדַּ֤ל הַמִּסְפֵּד֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם כְּמִסְפַּ֥ד הֲדַדְ־רִמּ֖וֹן בְּבִקְעַ֥ת מְגִדּֽוֹן׃ וְסָפְדָ֣ה הָאָ֔רֶץ מִשְׁפָּח֥וֹת מִשְׁפָּח֖וֹת לְבָ֑ד מִשְׁפַּ֨חַת בֵּית־דָּוִ֤יד לְבָד֙ וּנְשֵׁיהֶ֣ם לְבָ֔ד מִשְׁפַּ֤חַת בֵּית־נָתָן֙ לְבָ֔ד וּנְשֵׁיהֶ֖ם לְבָֽד׃ מִשְׁפַּ֤חַת בֵּית־לֵוִי֙ לְבָ֔ד וּנְשֵׁיהֶ֖ם לְבָ֑ד מִשְׁפַּ֤חַת הַשִּׁמְעִי֙ לְבָ֔ד וּנְשֵׁיהֶ֖ם לְבָֽד׃ כֹּ֗ל הַמִּשְׁפָּחוֹת֙ הַנִּשְׁאָר֔וֹת מִשְׁפָּחֹ֥ת מִשְׁפָּחֹ֖ת לְבָ֑ד וּנְשֵׁיהֶ֖ם לְבָֽד׃ (ס) בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶה֙ מָק֣וֹר נִפְתָּ֔ח לְבֵ֥ית דָּוִ֖יד וּלְיֹשְׁבֵ֣י יְרֽוּשָׁלִָ֑ם לְחַטַּ֖את וּלְנִדָּֽה׃ וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻ֣ם ׀ יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת אַכְרִ֞ית אֶת־שְׁמ֤וֹת הָֽעֲצַבִּים֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א יִזָּכְר֖וּ ע֑וֹד וְגַ֧ם אֶת־הַנְּבִיאִ֛ים וְאֶת־ר֥וּחַ הַטֻּמְאָ֖ה אַעֲבִ֥יר מִן־הָאָֽרֶץ׃ וְהָיָ֗ה כִּֽי־יִנָּבֵ֣א אִישׁ֮ עוֹד֒ וְאָמְר֣וּ אֵ֠לָיו אָבִ֨יו וְאִמּ֤וֹ יֹֽלְדָיו֙ לֹ֣א תִֽחְיֶ֔ה כִּ֛י שֶׁ֥קֶר דִּבַּ֖רְתָּ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֑ה וּדְקָרֻ֜הוּ אָבִ֧יהוּ וְאִמּ֛וֹ יֹלְדָ֖יו בְּהִנָּבְאֽוֹ׃ וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יֵבֹ֧שׁוּ הַנְּבִיאִ֛ים אִ֥ישׁ מֵחֶזְיֹנ֖וֹ בְּהִנָּֽבְאֹת֑וֹ וְלֹ֧א יִלְבְּשׁ֛וּ אַדֶּ֥רֶת שֵׂעָ֖ר לְמַ֥עַן כַּחֵֽשׁ׃ וְאָמַ֕ר לֹ֥א נָבִ֖יא אָנֹ֑כִי אִישׁ־עֹבֵ֤ד אֲדָמָה֙ אָנֹ֔כִי כִּ֥י אָדָ֖ם הִקְנַ֥נִי מִנְּעוּרָֽי׃ וְאָמַ֣ר אֵלָ֔יו מָ֧ה הַמַּכּ֛וֹת הָאֵ֖לֶּה בֵּ֣ין יָדֶ֑יךָ וְאָמַ֕ר אֲשֶׁ֥ר הֻכֵּ֖יתִי בֵּ֥ית מְאַהֲבָֽי׃ (ס) חֶ֗רֶב עוּרִ֤י עַל־רֹעִי֙ וְעַל־גֶּ֣בֶר עֲמִיתִ֔י נְאֻ֖ם יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת הַ֤ךְ אֶת־הָֽרֹעֶה֙ וּתְפוּצֶ֣יןָ הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֹתִ֥י יָדִ֖י עַל־הַצֹּעֲרִֽים׃ וְהָיָ֤ה בְכָל־הָאָ֙רֶץ֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה פִּֽי־שְׁנַ֣יִם בָּ֔הּ יִכָּרְת֖וּ יִגְוָ֑עוּ וְהַשְּׁלִשִׁ֖ית יִוָּ֥תֶר בָּֽהּ׃ וְהֵבֵאתִ֤י אֶת־הַשְּׁלִשִׁית֙ בָּאֵ֔שׁ וּצְרַפְתִּים֙ כִּצְרֹ֣ף אֶת־הַכֶּ֔סֶף וּבְחַנְתִּ֖ים כִּבְחֹ֣ן אֶת־הַזָּהָ֑ב ה֣וּא ׀ יִקְרָ֣א בִשְׁמִ֗י וַֽאֲנִי֙ אֶעֱנֶ֣ה אֹת֔וֹ אָמַ֙רְתִּי֙ עַמִּ֣י ה֔וּא וְה֥וּא יֹאמַ֖ר יְהוָ֥ה אֱלֹהָֽי׃ (ס) הִנֵּ֥ה יֽוֹם־בָּ֖א לַֽיהוָ֑ה וְחֻלַּ֥ק שְׁלָלֵ֖ךְ בְּקִרְבֵּֽךְ׃ וְאָסַפְתִּ֨י אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֥ם ׀ אֶֽל־יְרוּשָׁלִַם֮ לַמִּלְחָמָה֒ וְנִלְכְּדָ֣ה הָעִ֗יר וְנָשַׁ֙סּוּ֙ הַבָּ֣תִּ֔ים וְהַנָּשִׁ֖ים תשגלנה [תִּשָּׁכַ֑בְנָה] וְיָצָ֞א חֲצִ֤י הָעִיר֙ בַּגּוֹלָ֔ה וְיֶ֣תֶר הָעָ֔ם לֹ֥א יִכָּרֵ֖ת מִן־הָעִֽיר׃ וְיָצָ֣א יְהוָ֔ה וְנִלְחַ֖ם בַּגּוֹיִ֣ם הָהֵ֑ם כְּי֥וֹם הִֽלָּחֲמ֖ו בְּי֥וֹם קְרָֽב׃ וְעָמְד֣וּ רַגְלָ֣יו בַּיּוֹם־הַ֠הוּא עַל־הַ֨ר הַזֵּתִ֜ים אֲשֶׁ֨ר עַל־פְּנֵ֥י יְרוּשָׁלִַם֮ מִקֶּדֶם֒ וְנִבְקַע֩ הַ֨ר הַזֵּיתִ֤ים מֵֽחֶצְיוֹ֙ מִזְרָ֣חָה וָיָ֔מָּה גֵּ֖יא גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וּמָ֨שׁ חֲצִ֥י הָהָ֛ר צָפ֖וֹנָה וְחֶצְיוֹ־נֶֽגְבָּה׃ וְנַסְתֶּ֣ם גֵּֽיא־הָרַ֗י כִּֽי־יַגִּ֣יעַ גֵּי־הָרִים֮ אֶל־אָצַל֒ וְנַסְתֶּ֗ם כַּאֲשֶׁ֤ר נַסְתֶּם֙ מִפְּנֵ֣י הָרַ֔עַשׁ בִּימֵ֖י עֻזִּיָּ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה וּבָא֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהַ֔י כָּל־קְדֹשִׁ֖ים עִמָּֽךְ׃ וְהָיָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא לֹֽא־יִהְיֶ֣ה א֔וֹר יְקָר֖וֹת יקפאון [וְקִפָּאֽוֹן׃] וְהָיָ֣ה יוֹם־אֶחָ֗ד ה֛וּא יִוָּדַ֥ע לַֽיהוָ֖ה לֹא־י֣וֹם וְלֹא־לָ֑יְלָה וְהָיָ֥ה לְעֵֽת־עֶ֖רֶב יִֽהְיֶה־אֽוֹר׃ וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יֵצְא֤וּ מַֽיִם־חַיִּים֙ מִיר֣וּשָׁלִַ֔ם חֶצְיָ֗ם אֶל־הַיָּם֙ הַקַּדְמוֹנִ֔י וְחֶצְיָ֖ם אֶל־הַיָּ֣ם הָאַחֲר֑וֹן בַּקַּ֥יִץ וּבָחֹ֖רֶף יִֽהְיֶֽה׃ וְהָיָ֧ה יְהוָ֛ה לְמֶ֖לֶךְ עַל־כָּל־הָאָ֑רֶץ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִהְיֶ֧ה יְהוָ֛ה אֶחָ֖ד וּשְׁמ֥וֹ אֶחָֽד׃ יִסּ֨וֹב כָּל־הָאָ֤רֶץ כָּעֲרָבָה֙ מִגֶּ֣בַע לְרִמּ֔וֹן נֶ֖גֶב יְרֽוּשָׁלִָ֑ם וְֽרָאֲמָה֩ וְיָשְׁבָ֨ה תַחְתֶּ֜יהָ לְמִשַּׁ֣עַר בִּנְיָמִ֗ן עַד־מְק֞וֹם שַׁ֤עַר הָֽרִאשׁוֹן֙ עַד־שַׁ֣עַר הַפִּנִּ֔ים וּמִגְדַּ֣ל חֲנַנְאֵ֔ל עַ֖ד יִקְבֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ וְיָ֣שְׁבוּ בָ֔הּ וְחֵ֖רֶם לֹ֣א יִֽהְיֶה־ע֑וֹד וְיָשְׁבָ֥ה יְרוּשָׁלִַ֖ם לָבֶֽטַח׃ וְזֹ֣את ׀ תִּֽהְיֶ֣ה הַמַּגֵּפָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִגֹּ֤ף יְהוָה֙ אֶת־כָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֥ר צָבְא֖וּ עַל־יְרוּשָׁלִָ֑ם הָמֵ֣ק ׀ בְּשָׂר֗וֹ וְהוּא֙ עֹמֵ֣ד עַל־רַגְלָ֔יו וְעֵינָיו֙ תִּמַּ֣קְנָה בְחֹֽרֵיהֶ֔ן וּלְשׁוֹנ֖וֹ תִּמַּ֥ק בְּפִיהֶֽם׃ וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא תִּֽהְיֶ֧ה מְהֽוּמַת־יְהוָ֛ה רַבָּ֖ה בָּהֶ֑ם וְהֶחֱזִ֗יקוּ אִ֚ישׁ יַ֣ד רֵעֵ֔הוּ וְעָלְתָ֥ה יָד֖וֹ עַל־יַ֥ד רֵעֵֽהוּ׃ וְגַ֨ם־יְהוּדָ֔ה תִּלָּחֵ֖ם בִּירֽוּשָׁלִָ֑ם וְאֻסַּף֩ חֵ֨יל כָּל־הַגּוֹיִ֜ם סָבִ֗יב זָהָ֥ב וָכֶ֛סֶף וּבְגָדִ֖ים לָרֹ֥ב מְאֹֽד׃ וְכֵ֨ן תִּֽהְיֶ֜ה מַגֵּפַ֣ת הַסּ֗וּס הַפֶּ֙רֶד֙ הַגָּמָ֣ל וְהַחֲמ֔וֹר וְכָ֨ל־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּמַּחֲנ֣וֹת הָהֵ֑מָּה כַּמַּגֵּפָ֖ה הַזֹּֽאת׃ וְהָיָ֗ה כָּל־הַנּוֹתָר֙ מִכָּל־הַגּוֹיִ֔ם הַבָּאִ֖ים עַל־יְרֽוּשָׁלִָ֑ם וְעָל֞וּ מִדֵּ֧י שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֗ה לְהִֽשְׁתַּחֲוֺת֙ לְמֶ֙לֶךְ֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְלָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃ וְ֠הָיָה אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יַעֲלֶ֜ה מֵאֵ֨ת מִשְׁפְּח֤וֹת הָאָ֙רֶץ֙ אֶל־יְר֣וּשָׁלִַ֔ם לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֔ת לְמֶ֖לֶךְ יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת וְלֹ֥א עֲלֵיהֶ֖ם יִהְיֶ֥ה הַגָּֽשֶׁם׃ וְאִם־מִשְׁפַּ֨חַת מִצְרַ֧יִם לֹֽא־תַעֲלֶ֛ה וְלֹ֥א בָאָ֖ה וְלֹ֣א עֲלֵיהֶ֑ם תִּֽהְיֶ֣ה הַמַּגֵּפָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִגֹּ֤ף יְהוָה֙ אֶת־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יַֽעֲל֔וּ לָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃ זֹ֥את תִּהְיֶ֖ה חַטַּ֣את מִצְרָ֑יִם וְחַטַּאת֙ כָּל־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יַֽעֲל֔וּ לָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶה֙ עַל־מְצִלּ֣וֹת הַסּ֔וּס קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָ֑ה וְהָיָ֤ה הַסִּירוֹת֙ בְּבֵ֣ית יְהוָ֔ה כַּמִּזְרָקִ֖ים לִפְנֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ׃ וְ֠הָיָה כָּל־סִ֨יר בִּירוּשָׁלִַ֜ם וּבִֽיהוּדָ֗ה קֹ֚דֶשׁ לַיהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּבָ֙אוּ֙ כָּל־הַזֹּ֣בְחִ֔ים וְלָקְח֥וּ מֵהֶ֖ם וּבִשְּׁל֣וּ בָהֶ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֨ה כְנַעֲנִ֥י ע֛וֹד בְּבֵית־יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃

Zechariah 12-14

A pronouncement: The word of the LORD concerning Israel. The utterance of the LORD, Who stretched out the skies And made firm the earth, And created man’s breath within him: Behold, I will make Jerusalem a bowl of reeling for the peoples all around. Judah shall be caught up in the siege upon Jerusalem, when all the nations of the earth gather against her. In that day, I will make Jerusalem a stone for all the peoples to lift; all who lift it shall injure themselves. In that day—declares the LORD—I will strike every horse with panic and its rider with madness. But I will watch over the House of Judah while I strike every horse of the peoples with blindness. And the clans of Judah will say to themselves, “The dwellers of Jerusalem are a task set for us by their God, the LORD of Hosts.” In that day, I will make the clans of Judah like a flaming brazier among sticks and like a flaming torch among sheaves. They shall devour all the besieging peoples right and left; and Jerusalem shall continue on its site, in Jerusalem. The LORD will give victory to the tents of Judah first, so that the glory of the House of David and the glory of the inhabitants of Jerusalem may not be too great for Judah. In that day, the LORD will shield the inhabitants of Jerusalem; and the feeblest of them shall be in that day like David, and the House of David like a divine being—like an angel of the LORD—at their head. In that day I will all but annihilate all the nations that came up against Jerusalem. But I will fill the House of David and the inhabitants of Jerusalem with a spirit of pity and compassion; and they shall lament to Me about those who are slain, wailing over them as over a favorite son and showing bitter grief as over a first-born. In that day, the wailing in Jerusalem shall be as great as the wailing at Hadad-rimmon in the plain of Megiddon. The land shall wail, each family by itself: The family of the House of David by themselves, and their womenfolk by themselves; the family of the House of Nathan by themselves, and their womenfolk by themselves; the family of the House of Levi by themselves, and their women-folk by themselves; the family of the Shimeites by themselves, and their womenfolk by themselves; and all the other families, every family by itself, with their womenfolk by themselves. In that day a fountain shall be open to the House of David and the inhabitants of Jerusalem for purging and cleansing. In that day, too—declares the LORD of Hosts—I will erase the very names of the idols from the land; they shall not be uttered any more. And I will also make the “prophets” and the unclean spirit vanish from the land. If anyone “prophesies” thereafter, his own father and mother, who brought him into the world, will say to him, “You shall die, for you have lied in the name of the LORD”; and his own father and mother, who brought him into the world, will put him to death when he “prophesies.” In that day, every “prophet” will be ashamed of the “visions” [he had] when he “prophesied.” In order to deceive, he will not wear a hairy mantle, and he will declare, “I am not a ‘prophet’; I am a tiller of the soil; you see, I was plied with the red stuff from my youth on.” And if he is asked, “What are those sores on your back?” he will reply, “From being beaten in the homes of my friends.” O sword! Rouse yourself against My shepherd, The man in charge of My flock —says the LORD of Hosts. Strike down the shepherd And let the flock scatter; And I will also turn My hand Against all the shepherd boys. Throughout the land —declares the LORD— Two-thirds shall perish, shall die, And one-third of it shall survive. That third I will put into the fire, And I will smelt them as one smelts silver And test them as one tests gold. They will invoke Me by name, And I will respond to them. I will declare, “You are My people,” And they will declare, “The LORD is our God!” Lo, a day of the LORD is coming when your spoil shall be divided in your very midst! For I will gather all the nations to Jerusalem for war: The city shall be captured, the houses plundered, and the women violated; and a part of the city shall go into exile. But the rest of the population shall not be uprooted from the city. Then the LORD will come forth and make war on those nations as He is wont to make war on a day of battle. On that day, He will set His feet on the Mount of Olives, near Jerusalem on the east; and the Mount of Olives shall split across from east to west, and one part of the Mount shall shift to the north and the other to the south, a huge gorge. And the Valley in the Hills shall be stopped up, for the Valley of the Hills shall reach only to Azal; it shall be stopped up as it was stopped up as a result of the earthquake in the days of King Uzziah of Judah.—And the LORD my God, with all the holy beings, will come to you. In that day, there shall be neither sunlight nor cold moonlight, but there shall be a continuous day—only the LORD knows when—of neither day nor night, and there shall be light at eventide. In that day, fresh water shall flow from Jerusalem, part of it to the Eastern Sea and part to the Western Sea, throughout the summer and winter. And the LORD shall be king over all the earth; in that day there shall be one LORD with one name. Then the whole country shall become like the Arabah, from Geba to Rimmon south of Jerusalem. The latter, however, shall perch high up where it is, and shall be inhabited from the Gate of Benjamin to the site of the Old Gate, down to the Corner Gate, and from the Tower of Hananel to the king’s winepresses. Never again shall destruction be decreed, and Jerusalem shall dwell secure. As for those peoples that warred against Jerusalem, the LORD will smite them with this plague: Their flesh shall rot away while they stand on their feet; their eyes shall rot away in their sockets; and their tongues shall rot away in their mouths. In that day, a great panic from the LORD shall fall upon them, and everyone shall snatch at the hand of another, and everyone shall raise his hand against everyone else’s hand. Judah shall join the fighting in Jerusalem, and the wealth of all the nations roundabout—vast quantities of gold, silver, and clothing—shall be gathered in. The same plague shall strike the horses, the mules, the camels, and the asses; the plague shall affect all the animals in those camps. All who survive of all those nations that came up against Jerusalem shall make a pilgrimage year by year to bow low to the King LORD of Hosts and to observe the Feast of Booths. Any of the earth’s communities that does not make the pilgrimage to Jerusalem to bow low to the King LORD of Hosts shall receive no rain. However, if the community of Egypt does not make this pilgrimage, it shall not be visited by the same affliction with which the LORD will strike the other nations that do not come up to observe the Feast of Booths. Such shall be the punishment of Egypt and of all other nations that do not come up to observe the Feast of Booths. In that day, even the bells on the horses shall be inscribed “Holy to the LORD.” The metal pots in the House of the LORD shall be like the basins before the altar; indeed, every metal pot in Jerusalem and in Judah shall be holy to the LORD of Hosts. And all those who sacrifice shall come and take of these to boil [their sacrificial meat] in; in that day there shall be no more traders in the House of the LORD of Hosts.

קהלת ו׳-ט׳

יֵ֣שׁ רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וְרַבָּ֥ה הִ֖יא עַל־הָאָדָֽם׃ אִ֣ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִתֶּן־ל֣וֹ הָאֱלֹהִ֡ים עֹשֶׁר֩ וּנְכָסִ֨ים וְכָב֜וֹד וְֽאֵינֶ֨נּוּ חָסֵ֥ר לְנַפְשׁ֣וֹ ׀ מִכֹּ֣ל אֲשֶׁר־יִתְאַוֶּ֗ה וְלֹֽא־יַשְׁלִיטֶ֤נּוּ הָֽאֱלֹהִים֙ לֶאֱכֹ֣ל מִמֶּ֔נּוּ כִּ֛י אִ֥ישׁ נָכְרִ֖י יֹֽאכֲלֶ֑נּוּ זֶ֥ה הֶ֛בֶל וָחֳלִ֥י רָ֖ע הֽוּא׃ אִם־יוֹלִ֣יד אִ֣ישׁ מֵאָ֡ה וְשָׁנִים֩ רַבּ֨וֹת יִֽחְיֶ֜ה וְרַ֣ב ׀ שֶׁיִּהְי֣וּ יְמֵֽי־שָׁנָ֗יו וְנַפְשׁוֹ֙ לֹא־תִשְׂבַּ֣ע מִן־הַטּוֹבָ֔ה וְגַם־קְבוּרָ֖ה לֹא־הָ֣יְתָה לּ֑וֹ אָמַ֕רְתִּי ט֥וֹב מִמֶּ֖נּוּ הַנָּֽפֶל׃ כִּֽי־בַהֶ֥בֶל בָּ֖א וּבַחֹ֣שֶׁךְ יֵלֵ֑ךְ וּבַחֹ֖שֶׁךְ שְׁמ֥וֹ יְכֻסֶּֽה׃ גַּם־שֶׁ֥מֶשׁ לֹא־רָאָ֖ה וְלֹ֣א יָדָ֑ע נַ֥חַת לָזֶ֖ה מִזֶּֽה׃ וְאִלּ֣וּ חָיָ֗ה אֶ֤לֶף שָׁנִים֙ פַּעֲמַ֔יִם וְטוֹבָ֖ה לֹ֣א רָאָ֑ה הֲלֹ֛א אֶל־מָק֥וֹם אֶחָ֖ד הַכֹּ֥ל הוֹלֵֽךְ׃ כָּל־עֲמַ֥ל הָאָדָ֖ם לְפִ֑יהוּ וְגַם־הַנֶּ֖פֶשׁ לֹ֥א תִמָּלֵֽא׃ כִּ֛י מַה־יּוֹתֵ֥ר לֶחָכָ֖ם מִֽן־הַכְּסִ֑יל מַה־לֶּעָנִ֣י יוֹדֵ֔עַ לַהֲלֹ֖ךְ נֶ֥גֶד הַחַיִּֽים׃ ט֛וֹב מַרְאֵ֥ה עֵינַ֖יִם מֵֽהֲלָךְ־נָ֑פֶשׁ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃ מַה־שֶּֽׁהָיָ֗ה כְּבָר֙ נִקְרָ֣א שְׁמ֔וֹ וְנוֹדָ֖ע אֲשֶׁר־ה֣וּא אָדָ֑ם וְלֹא־יוּכַ֣ל לָדִ֔ין עִ֥ם שהתקיף [שֶׁתַּקִּ֖יף] מִמֶּֽנּוּ׃ כִּ֛י יֵשׁ־דְּבָרִ֥ים הַרְבֵּ֖ה מַרְבִּ֣ים הָ֑בֶל מַה־יֹּתֵ֖ר לָאָדָֽם׃ כִּ֣י מִֽי־יוֹדֵעַ֩ מַה־טּ֨וֹב לָֽאָדָ֜ם בַּֽחַיִּ֗ים מִסְפַּ֛ר יְמֵי־חַיֵּ֥י הֶבְל֖וֹ וְיַעֲשֵׂ֣ם כַּצֵּ֑ל אֲשֶׁר֙ מִֽי־יַגִּ֣יד לָֽאָדָ֔ם מַה־יִּהְיֶ֥ה אַחֲרָ֖יו תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ ט֥וֹב שֵׁ֖ם מִשֶּׁ֣מֶן ט֑וֹב וְי֣וֹם הַמָּ֔וֶת מִיּ֖וֹם הִוָּלְדֽוֹ׃ ט֞וֹב לָלֶ֣כֶת אֶל־בֵּֽית־אֵ֗בֶל מִלֶּ֙כֶת֙ אֶל־בֵּ֣ית מִשְׁתֶּ֔ה בַּאֲשֶׁ֕ר ה֖וּא ס֣וֹף כָּל־הָאָדָ֑ם וְהַחַ֖י יִתֵּ֥ן אֶל־לִבּֽוֹ׃ ט֥וֹב כַּ֖עַס מִשְּׂחֹ֑ק כִּֽי־בְרֹ֥עַ פָּנִ֖ים יִ֥יטַב לֵֽב׃ לֵ֤ב חֲכָמִים֙ בְּבֵ֣ית אֵ֔בֶל וְלֵ֥ב כְּסִילִ֖ים בְּבֵ֥ית שִׂמְחָֽה׃ ט֕וֹב לִשְׁמֹ֖עַ גַּעֲרַ֣ת חָכָ֑ם מֵאִ֕ישׁ שֹׁמֵ֖עַ שִׁ֥יר כְּסִילִֽים׃ כִּ֣י כְק֤וֹל הַסִּירִים֙ תַּ֣חַת הַסִּ֔יר כֵּ֖ן שְׂחֹ֣ק הַכְּסִ֑יל וְגַם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ כִּ֥י הָעֹ֖שֶׁק יְהוֹלֵ֣ל חָכָ֑ם וִֽיאַבֵּ֥ד אֶת־לֵ֖ב מַתָּנָֽה׃ ט֛וֹב אַחֲרִ֥ית דָּבָ֖ר מֵֽרֵאשִׁית֑וֹ ט֥וֹב אֶֽרֶךְ־ר֖וּחַ מִגְּבַהּ־רֽוּחַ׃ אַל־תְּבַהֵ֥ל בְּרֽוּחֲךָ֖ לִכְע֑וֹס כִּ֣י כַ֔עַס בְּחֵ֥יק כְּסִילִ֖ים יָנֽוּחַ׃ אַל־תֹּאמַר֙ מֶ֣ה הָיָ֔ה שֶׁ֤הַיָּמִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים הָי֥וּ טוֹבִ֖ים מֵאֵ֑לֶּה כִּ֛י לֹ֥א מֵחָכְמָ֖ה שָׁאַ֥לְתָּ עַל־זֶֽה׃ טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה עִֽם־נַחֲלָ֑ה וְיֹתֵ֖ר לְרֹאֵ֥י הַשָּֽׁמֶשׁ׃ כִּ֛י בְּצֵ֥ל הַֽחָכְמָ֖ה בְּצֵ֣ל הַכָּ֑סֶף וְיִתְר֣וֹן דַּ֔עַת הַֽחָכְמָ֖ה תְּחַיֶּ֥ה בְעָלֶֽיהָ׃ רְאֵ֖ה אֶת־מַעֲשֵׂ֣ה הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י מִ֤י יוּכַל֙ לְתַקֵּ֔ן אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר עִוְּתֽוֹ׃ בְּי֤וֹם טוֹבָה֙ הֱיֵ֣ה בְט֔וֹב וּבְי֥וֹם רָעָ֖ה רְאֵ֑ה גַּ֣ם אֶת־זֶ֤ה לְעֻמַּת־זֶה֙ עָשָׂ֣ה הָֽאֱלֹהִ֔ים עַל־דִּבְרַ֗ת שֶׁלֹּ֨א יִמְצָ֧א הָֽאָדָ֛ם אַחֲרָ֖יו מְאֽוּמָה׃ אֶת־הַכֹּ֥ל רָאִ֖יתִי בִּימֵ֣י הֶבְלִ֑י יֵ֤שׁ צַדִּיק֙ אֹבֵ֣ד בְּצִדְק֔וֹ וְיֵ֣שׁ רָשָׁ֔ע מַאֲרִ֖יךְ בְּרָעָתֽוֹ׃ אַל־תְּהִ֤י צַדִּיק֙ הַרְבֵּ֔ה וְאַל־תִּתְחַכַּ֖ם יוֹתֵ֑ר לָ֖מָּה תִּשּׁוֹמֵֽם׃ אַל־תִּרְשַׁ֥ע הַרְבֵּ֖ה וְאַל־תְּהִ֣י סָכָ֑ל לָ֥מָּה תָמ֖וּת בְּלֹ֥א עִתֶּֽךָ׃ ט֚וֹב אֲשֶׁ֣ר תֶּאֱחֹ֣ז בָּזֶ֔ה וְגַם־מִזֶּ֖ה אַל־תַּנַּ֣ח אֶת־יָדֶ֑ךָ כִּֽי־יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים יֵצֵ֥א אֶת־כֻּלָּֽם׃ הַֽחָכְמָ֖ה תָּעֹ֣ז לֶחָכָ֑ם מֵֽעֲשָׂרָה֙ שַׁלִּיטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ בָּעִֽיר׃ כִּ֣י אָדָ֔ם אֵ֥ין צַדִּ֖יק בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂה־טּ֖וֹב וְלֹ֥א יֶחֱטָֽא׃ גַּ֤ם לְכָל־הַדְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר יְדַבֵּ֔רוּ אַל־תִּתֵּ֖ן לִבֶּ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־תִשְׁמַ֥ע אֶֽת־עַבְדְּךָ֖ מְקַלְלֶֽךָ׃ כִּ֛י גַּם־פְּעָמִ֥ים רַבּ֖וֹת יָדַ֣ע לִבֶּ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר גַּם־את [אַתָּ֖ה] קִלַּ֥לְתָּ אֲחֵרִֽים׃ כָּל־זֹ֖ה נִסִּ֣יתִי בַֽחָכְמָ֑ה אָמַ֣רְתִּי אֶחְכָּ֔מָה וְהִ֖יא רְחוֹקָ֥ה מִמֶּֽנִּי׃ רָח֖וֹק מַה־שֶּׁהָיָ֑ה וְעָמֹ֥ק ׀ עָמֹ֖ק מִ֥י יִמְצָאֶֽנּוּ׃ סַבּ֨וֹתִֽי אֲנִ֤י וְלִבִּי֙ לָדַ֣עַת וְלָת֔וּר וּבַקֵּ֥שׁ חָכְמָ֖ה וְחֶשְׁבּ֑וֹן וְלָדַ֙עַת֙ רֶ֣שַׁע כֶּ֔סֶל וְהַסִּכְל֖וּת הוֹלֵלֽוֹת׃ וּמוֹצֶ֨א אֲנִ֜י מַ֣ר מִמָּ֗וֶת אֶת־הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁר־הִ֨יא מְצוֹדִ֧ים וַחֲרָמִ֛ים לִבָּ֖הּ אֲסוּרִ֣ים יָדֶ֑יהָ ט֞וֹב לִפְנֵ֤י הָאֱלֹהִים֙ יִמָּלֵ֣ט מִמֶּ֔נָּה וְחוֹטֵ֖א יִלָּ֥כֶד בָּֽהּ׃ רְאֵה֙ זֶ֣ה מָצָ֔אתִי אָמְרָ֖ה קֹהֶ֑לֶת אַחַ֥ת לְאַחַ֖ת לִמְצֹ֥א חֶשְׁבּֽוֹן׃ אֲשֶׁ֛ר עוֹד־בִּקְשָׁ֥ה נַפְשִׁ֖י וְלֹ֣א מָצָ֑אתִי אָדָ֞ם אֶחָ֤ד מֵאֶ֙לֶף֙ מָצָ֔אתִי וְאִשָּׁ֥ה בְכָל־אֵ֖לֶּה לֹ֥א מָצָֽאתִי׃ לְבַד֙ רְאֵה־זֶ֣ה מָצָ֔אתִי אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה הָאֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָדָ֖ם יָשָׁ֑ר וְהֵ֥מָּה בִקְשׁ֖וּ חִשְּׁבֹנ֥וֹת רַבִּֽים׃ מִ֚י כְּהֶ֣חָכָ֔ם וּמִ֥י יוֹדֵ֖עַ פֵּ֣שֶׁר דָּבָ֑ר חָכְמַ֤ת אָדָם֙ תָּאִ֣יר פָּנָ֔יו וְעֹ֥ז פָּנָ֖יו יְשֻׁנֶּֽא׃ אֲנִי֙ פִּי־מֶ֣לֶךְ שְׁמ֔וֹר וְעַ֕ל דִּבְרַ֖ת שְׁבוּעַ֥ת אֱלֹהִֽים׃ אַל־תִּבָּהֵ֤ל מִפָּנָיו֙ תֵּלֵ֔ךְ אַֽל־תַּעֲמֹ֖ד בְּדָבָ֣ר רָ֑ע כִּ֛י כָּל־אֲשֶׁ֥ר יַחְפֹּ֖ץ יַעֲשֶֽׂה׃ בַּאֲשֶׁ֥ר דְּבַר־מֶ֖לֶךְ שִׁלְט֑וֹן וּמִ֥י יֹֽאמַר־ל֖וֹ מַֽה־תַּעֲשֶֽׂה׃ שׁוֹמֵ֣ר מִצְוָ֔ה לֹ֥א יֵדַ֖ע דָּבָ֣ר רָ֑ע וְעֵ֣ת וּמִשְׁפָּ֔ט יֵדַ֖ע לֵ֥ב חָכָֽם׃ כִּ֣י לְכָל־חֵ֔פֶץ יֵ֖שׁ עֵ֣ת וּמִשְׁפָּ֑ט כִּֽי־רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם רַבָּ֥ה עָלָֽיו׃ כִּֽי־אֵינֶ֥נּוּ יֹדֵ֖עַ מַה־שֶּׁיִּֽהְיֶ֑ה כִּ֚י כַּאֲשֶׁ֣ר יִֽהְיֶ֔ה מִ֖י יַגִּ֥יד לֽוֹ׃ אֵ֣ין אָדָ֞ם שַׁלִּ֤יט בָּר֙וּחַ֙ לִכְל֣וֹא אֶת־הָר֔וּחַ וְאֵ֤ין שִׁלְטוֹן֙ בְּי֣וֹם הַמָּ֔וֶת וְאֵ֥ין מִשְׁלַ֖חַת בַּמִּלְחָמָ֑ה וְלֹֽא־יְמַלֵּ֥ט רֶ֖שַׁע אֶת־בְּעָלָֽיו׃ אֶת־כָּל־זֶ֤ה רָאִ֙יתִי֙ וְנָת֣וֹן אֶת־לִבִּ֔י לְכָֽל־מַעֲשֶׂ֔ה אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עֵ֗ת אֲשֶׁ֨ר שָׁלַ֧ט הָאָדָ֛ם בְּאָדָ֖ם לְרַ֥ע לֽוֹ׃ וּבְכֵ֡ן רָאִיתִי֩ רְשָׁעִ֨ים קְבֻרִ֜ים וָבָ֗אוּ וּמִמְּק֤וֹם קָדוֹשׁ֙ יְהַלֵּ֔כוּ וְיִֽשְׁתַּכְּח֥וּ בָעִ֖יר אֲשֶׁ֣ר כֵּן־עָשׂ֑וּ גַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ אֲשֶׁר֙ אֵין־נַעֲשָׂ֣ה פִתְגָ֔ם מַעֲשֵׂ֥ה הָרָעָ֖ה מְהֵרָ֑ה עַל־כֵּ֡ן מָלֵ֞א לֵ֧ב בְּֽנֵי־הָאָדָ֛ם בָּהֶ֖ם לַעֲשׂ֥וֹת רָֽע׃ אֲשֶׁ֣ר חֹטֶ֗א עֹשֶׂ֥ה רָ֛ע מְאַ֖ת וּמַאֲרִ֣יךְ ל֑וֹ כִּ֚י גַּם־יוֹדֵ֣עַ אָ֔נִי אֲשֶׁ֤ר יִהְיֶה־טּוֹב֙ לְיִרְאֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִֽירְא֖וּ מִלְּפָנָֽיו׃ וְטוֹב֙ לֹֽא־יִהְיֶ֣ה לָֽרָשָׁ֔ע וְלֹֽא־יַאֲרִ֥יךְ יָמִ֖ים כַּצֵּ֑ל אֲשֶׁ֛ר אֵינֶ֥נּוּ יָרֵ֖א מִלִּפְנֵ֥י אֱלֹהִֽים׃ יֶשׁ־הֶבֶל֮ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשָׂ֣ה עַל־הָאָרֶץ֒ אֲשֶׁ֣ר ׀ יֵ֣שׁ צַדִּיקִ֗ים אֲשֶׁ֨ר מַגִּ֤יעַ אֲלֵהֶם֙ כְּמַעֲשֵׂ֣ה הָרְשָׁעִ֔ים וְיֵ֣שׁ רְשָׁעִ֔ים שֶׁמַּגִּ֥יעַ אֲלֵהֶ֖ם כְּמַעֲשֵׂ֣ה הַצַּדִּיקִ֑ים אָמַ֕רְתִּי שֶׁגַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ וְשִׁבַּ֤חְתִּֽי אֲנִי֙ אֶת־הַשִּׂמְחָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אֵֽין־ט֤וֹב לָֽאָדָם֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כִּ֛י אִם־לֶאֱכ֥וֹל וְלִשְׁתּ֖וֹת וְלִשְׂמ֑וֹחַ וְה֞וּא יִלְוֶ֣נּוּ בַעֲמָל֗וֹ יְמֵ֥י חַיָּ֛יו אֲשֶׁר־נָֽתַן־ל֥וֹ הָאֱלֹהִ֖ים תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ כַּאֲשֶׁ֨ר נָתַ֤תִּי אֶת־לִבִּי֙ לָדַ֣עַת חָכְמָ֔ה וְלִרְאוֹת֙ אֶת־הָ֣עִנְיָ֔ן אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה עַל־הָאָ֑רֶץ כִּ֣י גַ֤ם בַּיּוֹם֙ וּבַלַּ֔יְלָה שֵׁנָ֕ה בְּעֵינָ֖יו אֵינֶ֥נּוּ רֹאֶֽה׃ וְרָאִיתִי֮ אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂ֣ה הָאֱלֹהִים֒ כִּי֩ לֹ֨א יוּכַ֜ל הָאָדָ֗ם לִמְצוֹא֙ אֶת־הַֽמַּעֲשֶׂה֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשָׂ֣ה תַֽחַת־הַשֶּׁ֔מֶשׁ בְּ֠שֶׁל אֲשֶׁ֨ר יַעֲמֹ֧ל הָאָדָ֛ם לְבַקֵּ֖שׁ וְלֹ֣א יִמְצָ֑א וְגַ֨ם אִם־יֹאמַ֤ר הֶֽחָכָם֙ לָדַ֔עַת לֹ֥א יוּכַ֖ל לִמְצֹֽא׃ כִּ֣י אֶת־כָּל־זֶ֞ה נָתַ֤תִּי אֶל־לִבִּי֙ וְלָב֣וּר אֶת־כָּל־זֶ֔ה אֲשֶׁ֨ר הַצַּדִּיקִ֧ים וְהַחֲכָמִ֛ים וַעֲבָדֵיהֶ֖ם בְּיַ֣ד הָאֱלֹהִ֑ים גַּֽם־אַהֲבָ֣ה גַם־שִׂנְאָ֗ה אֵ֤ין יוֹדֵ֙עַ֙ הָֽאָדָ֔ם הַכֹּ֖ל לִפְנֵיהֶֽם׃ הַכֹּ֞ל כַּאֲשֶׁ֣ר לַכֹּ֗ל מִקְרֶ֨ה אֶחָ֜ד לַצַּדִּ֤יק וְלָרָשָׁע֙ לַטּוֹב֙ וְלַטָּה֣וֹר וְלַטָּמֵ֔א וְלַזֹּבֵ֔חַ וְלַאֲשֶׁ֖ר אֵינֶ֣נּוּ זֹבֵ֑חַ כַּטּוֹב֙ כַּֽחֹטֶ֔א הַנִּשְׁבָּ֕ע כַּאֲשֶׁ֖ר שְׁבוּעָ֥ה יָרֵֽא׃ זֶ֣ה ׀ רָ֗ע בְּכֹ֤ל אֲשֶֽׁר־נַעֲשָׂה֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כִּֽי־מִקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד לַכֹּ֑ל וְגַ֣ם לֵ֣ב בְּֽנֵי־הָ֠אָדָם מָלֵא־רָ֨ע וְהוֹלֵל֤וֹת בִּלְבָבָם֙ בְּחַיֵּיהֶ֔ם וְאַחֲרָ֖יו אֶל־הַמֵּתִֽים׃ כִּי־מִי֙ אֲשֶׁ֣ר יבחר [יְחֻבַּ֔ר] אֶ֥ל כָּל־הַחַיִּ֖ים יֵ֣שׁ בִּטָּח֑וֹן כִּֽי־לְכֶ֤לֶב חַי֙ ה֣וּא ט֔וֹב מִן־הָאַרְיֵ֖ה הַמֵּֽת׃ כִּ֧י הַֽחַיִּ֛ים יוֹדְעִ֖ים שֶׁיָּמֻ֑תוּ וְהַמֵּתִ֞ים אֵינָ֧ם יוֹדְעִ֣ים מְא֗וּמָה וְאֵֽין־ע֤וֹד לָהֶם֙ שָׂכָ֔ר כִּ֥י נִשְׁכַּ֖ח זִכְרָֽם׃ גַּ֣ם אַהֲבָתָ֧ם גַּם־שִׂנְאָתָ֛ם גַּם־קִנְאָתָ֖ם כְּבָ֣ר אָבָ֑דָה וְחֵ֨לֶק אֵין־לָהֶ֥ם עוֹד֙ לְעוֹלָ֔ם בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר־נַעֲשָׂ֖ה תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ לֵ֣ךְ אֱכֹ֤ל בְּשִׂמְחָה֙ לַחְמֶ֔ךָ וּֽשֲׁתֵ֥ה בְלֶב־ט֖וֹב יֵינֶ֑ךָ כִּ֣י כְבָ֔ר רָצָ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים אֶֽת־מַעֲשֶֽׂיךָ׃ בְּכָל־עֵ֕ת יִהְי֥וּ בְגָדֶ֖יךָ לְבָנִ֑ים וְשֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשְׁךָ֥ אַל־יֶחְסָֽר׃ רְאֵ֨ה חַיִּ֜ים עִם־אִשָּׁ֣ה אֲשֶׁר־אָהַ֗בְתָּ כָּל־יְמֵי֙ חַיֵּ֣י הֶבְלֶ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר נָֽתַן־לְךָ֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כֹּ֖ל יְמֵ֣י הֶבְלֶ֑ךָ כִּ֣י ה֤וּא חֶלְקְךָ֙ בַּֽחַיִּ֔ים וּבַעֲמָ֣לְךָ֔ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ כֹּ֠ל אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֧א יָֽדְךָ֛ לַעֲשׂ֥וֹת בְּכֹחֲךָ֖ עֲשֵׂ֑ה כִּי֩ אֵ֨ין מַעֲשֶׂ֤ה וְחֶשְׁבּוֹן֙ וְדַ֣עַת וְחָכְמָ֔ה בִּשְׁא֕וֹל אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ שָֽׁמָּה׃ (ס) שַׁ֜בְתִּי וְרָאֹ֣ה תַֽחַת־הַשֶּׁ֗מֶשׁ כִּ֣י לֹא֩ לַקַּלִּ֨ים הַמֵּר֜וֹץ וְלֹ֧א לַגִּבּוֹרִ֣ים הַמִּלְחָמָ֗ה וְ֠גַם לֹ֣א לַחֲכָמִ֥ים לֶ֙חֶם֙ וְגַ֨ם לֹ֤א לַנְּבֹנִים֙ עֹ֔שֶׁר וְגַ֛ם לֹ֥א לַיֹּדְעִ֖ים חֵ֑ן כִּי־עֵ֥ת וָפֶ֖גַע יִקְרֶ֥ה אֶת־כֻּלָּֽם׃ כִּ֡י גַּם֩ לֹֽא־יֵדַ֨ע הָאָדָ֜ם אֶת־עִתּ֗וֹ כַּדָּגִים֙ שֶׁנֶּֽאֱחָזִים֙ בִּמְצוֹדָ֣ה רָעָ֔ה וְכַ֨צִּפֳּרִ֔ים הָאֲחֻז֖וֹת בַּפָּ֑ח כָּהֵ֗ם יֽוּקָשִׁים֙ בְּנֵ֣י הָֽאָדָ֔ם לְעֵ֣ת רָעָ֔ה כְּשֶׁתִּפּ֥וֹל עֲלֵיהֶ֖ם פִּתְאֹֽם׃ גַּם־זֹ֛ה רָאִ֥יתִי חָכְמָ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וּגְדוֹלָ֥ה הִ֖יא אֵלָֽי׃ עִ֣יר קְטַנָּ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים בָּ֖הּ מְעָ֑ט וּבָֽא־אֵלֶ֜יהָ מֶ֤לֶךְ גָּדוֹל֙ וְסָבַ֣ב אֹתָ֔הּ וּבָנָ֥ה עָלֶ֖יהָ מְצוֹדִ֥ים גְּדֹלִֽים׃ וּמָ֣צָא בָ֗הּ אִ֤ישׁ מִסְכֵּן֙ חָכָ֔ם וּמִלַּט־ה֥וּא אֶת־הָעִ֖יר בְּחָכְמָת֑וֹ וְאָדָם֙ לֹ֣א זָכַ֔ר אֶת־הָאִ֥ישׁ הַמִּסְכֵּ֖ן הַהּֽוּא׃ וְאָמַ֣רְתִּי אָ֔נִי טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה מִגְּבוּרָ֑ה וְחָכְמַ֤ת הַמִּסְכֵּן֙ בְּזוּיָ֔ה וּדְבָרָ֖יו אֵינָ֥ם נִשְׁמָעִֽים׃ דִּבְרֵ֣י חֲכָמִ֔ים בְּנַ֖חַת נִשְׁמָעִ֑ים מִזַּעֲקַ֥ת מוֹשֵׁ֖ל בַּכְּסִילִֽים׃ טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה מִכְּלֵ֣י קְרָ֑ב וְחוֹטֶ֣א אֶחָ֔ד יְאַבֵּ֥ד טוֹבָ֥ה הַרְבֵּֽה׃

Ecclesiastes 6-9

There is an evil I have observed under the sun, and a grave one it is for man: that God sometimes grants a man riches, property, and wealth, so that he does not want for anything his appetite may crave, but God does not permit him to enjoy it; instead, a stranger will enjoy it. That is futility and a grievous ill. Even if a man should beget a hundred children and live many years—no matter how many the days of his years may come to, if his gullet is not sated through his wealth, I say: The stillbirth, though it was not even accorded a burial, is more fortunate than he. Though it comes into futility and departs into darkness, and its very name is covered with darkness, though it has never seen or experienced the sun, it is better off than he— yes, even if the other lived a thousand years twice over but never had his fill of enjoyment! For are not both of them bound for the same place? All of man’s earning is for the sake of his mouth, yet his gullet is not sated. What advantage then has the wise man over the fool, what advantage has the pauper who knows how to get on in life? Is the feasting of the eyes more important than the pursuit of desire? That, too, is futility and pursuit of wind. Whatever happens, it was designated long ago and it was known that it would happen; as for man, he cannot contend with what is stronger than he. Often, much talk means much futility. How does it benefit a man? Who can possibly know what is best for a man to do in life—the few days of his fleeting life? For who can tell him what the future holds for him under the sun? A good name is better than fragrant oil, and the day of death than the day of birth. It is better to go to a house of mourning than to a house of feasting; for that is the end of every man, and a living one should take it to heart. Vexation is better than revelry; for though the face be sad, the heart may be glad. Wise men are drawn to a house of mourning, and fools to a house of merrymaking. It is better to listen to a wise man’s reproof than to listen to the praise of fools. For the levity of the fool is like the crackling of nettles under a kettle. But that too is illusory; for cheating may rob the wise man of reason and destroy the prudence of the cautious. The end of a matter is better than the beginning of it. Better a patient spirit than a haughty spirit. Don’t let your spirit be quickly vexed, for vexation abides in the breasts of fools. Don’t say, “How has it happened that former times were better than these?” For it is not wise of you to ask that question. Wisdom is as good as a patrimony, and even better, for those who behold the sun. For to be in the shelter of wisdom is to be also in the shelter of money, and the advantage of intelligence is that wisdom preserves the life of him who possesses it. Consider God’s doing! Who can straighten what He has twisted? So in a time of good fortune enjoy the good fortune; and in a time of misfortune, reflect: The one no less than the other was God’s doing; consequently, man may find no fault with Him. In my own brief span of life, I have seen both these things: sometimes a good man perishes in spite of his goodness, and sometimes a wicked one endures in spite of his wickedness. So don’t overdo goodness and don’t act the wise man to excess, or you may be dumfounded. Don’t overdo wickedness and don’t be a fool, or you may die before your time. It is best that you grasp the one without letting go of the other, for one who fears God will do his duty by both. Wisdom is more of a stronghold to a wise man than ten magnates that a city may contain. For there is not one good man on earth who does what is best and doesn’t err. Finally, don’t pay attention to everything that is said, so that you may not hear your slave reviling you; for well you remember the many times that you yourself have reviled others. All this I tested with wisdom. I thought I could fathom it, but it eludes me. [The secret of] what happens is elusive and deep, deep down; who can discover it? I put my mind to studying, exploring, and seeking wisdom and the reason of things, and to studying wickedness, stupidity, madness, and folly. Now, I find woman more bitter than death; she is all traps, her hands are fetters and her heart is snares. He who is pleasing to God escapes her, and he who is displeasing is caught by her. See, this is what I found, said Koheleth, item by item in my search for the reason of things. As for what I sought further but did not find, I found only one human being in a thousand, and the one I found among so many was never a woman. But, see, this I did find: God made men plain, but they have engaged in too much reasoning. Who is like the wise man, and who knows the meaning of the adage: “A man’s wisdom lights up his face, So that his deep discontent is dissembled”? I do! “Obey the king’s orders—and don’t rush into uttering an oath by God.” Leave his presence; do not tarry in a dangerous situation, for he can do anything he pleases; inasmuch as a king’s command is authoritative, and none can say to him, “What are you doing?” One who obeys orders will not suffer from the dangerous situation. A wise man, however, will bear in mind that there is a time of doom. For there is a time for every experience, including the doom; for a man’s calamity overwhelms him. Indeed, he does not know what is to happen; even when it is on the point of happening, who can tell him? No man has authority over the lifebreath—to hold back the lifebreath; there is no authority over the day of death. There is no mustering out from that war; wickedness is powerless to save its owner. All these things I observed; I noted all that went on under the sun, while men still had authority over men to treat them unjustly. And then I saw scoundrels coming from the Holy Site and being brought to burial, while such as had acted righteously were forgotten in the city. And here is another frustration: the fact that the sentence imposed for evil deeds is not executed swiftly, which is why men are emboldened to do evil— the fact that a sinner may do evil a hundred times and his [punishment] still be delayed. For although I am aware that “It will be well with those who revere God since they revere Him, and it will not be well with the scoundrel, and he will not live long, because he does not revere God”— here is a frustration that occurs in the world: sometimes an upright man is requited according to the conduct of the scoundrel; and sometimes the scoundrel is requited according to the conduct of the upright. I say all that is frustration. I therefore praised enjoyment. For the only good a man can have under the sun is to eat and drink and enjoy himself. That much can accompany him, in exchange for his wealth, through the days of life that God has granted him under the sun. For I have set my mind to learn wisdom and to observe the business that goes on in the world—even to the extent of going without sleep day and night— and I have observed all that God brings to pass. Indeed, man cannot guess the events that occur under the sun. For man tries strenuously, but fails to guess them; and even if a sage should think to discover them he would not be able to guess them. For all this I noted, and I ascertained all this: that the actions of even the righteous and the wise are determined by God. Even love! Even hate! Man knows none of these in advance— none! For the same fate is in store for all: for the righteous, and for the wicked; for the good and pure, and for the impure; for him who sacrifices, and for him who does not; for him who is pleasing, and for him who is displeasing; and for him who swears, and for him who shuns oaths. That is the sad thing about all that goes on under the sun: that the same fate is in store for all. (Not only that, but men’s hearts are full of sadness, and their minds of madness, while they live; and then—to the dead!) For he who is reckoned among the living has something to look forward to—even a live dog is better than a dead lion— since the living know they will die. But the dead know nothing; they have no more recompense, for even the memory of them has died. Their loves, their hates, their jealousies have long since perished; and they have no more share till the end of time in all that goes on under the sun. Go, eat your bread in gladness, and drink your wine in joy; for your action was long ago approved by God. Let your clothes always be freshly washed, and your head never lack ointment. Enjoy happiness with a woman you love all the fleeting days of life that have been granted to you under the sun—all your fleeting days. For that alone is what you can get out of life and out of the means you acquire under the sun. Whatever it is in your power to do, do with all your might. For there is no action, no reasoning, no learning, no wisdom in Sheol, where you are going. I have further observed under the sun that The race is not won by the swift, Nor the battle by the valiant; Nor is bread won by the wise, Nor wealth by the intelligent, Nor favor by the learned. For the time of mischance comes to all. And a man cannot even know his time. As fishes are enmeshed in a fatal net, and as birds are trapped in a snare, so men are caught at the time of calamity, when it comes upon them without warning. This thing too I observed under the sun about wisdom, and it affected me profoundly. There was a little city, with few men in it; and to it came a great king, who invested it and built mighty siege works against it. Present in the city was a poor wise man who might have saved it with his wisdom, but nobody thought of that poor man. So I observed: Wisdom is better than valor; but A poor man’s wisdom is scorned, And his words are not heeded. Words spoken softly by wise men are heeded sooner than those shouted by a lord in folly. Wisdom is more valuable than weapons of war, but a single error destroys much of value.

משנה עוקצים א׳-ג׳

כֹּל שֶׁהוּא יָד וְלֹא שׁוֹמֵר, מִטַּמֵּא וּמְטַמֵּא וְלֹא מִצְטָרֵף. שׁוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָד, מִטַּמֵּא וּמְטַמֵּא וּמִצְטָרֵף. לֹא שׁוֹמֵר וְלֹא יָד, לֹא מִטַּמֵּא וְלֹא מְטַמֵּא: שָׁרְשֵׁי הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים וְהַקַּפְלוֹטוֹת בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִין, וְהַפִּטְמָא שֶׁלָּהֶן בֵּין לַחָה בֵּין יְבֵשָׁה, וְהָעַמּוּד שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הָאֹכֶל, שָׁרְשֵׁי הַחֲזָרִים וְהַצְּנוֹן וְהַנָּפוּס, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֹׁרֶשׁ צְנוֹן גָּדוֹל מִצְטָרֵף, וְהַסִּיב שֶׁלּוֹ, אֵינוֹ מִצְטָרֵף. שָׁרְשֵׁי הַמִּתְנָא וְהַפֵּיגָם וְיַרְקוֹת שָׂדֶה וְיַרְקוֹת גִּנָּה שֶׁעֲקָרָן לְשָׁתְלָן, וְהַשִּׁדְרָה שֶׁל שִׁבֹּלֶת וְהַלְּבוּשׁ שֶׁלָּהּ, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַף הַסִּיג שֶׁל רְצָפוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִים וּמִצְטָרְפִין: אֵלּוּ מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִין. שָׁרְשֵׁי הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים וְהַקַּפְלוֹטוֹת בִּזְמַן שֶׁהֵם יְבֵשִׁים, וְהָעַמּוּד שֶׁאֵינוֹ מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הָאֹכֶל, וְיַד הַפַּרְכִּיל טֶפַח מִכָּאן וְטֶפַח מִכָּאן, יַד הָאֶשְׁכּוֹל כָּל שֶׁהוּא, וְזָנָב שֶׁל אֶשְׁכּוֹל שֶׁרִקְּנוֹ, וְיַד הַמַּכְבֵּד שֶׁל תְּמָרָה אַרְבָּעָה טְפָחִים, וְקָנֶה שֶׁל שִׁבֹּלֶת שְׁלשָׁה טְפָחִים, וְיַד כָּל הַנִּקְצָרִים שְׁלשָׁה, וְשֶׁאֵין דַּרְכָּן לִקָּצֵר יְדֵיהֶם וְשָׁרְשֵׁיהֶם כָּל שֶׁהֵן, וּמַלְעִין שֶׁל שִׁבֳּלִין, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִים וּמְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִין: אֵלּוּ לֹא מִטַּמְּאִין וְלֹא מְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִין. שָׁרְשֵׁי קוֹלְסֵי הַכְּרוּב, וְחֻלְפוֹת תְּרָדִים, וְהַלֶּפֶת, אֵת שֶׁדַּרְכָּם לִגָּזֵז וְנֶעֱקְרוּ. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא בְכֻלָּן וּמְטַהֵר בְּשָׁרְשֵׁי קוֹלְסֵי הַכְּרוּב וְהַלָּפֶת: כָּל יְדוֹת הָאֳכָלִין שֶׁבְּסָסָן בַּגֹּרֶן, טְהוֹרִים. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא. פְּסִיגָה שֶׁל אֶשְׁכּוֹל שֶׁרִקְּנָהּ, טְהוֹרָה. שִׁיֵּר בָּהּ גַּרְגִּיר אֶחָד, טְמֵאָה. שַׁרְבִיט שֶׁל תְּמָרָה שֶׁרִקְּנוֹ, טָהוֹר. שִׁיֵּר בּוֹ תְּמָרָה אַחַת, טָמֵא. וְכֵן בַּקִּטְנִיּוֹת, שַׁרְבִיט שֶׁרִקְּנוֹ, טָהוֹר. שִׁיֵּר בּוֹ גַּרְגִּיר אֶחָד, טָמֵא. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מְטַהֵר בְּשֶׁל פּוֹל וּמְטַמֵּא בְּשֶׁל קִטְנִיּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רוֹצֶה בְּמִשְׁמוּשָׁן: עֳקָצֵי תְאֵנִים וּגְרוֹגָרוֹת וְהַכְּלוּסִים וְהֶחָרוּבִים, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין וּמִצְטָרְפִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף עֹקֶץ דְּלָעַת. עֳקָצֵי הָאַגָּסִין וְהַקְּרֻסְטְמֵלִין וְהַפְּרִישִׁין וְהָעֻזְרָדִין, עֹקֶץ דְּלַעַת טֶפַח, עֹקֶץ קוּנְרָס טֶפַח, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, טְפָחַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִים. וּשְׁאָר כָּל הָעֳקָצִים, לֹא מִטַּמְּאִין וְלֹא מְטַמְּאִין: זֵיתִים שֶׁכְּבָשָׁן בְּטַרְפֵיהֶן, טְהוֹרִים, לְפִי שֶׁלֹּא כְבָשָׁן אֶלָּא לְמַרְאֶה. כְּשׁוּת שֶׁל קִשּׁוּת וְהַנֵּץ שֶׁלָּהּ, טְהוֹרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל זְמַן שֶׁהִיא לִפְנֵי הַתַּגָּר, טְמֵאָה: כָּל הַגַּלְעִינִין מִטַּמְּאוֹת וּמְטַמְּאוֹת וְלֹא מִצְטָרְפוֹת. גַּלְעִינָה שֶׁל רֹטֶב, אַף עַל פִּי יוֹצְאָה, מִצְטָרֶפֶת. שֶׁל יְבֵשָׁה, אֵינָהּ מִצְטָרֶפֶת. לְפִיכָךְ, חוֹתָל שֶׁל יְבֵשָׁה, מִצְטָרֵף. וְשֶׁל רֹטֶב, אֵינוֹ מִצְטָרֵף. גַּלְעִינָה שֶׁמִּקְצָתָהּ יוֹצְאָה, שֶׁכְּנֶגֶד הָאֹכֶל, מִצְטָרֵף. עֶצֶם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו בָּשָׂר, שֶׁכְּנֶגֶד הָאֹכֶל, מִצְטָרֵף. הָיָה עָלָיו מִצַּד אֶחָד, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מַקִּיפוֹ בְטַבַּעַת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שֶׁכְּנֶגֶד הָאֹכֶל, מִצְטָרֵף, כְּגוֹן הַסִּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרָנִית: הָרִמּוֹן וְהָאֲבַטִּיחַ שֶׁנִּמּוֹק מִקְצָתוֹ, אֵינוֹ מִצְטָרֵף. שָׁלֵם מִכָּאן וּמִכָּאן וְנִמּוֹק מִן הָאֶמְצַע, אֵינוֹ מִצְטָרֵף. הַפִּטְמָא שֶׁל רִמּוֹן, מִצְטָרֶפֶת. וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ אֵינוֹ מִצְטָרֵף. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הַמַּסְרֵק טָהוֹר: כָּל הַקְּלִפִּין מִטַּמְּאוֹת וּמְטַמְּאוֹת וּמִצְטָרְפוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁלשָׁה קְלִפִּין בַּבָּצָל. הַפְּנִימִית, בֵּין שְׁלֵמָה בֵּין קְדוּרָה, מִצְטָרֶפֶת. הָאֶמְצָעִית, שְׁלֵמָה מִצְטָרֶפֶת, וּקְדוּרָה אֵינָהּ מִצְטָרֶפֶת. וְהַחִיצוֹנָה, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, טְהוֹרָה: הַמְחַתֵּךְ לְבַשֵּׁל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מֵרַק, אֵינוֹ חִבּוּר. לִכְבֹּשׁ וְלִשְׁלֹק וּלְהַנִּיחַ עַל הַשֻּׁלְחָן, חִבּוּר. הִתְחִיל לְפָרֵק, אֹכֶל שֶׁהִתְחִיל בּוֹ, אֵינוֹ חִבּוּר. הָאֱגוֹזִים שֶׁאֲמָנָן, וְהַבְּצָלִים שֶׁחֲמָרָן, הֲרֵי אֵלּוּ חִבּוּר. הִתְחִיל לְפָרֵק בָּאֱגוֹזִים וּלְפַקֵּל בַּבְּצָלִים, אֵינוֹ חִבּוּר. הָאֱגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים, חִבּוּר, עַד שֶׁיְּרַסֵּס: בֵּיצָה מְגֻלְגֶּלֶת, עַד שֶׁיָּגוֹס. וּשְׁלוּקָה, עַד שֶׁיְּרַסֵּס. עֶצֶם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מֹחַ, חִבּוּר, עַד שֶׁיְּרַסֵּס. הָרִמּוֹן שֶׁפְּרָדוֹ, חִבּוּר עַד שֶׁיַּקִּישׁ עָלָיו בְּקָנֶה. כַּיּוֹצֵא בוֹ, שְׁלַל הַכּוֹבְסִין וְהַבֶּגֶד שֶׁהוּא תָפוּר בְּכִלְאַיִם, חִבּוּר, עַד שֶׁיַּתְחִיל לְהַתִּיר: עֲלֵי יְרָקוֹת יְרֻקִּים, מִצְטָרְפִין. וּלְבָנִים, אֵינָן מִצְטָרְפִין. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, הַלְּבָנִים מִצְטָרְפִים בַּכְּרוּב, מִפְּנֵי שֶׁהֵן אֹכֶל. וּבַחֲזָרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְשַׁמְּרִין אֶת הָאֹכֶל: עֲלֵי בְצָלִים וּבְנֵי בְצָלִים, אִם יֵשׁ בָּהֶן רִיר, מִשְׁתַּעֲרִין בִּכְמוֹת שֶׁהֵן. אִם יֵשׁ בָּהֶן חָלָל, מְמַעֵךְ אֶת חֲלָלָן. פַּת סְפוֹגָנִית, מִשְׁתַּעֶרֶת בִּכְמוֹת שֶׁהִיא. אִם יֶשׁ בָּהּ חָלָל, מְמַעֵךְ אֶת חֲלָלָהּ. בְּשַׂר הָעֵגֶל שֶׁנִּתְפַּח וּבְשַׂר זְקֵנָה שֶׁנִּתְמַעֵט, מִשְׁתַּעֲרִין בִּכְמוֹת שֶׁהֵן: קִשּׁוּת שֶׁנְּטָעָהּ בְּעָצִיץ וְהִגְדִּילָה וְיָצְאָה חוּץ לֶעָצִיץ, טְהוֹרָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה טִּיבָהּ לִטָּהֵר. אֶלָּא הַטָּמֵא בְּטֻמְאָתוֹ, וְהַטָּהוֹר יֵאָכֵל: כְּלֵי גְלָלִים וּכְלֵי אֲדָמָה, שֶׁהַשָּׁרָשִׁים יְכוֹלִין לָצֵאת בָּהֶן, אֵינָם מַכְשִׁירִים אֶת הַזְּרָעִים. עָצִיץ נָקוּב אֵינוֹ מַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים. וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב, מַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים. כַּמָּה הוּא שִׁעוּרוֹ שֶׁל נֶקֶב, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא בוֹ שֹׁרֶשׁ קָטָן. מִלְאָהוּ עָפָר עַד שְׂפָתוֹ, הֲרֵי הוּא כְטַבְלָא שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּז: יֵשׁ צְרִיכִין הֶכְשֵׁר וְאֵינָן צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה, מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר, מַחֲשָׁבָה וְלֹא הֶכְשֵׁר, לֹא הֶכְשֵׁר וְלֹא מַחֲשָׁבָה. כָּל הָאֳכָלִים הַמְיֻחָדִים לָאָדָם צְרִיכִין הֶכְשֵׁר וְאֵינָן צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה: הַחוֹתֵךְ מִן הָאָדָם, וּמִן הַבְּהֵמָה, וּמִן הַחַיָּה, וּמִן הָעוֹפוֹת, מִנִּבְלַת הָעוֹף הַטָּמֵא, וְהַחֵלֶב בַּכְּפָרִים, וּשְׁאָר כָּל יַרְקוֹת שָׂדֶה חוּץ מִשְּׁמַרְקָעִים וּפִטְרִיּוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוּץ מִכְּרֵשֵׁי שָׂדֶה וְהָרְגִילָה וְנֵץ הֶחָלָב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, חוּץ מִן הָעַכָּבִיּוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, חוּץ מִן הַכְּלוּסִין, הֲרֵי אֵלּוּ צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר: נִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה בְּכָל מָקוֹם וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר בַּכְּפָרִים, צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְאֵינָן צְרִיכִין הֶכְשֵׁר. נִבְלַת בְּהֵמָה טְהוֹרָה בְּכָל מָקוֹם, וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר וְהַחֵלֶב בַּשְּׁוָקִים, אֵינָן צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְלֹא הֶכְשֵׁר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף הַגָּמָל וְהָאַרְנֶבֶת וְהַשָּׁפָן וְהַחֲזִיר: הַשֶּׁבֶת, מִשֶּׁנָּתַן טַעְמוֹ בַּקְּדֵרָה, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם תְּרוּמָה, וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים. לוּלְבֵי זְרָדִים וְשֶׁל עֲדָל וַעֲלֵי הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, אֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִים עַד שֶׁיִּמְתֹּקוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף שֶׁל פַּקּוּעוֹת כַּיּוֹצֵא בָהֶם: הַקֹּשְׁטְ, וְהַחֶמֶס, וְרָאשֵׁי בְשָׂמִים, הַתִּיאָה, וְהַחִלְתִּית, וְהַפִּלְפְּלִין, וְחַלּוֹת חָרִיעַ, נִלְקָחִים בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר וְאֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, אִם נִלְקָחִים בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, מִפְּנֵי מָה אֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין. וְאִם אֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִים, אַף הֵם לֹא יִלָּקְחוּ בְכֶסֶף מַעֲשֵׂר: הַפַּגִּין וְהַבֹּסֶר, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, מִשֶּׁיָּבֹאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת. פְּרִיצֵי זֵיתִים וַעֲנָבִים, בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין. הַקֶּצַח, בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין. וְכֵן לַמַּעַשְׂרוֹת: הַקּוֹר, הֲרֵי הוּא כְעֵץ לְכָל דָּבָר, אֶלָּא שֶׁהוּא נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. כַּפְנִיּוֹת, אֳכָלִין, וּפְטוּרוֹת מִן הַמַּעַשְׂרוֹת: דָּגִים מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִשֶּׁיִּצֹּדוּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִשֶּׁיָּמוּתוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אִם יְכוֹלִין לִחְיוֹת. יִחוּר שֶׁל תְּאֵנָה שֶׁנִּפְשַׁח וּמְעֹרֶה בַקְּלִפָּה, רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אִם יָכוֹל לִחְיוֹת. תְּבוּאָה שֶׁנֶּעֶקְרָה וּמְעֹרָה אֲפִלּוּ בְשֹׁרֶשׁ קָטָן, טְהוֹרָה: חֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה, אֵינוֹ מִטַּמֵּא טֻמְאַת נְבֵלוֹת, לְפִיכָךְ הוּא צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. חֵלֶב בְּהֵמָה טְמֵאָה, מִטַּמֵּא טֻמְאַת נְבֵלוֹת, לְפִיכָךְ אֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. דָּגִים טְמֵאִים וַחֲגָבִים טְמֵאִים, צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה בַּכְּפָרִים: כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי הִיא כְקַרְקַע, וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת חַיָּב חַטָּאת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ כְּקַרְקַע, וְאֵין כּוֹתְבִים עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת פָּטוּר: חַלּוֹת דְּבַשׁ, מֵאֵימָתַי מִטַּמְּאוֹת מִשּׁוּם מַשְׁקֶה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִשֶּׁיְּחַרְחֵר. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִשֶּׁיְּרַסֵּק: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַנְחִיל לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק שְׁלשׁ מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה עוֹלָמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח), לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט), ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:

Mishnah Oktzin 1-3

That which serves as a handle but does not protect, both contracts uncleanness and conveys uncleanness; but it is not included. If it protects but is not a handle, it contracts and conveys uncleanness and is included. If it neither protects nor serves as a handle, it neither contracts nor conveys uncleanness. Roots of garlic, onions or leeks that are still moist, or their top-parts, whether they are moist or dry, also the central stalk that is within the edible part, the roots of lettuce, the radish and the turnip, the words of Rabbi Meir. Rabbi Judah says: only the large roots of the radish are included, but its fibrous roots are not included. The roots of the mint, rue, wild herbs and garden herbs that have been uprooted in order to be planted elsewhere, and the spine of an ear of grain, and its husk. Rabbi Elazar says: also the earth covering of roots; All these things contract and convey impurity and are included. The following are both defiled and defile, but do not join together [together with the rest]: Roots of garlic, onions or leeks when they are dry, the stalk that is not within the edible part, the twig of a vine a handbreadth long on either side, the stem of the cluster whatsoever be its length, the tail of the cluster bereft of grapes, the stem of the ‘broom’ of the palm-tree to a length of four handbreadths, the stalk of the ear [of grain] to a length of three handbreadths, and the stalk of all things that are cut, to the length of three handbreadths. In the case of those things not usually cut, their stalks and roots of any size whatsoever. As for the outer husks of grains, they defile and are defiled, but do not join together. The following neither defile nor can they be defiled and they do not join together: The roots of cabbage-stalks, Young shoots of beet growing out of the root, and [similar] such turnip-heads, [And produce whose roots] that are ordinarily cut off but in this case were pulled up [with their roots]. Rabbi Yose declares them all susceptible to contract uncleanness, but he declares insusceptible cabbage-stalks and turnip-heads. Stalks of all foods that have been threshed on the threshing-floor are clean. Rabbi Yose declares them unclean. A sprig of a vine when stripped of its grapes is clean, but if one grape alone is left on it, it is unclean. A twig of a date-tree stripped of its dates is clean, but if one date remains on it, it is unclean. Similarly, with beans, if the pods were stripped from the stem it is clean, but if even one pod alone remains, it is unclean. Rabbi Elazar ben Azariah declares [the stalk] of the broad bean clean, but declares unclean the stalk of other beans, since it is of use when [the pulse] is handled. Stems of figs and dried figs, kelusim, and carobs are both defiled and defile, and they join together. Rabbi Yose says: also the stalks of the gourd. The stems of pears and krutumelin pears, quinces, and crab-apples, the stalks of the gourd and the artichoke [to the length of] one handbreadth. Rabbi Elazar bar Zadok says: two handbreadths; [All] these are defiled and defile; but do not join together. As for other stems, they are neither defiled nor do they defile. Leaves of olives pickled together with the olives remain clean, for their pickling was only for the sake of appearances. The fibrous substance on a zucchini and the flower-like substance on it are clean. Rabbi Judah says: that as long as it is still before the merchant, it is unclean. All kinds of pits can be defiled and defile but do not join together. The pits of fresh dates, even when detached [from the edible part], do join together; but those of dried dates do not join together. Accordingly, the stems of dried dates do join together, but that of fresh dates do not join together. If only part of a pit is detached, then only that part near the edible portion joins together. [Similarly] with a bone on which there is flesh, only that part that is close to the edible part joins together. [If a bone] has flesh only upon one of its sides: Rabbi Ishmael says: we take it as though [the flesh] encompasses it like a ring; But the sages say: [only] that part close to the edible part is included [as is the case] for example with savory, hyssop and thyme. If a pomegranate or melon has rotted in part, [what is rotten] does not join together. And if [the fruit] is sound at either end but has rotted in the middle, [what is rotten] does not join together. The stem of a pomegranate does join together, but the fibrous substance in it does not join together. Rabbi Elazar says: also the comb is not susceptible to uncleanness. All kinds of peels defile and are defiled, and join together. Rabbi Judah says: an onion has three skins: the innermost one whether it is in its entire state or whether it be pierced with holes joins together; the middle one when it is in a whole state joins together, but when it is pierced with holes does not join together; the outermost skin is in either case insusceptible to uncleanness. If one chops up [fruit] for cooking, even if [the chopping had] not been completely finished, it is not regarded as connected. If his intention had been to pickle or to boil it, or to set it on the table, then it is regarded as connected. If he began to take [the pieces] apart, [only] that part of the food which he began to take apart is not considered connected. Nuts that had been strung together, or onions that had been piled together, count as connected. If he began to take the nuts apart, or to strip the onions, they are not connected. [Shells of] nuts and almonds are considered connected [with the edible part] until they are crushed. [The shell of] a roasted egg [is considered connected] until it is cracked. That of a hard-boiled egg [is considered connected] until it is entirely broken up. A marrow-bone serves as connected until it is wholly crushed. A pomegranate that has been divided into sections is connected until it has been knocked with a stick. Similarly, loose stitches of laundrymen or a garment that had been stitched together with threads of kilayim, are connected until one begins to loosen them. The [outer] leaves of vegetables: if they are green they join together, but if they have whitened they not join together. Rabbi Elazar bar Zadok says: the white leaves of cabbage join together because they are edible. So also those of lettuces, because they preserve the edible part. Onion leaves or the offshoots of onions, if there is moisture in them they are to be measured as they are; if there is empty space within them, it must be squeezed tightly together. Spongy bread is measured as it is, but if there is empty space within it, it must be pressed firmly. The flesh of a calf which had swollen, or the flesh of an old [beast] that has shrunken in size, are measured in the condition they are in. A cucumber planted in a pot which grew until it was out of the pot is pure. Rabbi Shimon said: what is its nature to make it clean? Rather, that which has already become unclean remains unclean, and only that which is pure can be eaten. Vessels made of cattle dung or of earth through which the roots can penetrate, do not render the seeds susceptible. A perforated plant-pot does not render seeds susceptible; but if it has no hole, the seeds do become susceptible. What should be the hole's dimension? Such that a small root can push its way through. If it was filled with earth to its brim, it is deemed as a frame without an edge. Some things need to be rendered susceptible [to uncleanness] but they do not need intention, [Other things need] intention and to be rendered susceptible. [Other things] need intention, but do not need to be rendered susceptible, [And other things] need neither to be rendered susceptible nor intention. Any food that is meant for people need to be rendered susceptible, but does not need intention. That which has been severed from a human, beast, wild animal, bird, or from the carrion of an unclean bird, and the fat in villages. And all kinds of wild vegetables, except for truffles and mushrooms; Rabbi Judah says, except for field-leeks, purslane and ornithagolum. And Rabbi Shimon says: except for cynara sycaria. Rabbi Yose says: except for muscari comusum. Behold all these need both intention and to be rendered susceptible [to uncleanness]. The carrion of an unclean beast at all places, and of a clean bird in villages, need intention but do not need to be rendered susceptible. The carrion of a clean beast in all places, and that of a clean bird and also fat in the market places, require neither intention nor to be rendered susceptible. Rabbi Shimon says: also [the carrion of] the camel, rabbit, hare or pig. The aneth stalk after having given its taste to a dish is no longer subject to the laws of terumah, and also no longer imparts food uncleanness. The young sprouts of hawthorn, of lapidum, or leaves of the wild arum, do not impart food uncleanness until they are sweetened. Rabbi Shimon says: also [the leaves of] the colocynth are like them. Costus, amomum, principal spices, [roots of] crowfoot, asafoetida, pepper and lozenges made of saffron may be bought with tithe money, but they do not convey food uncleanness, the words of Rabbi Akiva. Rabbi Yohanan ben Nuri to him: if they may be bought with [second] tithe money, then why should they not impart food uncleanness? And if they do not impart food uncleanness, then they should also not be bought with [second] tithe money? Unripe figs or grapes: Rabbi Akiva says: they convey food uncleanness; Rabbi Yohanan ben Nuri says: [this is only] when they have reached the season when they are liable to tithes. Olives and grapes that have hardened: Bet Shammai says: they are susceptible to uncleanness, Bet Hillel says: they are insusceptible. Black cumin: Bet Shammai says: is not susceptible, Bet Hillel says: it is susceptible. Similarly [they dispute with regard to their liability to] tithes. The heart of a palm is like wood in every respect, except that it may be bought for [second] tithe money. Unripened dates are considered food, but are exempt from tithes. When do fish become susceptible to uncleanness? Bet Shammai say: after they have been caught. Bet Hillel say: only after they are dead. Rabbi Akiva says: if they can still live. If a branch of a fig tree was broken off, but it was still attached by its bark: Rabbi Judah says: [the fruit] is still not susceptible to uncleanness. But the sages say: [it all depends] whether they could still live. Grain that had been uprooted, but is still attached to the soil even by the smallest of roots, is not susceptible to uncleanness. The fat [of the carcass] of a clean beast is not regarded as unclean with carrion uncleanness; for this reason it must first be made susceptible. The fat of an unclean beast, however, is regarded as unclean with carrion uncleanness; for this reason it need not be made at first susceptible. As for unclean fish and unclean locusts, intention is required in villages. A bee-hive: Rabbi Eliezer says: it is treated as if it were land; and one can write a prozbul on it security, it is also not susceptible to uncleanness as long as it remains in its own place, and the one who scrapes honey from it on Shabbat is liable to a sin-offering. But the sages say: it is not to be treated as if it were land, and one many not write a prozbul on its security; it is susceptible even if it remains in its own place; and the one who scrapes honey from it on Shabbat is exempt [from a sin-offering]. When do honeycombs become susceptible to uncleanness on account of their being regarded as liquids? Bet Shammai says: from the moment he begins to smoke the bees out. But Bet Hillel says: once he breaks up the honeycomb. Rabbi Yehoshua ben Levi said: In the world to come the Holy One, Blessed be He, will make each righteous person inherit three hundred and ten worlds, for it is written: "That I may cause those that love me to inherit yesh (numerical value of; and that I may fill their treasuries" (Proverbs 8:21. Rabbi Shimon ben Halafta said: the Holy One, Blessed be He, found no vessel that could contain blessing for Israel save that of peace, as it is written: "The Lord will give strength unto his people; the Lord will bless his people with peace" (Psalms 29:11).

Chok L'Yisrael Ha'Azinu Yom R'vi'i

תהילים ז׳

(א) שִׁגָּי֗וֹן לְדָ֫וִ֥ד אֲשֶׁר־שָׁ֥ר לַיהוָ֑ה עַל־דִּבְרֵי־כ֝֗וּשׁ בֶּן־יְמִינִֽי׃ (ב) יְהוָ֣ה אֱ֭לֹהַי בְּךָ֣ חָסִ֑יתִי הוֹשִׁיעֵ֥נִי מִכָּל־רֹ֝דְפַ֗י וְהַצִּילֵֽנִי׃ (ג) פֶּן־יִטְרֹ֣ף כְּאַרְיֵ֣ה נַפְשִׁ֑י פֹּ֝רֵ֗ק וְאֵ֣ין מַצִּֽיל׃ (ד) יְהוָ֣ה אֱ֭לֹהַי אִם־עָשִׂ֣יתִי זֹ֑את אִֽם־יֶשׁ־עָ֥וֶל בְּכַפָּֽי׃ (ה) אִם־גָּ֭מַלְתִּי שֽׁוֹלְמִ֥י רָ֑ע וָאֲחַלְּצָ֖ה צוֹרְרִ֣י רֵיקָֽם׃ (ו) יִֽרַדֹּ֥ף אוֹיֵ֨ב ׀ נַפְשִׁ֡י וְיַשֵּׂ֗ג וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י ׀ לֶעָפָ֖ר יַשְׁכֵּ֣ן סֶֽלָה׃ (ז) ק֘וּמָ֤ה יְהוָ֨ה ׀ בְּאַפֶּ֗ךָ הִ֭נָּשֵׂא בְּעַבְר֣וֹת צוֹרְרָ֑י וְע֥וּרָה אֵ֝לַ֗י מִשְׁפָּ֥ט צִוִּֽיתָ׃ (ח) וַעֲדַ֣ת לְ֭אֻמִּים תְּסוֹבְבֶ֑ךָּ וְ֝עָלֶ֗יהָ לַמָּר֥וֹם שֽׁוּבָה׃ (ט) יְהוָה֮ יָדִ֪ין עַ֫מִּ֥ים שָׁפְטֵ֥נִי יְהוָ֑ה כְּצִדְקִ֖י וּכְתֻמִּ֣י עָלָֽי׃ (י) יִגְמָר־נָ֬א רַ֨ע ׀ רְשָׁעִים֮ וּתְכוֹנֵ֪ן צַ֫דִּ֥יק וּבֹחֵ֣ן לִ֭בּ֗וֹת וּכְלָי֗וֹת אֱלֹהִ֥ים צַדִּֽיק׃ (יא) מָֽגִנִּ֥י עַל־אֱלֹהִ֑ים מ֝וֹשִׁ֗יעַ יִשְׁרֵי־לֵֽב׃ (יב) אֱ֭לֹהִים שׁוֹפֵ֣ט צַדִּ֑יק וְ֝אֵ֗ל זֹעֵ֥ם בְּכָל־יֽוֹם׃ (יג) אִם־לֹ֣א יָ֭שׁוּב חַרְבּ֣וֹ יִלְט֑וֹשׁ קַשְׁתּ֥וֹ דָ֝רַ֗ךְ וַֽיְכוֹנְנֶֽהָ׃ (יד) וְ֭לוֹ הֵכִ֣ין כְּלֵי־מָ֑וֶת חִ֝צָּ֗יו לְֽדֹלְקִ֥ים יִפְעָֽל׃ (טו) הִנֵּ֥ה יְחַבֶּל־אָ֑וֶן וְהָרָ֥ה עָ֝מָ֗ל וְיָ֣לַד שָֽׁקֶר׃ (טז) בּ֣וֹר כָּ֭רָֽה וַֽיַּחְפְּרֵ֑הוּ וַ֝יִּפֹּ֗ל בְּשַׁ֣חַת יִפְעָֽל׃ (יז) יָשׁ֣וּב עֲמָל֣וֹ בְרֹאשׁ֑וֹ וְעַ֥ל קָ֝דְקֳד֗וֹ חֲמָס֥וֹ יֵרֵֽד׃ (יח) אוֹדֶ֣ה יְהוָ֣ה כְּצִדְק֑וֹ וַ֝אֲזַמְּרָ֗ה שֵֽׁם־יְהוָ֥ה עֶלְיֽוֹן׃

Psalms 7

(1) Shiggaion of David, which he sang to the LORD, concerning Cush, a Benjaminite. (2) O LORD, my God, in You I seek refuge; deliver me from all my pursuers and save me, (3) lest, like a lion, they tear me apart, rending in pieces, and no one save me. (4) O LORD, my God, if I have done such things, if my hands bear the guilt of wrongdoing, (5) if I have dealt evil to my ally— I who rescued my foe without reward— (6) then let the enemy pursue and overtake me; let him trample my life to the ground, and lay my body in the dust. Selah. (7) Rise, O LORD, in Your anger; assert Yourself against the fury of my foes; bestir Yourself on my behalf; You have ordained judgment. (8) Let the assembly of peoples gather about You, with You enthroned above, on high. (9) The LORD judges the peoples; vindicate me, O LORD, for the righteousness and blamelessness that are mine. (10) Let the evil of the wicked come to an end, but establish the righteous; he who probes the mind and conscience is God the righteous. (11) I look to God to shield me; the deliverer of the upright. (12) God vindicates the righteous; God pronounces doom each day. (13) If one does not turn back, but whets his sword, bends his bow and aims it, (14) then against himself he readies deadly weapons, and makes his arrows sharp. (15) See, he hatches evil, conceives mischief, and gives birth to fraud. (16) He has dug a pit and deepened it, and will fall into the trap he made. (17) His mischief will recoil upon his own head; his lawlessness will come down upon his skull. (18) I will praise the LORD for His righteousness, and sing a hymn to the name of the LORD Most High.

תהילים כ״ט

(א) מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה בְּנֵ֣י אֵלִ֑ים הָב֥וּ לַ֝יהוָ֗ה כָּב֥וֹד וָעֹֽז׃ (ב) הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ הִשְׁתַּחֲו֥וּ לַ֝יהוָ֗ה בְּהַדְרַת־קֹֽדֶשׁ׃ (ג) ק֥וֹל יְהוָ֗ה עַל־הַ֫מָּ֥יִם אֵֽל־הַכָּב֥וֹד הִרְעִ֑ים יְ֝הוָ֗ה עַל־מַ֥יִם רַבִּֽים׃ (ד) קוֹל־יְהוָ֥ה בַּכֹּ֑חַ ק֥וֹל יְ֝הוָ֗ה בֶּהָדָֽר׃ (ה) ק֣וֹל יְ֭הוָה שֹׁבֵ֣ר אֲרָזִ֑ים וַיְשַׁבֵּ֥ר יְ֝הוָ֗ה אֶת־אַרְזֵ֥י הַלְּבָנֽוֹן׃ (ו) וַיַּרְקִידֵ֥ם כְּמוֹ־עֵ֑גֶל לְבָנ֥וֹן וְ֝שִׂרְיֹ֗ן כְּמ֣וֹ בֶן־רְאֵמִֽים׃ (ז) קוֹל־יְהוָ֥ה חֹצֵ֗ב לַהֲב֥וֹת אֵֽשׁ׃ (ח) ק֣וֹל יְ֭הוָה יָחִ֣יל מִדְבָּ֑ר יָחִ֥יל יְ֝הוָ֗ה מִדְבַּ֥ר קָדֵֽשׁ׃ (ט) ק֤וֹל יְהוָ֨ה ׀ יְחוֹלֵ֣ל אַיָּלוֹת֮ וַֽיֶּחֱשֹׂ֪ף יְעָ֫ר֥וֹת וּבְהֵיכָל֑וֹ כֻּ֝לּ֗וֹ אֹמֵ֥ר כָּבֽוֹד׃ (י) יְ֭הוָה לַמַּבּ֣וּל יָשָׁ֑ב וַיֵּ֥שֶׁב יְ֝הוָ֗ה מֶ֣לֶךְ לְעוֹלָֽם׃ (יא) יְֽהוָ֗ה עֹ֭ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן יְהוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם׃

Psalms 29

(1) A psalm of David. Ascribe to the LORD, O divine beings, ascribe to the LORD glory and strength. (2) Ascribe to the LORD the glory of His name; bow down to the LORD, majestic in holiness. (3) The voice of the LORD is over the waters; the God of glory thunders, the LORD, over the mighty waters. (4) The voice of the LORD is power; the voice of the LORD is majesty; (5) the voice of the LORD breaks cedars; the LORD shatters the cedars of Lebanon. (6) He makes Lebanon skip like a calf, Sirion, like a young wild ox. (7) The voice of the LORD kindles flames of fire; (8) the voice of the LORD convulses the wilderness; the LORD convulses the wilderness of Kadesh; (9) the voice of the LORD causes hinds to calve, and strips forests bare; while in His temple all say “Glory!” (10) The LORD sat enthroned at the Flood; the LORD sits enthroned, king forever. (11) May the LORD grant strength to His people; may the LORD bestow on His people wellbeing.

תהילים ל׳

(א) מִזְמ֡וֹר שִׁיר־חֲנֻכַּ֖ת הַבַּ֣יִת לְדָוִֽד׃ (ב) אֲרוֹמִמְךָ֣ יְ֭הוָה כִּ֣י דִלִּיתָ֑נִי וְלֹא־שִׂמַּ֖חְתָּ אֹיְבַ֣י לִֽי׃ (ג) יְהוָ֥ה אֱלֹהָ֑י שִׁוַּ֥עְתִּי אֵ֝לֶ֗יךָ וַתִּרְפָּאֵֽנִי׃ (ד) יְֽהוָ֗ה הֶֽעֱלִ֣יתָ מִן־שְׁא֣וֹל נַפְשִׁ֑י חִ֝יִּיתַ֗נִי מיורדי־[מִיָּֽרְדִי־] בֽוֹר׃ (ה) זַמְּר֣וּ לַיהוָ֣ה חֲסִידָ֑יו וְ֝הוֹד֗וּ לְזֵ֣כֶר קָדְשֽׁוֹ׃ (ו) כִּ֤י רֶ֨גַע ׀ בְּאַפּוֹ֮ חַיִּ֪ים בִּרְצ֫וֹנ֥וֹ בָּ֭עֶרֶב יָלִ֥ין בֶּ֗כִי וְלַבֹּ֥קֶר רִנָּֽה׃ (ז) וַ֭אֲנִי אָמַ֣רְתִּי בְשַׁלְוִ֑י בַּל־אֶמּ֥וֹט לְעוֹלָֽם׃ (ח) יְֽהוָ֗ה בִּרְצוֹנְךָ֮ הֶעֱמַ֪דְתָּה לְֽהַרְרִ֫י עֹ֥ז הִסְתַּ֥רְתָּ פָנֶ֗יךָ הָיִ֥יתִי נִבְהָֽל׃ (ט) אֵלֶ֣יךָ יְהוָ֣ה אֶקְרָ֑א וְאֶל־אֲ֝דֹנָ֗י אֶתְחַנָּֽן׃ (י) מַה־בֶּ֥צַע בְּדָמִי֮ בְּרִדְתִּ֪י אֶ֫ל־שָׁ֥חַת הֲיוֹדְךָ֥ עָפָ֑ר הֲיַגִּ֥יד אֲמִתֶּֽךָ׃ (יא) שְׁמַע־יְהוָ֥ה וְחָנֵּ֑נִי יְ֝הוָה הֱ‍ֽיֵה־עֹזֵ֥ר לִֽי׃ (יב) הָפַ֣כְתָּ מִסְפְּדִי֮ לְמָח֪וֹל לִ֥י פִּתַּ֥חְתָּ שַׂקִּ֑י וַֽתְּאַזְּרֵ֥נִי שִׂמְחָֽה׃ (יג) לְמַ֤עַן ׀ יְזַמֶּרְךָ֣ כָ֭בוֹד וְלֹ֣א יִדֹּ֑ם יְהוָ֥ה אֱ֝לֹהַ֗י לְעוֹלָ֥ם אוֹדֶֽךָּ׃

Psalms 30

(1) A psalm of David. A song for the dedication of the House. (2) I extol You, O LORD, for You have lifted me up, and not let my enemies rejoice over me. (3) O LORD, my God, I cried out to You, and You healed me. (4) O LORD, You brought me up from Sheol, preserved me from going down into the Pit. (5) O you faithful of the LORD, sing to Him, and praise His holy name. (6) For He is angry but a moment, and when He is pleased there is life. One may lie down weeping at nightfall; but at dawn there are shouts of joy. (7) When I was untroubled, I thought, “I shall never be shaken,” (8) for You, O Lord, when You were pleased, made [me] firm as a mighty mountain. When You hid Your face, I was terrified. (9) I called to You, O LORD; to my Lord I made appeal, (10) “What is to be gained from my death, from my descent into the Pit? Can dust praise You? Can it declare Your faithfulness? (11) Hear, O LORD, and have mercy on me; O LORD, be my help!” (12) You turned my lament into dancing, you undid my sackcloth and girded me with joy, (13) that [my] whole being might sing hymns to You endlessly; O LORD my God, I will praise You forever.

תהילים ל״א

(א) לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ (ב) בְּךָ֖ יְהוָ֣ה חָ֭סִיתִי אַל־אֵב֣וֹשָׁה לְעוֹלָ֑ם בְּצִדְקָתְךָ֥ פַלְּטֵֽנִי׃ (ג) הַטֵּ֤ה אֵלַ֨י ׀ אָזְנְךָ֮ מְהֵרָ֪ה הַצִּ֫ילֵ֥נִי הֱיֵ֤ה לִ֨י ׀ לְֽצוּר־מָ֭עוֹז לְבֵ֥ית מְצוּד֗וֹת לְהוֹשִׁיעֵֽנִי׃ (ד) כִּֽי־סַלְעִ֣י וּמְצוּדָתִ֣י אָ֑תָּה וּלְמַ֥עַן שִׁ֝מְךָ֗ תַּֽנְחֵ֥נִי וּֽתְנַהֲלֵֽנִי׃ (ה) תּוֹצִיאֵ֗נִי מֵרֶ֣שֶׁת ז֭וּ טָ֣מְנוּ לִ֑י כִּֽי־אַ֝תָּה מָֽעוּזִּֽי׃ (ו) בְּיָדְךָ֮ אַפְקִ֪יד ר֫וּחִ֥י פָּדִ֖יתָה אוֹתִ֥י יְהוָ֗ה אֵ֣ל אֱמֶֽת׃ (ז) שָׂנֵ֗אתִי הַשֹּׁמְרִ֥ים הַבְלֵי־שָׁ֑וְא וַ֝אֲנִ֗י אֶל־יְהוָ֥ה בָּטָֽחְתִּי׃ (ח) אָגִ֥ילָה וְאֶשְׂמְחָ֗ה בְּחַ֫סְדֶּ֥ךָ אֲשֶׁ֣ר רָ֭אִיתָ אֶת־עָנְיִ֑י יָ֝דַ֗עְתָּ בְּצָר֥וֹת נַפְשִֽׁי׃ (ט) וְלֹ֣א הִ֭סְגַּרְתַּנִי בְּיַד־אוֹיֵ֑ב הֶֽעֱמַ֖דְתָּ בַמֶּרְחָ֣ב רַגְלָֽי׃ (י) חָנֵּ֥נִי יְהוָה֮ כִּ֤י צַ֫ר־לִ֥י עָשְׁשָׁ֖ה בְכַ֥עַס עֵינִ֗י נַפְשִׁ֥י וּבִטְנִֽי׃ (יא) כִּ֤י כָל֪וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֮ וּשְׁנוֹתַ֪י בַּאֲנָ֫חָ֥ה כָּשַׁ֣ל בַּעֲוֺנִ֣י כֹחִ֑י וַעֲצָמַ֥י עָשֵֽׁשׁוּ׃ (יב) מִכָּל־צֹרְרַ֨י הָיִ֪יתִי חֶרְפָּ֡ה וְלִשֲׁכֵנַ֨י ׀ מְאֹד֮ וּפַ֪חַד לִֽמְיֻדָּ֫עָ֥י רֹאַ֥י בַּח֑וּץ נָדְד֥וּ מִמֶּֽנִּי׃ (יג) נִ֭שְׁכַּחְתִּי כְּמֵ֣ת מִלֵּ֑ב הָ֝יִ֗יתִי כִּכְלִ֥י אֹבֵֽד׃ (יד) כִּ֤י שָׁמַ֨עְתִּי ׀ דִּבַּ֥ת רַבִּים֮ מָג֪וֹר מִסָּ֫בִ֥יב בְּהִוָּסְדָ֣ם יַ֣חַד עָלַ֑י לָקַ֖חַת נַפְשִׁ֣י זָמָֽמוּ׃ (טו) וַאֲנִ֤י ׀ עָלֶ֣יךָ בָטַ֣חְתִּי יְהוָ֑ה אָ֝מַ֗רְתִּי אֱלֹהַ֥י אָֽתָּה׃ (טז) בְּיָדְךָ֥ עִתֹּתָ֑י הַצִּ֘ילֵ֤נִי מִיַּד־א֝וֹיְבַ֗י וּמֵרֹדְפָֽי׃ (יז) הָאִ֣ירָה פָ֭נֶיךָ עַל־עַבְדֶּ֑ךָ ה֖וֹשִׁיעֵ֣נִי בְחַסְדֶּֽךָ׃ (יח) יְֽהוָ֗ה אַל־אֵ֭בוֹשָׁה כִּ֣י קְרָאתִ֑יךָ יֵבֹ֥שׁוּ רְ֝שָׁעִ֗ים יִדְּמ֥וּ לִשְׁאֽוֹל׃ (יט) תֵּ֥אָלַ֗מְנָה שִׂפְתֵ֫י שָׁ֥קֶר הַדֹּבְר֖וֹת עַל־צַדִּ֥יק עָתָ֗ק בְּגַאֲוָ֥ה וָבֽוּז׃ (כ) מָ֤ה רַֽב־טוּבְךָ֮ אֲשֶׁר־צָפַ֪נְתָּ לִּֽירֵ֫אֶ֥יךָ פָּ֭עַלְתָּ לַחֹסִ֣ים בָּ֑ךְ נֶ֝֗גֶד בְּנֵ֣י אָדָם׃ (כא) תַּסְתִּירֵ֤ם ׀ בְּסֵ֥תֶר פָּנֶיךָ֮ מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ תִּצְפְּנֵ֥ם בְּסֻכָּ֗ה מֵרִ֥יב לְשֹׁנֽוֹת׃ (כב) בָּר֥וּךְ יְהוָ֑ה כִּ֥י הִפְלִ֘יא חַסְדּ֥וֹ לִ֝֗י בְּעִ֣יר מָצֽוֹר׃ (כג) וַאֲנִ֤י ׀ אָ֘מַ֤רְתִּי בְחָפְזִ֗י נִגְרַזְתִּי֮ מִנֶּ֪גֶד עֵ֫ינֶ֥יךָ אָכֵ֗ן שָׁ֭מַעְתָּ ק֥וֹל תַּחֲנוּנַ֗י בְּשַׁוְּעִ֥י אֵלֶֽיךָ׃ (כד) אֶֽהֱב֥וּ אֶת־יְהוָ֗ה כָּֽל־חֲסִ֫ידָ֥יו אֱ֭מוּנִים נֹצֵ֣ר יְהוָ֑ה וּמְשַׁלֵּ֥ם עַל־יֶ֝֗תֶר עֹשֵׂ֥ה גַאֲוָֽה׃ (כה) חִ֭זְקוּ וְיַאֲמֵ֣ץ לְבַבְכֶ֑ם כָּל־הַ֝מְיַחֲלִ֗ים לַיהוָֽה׃

Psalms 31

(1) For the leader. A psalm of David. (2) I seek refuge in You, O LORD; may I never be disappointed; as You are righteous, rescue me. (3) Incline Your ear to me; be quick to save me; be a rock, a stronghold for me, a citadel, for my deliverance. (4) For You are my rock and my fortress; You lead me and guide me as befits Your name. (5) You free me from the net laid for me, for You are my stronghold. (6) Into Your hand I entrust my spirit; You redeem me, O LORD, faithful God. (7) I detest those who rely on empty folly, but I trust in the LORD. (8) Let me exult and rejoice in Your faithfulness when You notice my affliction, are mindful of my deep distress, (9) and do not hand me over to my enemy, but grant me relief. (10) Have mercy on me, O LORD, for I am in distress; my eyes are wasted by vexation, my substance and body too. (11) My life is spent in sorrow, my years in groaning; my strength fails because of my iniquity, my limbs waste away. (12) Because of all my foes I am the particular butt of my neighbors, a horror to my friends; those who see me on the street avoid me. (13) I am put out of mind like the dead; I am like an object given up for lost. (14) I hear the whisperings of many, intrigue on every side, as they scheme together against me, plotting to take my life. (15) But I trust in You, O LORD; I say, “You are my God!” (16) My fate is in Your hand; save me from the hand of my enemies and pursuers. (17) Show favor to Your servant; as You are faithful, deliver me. (18) O LORD, let me not be disappointed when I call You; let the wicked be disappointed; let them be silenced in Sheol; (19) let lying lips be stilled that speak haughtily against the righteous with arrogance and contempt. (20) How abundant is the good that You have in store for those who fear You, that You do in the full view of men for those who take refuge in You. (21) You grant them the protection of Your presence against scheming men; You shelter them in Your pavilion from contentious tongues. (22) Blessed is the LORD, for He has been wondrously faithful to me, a veritable bastion. (23) Alarmed, I had thought, “I am thrust out of Your sight”; yet You listened to my plea for mercy when I cried out to You. (24) So love the LORD, all you faithful; the LORD guards the loyal, and more than requites him who acts arrogantly. (25) Be strong and of good courage, all you who wait for the LORD.

תהילים ל״ב

(א) לְדָוִ֗ד מַ֫שְׂכִּ֥יל אַשְׁרֵ֥י נְֽשׂוּי־פֶּ֗שַׁע כְּס֣וּי חֲטָאָֽה׃ (ב) אַ֥שְֽׁרֵי אָדָ֗ם לֹ֤א יַחְשֹׁ֬ב יְהוָ֣ה ל֣וֹ עָוֺ֑ן וְאֵ֖ין בְּרוּח֣וֹ רְמִיָּה׃ (ג) כִּֽי־הֶ֭חֱרַשְׁתִּי בָּל֣וּ עֲצָמָ֑י בְּ֝שַׁאֲגָתִ֗י כָּל־הַיּֽוֹם׃ (ד) כִּ֤י ׀ יוֹמָ֣ם וָלַיְלָה֮ תִּכְבַּ֥ד עָלַ֗י יָ֫דֶ֥ךָ נֶהְפַּ֥ךְ לְשַׁדִּ֑י בְּחַרְבֹ֖נֵי קַ֣יִץ סֶֽלָה׃ (ה) חַטָּאתִ֨י אוֹדִ֪יעֲךָ֡ וַעֲוֺ֘נִ֤י לֹֽא־כִסִּ֗יתִי אָמַ֗רְתִּי אוֹדֶ֤ה עֲלֵ֣י פְ֭שָׁעַי לַיהוָ֑ה וְאַתָּ֨ה נָ֘שָׂ֤אתָ עֲוֺ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה׃ (ו) עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד ׀ אֵלֶיךָ֮ לְעֵ֪ת מְ֫צֹ֥א רַ֗ק לְ֭שֵׁטֶף מַ֣יִם רַבִּ֑ים אֵ֝לָ֗יו לֹ֣א יַגִּֽיעוּ׃ (ז) אַתָּ֤ה ׀ סֵ֥תֶר לִי֮ מִצַּ֪ר תִּ֫צְּרֵ֥נִי רָנֵּ֥י פַלֵּ֑ט תְּס֖וֹבְבֵ֣נִי סֶֽלָה׃ (ח) אַשְׂכִּֽילְךָ֨ ׀ וְֽאוֹרְךָ֗ בְּדֶֽרֶךְ־ז֥וּ תֵלֵ֑ךְ אִֽיעֲצָ֖ה עָלֶ֣יךָ עֵינִֽי׃ (ט) אַל־תִּֽהְי֤וּ ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֮ אֵ֤ין הָ֫בִ֥ין בְּמֶֽתֶג־וָרֶ֣סֶן עֶדְי֣וֹ לִבְל֑וֹם בַּ֝֗ל קְרֹ֣ב אֵלֶֽיךָ׃ (י) רַבִּ֥ים מַכְאוֹבִ֗ים לָרָ֫שָׁ֥ע וְהַבּוֹטֵ֥חַ בַּיהוָ֑ה חֶ֝֗סֶד יְסוֹבְבֶֽנּוּ׃ (יא) שִׂמְח֬וּ בַֽיהוָ֣ה וְ֭גִילוּ צַדִּיקִ֑ים וְ֝הַרְנִ֗ינוּ כָּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב׃

Psalms 32

(1) Of David. A maskil. Happy is he whose transgression is forgiven, whose sin is covered over. (2) Happy the man whom the LORD does not hold guilty, and in whose spirit there is no deceit. (3) As long as I said nothing, my limbs wasted away from my anguished roaring all day long. (4) For night and day Your hand lay heavy on me; my vigor waned as in the summer drought.Selah. (5) Then I acknowledged my sin to You; I did not cover up my guilt; I resolved, “I will confess my transgressions to the LORD,” and You forgave the guilt of my sin.Selah. (6) Therefore let every faithful man pray to You upon discovering [his sin], that the rushing mighty waters not overtake him. (7) You are my shelter; You preserve me from distress; You surround me with the joyous shouts of deliverance. Selah. (8) Let me enlighten you and show you which way to go; let me offer counsel; my eye is on you. (9) Be not like a senseless horse or mule whose movement must be curbed by bit and bridle; far be it from you! (10) Many are the torments of the wicked, but he who trusts in the LORD shall be surrounded with favor. (11) Rejoice in the LORD and exult, O you righteous; shout for joy, all upright men!

תהילים ל״ג

(א) רַנְּנ֣וּ צַ֭דִּיקִים בַּֽיהוָ֑ה לַ֝יְשָׁרִ֗ים נָאוָ֥ה תְהִלָּֽה׃ (ב) הוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה בְּכִנּ֑וֹר בְּנֵ֥בֶל עָ֝שׂ֗וֹר זַמְּרוּ־לֽוֹ׃ (ג) שִֽׁירוּ־ל֭וֹ שִׁ֣יר חָדָ֑שׁ הֵיטִ֥יבוּ נַ֝גֵּ֗ן בִּתְרוּעָֽה׃ (ד) כִּֽי־יָשָׁ֥ר דְּבַר־יְהוָ֑ה וְכָל־מַ֝עֲשֵׂ֗הוּ בֶּאֱמוּנָֽה׃ (ה) אֹ֭הֵב צְדָקָ֣ה וּמִשְׁפָּ֑ט חֶ֥סֶד יְ֝הוָ֗ה מָלְאָ֥ה הָאָֽרֶץ׃ (ו) בִּדְבַ֣ר יְ֭הוָה שָׁמַ֣יִם נַעֲשׂ֑וּ וּבְר֥וּחַ פִּ֝֗יו כָּל־צְבָאָֽם׃ (ז) כֹּנֵ֣ס כַּ֭נֵּד מֵ֣י הַיָּ֑ם נֹתֵ֖ן בְּאֹצָר֣וֹת תְּהוֹמֽוֹת׃ (ח) יִֽירְא֣וּ מֵ֭יְהוָה כָּל־הָאָ֑רֶץ מִמֶּ֥נּוּ יָ֝ג֗וּרוּ כָּל־יֹשְׁבֵ֥י תֵבֵֽל׃ (ט) כִּ֤י ה֣וּא אָמַ֣ר וַיֶּ֑הִי הֽוּא־צִ֝וָּ֗ה וַֽיַּעֲמֹֽד׃ (י) יְֽהוָ֗ה הֵפִ֥יר עֲצַת־גּוֹיִ֑ם הֵ֝נִ֗יא מַחְשְׁב֥וֹת עַמִּֽים׃ (יא) עֲצַ֣ת יְ֭הוָה לְעוֹלָ֣ם תַּעֲמֹ֑ד מַחְשְׁב֥וֹת לִ֝בּ֗וֹ לְדֹ֣ר וָדֹֽר׃ (יב) אַשְׁרֵ֣י הַ֭גּוֹי אֲשֶׁר־יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו הָעָ֓ם ׀ בָּחַ֖ר לְנַחֲלָ֣ה לֽוֹ׃ (יג) מִ֭שָּׁמַיִם הִבִּ֣יט יְהוָ֑ה רָ֝אָ֗ה אֶֽת־כָּל־בְּנֵ֥י הָאָדָֽם׃ (יד) מִֽמְּכוֹן־שִׁבְתּ֥וֹ הִשְׁגִּ֑יחַ אֶ֖ל כָּל־יֹשְׁבֵ֣י הָאָֽרֶץ׃ (טו) הַיֹּצֵ֣ר יַ֣חַד לִבָּ֑ם הַ֝מֵּבִ֗ין אֶל־כָּל־מַעֲשֵׂיהֶֽם׃ (טז) אֵֽין־הַ֭מֶּלֶךְ נוֹשָׁ֣ע בְּרָב־חָ֑יִל גִּ֝בּ֗וֹר לֹֽא־יִנָּצֵ֥ל בְּרָב־כֹּֽחַ׃ (יז) שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס לִתְשׁוּעָ֑ה וּבְרֹ֥ב חֵ֝יל֗וֹ לֹ֣א יְמַלֵּֽט׃ (יח) הִנֵּ֤ה עֵ֣ין יְ֭הוָה אֶל־יְרֵאָ֑יו לַֽמְיַחֲלִ֥ים לְחַסְדּֽוֹ׃ (יט) לְהַצִּ֣יל מִמָּ֣וֶת נַפְשָׁ֑ם וּ֝לְחַיּוֹתָ֗ם בָּרָעָֽב׃ (כ) נַ֭פְשֵׁנוּ חִכְּתָ֣ה לַֽיהוָ֑ה עֶזְרֵ֖נוּ וּמָגִנֵּ֣נוּ הֽוּא׃ (כא) כִּי־ב֭וֹ יִשְׂמַ֣ח לִבֵּ֑נוּ כִּ֤י בְשֵׁ֖ם קָדְשׁ֣וֹ בָטָֽחְנוּ׃ (כב) יְהִֽי־חַסְדְּךָ֣ יְהוָ֣ה עָלֵ֑ינוּ כַּ֝אֲשֶׁ֗ר יִחַ֥לְנוּ לָֽךְ׃

Psalms 33

(1) Sing forth, O you righteous, to the LORD; it is fit that the upright acclaim Him. (2) Praise the LORD with the lyre; with the ten-stringed harp sing to Him; (3) sing Him a new song; play sweetly with shouts of joy. (4) For the word of the LORD is right; His every deed is faithful. (5) He loves what is right and just; the earth is full of the LORD’s faithful care. (6) By the word of the LORD the heavens were made, by the breath of His mouth, all their host. (7) He heaps up the ocean waters like a mound, stores the deep in vaults. (8) Let all the earth fear the LORD; let all the inhabitants of the world dread Him. (9) For He spoke, and it was; He commanded, and it endured. (10) The LORD frustrates the plans of nations, brings to naught the designs of peoples. (11) What the LORD plans endures forever, what He designs, for ages on end. (12) Happy the nation whose God is the LORD, the people He has chosen to be His own. (13) The LORD looks down from heaven; He sees all mankind. (14) From His dwelling-place He gazes on all the inhabitants of the earth— (15) He who fashions the hearts of them all, who discerns all their doings. (16) Kings are not delivered by a large force; warriors are not saved by great strength; (17) horses are a false hope for deliverance; for all their great power they provide no escape. (18) Truly the eye of the LORD is on those who fear Him, who wait for His faithful care (19) to save them from death, to sustain them in famine. (20) We set our hope on the LORD, He is our help and shield; (21) in Him our hearts rejoice, for in His holy name we trust. (22) May we enjoy, O LORD, Your faithful care, as we have put our hope in You.

תהילים ל״ד

(א) לְדָוִ֗ד בְּשַׁנּוֹת֣וֹ אֶת־טַ֭עְמוֹ לִפְנֵ֣י אֲבִימֶ֑לֶךְ וַֽ֝יְגָרֲשֵׁ֗הוּ וַיֵּלַֽךְ׃ (ב) אֲבָרֲכָ֣ה אֶת־יְהוָ֣ה בְּכָל־עֵ֑ת תָּ֝מִ֗יד תְּֽהִלָּת֥וֹ בְּפִֽי׃ (ג) בַּ֭יהוָה תִּתְהַלֵּ֣ל נַפְשִׁ֑י יִשְׁמְע֖וּ עֲנָוִ֣ים וְיִשְׂמָֽחוּ׃ (ד) גַּדְּל֣וּ לַיהוָ֣ה אִתִּ֑י וּנְרוֹמְמָ֖ה שְׁמ֣וֹ יַחְדָּֽו׃ (ה) דָּרַ֣שְׁתִּי אֶת־יְהוָ֣ה וְעָנָ֑נִי וּמִכָּל־מְ֝גוּרוֹתַ֗י הִצִּילָֽנִי׃ (ו) הִבִּ֣יטוּ אֵלָ֣יו וְנָהָ֑רוּ וּ֝פְנֵיהֶ֗ם אַל־יֶחְפָּֽרוּ׃ (ז) זֶ֤ה עָנִ֣י קָ֭רָא וַיהוָ֣ה שָׁמֵ֑עַ וּמִכָּל־צָ֝רוֹתָ֗יו הוֹשִׁיעֽוֹ׃ (ח) חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְהוָ֓ה סָ֘בִ֤יב לִֽירֵאָ֗יו וַֽיְחַלְּצֵֽם׃ (ט) טַעֲמ֣וּ וּ֭רְאוּ כִּי־ט֣וֹב יְהוָ֑ה אַֽשְׁרֵ֥י הַ֝גֶּ֗בֶר יֶחֱסֶה־בּֽוֹ׃ (י) יְר֣אוּ אֶת־יְהוָ֣ה קְדֹשָׁ֑יו כִּי־אֵ֥ין מַ֝חְס֗וֹר לִירֵאָֽיו׃ (יא) כְּ֭פִירִים רָשׁ֣וּ וְרָעֵ֑בוּ וְדֹרְשֵׁ֥י יְ֝הוָ֗ה לֹא־יַחְסְר֥וּ כָל־טֽוֹב׃ (יב) לְֽכוּ־בָ֭נִים שִׁמְעוּ־לִ֑י יִֽרְאַ֥ת יְ֝הוָ֗ה אֲלַמֶּדְכֶֽם׃ (יג) מִֽי־הָ֭אִישׁ הֶחָפֵ֣ץ חַיִּ֑ים אֹהֵ֥ב יָ֝מִ֗ים לִרְא֥וֹת טֽוֹב׃ (יד) נְצֹ֣ר לְשׁוֹנְךָ֣ מֵרָ֑ע וּ֝שְׂפָתֶ֗יךָ מִדַּבֵּ֥ר מִרְמָֽה׃ (טו) ס֣וּר מֵ֭רָע וַעֲשֵׂה־ט֑וֹב בַּקֵּ֖שׁ שָׁל֣וֹם וְרָדְפֵֽהוּ׃ (טז) עֵינֵ֣י יְ֭הוָה אֶל־צַדִּיקִ֑ים וְ֝אָזְנָ֗יו אֶל־שַׁוְעָתָֽם׃ (יז) פְּנֵ֣י יְ֭הוָה בְּעֹ֣שֵׂי רָ֑ע לְהַכְרִ֖ית מֵאֶ֣רֶץ זִכְרָֽם׃ (יח) צָעֲק֣וּ וַיהוָ֣ה שָׁמֵ֑עַ וּמִכָּל־צָ֝רוֹתָ֗ם הִצִּילָֽם׃ (יט) קָר֣וֹב יְ֭הוָה לְנִשְׁבְּרֵי־לֵ֑ב וְֽאֶת־דַּכְּאֵי־ר֥וּחַ יוֹשִֽׁיעַ׃ (כ) רַ֭בּוֹת רָע֣וֹת צַדִּ֑יק וּ֝מִכֻּלָּ֗ם יַצִּילֶ֥נּוּ יְהוָֽה׃ (כא) שֹׁמֵ֥ר כָּל־עַצְמוֹתָ֑יו אַחַ֥ת מֵ֝הֵ֗נָּה לֹ֣א נִשְׁבָּֽרָה׃ (כב) תְּמוֹתֵ֣ת רָשָׁ֣ע רָעָ֑ה וְשֹׂנְאֵ֖י צַדִּ֣יק יֶאְשָֽׁמוּ׃ (כג) פּוֹדֶ֣ה יְ֭הוָה נֶ֣פֶשׁ עֲבָדָ֑יו וְלֹ֥א יֶ֝אְשְׁמ֗וּ כָּֽל־הַחֹסִ֥ים בּֽוֹ׃

Psalms 34

(1) Of David, when he feigned madness in the presence of Abimelech, who turned him out, and he left. (2) I bless the LORD at all times; praise of Him is ever in my mouth. (3) I glory in the LORD; let the lowly hear it and rejoice. (4) Exalt the LORD with me; let us extol His name together. (5) I turned to the LORD, and He answered me; He saved me from all my terrors. (6) Men look to Him and are radiant; let their faces not be downcast. (7) Here was a lowly man who called, and the LORD listened, and delivered him from all his troubles. (8) The angel of the LORD camps around those who fear Him and rescues them. (9) Taste and see how good the LORD is; happy the man who takes refuge in Him! (10) Fear the LORD, you His consecrated ones, for those who fear Him lack nothing. (11) Lions have been reduced to starvation, but those who turn to the LORD shall not lack any good. (12) Come, my sons, listen to me; I will teach you what it is to fear the LORD. (13) Who is the man who is eager for life, who desires years of good fortune? (14) Guard your tongue from evil, your lips from deceitful speech. (15) Shun evil and do good, seek amity and pursue it. (16) The eyes of the LORD are on the righteous, His ears attentive to their cry. (17) The face of the LORD is set against evildoers, to erase their names from the earth. (18) They cry out, and the LORD hears, and saves them from all their troubles. (19) The LORD is close to the brokenhearted; those crushed in spirit He delivers. (20) Though the misfortunes of the righteous be many, the LORD will save him from them all, (21) Keeping all his bones intact, not one of them being broken. (22) One misfortune is the deathblow of the wicked; the foes of the righteous shall be ruined. (23) The LORD redeems the life of His servants; all who take refuge in Him shall not be ruined.

משנה כלים י״ב:ב׳-ג׳

(ב) קְנֵה מֹאזְנַיִם שֶׁל סָרוֹקוֹת, טָמֵא, מִפְּנֵי אֻנְקְלָיוֹת. וְשֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים, אִם יֶשׁ בּוֹ אֻנְקְלָיוֹת, טָמֵא. אֻנְקְלִין שֶׁל כַּתָּפִין, טְהוֹרָה. וְשֶׁל רוֹכְלִים, טְמֵאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁל רוֹכְלִים, שֶׁלְּפָנָיו טְמֵאָה, וְשֶׁלְּאַחֲרָיו טְהוֹרָה. אֻנְקְלִי דַרְגָּשׁ, טְמֵאָה. וְשֶׁל נַקְלִיטִין, טְהוֹרָה. שֶׁל שִׁדָּה, טְמֵאָה. וְשֶׁל אָקוֹן, טְהוֹרָה. שֶׁל שֻׁלְחָן, טָמֵא. שֶׁל מְנוֹרַת הָעֵץ, טָהוֹר. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמְחֻבָּר לַטָּמֵא, טָמֵא. וְהַמְחֻבָּר לַטָּהוֹר, טָהוֹר. וְכֻלָּן, אַחַת אַחַת בִּפְנֵי עַצְמָן, טְהוֹרוֹת:

(ג) כִּסּוּי טֶנִי שֶׁל מַתֶּכֶת, שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים, רַבָּן גַּמְלִיאֵל מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. וְשֶׁל רוֹפְאִים, טָמֵא. הַדֶּלֶת שֶׁבַּמִּגְדָּל, שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים, טְהוֹרָה. וְשֶׁל רוֹפְאִים, טְמֵאָה. הַיַּתּוּכִין, טְמֵאִים. וְהַפְּרָכִין, טְהוֹרִין. עַקְרַב בֵּית הַבַּד, טְמֵאָה. וְאֻנְקְלִי שֶׁבַּכְּתָלִים, טְהוֹרָה:

Mishnah Kelim 12:2-3

(2) The beam of a wool-combers’ balance is susceptible to impurity on account of the hooks. And that of a householder, if it has hooks is also susceptible to impurity. The hooks of porters are clean but those of peddlers are susceptible to impurity. Rabbi Judah says: in the case of the peddlers' [hooks], [the hook] that is in front is susceptible to impurity but that which is behind is clean. The hook of a couch is susceptible to impurity but that of bed poles is clean. [The hook of] a chest is susceptible to impurity but that of a fish trap is clean. That of a table is susceptible to impurity but that of a wooden candlestick is clean. This is the general rule: any hook that is attached to a susceptible vessel is susceptible to impurity, but one that is attached to a vessel that is not susceptible to impurity is clean. All these, however, are by themselves clean.

(3) The metal cover of a basket of householders: Rabban Gamaliel says: it is susceptible to impurity, The sages say that it is clean. But that of physicians is susceptible to impurity. The door of a cupboard of householders is clean but that of physicians is susceptible to impurity. Tongs are susceptible to impurity but stove-tongs are clean. The scorpion [-shaped] hook in an olive-press is susceptible to impurity but the hooks for the walls are clean.

תלמוד ירושלמי שקלים ד׳:ד׳:א׳-י׳

המקדיש וכו' לקרבנות ציבור: ר' יוחנן אמר קטורת אמר רבי הושעיה תיפתר באומן משל בית אבטינס שהיה נוטל בשכרו קטורת מה טעמא דבן עזאי שאין ההקדש מתחלל על המלאכה אלא על המעות: תמן תנינן יש בקדשי בדק הבית שסתם הקדישות לבדק הבית הקדש בדק הבית חל על הכל ומועלין בגידוליהן ואין בהן הנייה לכהנים אמר רבי חנניה דר' ליעזר היא דתנינן המקדיש נכסיו והיתה בהן בהמה ראויה ע"ג מזבח זכרים ונקבות רבי ליעזר אומר זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקיבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ודמיהן יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית אמר רבי יוחנן טעמא דרבי ליעזר (ויקרא כז) ואיש כי יקדיש את ביתו קודש לה' במה אנן קיימין אם בבית דירה כבר כתיב (שם) ואם המקדיש יגאל את ביתו אלא כי אנן קיימין במקדיש נכסיו מיכן שסתם הקדישות לבדק הבית אמר רבי זעירא רב חונה בשם רב במה פליגין במקדיש נכסיו אבל במקדיש עדרו כל עמא מודיי שהוא למזבח רבי בא רב חונה בשם רב מה פליגין במקדיש עדרו אבל במקדיש נכסיו כל עמא מודיי שהוא לבדק הבית על דעתיה דרבי זעירא ניחא וקשיא על דרבי בא בהמה לא למזבח היא למזבח היא ולמה סתם האיש הזה שהוא כאומר לא יהיה אלא לבדק הבית רבי יוחנן אמר לא שנייא היא המקדיש נכסיו היא המקדיש עדרו היא המחלוקת <רבי אבא בשם רבי אבהו בשם ר' אחא> רב חונה בשם רב רבי אבהו בשם רבי יוחנן קדשי בדק הבית שפודאן תמימין יצאו לחולין מתני' אמרה כן ולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן רבי חזקיה בשם רב חסדא תיפתר שפדאן תמימין והוממו רבי יוסה בשם רב חסדא מתני' אמרה כן ולדן וחלבן אסור

Jerusalem Talmud Shekalim 4:4:1-10

...

תלמוד ירושלמי שקלים ד׳:ד׳:א׳-י׳

לאחר פדיונן רבי חזקיה בשם רבי יוסה קדשי בדק הבית שפדאן תמימין יצאו לחולין אין תימר לא יצאולחולין היאך קדשי מזבח חלין על קדשי בדק הבית בעלי מומין קדושת המזבח חלה עליהן ליידה מילה לגיזה ולעבודה הפריש נקיבה לעולתו ולפסחו ולאשמו עושה תמורה ר"ש אומר לעולתו עושה תמורה לפסחו ולאשמו אינו עושה תמורה רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר"ש לעולתו ולפסחו ולאשמו אינו עושה תמורה אמר רבי יוחנן טעמא דר"ש שכן מצינו נקיבה בעוף כשירה לבא עולה ואמר ר' יוחנן טעמא דר"ש בן יהודה אם מין במינו הוא חלוק עליו כל שכן מין בשאינו מינו איזהו מין במינו שהוא חלוק עליו כהדא דתני אשם בן שנה והביא בן שתים <יצא> בן שתים והביא בן שלש לא יצא <רבי שמעון אומר כל עצמן אינן קודשים> א"ר יוחנן ר' שמעון ור' יהושע שניהם אמרו דבר אחד כמה דר' יהושע אמר נקיבה לעולה לא קידשה אלא הקדש דמים כן ר"ש אמר נקיבה לעולה לא קידשה אלא הקדש דמים אין תימר קדשה קדושת הגוף ירעו אמר ר' אני רואה את דברי רבי שמעון בפסח <שמא הקדש> שהמותר פסח בא שלמים ולימא אין אני רואה דברי רבי שמעון באשם <שמא הקדש> שהמותר אשם בא עולה אמר רבי אבין אם הקדיש פסח בא שלמים גופו קרב שלמים אם הקדיש אשם בא עולה

Jerusalem Talmud Shekalim 4:4:1-10

...

סוכה י״ב ב

דאין מסככין משום גזרת אוצר הא דאורייתא שפיר דמי התם דקתני אינה סוכה אפילו דיעבד מדאורייתא נמי אינה סוכה אמר רב יהודה אמר רב סככה בחיצין זכרים כשרה בנקבות פסולה זכרים כשרה פשיטא מהו דתימא ניגזור זכרים אטו נקבות קמ"ל (אמר מר) בנקבות פסולה פשיטא מהו דתימא בית קבול העשוי למלאות לא שמיה קיבול קמשמע לן אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן סככה באניצי פשתן פסולה בהוצני פשתן כשרה והושני פשתן איני יודע מהו והושני עצמן איני יודע מה נפשך אי דייק ולא נפיץ הושני קרי ליה אבל תרי ולא דייק הוצני קרי ליה או דלמא תרי ולא דייק נמי הושני קרי ליה אמר רב יהודה הני שושי ושווצרי מסככין בהו אביי אמר בשושי מסככין בשווצרי לא מסככין מ"ט כיון

Sukkah 12b

that one may not roof, due to the decree of the storehouse issued by the Sages; but by Torah law, it seems well to do so. There, in the mishna pertaining to the stack of grain, where it teaches: It is not a sukka, it means that not only by rabbinic decree, but even after the fact, by Torah law as well, it is not a sukka. § Rav Yehuda said that Rav said: If one roofed a sukka with convex arrow shafts, which are made of wood with a protrusion on the end that is fitted into the socket of the metal arrowhead, the sukka is fit. These shafts are flat wooden utensils, which are not susceptible to ritual impurity. Therefore, they are fit roofing for a sukka. If, however, one roofed his sukka with concave arrow shafts, which have a socket into which a protrusion from the metal arrowhead is inserted, the sukka is unfit. Since these shafts are wooden utensils with a receptacle, they are susceptible to ritual impurity. Therefore, they are unfit roofing for a sukka. The Gemara asks: The fact that if one roofed a sukka with convex arrow shafts, the sukka is fit is obvious. It is no different from roofing with straight, smooth reeds. The Gemara answers: Stating this halakha is necessary. Lest you say: Let us issue a decree and prohibit roofing with convex shafts due to the prohibition against roofing with concave shafts, therefore Rav teaches us that no decree is issued, and convex shafts are fit roofing. The Master said: If one roofed a sukka with concave arrows, the sukka is unfit. The Gemara asks: This is obvious. All wooden receptacles are susceptible to ritual impurity. The Gemara answers: Stating this halakha is necessary. Lest you say: A receptacle that is designated to be permanently filled, its status is not that of a receptacle, as a receptacle is typically filled and emptied; in this case, once the arrowhead fills the receptacle, it remains there, therefore Rav teaches us that it is deemed a receptacle and is not fit roofing. § Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: If one roofed a sukka with bundles of combed flax, the sukka is unfit, as flax at that stage of processing is the raw material from which threads are spun, and it is susceptible to ritual impurity. If one roofed a sukka with stalks of flax, the sukka is fit. Since they remain in their natural state and have not been processed in any way, their legal status is that of any tree, and they are not susceptible to ritual impurity. And if one roofed with the hoshen of flax, stalks at an intermediate stage of processing, I do not know what their status is, i.e., whether or not they are fit for roofing. Rabba bar bar Ḥana added: And when Rabbi Yoḥanan used the term hoshen of flax itself, I do not know to what stage of processing the flax he was referring. Which way do you look at it? Is it that if one crushed the flax and did not comb it, Rabbi Yoḥanan calls it hoshen, but if he soaked it and did not crush it, Rabbi Yoḥanan calls it hotzen, because he has not actually begun processing the flax itself? Or, perhaps if he soaked it and did not crush it, Rabbi Yoḥanan calls it hoshen, while hotzen is reserved for flax that was not processed at all. § Rav Yehuda said: With regard to these wide licorice and wormwood leaves, one may roof his sukka with them, since these are not consumed by people. Their legal status is that of any other plant; they are not susceptible to ritual impurity. Abaye said: With licorice leaves, one may roof his sukka; with wormwood leaves, one may not roof his sukka. What is the reason for this distinction? Since

עירובין מ״ה א

וְהָתְנַן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שְׁתַּיִם — יִכָּנֵס, שְׁלֹשָׁה — לֹא יִכָּנֵס. מַאי לָאו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר וְהוּא בְּאֶמְצָעָן — וְאַרְבַּע אַמּוֹת דִּיהַבוּ לֵיהּ רַבָּנַן כְּמַאן דְּמִיבַּלְעָן דָּמוּ, וְקָאָמַר ״יִכָּנֵס״ — אַלְמָא הַבְלָעַת תְּחוּמִין מִילְּתָא הִיא. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר בַּר חָנָה לְאַבָּיֵי: וּמִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר קָמוֹתְבַתְּ לֵיהּ לְמָר? אֲמַר לֵיהּ: אִין, דִּשְׁמִיעַ לִי מִינֵּיהּ דְּמָר: עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֶלָּא לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה מוֹדוּ לֵיהּ. וְכׇל הַיּוֹצְאִין לְהַצִּיל חוֹזְרִין לִמְקוֹמָן. וַאֲפִילּוּ טוּבָא? וְהָא אָמְרַתְּ רֵישָׁא: ״אַלְפַּיִם אַמָּה״, וְתוּ לָא! אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֶׁחוֹזְרִין בִּכְלֵי זַיִין לִמְקוֹמָן. וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּילְמָא לְהַצִּיל שָׁאנֵי! אֶלָּא אִי קַשְׁיָא, הָא קַשְׁיָא: דִּתְנַן בָּרִאשׁוֹנָה לֹא הָיוּ זָזִין מִשָּׁם כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַלְפַּיִם אַמָּה לְכׇל רוּחַ. וְלֹא אֵלּוּ בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ חֲכָמָה הַבָּאָה לְיַלֵּד, וְהַבָּא לְהַצִּיל מִן הַגַּיִיס וּמִן הַנָּהָר וּמִן הַמַּפּוֹלֶת וּמִן הַדְּלֵיקָה — הֲרֵי הֵן כְּאַנְשֵׁי הָעִיר, וְיֵשׁ לָהֶן אַלְפַּיִם אַמָּה לְכׇל רוּחַ. וְתוּ לָא? וְהָא אָמְרַתְּ: כׇּל הַיּוֹצְאִין לְהַצִּיל חוֹזְרִין לִמְקוֹמָן — אֲפִילּוּ טוּבָא! אָמַר רַב [יְהוּדָה אָמַר רַב]: שֶׁחוֹזְרִין בִּכְלֵי זַיִין לִמְקוֹמָן, כִּדְתַנְיָא: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַנִּיחִין כְּלֵי זֵיינָן בַּבַּיִת הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה. פַּעַם אַחַת הִכִּירוּ בָּהֶן אוֹיְבִים וְרָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם, וְנִכְנְסוּ לִיטּוֹל כְּלֵי זֵיינָן, וְנִכְנְסוּ אוֹיְבִים אַחֲרֵיהֶן. דָּחֲקוּ זֶה אֶת זֶה, וְהָרְגוּ זֶה אֶת זֶה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָרְגוּ אוֹיְבִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ חוֹזְרִין לִמְקוֹמָן בִּכְלֵי זֵיינָן. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: לָא קַשְׁיָא. כָּאן — שֶׁנִּצְּחוּ יִשְׂרָאֵל אֶת אוּמּוֹת הָעוֹלָם, כָּאן — שֶׁנִּצְּחוּ אוּמּוֹת הָעוֹלָם אֶת עַצְמָן. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: נׇכְרִים שֶׁצָּרוּ עַל עַיְירוֹת יִשְׂרָאֵל — אֵין יוֹצְאִין עֲלֵיהֶם בִּכְלֵי זֵיינָן, וְאֵין מְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי נׇכְרִים שֶׁצָּרוּ וְכוּ׳. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁבָּאוּ עַל עִסְקֵי מָמוֹן, אֲבָל בָּאוּ עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת — יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן בִּכְלֵי זֵיינָן, וּמְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת. וּבָעִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר, אֲפִילּוּ לֹא בָּאוּ עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת אֶלָּא עַל עִסְקֵי תֶּבֶן וָקַשׁ — יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן בִּכְלֵי זֵיינָן, וּמְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: וּבָבֶל, כָּעִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר דָּמְיָא. וְתַרְגּוּמָא: נְהַרְדְּעָא. דָּרֵשׁ רַבִּי דּוֹסְתַּאי דְּמִן בֵּירֵי: מַאי דִּכְתִיב: ״וַיַּגִּידוּ לְדָוִד לֵאמֹר הִנֵּה פְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּקְעִילָה וְהֵמָּה שׁוֹסִים אֶת הַגֳּרָנוֹת״. תָּנָא: קְעִילָה עִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר הָיְתָה, וְהֵם לֹא בָּאוּ אֶלָּא עַל עִסְקֵי תֶּבֶן וָקַשׁ, דִּכְתִיב: ״וְהֵמָּה שׁוֹסִים אֶת הַגֳּרָנוֹת״. וּכְתִיב ״וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה׳ לֵאמֹר הַאֵלֵךְ וְהִכֵּיתִי בַּפְּלִשְׁתִּים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל דָּוִד לֵךְ וְהִכִּיתָ בַפְּלִשְׁתִּים וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת קְעִילָה״. מַאי קָמִבַּעְיָא לֵיהּ? אִילֵּימָא אִי שְׁרֵי אִי אָסוּר — הֲרֵי בֵּית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי קַיָּים. אֶלָּא: אִי מַצְלַח אִי לָא מַצְלַח. דַּיְקָא נָמֵי, דִּכְתִיב: ״לֵךְ וְהִכִּיתָ בַפְּלִשְׁתִּים וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת קְעִילָה״, שְׁמַע מִינַּהּ. מַתְנִי׳ מִי שֶׁיָּשַׁב בַּדֶּרֶךְ, וְעָמַד וְרָאָה הֲרֵי (זֶה) הוּא סָמוּךְ לָעִיר, [הוֹאִיל] וְלֹא הָיְתָה כַּוּוֹנָתוֹ לְכָךְ — לֹא יִכָּנֵס. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יִכָּנֵס. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה הָיָה וְנִכְנַס רַבִּי טַרְפוֹן בְּלֹא מִתְכַּוֵּין. גְּמָ׳ תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי טַרְפוֹן שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְחָשְׁכָה לוֹ, וְלָן חוּץ לָעִיר. לְשַׁחֲרִית מְצָאוּהוּ רוֹעֵי בָקָר, אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, הֲרֵי הָעִיר לְפָנֶיךָ, הִכָּנֵס! נִכְנַס וְיָשַׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְדָרַשׁ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. (אָמְרוּ לוֹ): מִשָּׁם רְאָיָיה? שֶׁמָּא בְּלִבּוֹ הָיְתָה, אוֹ בֵּית הַמִּדְרָשׁ מוּבְלָע בְּתוֹךְ תְּחוּמוֹ הָיָה. מַתְנִי׳ מִי שֶׁיָּשַׁן בַּדֶּרֶךְ וְלָא יָדַע שֶׁחָשֵׁיכָה — יֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכׇל רוּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: וְהוּא בְּאֶמְצָעָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְאֵיזֶה רוּחַ שֶׁיִּרְצֶה יֵלֵךְ. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה שֶׁאִם בֵּירַר לוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. הָיוּ שְׁנַיִם, מִקְצָת אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה בְּתוֹךְ אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה — מְבִיאִין וְאוֹכְלִין בָּאֶמְצַע,

Eruvin 45a

Didn’t we learn in a mishna that Rabbi Eliezer says: If a person left his Shabbat limit by walking two cubits beyond it, he may reenter his original limit; but if he left his Shabbat limit by walking three cubits beyond it, he may not reenter. What, is it not that Rabbi Eliezer follows his standard line of reasoning, in that he said with regard to the four cubits a person is allotted wherever he is, he is set in the middle of them, i.e., he may walk two cubits in each direction? The Gemara explains that the four cubits that the Sages gave a person are regarded here as being subsumed within his original limit, and it is for this reason that he said: He may reenter his original limit. Apparently he is of the opinion that the subsuming of one Shabbat limit within another is something significant. Rabba bar bar Ḥana said to Abaye: Do you raise an objection against our Master, Rabba, from the statement of Rabbi Eliezer? But isn’t the halakha in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer? Abaye said to him: Yes, as I heard from our Master himself that the Rabbis disagree with Rabbi Eliezer only with regard to one who went beyond his limit for a voluntary matter, but with regard to one who went out for a mitzva matter, they agree with him about the subsuming of limits, i.e., that if one limit is subsumed in another, it is permitted to pass between them. This demonstrates that the halakha recognizes the principle of the subsuming of limits. The mishna teaches: All who go out to save lives may return to their original locations on Shabbat. The Gemara asks: Does this mean that he may return to his original place even if he went out more than two thousand cubits beyond his limit? Didn’t the first clause say that a person who was permitted to travel beyond his Shabbat limit is allotted two thousand cubits, and no more? Rav Yehuda said that Rav said: What this means is that they may return with their weapons to their original locations, provided they are within two thousand cubits. The Gemara asks: What is the difficulty with returning home in this situation? Perhaps in the case where people went out to fight and save lives the law is different, and they are allowed to go home even if they went more than two thousand cubits beyond the limit. Rather, if there is a difficulty, this is the difficulty: As we learned in a mishna in tractate Rosh HaShana, at first they would take the witnesses who had come to Jerusalem from a distant place on Shabbat to testify that they had seen the new moon, and bring them into a special courtyard, and they would not move from there the entire day. This was in accordance with the law governing one who was permitted to go out beyond his limit, as once he fulfilled his mission, he was no longer permitted to move beyond four cubits. However, Rabban Gamliel the Elder instituted that they should have two thousand cubits in each direction, so that witnesses not refrain from coming to testify. And it is not only these whom the Sages said are given two thousand cubits in the place that they have reached, but even a midwife who comes to deliver a child, and one who comes to rescue Jews from an invasion of gentile troops or from a river or a collapsed building or a fire; they are like the inhabitants of the town at which they arrive, and they have two thousand cubits in each direction. The question may be raised: Are they given no more than two thousand cubits? Didn’t it say in the mishna: All who go out to save lives may return to their original locations on Shabbat, which indicates that they may walk even more than two thousand cubits? In response, Rav Yehuda said that Rav said: We must not infer from the mishna that they may go home even if they went out more than two thousand cubits from their limit, but rather that they may return with their weapons to their original locations, provided that they are within two thousand cubits. As it was taught in the Tosefta: At first those returning from a rescue mission would place their weapons in the first house that they encountered upon their return, i.e., the house nearest the wall, to avoid carrying on Shabbat any more than necessary. Once, their enemies noticed that they were no longer carrying their weapons, and they chased after them; and the defenders entered the house to take up their weapons and fight, and their enemies entered after them, causing great confusion. In the chaos, the defenders began to push one another, and they killed more of each other than their enemies killed of them. At that time the Sages instituted that they should return to their locations, i.e., their destinations, with their weapons. The Gemara cites an alternate resolution that Rav Naḥman bar Yitzḥak said: This is not difficult. Here, in the mishna in Rosh HaShana where they only permitted two thousand cubits, it is referring to a situation where the Jews defeated the nations of the world, i.e., the gentiles, in battle; in such a case there is no concern and they need not return to their original locations. Whereas here, in the mishna which indicates that the Sages permitted even more than two thousand cubits, it is referring to a situation where the nations of the world defeated themselves, i.e., the Jews, whom the Gemara refers to euphemistically as themselves; in such a case the Sages allowed the defeated soldiers to return to their original locations. Since the Gemara discussed war on Shabbat, the Gemara cites Rav Yehuda, who said that Rav said: With regard to gentiles who besieged Jewish towns, they may not go out to fight against them with their weapons, nor may they desecrate Shabbat in any other way due to them, but rather they must wait until after Shabbat. That was also taught in a baraita, with a caveat: With regard to gentiles who besieged, etc. In what case is this said? It is said in a case where the gentiles came and besieged the town with regard to monetary matters, i.e., banditry. However, if they came with regard to lives, i.e., there is concern that the gentiles will attack, they may go out against them with their weapons, and they may desecrate Shabbat due to them. And with regard to a town that is located near the border, even if the gentiles did not come with regard to lives, but rather with regard to matters of hay and straw, i.e., to raid and spoil the town, they may go out against them with their weapons, and they may desecrate Shabbat due to them, as the border must be carefully guarded, in order to prevent enemies from gaining a foothold there. Rav Yosef bar Manyumi said that Rav Naḥman said: And Babylonia is considered like a town located near the border, and war may be waged there on Shabbat even if the gentiles came for financial gain. And this means the city of Neharde’a, which was located near the border. Rabbi Dostai of the town of Biri expounded: What is the meaning of that which is written: “And they told David, saying: Behold, the Philistines are fighting against Ke’ila, and they rob the threshing floors” (i Samuel 23:1), after which David asked God how he should respond. It was taught in a baraita: Ke’ila was a town located near the border, and the Philistines came only with regard to matters of hay and straw, as it is written: “And they rob the threshing floors.” And in the next verse it is written: “Therefore David inquired of the Lord, saying: Shall I go and smite these Philistines? And the Lord said to David: Go and smite the Philistines, and save Ke’ila” (i Samuel 23:2), which indicates that war may be waged in a border town on Shabbat, even with regard to monetary matters. The Gemara refutes this proof by asking: What is David’s dilemma? If you say that he had a halakhic question and was in doubt whether it was permitted or prohibited to fight the Philistines on Shabbat, it is possible to respond: But the court of Samuel from Rama was then in existence, and rather than inquire by way of the Urim VeTummim he should have inquired of the Great Sanhedrin. Rather, he asked: Will he succeed or will he not succeed in his war? The Gemara comments: This is also precise in the language of the verse, as it is written in the response to David’s query: “Go and smite the Philistines, and save Ke’ila.” Learn from this, from the assurance that God gave David of his victory, that this was the subject of his inquiry. MISHNA: With regard to a person who was sitting along the road on Shabbat eve toward nightfall, unaware that he was within the city’s Shabbat limit, and when he stood up after Shabbat had already commenced, he saw that he was near the town, i.e., within its limit, since he had not intended to acquire his place of residence in the town, he may not enter it, but rather he measures two thousand cubits from his place; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: He may enter the town. Rabbi Yehuda said: It once happened that Rabbi Tarfon entered a town on Shabbat without intention from the beginning of Shabbat to establish residence in the city. GEMARA: It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda said: It once happened that Rabbi Tarfon was walking along the way on Shabbat eve, and night fell upon him, and he spent the night outside the town. In the morning, cowherds who came to graze their cattle outside the town found him and said to him: Master, the town is before you; enter. He entered and sat in the study hall and taught the entire day. This indicates that one is permitted to enter. The other Rabbis said to Rabbi Yehuda: Do you bring proof from there? Perhaps he had it in mind the day before to acquire residence in the city, or perhaps the study hall was subsumed within his Shabbat limit. If the study hall was within two thousand cubits of the spot where he established residence, all agree that he may enter there. MISHNA: With regard to one who was sleeping along the road on Shabbat eve and did not know that night had fallen, he has two thousand cubits in each direction; this is the statement of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, who maintains that knowledge and awareness are not necessary for one to acquire residence, but rather, a person’s presence in a given location establishes residence there. But the Rabbis say: He has only four cubits, as since he did not knowingly acquire residence, he did not establish a Shabbat limit. Rabbi Eliezer says: He has only four cubits total and he is in the middle of them, i.e., he has two cubits in each direction. Rabbi Yehuda says: He may walk four cubits in any direction he wishes. But Rabbi Yehuda agrees that if he selected for himself the direction in which he wants to walk those four cubits, he cannot retract and walk four cubits in a different direction. With regard to a case where there were two people in this situation, positioned in such a way that part of the four cubits of one were subsumed within the four cubits of the other, they may each bring food and eat together in the shared area in the middle,

עירובין מ״ה ב

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא זֶה מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ. הָיוּ שְׁלֹשָׁה וְהָאֶמְצָעִי מוּבְלָע בֵּינֵיהֶן — הוּא מוּתָּר עִמָּהֶן, וְהֵן מוּתָּרִין עִמּוֹ, וּשְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים אֲסוּרִין זֶה עִם זֶה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה — לְשָׁלֹשׁ חֲצֵירוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ, וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים. עֵירְבוּ שְׁתַּיִם עִם הָאֶמְצָעִית — הִיא מוּתֶּרֶת עִמָּהֶן וְהֵם מוּתָּרוֹת עִמָּהּ, וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ. גְּמָ׳ בָּעֵי רָבָא: מַאי קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי? מִסְבָּר קָא סָבַר: חֶפְצֵי הֶפְקֵר קוֹנִין שְׁבִיתָה. וּבְדִין הוּא דְּלִיפְלוֹג בְּכֵלִים. וְהָא דְּקָמִיפַּלְגִי בְּאָדָם — לְהוֹדִיעֲךָ כּוֹחָן דְּרַבָּנַן, דְּאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא לְמֵימַר: הוֹאִיל וְנֵיעוֹר קָנָה, יָשֵׁן נָמֵי קָנָה, קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא. אוֹ דִילְמָא, קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי בְּעָלְמָא: חֶפְצֵי הֶפְקֵר אֵין קוֹנִין שְׁבִיתָה, וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא: הוֹאִיל וְנֵיעוֹר קָנָה, יָשֵׁן נָמֵי קָנָה? אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע: גְּשָׁמִים שֶׁיָּרְדוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב — יֵשׁ לָהֶן אַלְפַּיִם אַמָּה לְכׇל רוּחַ. בְּיוֹם טוֹב — הֲרֵי הֵן כְּרַגְלֵי כׇּל אָדָם. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: ״חֶפְצֵי הֶפְקֵר קוֹנִין שְׁבִיתָה״, הָא מַנִּי — רַבִּי יוֹחָנָן הִיא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ: ״חֶפְצֵי הֶפְקֵר אֵין קוֹנִין שְׁבִיתָה״, הָא מַנִּי? לָא רַבִּי יוֹחָנָן וְלֹא רַבָּנַן! יְתֵיב אַבָּיֵי וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא לְאַבָּיֵי: וְדִילְמָא בִּגְשָׁמִים הַסְּמוּכִין לָעִיר עָסְקִינַן, וְאַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר דַּעְתָּם עִילַּיְיהוּ! אֲמַר לֵיהּ: לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּתְנַן: בּוֹר שֶׁל יָחִיד — כְּרַגְלֵי יָחִיד, וְשֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר — כְּרַגְלֵי אוֹתָהּ הָעִיר, וְשֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל — כְּרַגְלֵי הַמְמַלֵּא. וְתַנְיָא: בּוֹר שֶׁל שְׁבָטִים — יֵשׁ לָהֶן אַלְפַּיִם אַמָּה לְכׇל רוּחַ. קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי! אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ: הָא — רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, הָא — רַבָּנַן. כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲמַר לֵיהּ: הָכִי קָאָמַר רַב סָפְרָא, וְהָכִי אַהְדַּרִי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: וְאַמַּאי לָא תֵּימָא לֵיהּ מִגּוּפַהּ? אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ גְּשָׁמִים הַסְּמוּכִין לָעִיר עָסְקִינַן — הַאי ״יֵשׁ לָהֶן אַלְפַּיִם אַמָּה לְכׇל רוּחַ״?! הָא ״כְּרַגְלֵי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר״ מִיבַּעְיָא לֵיהּ! אָמַר מָר: בְּיוֹם טוֹב — הֲרֵי הֵן כְּרַגְלֵי כׇּל אָדָם. וְאַמַּאי? לִיקְנֵי שְׁבִיתָה בְּאוֹקְיָינוֹס. לֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאִי כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר — הָא אָמַר: כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ מִמֵּי אוֹקְיָינוֹס הוּא שׁוֹתֶה! אָמַר רַבִּי יִצְחָק: הָכָא בְּעָבִים שֶׁנִּתְקַשְּׁרוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב עָסְקִינַן. וְדִילְמָא הָנָךְ אָזְלִי, וְהָנָךְ אַחֲרִינֵי נִינְהוּ? דְּאִית לְהוּ סִימָנָא בְּגַוַּיְיהוּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָוֵי סָפֵק דְּדִבְרֵיהֶם, וְסָפֵק דְּדִבְרֵיהֶם לְהָקֵל. וְלִיקְנִי שְׁבִיתָה בְּעָבִים! תִּיפְשׁוֹט מִינַּהּ, דְּאֵין תְּחוּמִין לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה. דְּאִי יֵשׁ תְּחוּמִין לִיקְנֵי שְׁבִיתָה בְּעָבִים! לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: יֵשׁ תְּחוּמִין, וּמַיָּא בְּעֵיבָא מִיבְלָע בְּלִיעִי.

Eruvin 45b

provided that the one does not carry anything from his four-cubit limit into that of his fellow. With regard to a case where there were three people in this situation, and certain parts of the four cubits of the middle one were subsumed within the respective limits of each of the others, so that he shared a certain area with each of them, he is permitted to eat with either of them, and they are both permitted to eat with him; but the two outer ones are forbidden to eat with each other, since they share no common area. Rabbi Shimon said: To what is this comparable? It is like three courtyards that open into one another, and also open into a public domain. If the two outer courtyards established an eiruv with the middle one, the middle one is permitted to carry to the two outer ones, and they are permitted to carry to it, but the two outer courtyards are prohibited to carry from one to the other, as they did not establish an eiruv with one another. GEMARA: Rava raised a dilemma: What does Rabbi Yoḥanan ben Nuri hold? Does he hold that ownerless objects acquire residence for Shabbat, i.e., even an article that does not belong to anyone acquires residence at the onset of Shabbat and can therefore be carried two thousand cubits in each direction? And according to this understanding, Rabbi Yoḥanan ben Nuri should by right have disagreed with the Rabbis even about utensils that were left in the field, i.e., that according to the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, ownerless utensils can be moved two thousand cubits in each direction. And the reason that they disagreed about a person is to convey the far-reaching nature of the stringent ruling of the Rabbis, that although there is room to say: Since a person who is awake acquires for himself two thousand cubits, he also acquires them if he is sleeping, the mishna nonetheless teaches us that the Rabbis did not accept this argument, and this is why the dispute is taught specifically with respect to a person. Or perhaps we should understand his position differently, that in general Rabbi Yoḥanan ben Nuri holds that ownerless objects do not acquire residence of their own. But here, with regard to a person, the reason is as follows: Since a person who is awake acquires for himself two thousand cubits, he also acquires them if he is sleeping. Rav Yosef said: Come and hear a solution to this dilemma from the following baraita: Rain that fell on the eve of a Festival has two thousand cubits in each direction, meaning that one is permitted to carry the rainwater within a radius of two thousand cubits. But if the rain fell on the Festival itself, it is like the feet of all people, as it did not acquire residence, and consequently one is permitted to carry this water wherever he is permitted to walk. Granted, it is understandable if you say that Rabbi Yoḥanan ben Nuri holds that ownerless objects acquire residence; in accordance with whose opinion is this baraita? It is that of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, and consequently the rain that fell on the eve of the Festival acquired residence in the spot where it fell. However, if you say that he maintains that ownerless objects do not acquire residence, in accordance with whose opinion is this baraita? Neither that of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, nor that of the Rabbis, as it clearly indicates that rain acquires a place of residence even though it has no owner. Rather, we must say that Rabbi Yoḥanan ben Nuri is of the opinion that ownerless objects acquire residence, and this baraita is in accordance with his opinion. Abaye sat and recited this tradition. Rav Safra said to Abaye: Perhaps we are dealing with rain that fell near a city, and the inhabitants of that city had it in mind, and that is why it acquires two thousand cubits in each direction. Abaye said to him: It should not enter your mind that such an understanding is correct, as we learned in a mishna: A cistern that belongs to an individual, its water is like the feet of that individual, the owner of the cistern, in that it may be carried wherever he is permitted to walk. And a cistern that belongs to a particular city, its water is like the feet of the people of that city, in that it may be carried wherever the inhabitants of that city may walk, i.e., two thousand cubits in each direction from the city. And a cistern that belongs to pilgrims from Babylonia on the way to Eretz Yisrael, meaning that it belongs to all Jews and has no particular owner, its water is like the feet of the one who draws the water, in that it may be carried wherever he is permitted to walk. And it was taught in a baraita: A cistern that belongs to one of the tribes and has no particular owner, its water has two thousand cubits in each direction. If so, these two sources contradict each other, as the mishna teaches that water that belongs to the entire community does not establish residence, whereas the tanna of the baraita holds that it may be carried two thousand cubits from its place. Rather, in order to resolve the contradiction, learn from here: This source, which states that the water may be carried two thousand cubits, was taught in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, who says that even ownerless objects acquire residence; that source, which states that water that does not belong to any particular person is like the feet of the one who draws it, was taught in accordance with the opinion of the Rabbis, who say that ownerless objects do not acquire residence. The Gemara relates that when Abaye came before Rav Yosef, he said to him: This is what Rav Safra said, and this is what I answered him. Rav Yosef said to him: And why did you not answer him from the baraita itself? If it should enter your mind that we are dealing with rain that fell near a city, how can you understand the statement that the rainwater has two thousand cubits in each direction? According to your understanding, that the rainwater may be carried two thousand cubits because the inhabitants of the town had it in mind, the baraita should have said: The rainwater is like the feet of the inhabitants of that city. Rather, you must say that the inhabitants of the city did not acquire the water and that it may be carried within a radius of two thousand cubits, because the baraita was taught in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, that ownerless objects acquire residence. The Gemara further examines the baraita cited earlier. The Master said: If rain fell on the Festival itself, it is like the feet of all people. The Gemara raises a difficulty: And why should this be? The water should have acquired residence in the ocean [okeyanos], where it was when the Festival began. And since the water went out on the Festival beyond its limit after it evaporated and formed into clouds, moving the water more than four cubits should be prohibited. Let us say that this baraita was taught not in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer. Because if it is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, he said: The entire world drinks from the waters of the ocean; that is to say, evaporated ocean water is the source of rain. Rabbi Yitzḥak said: Here we are dealing with clouds that were already formed on the eve of the Festival. Since these clouds were already formed before the Festival, the water did not acquire residence in the ocean or travel beyond its limit on the Festival. The Gemara asks: But perhaps those clouds that had already been formed on the eve of the Festival went away, and these clouds, from which the rain fell, are others that did acquire residence in the ocean? The Gemara answers: We are dealing here with a case where there is an identifying sign that these are the same clouds and not others. And if you wish, say that there is another reason we are not concerned that these might be other clouds: This matter of whether or not they are the same clouds pertains to an uncertainty with respect to a rabbinic law, and the principle is that with regard to an uncertainty concerning a rabbinic law, one may follow the lenient understanding. The Gemara asks: Let the water acquire residence in the clouds, where it was when the Festival began, and its limit should be measured from there. Since the baraita taught that the water is like the feet of all people, if so, resolve from here another dilemma, and say that there is no prohibition of Shabbat limits above ten handbreadths, and one is permitted to travel more than two thousand cubits above this height. For if there is a prohibition of Shabbat limits above ten handbreadths, let the water acquire residence in the clouds. The Gemara rejects this argument: Actually, I can say to you: There is a prohibition of Shabbat limits even above ten handbreadths, and the water does not acquire residence in the clouds because it is absorbed in the clouds. Since water does not exist in its usual state within the clouds, but rather takes on a different form, it does not acquire residence there.

יבמות י״ט א

מבית אחד יבומי חדא ואיפטור אידך לא דדלמא אין זיקה ככנוסה והוו להו שתי יבמות הבאות משני בתים אלמא מספקא ליה וכי תימא מדאורייתא ה"נ דמייבמא חדא ומפטרא חדא ומדרבנן הוא דאסור גזירה משום שמא יאמרו ב' יבמות הבאות משני בתים חדא מייבמא ואידך מיפטרא בולא כלום והא טעמא דר"ש משום מאמר ולאו מאמר הוא דתניא אמר להם רבי שמעון לחכמים אם מאמרו של שני מאמר אשת שני הוא בועל ואם מאמרו של שני אינו מאמר אשת ראשון הוא בועל אמר ליה אביי ולא שני לך בין זיקת יבם אחד לזיקת שני יבמים דלמא כי אר"ש זיקה ככנוסה דמיא ביבם אחד אבל בשני יבמין לא ומי שני ליה לר"ש והתניא כלל אר"ש כל שהלידה קודמת לנשואין לא חולצת ולא מתייבמת נשואין קודם ללידה או חולצת או מתייבמת מאי לאו ביבם אחד וקתני לא חולצת ולא מתייבמת לא בשני יבמים אבל ביבם אחד מאי הכי נמי או חולצת או מתייבמת אי הכי אדתני נשואין קודמין ללידה או חולצת או מתייבמת ליפלוג וליתני בדידה בד"א בשני יבמים אבל ביבם אחד או חולצת או מתייבמת כולה בשני יבמין קמיירי ואלא מאי כללא ועוד מתיב רב אושעיא ג' אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות או אשה ובתה או אשה ובת בתה או אשה ובת בנה הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ור"ש פוטר ואי ס"ד קסבר ר"ש זיקה ככנוסה דמיא לייבם לקמייתא ותיפטר אידך אמר רב עמרם מאי פוטר נמי פוטר בשניה והתניא ר"ש פוטר בשתיהן אמר רבא שניה שבזוג זה והשניה שבזוג זה קא טעי רבא בארבעה זוגי חדא דאו או קתני ועוד ר' שמעון פוטר בארבעתן מיבעי ליה ועוד תניא ר"ש פוטר בשתיהן מן החליצה ומן הייבום שנא' (ויקרא יח, יח) ואשה אל אחותה לא תקח לצרור בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהא לך ליקוחין אפי' באחת מהן אלא אמר רב אשי אי דנפול בזה אחר זה הכי נמי הכא במאי עסקינן דנפול בבת אחת ורבי שמעון סבר לה כרבי יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם רב פפא אמר בייבם ואח"כ נולד פליג ר"ש בנולד ואח"כ ייבם לא פליג ותרווייהו לרבנן איצטריך ולא זו אף זו קתני תניא כוותיה דרב פפא ותיובתא דר' אושעיא שני אחים בעולם אחד ומת אחד מהם בלא ולד ועמד השני הזה לעשות מאמר ביבמתו ולא הספיק לעשות בה מאמר עד שנולד לו אח ומת הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ושניה או חולצת או מתייבמת עשה בה מאמר ואח"כ נולד אח או שנולד לו אח ואח"כ עשה בה מאמר ומת הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ושניה חולצת ולא מתייבמת

Yevamot 19a

from a single household, i.e., husband, and everyone agrees that only one wife from each household may be taken in levirate marriage, as the verse states: “To build his brother’s house,” which is interpreted to mean that the remaining brother may perform levirate marriage with only one wife of his late brother and not with two. To take one in levirate marriage and exempt the other without any procedure, he may not do, as perhaps the levirate bond is not substantial enough to make the first brother’s widow like a married woman to the second brother. In that case this woman whose husband died first remains the wife of the first brother, and the second woman is the wife of the second brother. Then there would be two separate levirate obligations, and one could not exempt the other; they would be two yevamot who come from two households. Therefore, apparently even when levirate betrothal was performed Rabbi Shimon is uncertain whether or not the levirate bond is substantial. And if you would say that by Torah law, indeed, one of them may be taken in levirate marriage and thereby exempt the other, and this was prohibited only by rabbinic law, this would be a rabbinic decree due to the concern lest those who were not aware of the details mistakenly say that in general if two yevamot come from two households then one is taken in levirate marriage and the other is exempt without anything. One might have thought that the reason Rabbi Shimon required the other woman to perform ḥalitza is to avoid the possibility of such a mistake. But this cannot be, as Rabbi Shimon’s reason is mentioned explicitly in the baraita, and there he does not state that this is a decree of the Sages. Rather, his reason is due to the question with regard to the strength of levirate betrothal, specifically whether the status of marriage is achieved by levirate betrothal or not achieved by levirate betrothal. As it is taught in a baraita: Rabbi Shimon said to the Rabbis in explanation of his opinion that one of the women could enter into levirate marriage: If the levirate betrothal of the second brother is indeed levirate betrothal and is considered as a fully valid marriage, then the third brother is engaging in relations with the wife of the second brother when he takes her in levirate marriage. That is, if the levirate betrothal by the second brother has the same status as full marriage, then she becomes the wife of this second brother, and all previous connections are no longer relevant. But if the levirate betrothal of the second brother is not levirate betrothal, i.e., it does not have the full status of marriage, then there was never in fact any connection between the two. If she is then taken by the third brother in levirate marriage, he would be engaging in relations with the wife of the first brother. From here one can conclude that the basis for Rabbi Shimon’s uncertainty is related to the questions concerning the strength of the levirate betrothal. Abaye said to him: From here you cannot prove what Rabbi Shimon’s opinion was. Is there no difference to you between a levirate bond to a single yavam and a bond to two yevamim? Perhaps when Rabbi Shimon said that a levirate bond is substantial enough to render her like a married woman, this applies only when there is a single yavam. If these were the circumstances of the case discussed, that when one brother died there remained only one yavam, then because the obligation of levirate marriage would apply only to him, she would be considered his wife. But perhaps he held that if there were two yevamin, then no, she would not be considered a married woman, as here the bond would apply to both at once. Accordingly, Rabbi Shimon’s uncertainty is with regard to the case of a levirate bond with two yevamin. The Gemara challenges: Does Rabbi Shimon differentiate between the case of one yavam and the case of two yevamin in the matter of a wife of a brother with whom he did not coexist? But it is taught in a baraita with regard to the wife of a brother with whom he did not coexist: Rabbi Shimon stated a principle: Whenever the birth of the third brother precedes the levirate marriage of the second brother, if this second brother dies and the yevama falls before the third brother, she does not perform ḥalitza and she does not enter into levirate marriage. In such circumstances she is the wife of a brother with whom he did not coexist. But if the levirate marriage preceded his birth, she either performs ḥalitza or enters into levirate marriage. What, is it not referring to the case of a single yavam, and it is taught in a baraita: She does not perform ḥalitza and she does not enter into levirate marriage. Even if there is only a single yavam this is not considered full marriage, and she remains forbidden as the wife of a brother with whom he did not coexist. Consequently, she who is subject to a levirate bond is not like a married woman. The Gemara answers: No. it refers to a case of two yevamin. The Gemara asks: But what, then, is the ruling for a single yavam? So too, one should say she either performs ḥalitza or enters into levirate marriage, as the woman who requires levirate marriage is like the wife of the second brother for all purposes. If so, rather than teaching the case when the marriage of the second brother precedes the birth of the third brother, that if this second brother dies and she falls before the third brother, she either performs ḥalitza or enters into levirate marriage, let Rabbi Shimon distinguish and teach the distinction within the situation itself and say: In what case is this statement said? When there are two yevamin. But if there is one yavam, she either performs ḥalitza or enters into levirate marriage. The Gemara rejects this: No, the entire baraita is in reference to two yevamin and differentiates between various cases involving two yevamin, namely, the case where the birth of the third brother preceded the marriage of the second brother and the case where the marriage of the second brother preceded the birth of the third brother. The Gemara asks: Rather, what is the principle in this matter? If Rabbi Shimon is speaking of two yevamin and not a single yavam, then it makes no sense to speak of a principle, as the halakha is different in the case of a single yavam. Moreover, Rav Oshaya raised an objection from that which was taught in a mishna (28b): If there were three brothers, two of whom were married to two sisters, or to a woman and her daughter, or a woman and her daughter’s daughter, or a woman and her son’s daughter, who are, in each case, two women who may not be married to the same person simultaneously, and subsequently these brothers who were married to relatives died, then those two women must perform ḥalitza and may not enter into levirate marriage. Since they both have a levirate bond to the third brother at the same time and he is prohibited from marrying both, they cause one another to be unable to perform levirate marriage. And Rabbi Shimon exempts them even from ḥalitza. And if it enters your mind that Rabbi Shimon held that a levirate bond is substantial enough to make her like a married woman, then let the third brother consummate the levirate marriage to the widow of the first husband to die, since as soon as her husband dies she has a levirate bond with the other brothers and should be considered to be like his wife, and let the other be exempt as a result, as her levirate bond began only with the death of the second husband. Rav Amram said: What is really the meaning of the word exempt used by Rabbi Shimon? Only the second is exempt. The Gemara objects: But it is taught in a baraita: Rabbi Shimon exempts both. From here it is clear that in his opinion a woman subject to a levirate bond does not have the same status as a married woman. Rava said: In the case mentioned in that baraita, there were three brothers, two of whom died. Each of the deceased brothers had four wives who were related to the wives of the other brother as described in the mishna. One wife of the first brother was the sister of a wife of the second brother. Another wife was the mother of a wife of the second brother. Another was the daughter of the daughter of a wife of the second brother. And another was the daughter of the son of a wife of the second brother. When these brothers died, all eight women happened before the remaining brother for levirate marriage. When Rabbi Shimon deemed both of them exempt, he was referring to the second from this pair and the second from that pair. That is, since one of them was bound to the third brother her relative became exempt as a forbidden relative, and the other of the pair was her rival wife in each of the cases. The Gemara comments: Rava was mistaken about there being four pairs. He mistakenly understood that the mishna spoke of two brothers who married four pairs of relatives. Why does the Gemara assume that he was mistaken? One piece of evidence is that the mishna teaches the case using the expression: Or, or. The mishna teaches: Or to a woman and her daughter, or to a woman and her daughter’s daughter, or a woman and her son’s daughter, meaning that not all of the pairs happened before a single yavam for levirate marriage. And further, the baraita should have said: Rabbi Shimon exempts all four of them, i.e., the four women married to the second brother. And further, it is taught explicitly in a baraita that Rabbi Shimon exempts both of them from both ḥalitza and levirate marriage, as it is stated: “And you shall not take a woman to her sister, to be a rival to her” (Leviticus 18:18). From here it is derived that when two sisters are about to become rival wives one to the other, that is, at the moment they fall before one brother for levirate marriage, you do not have the option of taking even one of them. In other words, levirate marriage to either of them is not permitted, and therefore both are exempt and not only the second. Thus Rava’s explanation is rejected. Rather, Rav Ashi said an alternative answer to the Gemara’s challenge: If these yevamot happened before him for levirate marriage one after the other, indeed it is so that the first woman bound is like a married woman, and she exempts the second, who is her close relative. However, here we are dealing with a case when both brothers died at once and so both women happened before him at once. And Rabbi Shimon holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who said: It is possible to be precise. He held, contrary to the opinion of the Rabbis, that it was possible to be exact about measurements of time. Therefore, it is possible for two things to truly occur at once, and it is possible that both brothers died simultaneously. Until this point the Gemara dealt with Rav Oshaya’s opinion stating that according to Rabbi Shimon’s statement, even in the case of one who was born before his brother’s levirate marriage the ruling of a wife of a brother with whom one did not coexist would not apply. However, Rav Pappa said: Rabbi Shimon disagreed in the case where the second brother performed levirate marriage and after that the third brother was born; however, where the third brother was born after the death of the first brother and after that the second brother performed levirate marriage Rabbi Shimon did not disagree. He agreed that in this case she would be forbidden to the newly born brother as the wife of a brother with whom he did not coexist. As for the question that Rav Oshaya raised with regard to the apparent redundancy of the similar rulings in both the first mishna of the chapter and the mishna on 18b, it can be explained that both were necessary for the opinion of the Rabbis who prohibited marriage to the wife of a brother with whom one did not coexist in every case. The difficulty raised concerning the apparent redundancy of the first mishna, given the greater scope of the opinion revealed in the second mishna, can be explained by saying that the tanna teaches the mishna employing the style: Not only this but also that. That is, the mishna follows the stylistic principle of first teaching the obvious case and continues by saying that this principle applies not only in the obvious case but even in the less obvious case. If so, there is no need to assume that there is an additional dispute with Rabbi Shimon. The Gemara continues: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Pappa, and this is a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Oshaya: If there were two coexisting brothers, and one died childless, and the second was about to perform levirate betrothal with his yevama but did not manage to perform levirate betrothal before his brother was born, and then the second brother died, then the first woman goes out and is free to remarry without ḥalitza or levirate marriage due to the fact that she was the wife of a brother with whom the third brother did not coexist, and the second either performs ḥalitza or enters into levirate marriage. She was never the rival wife of the widow of the first brother. If the second brother performed levirate betrothal with her and afterward his brother was born, or if his brother was born and then he performed the levirate betrothal, and then he died, the first goes out and is free to remarry as the wife of a brother with whom he did not coexist, and the second, the wife of the second brother, must perform ḥalitza and may not enter into levirate marriage. This is because, due to the levirate betrothal, she is considered by the Rabbis to be the rival wife of a wife of a brother with whom he did not coexist.

יבמות י״ט ב

ר' שמעון אומר ביאתה או חליצתה של אחת מהם פוטרת צרתה חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה כנסה ומת ואח"כ נולד לו אח או שנולד לו אח ואח"כ כנסה ומת שתיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום כנסה ונולד לו אח ואח"כ מת שתיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום דברי ר"מ ור' שמעון אומר הואיל ובא ומצאה בהיתר ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור מייבם לאיזו מהן שירצה או חולץ לאיזו מהן שירצה הא בבא דסיפא למאן קתני לה אילימא לר' מאיר קתני לה מכדי לא שני ליה לרבי מאיר בין ייבם ואח"כ נולד בין נולד ואח"כ ייבם לערבינהו ולתנינהו אלא לאו רבי שמעון ובייבם ואח"כ נולד פליג בנולד ואחר כך ייבם לא פליג ש"מ אמר מר עמד השני לעשות מאמר ביבמתו ולא הספיק לעשות מאמר ביבמתו עד שנולד לו אח ומת ראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ושניה או חולצת או מתייבמת מאי עמד ומאי לא הספיק אי עבד עבד ואי לא עבד לא עבד אלא עמד מדעתה ולא הספיק מדעתה אלא בעל כרחה ודלא כרבי דתניא העושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה ר' אומר קנה וחכ"א לא קנה מ"ט דר' גמר מביאה דיבמה מה ביאה דיבמה בעל כרחה אף קדושין דיבמה בעל כרחה ורבנן גמרי מקדושין דעלמא מה קדושין דעלמא מדעתה אף קדושין דיבמה מדעתה במאי קמיפלגי מר סבר מילי דיבמה ממילי דיבמה הוה ליה למילף ומר סבר מילי דקדושין ממילי דקדושין הוה ליה למילף עשה בה מאמר ואח"כ נולד לו אח או שנולד לו אח ואח"כ עשה בה מאמר ומת ראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ושניה חולצת ולא מתייבמת ר"ש אומר ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה ר"ש אהייא קאי אילימא אנולד לו אח ואח"כ עשה בה מאמר הא אמרת בנולד ולבסוף ייבם לא פליג ר"ש אלא אעשה בה מאמר ואח"כ נולד לו אח חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה מ"ט משום דהואי צרה ודאי ובעלת מאמר ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי יתיב רב מנשה בר זביד קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר מאי טעמא דר"ש מ"ט דר"ש כדאמר טעמא הואיל ובא ומצאה בהיתר ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור אלא מאי טעמא דרבנן אמר קרא ולקחה לו לאשה ויבמה עדיין יבומים הראשונים עליה אלא הא דתנן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ואמר רבי יוסי בר חנינא מלמד

Yevamot 19b

Rabbi Shimon says: Intercourse or ḥalitza with one of them, i.e., the wife of the second brother, exempts her rival wife, but if he performed ḥalitza with the one who received the levirate betrothal, then her rival wife, i.e., the wife of the second brother, is not thereby exempt, since possibly levirate betrothal does not have the same strength as marriage. If the second brother married his deceased brother’s wife and then died himself, and afterward a brother was born, or if a brother was born and then he married her and died, the two wives are both exempt from ḥalitza and levirate marriage. In this case, one was the wife of a brother with whom he did not coexist and the other her rival wife. The baraita continues: If he married his yevama and then a brother was born, and then he died, both the wife of the first deceased brother and the original wife of the yavam are exempt from ḥalitza and levirate marriage; this is the statement of Rabbi Meir. And Rabbi Shimon says: Since the third brother came and found her in a permitted state, and she was never for a moment prohibited to him, as when he was born she was already the wife of the second brother, who was still alive, he therefore takes whichever he wishes in levirate marriage, or performs ḥalitza with whichever he wishes. The Gemara clarifies: The section of the latter clause of the baraita, which refers to the case of a brother born after the levirate marriage, according to whom is it taught? If we say it is taught for the purpose of clarifying the opinion of Rabbi Meir, it does not make sense, since it makes no difference to Rabbi Meir whether the levirate marriage preceded the birth or the birth preceded the levirate marriage. In his opinion under both circumstances she is the wife of a brother with whom he did not coexist. And if this were in fact taught for the purpose of clarifying his opinion it should have combined the cases and taught them together. Rather, is it not that the latter segment was meant to clarify the opinion of Rabbi Shimon, since the different parts of the baraita enumerate different possibilities? And Rabbi Shimon disagrees in the case when the brother first performed levirate marriage and afterward his brother was born, but he does not disagree in the case where the younger brother was born and afterward the second brother performed levirate marriage. The Gemara summarizes: Conclude from this that Rabbi Shimon disagrees only here, as Rav Pappa explained. § The Gemara proceeds to discuss the baraita itself. The Master said: The second was about to perform levirate betrothal with his yevama, but did not manage to perform levirate betrothal with his yevama before his brother was born, and then the second brother died. The first woman goes out and is free to remarry without ḥalitza or levirate marriage due to the fact that she was the wife of a brother with whom the third brother did not coexist, and the second woman performs ḥalitza or enters into levirate marriage. The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: Was about to, and what is the meaning of: Did not manage to perform levirate betrothal? The important issue is not his intention but his actions. If he did it, he did it; and if he did not do it, he did not do it. Rather, the correct interpretation is: Was about to means that he was about to perform levirate betrothal with her consent. Did not manage means that he did not manage to perform it with her consent, but instead did it against her will. Consequently, it is understood that this baraita is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, as it is taught in a baraita: With regard to one who performs levirate betrothal with his yevama without her consent, Rabbi Yehuda HaNasi says: He acquired her and the betrothal is fully valid, like a consensual levirate betrothal with his yevama; and the Rabbis say: He did not acquire her. The Gemara explains: What is the reason for Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion? He learned this from the case of a yavam engaging in intercourse with a yevama. Just as even non-consensual intercourse with the yevama renders her his wife, as the matter does not require her consent, so too, betrothal of a yevama can be non-consensual. But the Rabbis learned from the halakhot of betrothal in general; just as betrothal in general requires consent by the woman, so too, betrothal of a yevama for purposes of levirate marriage requires consent. The Gemara explains: With regard to what principle do Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis disagree? One Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, holds that halakhic matters concerning yevamot must be inferred from matters concerning yevamot and not from other areas of halakha. And one Sage, the Rabbis, holds that halakhic matters concerning levirate betrothal must be inferred from matters concerning betrothal. The Gemara clarifies another segment of the baraita. It is taught: If the second brother performed levirate betrothal with her, and afterward his brother was born, or if his brother was born and then he performed levirate betrothal and died, the first woman goes out and is free to remarry because she is the wife of a brother with whom he did not coexist, and the second, the wife of the second brother, performs ḥalitza but does not enter into levirate marriage. Rabbi Shimon says: Intercourse or ḥalitza with one of them exempts her rival wife. The Gemara asks: To which case is Rabbi Shimon referring? If we say that he is referring to the case when his brother was born and then he performed levirate betrothal with her, didn’t you already say that Rabbi Shimon did not dispute the case where the brother was born and then ultimately he performed a levirate marriage, and she would be forbidden as the wife of a brother with whom he did not coexist. Rather, one must say that Rabbi Shimon disputed the case where he performed levirate betrothal with her and afterward his brother was born. Later in the baraita it is taught: If the third brother performed ḥalitza with the wife of the first brother, to whom the second brother performed levirate betrothal, her rival wife is not exempt. The Gemara clarifies: What is the reason for this? It is because the rival wife, the widow of the second brother, has a definite legal status that requires an act to free her to remarry, as she is the wife of a brother with whom he did coexist, whereas the widow of the first brother with whom the second brother performed levirate betrothal had only an uncertain legal status, as it is not clear if she is to be considered truly the wife of the second brother by means of the levirate betrothal or not. And the principle is that an uncertainty does not override a certainty. Therefore, even if the third brother performs ḥalitza, since the status of the first woman’s obligation is uncertain, the status of the ḥalitza itself is uncertain, as it is possible that she did not require ḥalitza at all. Consequently, this ḥalitza is not sufficient to exempt her rival wife. This teaches that he must perform ḥalitza or levirate marriage with the woman who is definitely obligated, and then the other will be exempt. Rav Menashe bar Zevid sat before Rav Huna. He sat and said: What is the reason that Rabbi Shimon allows the third brother to marry the wife of his brother with whom he did not coexist where she was taken in levirate marriage prior to his birth? The Gemara also wonders: What is Rabbi Shimon’s reason? The reason is as he stated in that same baraita: Since the third brother came and found her in a permitted state, and she was never for a moment prohibited to him he may perform levirate marriage with her. Rather, the question was as follows: Rabbi Shimon gave such a persuasive explanation of his opinion that it raises the question: What is the reason for the Rabbis’ opinion? The Gemara answers that the verse states: “Her brother-in-law will…take her to him to be his wife and consummate the levirate marriage [veyibbema]” (Deuteronomy 25:5). This means that the first levirate bond is still upon her. Even after she is taken as a wife by the second brother, her earlier status as wife of her late first husband is still in effect. The Gemara challenges this: But what about that which we learn in a mishna (38a): If he took his yevama in marriage as his wife, then her legal status is that of his wife in every sense; and Rabbi Yosei bar Ḥanina said: This teaches

משנה תורה, הלכות אישות כ׳-כ״ב

(א) צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁיִּתֵּן אָדָם מִנְּכָסָיו מְעַט לְבִתּוֹ כְּדֵי שֶׁתִּנָּשֵׂא בּוֹ וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא פַּרְנָסָה. הַמַּשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ סְתָם לֹא יִפְחֹת לָהּ מִכְּסוּת שֶׁפּוֹסְקִין לְאֵשֶׁת עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה הָאָב עָנִי אֲבָל אִם הָיָה עָשִׁיר הֲרֵי זֶה רָאוּי לִתֵּן לָהּ כְּפִי עָשְׁרוֹ:

(ב) פֵּירֵשׁ עַל הַבַּעַל שֶׁאֵין לָהּ כְּלוּם וְשֶׁיַּכְנִיסֶנָּה עֲרֻמָּה אֵין לָהּ כְּלוּם. וְלֹא יֹאמַר הַבַּעַל כְּשֶׁתָּבוֹא לְבֵיתִי אֲכַסֶּנָּה אֶלָּא מְכַסֶּנָּה וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ:

(ג) הָאָב שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בַּת אוֹמְדִין דַּעְתּוֹ כַּמָּה הָיָה בְּלִבּוֹ לִתֵּן לָהּ לְפַרְנָסָה וְנוֹתְנִין לָהּ. וּמִנַּיִן יוֹדְעִין אֻמְדַּן דַּעְתּוֹ. מֵרֵעָיו וּמְיֻדָּעָיו וּמַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ וּכְבוֹדוֹ. וְכֵן אִם הִשִּׂיא בַּת בְּחַיָּיו אוֹמְדִין בָּהּ. וְאִם לֹא יָדְעוּ לוֹ בֵּית דִּין אֻמְדַּן דַּעַת נוֹתְנִין לָהּ מִנְּכָסָיו עִשּׂוּר לְפַרְנָסָתָהּ:

(ד) הִנִּיחַ בָּנוֹת רַבּוֹת כָּל שֶׁתָּבוֹא לְהִנָּשֵׂא נוֹתְנִין לָהּ עִשּׂוּר הַנְּכָסִים. וְשֶׁלְּאַחֲרֶיהָ עִשּׂוּר מַה שֶׁשִּׁיְּרָה רִאשׁוֹנָה. וְשֶׁל אַחֲרֶיהָ עִשּׂוּר מַה שֶׁשִּׁיְּרָה שְׁנִיָּה. וְאִם בָּאוּ כֻּלָּן לְהִנָּשֵׂא כְּאַחַת רִאשׁוֹנָה נוֹטֶלֶת עִשּׂוּר. וְהַשְּׁנִיָּה עִשּׂוּר מַה שֶּׁשִּׁיְּרָה רִאשׁוֹנָה. וְהַשְּׁלִישִׁית עִשּׂוּר מַה שֶּׁשִּׁיְּרָה שְׁנִיָּה וְכֵן אֲפִלּוּ הֵן עֶשֶׂר וְחוֹזְרוֹת וְחוֹלְקוֹת כָּל הָעִשּׂוּרִים בְּשָׁוֶה. וּשְׁאָר הַנְּכָסִים לַאַחִים:

(ה) עִשּׂוּר זֶה שֶׁהוּא לְפַרְנָסָה אֵינוֹ מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה לְפִיכָךְ אֲפִלּוּ לְפִי תַּקָּנַת חֲכָמִים (הָרִאשׁוֹנִים) וְאַחֲרוֹנִים אֵינָהּ נוֹטֶלֶת אֶלָּא מִן הַקַּרְקַע וְיֵשׁ לָהּ לִגְבּוֹת עִשּׂוּר זֶה מִשְּׂכִירוּת הַקַּרְקַע וְאִם רָצוּ הָאַחִין לִתֵּן לָהּ מָעוֹת כְּנֶגֶד עִשּׂוּר הַקַּרְקַע נוֹתְנִין:

(ו) הַבַּת בְּעִשּׂוּר זֶה כְּבַעֲלַת חוֹב שֶׁל אַחִין הִיא לְפִיכָךְ נוֹטֶלֶת אוֹתוֹ מִן הַבֵּינוֹנִית בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְאִם מֵתוּ הָאַחִין נוֹטֶלֶת אוֹתוֹ מִן בְּנֵיהֶם מִזִּבּוּרִית וּבִשְׁבוּעָה שֶׁהֲרֵי הִיא נִפְרַעַת מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים וְהַבָּא לִפָּרַע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים לֹא יִפָּרַע אֶלָּא מִזִּבּוּרִית וּבִשְׁבוּעָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת הַלְוָאָה:

(ז) וְהָאַחִים שֶׁמָּכְרוּ אוֹ מִשְׁכְּנוּ קַרְקַע אֲבִיהֶם הַבַּת טוֹרֶפֶת מִן הַלָּקוֹחוֹת פַּרְנָסָתָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁטּוֹרְפִים כָּל בַּעֲלֵי חוֹבוֹת מִן הַלָּקוֹחוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת הַלְוָאָה:

(ח) מִי שֶׁהִשִּׂיא בָּנוֹת גְּדוֹלוֹת וְנִשְׁאֲרוּ קְטַנּוֹת וּמֵת בְּלֹא בֵּן אֵין נוֹטְלִין פַּרְנָסָה לִקְטַנּוֹת וְאַחַר כָּךְ חוֹלְקוֹת הַנְּכָסִים אֶלָּא חוֹלְקוֹת כֻּלָּן בְּשָׁוֶה:

(ט) מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ שְׁתֵּי בָּנוֹת וּבֵן וְקָדְמָה רִאשׁוֹנָה וְנָטְלָה עִשּׂוּר נְכָסִים וְלֹא הִסְפִּיקָה הַשְּׁנִיָּה לִגְבּוֹת עַד שֶׁמֵּת הַבֵּן וְנָפְלוּ כָּל הַנְּכָסִים לִשְׁתֵּיהֶן אֵין הַשְּׁנִיָּה נוֹטֶלֶת עִשּׂוּר אֶלָּא חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה וְזָכְתָה הָרִאשׁוֹנָה בְּעִשּׂוּר שֶׁלָּהּ:

(י) מִי שֶׁצִּוָּה בִּשְׁעַת מִיתָה אַל תְּפַרְנְסוּ בְּנוֹתַי מִנְּכָסַי שׁוֹמְעִים לוֹ שֶׁאֵין זֶה מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה:

(יא) מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ אַלְמָנָה וּבַת כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁמְּזוֹנוֹת הָאַלְמָנָה קוֹדְמִין לִמְזוֹנוֹת הַבַּת. וְכֵן אִם נִשֵּׂאת הַבַּת אֵינָהּ נוֹטֶלֶת עִשּׂוּר נְכָסִים מִפְּנֵי מְזוֹנוֹת הָאַלְמָנָה. וַאֲפִלּוּ מֵתָה הַבַּת אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת אֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ פַּרְנָסָה הָרְאוּיָה לְהִנָּתֵן לָהּ שֶׁהֲרֵי הַנְּכָסִים כֻּלָּן בְּחֶזְקַת הָאַלְמָנָה שֶׁתְּהֵא נִזּוֹנֶת מֵהֶן:

(יב) קְטַנָּה יְתוֹמָה שֶׁהִשִּׂיאָתָהּ אִמָּהּ אוֹ אַחֶיהָ לְדַעְתָּהּ וְנָתְנוּ לָהּ מֵאָה אוֹ חֲמִשִּׁים זוּז יְכוֹלָה הִיא מִשֶּׁתַּגְדִּיל לְהוֹצִיא מִיָּדָם פַּרְנָסָה הָרְאוּיָה לָהּ. אוֹ בְּאֻמְדַּן דַּעַת הָאָב אוֹ בְּעִשּׂוּר הַקַּרְקָעוֹת. וַאֲפִלּוּ לֹא הָיוּ הָאַחִין זָנִין אוֹתָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָחֲתָה בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין מִפְּנֵי שֶׁהַקְּטַנָּה אֵינָהּ בַּת מְחָאָה:

(יג) נִשֵּׂאת הַבַּת אַחַר שֶׁגָּדְלָה בֵּין נַעֲרָה בֵּין בּוֹגֶרֶת וְלֹא תָּבְעָה פַּרְנָסָתָהּ אִבְּדָה פַּרְנָסָתָהּ. וְאִם מִחֲתָה בְּעֵת נִשּׂוּאֶיהָ הֲרֵי זוֹ מוֹצִיאָה אֶת הָרָאוּי לָהּ כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה. בָּגְרָה וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ בֵּין שֶׁבָּגְרָה אַחַר מוֹתוֹ בֵּין שֶׁהִנִּיחָהּ בּוֹגֶרֶת אִם פָּסְקוּ הָאַחִין מִלָּתֵת מְזוֹנוֹתֶיהָ שֶׁהֲרֵי אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְשָׁתְקָה וְלֹא תָּבְעָה פַּרְנָסָתָהּ אִבְּדָה פַּרְנָסָתָהּ. וְאִם מִחֲתָה לֹא אִבְּדָה פַּרְנָסָתָהּ. לֹא פָּסְקוּ הָאַחִים מְזוֹנוֹתֶיהָ וְזָנוּ אוֹתָהּ בְּבֶגֶר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מִחֲתָה לֹא אִבְּדָה פַּרְנָסָתָהּ כָּל זְמַן שֶׁהֵן זָנִין אוֹתָהּ. שֶׁיֵּשׁ לָהּ לִטְעֹן מִפְּנֵי שֶׁהֵן זָנִין אוֹתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן חַיָּבִין וְהִיא עֲדַיִן לֹא נִשֵּׂאת מִפְּנֵי זֶה לֹא תָּבְעָה פַּרְנָסָתָהּ:

(יד) מִי שֶׁצִּוָּה לָתֵת לְבִתּוֹ כָּךְ וְכָךְ מָעוֹת לְפַרְנָסָתָהּ לִקַּח בָּהֶן קַרְקַע בֵּין שֶׁהָיָה שְׁכִיב מֵרַע בֵּין שֶׁהָיָה בָּרִיא וּמֵת וַהֲרֵי הַמָּעוֹת בְּיַד הַשָּׁלִישׁ וְאָמְרָה הַבַּת תְּנוּ אוֹתָם לְבַעְלִי כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה יַעֲשֶׂה בָּהֶן. אִם הָיְתָה גְּדוֹלָה וְנִשֵּׂאת הָרְשׁוּת בְּיָדָהּ. וְאִם עֲדַיִן מְאֹרֶסֶת הִיא יַעֲשֶׂה שָׁלִישׁ מַה שֶּׁהֻשְׁלַשׁ בְּיָדוֹ. וְאִם עֲדַיִן קְטַנָּה הִיא אֲפִלּוּ נִשֵּׂאת אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ אֶלָּא יַעֲשֶׂה הַשָּׁלִישׁ כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה הָאָב:

(א) מְצִיאַת הָאִשָּׁה וּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְבַעְלָהּ. וּמַה הִיא עוֹשָׂה לוֹ. הַכּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. מָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לֶאֱרֹג אוֹרֶגֶת. לִרְקֹם רוֹקֶמֶת. לִטְווֹת צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים טוֹוָה. וְאִם לֹא הָיָה דֶּרֶךְ נְשֵׁי הָעִיר לַעֲשׂוֹת כָּל הַמְּלָאכוֹת הָאֵלּוּ אֵינוֹ כּוֹפָהּ אֶלָּא לִטְווֹת הַצֶּמֶר בִּלְבַד. שֶׁהַפִּשְׁתָּן מַזִּיק אֶת הַפֶּה וְאֶת הַשְּׂפָתַיִם וְהַטְּוִיָּה הִיא הַמְּלָאכָה הַמְיֻחֶדֶת לְנָשִׁים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לה כה) "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ":

(ב) דָּחֲקָה עַצְמָהּ וְעָשְׂתָה יוֹתֵר מִן הָרָאוּי לָהּ הַמּוֹתָר לַבַּעַל. הָיָה לוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה אֲפִלּוּ הָיָה לָהּ כַּמָּה שְׁפָחוֹת אֵינָהּ יוֹשֶׁבֶת לְבַטָּלָה בְּלֹא מְלָאכָה שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי זִמָּה. אֲבָל אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ אֶלָּא לְפִי רֹב הַמָּמוֹן מְמַעֶטֶת בִּמְלָאכָה:

(ג) הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תַּעֲשֶׂה מְלָאכָה כְּלָל יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי זִמָּה. וְכֵן כָּל אִשָּׁה רוֹחֶצֶת לְבַעְלָהּ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וּמוֹזֶגֶת לוֹ אֶת הַכּוֹס וּמַצַּעַת לוֹ אֶת הַמִּטָּה וְעוֹמֶדֶת וּמְשַׁמֶּשֶׁת בִּפְנֵי בַּעְלָהּ כְּגוֹן שֶׁתִּתֵּן לוֹ מַיִם אוֹ כְּלִי אוֹ תִּטּל מִלְּפָנָיו וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. אֲבָל אֵינָהּ עוֹמֶדֶת וּמְשַׁמֶּשֶׁת בִּפְנֵי אָבִיו אוֹ בִּפְנֵי בְּנוֹ:

(ד) וּמְלָאכוֹת אֵלּוּ עוֹשָׂה אוֹתָן הִיא בְּעַצְמָהּ וַאֲפִלּוּ הָיוּ לָהּ כַּמָּה שְׁפָחוֹת אֵין עוֹשִׂין מְלָאכוֹת אֵלּוּ לַבַּעַל אֶלָּא אִשְׁתּוֹ:

(ה) יֵשׁ מְלָאכוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ בִּזְמַן שֶׁהֵן עֲנִיִּים וְאֵלּוּ הֵן. אוֹפָה הַפַּת בַּתַּנּוּר, וְעֶזְרָא תִּקֵּן שֶׁתִּהְיֶה אִשָּׁה מַשְׁכֶּמֶת וְאוֹפָה כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה הַפַּת מְצוּיָה לָעֲנִיִּים. וּמְבַשֶּׁלֶת אֶת הַתַּבְשִׁילִין. וּמְכַבֶּסֶת אֶת הַבְּגָדִים. וּמֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ. וְנוֹתֶנֶת תֶּבֶן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ אֲבָל לֹא לִפְנֵי בְּקָרוֹ. וּמְטַחֶנֶת. כֵּיצַד מְטַחֶנֶת. יוֹשֶׁבֶת בָּרֵחַיִם וּמְשַׁמֶּרֶת הַקֶּמַח וְאֵינָהּ טוֹחֶנֶת. אוֹ מְחַמֶּרֶת אַחַר הַבְּהֵמָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ הָרֵחַיִם. וְאִם הָיָה דַּרְכָּן לִטְחֹן בְּרֵחַיִם שֶׁל יָד טוֹחֶנֶת:

(ו) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בַּעֲנִיִּים אֲבָל אִם הִכְנִיסָה לוֹ שִׁפְחָה אַחַת אוֹ נְכָסִים שֶׁרָאוּי לִקְנוֹת מֵהֶן שִׁפְחָה אַחַת אוֹ שֶׁהָיְתָה לוֹ שִׁפְחָה אַחַת אוֹ שֶׁהָיָה לוֹ מָמוֹן כְּדֵי לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ שִׁפְחָה אַחַת אֵינָהּ מְטַחֶנֶת וְלֹא אוֹפָה וְלֹא מְכַבֶּסֶת וְלֹא נוֹתֶנֶת תֶּבֶן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ. הִכְנִיסָה לוֹ שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת אוֹ נְכָסִים הָרְאוּיִין לִקְנוֹת מֵהֶן שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת אוֹ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת אוֹ שֶׁהָיָה רָאוּי לִקְנוֹת שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת אֵינָהּ מְבַשֶּׁלֶת וְאֵינָהּ מֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ אֶלָּא נוֹתֶנֶת אוֹתוֹ לַשִּׁפְחָה לְהֵינִיק:

(ז) נִמְצְאוּ כָּל הַמְּלָאכוֹת שֶׁכָּל אִשָּׁה עוֹשָׂה אוֹתָן לְבַעְלָהּ חָמֵשׁ מְלָאכוֹת. טוֹוָה וְרוֹחֶצֶת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וּמוֹזֶגֶת אֶת הַכּוֹס וּמַצַּעַת אֶת הַמִּטָּה וְעוֹמֶדֶת וּמְשַׁמֶּשֶׁת בְּפָנָיו. וְהַמְּלָאכוֹת שֶׁמִּקְצָת הַנָּשִׁים עוֹשׂוֹת אוֹתָן וּמִקְצָתָן אֵינָן עוֹשׂוֹת שֵׁשׁ מְלָאכוֹת. מְטַחֶנֶת וּמְבַשֶּׁלֶת וְאוֹפָה וּמְכַבֶּסֶת וּמֵינִיקָה וְנוֹתֶנֶת תֶּבֶן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ:

(ח) כָּל מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ נִדָּה עוֹשֶׂה לְבַעְלָהּ חוּץ מִמְּזִיגַת הַכּוֹס וְהַצָּעַת הַמִּטָּה וְהַרְחָצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו גְּזֵרָה מִשּׁוּם הִרְהוּר שֶׁמָּא יָבוֹא לִבְעל. לְפִיכָךְ מַצַּעַת מִטָּתוֹ כְּשֶׁהִיא נִדָּה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו וּמוֹזֶגֶת אֶת הַכּוֹס וְאֵינָהּ נוֹתֶנֶת אוֹתוֹ בְּיָדוֹ כְּדַרְכָּהּ תָּמִיד אֶלָּא מַנַּחַת אוֹתוֹ עַל הָאָרֶץ אוֹ עַל הַכְּלִי אוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן וְהוּא נוֹטְלוֹ:

(ט) הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁבְרָה כֵּלִים בְּעֵת שֶׁעָשְׂתָה מַלְאֲכוֹתֶיהָ בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ פְּטוּרָה וְאֵין זֶה מִן הַדִּין אֶלָּא תַּקָּנָה שֶׁאִם אֵין אַתָּה אוֹמֵר כֵּן אֵין שָׁלוֹם בְּתוֹךְ הַבַּיִת לְעוֹלָם אֶלָּא נִמְצֵאת נִזְהֶרֶת וְנִמְנַעַת מֵרֹב הַמְּלָאכוֹת וְנִמְצֵאת קְטָטָה בֵּינֵיהֶם:

(י) כָּל אִשָּׁה שֶׁתִּמָּנַע מִלַּעֲשׂוֹת מְלָאכָה מִן הַמְּלָאכוֹת שֶׁהִיא חַיֶּבֶת לַעֲשׂוֹתָן כּוֹפִין אוֹתָהּ וְעוֹשָׂה אֲפִלּוּ בְּשׁוֹט. טָעַן הוּא שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁאֵינָהּ נִמְנַעַת מִלַּעֲשׂוֹת מוֹשִׁיבִין אִשָּׁה בֵּינֵיהֶן אוֹ שְׁכֵנִים. וְדָבָר זֶה כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאֶה הַדַּיָּן שֶׁאֶפְשָׁר בַּדָּבָר:

(יא) הָאִשָּׁה כָּל זְמַן שֶׁהִיא מֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ פּוֹחֲתִין לָהּ מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּמוֹסִיפִין לָהּ עַל מְזוֹנוֹתֶיהָ יַיִן וּדְבָרִים שֶׁיָּפִין לְחָלָב. פָּסְקוּ לָהּ מְזוֹנוֹת הָרְאוּיוֹת לָהּ וַהֲרֵי הִיא מִתְאַוָּה לֶאֱכל יוֹתֵר אוֹ לֶאֱכל מַאֲכָלוֹת אֲחֵרוֹת מִפְּנֵי חֳלִי הַתַּאֲוָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ בְּבִטְנָהּ הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת מִשֶּׁלָּהּ כָּל מַה שֶּׁתִּרְצֶה וְאֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְעַכֵּב וְלוֹמַר שֶׁאִם תֹּאכַל יוֹתֵר מִדַּאי אוֹ תֹּאכַל מַאֲכָלִים רָעִים יָמוּת הַוָּלָד מִפְּנֵי שֶׁצַּעַר גּוּפָהּ קוֹדֵם:

(יב) יָלְדָה תְּאוֹמִים אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לְהֵינִיק שְׁנֵיהֶם אֶלָּא מֵינִיקָה אֶחָד וְשׂוֹכֵר הַבַּעַל מֵינִיקָה לַשֵּׁנִי. הֲרֵי שֶׁרָצְתָה הָאִשָּׁה לְהֵינִיק בֶּן חֲבֵרְתָהּ עִם בְּנָהּ הַבַּעַל מְעַכֵּב וְאֵינוֹ מַנִּיחָה אֶלָּא לְהֵינִיק בְּנוֹ בִּלְבַד:

(יג) נָדְרָה שֶׁלֹּא לְהֵינִיק אֶת בְּנָהּ כּוֹפֶה אוֹתָהּ וּמֵינִיקָתוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן כ''ד חֹדֶשׁ אֶחָד הַזָּכָר וְאֶחָד הַנְּקֵבָה. הִיא אוֹמֶרֶת אֲנִי אֵינִיק אֶת בְּנִי וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁתֵּינִיק אִשְׁתּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְנַוֵּל אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ כַּמָּה שְׁפָחוֹת שׁוֹמְעִין לָהּ שֶׁצַּעַר הוּא לָהּ לִפְרשׁ מִבְּנָהּ:

(יד) הָיְתָה עֲנִיָּה שֶׁהִיא חַיֶּבֶת לְהֵינִיק אֶת בְּנָהּ וַהֲרֵי הוּא עָשִׁיר שֶׁרָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא תֵּינִיק אִשְׁתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ שְׁפָחוֹת אִם לֹא רָצְתָה לְהֵינִיק שׂוֹכֵר מֵינִיקָה אוֹ קוֹנֶה שִׁפְחָה מִפְּנֵי שֶׁהָאִשָּׁה עוֹלָה עִם בַּעְלָהּ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת:

(טו) הִיא אוֹמֶרֶת רָאוּי הוּא לִשְׂכֹּר אוֹ לִקְנוֹת שִׁפְחָה וְהוּא אוֹמֵר אֵינוֹ רָאוּי. עָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה וְאֵין כָּאן מָקוֹם לִשְׁבוּעָה:

(טז) הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לְהֵינִיק. אֶלָּא אִם רָצְתָה נוֹתֵן לָהּ שְׂכָרָהּ וּמֵינִיקָתוֹ. וְאִם לֹא רָצְתָה נוֹתֶנֶת לוֹ אֶת בְּנוֹ וְהוּא מְטַפֵּל בּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא הֵינִיקָה אוֹתוֹ עַד שֶׁהִכִּירָהּ. אֲבָל אִם הִכִּירָהּ וַאֲפִלּוּ הוּא סוּמָא אֵין מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ מֵאִמּוֹ מִפְּנֵי סַכָּנַת הַוָּלָד. אֶלָּא כּוֹפִין אוֹתָהּ וּמֵינִיקָה אוֹתוֹ בְּשָׂכָר עַד כ''ד חֹדֶשׁ:

(יז) הַגְּרוּשָׁה אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ אֲבָל נוֹתֵן לָהּ יוֹתֵר עַל שְׂכָרָהּ דְּבָרִים שֶׁהַקָּטָן צָרִיךְ לָהֶן מִכְּסוּת וּמַאֲכָל וּמַשְׁקֶה וְסִיכָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל הַמְעֵבֶּרֶת אֵין לָהּ כְּלוּם. שָׁלְמוּ חֳדָשָׁיו וּגְמָלַתּוּ אִם רָצְתָה הַמְגֹרֶשֶׁת שֶׁיִּהְיֶה בְּנָהּ אֶצְלָהּ אֵין מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ מִמֶּנָּה עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן שֵׁשׁ שָׁנִים גְּמוּרוֹת. אֶלָּא כּוֹפִין אֶת אָבִיו וְנוֹתֵן לוֹ מְזוֹנוֹת וְהוּא אֵצֶל אִמּוֹ. וְאַחַר שֵׁשׁ שָׁנִים יֵשׁ לָאָב לוֹמַר אִם הוּא אֶצְלִי אֶתֵּן לוֹ מְזוֹנוֹת וְאִם הוּא אֵצֶל אִמּוֹ לֹא אֶתֵּן לוֹ מְזוֹנוֹת. וְהַבַּת אֵצֶל אִמָּהּ לְעוֹלָם וַאֲפִלּוּ לְאַחַר שֵׁשׁ:

(יח) כֵּיצַד. הָיָה הָאָב רָאוּי לִצְדָקָה מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ הָרָאוּי לוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ וְזָנִין אוֹתָהּ וְהִיא אֵצֶל אִמָּהּ וַאֲפִלּוּ נִשֵּׂאת הָאֵם לְאַחֵר בִּתָּהּ אֶצְלָהּ וְאָבִיהָ זָן אוֹתָהּ מִשּׁוּם צְדָקָה עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב וְתִזּוֹן מִנְּכָסָיו אַחַר מוֹתוֹ בִּתְנָאֵי כְּתֻבָּה וְהִיא אֵצֶל אִמָּהּ. וְאִם לֹא רָצְתָה הָאֵם שֶׁיִּהְיוּ בָּנֶיהָ אֶצְלָהּ אַחַר שֶׁגְּמָלָתָן אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת הָרְשׁוּת בְּיָדָהּ וְנוֹתֶנֶת אוֹתָן לַאֲבִיהֶן אוֹ מַשְׁלֶכֶת אוֹתָן לַקָּהָל אִם אֵין לָהֶן אָב וְהֵן מְטַפְּלִין בָּהֶן:

(א) הַבַּעַל קוֹדֵם לְכָל אָדָם בִּירֻשַּׁת אִשְׁתּוֹ. וּמֵאֵימָתַי יִזְכֶּה בִּירֻשָּׁתָהּ מִשֶּׁתֵּצֵא מֵרְשׁוּת הָאָב. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִכְנְסָה לַחֻפָּה הוֹאִיל וְנַעֲשֵׂית בִּרְשׁוּת בַּעְלָהּ יִירָשֶׁנָּה:

(ב) כֵּיצַד. הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאָרְסָה וּמְסָרָהּ אָבִיהָ לְבַעְלָהּ אוֹ לִשְׁלוּחֵי בַּעְלָהּ. אוֹ מְסָרוּהָ שְׁלוּחֵי הָאָב לְבַעְלָהּ אוֹ לִשְׁלוּחָיו וּמֵתָה בַּדֶּרֶךְ קֹדֶם שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה אַף עַל פִּי שֶׁכְּתֻבָּתָהּ עֲדַיִן בְּבֵית אָבִיהָ בַּעְלָהּ יוֹרְשָׁהּ. וְכֵן אִם הָלַךְ הָאָב אוֹ שְׁלוּחֵי הָאָב עִם הַבַּעַל וְנִכְנַס עִמָּהּ בַּעְלָהּ בַּדֶּרֶךְ לֶחָצֵר וְנִתְיַחֵד עִמָּהּ שָׁם לְשֵׁם נִשּׂוּאִין וּמֵתָה הֲרֵי זֶה יִירָשֶׁנָּה בַּעְלָהּ. אֲבָל אִם עֲדַיִן הָאָב עִם הַבַּעַל לְהוֹלִיכָהּ לְבֵית בַּעְלָהּ אוֹ שֶׁהָלְכוּ שְׁלוּחֵי הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל אוֹ עִם הַבַּעַל אֲפִלּוּ נִכְנַס הַבַּעַל עִמָּהּ לֶחָצֵר לָלוּן כְּדֶרֶךְ שֶׁלָּנִין עוֹבְרֵי דְּרָכִים בְּפֻנְדָּק אֶחָד הוֹאִיל וְהָאָב אוֹ שְׁלוּחָיו עִמָּהּ וַעֲדַיִן לֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ לְשֵׁם נִשּׂוּאִין אִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה אָבִיהָ אַף עַל פִּי שֶׁכְּתֻבָּתָהּ בְּבֵית בַּעְלָהּ:

(ג) וְכֵן אִם הָיְתָה בּוֹגֶרֶת אוֹ יְתוֹמָה אוֹ אַלְמָנָה וְהָלְכָה הִיא בְּעַצְמָהּ מִבֵּית אָבִיהָ לְבֵית בַּעְלָהּ וְאֵין עִמָּהּ לֹא בַּעְלָהּ וְלֹא שְׁלוּחָיו וּמֵתָה בַּדֶּרֶךְ אֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אוֹתָהּ:

(ד) הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁהִיא אֲסוּרָה לוֹ הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ בָּהּ קִדּוּשִׁין אִם מֵתָה תַּחְתָּיו יִירָשֶׁנָּה. וְכֵן הַנּוֹשֵׂא אֶת הַקְּטַנָּה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין קִדּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין גְּמוּרִים אִם מֵתָה תַּחְתָּיו יִירָשֶׁנָּה. אֲבָל הַפִּקֵּחַ שֶׁנָּשָׂא חֵרֶשֶׁת אִם מֵתָה לֹא יִירָשֶׁנָּה. וְהַחֵרֵשׁ שֶׁנָּשָׂא פִּקַּחַת וּמֵתָה יִירָשֶׁנָּה שֶׁהֲרֵי הִיא בַּת דַּעַת וּלְדַעְתָּהּ נִשֵּׂאת וְזִכְּתָה לוֹ מָמוֹנָהּ:

(ה) קְטַנָּה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לְדַעַת אָבִיהָ וְנִשֵּׂאת שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו יָכוֹל הָאָב לִמְחוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וַאֲפִלּוּ שָׁתַק הָאָב אִם מֵתָה אֵין הַבַּעַל יוֹרְשָׁהּ אֶלָּא אִם כֵּן רָצָה הָאָב בְּנִשּׂוּאֶיהָ:

(ו) הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁהָאִשָּׁה שֶׁחָלְתָה וּבִקְּשָׁה מִבַּעְלָהּ שֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ. וַאֲפִלּוּ אָמְרָה אֲנִי שׂוֹנְאָה אוֹתוֹ וְאֵינִי רוֹצָה לַעֲמֹד עִמּוֹ אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ. וְאֵין דָּנִין אוֹתָהּ כְּדִין מוֹרֶדֶת. וְדִין יָפֶה הוּא זֶה:

(ז) כָּל נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָאִשָּׁה בֵּין נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל בֵּין נִכְסֵי מְלוֹג הַבַּעַל אוֹכֵל כָּל פֵּרוֹתֵיהֶן בְּחַיֶּיהָ וְאִם מֵתָה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ יוֹרֵשׁ בַּעְלָהּ הַכּל. לְפִיכָךְ אִם מָכְרָה הָאִשָּׁה נִכְסֵי מְלוֹג אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתָן הַנְּכָסִים נָפְלוּ לָהּ קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס הַבַּעַל מוֹצִיא הַפֵּרוֹת מִיָּד הַלָּקוֹחוֹת כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ. אֲבָל לֹא גּוּף הַקַּרְקַע שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם בְּגוּף נִכְסֵי מְלוֹג עַד שֶׁתָּמוּת. מֵתָה בְּחַיָּיו מוֹצִיא הַגּוּף מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת בְּלֹא דָּמִים. וְאִם הַדָּמִים שֶׁלָּקְחָה מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת קַיָּמִין בְּעַצְמָן מַחֲזִירָן לַלָּקוֹחוֹת. וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר שֶׁמָּא מְצִיאָה הֵן:

(ח) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּנְכָסִים הַיְדוּעִין לַבַּעַל אֲבָל אִם נָפְלוּ לָהּ נְכָסִים בִּמְדִינָה אַחֶרֶת וְלֹא יָדַע בָּהֶן הַבַּעַל וּמָכְרָה אוֹתָן מִכְרָהּ קַיָּם. וְכֵן אֲרוּסָה שֶׁמָּכְרָה קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין מִכְרָהּ קַיָּם שֶׁאֵין לַבַּעַל בְּנִכְסֵי אֲרוּסָתוֹ כְּלוּם עַד שֶׁיִּכְנֹס:

(ט) הָאִשָּׁה שֶׁכָּתְבָה כָּל נְכָסֶיהָ לְאַחֵר בֵּין קָרוֹב בֵּין רָחוֹק קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא אַף עַל פִּי שֶׁאִם נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה תְּבֻטַּל הַמַּתָּנָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מַתָּנָה אֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן. וְאִם מֵתָה בְּחַיָּיו אֵינוֹ יוֹרְשָׁן. שֶׁהֲרֵי נָתְנָה אוֹתָן קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא. וּכְשֶׁתָּמוּת בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ יִקְנֶה מְקַבֵּל הַמַּתָּנָה מַתְּנָתוֹ קִנְיָן גָּמוּר. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ נָתְנָה מִקְצָת נְכָסֶיהָ אוֹ כֻּלָּם קֹדֶם נִשּׂוּאֶיהָ וְכָתְבָה לַמְקַבֵּל קְנֵה מֵהַיּוֹם וְלִכְשֶׁאֶרְצֶה שֶׁהֲרֵי לֹא קָנָה קִנְיָן גָּמוּר עַד שֶׁתִּרְצֶה אֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת אוֹתָהּ הַמַּתָּנָה וְאִם מֵתָה אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ:

(י) שׁוֹמֶרֶת יָבָם יֵשׁ לָהּ לִמְכֹּר וְלִתֵּן בְּמַתָּנָה נְכָסִים שֶׁנָּפְלוּ לָהּ כְּשֶׁהִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם. וְאֵין לַיָּבָם פֵּרוֹת אֲפִלּוּ בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁהִכְנִיסָה לְאָחִיו עַד שֶׁיִּכְנֹס. מֵתָה כְּשֶׁהִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם יוֹרְשֶׁיהָ מֵאָבִיהָ יוֹרְשִׁין בְּנִכְסֵי מְלוֹג שֶׁלָּהּ וַחֲצִי נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל וְיוֹרְשֵׁי הַבַּעַל יוֹרְשִׁים כְּתֻבָּתָהּ וַחֲצִי נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל. וְיוֹרְשֵׁי הַבַּעַל חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ:

(יא) שׁוֹמֶרֶת יָבָם כְּתֻבָּתָהּ עַל כָּל נִכְסֵי בַּעְלָהּ. לְפִיכָךְ אֵין הַיָּבָם יָכוֹל לִמְכֹּר בְּנִכְסֵי אָחִיו בֵּין קֹדֶם יִבּוּם בֵּין אַחַר יִבּוּם. וְאִם מָכַר אוֹ נָתַן מַתָּנָה אוֹ חָלַק עִם אֶחָיו בְּנִכְסֵי הַמֵּת בֵּין קֹדֶם יִבּוּם בֵּין אַחַר יִבּוּם לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁכְּבָר נִתְחַיְּבוּ נְכָסִים אֵלּוּ לָאַלְמָנָה לִגְבּוֹת מֵהֶן כְּתֻבָּתָהּ:

(יב) כָּנַס אֶת יְבִמְתּוֹ וְהִנִּיחַ אָחִיו פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע יִמָּכְרוּ וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהַיָּבָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן:

(יג) הִנִּיחַ פֵּרוֹת תְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע וְכֵן אִם הִנִּיחַ מָעוֹת וּמִטַּלְטְלִין הַכּל שֶׁל יָבָם. וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כְּמוֹ שֶׁיִּרְצֶה וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְעַכֵּב. שֶׁהַמִּטַּלְטְלִין אֵין הַכְּתֻבָּה נִגְבֵּית מֵהֶן אֶלָּא בְּתַקָּנַת הַגְּאוֹנִים וְאֵין כֹּחַ בְּתַקָּנָה זוֹ לְמָנְעוֹ מִנִּכְסֵי אֶחָיו וּלְאָסְרָן עָלָיו בְּאַחֲרָיוּת זוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׂא וְיִתֵּן בָּהֶם:

(יד) יְבָמָה שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ כְּתֻבָּה אוֹ שֶׁמָּחֲלָה כְּתֻבָּתָהּ זָכָה בְּנִכְסֵי אָחִיו וּמוֹכֵר וְנוֹתֵן כְּחֶפְצוֹ. וּכְשֶׁיִּכְנֹס אֶת יְבִמְתּוֹ יִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה מֵאָה וְיִהְיוּ כָּל נְכָסָיו אַחְרָאִין לִכְתֻבָּתָהּ כִּשְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן כְּתֻבָּה:

(טו) הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה אוֹ שֶׁנָּתְנָה אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל בֵּין לְבַעְלָהּ בֵּין לַאֲחֵרִים לֹא עָשְׂתָה כְּלוּם. וְכֵן בַּעַל שֶׁמָּכַר קַרְקַע בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ בֵּין נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל בֵּין נִכְסֵי מְלוֹג לֹא עָשָׂה כְּלוּם:

(טז) מָכַר מִטַּלְטְלִין שֶׁל נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי אִם מָכַר מִמִכָּרוֹ מִמְכָּר. מָכְרוּ שְׁנֵיהֶם בְּנִכְסֵי מְלוֹג בֵּין שֶׁלָּקַח מִן הָאִישׁ תְּחִלָּה וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִשָּׁה בֵּין שֶׁלָּקַח מִן הָאִשָּׁה וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִישׁ מִכְרָן קַיָּם:

(יז) וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה אוֹ נָתְנָה נִכְסֵי מְלוֹג לְבַעְלָהּ מִמְכָּרָהּ וּמַתְּנָתָהּ קַיָּמִין וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר בְּנִכְסֵי מְלוֹג נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי. אֲבָל בִּשְׁאָר נְכָסִים יֵשׁ לָהּ לוֹמַר:

(יח) כֵּיצַד. הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה אוֹ נָתְנָה לְבַעְלָהּ מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין אוֹ שָׂדֶה שֶׁיִּחֵד לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ אוֹ שָׂדֶה שֶׁכָּתַב לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ אוֹ שָׂדֶה שֶׁהִכְנִיס לָהּ שׁוּם מִשֶּׁלּוֹ לֹא קָנָה בַּעְלָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיַּד הָאִשָּׁה בִּרְצוֹנָהּ חוֹזֶרֶת בְּכָל עֵת שֶׁתִּרְצֶה. שֶׁלֹּא נָתְנָה וְלֹא מָכְרָה אֶלָּא מִפְּנֵי שְׁלוֹם בֵּיתָהּ. לְפִיכָךְ אֵין לַבַּעַל רְאָיָה בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ כְּלָל חוּץ מִנִּכְסֵי מְלוֹג כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

(יט) נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁאָבְדוּ אוֹ שֶׁנִּגְנְבוּ וּמָחֲלָה הָאִשָּׁה אוֹתָם לְבַעֲלָהּ וְקָנוּ מִמֶּנָּה בְּעֵדִים יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְמִי שֶׁקָּנוּ מִדָּה שֶׁאֵין לָהּ אַחֲרָיוּת שֶׁהֶחֱזִירָה נְכָסִים אֵלּוּ נִכְסֵי מְלוֹג. שֶׁהֲרֵי אֵין הַבַּעַל מֵבִיא רְאָיָה לִטּל כְּלוּם וְלֹא לְהַחֲזִיק בַּנְּכָסִים אֶלָּא לְהִפָּטֵר מִתְּבִיעָתָהּ מִלְּשַׁלֵּם. אֲבָל אִם נָתְנָה לוֹ מַתָּנָה מִטַּלְטְלֵי צֹאן בַּרְזֶל הַקַּיָּמִין לֹא קָנָה מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהּ לוֹמַר נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי:

(כ) בַּעַל שֶׁמָּכַר קַרְקַע לְפֵרוֹת לֹא עָשָׂה כְּלוּם. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִתְקִינוּ פֵּרוֹת לָאִישׁ אֶלָּא כְּדֵי לְהַרְוִיחַ בְּהוֹצָאַת הַבַּיִת. לְפִיכָךְ אִם מָכַר לְפֵרוֹת וְלָקַח אוֹתָן הַמָּעוֹת לִסְחוֹרָה שׁוֹמְעִין לוֹ:

(כא) הָיוּ לָאִשָּׁה כְּסָפִים. אִם נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל הֵן הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶן. וְאִם נִכְסֵי מְלוֹג הֵן בֵּין שֶׁהִכְנִיסָה אוֹתָן לוֹ בֵּין שֶׁנָּפְלוּ לָהּ בִּירֻשָּׁה אוֹ נִתְּנוּ לָהּ בְּמַתָּנָה אוֹ נָפְלוּ לָהּ מִטַּלְטְלִין אוֹ נִתְּנוּ לָהּ הֲרֵי אֵלּוּ יִמָּכְרוּ וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן:

(כב) וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁחָבְלוּ בָּהּ אֲחֵרִים כָּל הַמָּעוֹת הָרְאוּיוֹת לָתֵת לָהּ יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת חוֹבֵל:

(כג) נָפְלוּ לָהּ עֲבָדִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵן זְקֵנִים לֹא יִמָּכְרוּ מִפְּנֵי שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ. נָפְלוּ לָהּ זֵיתִים וּגְפָנִים וְלֹא הָיָה לָהּ בְּגוּף הַקַּרְקַע שֶׁהָאִילָנוֹת בָּהּ כְּלוּם. אִם עוֹשִׂין כְּדֵי טִפּוּלָן לֹא יִמָּכְרוּ מִפְּנֵי שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ וְאִם לָאו הֲרֵי אֵלּוּ יִמָּכְרוּ לְעֵצִים וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת:

(כד) נָפְלוּ לָהּ פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל. תְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע שֶׁלָּהּ וְיִמָּכְרוּ וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. אֲבָל הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לָהּ פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע בִּשְׁעַת גֵּרוּשִׁין הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלָּהּ. וְאִם הָיוּ תְּלוּשִׁין הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ:

(כה) עַבְדֵי נִכְסֵי מְלוֹג וּבֶהֱמַת נִכְסֵי מְלוֹג הַבַּעַל חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת שֶׁלָּהֶן וּבְכָל צָרְכֵיהֶם וְהֵן עוֹשִׂין לוֹ וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם. לְפִיכָךְ וְלַד שִׁפְחַת מְלוֹג לַבַּעַל. וְלַד בֶּהֱמַת מְלוֹג לַבַּעַל. וְאִם גֵּרְשָׁהּ וְרָצְתָה הָאִשָּׁה לִתֵּן דָּמִים וְלִטּל וְלַד הַשִּׁפְחָה מִפְּנֵי שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ שׁוֹמְעִין לָהּ:

(כו) הִכְנִיסָה לוֹ שְׁנֵי כֵּלִים אוֹ שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת בְּתוֹרַת נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל וְשָׁמוּ אוֹתָן עָלָיו בְּאֶלֶף זוּז וְהוּקְרוּ וְעָמְדוּ בְּאַלְפַּיִם וְגֵרְשָׁהּ נוֹטֶלֶת אֶחָד בְּאֶלֶף שֶׁלָּהּ. וְהַשֵּׁנִי אִם רָצְתָה שֶׁתִּתֵּן דָּמָיו וְתִטּל מִשּׁוּם שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ שׁוֹמְעִין לָהּ:

(כז) הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לְאִשְׁתּוֹ בֵּין שֶׁנָּתַן לָהּ קַרְקַע בֵּין שֶׁנָּתַן לָהּ מָעוֹת וְלָקְחָה בָּהֶן קַרְקַע אֵין לַבַּעַל פֵּרוֹת בְּמַתָּנָה זוֹ. וְכֵן הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לְאִשָּׁה עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ אֶלָּא יִהְיוּ פֵּרוֹתֶיהָ לָאִשָּׁה לְמַה שֶּׁתִּרְצֶה אֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת מַתָּנָה זוֹ. וְכֵן הַמּוֹכֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ בְּטוֹבַת הֲנָאָה אוֹתָן הַדָּמִים לָאִשָּׁה וְאֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן:

(כח) וְלַד בֶּהֱמַת מְלוֹג שֶׁנִּגְנַב וְנִמְצָא הַגַּנָּב וְשִׁלֵּם שְׁנַיִם הַכֶּפֶל לָאִשָּׁה שֶׁאֵין זֶה פְּרִי שֶׁתִּקְּנוּ לוֹ חֲכָמִים. הַחוֹבֵל בְּאִשְׁתּוֹ כָּל הַנֵּזֶק וְהַצַּעַר וְהַבּשֶׁת שֶׁלָּהּ וְאֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת חוֹבֵל:

(כט) הַמּוֹכֵר קַרְקַע לְאִשְׁתּוֹ. אִם הָיוּ הַמָּעוֹת שֶׁלָּקְחָה בָּהֶן אֶת הַקַּרְקַע מִבַּעַל גְּלוּיִין וִידוּעִין לַבַּעַל קָנְתָה וְהַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת אוֹתָהּ הַקַּרְקַע. וְאִם הָיוּ מָעוֹת טְמוּנִין לֹא קָנְתָה שֶׁהַבַּעַל אוֹמֵר לֹא מָכַרְתִּי אֶלָּא כְּדֵי לְהַרְאוֹת הַמָּעוֹת שֶׁטָּמְנָה. וְאוֹתָן הַמָּעוֹת שֶׁנִּרְאוּ יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת:

(ל) הֲרֵי שֶׁנִּמְצְאוּ מָעוֹת אוֹ מִטַּלְטְלִין בְּיַד הָאִשָּׁה הִיא אוֹמֶרֶת בְּמַתָּנָה נִתְּנוּ לִי וְהוּא אוֹמֵר מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיךָ הֵם שֶׁהֵם שֶׁלִּי הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת. וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים עַל מִי שֶׁטּוֹעֶנֶת דָּבָר שֶׁאֵינוֹ כֵן. וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. וְאִם אָמְרָה עַל מְנָת כֵּן נִתְּנוּ לִי עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְבַעְלִי רְשׁוּת בָּהֶן אֶלָּא אֶעֱשֶׂה בָּהֶן כָּל מַה שֶּׁאֶרְצֶה עָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה. שֶׁכָּל מָמוֹן שֶׁנִּמְצָא בְּיַד הָאִשָּׁה בְּחֶזְקַת הַבַּעַל הוּא שֶׁיֹּאכַל פֵּרוֹתָיו עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה:

(לא) אָמְרָה לוֹ אַתָּה נָתַתָּ לִי בְּמַתָּנָה נִשְׁבַּעַת שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁנָּתַן לָהּ הַבַּעַל וְאֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן:

(לב) אֵין מְקַבְּלִין פִּקְדוֹנוֹת לֹא מִן הַנָּשִׁים וְלֹא מִן הָעֲבָדִים וְלֹא מִן הַקְּטַנִּים. וְאִם עָבַר וְקִבֵּל מִן הָאִשָּׁה יַחֲזִיר לְאִשָּׁה. מֵתָה יַחֲזִיר לְבַעְלָהּ. קִבֵּל מִן הָעֶבֶד יַחֲזִיר לָעֶבֶד וְאִם מֵת יַחֲזִיר לְרַבּוֹ. קִבֵּל מִן הַקָּטָן יִקְנֶה לוֹ בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ דָּבָר שֶׁאוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם. וְכֻלָּם שֶׁאָמְרוּ בִּשְׁעַת מִיתָתָן פִּקָּדוֹן זֶה שֶׁל פְּלוֹנִי הוּא אִם הָיוּ בְּחֶזְקַת נֶאֱמָנִין אֵצֶל זֶה שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ יַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁצִּוּוּ וְאִם לָאו יִתֵּן לְיוֹרְשֵׁיהֶם:

(לג) הָאִשָּׁה שֶׁהָיוּ לָהּ כְּסָפִים הָרְאוּיוֹת לַבַּעַל לֶאֱכל פֵּרוֹתֵיהֶם הוּא אוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ יִלָּקַח בָּהֶם וְהִיא אוֹמֶרֶת אֵינִי לוֹקַחַת בָּהֶן אֶלָּא כָּךְ וְכָךְ לוֹקְחִים דָּבָר שֶׁפֵּרוֹתָיו מְרֻבִּים וִיצִיאָתוֹ מְעוּטָה. בֵּין שֶׁהָיָה הַדָּבָר כִּרְצוֹנוֹ אוֹ שֶׁהָיָה כִּרְצוֹנָהּ. וְאֵין לוֹקְחִין אֶלָּא דָּבָר שֶׁגִּזְעוֹ מַחֲלִיף שֶׁמָּא יֹאכַל הַכּל וְנִמְצָא הַקֶּרֶן אָבֵד:

(לד) הָאִשָּׁה שֶׁהִכְנִיסָה לְבַעְלָהּ עֵז לַחֲלָבָהּ וְרָחֵל לְגִזָּתָהּ וְדֶקֶל לְפֵרוֹתָיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ אֶלָּא פֵּרוֹת אֵלּוּ בִּלְבַד הֲרֵי זֶה אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁתִּכְלֶה הַקֶּרֶן. וְכֵן אִם הִכְנִיסָה לוֹ כְּלֵי תַּשְׁמִישׁ בְּתוֹרַת נִכְסֵי מְלוֹג הֲרֵי זֶה מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן וְלוֹבֵשׁ וּמַצִּיעַ וּמְכַסֶּה עַד שֶׁיִּכְלֶה הַקֶּרֶן. וּכְשֶׁיְּגָרֵשׁ אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם הַבְּלָאוֹת שֶׁל נִכְסֵי מְלוֹג:

(לה) הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אַף עַל פִּי שֶׁפְּחִיתָתָן עַל הַבַּעַל אִם הָיוּ הַבְּלָאוֹת קַיָּמִין וְהָיוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלַאכְתָּן נוֹטֶלֶת כֵּלֶיהָ כְּמָה שֶׁהֵן. וְאִם לֹא הָיוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלַאכְתָּן הֲרֵי הֵן כְּמוֹ שֶׁנִּגְנְבוּ אוֹ אָבְדוּ שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם בִּדְמֵיהֶם שֶׁשָּׁמוּ אוֹתָן עָלָיו בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין. וּמִנְהָג פָּשׁוּט הוּא זֶה. וְכָל הַנּוֹשֵׂא עַל מִנְהָג זֶה קִבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת הַנְּדוּנְיָא. וּכְשֵׁם שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם הַפְּחָת כָּךְ אֵינוֹ נוֹטֵל אֶת הַשֶּׁבַח אִם הוֹתִירוּ דְּמֵיהֶן לְפִי מִנְהָג זֶה. יֵשׁ לַבַּעַל לָכוֹף מִקְצָת עַבְדֵי אִשְׁתּוֹ וְאַמְּהוֹתֶיהָ שֶׁיִּהְיוּ מְשַׁמְּשִׁין אוֹתוֹ בְּבֵית אִשָּׁה אַחֶרֶת שֶׁנָּשָׂא בֵּין שֶׁהָיוּ עַבְדֵי מְלוֹג בֵּין שֶׁהָיוּ עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל. אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹלִיכָן לְעִיר אַחֶרֶת שֶׁלֹּא מִדַּעַת אִשְׁתּוֹ:

Mishneh Torah, Marriage 20-22

(6) The Geonim taught that the woman who becomes ill and requests that her husband divorce her and that she will go without her ketubah, in order that he shouldn't inherit from her, we do not listen to her. Even if she says, "I hate him, and I no longer want to be with him," we do not listen to her, and she is not judged according to the law of the moredet. This is an appropriate ruling.

ספר המצוות, מצוות עשה רי״ב

(א) היא שצונו לפרות ולרבות לכוין לקיום המין, והיא מצות פריה ורביה. והוא אמרו יתעלה ואתם פרו ורבו. וכבר בארו (ברכות ט"ו) שהחתן פטור מקריאת שמע כשישא בתולה מפני שהיא עסוק במצוה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק ז' מיבמות. ומצוה זו אין הנשים חייבות בה. ובבאור אמרו (יבמות ס"ה:) האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה. (בראשית, נשים הלכות אישות פט"ו):

Sefer HaMitzvot, Positive Commandments 212

...

משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים י״ד

(א) בְּשַׁחֲרִית בְּמוּסָף וּבִנְעִילה הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים אֶת כַּפֵּיהֶם. אֲבָל בְּמִנְחָה אֵין נְשִׂיאַת כַּפַּיִם. מִפְּנֵי שֶׁבְּמִנְחָה כְּבָר סָעֲדוּ כָּל הָעָם וְשֶׁמָּא שָׁתוּ הַכֹּהֲנִים יַיִן וְשִׁכּוֹר אָסוּר בִּנְשִׂיאַת כַּפַּיִם. וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם תַּעֲנִית אֵין נוֹשְׂאִין כַּפֵּיהֶן בְּמִנְחָה גְּזֵרָה מִנְחַת תַּעֲנִית מִפְּנֵי מִנְחַת כָּל יוֹם:

(ב) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּתַעֲנִיּוֹת שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בּוֹ מִנְחָה וּנְעִילָה כְּגוֹן צוֹם כִּפּוּר וְתַעֲנִית צִבּוּר. אֲבָל תַּעֲנִית שֶׁאֵין בּוֹ נְעִילָה כְּגוֹן תִּשְׁעָה בְּאָב וְשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז הוֹאִיל וּתְפִלַּת מִנְחָה שֶׁלָּהֶם סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה הֲרֵי נִרְאֵית כִּנְעִילָה וְאֵינָהּ מִתְחַלֶּפֶת בְּמִנְחָה שֶׁל כָּל יוֹם. וּלְפִיכָךְ יֵשׁ בָּהּ נְשִׂיאַת כַּפַּיִם. וְכֹהֵן שֶׁעָבַר וְעָלָה לַדּוּכָן בְּמִנְחָה שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים הוֹאִיל וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין שָׁם שִׁכְרוּת הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא כַּפָּיו וְאֵין מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי הַחֲשָׁד שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ פָּסוּל הָיָה לְפִיכָךְ הוֹרִידוּהוּ:

(ג) כֵּיצַד הִיא נְשִׂיאַת כַּפַּיִם בַּגְּבוּלִין. בְּעֵת שֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לַעֲבוֹדָה כְּשֶׁיֹּאמַר רְצֵה כָּל הַכֹּהֲנִים הָעוֹמְדִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת נֶעֱקָרִין מִמְּקוֹמָן וְהוֹלְכִין וְעוֹלִין לַדּוּכָן וְעוֹמְדִים שָׁם פְּנֵיהֶם לַהֵיכָל וַאֲחוֹרֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם וְאֶצְבְּעוֹתֵיהֶם כְּפוּפוֹת לְתוֹךְ כַּפֵּיהֶם עַד שֶׁיַּשְׁלִים שְׁלִיחַ צִבּוּר הַהוֹדָאָה וּמַחְזִירִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם וּפוֹשְׁטִין אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן וּמַגְבִּיהִין יְדֵיהֶם כְּנֶגֶד כִּתְפֵיהֶם וּמַתְחִילִין (במדבר ו כד) ״יְבָרֶכְךָ״. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר מַקְרֵא אוֹתָם מִלָּה מִלָּה וְהֵם עוֹנִין שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו כג) ״אָמוֹר לָהֶם״ עַד שֶׁיֹּאמַר. כְּשֶׁמַּשְׁלִימִין פָּסוּק רִאשׁוֹן כָּל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וְחוֹזֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר וּמַקְרֵא אוֹתָן פָּסוּק שֵׁנִי מִלָּה מִלָּה וְהֵם עוֹנִים עַד שֶׁמַּשְׁלִימִין פָּסוּק שֵׁנִי וְכָל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וְכֵן בְּפָסוּק שְׁלִישִׁי:

(ד) כְּשֶׁיַּשְׁלִימוּ הַכֹּהֲנִים שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים מַתְחִיל שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל תְּפִלָּה שֶׁהִיא שִׂים שָׁלוֹם וְהַכֹּהֲנִים מַחְזִירִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַקֹּדֶשׁ וְקוֹפְצִין אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן וְעוֹמְדִין שָׁם בַּדּוּכָן עַד שֶׁיִּגְמֹר הַבְּרָכָה וְחוֹזְרִין לִמְקוֹמָן:

(ה) אֵין הַמַּקְרֵא רַשַּׁאי (לְהַקְרוֹת לַכֹּהֲנִים) עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי הַצִּבּוּר. וְאֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לְהַתְחִיל בַּבְּרָכָה עַד שֶׁיִּכְלֶה הַדִּבּוּר מִפִּי הַמַּקְרֵא. וְאֵין הַצִּבּוּר עוֹנִין אָמֵן עַד שֶׁתִּכְלֶה הַבְּרָכָה מִפִּי הַכֹּהֲנִים. וְאֵין הַכֹּהֲנִים מַתְחִילִין בִּבְרָכָה אַחֶרֶת עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי הַצִּבּוּר. וְאֵין שְׁלִיחַ צִבּוּר רַשַּׁאי לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר הַכֹּהֲנִים כִּשְׁאָר הָעָם שֶׁמָּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ וְלֹא יֵדַע אֵיזוֹ בְּרָכָה מַקְרֵא אוֹתָן, אִם פָּסוּק שֵׁנִי אוֹ פָּסוּק שְׁלִישִׁי:

(ו) אֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לְהַחֲזִיר פְּנֵיהֶם מִן הַצִּבּוּר עַד שֶׁיַּתְחִיל שְׁלִיחַ צִבּוּר שִׂים שָׁלוֹם. וְאֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לֵעָקֵר מִמְּקוֹמָן עַד שֶׁיִּגְמֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר שִׂים שָׁלוֹם. וְאֵין רַשָּׁאִין לָכֹף קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם עַד שֶׁיַּחֲזִירוּ פְּנֵיהֶם מִן הַצִּבּוּר. וּמִתַּקָּנוֹת [ עֶזְרָא] שֶׁלֹּא יַעֲלוּ הַכֹּהֲנִים לַדּוּכָן בְּסַנְדְּלֵיהֶן אֶלָּא עוֹמְדִין יְחֵפִין:

(ז) כְּשֶׁיִּהְיוּ הַכֹּהֲנִים מְבָרְכִין אֶת הָעָם לֹא יַבִּיטוּ בָּעָם וְלֹא יַסִּיחוּ דַּעְתָּן אֶלָּא יִהְיוּ עֵינֵיהֶם כְּנֶגֶד הָאָרֶץ כְּעוֹמֵד בִּתְפִלָּה. וְאֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהִסְתַּכֵּל בִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּשָׁעָה שֶׁהֵן מְבָרְכִין אֶת הָעָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יַסִּיחוּ דַּעְתָּם. אֶלָּא כָּל הָעָם מִתְכַּוְּנִין לִשְׁמֹעַ הַבְּרָכָה וּמְכַוְּנִים פְּנֵיהֶם כְּנֶגֶד פְּנֵי הַכֹּהֲנִים וְאֵינָם מַבִּיטִים בִּפְנֵיהֶם:

(ח) אִם הָיָה הַכֹּהֵן הַמְבָרֵךְ אֶחָד מַתְחִיל לְבָרֵךְ מֵעַצְמוֹ. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר מַקְרֵא אוֹתוֹ מִלָּה מִלָּה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. הָיוּ שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר אֵינָן מַתְחִילִין לְבָרֵךְ עַד שֶׁיִּקְרָא לָהֶם שְׁלִיחַ צִבּוּר וְאוֹמֵר לָהֶם כֹּהֲנִים וְהֵם עוֹנִין וְאוֹמְרִים (במדבר ו כד) ״יְבָרֶכְךָ״. וְהוּא מַקְרֵא אוֹתָן מִלָּה מִלָּה עַל הַסֵּדֶר שֶׁאָמַרְנוּ:

(ט) כֵּיצַד בִּרְכַּת כֹּהֲנִים בַּמִּקְדָּשׁ. הַכֹּהֲנִים עוֹלִין לַדּוּכָן אַחַר שֶׁיַּשְׁלִימוּ הַכֹּהֲנִים עֲבוֹדַת תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר. וּמַגְבִּיהִין יְדֵיהֶם לְמַעְלָה עַל גַּבֵּי רָאשֵׁיהֶן וְאֶצְבְּעוֹתֵיהֶן פְּשׁוּטוֹת. חוּץ מִכֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵין מַגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִּיץ. וְאֶחָד מַקְרֵא אוֹתָן מִלָּה מִלָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בַּגְּבוּלִין עַד שֶׁיַּשְׁלִימוּ שְׁלֹשָׁה הַפְּסוּקִים. וְאֵין הָעָם עוֹנִין אַחַר כָּל פָּסוּק אֶלָּא עוֹשִׂין אוֹתָהּ בַּמִּקְדָּשׁ בְּרָכָה אַחַת. וּכְשֶׁיַּשְׁלִימוּ כָּל הָעָם עוֹנִים בָּרוּךְ יְיָ׳‎ אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם:

(י) וְאוֹמֵר אֶת הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ וְהוּא הַשֵּׁם הַנֶּהְגֶּה מִיּוּ״ד הֵ״א וָא״ו הֵ״א. וְזֶה הוּא הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ הָאָמוּר בְּכָל מָקוֹם. וּבַמְּדִינָה אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּכִנּוּיוֹ וְהוּא בְּאָלֶ״ף דָּלֶ״ת. שֶׁאֵין מַזְכִּירִין אֶת הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ בִּלְבַד. וּמִשֶּׁמֵּת שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק פָּסְקוּ הַכֹּהֲנִים מִלְּבָרֵךְ בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ אֲפִלּוּ בַּמִּקְדָּשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמֹד אוֹתוֹ אָדָם שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב וְשֶׁאֵינוֹ הָגוּן. וְלֹא הָיוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים מְלַמְּדִין שֵׁם זֶה לְתַלְמִידֵיהֶם וּבְנֵיהֶם הַהֲגוּנִים אֶלָּא פַּעַם אַחַת לְשֶׁבַע שָׁנִים. כָּל זֶה גְּדֻלָּה לִשְׁמוֹ הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא:

(יא) אֵין בִּרְכַּת כֹּהֲנִים נֶאֱמֶרֶת בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו כג) ״כֹּה תְבָרַכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. כָּךְ לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם כֹּה תְּבָרְכוּ בַּעֲמִידָה. כֹּה תְּבָרְכוּ בִּנְשִׂיאַת כַּפַּיִם. כֹּה תְּבָרְכוּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. כֹּה תְּבָרְכוּ פָּנִים כְּנֶגֶד פָּנִים. כֹּה תְּבָרְכוּ בְּקוֹל רָם. כֹּה תְּבָרְכוּ בְּשֵׁם הַמְפֹרָשׁ. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בַּמִּקְדָּשׁ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ:

(יב) אֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין בְּכָל מָקוֹם לְהוֹסִיף בְּרָכָה עַל שְׁלֹשֶׁת הַפְּסוּקִים כְּגוֹן (דברים א יא) ״יְיָ׳‎ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יוֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים״ וְכַיּוֹצֵא בָּהּ לֹא בְּקוֹל רָם וְלֹא בְּלַחַשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד ב) ״לֹא תּוֹסִיפוּ עַל הַדָּבָר״. בְּשָׁעָה שֶׁכָּל כֹּהֵן עוֹלֶה לַדּוּכָן כְּשֶׁהוּא עוֹקֵר רַגְלָיו לַעֲלוֹת אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּהְיֶה בְּרָכָה זוֹ שֶׁצִּוִּיתָנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרָכָה שְׁלֵמָה וְאַל יְהִי בָּהּ מִכְשׁוֹל וְעָוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. וְקֹדֶם שֶׁיַּחֲזִיר פָּנָיו לְבָרֵךְ אֶת הָעָם מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וְצִוָּנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה. וְאַחַר כָּךְ מַחֲזִיר פָּנָיו לַצִּבּוּר וּמַתְחִיל לְבָרְכָם. וּכְשֶׁמַּחֲזִיר פָּנָיו מִן הַצִּבּוּר אַחַר שֶׁמַּשְׁלִים אוֹמֵר עָשִׂינוּ מַה שֶּׁגָּזַרְתָּ עָלֵינוּ עֲשֵׂה עִמָּנוּ מַה שֶּׁהִבְטַחְתָּנוּ (דברים כו טו) ״הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל״:

(יג) כְּשֶׁמַּחְזִירִין הַכֹּהֲנִים אֶת פְּנֵיהֶם לַצִּבּוּר לְבָרְכָם וּכְשֶׁמַּחְזִירִין פְּנֵיהֶם מִן הַצִּבּוּר אַחַר שֶׁמְּבָרְכִין לֹא יַחֲזִירוּ אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ יָמִין בְּכָל מָקוֹם. וְכֵן כָּל פִּנּוֹת שֶׁיִּהְיֶה אָדָם פּוֹנֶה לֹא יִהְיוּ אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ יָמִין:

(יד) בַּמִּקְדָּשׁ מְבָרְכִין בִּרְכַּת כֹּהֲנִים פַּעַם אַחַת בְּיוֹם אַחַר תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר. בָּאִין וְעוֹמְדִין עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם וּמְבָרְכִין כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמַרְנוּ. אֲבָל בַּמְּדִינָה מְבָרְכִין אוֹתָהּ אַחַר כָּל תְּפִלָּה חוּץ מִמִּנְחָה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. בְּכָל מָקוֹם מִשְׁתַּדְּלִין שֶׁיִּהְיֶה הַמַּקְרֵא אוֹתָן יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו כג) ״אָמוֹר לָהֶם״ מִכְּלָל שֶׁאֵין הַמַּקְרֵא מֵהֶם:

Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing 14

(1) In the morning service, in the additional service and in the Neilah (closing) service, the priests uplift their hands to pronounce the Priestly Benediction. This is not done in the afternoon service; for in the afternoon [on ordinary days] all have had their meals, and the priests may possibly have drunk wine, and an inebriate is forbidden to perform this rite. Nor even on a fast-day do they pronounce the Priestly Benediction, for fear that if permitted on such a day, the rule might be disregarded in the afternoon service on other days.

(2) This rule applies to a fast-day on which both the afternoon and Neilah services are recited; for example, the Day of Atonement and a public fast-day (specially appointed). [It is different however with] a fast-day when there is no Neilah, for example, the Ninth of Ab or the Seventeenth of Tammuz. The reason is that the afternoon service, being recited on such a day near sunset, appears to have the character of Neilah and will not be confused with the afternoon service on other days. Hence the Priestly Benediction is pronounced on such a fast-day. A priest who transgressed the rule and went up in front of the ark on the Day of Atonement in the afternoon service is permitted to raise his hands to pronounce the Benediction—as it is known that on this day there is no inebriety—and he is not made to step down, so as not to give rise to the suspicion that he was disqualified and therefore had been made to step down.

(3) How is this rite performed outside the Temple? When the Reader of the congregation reaches the paragraph in the Amidah referring to the restoration of the ancient service and he utters the first word of that blessing beginning "Be pleased",^*The first of the last three blessings of the Amidah. all the priests in the synagogue leave their places, proceed to the platform in front of the ark, stand there, with their faces towards the ark and their backs towards the congregation, their fingers bent in their palms, till the Reader concludes the paragraph of thanksgiving.^*The second of these last three blessings. Then they turn their faces toward the congregation, straighten their fingers, raise their hands to a level with their shoulders and begin reciting, "May the Lord bless thee". The Reader prompts them, word by word, and they repeat, as it is said, "Say unto them", which means that they are to wait till he recites. When they have ended the first verse, all the people respond, "Amen". The Reader of the congregation prompts them in the second verse, word for word, which they repeat till they have ended the second verse, when all the people respond, "Amen". And so with the third verse.

(4) When the priests have concluded reciting the three verses of the Benediction, the Reader begins the last paragraph of the Amidah, that beginning, "Grant Peace". The priests turn their faces towards the ark, bend their fingers^*(and drop the hands.) and remain standing on the platform till he concludes the paragraph, and then they return to their places.

(5) The prompter may not summon the priests till the sound of the congregation's "Amen" to the previous blessing^*The second of the last three blessings of the Amidah. has ceased. The priests may not begin the introductory blessing, "Who hath sanctified us with the sanctification of Aaron and commanded us to bless His people Israel with love" till the sound of the prompter's summons to the priests has ceased. The congregation do not respond "Amen" till the sound of the priest's utterance of the first verse of the Benediction has ceased. The priests do not begin the second verse of the Benediction till the sound of the congregation's "Amen" has ceased. The Reader may not join in the congregational response "Amen" after the priests' Benediction, lest he become confused and will not know which verse of the Benediction he has to prompt, whether the second or third.

(6) The priests may not turn their faces away from the congregation till the Reader begins the paragraph commencing, "Grant Peace". Nor may they bend their fingers till they have turned their faces away from the congregation. It is one of the ordinances instituted by Rabban [Yachanan ben Zaccai] that the priests do not ascend to the platform in front of the ark, wearing shoes, but they stand there barefoot.

(7) While the priests bless the people, they may not look at the people, nor allow their minds to wander. Their eyes should look to the ground like one engaged in prayer. No one may gaze at the priests while they are blessing the people so that their attention should not be distracted. All the people should concentrate their minds, so as to hear the Benediction and turn their faces towards the faces of the priests, but they do not look at them.

(8) If only one priest pronounces the Benediction, he begins to recite without being summoned. The congregational Reader prompts him, word for word, as stated. If there were two or more priests they do not begin to bless the people, till the Reader has summoned them with the formula, "Priests". They respond, "The Lord bless thee". He then prompts them, word for word, in the order stated.

(9) How was the rite of the Priestly Benediction performed in the Temple? The priests went up to the platform after the conclusion of the morning sacrifice. They raised their hands, with fingers straightened, above their heads; except the High Priest who did not raise his hands higher than the Golden Plate.^*on his forehead; the plate had the words engraved, “holy to God”. One prompted them, word for word, just as is done outside the temple, till they had concluded the three verses of the Benediction. The people did not respond "Amen" after each verse. But all the three verses were recited as one blessing. When they concluded, all the people responded, "Blessed be the Lord God, the God of Israel, from everlasting to everlasting."

(10) The name of God was pronounced as written; that is, the name of which the utterance is according to the letters Yod, He, Vav, He. This is the Ineffable Name (literally the Proper Name), wherever it is referred to. Outside the temple the usual pronunciation is used, as if it were written A.D.N.I.^*Adonai—my Lord.; for the Proper Name of God as written, is pronounced nowhere but in the Temple. After the death of Simon the Just, the priests ceased to utter the proper name of God in the Benediction, even in the Temple, so that an unworthy or unsuitable person should not learn it. The ancient teachers did not teach this name to their disciples or sons, even when they were worthy, except once in seven years—all this out of respect to the Honored and Revered Name of God.

(11) The Priestly Benediction, wherever it is recited, must be recited only in Hebrew, as it is said, "Thus shall ye bless the Children of Israel." A tradition dating back to Moses is the authority for the following exposition: "Thus shall ye bless", that means, standing. "Thus shall ye bless", that means, with hands raised. "Thus shall ye bless", that means, in the Holy Tongue. "Thus shall ye bless" that means, face to face with the congregation. "Thus shall ye bless", that means uttering the Proper Name of God. This however is uttered thus, only when the Benediction is pronounced in the Temple, as already stated.

(12) In no place may the priests add, either softly or aloud, a blessing to the three verses of the Benediction, such as, "The Lord, the God of your fathers, make you a thousand times as many more as you are", or other verses of a similar tenor, for it is said, "Thou shalt not add to it" (Deuteronomy 13:1). Every priest proceeding to the platform to pronounce the Benediction, as soon as he starts, says, "May it be Thy Will, O Lord our God, that this Benediction which Thou hast commanded us to bless therewith Thy people Israel shall be a perfect blessing. May there be in it no stumbling nor perverseness from now and for evermore". Before the priest turns his face towards the people to bless them, he recites the blessing, "Blessed art Thou, O Lord our God, King of the Universe, who hast sanctified us with the sanctification of Aaron and commanded us to bless Thy people Israel with love". He then turns his face to the congregation and begins to bless them. And when he turns his face away from the congregation, after he had concluded the Benediction, he says "We have done that which Thou hast decreed unto us. Do Thou fulfill unto us that which Thou hast promised unto us. Do Thou look down from Thy holy habitation, from Heaven, and bless Thy People Israel".

(13) When the priests turn their faces towards the people to bless them, and when they turn their faces away, after blessing them, they should always turn to the right. And so too, whenever any one turns, it should always be to the right.

(14) The Priestly Benediction was pronounced in the Temple once every day, after the morning sacrifice had been offered up. The priests came and stood upon the steps of the Temple porch and blessed the people in the form we have stated. Outside the Temple, the Benediction was pronounced at the close of each service except that of the afternoon, as previously stated. The endeavour is everywhere made to secure an Israelite (one who is not a priest) as prompter; as it is said, "Say unto them", which implies that the prompter is not to be one of them.

קיצור שלחן ערוך קצ״ה:ט׳-י״ג

(ט) הָרֶגֶל מְבַטֵּל גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים גַּם לְעִנְיַן קְרִיעָה. וְלָכֵן אִם פָּגַע הָרֶגֶל בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים, בִּשְׁאָר קְרוֹבִים יָכוֹל לִתְפֹּר לְגַמְרֵי בְּעֶרֶב הָרֶגֶל לְאַחַר מִנְחָה. וְעַל אָבִיו וְאִמּוֹ, יָכוֹל לִשְׁלוֹל.

(י) קָרַע עַל מֵת, וּבְתוֹךְ שִׁבְעָה מֵת לּוֹ מֵת אַחֵר, מַרְחִיק כְּמוֹ שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת מִן הַקֶּרַע הָרִאשׁוֹן וְקוֹרֵעַ טֶפַח, אוֹ שֶׁמּוֹסִיף עַל הַקֶּרַע הָרִאשׁוֹן טֶפַח. אֲבָל לְאַחַר שִׁבְעָה, כָּל זְמַן שֶׁהַבֶּגֶד הַקָרוּעַ עָלָיו, מוֹסִיף עָלָיו כָּל שֶׁהוּא וְדַיּוֹ. אַךְ אִם הָרִאשׁוֹן הָיָה מִשְּׁאָר הַקְּרוֹבִים, וְהַשֵּׁנִי הוּא אָבִיו אוֹ אִמּוֹ, אֲזַי אֲפִלּוּ לְאַחַר שִׁבְעָה, צָרִיךְ לְהַרְחִיק שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת וְלִקְרֹעַ כְּדִינָא, שֶׁאֵין דִּין אָבִיו וְאִמּוֹ בְּתוֹסֶפֶת. וְהוּא הַדִּין בְּמֵת אָבִיו תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ אִמּוֹ, אוֹ בְּהִפּוּךְ.

(יא) שָׁמַע בְּפַעַם אַחַת שֶׁמֵּתוּ אָבִיו וְאִמּוֹ אוֹ שְׁנֵי קְרוֹבִים אֲחֵרִים, קוֹרֵעַ קֶרַע אֶחָד לִשְׁנֵיהֶם. אֲבָל אָבִיו אוֹ אִמּוֹ עִם אֶחָד מִשְׁאַר הַקְּרוֹבִים, קוֹרֵעַ תְּחִלָּה עַל אָבִיו אוֹ אִמּוֹ, וְאַחַר כָּךְ מַרְחִיק שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת וְקוֹרֵעַ עַל הָאַחֵר.

(יב) חוֹלֶה שֶׁמֵּת לוֹ מֵת, אִם דַּעְתּוֹ צְלוּלָה, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִקְרֹעַ מֵחֲמַת שֶׁהוּא מְסֻכָּן בְּחָלְיוֹ, פָּטוּר אַחַר כָּךְ מִלִּקְרֹעַ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא עֲדַיִן בְּתוֹךְ שִׁבְעָה, דְּחָשִׁיב שְׁעַת חִמּוּם. אֲבָל אִם לֹא יָכוֹל לִקְרוֹעַ, מֵחֲמַת שֶׁלֹּא הָיְתָה דַּעְתּוֹ צְלוּלָה, אֲזַי כְּשֶׁתָּבוֹא לוֹ דֵעָה צְלוּלָה, הֲוֵי אָז שְׁעַת חִמּוּם שֶׁלּוֹ, וְחַיָב אָז לִקְרוֹעַ אִם הוּא בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים. וְעַל אָבִיו וְאִמּוֹ, לְעוֹלָם.

(יג) קָטָן שֶׁמֵּת לוֹ מֵת, אֲפִלּוּ לֹא הִגִיעַ לְחִנּוּךְ, מְקָרְעִין לוֹ קְרִעָה קְצָת, מִשּׁוּם עַגְמַת נֶפֶשׁ לְהַרְבּוֹת הָאֵבֶל. וְאִם הִגִיעַ לְחִנוּךְ, מִצְוָה לִקְרוֹעַ כְּמוֹ גְדוֹלִים.

Kitzur Shulchan Arukh 195:9-13

(9) The intervention of a Yom Tov, cancels the thirty day mourning period even in regard to tearing the garments. Therefore if Yom Tov intervenes during the thirty days of mourning for other relatives, the mourner may completely sew up the torn garment after the minchah prayer on the eve of Yom Tov. If he is in mourning for a father or mother, he may stitch together the torn garment.

(10) If a person tore his garments for the loss of a relative, and another relative died during the shiva period,⁵The seven days of mourning. he should leave a space of three finger breadths away from the first tear, and tear another tefach;³See glossary. or he should extend the originial tear by a tefach. But if the second death occured after the shivah, so long as he is wearing the torn garment, he need only extend the tear a bit and this is sufficient. However if the first death was that of some relative, and the second is that of his father or mother, then even after the [first] shivah, he must leave a space of three fingers breadths from the tear, and make a new tear as prescribed by the halachah, because the death of a father or mother is not considered merely as an additional sorrow. The same law applies when his father died first, and then his mother, or vice versa.

(11) If a person hears at one time about the death of his father and his mother, or of the death of two other relatives, he should tear his garments one time for both of them. But if he hears of the death of his father or mother together with the death of another relative, he should first tear his garments for his father or mother, and leave a space of three finger breadths, and make a new tear for the other relative.

(12) When a sick person has lost a relative, if his mind is clear [and he realizes his loss] but he is unable to tear his garments because of the seriousness of his illness, he is exempt from tearing his garments after [his recovery], unless he recovered within the shiva period, which is still considered a time of intense grief. If, however, he was unable to tear his garments because his mind was not clear, then when he regains his clarity of mind and realizes his loss which is then "his" time of intense grief, he must tear his garments if it is within the thirty days of mourning [for relatives]; but for the death of a parent, there is no time limit.

(13) If a child [a minor] lost a relative, even if the child has not yet reached the age of chinuch,⁸See above Chapter 165:10 regarding the age when the training of children begin. his garments should be slightly torn for him, to manifest sorrow and mourning. But if he has already reached the age of chinuch, it is a mitzvah for him to tear his garments like an adult.

תניא, אגרת הקדש כ׳

(א) איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד בהון. (פי' ע"ס דאצילות חיוהי הן האורות וגרמוהי הן הכלים שכולן אלקות משא"כ בבי"ע כו'). וצריך להבין היטב איך הא"ס חד עם גרמוהי הן הכלים הרי הכלים הן בבחי' גבול ותכלית כמ"ש בע"ח. אמנם הכוונה היא לומר שהן אלקות לברוא יש מאין כמו הא"ס ולא בבחי' השתלשלות עילה ועלול לבד ומ"ש הרמ"ק ענין השתלשלות עילה ועלול וכ"ה בזוה"ק פ' בראשית היינו בהשתלשלות הספירות בספירות עצמן (בבחי' הכלים) שנקראות בלי מה בס"י שאינן בבחי' יש ומהות מושג וכמו הא"ס דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכמ"ש ופני לא יראו ונבואת משה רבינו ע"ה והשגתו היתה מפרק עליון דנצח דז"א ובהשתלשלות העלול הוא מוקף מהעילה ובטל במציאות אצלו כזיו השמש בשמש כמ"ש בפרדס מהרמ"ק ואף גם צמצומים רבים מאד לא יועילו להיות גשם עב כעפר מהשתלשלות הרוחניות משכלים נבדלים אפילו של המלאכים אלא להיות רוח הבהמה מפני שור כמ"ש במ"א וע"ש ויש מאין נקרא בריאה בלה"ק והגם שהיש הנברא הוא ג"כ כלא חשיב קמיה דהיינו שבטל במציאות לגבי הכח והאור השופע בו מהכלים די"ס דאבי"ע שהקו אור א"ס ב"ה מאיר בהם וכזיו השמש בשמש כמ"ש בלק"א ח"ב. היינו קמיה דוקא שהיא ידיעתו ית' מלמעלה למטה. אבל בידיעה שממטה למעלה היש הנברא הוא דבר נפרד לגמרי בידיעה והשגה זו שממטה כי הכח השופע בו אינו מושג כלל וכלל וגם אין ערוך זה לזה כלל וכלל לא מיניה ולא מקצתיה מהערך שמהעלול אל העילה שהעלול יודע ומשיג איזה השגה בעילתו ובטל אצלו ע"י ידיעה והשגה זו וגם במהותם ועצמותם אין הפרש גדול כ"כ רק שזה עילה וזה עלול ולא מיניה ולא מקצתיה מההפרש שבין מהות היש הנברא למהות הכח והאור השופע בו להוותו מאין ליש ולכן נקרא יש מאין דוקא והנה ראשית היש הנברא ותחילתו הן הכלים די"ס דבי"ע וגם האורות נפש רוח ונבראו מבחי' הנשמה די"ס דבי"ע שהוא אלקות והן הלמ"ד כלים דמל' דאצילות וכן באצילות מחיצוניות הכלים די"ס דאצי' שהן אלקות נבראו ההיכלות דאצילות שמתלבש בהן בחי' העיגולים די"ס וגם גופות המלאכים דאצי' שהן בחי' יש וכמ"ש ובמלאכיו ישים תהלה. שאינן בבחי' ביטול לגמרי כעלול לגבי עילתו אך נשמות המלאכים שיצאו מזיווג הנשיקין וכן נשמת האדם שיצאו מזיווג דזו"נ דאצי' קודם שירדו לבי"ע אינן בכלל יש ודבר נפרד בפ"ע אלא הן מעין בחי' אלקות בצמצום עצום וכעין הכלים די"ס דאצי' שהן בבחי' גבול ע"י צמצום אור הא"ס הוא הקו המלובש בנר"נ שלהם וכמו צמצום הראשון להיות חלל וכו' (ואף גם לאחר שירדו הנר"נ דאצי' לעולם הזה לצדיקים הראשונים אפשר שלא נשתנה מהותן להיות דבר נפרד מאלקות ולכן היו מסתלקות כשרצו לחטוא בטרם יחטאו וקרוב לומר שגם האלפים ורבבות עלמין דיתבא בגולגלתא דא"א וז"א אינן עלמין ממש כעין ההיכלות דאצי' ובחינת יש אלא כעין נשמות המלאכים שיצאו מזיווג הנשיקין ונקראו עלמין לגבי בחי' הגולגלתא ודיקנא) אך אינן אלקות ממש לברוא יש מאין מאחר שכבר יצאו ונפרדו מהכלים די"ס שבהן מלובש הקו מאור א"ס שהאור הוא כעין המאור הוא מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה וכדי שיהיה היש הזה הנברא בכח הא"ס בעל גבול ומדה נתלבש אור א"ס בכלים די"ס דאצילות ומתייחד בתוכן בתכלית היחוד עד דאיהו וגרמוהי חד לברוא בהן ועל ידן ברואים בעלי גבול ותכלית ובפרט ע"י התלבשותן בבי"ע. אמנם מודעת זאת שעיקר התהוות היש ודבר נפרד לגמרי הוא ממל' דאצילות שנעשה עתיק דבריאה כי אין מלך בלא עם וכו' וגם ריבוי הנבראים והתחלקותן שנבראו בכח הא"ס יחיד ומיוחד בתכלית הוא ע"י ריבוי האותיות היוצאין ממל' פי ה' וברוח פיו כל צבאם וה' מוצאות הפה הן מה"ג דנוק' ולזאת נקראת עלמא דאתגליא כי בה נגלה כח אור אין סוף לברוא יש מאין שלא ע"י עילה ועלול אבל ט' ספירות הראשונות נאצלו בהשתלשלות עילה ועלול ואור הא"ס הוא מלובש בחכמה לבדה. וז"ש נעוץ תחלתן בסופן כי כתר הוא ממוצע בין המאציל לנאצלים ויש בו בחי' האחרונה של הא"ס ולכן נקרא כתר מלכות כי אין כתר אלא למלך וגם כי בחי' אחרונה דא"ס היא מל' דאין סוף ולכן גם המל' דאצי' נקרא כתר ממטה למעלה ומה גם כי בריאת הנשמות ממנה להיות יש ודבר נפרד בפ"ע בעולם הבריאה ונקרא בשם לידה כקריעת י"ס דבעתיקא תליא וגם כל גידול הנשמות כל ז' חדשים מזיווג של שמיני עצרת עד שביעי של פסח הוא כמו גידול זו"נ בבטן אימא עילאה שהוא ע"י אורות עליונים מאימא עילאה ומלמעלה למעלה עד אין סוף המתלבש בה כל ט' או ז' ירחי לידה. וככה הוא בבריאת נשמות ומלאכים לעולם הבריאה וגם כל עיקר ושרש הטיפה שמקבלת ומתעברת מז"א הוא ממוחין דאו"א ובכל זיווג נמשכת לאו"א מא"א וע"י ומלמעלה למעלה עד אין סוף רק שהכל בהעלם במוחין עד לידת הנוק' הנשמות והמלאכים וההיכלות לעולם הבריאה. נמצא שזהו גילוי אור א"ס ממש ע"י העיבור והלידה. ובזה יובן היות המצות במל' ה' של שם הוי' והתורה בז"א וא"ו של שם הוי'. הגם שלמעלה בא"א המצות הן בגולגלתא בלבנונית היא האורחא דבפלגותא דשערי דמתפלגא לתרי"ג אורחין דאורייתא שבז"א ושרש התורה דנפקא מח"ע הוא במו"ס דא"א והיינו החכמה דטעמי המצות אלא שהוא כחותם המתהפך ונעוץ תחלתן בסופן הוא כח הא"ס ב"ה לברוא יש מאין ולא ע"י עילה ועלול שיהיה העלול מוקף מעילתו ובטל במציאות רק יהיה היש דבר נפרד מאלקות בכדי שיהיה המאציל ב"ה מלך על כל הנפרדים ע"י שיקיימו מצותיו שיצוה עליהם וסוף מעשה במחשבה תחלה ולכן אמרו בירושלמי ולית ליה לר"ש שמפסיק ללולב וכו' וכל הלומד שלא לעשות נוח לו שנתהפכה שלייתו ע"פ וכו' כי השליא נוצרה תחלה מהטיפה והיא לבדה היתה עיקר הולד עד מ' יום שהתחילה צורת הולד. וככה המצות הן עיקר התורה ושרשה הגם שהמצוה היא גופנית והתורה היא חכמה רק שזה בחיצוניות וזה בפנימיות וכדלקמן. והנה כמו"כ מזיווג זו"ן דבי"ע נבראו מאין ליש כל הנבראים והנוצרים והנעשים ע"י אור הנשמה שבתוכן שהיא אלקות מהכלים די"ס דמל' דאצי' וגם בתוכה הארת הקו דאור א"ס המלובש באצי' עד הפרסא והארת הקו שהיה מאיר בכלים די"ס דמל' בקע הפרסא עמהם ומאיר בהם בבי"ע כמו באצילות ממש וכן גם הקו בעצמו המלובש בסיום וסוף נה"י דא"ק שהוא סוף רגלי היושר שלו המסתיימים במל' דעשיה הנה הארת הקו מאירה משם ומתלבשת באור הנשמה די"ס דבי"ע שהוא אלקות והארה דהארה מתלבשת בנפש רוח די"ס דבי"ע ואף גם בכל הכלים שלהם והארה דהארה דהארה הוא בכל הנבראים ונוצרים ונעשים כמ"ש הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כולם וכל זאת בבחינת התפשטות החיות להחיותם אמנם מציאותו ומהותו של אור הא"ס אינו בגדר מקום כלל וסובב כל עלמין בשוה ואת השמים ואת הארץ אני מלא בהשוואה אחת ולית אתר פנוי מיניה אף בארץ הלזו הגשמית רק שהוא בבחי' מקיף וסובב וכמ"ש הפי' בלק"א ולא התפשטות והתלבשות החיות להחיותם ולהוותם מאין ליש כ"א ע"י הארה דהארה דהארה וכו' מהקו כנ"ל וגם מאור א"ס הסובב ומקיף לארבע עולמות אבי"ע בשוה מאיר אל הקו הפנימי דרך הכלים די"ס דבי"ע ובהארתו תוך הכלים נותן בהם כח ועוז לברוא יש מאין ומאחר שהבריאה היא ע"י הכלים לזאת הם הנבראים בבחינת ריבוי והתחלקות וגבול ותכלית ובפרט ע"י האותיות כנ"ל. ועוד זאת יתר על כן על כל הנ"ל הארה דהארה דהארה וכל הנ"ל היא מראה כחה ויכלתה ביסוד העפר הגשמי בגילוי עצום ביתר עז מיסודות העליונים ממנו וגם מצבא השמים שאין בכחם ויכלתם להוציא יש מאין תמיד כיסוד העפר המצמיח תמיד יש מאין הם עשבים ואילנות (והמזל המכה ואומר גדל היינו לאחר שכבר צמח העשב ואינו אומר לו לצמוח מאין ליש אלא מקוטן לגודל ולשאת פרי כל מין ומין בפרטי פרטיות. אבל בטרם יצמח למי יאמר כל מזל ומזל לכל עשב ועשב בפרטי פרטיות) מהכח הצומח שבו שהוא אין ורוחני והם גשמיים ואין זאת אלא משום דרגלי א"ק מסתיימים בתחתית עשי' ותחת רגליו מאיר אור א"ס ב"ה הסובב כל עלמין בלי הפסק רב ביניהם רק עיגולי א"ק לבדו וגם הקו מאור א"ס המסתיים בסיום רגלי א"ק מאיר ממטה למעלה בבחי' אור חוזר כמו שהמלובש בא"א ואו"א וזו"נ דאצי' מאיר באור חוזר ממל' דאצי' ומל' דאצי' היא בחי' כתר ממטה למעלה ונעוץ תחלתן בסופן. וככה הוא בסיום הקו דאור א"ס המסתיים בסיום היושר דרגלי א"ק מאיר ממטה למעלה לבחי' אור הנשמה דמל' דמל' דעשיה שהוא אלקות ממש מחיצוניות הכלים דמל' דאצי'. ולפמ"ש בס' הגלגולים פ"כ הובא בלק"א מתלבשת תחלה הארה זו של הקו דאור א"ס באור האצי' שבעשיה וממנה לבריאה ויצירה שבעשיה ומהן לבחי' אור הנשמה דמל' דמל' דעשיה ועי"ז יש כח ועוז בסיום הכלי דמל' דמל' דעשיה שביסוד העפר והוא מאמר תדשא הארץ וכו' להיות פועל בקרב הארץ תמיד לעולם ועד (בחי' אין סוף ולא בלבד בששת ימי בראשית כמאמר ישרצו המים ומאמר תוצא הארץ נפש חיה מחכמה דמל' דמל' דעשיה שבז' ימי בראשית האיר בעולם הזה הארה מאור אין סוף בחסד חנם בלי העלאת מיין נוקבין כלל) להצמיח עשבים ואילנות ופירות מאין ליש תמיד מדי שנה בשנה שהוא מעין בחי' א"ס שאם יתקיים עוה"ז ריבוי רבבות שנים יצמיחו מדי שנה בשנה אלא שיש מהן ע"י העלאת מ"נ והם הזרועים והנטועים ואעפ"כ הם כמו יש מאין שהגרעין הנטוע אין לו ערך כלל לגבי הפרי וגם נגד כל האילן עם הענפים והעלין וכן במיני זרעונים וירקות וגם במיני תבואה להתהוות מאות גרעינין מגרעין א' הוא כמו יש מאין ומכ"ש הקשין והשבלים והנה הפירות שע"י העלאת מ"נ היא הזריעה והנטיעה הם משובחים מאד מאד מהעולים מאליהן מכח הצומח לבדו שבארץ ומזה נשכיל המשכות אורות עליונים באבי"ע (שהוא תכלית בריאת האדם) כמ"ש במ"א. ומזה יובן היטב בענין סדר מדרגות דצח"מ שהן בחי' עפר מים אש רוח שאף שהחי הוא למעלה מהצומח והמדבר למעלה מהחי אעפ"כ החי ניזון וחי מהצומח והמדבר מקבל חיותו משניהם וגם חכמה ודעת שאין התינוק יודע לקרות אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן כו' ועדיין לא אכילנא בישרא דתורא כו' כי הוא בחי' אור חוזר ממטה למעלה מתחתית העשיה שמתגלית שם ביתר עז הארה דהארה כו' מאור א"ס הסובב כ"ע ומהקו אור א"ס שבסיום רגלי היושר דא"ק בבחי' אור חוזר כנ"ל. ויובן היטב בזה טוב טעם ודעת מה שמלאכים עליונים שבמרכבה פני שור ופני נשר נהנים מאד וניזונים ומסתפקים מרוח הבהמה והעוף העולה עליהם מהקרבנות שע"ג המזבח וכדקדוק לשון הזוה"ק ואתהניין מיסודא ועיקרא דילהון. ואחרי הדברים והאמת האלה דעת לנבון נקל להבין ע"י כל הנ"ל גודל מעלת המצות מעשיות אשר הן תכלית ירידת הנשמות לעוה"ז הגשמי כמ"ש היום לעשותם ויפה שעה א' בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. (ע"כ מצאנו מכיה"ק):

Tanya, Part IV; Iggeret HaKodesh 20

...

בראשית מ״ט:כ״א

(כא) נַפְתָּלִ֖י אַיָּלָ֣ה שְׁלֻחָ֑ה הַנֹּתֵ֖ן אִמְרֵי־שָֽׁפֶר׃ (ס)

Genesis 49:21

(21) Naphtali is a hind let loose, Which yields lovely fawns.

"Naphtali is a hind let loose - this means that Naphtali leaped back to Egypt to get the document of ownership for the cave of Machpelah, so that his father could be buried there." ~ Midrash Bereshit 97:20

Mishkan Ga'avah Service for Bisexual Visibility Day