גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה — צָרִיךְ לְסָרֵב. וְאִם אֵינוֹ מְסָרֵב — דּוֹמֶה לְתַבְשִׁיל שֶׁאֵין בּוֹ מֶלַח. וְאִם מְסָרֵב יוֹתֵר מִדַּאי — דּוֹמֶה לְתַבְשִׁיל שֶׁהִקְדִּיחַתּוּ מֶלַח. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה: פַּעַם רִאשׁוֹנָה — יְסָרֵב, שְׁנִיָּה — מְהַבְהֵב, שְׁלִישִׁית — פּוֹשֵׁט אֶת רַגְלָיו וְיוֹרֵד.
GEMARA: The mishna teaches that one who replaces a communal prayer leader who erred in the middle of the Amida prayer should not refuse when approached. The Gemara cites the general halakha with regard to proper conduct when one is approached to serve as prayer leader. The Sages taught in a baraita: One who is approached to pass before the ark to serve as prayer leader, for the sake of propriety should refuse, to avoid creating the impression that he is too eager. And if he does not refuse, but jumps at the opportunity, he is like cooked food without salt, which is to say that he acts in bad taste. However, if he refuses too much this is similarly inappropriate, as he is like cooked food that was ruined by too much salt. So how should he act? The appropriate conduct when approached to serve as communal prayer leader is as follows: When approached the first time, one should refuse; the second time, one should vacillate like a wick that has just begun to catch a flame but is not yet burning; and the third time, he should stretch his legs and descend before the ark.
מי שאינו ש"צ קבוע צריך לסרב מעט קודם שירד לפני התיבה ולא יותר מדאי אלא פעם ראשונ' מסרב וכשיאמרו לו פעם שנייה מכין עצמו כמי שרוצה לעמוד ובפעם שלישית יעמוד ואם האומר לו שירד הוא אדם גדול אינו מסרב לו כלל:
One who is not a permanent leader must decline a bit before he goes before the ark, but not too much; rather, the first time he should decline, and when they ask him again he should ready himself as if he wants to go to [lead], and on the third time he should go before the ark. If an important person told him that he should go before the ark, he should not decline at all.
כלל. דאין מסרבין לגדול. וכתבו התוס' ספ''ז דפסחים דבדבר גסות ושררה אפילו האומר לו הוא אדם גדול יסרב:
ע) שם ואם האומר לו שירד הוא אדם גדול אינו מסרב וכו' דאין מסרבין לגדול. כדאיתא בפסחים דפ"ו ע"ב. וכתבו שם התוספות דדבר גסות ושררה אפי' האומר לו הוא אדם גדול יסרב. והב"ד מ"א ס"ק י"ז. ש"ץ דע"א ע"א. ר"ז אות י"ט. ונראה דה"ה אם חושש בעצמו להיות ש"צ מפני איזה דבר דיכול לסרב אפי' לגדול. וכן בעלמא אם רוצים למנותו לאיזה מינוי אעפ"י שאין בו גסות ושררה והוא חושש בעצמו שמא אינו יוצא י"ח כראוי דיכול לסרב אפי' לגדול ומשום דאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' דכיון שהוא חושש מפני כבוד ה' שמא לא יצא י"ח ויבא לידי חטא אין חולקין כבוד לרב וכמ"ש בעירובין דס"ג ע"א יעו"ש:
כשיבוא הגבאי לבקש מאחד המתפללים לעבור לפני התיבה, מן הנימוס שיסרב תחילה, כדי שלא יראה כמי שרוצה להתגאות בחזנותו. וכשימשיך הגבאי לבקש, יכין את עצמו כמי שמוכן לעלות אלא שעדיין ממתין שמא ימצאו ראוי ממנו. וכשיבקש בשלישית, יתרצה ויתחיל להתפלל. ואם המבקש הוא אדם גדול – יעלה מיד, שאין ראוי לסרב לגדול (ברכות לד, א; שו"ע או"ח נג, טז). ונראה שמי שסרב לגבאי באחת התפילות הקודמות, כשיבוא הגבאי לבקש ממנו שוב בתפילה הבאה, יחשיב את עצמו כמי שפונים אליו עתה בפעם השנייה, ויכין את עצמו לעמוד אלא שימתין לראות אם יש שם ראוי ממנו, ואם יבקש ממנו שוב, יעמוד מיד.
When the gabbai asks someone in the congregation to lead the prayer service, it is polite to initially decline, so as not to appear as one who desires to flaunt his voice. However, when the gabbai insists, he should prepare himself to ascend, but wait to see if there is another person more appropriate than he. If he is asked a third time, he should comply and begin to pray. However, if an important person asks him to ascend, he should accept immediately, for it is not proper to refuse a distinguished individual (Shulchan Aruch 53:16). Additionally, when the gabbai asks a person who declined in the previous prayer service to ascend, he should consider it a second request and ready himself to stand, but wait to see that there is no one more appropriate. If asked again, he should concur immediately.
סרבנות - סרבנות רבו קשה ומעוטו יפה. כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (ברכות לד, א) מי שאומרין לו לירד לפני התבה פעם ראשונה יסרב, שניה יתחיל להתנועע, שלישית יפשט רגליו וירד. ואמרו (שם) שאם אינו מסרב כלל דומה לתבשיל שהוא תפל מבלי מלח, ואם מסרב הרבה דומה לתבשיל שהקדיחו במלח. וכן אמרו (פסחים סו א) מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול. ודרך ישרה היא שאל יסרב ולא יעבר על דעת שום אדם, ויבטל רצונו ודעתו מפני רצון ודעת אחרים במידי דליכא נדנוד עברה, וכמאמר רבי יוסי שהיה אומר מימי לא עברתי על דעת חברי, יודע אני בעצמי שאיני כהן ואם אומרים לי חברי עלה לדוכן הייתי עולה (שבת קיח ב):
וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו'. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּנַי סַרְבָנִים הֵן, רַגְזָנִין הֵן, טַרְחָנִין הֵן, עַל מְנָת כֵּן תִּהְיוּ מְקַבְּלִים עֲלֵיכֶם שֶׁיִּהְיוּ מְקַלְּלִין אֶתְכֶם, שֶׁיִּהְיוּ מְסַקְּלִים אֶתְכֶם בַּאֲבָנִים. וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֱיוּ נוֹהֲגִין בּוֹ כָּבוֹד וְחִלְקוּ כָּבוֹד לַמַּלְכוּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת בּוֹ אֶת הַדִּין. וְכֵן עָשָׂה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יא, ח): וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי, לֹא אָמַר עָלָיו אֶלָּא עַל עֲבָדָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר אַתֶּם וּמַלְכְּכֶם הוּא בְּעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב, ל): וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, וּלְכָךְ לֹא פִרְסֵם אוֹתוֹ כְּדֵי לַחְלוֹק כָּבוֹד לַמַּלְכוּת. רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר מַהוּ וַיְצַוֵּם, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שַׁתְּפוּ הָרָאשִׁים שֶׁבֵּינֵיהֶן עִמָּכֶם, שֶׁכָּךְ אַתָּה מוֹצֵא כָּתוּב אַחֲרָיו: אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵּית אֲבוֹתָם.
רב הונא בריה דרב נתן איקלע לבי רב נחמן בר יצחק אמרו ליה מה שמך אמר להו רב הונא אמרו ניתיב מר אפוריא יתיב יהבו ליה כסא קבליה בחד זימנא ושתייה בתרי זימני ולא אהדר אפיה
In this regard, the Gemara relates that Rav Huna, son of Rav Natan, happened to come to the house of Rav Naḥman bar Yitzḥak. They said to him: What is your name? He said to them: Rav Huna, even though using his title appeared to show conceit. They said: Our master may sit on the bed due to his great stature. He sat immediately, despite the fact that common etiquette dictated that he initially refuse. They gave him a cup of wine that he accepted the first time, without initially refusing it. And he drank it in two sips and did not turn his face from the rest of the people who were present.
מאי טעמא כי יהבי לך כסא קבלת בחד זימנא אמר להו מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול מאי טעמא אשתיתיה בתרי זימני אמר להו דתניא השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן שנים דרך ארץ שלשה מגסי הרוח מאי טעמא לא אהדרת אפך אמר להו כלה הופכת פניה תנן
They continued to question his conduct: What is the reason that when they gave you the cup, you accepted it the first time and did not politely demur? He said to them: One may refuse a lesser person, but one may not refuse a great person; when an important person makes a request, it is respectful to comply immediately. They persisted in their questioning: What is the reason you drank it in two sips? He said to them: As it was taught in a baraita: One who drinks his cup at one time is a guzzler; drinking it in two sips is proper manners; one who drinks his cup in three sips is haughty, as he thereby demonstrates that he is pampered and indulgent. They continued to question his conduct: What is the reason you did not turn your face in accordance with the common etiquette? He said to them: We learned in the mishna that a bride turns her face; however, there is no reason for anyone else to turn his face.
ואתה הקרב אליך את אהרן וגו'. צריך לדעת שינוי לשון הכתוב בזה לדבר בלשון הקרבה ולא בלשון צווי ואמירה כבשארי המקומות, והנראה על פי אומרם ז"ל (תורת כהנים מובא ברש"י שמיני ט', ז') בפסוק קרב אל המזבח שהיה אהרן בוש וירא לגשת אמר לו משה למה אתה בוש וכו', והוא כי בדבר של גדולה צריך האדם לסרב אף במקום שאסור לסרב כמו במה שאמרו (פסחים פ"ו:) אין מסרבין לגדול, מכל מקום בדבר הנוגע לשררה וגדולה צריך לסרב כמו שכתבו בתוספות שם כי צריך שידע אשר אינו ראוי לגדולה הזו, עד אחר שמפצירין בו מוכרח הוא לעשות את דבר המלך, וגם סירובו של אהרן היה שלא חפץ לקחת גדולה במקום אחיו כי הלא בשבעה ימי המלואים שמש משה במשכן ואמר בלבו מאן דלביש מדא ילבש מדא כמאמר חז"ל (ברכות כ"ח.) ולזה אחר אומרו למעלה ואתה תצוה את בני ישראל אומר הכתוב כי הגם שלבני ישראל ודאי די בצווי הזו ומעצמן יעשוהו באהבה, אך את אהרן אחיך אף שדבר מצוה אתה מצוה לו מכל מקום ואתה הקרב וגו' שאתה מוכרח לקרבו בידים שיעבוד העבודה, וכמאמר חז"ל (ילקוט רמז תקכ"א) משלו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שנשא אשה היתה מתביישת לפניו נכנסה אחותה אצלה אמרה לה הגיסי דעתך בואי ושמשי את המלך וכו' כך אמר לו משה הגיס דעתך בא ועבוד העבודה וכו' עד כאן. כי כל כך גדלה היראה והבושה באהרן מלפני מלך מלכי המלכים עד שלא היה אפשר לו לעשות כאשר צוהו מפני האימה והוכרח משה ללמדו דעת להגיס דעתו לשמו יתברך בכדי לעבוד עבודתו (ועיין בחיבורנו סידורו של שבת (שורש הששי) שביארנו שם באיזה אופן מוכרח האדם להשתמש במדת הגבהות לשם ה' אף שהוא שנאוי ומבוזה ומרוחק מאוד מאוד בעיני ה' יתברך יותר מכל המדות רעות שבעולם, ואולם שיעור הצריך לעבודתו מצוה כמאמרם ז"ל (ברכות ס"ג.) בפסוק (משלי ג', ו') בכל דרכיך דעהו ואפילו לדבר עבירה וכו', והכתוב אומר (דברי הימים-ב י"ז, ו') ויגבה לבו בדרכי ה' רק שצריך אזהרה מאוד מאוד שלא לנטות עמו מאחרי ה' לא מניה ולא מקצתיה כי אש היא עד אבדון תאכל עיין שם). ואכן לצד שהיה באהרן בחינה יתירה מה שלא רצה ליקח גדולה במקום אחיו ולזה אמר לו שאתה מוכרח לקרבו בידים עבור שתי בחינות. א', ואתה הקרב אליך פירוש אליך נוגע הדבר לפי שאינו רוצה לקרב, עבורך, ועל כן אתה מוכרח לקרבו בידיך ולהראות לו שאין בלבך עליו. והב', את אהרן, כי אהרן ידוע מאז ביראתו ובושתו מלפני ואתה מוכרח להגישו אל המזבח בידיך.